Twilight:1948-2000 התאמה למלחמות ישראל של T2K4E [הושלם!]

[המפקד האלמוני]

שריון ורק"מ במצרים בשנות השמונים

המעבר מהגוש הסובייטי לגוש המערבי בעקבות הסכמי השלום עם ישראל, ניתק את הצבא המצרי ממי שהיו מקור הרק"מ שלו מאז שנות החמישים. אמנם המצרים לא זורקים כלום ולא גורטים כלום ונגמ"שים וטנקים מתוצרת סובייטית משמשים את הצבא המצרי עד עצם היום הזה, אבל הכוחות הממוכנים והמשוריינים המצריים נזקקו ל"חידוש משק" אותו סיפקה ארצות הברית, כפי שהתחייבה במסגרת הסכמי השלום בין ישראל למצרים להם ערבה.

כך, נכנסו לשימוש הצבא המצרי בשנות השמונים נגמ"שי M113 , תותחים מתנייעים M109 וכן גם טנקי פטון M60A1 וM60A3, כאשר טנקי הA1 שודרגו לרמת A3 מבחינת מערכות בקרת אש שכללו פרטים שהמשחק לא ממש יורד לרזולוציה שלהם כמו שרוול תרמי (שמפזר את התפשטות החום החיצוני בתותח), עמוד מטאורולוגי (שנותן נתוני מזג אוויר למחשב בקרת האש) ומד טווח לייזר.

בתמונה המצורפת, חיילים מצרים ליד טנק פטון M60A3 במוכנות למלחמה במלחמת המפרץ ב1990. הנתונים של הM60A1 והנתונים של הM60A3 זהים מבחינת מונחי משחק, פרט לכך שלA1 המוקדמים יותר אין ראיית לילה ובקרת אש.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 9 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1425 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח, ראיית לילה (מא"כ - בA3 ובA1 משודרג), בקרת אש (בA3 ובA1 משודרג) אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל, מקלע מפקד 0.5 רדיו, משגרי עשן מחיר: 450,000

 

[המפקד האלמוני]

צבא ירדן בשנות השמונים
הממלכה ההאשמית של ירדן בשנות השמונים עמדה בפני כמה אתגרים של הפגנות ומהומות על רקע אינפלציה והיעדר חרויות פוליטיות, אבל צלחה אותן בשלום. המלך חסין ניסה גם ליישר את ההדורים עם אש"ף ובמקביל להגיע להסכמים עם ישראל - תהליכים שלא הבשילו לכדי תוצאה מדינית ממשית.
במהלך העשור נדרש חסין לעוד מהלכי לוליינות אסטרטגית מורכבים למדי. כך, עם פרוץ האנתפאצ'ה, הזדרז להודיע על הסרת כל התביעות הירדניות לגדה המערבית וניתוק מנהלתי - צעד לא מבוטל בהתחשב בכך שממלכת ירדן סיפחה את הגדה ב-1950 והמשיכה לספק דרכונים ירדנים לתושבים שרצו בכך גם אחרי הכיבוש במלחמת ששת הימים. מהלך נוסף שביצע חסין היה תמיכה בעיראק במלחמתה נגד איראן - בראיית חסין, איראן המהפכנית היוותה איום ממשי על נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי, עמן לירדן היו קשרים כלכליים משמעותיים. במהלך המלחמה בין איראן לעיראק, נמל עקבה הירדני בים האדום הפך לשער הסחר העיקרי של עיראק, כאשר משאיות עמוסות באספקה ותחמושת זרמו ממנו דרך המדבר אל הגבול העיראקי - בתמורה, צדאם חסין סיפק לירדן נפט במחירים אטרקטיביים במיוחד.

בתמונה המצורפת, צדאם והמלך חסין מבלים יחד - צדאם מביט אל המטרות בעת שידידו המלך נהנה ממטווח בקלשניקוב:



אם תשימו לב לסתרשף האופייני, זה קלשניקוב מדגם AKM, מעט מודרני יותר מהAK-47 ובנוי בטכנולוגיה שונה מעט כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, אבל עם אותם נתוני משחק.

באירוניה היסטורית בתמונה הזו, המלך חסין ששירת בצבא ואף היה טייס מוסמך לבוש בחליפה, בעוד שצדאם חסין שמעולם לא שירת בצבא לבוש במדים וחובש כומתה.

הצבא הירדני בשנות השמונים המשיך להסתמך על ציוד מבריטניה ומעט רכש נוסף (למשל רובים איטלקים), אך אמצעי לחימה מארצות הברית הפכו ליותר ויותר מרכזיים בחימושו.

 

[המפקד האלמוני]

נשק קל בצבא ירדן בשנות השמונים

כמו מרבית הצבאות המערביים האחרים בעולם באותן שנים, גם צבא ירדן עבר מתחמושת 7.62X51 לתחמושת 5.56X45 הקומפקטית יותר. כך, רובי הG3 הוחלפו ביחידות החי"ר ברובי M-16 שאת הנתונים שלהם אפשר למצוא בפרק על ישראל בשנות השבעים וגם בחוברת הכללים לשחקן בעמ' 97. מלבד זאת, רובי קלשניקוב שימשו ביחידות משמר עממי ונמשך השימוש בתת-מקלעים איטלקיים של ברטה כפי שתואר בפרק על העשור הקודם. חברת ברטה הייתה מקור גם לכמות מצומצמת יחסית של רובי סער קומפקטיים יותר, לשימוש כוחות מיוחדים ומשטרה צבאית.

ברטה SC-70/223

רובה סער איטלקי שפותח בשנות השבעים וזכה לשימוש בכוחות נחתים בצי איטליה. הגרסא שלו עם קת מתקפלת נרכשה בכמויות קטנות יחסית גם על ידי ירדן ושימשה בכוחות מיוחדים ומשטרה צבאית - החייל בתמונה המצורפת, למשל, הוא שוטר צבאי ירדני. עם השנים, רובה זה נדחק על ידי רובים ממשפחת הM-16, אבל בשנות השמונים הוא עדיין רלוונטי.





סוג: רובה סער תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 5 מחסנית: 30 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 400

 

[המפקד האלמוני]

שריון בצבא ירדן בשנות השמונים
חיל השריון הירדני בשנות השמונים זכה לשדרוגים משמעותיים עבור טנקי הצנטוריון שברשותו וכן נקלטו למעלה ממאתיים טנקי פטון M-60A3 ו-A1 - מרביתם מהצבא האמריקאי אבל כמה עשרות מהם התקבלו כמתנה מהשכן הטוב צדאם חסין, שהשיג אותם כשלל מלחמה מאויביו האיראנים.
עבור טנקי M-60A1 ו-A3, פשוט תשתמשו בנתונים שמופיעים בפרק על מצרים בשנות השמונים, שכן מדובר באותם טנקים ממש.



שדרוג משמעותי יותר, היו טנקי הצ'יפטיין הבריטיים - בעלי תותחי 120 מ"מ רבי עוצמה, שהגיעו אף הם לידי הצבא הירדני במהלך עשור זה.

טארק (צנטוריון משופר)

למרות האבידות בקרבות נגד ישראל, הפלסטינים והסורים בשנות השבעים, נותרו בידי ירדן קרוב ל-300 טנקי צנטוריון. בין השנים 1982-1985 הללו עברו תהליך שדרוג מקיף שכלל החלפה של מנוע הבנזין הדליק במנוע דיזל זהה לזה של הפטון, מערכת בקרת אש ממוחשבת מתוצרת בלגיה שכללה מד טווח לייזר, ייצוב לתותח ומערכת ראיית לילה פסיבית לתותחן המבוססת על הגברת אור כוכבים (מא"כ) דגם משודרג זה אף קיבל שם ערבי הולם - טארק.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1200 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח L7, ייצוב לתותח, ראיית לילה (מא"כ), בקרת אש אמל"ח משני: מאגים או 0.3 כמקלעי מפקד ומקביל (יתכן ו0.5 כמקלע מפקד), רדיו מחיר: 420,000

----

חאלד (צ'יפטיין)
טנק הצ'יפטיין הבריטי נחשב בשנות השבעים לאחד הטנקים החזקים ביותר בעולם. טנק זה פותח כמענה לטי-62 הסובייטי וכלל מיגון שכבתי חדשיש מסוג צ'ובהם (עם שכבות קרמיקה וסגסוגות מתכת) ותותח 120 מ"מ רב עוצמה - אם כי עדיין מחורק בניגוד למגמה לאמץ תותחים חלקי קדח.
לאזור המזרח התיכון הצ'יפטיין היה אמור בכלל להגיע בנסיבות אחרות לגמרי מאלו שהתרחשו בסופו של דבר - כבר בסוף שנות השישים, הגיעו שני טנקי צ'יפטיין לניסויים ב... ישראל. בריטניה, שמכרה טנקי צנטוריון משומשים לצה"ל תמורת מטבע קשה, החליטה להיעזר בידע השריונאי בישראל ואף הבטיחה לספק לצה"ל את הטנק החדש לכשיסתיים הפיתוח שלו - בצה"ל אפילו תכננו עבורו שם עברי הולם, "אביר".

מלבד סיוע בניסויים שתרם בין היתר להתאמת מערכות ההנעה לתנאי האבק והחום של המזרח התיכון, סייעו אנשי החימוש והשריון של צה"ל גם בהתאמת הטנק לדרישות צבא איראן, אז עדיין ממלכה ובעלת-ברית בפועל של ישראל. למרות שיתוף הפעולה המוצלח בפיתוח, שינו הבריטים את דעתם (ויש הטוענים שממש רימו את ישראל) וסירבו לספק לה את הטנק החדש. טנקי צ'יפטיין, מתת-דגם שכונה "שיר" (אריה בפרסית) סופקו לצבאו של השאה האיראני, אך עם המהפכה האסלאמית ב-1979 נקטע הפרוייקט. כ-125 טנקים מהמפרט האיראני שהתעשיות הצבאיות הבריטיות "נתקעו" איתם, נמכרו במקום זאת לירדן ועוד כ-150 יוצרו עבורה במיוחד. בשירות הצבא הירדני, הצ'יפטיין קיבל את השם הערבי "חאלד".



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 10 שריון צידי: 8 שריון אחורי: 6 סוג דלק: ס מיכל דלק: 890 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 120 מ"מ L11, ייצוב לתותח, בקרת אש, ראיית לילה (מא"כ ובשנים מאוחרות יותר תרמי) אמל"ח משני: מקלעי מאג כמקלע מקביל ומקלע מפקד, רדיו, משגרי עשן מחיר: 800,000


תותח L11

תותח בקוטר 120 מ"מ, עם כמה מאפיינים מיוחדים המבדילים אותו מתותחי 120 מ"מ אחרים הקיימים בשימוש צבאות מערביים גם כיום - הקנה שלו אינו חלק אלא מחורק כדי להתאים לירי פגזים מיוצבי-סחרור, הפגז וההודף שלו נפרדים ונטענים בנפרד - אך לא על ידי טעינה אוטומטית כפי שקורה בטי-72 למשל, אלא באופן ידני. ככל הידוע לי, בצבא הירדני לא נעשה שימוש בפגזי חץ, אלא בפגזי ח"ש מנעל לצורך חדירת שריון וכן בפגזים נפיצים וחלולים.



סוג הנשק: תותח 120 מ"מ מחיר: כלול במחיר הטנק, 400 לכל פגז בגלל הייחודיות שלהם בזירה.
חימוש: ח"ש-מנעל אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: - טווח: 40 מחסנית: 1 שריון: 1-
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 40 מחסנית: 1 שריון: 2+
חימוש: חלול אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 1-

 

[המפקד האלמוני]

שנות השמונים - מלחמת איראן-עיראק
בעיקרון סיימנו עם שנות השמונים, אבל לא רציתי לעבור לשנות התשעים בלי להתייחס לעוד אירוע מתמשך שאמנם התרחש מחוץ לזירת המשחק שהתמקדתי בה עד כה, אבל השפיע עליה לא מעט, השפעות שחלקן מורגשות עד היום - המלחמה בין איראן לעיראק.

איראן נכנסה לשנות השמונים כשהיא חבולה ומעורערת מהמהפכה האסלאמית וצדאם חסין, שליט עיראק, ראה בכך הזדמנות לערוך כמה תיקוני גבול שיטיבו עם ארצו - השתלטות על המחוזות המערביים של איראן, העשירים בנפט, חולשים אסטרטגית על המוצא הצר של עיראק למפרץ הפרסי בשפך השט-אל-ערב ואולי הכי רלוונטי, בעלי אוכלוסייה ממוצא ערבי ולא פרסי. צדאם ככל הנראה חשש גם מזליגה אפשרית של המהפכה האיראנית לעיראק, שמרבית אוכלוסייתה שיעית, שאתרי הקודש השיעיים של נג'ף וכרבלאא' שוכנים בה ושאת אנשי הדת השיעים שלה הוא רדף במסירות רבה והמית לא פעם במיתות משונות.

כך, בסתיו של 1980 יצא הצבא העיראקי למתקפה. בתחילה השיגו העיראקים הישגים רבים, אך האיראנים השיבו מלחמה שערה - התוכניות לפרק את הצבא של משטר השאה החילוני בוטלו, אבל לשדה הקרב הוטל גם הכוח החדש שהוקם, משמרות המהפכה. מלבד זאת, השתתפו במלחמה מהצד האיראני אלפי מתנדבים שאורגנו במיליציה שכונתה "בסיג'", שפיצו על חוסר נסיון וגיל מבוגר מידי או צעיר מידי באומץ התאבדותי ובהתקפות בגלי-אדם, כך שכעבור שמונה שנות לחימה קשות ולמעלה ממליון הרוגים משני הצדדים, הסתיימה המלחמה בקיץ 1988 עם חזרה לסטטוס-קוו שקדם לה.

מבחינת נשק וציוד, הצבא העיראקי היה במצב טוב יותר - הוא נתמך די בגלוי על ידי הסובייטים והסינים ואף על ידי מדינות מערביות כגון צרפת. גם הקשרים הטובים שבין מפקדי הצבא העיראקי והיוגוסלבי הזרימו לעיראק סיוע צבאי ממדינה זו.
מצבה של איראן היה קשה יותר - עד המהפכה, היא הסתמכה על ציוד מערבי - רובים ומקלעים מתוצרת גרמנית יוצרו בה ברשיון, היא רכשה תת מקלעי עוזי מתוצרת ישראל וצי הרק"ם שלה התבסס על תוצרת אמריקאית ובריטית. אלא שח'מיני שרף את הגשרים לא רק למערב כאשר כינה את ארה"ב "השטן הגדול" ואת ישראל "השטן הקטן" אלא גם למזרח, שכן ברית המועצות נתפסה כ"שטן האדום".

עם זאת, לאיראן היו עתודות מטבע זר ונפט והיא מצאה ספקיות נשק חלופיות שהיו מוכנות למכור - ברזיל הנייטרלית למשל, שמכרה רק"ם לשני הצדדים אבל גם צפון קוריאה, מדינה מגונה ומבודדת אך בעלת תעשיה צבאית של חיקויי אמל"ח סובייטי וסיני. למרות שסין וברית-המועצות תמכו רשמית בעיראק, הן לא מיהרו לוותר לגמרי על השפעה אפשרית באיראן ודרך צפון קוריאה העבירו לה משלוחי נשק משלהן - חלקם אפילו לא נפרקו מאריזותיהם בצפון קוריאה ונשלחו כמות שהן ממנה היישר לאיראן.

לאיראן היה עוד יתרון - אוכלוסייה משכילה ומהנדסים מיומנים, שפירקו והינדסו לאחור את כלי הנשק המערביים והמזרחיים עליהם הניחו את ידיהם והחלו לייצר אותם בעצמם, לרוב עם שם פרסי נאה. כך למשל, טילי טאו אמריקאים יוצרו באיראן בתור טילי "טופאן" (סופה).

מקור מוזר ומפתיע לאמל"ח עבור איראן היו דווקא "השטן הקטן" ו"השטן הגדול". כן, קראתם נכון. ברנש מפוקפק בשם מנוש'הר קרבאניפר, בעברו סוכן במשטרה החשאית של השאה האיראני שעבר לשרת את שליטה החדשים של איראן, יצר קשר עם גורמים בישראל וארצות הברית, בטענה כי הוא מייצג "גורמים מתונים" בצבא האיראני עמם כדאי לשמור על קשר. בתיווכו של קרבאניפר, סיפקו ארצות הברית וישראל טילי טאו לאיראן וגם טילי הוק נגד מטוסים. האיראנים שילמו על הנשק בכסף מלא, עליו הממשל האמריקאי לא ממש יכל לדווח לקונגרס ולכן השקיע אותו במיזמים "שחורים" כגון תמיכה במהפכנים אנטי-מרקסיסטים בניקרגואה, שכונו "קונטרה". בסופו של דבר הפרשה התפוצצה והודלפה על ידי האיראנים וגרמה למבוכה רבה בארה"ב וישראל.

בפרשה הזו, שכונתה "פרשת איראן קונטרה" או "איראנגייט" עדיין רב הנסתר על הגלוי ונכתבו עליה כמה ספרים וגם עבודות של סטודנטים באוניברסיטה. קרבאניפר עצמו, בכל מקרה, מידי פעם צץ בחדשות - לאחרונה ב2003 כאשר לכאורה העביר מידע מאיראן לארה"ב על עיראק.

זהו קרבאניפר:



המלצת הCIA היא לא להאמין לשום דבר שהוא אומר, אל תקנו ממנו מכונית משומשת ואל תמכרו לו טילים.

מבחינת זירת "המעגל הראשון" של ישראל ושכנותיה, למלחמה בין איראן לעיראק ההשלכה המיידית הייתה סילוק זמני של איום חיל המשלוח העיראקי - לא רק שצבאו של צדאם היה עסוק בלחימה בשכנים ממזרח ועם פחות קשב להפנות מערבה, הוא גם הצליח להסתכסך עם אסד נשיא סוריה, שהעדיף לתמוך באיראנים. עם ירדן, כאמור, היו לצדאם יחסים מאוד טובים אבל המלך חסין היה פחות להוט להפוך את ארצו לזירת קרבות חדשה.
האיראנים, בה בעת, החלו להתגבש כסיכון פוטנציאלי עבור ישראל - פחות כאיום ישיר ויותר בגלל בחישתם בלבנון ותמיכתם בהקמת חזבאללה.

סיום המלחמה בין איראן לעיראק ב-1988 החזיר את האיום העיראקי לתמונה - לרשותו של צדאם עמד צבא אדיר של למעלה ממליון חיילים בעלי נסיון קרבי עשיר ועם חתימת הסכמי השלום עם איראן אף נשמעו אמירות של "כעת כל התותחים מופנים לשחרור ירושלים" אבל כמו שנראה בעשור הבא - לצדאם היו בסוף תוכניות אחרות.

בתמונה - חייל עיראקי ממשמר הרפובליקה של צדאם צוהל על הגעת כוחות שמירת השלום של האו"ם וסופה של המלחמה הקשה. הוא לא יודע מה מחכה לו בעוד קצת יותר משנתיים.

 

[המפקד האלמוני]

אז אנחנו הולכים לסגור את שנות השמונים עם כמה סקירות ונתונים של אמצעי לחימה ממלחמת איראן-עיראק. שווה לציין שבמהדורה הראשונה של המשחק היה ספר הרחבה (RDF Sourcebook) שעסק במערכה באיראן בגרסת מלחמת עולם שלישית בשנות השמונים - בין היתר פעלו שם כוחות ישראלים מחטיבת הצנחנים וחטיבת השריון 7, אז אם מישהו ירצה לשחזר את התרחישים האלה הפוסטים הבאים יוכלו לעזור לו.

מכיוון ששני הצדדים במלחמת איראן-עיראק השתמשו לא פעם בכלי נשק מאותם מקורות וגם לקחו נשק בתור שלל אחד מהשני, אני לא מפריד את הסקירה הזו לפי מדינות ופשוט אציין באיזה נשק השתמשו איפה.

נשק קל במלחמת איראן עיראק

בתחילת המלחמה, רובי השירות בהם נעשה שימוש באיראן היו רובי G3 (ראו את הנתונים שלהם בפרק על ירדן בשנות השבעים) גרמניים שיוצרו ברשיון באיראן. הרובה ירה כדורי 7.62X51 חזקים והיה נשק די מוצלח, אבל למרות הייצור המקומי אמברגו הנשק על איראן הקשה על השגת תחמושת וחלפים וגרם לאיראן לחפש אחר חלופות נוספות.

הנה למשל לוחם במשמרות המהפכה, חמוש בG3. שימו לב לחגור שלו - זה חגור ישראלי במקור, שתוכנן עבור מחסניות 7.62X51 של הרומ"ט FN וסופק לאיראן בתקופה שהשאה וישראל היו בסטיז.



עיראק חימשה את לוחמיה ברובים ממשפחת הקלשניקוב וחיקוייו השונים. בין השאר, הקשרים הטובים בין המשטר העיראקי ליוגוסלביה, שלא הייתה חלק מברית וורשה, הביאו להקמת פס יצור עיראקי לרובי ZASTAVA 70, הגרסה המהונדסת-לאחור היוגוסלבית של הקלשניקוב שבניגוד למקור הסובייטי כללה התקנות לירי ררנ"ט. הגרסא העיראקית של הרובה, שכונתה "טאבוק" גם שימשה בסיס לרובה קלעים מתכנון מקומי.

כמה מרובי הטאבוק העיראקיים עברו הזהבה כדי לשמש בתור מתנות מצדאם לרודנים אחרים החביבים עליו.



מבחינת נתונים לטאבוק (רגיל או מוזהב) תשתמשו פשוט בנתונים של הקלשניקוב שיש גם בסדרת הפוסטים הזו וגם בספר הכללים לשחקן (יש בעמ' 102 וגם בעמ' 108, שם יש גרסה פולנית שמוזכר שגם היא יכולה לשגר ררנ"טים).

בהמשך המלחמה, שני הצדדים עברו להשתמש יותר ויותר בחיקוי הקלשניקוב הסיני, Type 56 שלעיראק הגיע בייצוא ישיר מסין בעוד שלאיראן הועבר דרך צפון-קוריאה. עבור הType 56 תשתמשו בנתונים רגילים של קלשניקוב - הם דומים מספיק. עם זאת, חלק ניכר מרובי הType 56 כללו גם כידון קפיצי מובנה שהתקפל מתחת לקנה. במקרה הזה, תוסיפו 1/4 יחידת משקל למשקל הכולל של הנשק.

הנה לוחמים עיראקיים עם רובי Type 56 סיניים:



והנה מתנדבות של הבסיג' האיראני מתאמנות בירי ברובים מאותו הסוג:

 

[המפקד האלמוני]

רובה קלעים טאבוק
כאמור, עיראק ייצרה ברשיון חיקויי-קלשניקוב יוגוסלביים בשם "טאבוק". בשימוש עיראקי היו גם רובי דרגונוב סובייטיים (או אחד החיקויים הסיניים, הרומניים או האחרים שלהם) כך שלא מפתיע שמהנדס כלשהו בתעשיות אלקאדסיה חשב על הרעיון של ליצור הכלאה בין השניים.
התוצאה הייתה רובה עם קנה ארוך שירה תחמושת 7.62X39 - תחמושת קצרה של רובי הסער ממשפחת קלשניקוב ולא תחמושת ארוכה מהסוג המתאים למשימות צליפה של ממש. כך, למרות שהרובה דוגם בטלסקופ צלפים (אבל לא בדורגלים) וכונה "רובה צלפים" הוא למעשה רובה קלעים וגורם לנזק רגיל ולא לנזק קריטי ובסיסי זהים.

כרגיל ברובים עם כוונת טלסקופית, אפשר להנות מ1+ לפגיעה אם מכוונים כפעולה איטית, או 2+ אם משעינים את הרובה על שקי חול או משהו (כי אין דורגלים הרי). כדי למנוע מחיילים לשחוק את הקנה וסתם לבזבז תחמושת, הניצרה של גרסת הקלעים הזו של הטאבוק הייתה בעלת אפשרויות של ירי בבודדת בלבד, למרות שהתבסס על תכנון של רובה סער אוטומטי.



סוג: רובה קלעים תחמושת: 7.62X39 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 6 מחסנית: 30 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 550

---

מקלע MGA3
זהו למעשה מקלע MG3 גרמני שיוצר באיראן ברשיון ושימש כמקלע בינוני לכוחות חי"ר, כוחות ממוכנים ועל גבי רק"מ. המקלע עצמו הוא מודרניזציה ותכנון מחדש של מקלע הMG42 הגרמני ממלחמת העולם השנייה שהותאם לירי כדורי 7.62X51 סטנדרטיים של נאט"ו במקום תחמושת ה7.92 הגרמנית הישנה. למקלע קצב אש גבוה ודמויות שמשתמשות בו צריכות להיזהר שלא תיגמר להן התחמושת מוקדם מידי. בתמונות המצורפות ניתן לראות לוחמים איראנים במלחמה עם עיראק משתמשים בו בירי מדורגל, אבל כמו את מרבית המקלעים הבינוניים, ניתן להרכיב אותו על חצובה ואז להשתמש לירי בתכונת הזריזות ולא הכוח.



סוג: מקלע בינוני תחמושת: 7.62X51 אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 3 קריטי: 4 פיצוץ: - טווח: 8 מחסנית: 100 שריון: 0 משקל: 3 מחיר: 2000

 

[המפקד האלמוני]

נ"ט במלחמת איראן-עיראק

במלחמה, שני הצדדים עשו שימוש באמל"ח שנסקר בפרקים הקודמים בצבאות אחרים. מטולי RPG-7 והחיקויים המקומיים או הסיניים שלהם שימשו כנשק נ"ט לחי"ר. מבחינת נ"ט ארוך טווח, הצבא העיראקי השתמש בטילי סאגר ופאגוט מתוצרת רוסית ובטילי מילאן צרפתיים ואילו הצבא האיראני הפעיל טילי דרגון שנותרו ברשותו מלפני המהפכה וטילי טאו שרכש בדרכים מפקפקות מישראל וארצות הברית כפי שהוזכר במבוא והללו גם הונדסו לאחור ויוצרו בתעשיות המקומיות. איראן גם הצטיידה בטילי HJ-73 שהיו גרסא סינית של הסאגר, שהועברו לידיה על ידי צפון קוריאה.

ארטילריה במלחמת איראן-עיראק

את מרבית כלי הארטילריה הבסיסיים של שני הצדדים, אפשר למצוא בפרקים הקודמים של פרוייקט הכתיבה - איראן הפעילה תותחים נגררים ומתנייעים בקוטר 155 וגם 175 ו-203 מ"מ כמו אלו שהפעילו ישראל וירדן בעוד שעיראק הצטיידה במיטב התוצרת הסובייטית בקטרי 122 ו-152 שפגשנו ברשות סוריה ומצרים - בכלל זאת התותחים המתנייעים שראינו בסוריה בשנות השמונים. אבל היו גם כמה כלים קצת יוצאי דופן, שלחלקם יש גם סיפורי מקור מוזרים, כפי שתראו לעיל.

GCT

תותח מתנייע צרפתי בקוטר 155 מ"מ, שהתבסס על תובה של טנק AMX-30 עליו הורכב צריח גדול ובו מערכת טעינת פגזים אוטומטית בחלקה, מה שאיפשר את צמצום הצוות לארבעה אנשים. הצבא הראשון שקיבל את התותח לרשותו היה הצבא הסעודי, אך כמעט במקביל גם צבאו של צדאם קיבל תותחים כאלו לרשותו לצורך הלחימה עם איראן עוד ב-1980 מה שגורם לי לחשוד שהסעודים מימנו את ההתחמשות העיראקית הזו.

בתמונה המצורפת, תומ"תי GCT במצעד חוצות מתחת ל"זרועותיו של צדאם" או "אנדרטת החרבות" שהוקמה בבגדאד לזכר המלחמה עם איראן.




סוג: תומ"ת אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 970 צריכת דלק: 20 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח צרפתי בקוטר 155 מ"מ אמל"ח משני: מקלע 0.5, רדיו מחיר: 150,000

ולנתוני התותח:
סוג הנשק: תותח 155 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 280 מחסנית: 1 שריון: 2+

-----

GC-45

זהו תותח בקוטר 155 מ"מ עם טווח ארוך מממרבית מקביליו באותו קליבר. את התותח פיתח והמציא מהנדס קנדי בשם ג'רלד בול שהיה "קצת" אובססיבי לתותחים. כמה אובססיבי? הוא היה מוכן למכור את המצאותיו לכל מי שהיה מוכן להשקיע כסף בתותחים - גם אם מדובר היה במשטרים מצורעים כמו דרום אפריקה, או במקרה שלנו - לצבאו של צדאם חסין.
התותח הנגרר הזה, יוצר על ידי חברה אוסטרית, תעשיית הנשק הסינית וכן בדרום אפריקה ולעיראק הוא הגיע דרך נמל עקבה בירדן. ג'רלד בול עצמו גם מצא בצדאם חסין שותף אפשרי לרעיון אחר שלו - תותח-על ענקי שיכול לשגר לוויינים לחלל, או פגזים על ישראל. ככל הנראה האפשרות האחרונה העלתה תשומת לב לאובססיית התותחים של המהנדס בול מצד כל מיני אנשים שלא אהבו את הרעיון וכך יום אחד באביב של 1990 מישהו פגש אותו בחדר המדרגות של הדירה של חברתו בבריסל, ירה בו חמישה כדורים והרג אותו.




סוג הנשק: תותח 155 מ"מ מחיר: 30,000, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 500 מחסנית: 1 שריון: 2+
התותח נגרר על ידי משאית או טרקטור ארטילרי ודרש צוות של שמונה אנשים לתפעולו.

 

[המפקד האלמוני]

M-1978 Koksan
תותח מתנייע צפון קוריאני, שכיאה להרבה דברים במדינה המסוגרת הזו המידע עליו דל ולוקח החסר. בתור התחלה, מסתבר שבכלל לא קוראים לו לא "קוקסאן" ולא "M-1978" - זה פשוט הכינוי שהוא קיבל בנאט"ו לאחר שנצפה במחוז קוקסאן הצפון קוריאני בשנת 1978. הצפון קוריאנים עצמם ככל הנראה קוראים לו "צ'וצהפו" שזה, בערך "תותח אידאולוגיית ההסתמכות העצמית של צפון קוריאה".

כמה הסתמכות עצמית? כנראה שפחות ממה שהייתם מצפים עם שם כזה. על פי הערכות של משקיפים מערביים, התומ"ת נוצר מהרכבה בסגנון פרנקנשטיין של תותח חופים סובייטי ישן בקוטר 170 מ"מ על גבי תובה של טנק Type-59 שהוא עצמו חיקוי סיני של טנק T-54. צפון קוריאה יצרה את התותח ככל הנראה כדי להפגיז את בירת דרום קוריאה סיאול מטווחים ארוכים מעבר לאזור המפורז בין שתי המדינות. התומ"ת עצמו לא כלל מקום לצוות (מלבד מפקד ונהג) או תחמושת - הללו הובלו במשאיות נפרדות.

ב-1987 מספר לא ידוע של תותחים כאלו סופקו מצפון קוריאה לאיראן. יש הטוענים כי הם שימשו את דיביזיית משמרות המהפכה שתחת פיקודו של קאסם סלימאני, שאז היה דמות אנונימית למדי במערב.
לא ידוע כמה מהם שרדו את הקרבות עד לתום המלחמה אבל תותח אחד כזה, שהקנה שלו הוסב ל-180 מ"מ סובייטי, התגלה על ידי האמריקאים בשנת 2003 באוניברסיטה בעיראק.




סוג: תומ"ת אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 7 שריון צידי: 6 שריון אחורי: 4 (נתוני השריון מתייחסים לתובה בלבד, התותח עצמו חשוף ולא ממוגן) סוג דלק: ס מיכל דלק: 900 צריכת דלק: 24 צוות: 8 (2 על הכלי עצמו) מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח בקוטר 170 מ"מ אמל"ח משני: כנראה רדיו מחיר: 250,000

ולנתוני התותח עצמו:
סוג הנשק: תותח 170 מ"מ מחיר: כלול במחיר התומ"ת, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 700 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

רק"מ ושריון במלחמת איראן-עיראק

גם כאן את המלחמה התחילה עיראק עם ציוד סובייטי רב -בין השאר נגמ"שי BTR-50 וBTR-60, נגמש"י לחימה מדגמי BMP-1, נגמ"שי OT-64 SKOT צ'כיים-פולניים וטנקים מדגמי T-54, 55 ו-62. מלבד זאת, פולין בהנחיית ברית המועצות מכרה לעיראק מאות טנקי T-72 אותם ייצרה ברשיון, שהתגלו כאפקטיביים מאוד נגד טנקי הצ'יפטיין והפטון האיראניים. עם התמשכות המלחמה, הצטיידה עיראק גם במאות חיקויים סיניים של טנקי T-54 ו-T-55.

איראן עדיין החזיקה ברק"מ מערבי רב שרכשה בתקופה שלפני המהפכה. צי הרק"ם שלה כלל נגמ"שי M-113 וטנקים מדגמי פטון M-60 ו-M48 ולצידם גם טנקים מדגם פטון M-47 מיושן שהתותח שלהם הוחלף ושודרג לתותח בקוטר 105 מ"מ של טנקי הפטון המתקדמים יותר. גולת הכותרת של חיל השריון האיראני היו טנקי צ'יפטיין שיוצרו במיוחד עבור צבא השאה וכונו "שיר" (אריה). עם התמשכות המלחמה, מצאה את עצמה איראן מצטיידת גם בטנקים סיניים שהועברו לה דרך צפון קוריאה - אותם טנקים שסין סיפקה לעיראק.

את הנתונים של כל הכלים האלה תוכלו למצוא בחוברת הכללים לשחקן ובפוסטים קודמים כאן, אבל בהמשך אני אתמקד בכמה כלים קצת יותר יוצאי דופן, שמגיעה להם התייחסות נפרדת.

MT-LB

נגמ"ש סובייטי לשימוש כללי שפותח במטרה להיות זול ופשוט לתפעול - המנוע שלו למשל היה מנוע של משאית כבדה, וחלקים מהמזקו"ם והתובה נלקחו מפסי הייצור של הטנק האמפיבי PT-76. הנגמ"שים הללו יוצרו במפעל הטרקטורים של חרקיב, אז באוקראינה הסובייטית, אבל גם בבולגריה ובפולין.
מאות נגמ"שים כאלו סופקו לעיראק במלחמתה נגד איראן. חלקם הוסבו מקומית לתצורת נ"מ כאשר הורכבו עליהם תותחי 23 מ"מ סובייטיים, אך מרביתם המשיכו לשמש בתפקידם הקלאסי של נשיאת לוחמים וציוד לשדה הקרב.





סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/8 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ס מיכל דלק: 450 צריכת דלק: 10 צוות: 2+11 מטען: 250 אמל"ח ראשי: מקלע 12.7 מ"מ או 7.62 מ"מ מאחד הדגמים הסובייטיים, יתכן חימוש כבד יותר כגון תותח 23 מ"מ דו-קני אמל"ח משני: רדיו מחיר: 100,000

---

EE-9 Cascavel

בין ברזיל ועיראק היו קשרים מסחריים ודיפלומטיים הדוקים, אך למרות זאת עם פרוץ המלחמה הכריזה המדינה הדרום-אמריקאית על נייטרליות, מה שאיפשר לה למכור נשק לשני הצדדים. בין השאר, חברת Engesa מכרה ליריבים שריוניות מתוצרתה, שהוכיחו כושר תמרון טוב על פני המישורים המדבריים.

הקסקאוול (נחש פעמונים בפורטוגזית, כשהתרגום היותר מקצועי לעברית הוא "עכסן") היתה שריונית 6X6 כזו, שפותחה בברזיל למטרות סיור כדי להחליף את צי שריוניות הסיור האמריקאיות המזדקנות שלה ממלחמת העולם השנייה. השריונית חומשה בתותח 90 מ"מ בעל רתע נמוך, דומה בתכונותיו ועיצובו לזה ששימש את שריוניות הAML-90 שכל כך איכזבו את צה"ל כמה עשורים קודם לכן. איראן גם היא הייתה לקוחה של השריוניות הברזילאיות, אך ככל הידוע עיראק קנתה יותר והשתמשה ביותר - חלקן גם שרדו להשתתף במלחמת המפרץ בעשור הבא, שם רבות מהן הושמדו בתקיפות מהאוויר.




סוג: שריונית סיור אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/5 (ג) מהירות מנהלתית: 6/10 שריון קדמי: 3 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 6 צוות: 3 מטען: 90 אמל"ח ראשי: Engesa EC-90 (תותח 90 מ"מ ברזילאי) אמל"ח משני: שני מא"גים - מקלע מפקד על כנה ומקלע מקביל, משגרי עשן, רדיו מחיר: 40,000

ולנתוני התותח:

סוג הנשק: תותח 90 מ"מ מחיר: כלול במחיר השריונית
חימוש: חלול אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 6 קריטי: 3 פיצוץ: D טווח: 10 מחסנית: 1 שריון: 1-
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 5 קריטי: 3 פיצוץ: C טווח: 15 מחסנית: 1 שריון: 2+

-----

EE-11 Urutu

האורוטו (סוג של נחש ארסי ממשפחת הגומצנים) התחיל כפרוייקט צדדי של חברת אנגסה הברזילאית לייצור נגמ"ש אמפיבי גלגלי והפך בזכות פשטותו ללהיט מכירות במדינות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה. האורוטו חלק הרבה מכלולים משותפים עם הקסקאוול ונמכר בכמויות גדולות לעיראק, שם שימש בחטיבות עצמאיות ובמשמר הרפובליקה. ככל הידוע, ברזיל מכרה נגמ"שים כאלו גם ישירות לאיראן, אך זו גם השתמשה בכלים שלקחה בתור שלל מעיראק וכן קנתה כמה עשרות אורוטו משומשים מלוב, שכן ברזיל לא הטילה כל מגבלות משתמש סופי על לקוחותיה, גם אם הללו מכרו את תוצרי תעשייתה הצבאית למדינות תחת סנקציות.




סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/5 (ג) מהירות מנהלתית: 6/10 שריון קדמי: 3 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 6 צוות: 3 מטען: 90 אמל"ח ראשי: מקלע 0.5 בצריחון מפקד אמל"ח משני: משגרי עשן, רדיו מחיר: 40,000

 

[המפקד האלמוני]

Type-59

בשנות החמישים, הסינים והסובייטים היו בעלי ברית קרובים והסובייטים העבירו לסין שרטוטים ומכונות לייצור אמצעי לחימה שונים - בחלקם סין השתמשה בעצמה ואת האחרים ייצאה לבעלות בריתה או סתם תמורת מטבע קשה, לעיתים תוך תחרות עם הסובייטים, שהיחסים איתם הידרדרו לקראת תחילת שנות השישים.

את רוב גרסאות הייצוא של האמל"ח מתוצרתה, סין מיתגה כType-מספר כלשהו. אם קראתם כמה פוסטים אחורה, אתם יודעים למשל שהגרסא הסינית של הקלשניקוב נקראה "Type-56". המיספור התבסס כנראה על שנת הייצור או הכניסה לשירות כך שלא נדיר לראות כלים שונים עם אותו מספר. Type-59 מתייחס למשל גם להעתק הסיני של אקדח המקרוב וגם לתותח נגרר בקוטר 130 מ"מ, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, אלא על טנק שקיבל את אותו מספר.

טנק הType-59 היה למעשה T-54A שיוצר ברשיון בסין, כשההבדל החיצוני העיקרי בין שני הדגמים היה שהסינים השתמשו בתותח 100 מ"מ עם מפנה גזים במקום בלי, מה ששיפר מעט את איכות החיים של הצוות. לעומת זאת, התותח לא היה מיוצב ולרוב הכלים לא היתה מערכת ראיית לילה, גם לא אקטיבית. לחלק מהכלים נוספו פלטות מיגון מזקו"ם.

עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק, סין שבחרה להישאר נייטרלית בסכסוך מכרה טנקים לשני הצדדים. לעיראק, הטנקים יוצאו ישירות בעוד שלאיראן הם ככל הנראה עברו קודם כל בצפון-קוריאה, לקוחה נוספת של תעשיית הנשק הסינית. עיראק בכל מקרה הייתה לקוחה גדולה יותר מאיראן - עם למעלה מאלף טנקים שסופקו לה במהלך המלחמה לעומת כ-300 שנמסרו לאיראן.

הטנק שבתמונה המצורפת היה בשימוש עיראקי וככל הנראה שימש כטנק פיקוד, כי יש לו כנה מעל לתותח שאמורה לשמש מד טווח לייזר - פריט שאין לו משמעות מיוחדת במונחי משחק מלבד היכולת לתת אינדיקציה מדוייקת למרחק בו המטרה נמצאת.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 8 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 900 צריכת דלק: 24 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 100 מ"מ D-10 אמל"ח משני: מקלע מקביל SG-43 ,מקלע DSHK 12.7 מ"מ לטען, רדיו, במעט כלים ראיית לילה (א"א אקטיבי) מחיר: 280,000

-----

Type-69

טנק הType-59 התבסס בסופו של דבר על פלטפורמה שהתיישנה במהירות והמהנדסים הסינים חיפשו דרכים לשדרג אותו. ברית המועצות כבר לא הייתה מקור מוצלח לידע וטכנולוגיה אלא יריבה, אך טנק T-62 שנתפס על ידי הסינים סיפק להם כמה רעיונות לשדרוגים, שהוצגו ב-1969 אחרי עשור של מחקר וניסויים. עם זאת, הטנק החדש שנקרא Type-69 לא יוצר בתחילה בכמויות גדולות, אך בשנות השמונים הביקושים של מלחמת איראן עיראק הביאו את סין למכור מאות טנקים כאלו לשני הצדדים, בעיקר לעיראק.

למרות שהבסיס עדיין היה טנק הT-54 המיושן וגרסתו הסינית Type-59, הטנק החדש כלל מספר שינויים משמעותיים שנכללו בכלים שהגיעו לאיראן ועיראק. מהטי-62 העתיקו הסינים את מערכת ראיית הלילה האקטיבית וכן את רעיון התותח חלק הקדח - אמנם עדיין בקוטר 100 מ"מ, אבל עם יכולת לירות פגזי ח"ש-חץ מיוצבי סנפירים, בעלי כושר חדירת שריון משופר. הטנק כלל גם ייצוב לתותח ובדגמים שלחמו באיראן ועיראק גם מערכת בקרת אש.

טנקים אלו משמשים את איראן עד היום ואת עיראק הם שימשו גם ללחימה כנגד ארצות הברית ב-1991 וב-2003.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 8 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 900 צריכת דלק: 24 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 100 מ"מ חלק קדח סיני, ייצוב, בקרת אש אמל"ח משני: מקלע מקביל SG-43 ,מקלע DSHK 12.7 מ"מ לטען, רדיו, מחיר: 320,000

ולנתוני התותח:

סוג הנשק: תותח 100 מ"מ חלק קדח מחיר: כלול במחיר הטנק, 150 כל פגז חודר שריון, נפיץ או חלול, 200 לח"ש-מנעל.
חימוש: ח"ש-חץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 8 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 1-
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 7 קריטי: 3 פיצוץ: B טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 2+
חימוש: חלול אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 8 קריטי: 2 פיצוץ: C טווח: 22 מחסנית: 1 שריון: 1-

 

[המפקד האלמוני]

צה"ל בשנות התשעים עד שנת אלפיים

בשנות התשעים קרו המון דברים בעולם וגם בישראל. זו גם התקופה שבה קו הזמן של המשחק המקורי מתפצל והופך להיסטוריה אלטרנטיבית - בה ההפיכה הסובייטית באוגוסט 1991 מצליחה. זו גם תקופה שעבור חלק מהעוקבים של סדרת הפוסטים הזו (מישהו עדיין מחזיק מעמד אחרי מעל 200 הודעות? תנו סימן חיים!) היא לא היסטוריה אלא זכרונות ילדות, נעורים או אפילו שירות צבאי.

בקיץ של 1990 צדאם חסין החליט לפלוש לכוויית ולכבוש אותה - ככל הנראה דרך מקורית למדי אך כפויית טובה בעליל לא לשלם את חובותיו לכווית על הסיוע הכספי הרב שנתנה לו במלחמה נגד איראן. בתגובה, קואליציה בהובלת ארצות הברית תקפה את עיראק ודי כתשה אותה. ככל הנראה כדי לנסות לפורר את הקואליציה, עיראק שיגרה טילי סקאד על ישראל, בתקווה שזו תגיב ותגרום למדינות ערביות לפרוש מהברית כדי לא להילחם לצד הישות הציונית השנואה. ישראל, שנתמכה על ידי סיוע אמריקאי בטילים-נגד-טילים, הבליגה וזכתה על כך בהמשך העשור לתמורה נאה בדמות סיוע בנשק מתקדם לא רק מארצות הברית אלא גם מגרמניה, שסיפקה לה את צוללות ה"דולפין" במחיר זול במיוחד, כפיצוי על כך שחברות גרמניות סייעו להתחמשותו של צדאם.

מלחמת המפרץ לא היתה האירוע האלים היחיד בעשור, אבל הניצחון המערבי וברקע התפרקותה של ברית-המועצות סימנו את סיום המלחמה הקרה ועליית הגמוניה אמריקאית. אמנם בעולם היו כל מיני מעשי טבח ומלחמות בכל מיני פינות חשוכות של אפריקה או ביוגוסלביה-לשעבר, אבל היה קל להתעלם מהם ולהכתיר את העשור כתקופה של שלום ושגשוג. זו גם תקופתה של מהפכת המידע - רשת האינטרנט שהפכה נגישה לציבור הרחב.

ישראל בינתיים המשיכה להתכונן למלחמה אפשרית נגד סוריה וניהלה לחימה מתמשכת נגד חזבאללה בלבנון - רוב בניין הכוח וההצטיידות בכלי נשק נעשו בצילם של איומים אלו. בינתיים, התקיימו מגיעים עם הפלסטינים לגבי הסכמים לסיום הסכסוך ונחתם הסכם שלום עם ירדן - שאת פירותיו ראינו ממש לאחרונה כאשר לפי פרסומים זרים מטוסים ירדנים יירטו טילי שיוט איראנים ששוגרו על ישראל.

התהליך המדיני עם הפלסטינים לא שימח את כל המעורבים בכל הצדדים - פיגועים המוניים מהצד הפלסטיני וכן - גם מעשי רצח שביצעו קיצונים ישראלים (תוך גלגולי עיניים נמרצים של תומכיהם שלא לדבר על תיאוריות קונספירציה מפגרות) די שיבשו אותו מתחילתו.

מפנה המאה ותום האלף היה צבוע בחששות וחרדות מפני באג אלפיים שהיה אמור להקריס את מערכות המחשוב - חשש שלא התממש.
בחודש מאי של שנת 2000 צה"ל נסוג מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בתמונה המצורפת, ניתן לראות לוחמים של חטיבת גולני על גבי נגמ"ש חוצים את הגבול חזרה לישראל מהגזרה המזרחית - הכוח האחרון של צה"ל בשטח לבנון, נכון לאותו זמן:



ללוחם עם החיוך הרחב באמצע קוראים שרון. הוא נקרא כך על שמו של אריאל שרון, מי שהיה שר הביטחון שהכניס את ישראל ללבנון 18 שנה קודם לכן. חצי שנה לאחר שהתמונה צולמה, שרון נהרג בקרב עם מחבלים ברצועת עזה. כי אם יש משהו שסדרת הפוסטים הזו יכולה ללמד אותנו מלבד פרטים על כלי נשק, זה שהמלחמות באזור שלנו אף פעם לא נגמרות ולא יגמרו.

 

[המפקד האלמוני]

נשק קל בצה"ל בשנות התשעים עד שנת אלפיים
רוב כלי הנשק האישיים בשימושם של חיילי צה"ל בעשור האחרון של המאה העשרים היו אותם כלי נשק ששימשו את הוריהם ואחיהם הגדולים בשני העשורים הקודמים.

בתחילת העשור הוחלט בצה"ל כי יחידות החי"ר יעברו משימוש בגליל לרובה הM-16 ובמחצית השנייה של שנות התשעים לוחמי החי"ר של צה"ל קיבלו גם כלי נשק חדשים - רובי קלעים, סוף סוף רובה צלפים צבאי אמיתי וגם החלה הצטיידות נרחבת בכוונות השלכה, שנועדו לשפר את הדיוק בפגיעה.

בשנים 1997-2000, שחופפות לזמן של מלחמת העולם השלישית במשחק המקורי (ולשירות הסדיר שלי) כלי הנשק האישיים בצה"ל היו הM-16 לסוגיו, הגליל והגלילון וכמו כן גם העוזי. הללו התחלקו פחות או יותר כך:

M-16: כלל לוחמי החי"ר בצה"ל וכן לוחמי חיל ההנדסה, כאשר מפקדים, פק"ליסטים וחיילים ותיקים השתמשו במקוצרים. כמו כן מרבית החיילים העורפיים ותומכי הלחימה השתמשו גם הם בM-16, בעיקר ארוך, כאשר לכמה קומבינטורים היה "מקוצר פסול חי"ר" - M-16 מקוצר חבוט במיוחד שסבל ממעצורים ותקלות שבמונחי משחק צריך להוריד את האמינות שלו ל-4.

גליל וגלילון: בחילות התותחנים וחלק ממערכי ההגנה האווירית החיילים השתמשו בגליל ארוך בעוד שהמפקדים בגלילון. בחיל השריון לעומת זאת, כלל הלוחמים השתמשו בגלילון מלבד בתעסוקות בשטחים, שם כמה חיילים בכל פלוגה צויידו בגליל ארוך כדי לאפשר להם לירות רימוני-רובה נגד מפגינים ורימוני גז ממדוכה. מלבדם, השתמשו בגליל גם חיילי מפקדה ביחידות תותחנים ושריון ובגלילון הצטיידו גם מפקדים בגדוד הקשתות (מכ"מי קרקע שהיו שייכים לחיל התקשוב ובסוף העשור שויכו לחיל המודיעין הקרבי שהוקדם אז) בעוד שהחיילים שלהם השתמשו בM-16 ארוך והחיילות בעוזי.

עוזי: המשיך לשמש בתור נשק של חיילות בטירונות בנות כלל צה"לית ולפעמים של חיילים בבסיסים עורפיים. לקראת סוף העשור הוא לגמרי נפלט משימוש - מלבד גרסאות המיני והעוזון שהמשיכו לשמש למטרות לוחמה בשטח בנוי ואבטחה ביחידות מיוחדות. לא כל החיילות השתמשו בעוזי כמובן - מדריכות ביחידות השדה למשל, עשו את הטירונות שלהן עם הנשק המקובל במערך בו הדריכו - גלילים, גלילונים או M-16.

מלבד זאת, בשנות התשעים נקלטו בצה"ל גם כלי הנשק הבאים, להלן.

M-16A2E3 , המוכר יותר בתור "A3"
רובה קלעים ממשפחת הM-16 שנכנס לשימוש בצה"ל במחצית השנייה של שנות התשעים. ביסודו של דבר זה היה M-16A2 (דגם שלכשעצמו לא שימש בצה"ל) שבגלל פוטנציאל הטווח המוגדל שלו על פני M-16 רגיל, הוסיפו לו דורגלים, כוונת טלסקופית (עם אפשרות להחליף אותה בלילה בכוונת מגבירת אור כוכבים גדולה) ותמוכת לחי גדולה על הקת שנועדה לעזור לכוון אל המטרה דרך הכוונת שהורכבה על גשר ידית הנשיאה של הM-16 - אנחנו עדיין לא בעידן הפלאט-טופ!
את הטווח המוגדל שלו השיג ה"A3" בזכות שימוש בתחמושת חזקה יותר (כדורי 5.56 אבל עם שינויים במרכיבי אבק השריפה ומבנה הקליע) שדרשה קנה מעובה ומחוזק, שכמו כל הרובים ממשפחת הA2 גם כלל סלילים פנימיים שסובבו את הקליע יותר פעמים לפני היציאה מהקנה ובכך הקנו לו יציבות רבה יותר במעופו.
את התחמושת היעודית של הA3 אפשר היה לזהות בקלות בזכות הצבע הירוק שעל קצה הכדורים. הרובה יכל גם לירות תחמושת 5.56 רגילה, אבל במקרה כזה תפחיתו את הטווח ל-6. אפשר כמובן לירות תחמושת "ירוקה" גם מכל רובה אחר שמתאים לתחמושת 5.56, אך הדבר אינו מומלץ - רובים ללא התאמות כגון הקנה המעובה יסבלו משחיקה מוגברת ובמונחי משחק האמינות שלהם תרד תוך כמה מחסניות ל-4 או פחות מכך. יתר על כן, ברובה לא מותאם הטווח של התחמושת הירוקה זהה לזה של תחמושת רגילה.

שימו לב לקטע בנתונים שמתייחס לקצב האש. הרובה עצמו היה אוטומטי-מלא, אבל בתור נשק קלעים לא השתמשו בו בצורה כזו וירו בקצב אש של 2 לכל היותר.




סוג: רובה קלעים תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 2 (טכנית יכול גם 6) נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 8 מחסנית: 29 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 450

-----

מקוצרר
במהלך שנות התשעים, בכמה יחידות מובחרות קיצרו את קני הM-16 המקוצרים שלהן אף יותר, עד למצב שבו כמעט שלא היה קנה נראה לעין בין המתפסים לסתרשף. היו לכך כל מיני סיבות - ביחידת הכלבנים למשל, טענו שכך הקנה לא ייחבט בכלב האומלל בזמן שהוא רץ לצד הלוחם. ביחידות שנדרשו לכשירות לוחמה בטרור בשטח בנוי, נטען שכך מקבלים ממדים של תת-מקלע נוח לתמרון ולהסלקה תוך שמירה על מאפיינים של רובה סער.
קיצור הקנה הקטין מאוד את הדיוק והטווח, אך הזיהוי של הנשק עם יחידות מובחרות הפך אותו לסמל סטטוס גם עבור קצינים בכירים. הנשק עצמו היה די גרוע, אבל כמו שלמדנו בסדרת הפוסטים הזו - לא פעם אתה משתמש במה שיש לך.



סוג: רובה סער/תת מקלע תחמושת: 5.56X45 אמינות: 4 קצב אש: 5 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 2 מחסנית: 29 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 675

התמונה המצורפת היא דווקא של מקוצרר בשימושו של קצין שריון בעשור הראשון של שנות האלפיים - עם יציאת הגלילון מהשירות, החליטו לצייד את לוחמי השריון במקוצררים כדי שיהיה להם נשק קצר ונוח להפעלה בטנק וגם כסמל סטטוס שנועד למשוך מתגייסים. אבל כמובן שהדבר ההפוך קרה והמקוצרר פשוט איבד את ה"מיסטיק" של יחידות מובחרות ממנו נהנה עד אז.

 

[פרגרין השני]

(מישהו עדיין מחזיק מעמד אחרי מעל 200 הודעות? תנו סימן חיים!)

מחזיק! עדיין עוקב וקורא. סדרת הפוסטים הזו גם ממש מעניינת, וגם מלמדת אותי על אמל"חים וההיסטוריה הצבאית של ישראל והעולם. כל הכבוד!

 

[The Necromancer]

(מישהו עדיין מחזיק מעמד אחרי מעל 200 הודעות? תנו סימן חיים!)

בהחלט עדיין עוקב אחרי הסדרה. תודה על המחקר והכתיבה שלך.

 

[המפקד האלמוני]

רובה צלפים M24
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים הזו עד כאן, אתם בטח יודעים שתחום הצליפה בצה"ל סבל במשך שנים רבות מהזנחה יחסית והתאפיין באקלקטיות רבה - או רובים שבמקרה הטוב אפשר להגדיר אותם כ"רובי קלעים" (רובה סטנדרטי שפשוט הרכיבו לו כוונת טלסקופית ואולי דורגלים) או רובים שנועדו במקור לשימוש ספורטיבי באזרחות או לכל היותר שימוש משטרתי והיו שבירים ומועדים לתקלות בתנאי שדה.

במחצית שנות התשעים, כל תחום הצליפה בצה"ל עבר מקצה שינויים - נרכשו רובי קלעים חדשים לגמרי (M-16A2E3 שתואר בפוסט הקודם) בתור פק"ל תקני בכיתות החי"ר, אבל גם לראשונה רובי צלפים של ממש. לטווחים הארוכים, רובה הצלפים החצי-אוטומטי הכבד "בארט" שירה כדורי 0.5 אינץ' ענקיים ונופק למחלקות הצלפים בפלוגות המסייעות של גדודי החי"ר (את הנתונים שלו תוכלו למצוא בעמ' 98 בחוברת הכללים לשחקן והוא לא יתואר כאן) ורובה בריחי קל יותר, שירה כדורי 7.62X51 מותאמים לצליפה, עבור מחלקות הצלפים בפלוגות הרובאיות - ואותו נתאר כאן.

הM24 היה גרסא מותאמת לשימוש צבאי של רובה צלפים אזרחי פופולארי בשם רמינגטון 700, שנכנס לשימוש בצבא ארצות הברית בסוף שנות השמונים. הרובה היה אמין וחזק, עם שחלה פנימית לחמישה כדורים, דורגלים מתקפלים ומתאם להרכבת כוונת טלסקופית עם הגדלה גבוהה (X12) או מגביר אור כוכבים לראיית לילה. הוא נכנס לשימוש שוטף בצה"ל ב-1997 וכבר באותה שנה יכלת לראות בתרגילים את הצלפים שהשתמשו בו כשהם לבושים בחליפות רשת להסוואה בשטח, שאמורות לא רק לעזור להם להיטמע בסביבה בצבעי הסוואה אלא גם לפזר את חום הגוף ולהקשות על איתורם באמצעים תרמיים.

כמו בכל כלי הנשק המאובזרים באופטיקה, לM24 יש 2+ לפגיעה אם מכוונים אותו כפעולה איטית, או רק 1+ אם עושים את זה בלי להשעין אותו על בסיס יציב כגון אדן החלון, שקי פק"ל או הדורגל בו הוא מאובזר.



סוג: רובה צלפים תחמושת: 7.62X51 אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 3 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 12 מחסנית: 5 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 550


--------

מאוזר 86SR
עוד לפני ההצטיידות בM24 ב"צה"ל הגדול", יחידות מובחרות שהפעילו רובי מאוזר SP66 שנשחקו ונגרטו, החליפו אותם ברובים חדישים יותר של אותה החברה. המאוזר 86SR היה רובה צלפים מדויק ששימש מאז שנות השמונים בכמה יחידות אכיפת חוק אירופיות. אמנם בעיות העדינות של "אביו" הSP66 אפיינו גם אותו (אמינות 4) אבל היה לו יתרון גדול על רובי צלפים אחרים בזכות כמות התחמושת הזמינה שלו - אמנם הוא היה רובה בריחי, אבל הוא נטען לא משחלה אלא ממחסנית דו-טורית קצרה (שלא ממש רואים כי היא לא בולטת ממנו החוצה יותר מידי) של תשעה כדורים!

מרבית הרובים האלה יצאו משירות עד תחילת שנות האלפיים, אבל בכמה יחידות מיוחדות המשיכו להשתמש בהם גם עמוק לתוך המאה ה21, למשל ביחידת המסתערבים "דובדבן".

כמו בכל כלי הנשק המאובזרים באופטיקה, ל86SR יש 2+ לפגיעה אם מכוונים אותו כפעולה איטית, או רק 1+ אם עושים את זה בלי להשעין אותו על בסיס יציב כגון אדן החלון, שקי פק"ל או הדורגל בו הוא מאובזר.

אם תסתכלו ממש טוב בתמונה, אולי תצליחו לראות את המחסנית.




סוג: רובה צלפים תחמושת: 7.62X51 אמינות: 4 קצב אש: 1 נזק: 3 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 13 מחסנית: 9 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 1200

----

SR-25
לרובי צלפים ולרובי קלעים יש יתרונות וחסרונות שאינם עולים בקנה אחד. רובי צלפים הם מדוייקים יותר וארוכי טווח יותר, אבל בדרך כלל "משלמים" על זה בקצב אש מופחת בגלל מנגנון הפעולה הבריחי שלהם, בקיבולת תחמושת קטנה ובכך שהם שונים במבנה ובצורה שלהם מרובי המוכרים לכל לוחם מהטירונות שלו.

אבל נראה שהSR-25 הצליח להיות גם וגם. חיצונית הוא נראה כמו מה שקצין צלפים אחד תיאר באוזני כ"M-16 שעשו לו דיג'יגדל" - עם מכניקה דומה ואותה צורה ואפילו מחסניות, אבל מותאם לירי תחמושת צלפים 7.62X51 בירי חצי-אוטומטי, עם מנגנון קשוח ופשוט יותר משל הM-16 וקנה עבה ומחוזק. בניגוד לכלי נשק אחרים ממשפחת הM-16 מאותה תקופה, לא היה לו גשר כוונת והאמצעים האופטיים הורכבו על הגוף באמצעות מסילות.
לישראל הרובה הגיע במחצית השנייה של שנות התשעים, בכמות מצומצמת מאוד לשימושן של יחידות מיוחדות שהיו זקוקות לנשק שאפשר גם לצלוף בו לטווחים ארוכים וגם להגיב במהירות בטווחים קצרים, תכונות חיוניות במתארי לחימה כמו לוחמת סבך ולוחמה בשטח בנוי.

בתמונה המצורפת, שצולמה ככל הנראה ב-1995 ושצילמתי מתוך הספר "מלחמה ללא אות" ניתן לראות את מפקד חטיבת גולני דאז, אל"מ ארז גרשטיין (שנהרג בשנת 1999 בהיותו תא"ל ומפקד יחידת הקישור ללבנון), מציג את הרובה לשר הביטחון יצחק מרדכי. על שולחן התצוגה שלפניהם ניתן לראות גם רובה M24 ואפילו גליל צלפים (ראו הפרק על שנות השמונים) שממצבו המצוחצח והמטופח אני משער שלא נעשה בו שימוש רב אם בכלל.
כלי הנשק שבתמונה הם ככל הידוע לי הם כלי נשקה של יחידת "אגוז" שהוקמה מחדש (בפעם השלישית בערך) בשנת 1995 והוכפפה לחטיבת גולני בתור יחידת שהתמחותה בלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון כנגד חזבאללה. היו ב"אגוז" עוד כלי נשק מוזרים ולא נפוצים כמו מקלעי שלל מדגמי PK ו-RPD, רובי ציד ושאר מיני אמל"ח מעוררי סקרנות שהיו מושא לשיחות בין חיילים ומלש"בים.

כמו בכל כלי הנשק המאובזרים באופטיקה, לSR-25 יש 2+ לפגיעה אם מכוונים אותו כפעולה איטית, או רק 1+ אם עושים את זה בלי להשעין אותו על בסיס יציב כגון אדן החלון, שקי פק"ל או הדורגל בו הוא מאובזר.



סוג: רובה צלפים תחמושת: 7.62X51 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 3 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 10 מחסנית: 10 או 20 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 1500

 

[המפקד האלמוני]

מיקרו גליל (Galil MAR)
המיקרו גליל, כשמו, היה גרסא קטנה וקצרה יותר של הגלילון. נשק די אובסקיורי שיוצר בכמויות די קטנות בשנות התשעים ולא נתפס כמוצלח במיוחד. בזמנו דיברו על זה שהוא אמור להחליף את הגלילון בשימושם של צוותי טנקים - במקום להיות ממוקם בכנות על הטנק ושם להישכח למקרה שהצוות יאלץ לנטוש את הטנק בדחיפות, המיקרו גליל היה מספיק קטן כדי לשאת אותו על הירך בנרתיק יעודי וכך להיות תמיד על גוף הלוחם - אפילו היו כמה צוותי טנקים שקיבלו דגמים להתנסות ועשו איתם את כל התרגולות המקובלות בטנק כדי לראות אם זה נוח ויעיל מספיק - ההתרשמות שלהם הייתה שמדובר בסידור מסורבל למדי והנרתיק נתקע בכל מיני דברים כשנכנסים לטנק ויוצאים ממנו, כשמפנים פצועים וכו'.

בגלל הסיבות שתוארו לעיל וגם עניינים כספיים, המיקרו גליל לא נכנס בסופו של דבר לשימוש שוטף בצה"ל - שני הרובים היחידים מהסוג הזה שראיתי בסביבות שנת 1998 היו נשקם האישי של מג"ד שריון (שכנראה קיבל אותו בקומבינה או לצורך התנסות) ושל שוטר מיחידת אתג"ר - יחידה לאיתור ותפיסת גנבי רכב שפעלה בקו התפר בסוף שנות התשעים. למרות השימוש המצומצם, כמה כלים כאלה כנראה המשיכו להסתובב בצבא בתור נשק של בכירים ובמשטרה - שם השתמשו ברובה למשך תקופה קצרה אחרי שלא נקלט בצבא ובתור תחליף לגרסא גרועה יותר של עצמו - המג"ל, מיקרו גליל שנועד לשירות המשטרה ונפלט ממנה מהר מאוד, שהיה אמור להשתמש במחסניות ובתחמושת 0.3 אינץ' של הקרבין M1.

אם אתם רוצים לשחק דמות של שוטר בין השנים 1999-2000 שמשתמש במג"ל, תפחיתו את האמינות ל-3, את הטווח ל-1 ואת המחסנית ל-15 - הנזק של תחמושת ה7.62X33 של הקרבין זהה לזה של ה5.56, כמו שמופיע בפוסט על הקרבין M1 במלחמת העצמאות. המחיר הגבוה בהגזמה של המיקרו גליל מייצג את הנדירות הרבה שלו.




סוג: רובה סער/תת מקלע תחמושת: 5.56X45 אמינות: 4 קצב אש: 4 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 2 מחסנית: 35 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 1000

 

[המפקד האלמוני]

כוונת השלכה - אלביט פלקון

דיון בכלי הנשק של צה"ל בשנות התשעים לא יכול להיות שלם בלי שנתייחס לכוונת ה"פלקון" של חברת אלביט, שהפכה לחלק מהציוד של חיילי החי"ר בצה"ל בסביבות שנת 1996-1997. כיום יש כוונות השלכה חדשות ומשוכללות יותר, אבל היא הייתה הראשונה שנכנסה לשימוש סדיר. במקור, הכוונת עוצבה כדי להתלבש מעל לגליל הגזים של הגליל והגלילון, אבל עם הסבת החי"ר לM-16 בתחילת העשור, היא נראתה כמעט רק על רובים אלו, עליהם הורכבה באמצעות מתאמים על החלק העליון של המתפסים.

כוונת הפלקון כללה חלון עגול מחומר שקוף, אליו הוקרנה נקודה אדומה ממקרן שפעל על סוללות - ושהיה צריך לזכור לכבות כדי לא לבזבז אותן ולהדליק לפני פעילות מבצעית. היתרון של הכוונת על כוונות ברזל רגילות - מהירות רבה יותר בכניסה למצב ירי. במונחי משחק קצת קשה לשקף את זה, אז ככלל אצבע, במצבים שבהם עשוי להיות מחסר בגלל ירי בתנועה, על מטרה נעה, הפתעה או לפעמים אפילו בירי ללא הקדשה של פעולה מהירה כדי לכוון את הנשק, המנחה יכול לבחור להוריד מחסר של 1- (ולא יותר) שהיה עשוי להיגרם כתוצאה מכך. כשהיא מורכבת על M-16 ארוך, הכוונת נראית ככה - שימו לב כמה היא גדולה יחסית לכוונות ההשלכה של היום - וכתוצאה מכך יש להוסיף 1/4 יחידת משקל למשקלו של הנשק.

 

[המפקד האלמוני]

מינימי (FN Minimi)

אחד מלקחי מלחמת שלום הגליל היה שצה"ל צריך מקלע קל ברמה הכיתתית, פונקציה שהמא"ג היה כבד ומסורבל מידי בשבילה. לחברת FN, אותה חברה בלגית אהובה שיצרה את המא"ג ואת הרומ"ט, היה מקלע כזה - המינימי.
המינימי ירה את אותה תחמושת "ירוקה" של הM-16A2 בקוטר 5.56 רק משורשרת (אם כי ניתן היה להזין אותו גם ממחסנית M-16) וכבר באמצע שנות השמונים נבחן על ידי צה"ל. מכיוון שהתעשיה הצבאית בישראל פיתחה באותו זמן מקלע קל משלה, הוחלט לרכוש את המינימי בכמות די מצומצמת של כמה עשרות כלים לשימוש יחידות מיוחדות. לפי חוות דעת של מי שהשתמשו בו, הוא אכן היה מקלע קל ונוח יחסית, אבל סבל מבעיות אמינות ואחזקה בתנאי השטח של ישראל וסביבתה. מקלעי המינימי שצה"ל בכל זאת קנה, הגיעו בשתי תצורות - תצורה עם קנה ארוך וקת מתקפלת הצידה ותצורת "פארא" או "קומנדו" עם קת טלסקופית וקנה קצר יותר. לשתיהן הותאם בצה"ל תוף התערות מברזנט שהכיל שרשיר תחמושת ושנחשב למוצלח יותר מקופסת התחמושת הנישאת המקורית של הנשק, שהייתה עשויה מפלסטיק שנטה להישבר ולהרעיש.

מינימי ארוך



סוג: מקלע קל תחמושת: 5.56X45 אמינות: 4 קצב אש: 6 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 6 מחסנית: 150 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 1200


מינימי קצר - מקור התמונה הוא בתיעוד אימון בשנות התשעים של יחידת החילוץ והפינוי בהיטס 669 שמצאתי כאן.



סוג: מקלע קל תחמושת: 5.56X45 אמינות: 4 קצב אש: 6 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 4 מחסנית: 150 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 1500

------

נגב

כמו שאמרתי קצת יותר למעלה בפוסט הזה, תע"ש החלה לפתח כבר בשנות השמונים מקלע קל משלה - הנגב. הפיתוח נגרר ונסחב, העלויות האמירו, אבל בניסויים שנערכו בתחילת שנות התשעים הסתמן שהמקלע אמין יותר מהמינימי. למרות זאת, רק ב-1997 החל הנגב להיכנס לשימוש בצה"ל, בתור מקלע כיתתי בכלל מערך החי"ר.
כמו הרבה כלי נשק חדשים, הנגבים הראשונים סבלו מ"מחלות ילדות" וריבוי מעצורים (אמינות 4) אך הללו תוקנו ולקראת סוף העשור הנגב הסתמן כמקלע סביר למדי. בדומה למינימי, גם הוא ירה תחמושת 5.56 משורשרת (בתוף הסתערות או ארגז פעולה) וניתן היה להזין אותו גם ממחסניות במקרה הצורך. גם לנגב הייתה גרסת "קומנדו" קצרה לשימוש כוחות מיוחדים וללוחמה בשטח בנוי - או במקרה שאני ראיתי בלבנון, לצורך נשיאה על ידי לוחמים שנעו במכוניות המרצדס המשוריינות והצפופות להחריד של יחידת הקישור ללבנון.

נגב ארוך



סוג: מקלע קל תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 6 מחסנית: 150 שריון: 0 משקל: 2 מחיר: 1000


נגב קומנדו



סוג: מקלע קל תחמושת: 5.56X45 אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: 2 קריטי: 3 פיצוץ: - טווח: 4 מחסנית: 150 שריון: 0 משקל: 1 מחיר: 1200

 

[המפקד האלמוני]

יריחו 941

אקדח ה"יריחו" הפך בתחילת שנות התשעים לאקדח השירות התקני במשטרת ישראל וביחידות בצבא שהחזיקו באקדחים כגון המשטרה הצבאית. ביחידות מובחרות למיניהן המשיכו להשתמש במגוון אקדחים אחרים ואף היריחו עצמו הוחלף ב-1996 באקדחי גלוק 17 ו-19 ( לנתונים של אקדח גלוק 17ראו חוברת הכללים לשחקן בעמ' 94 או בעמ' 105 שם יש נתונים זהים של הגרסא השבדית שלו. לגלוק 19 פשוט תפחיתו את המחסנית ל-15).

יריחו 941 תוכנן לירות תחמושת 9X19 מ"מ, אבל גם עם אפשרות שנזנחה מהר מאוד להחלפת הקנה ומכלולים נוספים כדי לירות תחמושת בקוטר 0.41 אינץ', שכנראה אף אחד לא אהב או רצה. מכאן המספר "941" למקרה שתהיתם. היריחו יוצר ברובו בישראל, מספיק כדי להיחשב לאקדח תוצרת הארץ, אבל כלל לא מעט חלקים של אקדח איטלקי מתוצרת חברת טנפוליו (שהזכיין שלה בארץ אף הגיע לכדי סכסוך משפטי עם תע"ש לגבי תמלוגים להם היה זכאי לדעתו בעסקה) שבעצמו היה חיקוי של אקדח צ'כי וותיק ואמין - הCZ-75, בו עשו שימוש גם צבאות ערב (תשתמשו בנתונים של היריחו שכאן לשם כך).

יצא לי לירות כמה עשרות כדורים ביריחו כשהוצאתי רשיון לאקדח. להתרשמותי, הוא כבד ולא מהנה במיוחד לנשיאה יומיומית (כמו אצל כולם כמעט, האקדח הפרטי שלי הוא אקדח פולימרי קטן בתצורת הסלקה, לא יריחו) אבל המשקל שלו והקנה הארוך יחסית הופכים אותו למדוייק למדי. בשיטה אין ירידה כזו לפרטים, ככה שהנתונים שלו די דומים לאלו של רוב האקדחים במשחק.



סוג: אקדח תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 2 מחסנית: 15 שריון: 1+ משקל: 1/2 מחיר: 90