Twilight:1948-2000 התאמה למלחמות ישראל של T2K4E [הושלם!]

[המפקד האלמוני]

תותח 122 מ"מ ארוך M-1931/37 או D-25

ראשיתו של התותח הזה כתותח שדה רוסי מסוף שנות השלושים, שבדומה לתותחי שדה אחרים כלל גם את האפשרות לירי בכינון ישיר. מכיוון שפגז 122 המ"מ היה פגז עוצמתי מאוד יחסית למלחמת העולם השנייה, התותח הותאם גם לטנקי ה"סטלין" הכבדים, שם הותאם לו בלם לוע בקצה הקנה - אמצעי שנראה כמו חלק עבה יותר עם חריצים (דומה קצת לסתרשף של רובה) שמטרתו לצמצם את עוצמת הרתיעה של התותח. בגרסא הנגררת, הוא כונה M-1931/37 ואילו גרסת תותח הטנק מוכרת כD-25, אבל גם קל יותר לקרוא לו "122 מ"מ רוסי ארוך" כדי להבדיל אותו מתותחים עם קנה קצר יותר באותו קוטר.
למצרים התותח הגיע במסגרת סיוע מהגוש הסובייטי בתור תותח טנק הסטלין-3, אבל ככל הנראה כבר בשנות החמישים גם כתותח נגרר. לא מוכר שימוש בו במלחמת סיני ב-1956, אבל הוא אמור להיות במלאי המצרי שלאחר העיסקה הצ'כית, לכל הפחות כתותח טנק.
יש לציין כי מקורו הארטילרי של התותח הפך אותו למסורבל מאוד לתפעול בתוך צריח של טנק, בין היתר טעינה נפרדת של קליע וחומר נפץ הודף, בלי הצוות המלא של תותח ארטילרי. טעינת הפגז וטעינת ההודף כל אחת מהן היא פעולה ארוכה, מה שמשפיע על קצב האש בפועל כשיש רק טען אחד (כפי שזה בטנקים) שעושה את זה.



כתותח ארטילרי:
סוג הנשק: תותח 122 מ"מ (122X785) מחיר: 15,000 לתותח, 250 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 250 מחסנית: 1 שריון: 2+

כתותח נ"ט:
סוג הנשק: תותח 122 מ"מ (122X785) מחיר: 15,000 לתותח, 250 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 2+

---

תותח 122 מ"מ קצר M-30 (M-1938)

תותח רוסי נפוץ ואמין שפותח בשנות השלושים וזכה לשימוש נרחב במלחמת העולם השנייה, כאשר לאחריה הופץ בכמויות גדולות גם לשאר הגוש הסובייטי ובעלי בריתו והגיע גם לידי מצרים וסוריה, כאשר אצל זו הראשונה ככל הנראה הוא סופק כבר בעסקה הצ'כית מצרית. במדינות ערב שזכו לסיוע מהגוש המזרחי, התותח הזה החליף את התותחים הבריטיים של 25 ליטראות בתור נשק ארטילרי נפוץ וזמין. שימו לב שהתחמושת שלו אמנם באותו קוטר כמו של ה-122 מ"מ הארוך, אבל הפגזים קצרים יותר ואין אפשרות להחליף תחמושת בין שני התותחים.



סוג הנשק: תותח 122 מ"מ (122X284) מחיר: 15,000 לתותח, 250 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 130 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

נקודה מעניינת שאני לא היחיד ששם לב אליה - בT2K4E אין ממש התייחסות לרקטות ארטילריות, למרות שהסובייטים עשו בהן שימוש נרחב מאז מלחמת העולם השנייה ובטח שבתקופת הזמן של המשחק, בה גם המערב אימץ את השימוש באמצעים כאלה, אם כי הרסניים בהרבה (רקטות הMLRS, מערכת המוכרת בצה"ל מאז שנות התשעים כ"מנתץ").

מכיוון שבשנות החמישים כבר התחילו להגיע רקטות לזירת המזרח התיכון (בעשורים שלאחר מכן הם יהיו מוכרות בעיקר כאמצעי טרור תחת השם הגנרי "קטיושה"), די אי אפשר להתעלם מהן, אז צריך יהיה לכתוב להן חוקים.

ההבדל הפרקטי העיקרי בין מטל"רים (מטולי רקטות) לארטילריה אחרת, הוא קצב האש והדיוק - מטל"ר רב-קני מסוגל לשגר עשרות רקטות תוך מספר שניות, אבל כל רקטה בפני עצמה היא מאוד לא מדוייקת עם פיזור גבוה - זה נשק שמפעילים במאסות נגד ריכוזי אויב גדולים, לא משהו לפגיעה מדוייקת במטרות איכות.

בכללי הבסיס של T2K4E, כאשר מבצעים ירי עקיף (ללא טווח ראייה אל המטרה) מגלגלים 2ק6. הקוביה הראשונה קובעת את כיוון הסטייה (1 זה צפונית להקס המטרה, 4 זה דרומית, וכל השאר זה ההקסים שבין לבין) והקוביה השניה את מספר ההקסים (כזכור, כל הקס=10 מ') של מרחק הסטייה, עד חצי מהטווח אליה.
ניתן להימנע מסטיות בפגיעה אם יש לך צופה קדמי שמטווח אותך (תצפיתן, קת"ק, קש"א, יחמ"מ וכו', שיכולים לטווח גם בקשר רדיו). התצפית הקדמית יכולה בגלגול סיור מוצלח לאפשר לך לפגוע בדיוק במטרה וגם לתת תיקוני אש (1+ להתקפות הבאות עד מקסימום של 3+) במקרה של סטייה.

עכשיו, איפה זה פוגש מבחינתי רקטות? בכללי האצבע הבאים:
1) לא ניתן לתת תיקוני אש או כיוון מדוייק למטרה לרקטות ארטילריות - מכוונים להקס מסויים, אבל הן תמיד סוטות מהמטרה.
2) טווח הסטייה כפול מהרגיל - 2ק6 במקום 1ק6 בהקסים, עדיין עד מקסימום ממחצית הטווח למטרה.
3) בניגוד לכמעט כל כלי הנשק הכבדים האחרים, לרקטות ארטילריות יש קצב אש, אם מדובר במטל"ר.
4) כל תוצאה של 6 (פגיעה) בקוביות התחמושת של קצב האש, פירושה פגיעה בהקס לפי כללי הסטייה בסעיף 2, כל שאר התחמושת שנורתה תיחשב במונחי משחק לנפלים, התפוצצות באוויר או סטייה מחוץ לטווח שרלוונטי לסצנה הנוכחית במשחק.

 

[המפקד האלמוני]

מטל"ר 130 מ"מ RM-51

מערכת נשק רקטי שפותחה בשנות החמישים בצ'כוסלובקיה בהשראת ה"קטיושה" הרוסית ממלחמת העולם השנייה. המטל"ר הזה כלל משאית 6X6 (בגרסא שתועדה בשימוש מצרי - משאית פראגה 35 צ'כית, בגרסאות יצוא אחרות משאיות ZIL סובייטיות לסוגיהן) שבארגז שלה הורכב משגר דמוי קופסא של 32 רקטות בקוטר 130 מ"מ שסודרו בארבע שורות. משגרים כאלו נמכרו למצרים לפני משבר סואץ ולפחות אחד אף נתפס על ידי הבריטים בפורט סעיד, אבל בקרבות נגד ישראל בסיני הם לא השתתפו - אבל זה נכון רק בהיסטוריה האמיתית, בעוד שהמשחק שלכם יכול להיראות אחרת. כמה עשרות משגרים כאלה סופקו למצרים עד סוף שנות החמישים.
כמו שאפשר לראות בתמונה המצורפת שמתעדת מצעד צבאי מצרי מהתקופה, למפקד הכלי יש פתח בגג הקבינה שהוא יכול לעמוד ולהסתכל דרכו ולשאר אנשי הצוות יש ספסל בארגז עליו הם יכולים לשבת.




סוג: מטל"ר אמינות: 5 מהירות קרבית: 1/2 (ג) מהירות מנהלתית: 2/4 שריון קדמי: 1 שריון צידי: 1 שריון אחורי: 1 סוג דלק: ס מיכל דלק: 120 צריכת דלק: 4 צוות: 6 מטען: 1000 אמל"ח ראשי: משגר רקטות 130 מ"מ (ראו למטה) אמל"ח משני: יתכן רדיו מחיר: 40,000

מטול רקטות 130 מ"מ רב קני:
סוג הנשק: רקטה 130 מ"מ מחיר: כלול במחיר רכב השיגור, 350 כל רקטה
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 10 קריטי: 3 פיצוץ: A טווח: 100 מחסנית: 32 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

BTR-152

נגמ"ש גלגלי סובייטי, שנבנה על בסיס שלדת משאית 6X6 של חברת ZIL הרוסית שעליה מרכב אחוד של תא נהג ונוסעים, ממוגן בלוחות שריון אבל פתוח מלמעלה. מצרים קיבלה כ-200 נגמ"שים כאלה במסגרת העיסקה הצ'כית וכן רבים נוספים בשנים שלאחר מכן. מלבד הסעת לוחמים, הנגמ"ש הותאם גם בתצורות חימוש שונות עם מקלעים כבדים לירי נ"מ, כאמבולנס וכרכב פיקוד. מספר נגמש"י BTR-152 נלקחו שלל על ידי ישראל והוסבו לרכבי נ"מ (עם תותחי 20 מ"מ היספנו-סויזה), רכבי בט"ש בגבולות ולשימוש המשטרה ומשמר הגבול.
הגרסא המוצגת כאן היא זו הבסיסית המשמשת לנשיאת חי"ר. שימו לב שעקב הגג הפתוח, אין לנגמ"ש מיגון להתקפות הבאות מלמעלה.





סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 2/3 (ג) מהירות מנהלתית: 3/8 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ב מיכל דלק: 300 צריכת דלק: 6 צוות: 2+18 מטען: 300 אמל"ח ראשי: מקלע SG-43 על כנה, יתכנו גם מקלעים אחרים אמל"ח משני: יתכנו מקלעי SG-43 על כנות בצידי הכלי, לעיתים רדיו מחיר: 10,000

----

BTR-40

הדגם שקדם לBTR-152 כנגמ"ש גלגלי ובדומה ל"אחיו" הגדול ממנו בממדיו התבסס גם הוא על שלדת משאית (של חברת GAZ), אם כי קלה יותר ובתצורת 4X4. ככל הידוע לי עד כה, לא הגיע למצרים בעיסקה הצ'כית-מצרית של 1955 ולא השתתף במלחמת סיני, אבל סופק למצרים בעסקאות מאוחרות יותר. שימש כנגמ"ש קל ורכב סיור. מספר כלים כאלו נפלו שלל בידי ישראל במלחמת ששת הימים ושימשו בעיקר במשמר הגבול ובכוחות מיוחדים - משקלו הקל-יחסית איפשר להטיס אותו במטוס "הרקולס", כפי שנעשה למשל במבצע אנטבה.
שימו לב בדומה לBTR-152, גם כאן אין מיגון לגג עבור התקפות הבאות מלמעלה.



סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 2/4 (ג) מהירות מנהלתית: 4/9 שריון קדמי: 3 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ב מיכל דלק: 122 צריכת דלק: 6 צוות: 2+8 מטען: 200 אמל"ח ראשי: מקלע SG-43 על כנה, יתכנו גם מקלעים אחרים אמל"ח משני: יתכן רדיו מחיר: 10,000

 

[המפקד האלמוני]

טנקי שרמן בשירות הצבא המצרי בשנות החמישים

במהלך שנות החמישים, הצבא המצרי הצטייד בטנקי שרמן נוספים מעודפי מלחמת העולם השנייה. כמה עשרות טנקים הגיעו מאיטליה זמן קצר לאחר המלחמה נגד ישראל ב-1949 וטנקים נוספים סופקו מעודפי הצבא הבריטי בתחילת העשור. הטנקים הללו היו חמושים בתותחי 75 מ"מ אמריקאים ובדומה למקביליהם בישראל כבר החלו להחשב כמיושנים בשנים אלו. לפני שמצרים בשלטון נאצר פנתה לגוש המזרחי, נבחנה האפשרות לשדרוג צרפתי עבור טנקי השרמן וחימושם בתותחי 75 מ"מ צרפתיים מתקדמים.
בניגוד לשדרוג חימוש באותו התותח שבוצע בשרמנים של ישראל, בשרמנים המוסבים המצריים הוחלף הצריח כולו בצריח של טנק AMX-13 עם מערכת טעינה אוטומטית. הצריח הקטן יותר דרש הצרה של הפתח בתובה והשריון שלו היה דק יותר מזה של צריח השרמן המקורי. ככל הנראה הוסבו רק כ-50 טנקים עד שנת 1955, בה המצרים החלו לרכוש נשק מהגוש המזרחי.
שרמנים בתצורת 75 מ"מ המקורית ושרמנים מוסבים עם צריחי הAMX-13 השתתפו במלחמת סיני, כאשר השרמנים עם הצריח המוסב נשארו בשירות גם עד מלחמת ששת הימים.

שרמן עם תותח 75 מ"מ




סוג: טנק אמינות: 5 (יתכן 4, כתלות באחזקה) מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 520 צריכת דלק: 25 צוות: 5 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 75 מ"מ אמריקאי אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל ומקלע תובה, מקלע מפקד בראונינג M1919 או 12.7 מ"מ, רדיו מחיר: 60,000



---

שרמן מוסב עם צריח AMX-13




סוג: טנק אמינות: 4 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 6 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 520 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח SA-50 צרפתי 75 מ"מ אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל ומקלע תובה, מקלע מפקד בראונינג M1919 או 12.7 מ"מ, רדיו מחיר: 60,000

 

[המפקד האלמוני]

ארצ'ר
משחית טנקים בריטי ממלחמת העולם השנייה, שפותח על בסיס תובת טנק הולנטיין המתיישן כדי לשאת את תותח הנ"ט המצויין-דאז בקוטר 17 ליטראות. בגלל ממדיו ומשקלו של התותח ביחס לתובה, הוא הותקן כשהוא פונה אחורה מתא לחימה פתוח מלמעלה בחזית הכלי. תצורה זו בעצם מנעה את האפשרות לירי תוך כדי התקדמות והפכה את הארצ'ר לכלי הגנתי בעיקרו - תופס עמדת ירי (בנסיעה ברוורס) ולאחר ירי כמה פגזים משפר עמדות הצידה או אחורה.
כמה עשרות ארצ'רים מעודפי הצבא הבריטי נמסרו לצבא המצרי, שפרש אותם במערכי הגנה בסיני. במהלך מבצע קדש, הללו נלחמו נגד כוחות צה"ל בקרבות במרחב אבו-עגילה וכמה מהם נפלו שלל לידי צה"ל, אך לא הוכנסו לשימוש. בצבא המצרי עצמו הם ככל הנראה יצאו משימוש עד סוף שנות החמישים.
שימו לב שבגלל תא הלחימה הפתוח, לכלי אין הגנת שריון עבור התקפות הבאות מלמעלה.



סוג: משחית טנקים אמינות: 5 מהירות קרבית: 2/3 (ז) מהירות מנהלתית: 3/4 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 230 צריכת דלק: 10 צוות: 4 מטען: 250 אמל"ח ראשי: תותח 17 ליטראות בריטי אמל"ח משני: יתכן רדיו מחיר: 30,000

 

[המפקד האלמוני]

T-34-85

הטי-34 הסובייטי היה אחד הטנקים המוצלחים ביותר במלחמת העולם השנייה - בעיקר בגרסה המתקדמת יותר המתוארת כאן, שכללה צריח גדול יותר לשלושה אנשי צוות ותותח 85 מ"מ. בשנות החמישים ברית המועצות כבר החלה להחליף אותו בכלים מתקדמים יותר וייצורו הועבר למדינות הגרורות פולין וצ'כוסלובקיה.
מצרים קיבלה כמה עשרות כלים כאלו מפס הייצור הצ'כוסלובקי בעיסקה של 1955 והם השתתפו במלחמת סיני. כלים נוספים הגיעו גם בהמשך העשור ונעשה בהם שימוש גם במלחמת ששת הימים. תובת הטי-34 שימשה כבסיס גם לכלי רק"מ נוספים, כגון משחיתי טנקים, תותחים מתנייעים ועוד.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 550 צריכת דלק: 20 צוות: 5 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח D5-T בקוטר 85 מ"מ אמל"ח משני: מקלעי DT-29 כמקלע מקביל ומקלע תובה, תיתכן התקנה של כנה למקלע 12.7 מ"מ כמקלע מפקד, רדיו מחיר: 100,000

---

SU-100

במהלך מלחמת העולם השנייה פותח בברית המועצות תותח נגד-טנקים מוצלח בקוטר 100 מ"מ, שבאותה עת היה גדול מכדי להתקינו בצריחי הטנקים הקיימים. לפיכך, בפתרון שהיה נפוץ באותם ימים, הוא הותקן בתובה של טי-34 שהוסר ממנו הצריח ושימש כתותח סער ומשחית טנקים. לאחר המלחמה יוצרו משחיתי טנקים כאלו בצ'כוסלובקיה וכך הגיעו לידי הצבא המצרי, שהשתמש בהם נגד צה"ל, הצרפתים והבריטים. התקנת התותח בצורה כזו הקשתה על ירי נגד מטרות נעות שכן ניתן היה לצודד אותו במידה מאוד מצומצמת, אבל ניתן היה להשתמש בכלי למארבי-נ"ט וכן לירי בהסתערות, אך תוך עצירות לצורך הכינון והפגיעה וללא יכולת ממשית לירי בתנועה. הSU-100 המשיך לשמש את הצבא המצרי גם במלחמת ששת הימים ואילו את הסורים אף עד שנות השבעים.



סוג: משחית טנקים אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 550 צריכת דלק: 20 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח D-10 בקוטר 100 מ"מ אמל"ח משני: מקלע DT-29 כמקלע מקביל, רדיו מחיר: 100,000

 

[המפקד האלמוני]

IS-3 "סטלין"

טנק כבד סובייטי שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, מאוחר מכדי לקחת בה חלק משמעותי, אבל גם בעשור שלאחריה נחשב למטיל אימה בגלל שריונו העבה וחימושו בתותח 122 מ"מ רב עוצמה. כמה עשרות טנקים מהדגם הזה נמכרו למצרים במחצית שנות החמישים ואף תועדו במצעד צבאי חודשים אחדים לפני המלחמה בסיני, אבל ככל הידוע בקרבות עצמם לא הספיקו להשתתף (במשחק שלכם זה יכול להיות אחרת). ככל הנראה הטנקים סופקו ישירות מברית המועצות ולא צ'כוסלובקיה, כי הם לא סופקו למדינות הגרורות של הסובייטים ולא יוצרו על ידם.
הסטלינים השתתפו בקרבות מלחמת ששת הימים ושם הציבו אתגר לא פשוט לשריון של צה"ל, אך בסופו של דבר הושמדו בעשרות. למרות החימוש הכבד והמיגון, הסטלין סבל מבעיות אמינות עקב מזג האוויר המדברי אליו לא הותאם והתותח שלו, שיוצר כתותח ארטילריה במקורו, נטען בתחמושת בה הפגז נפרד מההודף וטעינת כל אחד מהם היא פעולה ארוכה במונחי משחק, מה שהפחית את קצב האש.
כמה טנקי סטלין שנפלו שלל לידי צה"ל במלחמת ששת הימים שימשו לאחר מכן כעמדות ירי קבועות במוצבים ובחלקם המנוע אף הוצא כדי לפתוח פתח גישה נוח לצוות ולאחסן תחמושת.




סוג: טנק אמינות: 3 מהירות קרבית: 2/3 (ז) מהירות מנהלתית: 3/4 שריון קדמי: 9 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 500 צריכת דלק: 35 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח D-25 בקוטר 122 מ"מ אמל"ח משני: מקלע DT-29 כמקלע מקביל, מקלע 12.7 מ"מ DSHK כמקלע מפקד, רדיו מחיר: 250,000

 

[המפקד האלמוני]

שנות החמישים - צבא ירדן

בניגוד לצבאות הערביים האחרים, הלגיון הערבי (כפי שנקרא אז צבא ירדן) סיים את המלחמה ב-1948 נגד ישראל עם שורה של הישגים טריטוריאלים - הגדה המערבית נתפסה וסופחה על ידי כוחות ירדניים, שלא לדבר על כך שכעת בית המלוכה ההאשמי שלט בפועל בעיר השלישית בקדושתה לאסלאם, אלקדס, המוכרת לדוברי העברית כעיר העתיקה בירושלים.

בניגוד למדינות ערב האחרות ירדן גם שמרה על יציבות. אמנם המלך עבדאללה נרצח בשנת 1951 בעת שביקר במסגד אלאקצא, בנו טלאל הופרש מתפקידו לאחר שנה בגלל בעיות נפשיות ואת השלטון ירש חסין, נסיך צעיר וחסר נסיון בן 18, אבל בניגוד לציפיות המומחים-דאז, הממלכה לא קרסה ולא חוותה הפיכות. ירדן המשיכה בקשר אסטרטגי עם בריטניה, שבשנים מאוחרות יותר יתחלף בחסות אמריקאית, מיצבה את עצמה כבעלת ברית של המערב במזרח התיכון ואף נמנעה מעימותים רחבי היקף עם ישראל, למרות התנגשויות בין השתיים כאשר כוחות ישראלים פעלו בשטח הגדה המערבית כנגד כוחות ירדנים במסגרת פעולות התגמול וחילופי ירי מזדמנים לאורך "הקו העירוני", הגבול שחצה את ירושלים עד 1967. בתמונה המצורפת כאן, תוכלו לראות את המלך עבדאללה (בגלימה לבנה) מבקר במסגדי הר הבית, מלווה בתומכים, סקרנים ושומרים חמושים, שבועות ספורים לפני רציחתו על ידי מתנקש פלסטיני.




מבחינת ציוד צבאי, הצבא הירדני המשיך להסתמך בשנים אלו על נשק בריטי ועד 1956 הלגיון הערבי היה תחת פיקוד בריטי. בשנה זו המפקד הבריטי גלאב פוטר והחל תהליך "ערביזציה" של הלגיון עד הפיכתו לצבא ירדן בשנות השישים.



נשקו של הלגיון הערבי בשנות החמישים לא היה שונה בהרבה מאשר במלחמת העצמאות - רובי לי-אנפילד וM1 קרבין, תת מקלעי תומפסון וסטן ותותחי 25 ליטראות שתוארו בחלקים הקודמים של הפתיל הזה. בתחום השריון חלו התפתחויות כאשר הבריטים ציידו את הליגיון בטנקים חדשים יותר ולקראת סוף העשור ניתן לזהות הצטיידות במטולי בזוקה וכן ברובים מתוצרת ארצות הברית.

 

[המפקד האלמוני]

M1 GARAND

רובה חצי-אוטומטי אמריקאי ממלחמת העולם השנייה, הנטען במחסנית פנימית של 8 כדורים. הגיע לידי הצבא הירדני במהלך שנות החמישים, ככל הנראה מעודפי ציוד בבריטניה (לה סופק בכמויות גדולות במהלך מלחמת העולם השנייה) ובהמשך רכש ישיר מארצות הברית. הרובה נחשב לאמין ויעיל ושימש את הצבא הירדני גם במלחמת ששת הימים.




סוג: רובה מטען תחמושת: 0.3-06 ספרינגפילד (7.62X63) אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 3 קריטי: 4 פיצוץ: - טווח: 6 מחסנית: 8 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 400

 

[המפקד האלמוני]

השריון הירדני בשנות החמישים

הלגיון הערבי/הירדני המשיך להשתמש באותם דגמי שריוניות שהיו ברשותו במלחמה ב-1948 אבל במחצית הראשונה של שנות החמישים קיבל גם כלים כבדים יותר. בין היתר ב-1952 הבריטים סיפקו 36 משחיתי טנקים "ארצ'ר" שאת הנתונים שלהם ניתן לראות בפרק על הצבא המצרי. תוספת משמעותית יותר היו טנקי הצ'ריוטיר שנתיים מאוחר יותר, שאמנם התיישן כבר בזמן שנכנס לשימוש בבריטניה אבל צויד בתותח סביר למדי יחסית לזירת המזרח התיכון.

תותח 20 ליטראות בריטי

תותח בקוטר 84 מ"מ שפותח בבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה עבור טנק הצנטוריון החדיש דאז (אותו נפגוש בהמשך פרוייקט הכתיבה הזה כשיגיע לזירת המזרח התיכון בשנות השישים). אלא שהייצור של הצנטוריון התקדם הרבה יותר לאט מהייצור של התותח וכך הוא הורכב גם בטנק הצ'ריוטיר כפתרון ביניים. דגמים מתקדמים יותר של התותח צוידו במפנה גזים בחצי הראשון של הקנה, ללא שינוי בנתוני המשחק. שם התותח מעיד על משקל הפגזים שלו, כמקובל בשיטה הבריטית-דאז.

במחצית שנות החמישים הבריטים, שנחשפו לתותחי ה-100 מ"מ הסובייטים לאחר שטנק טי-54 שנתפס על ידי מורדים הונגרים הובא לשגרירות הממלכה המאוחדת בבודפשט, הגיעו למסקנה כי התותח הזה כבר מיושן ופיתחו על בסיסו את תותח הL7 המצויין (שגם אותו נפגוש בפרקים הבאים).




סוג הנשק: תותח 84 מ"מ (84X618) מחיר: 10,000 לתותח, 150 כל פגז
חימוש: חודר שריון אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 7 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 20 מחסנית: 1 שריון: 0
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 5 קריטי: 3 פיצוץ: B טווח: 25 מחסנית: 1 שריון: 2+

----

צ'ריוטיר

טנק בריטי לא מוצלח במיוחד, שיוצר בכמות לא גדולה (רק כ-442 כלים נבנו) ונכנס לשירות ב-1952. הטנק היווה פתרון ביניים לצורך ברק"מ שישא את תותח 20 הליטראות עד שייוצרו מספיק טנקי צנטוריון. הטנק היה למעשה תובה של טנק קרומוול, עם צריח חדש שהותאם לקלוט את התותח הגדול יותר ולשם כך הצוות צומצם מחמישה לשלושה אנשים - מקלען התובה בוטל כדי לפנות מקום לתחמושת ובצריח היו רק מפקד ששימש גם כתותחן וטען. על הצריח הורכבו גם מדוכות עשן. מבנה הצריח, שנבנה מלוחות ישרים ולא משופעים, הפך אותו לממוגן פחות יחסית לתחמושת הנ"ט של התקופה. 24 טנקים כאלו נכנסו לשימוש הצבא הירדני ב-1954. הללו לא השתתפו בקרבות כלשהם בין ירדן לישראל (במשחק שלכם זה יכול להיות אחרת, כמובן), אבל צה"ל פגש אותם שנים רבות לאחר מכן, במבצע ליטאני (1978) כאשר תפס כמה טנקי צ'ריוטיר ששימשו ארגוני מחבלים בלבנון, לאחר שהללו השיגו אותם מצבא לבנון המפורק-דאז, שרכש אותם מעודפי הצבא הירדני.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 6 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ב מיכל דלק: 500 צריכת דלק: 25 צוות: 3 מטען: 250 אמל"ח ראשי: תותח 20 ליטראות בריטי אמל"ח משני: מקלע בראונינג 0.3 כמקלע מקביל, מדוכות עשן, רדיו מחיר: 60,000

 

[המפקד האלמוני]

שנות החמישים - צבא סוריה

המלחמה נגד ישראל ב-1948 הסתיימה מבחינת סוריה בכשלון. הממשלה האשימה את הצבא בשחיתות וחוסר יכולת וקיצצה בתקציביו והצבא הגיב בהפלת הממשלה באביב של 1949. אחרי ההפיכה הזו באו עוד כמה הפיכות ונשיאים צבאיים קצרי-ימים, תקופה קצרה של דמוקרטיה-פרלמנטרית-לכאורה בה הצבא המשיך להיות גורם משפיע בין 1954 ל-1958 ואז, איחוד עם מצרים לרפובליקה הערבית המאוחדת (מכונה בעברית הקהילה הערבית המאוחדת ברוב הפרסומים) תחת הובלתו של הנשיא המצרי הכריזמטי נאצר - איחוד שהחזיק מעמד עד 1961 ואז התפרק.

בתמונה המצורפת - מצעד של נשות צבא סוריות לכבוד האיחוד בין סוריה למצרים - שימו לב שמונפים בו דגלים סורים ומצריים, שיוחלפו בדגל משותף ובו שני כוכבים ושבו המשטר הסורי משתמש עד היום.



מבחינת היחסים הביטחוניים עם ישראל, התקיימו חיכוכים בגבולות, חילופי אש ופשיטות. עקב כך, נכנסה סוריה לברית הגנה עם מצרים ב-1956 (עוד קודם לאיחוד). ראו בתמונה המצורפת חיילים סורים מריעים לנאצר כבעל ברית וחבר, ממשדר חדשות מהתקופה.



למרות החיכוכים והעימותים, לא פרצה לחימה בהיקף נרחב בין סוריה לישראל - החיכוכים הללו יסלימו בשנות השישים, במסגרת "המלחמה על המים" עד למלחמת ששת הימים. במהלך שנות החמישים, המשיכו הסורים לרכוש נשק צרפתי, אבל בדומה למצרים התקרבו אל הגוש המזרחי והחלו להצטייד בנשק מתוצרת רוסית וצ'כית.

בתמונה המצורפת - אזרח סורי מתאמן בלוחמת שטח בנוי בדמשק של שנות החמישים במסגרת הכשרת מיליציה לקרבות רחוב במקרה שישראל תפלוש. הרובה בו הוא משתמש הוא רובה צרפתי מדגם MAS-36, שהמפרט שלו מופיע בפרק של שנות הארבעים.

 

[המפקד האלמוני]

MAT-49

תת-מקלע צרפתי, שמוכר יותר מהמלחמות בהודו-סין. נמכר בכמות לא גדולה גם לסוריה בשנות החמישים ושימש בעיקר כוחות מיוחדים וכוחות משטרה. פרט טכני מעניין - מנגנון הנצירה של תת המקלע מבוסס על קיפול קדימה של בית המחסנית עם המחסנית בתוכו (ראו בתמונה המצורפת). כמו תת מקלעים רבים אחרים, גם נשק זה עושה שימוש בתחמושת 9 מ"מ פראבלום.




סוג: תת מקלע תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 3 מחסנית: 32 או 20 שריון: 1+ משקל: 1 מחיר: 350

----

CZ 25/Samopal 48

תת מקלע צ'כי במקורו, שמוכר במזרח התיכון פשוט כ"סמופל" (או "סמובל" בהגייה ערבית, כך הוא גם מופיע בפרסומי תוד"א ישנים של צה"ל). המנגנון הפנימי של הנשק הזה היווה "השראה" למנגנון של העוזי, וכפי שתשימו לב יש דמיון רב בין ידיות האחיזה של שני הכלים שמשמשים גם כבית מחסנית.
הסמופל סופק לסוריה במחצית השנייה של שנות החמישים, שכן החל מ-1956 הידקה סוריה את יחסיה עם ברית המועצות והתחילה לרכוש נשק מהגוש המזרחי, זאת בעקבות חששות מהאיום הגלום ב"ברית בגדד" הפרו-מערבית שנה קודם לכן.





סוג: תת מקלע תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 3 מחסנית: 40 או 24 שריון: 1+ משקל: 1 מחיר: 350

 

[המפקד האלמוני]

MAS-49

רובה מטען צרפתי, שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להחליף את רובה הMAS-36 שהתיישן, עם אותה תחמושת 7.5 מ"מ צרפתית אבל עם מחסניות של עשרה כדורים ומנגנון חצי-אוטומטי. בשנת 1953 הזמינה סוריה כמה אלפי רובים מהדגם הזה והם שימשו את צבאה לפחות עד שנות השישים, כאשר הנשק הסובייטי דחק אותם אל המחסנים.




סוג: רובה מטען תחמושת: 7.5X54 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 6 מחסנית: 10 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 350

----

מלבד כלי נשק קלים אלו, המשיכו בצבא הסורי של שנות החמישים להשתמש גם ברובים, המקלעים ותת-מקלעים הישנים יותר משנות הארבעים שתוארו בפרק הקודם.
עם התהדקות הקשרים עם הגוש הסובייטי, הגיעו לסוריה גם רובי SKS ומקלעים רוסיים שאת הנתונים שלהם תוכלו לקרוא בפרק על מצרים. עם זאת, כשאספתי חומר לפרק הזה, מצאתי שהייתה עוד עסקת נשק עם המערב ב-1957, כאשר כמה אלפי רובי FN FAL, כמו אלו שנמכרו לישראל מאוחר יותר (והנתונים שלהם נמצאים בפרק על ישראל) נרכשו על ידי סוריה מבלגיה ויחד איתם גם תחמושת מתאימה. בתמונה המצורפת, ניתן לראות חיילים סורים ב-1961 עם רובי FN FAL, בזמן המתיחות עם מצרים על רקע פירוק הרפובליקה הערבית המאוחדת.

 

[המפקד האלמוני]

ארטילריה ושריון בצבא סוריה בשנות החמישים

עם ההתבססות הגוברת של סוריה על ציוד מהגוש המזרחי, גם הנשק הכבד הצרפתי משנות הארבעים הוחלף בציוד סובייטי - ראו הפרק על מצרים עבור נתונים לתותחי 122 מ"מ ארוך וקצר וטנקי טי-34 שנכנסו לשימוש סורי במחצית השנייה של העשור - יתכן וגם משחיתי טנקים מדגם SU-100 נכנסו לשימוש סורי לקראת סוף שנות החמישים, אך טנקי סטלין לא הגיעו לסוריה והיו בזירת המזרח התיכון בשימוש מצרי בלבד.

יוצאי דופן היו כמה עשרות טנקים ומשחיתי טנקים מתוצרת גרמניה הנאצית, שהגיעו לסוריה ברכש מצרפת, ספרד וצ'כוסלובקיה, שהיו חמושים בתותחי 75 מ"מ גרמניים ומקלעי MG-34. בתמונה המצורפת, ניתן לראות פנצר 4 גרמני-לשעבר, עם כנה שנוספה לו למקלע מפקד (ככל הנראה DSHK סובייטי) יחד עם T-34, בשימוש הצבא הסורי. בקצה הימני של התמונה וחלקית מחוץ לפריים, ניתן לזהות שריונית אוטר, כגון אלו ששימשו את צבא ההצלה הפלסטיני ואת צה"ל במלחמת העצמאות ויתכן שהגיעה לסוריה כשלל או שאריות מצבא ההצלה.

 

[המפקד האלמוני]

תותח 7.5 ס"מ גרמני KwK 40

תותח הטנקים ומשחיתי הטנקים הנפוץ והעיקרי של צבא גרמניה הנאצית, שנוצר, כמו הרבה תותחי טנקים דאז, על בסיס תותח נ"ט נגרר לאחר שהתברר עם הפלישה לברית המועצות כי תותחי הטנקים הקיימים מתקשים לחדור את שריונם של טנקי הטי-34. התותח, שהתאפיין בבלם-לוע גדול ודמוי פעמון, הותקן בין היתר בטנקי פנצר 4 ומשחיתי הטנקים/תותחי סער שטוג 3, שנרכשו על ידי סוריה שעשתה בהם שימוש עד מלחמת ששת הימים. תותחים מדגם זה שהגיעו לצרפת, היו בסיס לתכנון תותח ה-75 מ"מ הצרפתי של טנקי הAMX-13, שתואר בפרק העוסק בישראל בשנות החמישים.

בתמונה המצורפת ניתן לראות תותח כזה מפורק לצורך אחזקה בשטח משטוג 3 גרמני במלחמת העולם השנייה.



סוג הנשק: תותח 75 מ"מ (75X495) מחיר: 10,000 לתותח, 150 כל פגז
חימוש: חודר שריון אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 6 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 18 מחסנית: 1 שריון: 0
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 5 קריטי: 3 פיצוץ: C טווח: 19 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

פנצר 4 (Panzerkampfwagen IV)

השם המלא פנצרקאמפףוואגן משמעותו בגרמנית "מכונית מלחמה משוריינת" או בתרגום לשפות עם מילים קצת יותר קצרות - טנק. אכן, מדובר בטנק גרמני נפוץ מאוד ממלחמת העולם השנייה, שיוצר בדגמים שונים מאז שנת 1937 ועד סוף המלחמה, עם שדרוגים שונים ובהם בעיקר התקנת תותחים טובים יותר - הדגמים בהם נעשה שימוש בתחילת המלחמה היו חמושים בתותח 75 מ"מ קצר קנה ולכן, לאחר התמודדות עם טנקים בריטים ורוסיים בעלי שריון כבד, הוחלף בתותח 75 מ"מ ארוך יותר.

עם סיום המלחמה, הטנק התיישן במהירות אבל עבור סוריה הוא היה מספיק טוב וזו רכשה מעל מאה טנקים כאלו בתחילת שנות החמישים - היו אלו טנקי שלל ששופצו בצרפת ובצ'כוסלובקיה. כמו כן נרכשו מספר טנקים בודדים מספרד, שנרכשו על ידיה מגרמניה עוד בשנות הארבעים. הפנצרים הללו היו מיושנים כבר בזמן שנכנסו לשירות הצבא הסורי וככל הנראה לא אמינים במיוחד, שכן הם הפכו לעמדות ירי סטטיות וכך שימשו בהתנגשויות עם ישראל במסגרת המלחמה על המים עד מלחמת ששת הימים - את שרידי חלק מהם אפשר לראות באזור המצוקים ממזרח לכנרת עד עצם היום הזה (אם לא נגנבו על ידי סוחרי מתכות).



סוג: טנק אמינות: 4 ואף גרוע מכך מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 5 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ב מיכל דלק: 470 צריכת דלק: 30 צוות: 5 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 7.5 ס"מ גרמני אמל"ח משני: מקלעי MG34 כמקלע מקביל ומקלע תובה, יתכן מקלע מפקד DSHK, רדיו מחיר: 70,000

---

שטוג 3 (Sturmgeschutz III)

השטורמגשוץ 3 ("תותח סער סימן 3" בגרמנית) פותח בגרמניה בתחילת שנות הארבעים על בסיס תובה של טנק פנצר 3, שהפך למיושן מידי, בה הוסר הצריח והורכב תותח 7.5 ס"מ בתובה. במהלך המלחמה השטוג 3, כפי שקראו לו בקיצור, נחשב לכלי יעיל ואפקטיבי הן כתותח סער והן כמשחית טנקים. היה קשה לפגוע בו בגלל הצללית הנמוכה שלו, אבל הוא עצמו היה בעל כושר מוגבל להתמודד עם מטרות מתמרנות או לבצע ירי בתנועה בגלל התותח הקבוע בחזית עם כושר צידוד מינימלי למדי. למרות זאת, הוא הצטיין במארבים לשריון הסובייטי והשמיד למעלה מעשרים אלף טנקים.

לסוריה הגיעו כ-28 כלים מסוג זה שנרכשו בצ'כוסלובקיה, לשם הגיעו כשלל סובייטי. השטוגים בצבא הסורי שימשו בעיקר כעמדות ירי סטטיות במלחמה על המים ונשארו בשימוש מצומצם עד מלחמת ששת הימים.



סוג: תותח סער/משחית טנקים אמינות: 4 ואף גרוע מכך מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 5 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ב מיכל דלק: 270 צריכת דלק: 30 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 7.5 ס"מ גרמני אמל"ח משני: מקלעי MG34 כמקלע מקביל ויתכן כמקלע מפקד, יתכן רדיו מחיר: 80,000

 

[המפקד האלמוני]

שנות החמישים - צבא לבנון

לבנון נכנסה לשנות החמישים כמדינה המזוהה עם צרפת והגוש המערבי, מודרנית ותוססת כלכלית וכבר אז אפשר היה לכנות אותה "שווייץ של המזרח התיכון" - אבל מתחת לכסות הנוצצת והעליזה, הסתתרה מציאות עגומה של מדינה חלשה ומפוצלת עדתית. בתמונה המצורפת, אפשר לראות סצנת רחוב בבירות של שנות החמישים - גברים ונשים בלבוש מערבי אלגנטי, לצד פרסומות בצרפתית, ערבית ומותגים אמריקאים, בכפיפה אחת עם לבוש ערבי מסורתי וכבשים ברחוב.




בלבנון, שנוצרה בגבולותיה המודרניים על ידי הצרפתים בשנות העשרים, יש 18 עדות רשמיות שמלבד העדה היהודית הזעירה מפוצלות בחלוקה גסה בין נוצרים למוסלמים, כאשר בקרב הנוצרים העדה הדומיננטית היא המרונים ותחת המוסלמים נמנים לא רק הסונים אלא גם השיעים וטכנית אף הדרוזים. לא רק שהעדות השונות לא גילו חיבה רבה זו לזו, הן גם היו מפוצלות בתוך עצמן בין חמולות, מפלגות ומחוזות.

על מנת לפתור את הבעיה העדתית, לבנון נקטה בשיטה של חלוקת עוצמה עדתית, עם משרות, ותפקידים במערכת הפוליטית ובצבא שהוקצו לפי מפתח עדתי. לפי חלוקת העוצמה העדתית, הנוצרים היו הרוב והמרונים היו העדה הנוצרית הגדולה ביותר, אלא שהגדרות אלה היו מבוססות על מפקד אוכלוסין מפוקפק משנות השלושים שספר גם לבנונים שחיו בחו"ל והמוסלמים לא היו מרוצים בכלל ממעמדם המופחת.

ב-1958, המתיחות התפרצה בעימותים אלימים, בהם הרפובליקה הערבית המאוחדת תמכה במוסלמים ואילו הממשלה נתמכה על ידי המערב - תמיכה ששיאה בהנחתת כוחות אמריקאים שהשיבו את הסדר על כנו.

הצבא הלבנוני בתקופה הזו היה חלש ולא אפקטיבי - במהלך המשבר של 1958 הוא אף לא התערב כמעט בלחימה אם כי נפרש ברחובות. ציודו התבסס על נשק מערבי, אך לא מעט ממנו היה אותו נשק מיושן מימי המנדט הצרפתי. ראו למשל תמונה זו של חייל לבנוני בזמן משבר 1958 כשהוא חמוש ברובה לבל (ראו הנתונים בפרק העוסק בשנות הארבעים) - דגם שנכנס לשימוש שבעים שנה קודם לכן!



כמובן שצבא לבנון השתמש גם בנשק קל חדש יותר, אך לא חדש בהרבה וגם הוא ממקור צרפתי ברובו - כך, בשנות החמישים צבא לבנון היה חמוש באותם רובים ומקלעים צרפתיים שהיו בשימושו בשנות הארבעים (MAS-36 נותר רובה השירות העיקרי) והצטייד גם ברובי MAS-49 חדשים יותר ותת-מקלעי MAT-49, שאת נתוניהם אפשר למצוא בפרק על סוריה. לקראת סוף העשור ולאחר המעורבות האמריקאית, קיבל צבא לבנון גם נשק מארצות הברית - כגון טנקים, בזוקות ויתכן שגם רובי גאראנד (המתוארים בפרק על ירדן).

בכל מקרה, הצבא הלבנוני לא נחשב לכוח לוחם אפקטיבי גם בעיני הלבנונים עצמם וכל מפלגה שכיבדה את עצמה הקימה לה מיליציה. מיליציות אלה התחמשו בכלי נשק זהים לאלו של הצבא (שהיה גם המקור הלא-חוקי עבורם) ובהברחות נשק מסוריה או בדרך הים מסוחרי נשק פליליים באירופה, כך שלצורך המשחק, ניתן למצוא בלבנון כמעט את כל הרובים, המקלעים והאקדחים שמוזכרים בסקירה הזו.

בסוף העשור, שיעי עני בשם עבד אלכרים החליט לנסות את מזלו בעיר הגדולה. הוא עזב את העיירה באזוריה שבמחוז צור שבדרום לבנון ועבר להתגורר עם אשתו בדירה דלה ששכר בשכונת עוני ארמנית במזרח בירות ומצא עבודה כירקן. שם גם נולד לו בן והוא קרא לו חסן. אנחנו עוד נשמע על חסן הזה.

 

[המפקד האלמוני]

צבא לבנון - נשק ורק"מ

כמו שסקרתי קודם, הנשק הקל בצבא לבנון לא השתנה בהרבה מאז מלחמת העצמאות. ככל הנראה גם היה שימוש מסויים בשריוניות אוטר ובתותחי שניידר צרפתיים או תותחי קרופ בקוטר 75 מ"מ שאת הנתונים של כולם אפשר למצוא בפרק של שנות הארבעים. לקראת סוף העשור סופקו ככל הנראה ללבנון מקלעי בראונינג אמריקאים בקוטר 0.3 אינץ' ( 7.62 מ"מ) ו-0.5 אינץ' (12.7 מ"מ).

מבחינת טנקים, טנקי הרנו הצרפתיים שהיו מיושנים כבר בשנות הארבעים עדיין נותרו בסד"כ בשנות החמישים, אך אליהם נוספו גם גם שרמנים אחדים עם תותח בריטי משודרג. לאחר ההתערבות האמריקאית ב-1958, סופקו גם טנקים קלים מדגם "ווקר בולדוג" מעודפי הצבא האמריקאי.

שרמן פיירפליי (Firefly)

במהלך מלחמת העולם השנייה, הבריטים הפעילו כמות רבה של טנקי שרמן אמריקאים שהתקבלו במסגרת הסכמי "החכר והשאל". הם לא היו מרוצים במיוחד מהתותח שלו ולכן ביצעו הסבה מוצלחת בה הותקן בצריח השרמן תותח נ"ט 17 ליטראות בריטי. ללבנון, השרמנים מהדגם הזה הגיעו לאחר ש-16 מהם נרכשו באיטליה בשנת 1949, מאוחר מכדי להשתתף במלחמה נגד ישראל. הטנקים הללו לא היו במצב מכני מזהיר (אמינות 4 או 3) נפרשו על ידי צבא לבנון במהלך המהומות של 1958, אך לא ראו פעילות מבצעית של ממש.




כדי לשקף את נתוני הטנק, השתמשו בנתונים של שרמן רגיל שהופיע במהלך סקירה זו (עם אמינות מופחתת ל-4 או 3), אבל תחליפו את החימוש העיקרי שלו בתותח 17 ליטראות שמופיע בפרק על מלחמת העצמאות.

-----------

M41 ווקר בולדוג (Walker Bulldog)

טנק זה פותח על ידי ארצות הברית עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, אך נכנס לשירות רק ב-1951 ונקרא על שם גנרל וולטון ווקר שנהרג שנה קודם לכן בתאונת דרכים במלחמת קוריאה. הטנק תוכנן ויוצר כטנק קל, בו נעשו פשרות בהגנת השריון כדי לאפשר הובלה בהטסה בתוך מטוסי תובלה גדולים לזירות לחימה ברחבי העולם, כחלק מתפיסה של פרישה מהירה בזמן המלחמה הקרה. ב-1958, ארצות הברית סיפקה חמישים טנקים כאלה ללבנון, כתחליף לטנקי הרנו והפיירפליי המיושנים. הטנק היה בעל שריון דק ותותח קל יחסית בקוטר 76 מ"מ, אבל המשקל הקל איפשר לו לפתח מהירות גבוהה יחסית, באמצעות מנוע בנזין בעל צריכת דלק גבוהה.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/6 (ז) מהירות מנהלתית: 6/8 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ב מיכל דלק: 530 צריכת דלק: 35 צוות: 4 מטען: 200 אמל"ח ראשי: תותח 76 מ"מ אמריקאי אמל"ח משני: מקלע בראונינג M1919 כמקלע מקביל, מקלע 0.5 אינץ' כמקלע מפקד, רדיו מחיר: 70,000

 

[המפקד האלמוני]

שנות החמישים - חמושים פלסטינים

מכל המעורבים במלחמה ב-1948, הפלסטינים התחילו את שנות החמישים במצב הגרוע ביותר. לא רק שמדינתם לא הוקמה, אלא שהם היו מפוצלים כעת בין כמה מדינות - בישראל תחת ממשל צבאי (אם כי עם הזכות לבחור לכנסת ואף להיבחר) ובמדינות ערב כפליטים, לרוב נמוכי מעמד אך לפעמים מצליחים כלכלית. על צבא פלסטיני לא ממש ניתן לכתוב בשלב הזה, אבל היו התארגנויות אחרות.

הגבולות החדשים של מדינת ישראל עוד לא היו הרמטיים לחלוטין, כך שהיו פלסטינים שפשוט חצו אותם - חלק כדי להישאר, חלק כדי לעבד את האדמות שהיו שלהם וחלק כדי לגנוב. התרחשויות אלו, שהוגדרו כהסתננות, הסלימו גם למעשי רצח וחבלה ולתגובות אגרסיביות של ישראל לא רק נגד הפלסטינים אלא גם נגד הממשלות הערביות ה"מארחות" - הסלמה ששיאה במלחמת סיני.

בשנות החמישים, עיקר הפעילות החמושה הפלסטינית בגבולות הייתה מרצועת עזה, שנשלטה על ידי מצרים שאף עודדה פעילות זו, חימשה ואירגנה אותה. חמושים נוספים, פעלו גם משטחה של ירדן, שבשלב זה כלל גם את הגדה המערבית של נהר הירדן, שטחים שסופחו לממלכה הירדנית. החמושים הפלסטינים, המוכרים בהיסטוריה כ"פדאיון" היו מצויידים בנשק קל תואם לזה של המדינות מהן פעלו, בעיקר מצרי - נשקם הגנרי היה תת המקלע פורט-סעיד ורובה הSKS, בצד כלי נשק ישנים יותר משנות הארבעים ומכל הבא ליד. נקודת שיא בפעילות הפדאיון הייתה מתקפה מתואמת בכל הגבולות עם ישראל במהלך מלחמת סיני, בהנחייה ואכוונה מצרית.

בינתיים בעולם חלה התעוררות פוסט-קולוניאלית והרעיונות לגבי מהפכנות ותורת לחימה של גרילה, לא פעם בהשראה סובייטית, חילחלו גם לאזורנו. בשנת 1959 מוקם הפת"ח, על ידי קבוצת פלסטינים ובהם אישיות חידתית שמרבית הפרטים על תולדותיה לוטים בערפל עד היום - מהנדס בניין המוכר בכינוי "אבו עמאר", הידוע גם כיאסר ערפאת.

בתמונה המצורפת, אפשר לראות אירוע פחות מוכר מההיסטוריה הפלסטינית - המהפכן הדרום-אמריקאי ארנסטו "צ'ה" גווארה (עם כומתה ומדים כהים, באמצע התמונה) לצד אישים פלסטינים וקצינים מצרים, בעת ביקור ברצועת עזה ב-1959, כאשר שימש כשגריר נודד של קובה שלאחר המהפכה בה נטל חלק.