אוריון היה חצי אלף, בתוקפתו נחשב יצור בן כלאיים,תועבה. אל אף שהיום יש מיגור שת התופעה. כשנולד רק אמו אהבה אותו, היא שמרה אותו בסוד, אז לאלפים היה אסור לקיים יחסים עם בני תמותה. אבל בסוף הלשינו עליו. הוא ואמו ניסו לברוח אך המשמר הרג אותה לבסוף ואז הוא, ילד בן חמש היה צריך לשרוד לבד. כשהיה ב17 (כמו 11 לחצי אלפים) הוא פגש את "פגסוס" גור זאבים בעל שם אירוני (שהוא נתן לו). שהיה חברו הטוב ביותר. אף אחד לא אהב אותו, כל הגזעים שנאו אותו, חוץ מהוביטים, יצורים טובים וחמי לב. כשהיה בן 25 (כמו 12) פגש בדרכו את קימיזוקי ילד הוביט בן 17 בעל שער אדום קצר ועיינים בגוון זהב, ואחותו הקטנה יואי ילדה יפיפה בעל שער ארוך אדום חלק ועיינים בצבעי טורקיז וזהב. קימיזוקי היה מתלמד מאגי שנשלח לטבע במטרה למצוא משמעות ומטרה לחיים. ביחד הם נדדו ביחד, הם היו המשפחה שתמיד רצה. לאחר 12 שנה (כמו 15) הם הגיעו לעיר בשם ניאקו, עיר של שחיתות ורוע. הם חיפשו מקום ללון בו אך לא מצאו, הם שהו בפונדק בשם בפגסוס כשאוריון החליט שיצא לצוד. כשחזר לאחר שלא מצא כלום הוא לא מצא את חבריו, עד שגרשו אותו ואת פגסוס מהפונדק. הוא חיפש אותם בעיר שבוע עד שערב גשום אחד עצרה לידו כרכרה יוקרתית. מן הכרכה יצאה ילדה זהובת שער כבת 12. היא סיפרה ששמה הוא קיריגירי והיא תשמח לארח אותו באחוזתה. הוא הסכים והם נכנסו לכרכהץ בדרך היא ספרה לושהיא ממשפחת האצולה העשירה לעיר והיא אוהבת לארח אנשים. הוא שמח, הוא הרגיש שסופסוף שיש אנשים טובים בעיר הזו. כשהגיע הוא דיבר עם הוריה, אביה איש גדול ודובי בבגדים יוקרתיים וחיוך רחב. אמה צנועה בעלת שיער צהוב וגומות. עייניה כחולות ועמוקות. אביה ביקש שאוריון יספר את סיפורו. הוא הבטיח "מחר על הבוקר אני שולח משלחת חיפוש לחבריך". אחרכך הם אכלו ארוחת בשר חמה מהסוג שלא אכל שנתיים. שמח ושבע הוא הלך לישון. ב2 בלילה הכל הדרדר. 5 מתנקשים נפצו את החלון ונכנסו לבית ורצחו את האם שהייתה בזמן כתיבה ביומן. ואז עברו לאב. עד שהגיע היה מאוחר מדי והם היו בחצי הדרך לקיריגירי שרצה לחצר. הוא הגיע לשם בזמן להגן עליה, אבל לפני ששם לב הם היו מוקפים. "למה אתם תוקפים את האנשים הנחמדים האלה" הוא צעק. "אתה לא יודע" אמר מתנקש אדמוני וגבוהה בעל חרמש. "תיכנס לשם" הוא אמר והצביע על אסם קטן בקצה החצר. אוריון מאוד חשד, אבל הלך לשם בכל זאת. כשפתח את הדלתות מה שראה שם זיעזע אותו. האסם נחפר כלפי מטה ובתוכו כמה עשרות גופות ומכשירי עינויים מפוזרים בחדר. כחצי תריסר גופות תלויות מהתקרה בשורה. ביניהם יואי. "יואי!!" הוצעק "לא!!" הוא לא הבין איך נערה צעירה שכזו מצאה כך את מותה. הדמעות עלו בעיניו ושטפו אותו. "למה עשית לה את זה" הוא צרח, "השער שלה היה כל כך מבריק וחלק, כשאני צריכה להתמודד עם שערי הפרוע" היא צרחה כאחוזת דיבוק "אז היא נענשה". לפתע הוא שמע משמאלו צעקה "אורי" צעק קימיזוקי שהיה חבוט ושרוט מאחורי סורגים. הוא גם דימם המון מהפה. לרגע אוריון חטף הלם, המשפחה שלו. מה קרה להם. "חשבנו שהם אנשים טובים, הם הציעו לארח אותנו. ואתה רואה לאן הגענו". "אני אציל אותך" אמר אוריון. "לא, אני אבוד. יש לך עוד דרך ארוכה לפניך, תחיה בישבילנו" הוא אמר שניה לפני שהתמוטט על הרצפה, מת. "האם נהגה לסמם את קורבנותיה באדום הביצות (סם המוות). ואז לכתוב על כך ביומנה", אמרה מתנקשת זהובת שער המחזיקה קטנה (חרב יפנית). המתנקש האדמוני שם יד על כתפו של אוריון "המשפחה הסדיסטית והדוחה הזו חושבת שהיא נעלת מעל הכפריים ונוודים. אז היא מענה אותם, בשביל הכיף". "עכשו אפשר להרוג אותה?" צעק מתנקש אחר. "לא..." אוריון אמר. "אתה עדין מגן עליה?" שאלה המתנקשת, "לא... אני אהרוג אותה!!" הוא צעק ושיסף את בטנה של הילדה.
הוא קבר את חבריו על גבעה המשקיפה לים.הוא התחיל לשנוא בני אצולה ואנשים שחשו נעלים מעל השאר. אחר כך הצטרף למתנקשים שהיו אנשים טובים שרצו לעזור ולשנות את העיר האפלה הזו. הוא בילה בחברתם שנתיים עד שאז והחליט שישנה את העולם במינימום אלימות.
כיום הוא כבר בן 102 (כמו שלושים) הוא שמח ומחוייכך למרות הטרגדיות שלו, רק הוא והזאב שלו. עד עכשו, שהוא פגש אותם...
המשפחה החדשה שלו
למה עזב את המתנקשים ומי הם היו?
איך הזאב שלו עדין חי?
כל זאת ועוד תגלו כשתתחברו אליו, הוא לא אוהב לשתף.