למרות ששקלתי להתחיל לאחד סקירות ספרים בסדרה, הבה נמשיכה בדרך הזו. לאחר שהאפלו הפטרין ביקר בעולם האוויר אריאנוס בכנף הדרקון, ובעולם האש פריאן בכוכב הרפאים, הוא מגיע לעולם האבן אבאראך. בעוד שהספר הראשון התמקד בעימות ופוליטיקה, והשני באהבה ותשוקה, השלישי מתמקד בחיים עצמם, או יותר נכון, במוות.
אך קודם לכן, הפתעה: מיד לפני שהאפלו יוצא לדרכו דרך שער המוות, הוא עובר חוויה משונה. סוג של עיוות מרחבי שמתואר כאילו הוא משטח את כל מה שסביבו לשכבה דו-מימדית. כמו כן, הכלב שלו, "כלב", נעלם. העיוות עובר, ונראה שהוא לא גרם נזק ארוך טווח - אבל נראה שמדובר בתופעת לוואי מחזרתו של חבר מהספר הראשון - אלפרד, הסארטן המגושם והלא-יוצלח. הוא הגיע לכאן על מנת לחפש את הילד ביין, שהאפלו לקח עימו על מנת שהשר, האדון שלו, יעצב אותו למטרותיו. האפלו שוקל לבטל את הנסיעה על מנת למסור את הסארטן הראשון ואולי היחיד שפגש (אם מתעלמים מפיזבאן בפריאן, שמעמדו לא הובהר כיאות) לידיו. אבל השר עסוק בלוחמה במבוך, והאפלו חושש מזעמו ואכזבתו אם המשימה לאבאראך תידחה. הוא די בטוח שהוא יוכל לוודא שאלפרד יחזור איתו.
בצירוף מקרים מעניין, זה גם המסע בו האפלו מחליט שלא להתעלף כשהוא עובר דרך שער המוות. ואנחנו מקבלים מבט לתוך החוויה המאד לא נעימה הזו, שבה הוא מקבל מידע חושי סותר, הכל גדול וקטן, צפוף ומרווח, קרוב ורחוק... בסוף הוא מוצא שהוא חייב למצוא מחסה לנפש שלו - ומוצא זאת בגופו של אלפרד, ולהיפך. כאן שניהם מתחילים למות, במידה מסויימת - האפלו חווה את הסיוט של אלפרד כשזה קם וגילה לזוועתו שהוא אחרון הסארטן, שכל האחרים, כולל אהובתו, נפטרו במהלך שנת הקפאון שלהם. לעולם לא יוכל יותר באמת לראות באלפרד את האוייב הנורא והשנוא שראה בו בעבר, עד כמה שהוא ינסה לשכנע עצמו בכך. ואילו אלפרד חווה את מות הוריו של האפלו בידי מפלצות אכזריות ונוראות, בעודו צופה בהם ממחסה שיח אליו הם זרקו אותו כדי שאותן מפלצות לא יגיעו אליו - ואת המיקוד של השנאה הנובעת מכך כלפי הסארטן, שהשליכו את הפטרינים לכלא הזה, לטובתם. לעולם לא יוכל עוד לראות את בני עמו כאנשים טובים שפשוט כשלו מעט, ואת הפטרינים כאוייב נורא שלא הייתה ברירה אלא לפעול כלפיו כפי שפעלו.
כשאינם אותם האנשים שהיו כשנכנסו אליו, הם יוצאים משער המוות אל נהר לבה.
אנו למדים שאבאראך הוא עולם גוסס. בעוד שבאריאנוס המענטשים הצליחו לאלתר לעצמם, בין האיים המרחפים והמכונה המטורפת שלא עושה את מה שהייתה אמורה לעשות, אבל לפחות מפיקה מים, ובפריאן הם הסתגלו ליום התמידי וחיו על גבי הצמחיה המכסה את כל פניו הפנימיים של הכדור, בעולם האבן החושך והגזים הרעילים נתנו את אותותיהם. המענטשים נזקקו לעזרה מתמדת מהסארטן, שבשלב מסויים החלו להתמקד יותר בצרכים שלהם עצמם. אז הם מתו. הגמדים שרדו הכי הרבה זמן, אבל גם הם לא יכלו לעולם הזה. למעשה, אפשר לומר שגם הסארטן לא יכלו לו. הם אמנם חיים, אבל על חשבון המתים. לאחר שנים של סבל וניתוק משאר הסארטן, כשהעולם התקרר סביבם, בעודם שוכחים אט-אט את קסם הרונות שקידם את אבותיהם כל-כך, הם העלו באוב את האוב, את תורת החזרת המתים לחיים-לא-חיים, כמשרתים התקועים בעבר חייהם, בעוד נשמתם מלווה אותם אך אינה יכול לתקשר עם אף אחד. למעשה, לאחר מאות שנים שבהם חיו כך, הם רואים ברעיון של לתת לאנשים סתם להיאסף אל אבותיהם כמשהו איום ונורא. המוות עצמו, סוף החיים, קל בעיניהם. אלפרד מבין שמשהו לא בסדר איתם מהרגע שבו הוא והאפלו נתקלים בקבוצה נודדת שלהם, בעודם מבצעים טקס אזכרה, שהופך לטקס העלאה באוב. פה אנו מגלים שהשפה של הסארטן וזו של הפטרינים מאפשרת למי שמבין אותן לקבל מידע חושי ורגשי נוסף, מעבר לקולות. הסארטן האלה מדברים שפה של מוות, בעוד שפת הסארטן על פי אלפרד שפת חיים היא. אפילו שפת הפטרינים, שנראית לו חדה ואפלה, לא מרתיעה אותו כל-כך. אבל זו בעלות האוב, הנקרומנסיה, שבאמת גורמת לאלפרד לעמוד על שלו כפי שלא עמד כבר הרבה זמן.
אלפרד זוכר שתורת האוב נאסרה, וזוכר מדוע - כי התברר שעל כל מי שמוחזר מן המתים כך, נשמה של אדם אחר, חי נלקחת ממנו בטרם עת. הוא מסיק מכך שהתנעת המתים באבאראך היא כנראה הסיבה לכך שהוא הסארטן היחיד ששרד באריאנוס, מדוע, כפי שהאפלו מספר לו, אין יותר סארטן בפריאן, ומדוע גם הסארטן כאן חווים סוג של מחלה מוזרה שגורמת למוות פתאומי, לא מוסבר. מעבר לכך, הוא רואה את התועבה הזו קורית סביבו, ולא יכול לשבת בשקט. הוא רואה כיצד הזילות במוות גרמה לזילות בחיים - למשל, הנסיך שמנהיג את הקבוצה שבה פגשו לראשונה, פליטים ממערה מרוחקת יותר שמעבר האנרגיה והחום הדרושים לחייה שובש בכוונה על ידי מלך המערה הזו, מוצא להורג, וגופתו וגם האפלו, החי, מושמים בכלא מתחת לעיר הבירה, עם השם הלא מפתיע נקרופוליס. בעלי האוב "הטובים", שרוצים לסייע לאלפרד וגם לפליטים, לא ממש מתרגשים מכך שהנסיך מת, כי ממילא הם יחיו אותו וזה די דומה, בסופו של דבר.
אלפרד, בלי להבין כיצד, עושה משהו שמזעזע את הסדר הזה - כשהוא מגן על האפלו, הוא מטיל לחש שמשחרר את נשמתו של מישהו שהונע בעזרת האוב מגופו. הנשמה, שהייתה לא יותר מדמות ערתילאית ומקוננת שמתלווה לגופה, מתמצקת ונראית כפי שהייתה בחייה, ואז פשוט נוטשת, ובעל האוב המלכותי שנמצא ליד לא מצליח לעשות דבר יותר עם מה שנותר. מעשה זה, בנוסף לתגובות השליליות החוזרות שלו לאלמתים שסביבו, נראה שלאט לאט מצליח לחלחל למחשבותיהם של בני הברית שלו, אם כי אולי לאט מדי.
האפלו, בינתיים, נמצא בעימות פנימי רציני. הוא נתקל לראשונה בחברה סארטנית. והיא לא לטעמו, אבל לא מהסיבות שהוא ציפה להן. אלפרד, הסארטן, הציל את חייו מאחיו, לאחר שהם הרגו בהינף יד את הכלב שלו, ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם החיים לראשונה בלעדי חברו הטוב. ואילו הם אפילו לא מזהים את גזעו של האפלו - הם לא זוכרים! רק זמן מה לאחר שהם משחקים בגרסה של מה-ז'ונג שבה משתמשים ברונות פטריניות, המלך של נקרופוליס נזכר לפתע שקרא משהו על אלה שנשאו את הרונות האלה בספר היסטוריה, שאחזור אליו אח"כ. בהתחלה הוא חושב עד כמה בעלות האוב תשמח את השר, האדון שלו, כשיספר לו על כך; אבל כשהוא רואה במה זה כרוך, הוא מנצל כל הזדמנות כדי לדרוש שיחסלו את גופתו אם הוא ימות, כדי שלא יכלו לכלוא אותו כך בחיים-לא-חיים, והוא מזדעזע מהמחשבה על מה שהשר יעשה עם הידע הזה. בסופו של דבר זה גורם לו, בפעם הראשונה (עד כדי פיזבאן), לשקר לשר שלו בדו"ח. בהערת שוליים נכתב לנו על הערת שוליים של השר: "בני חסידי הנאמן, אתה שקרן!"
כאן אני חייב להבהיר מדוע לא נהניתי מן הספר הזה כמו מקודמיו. יש פה הרבה רכיבים מעניינים, דמויות טראגיות חדשות, האוב כאלגוריה לזילות החיים שעלולה לקרות תחת לחץ, והתהליך שעובר על הדמויות החוזרות. אבל כמו שרצתי לסוף על מנת להראות מה היו ההשלכות עבור האפלו, כדאי שאחזור לאפיגרף (רשומת?) בתחילת הספר:
And he that was dead came forth. - John 11:44
בתרגום לעברית זה פחות מרשים: ויצא המת. זה מתחילת הפסוק, לאחר שישוע פוקד על אלעזר, לזרוס, לקום מן המתים. ואכן, בחברה הסארטנית באבאראך, למי שמועלים באוב מוקדם מדי, לפני שנתנו לגופתם זמן להבשיל, קוראים לזאר (lazar). הבעיה איתם היא שנשמתם נוגעת בגופם, ולכן מצד אחד הם מודעים למה שסביבם, כך שהם יותר עצמאיים ויכולים ללמוד דברים חדשים, אבל החוויה משגעת אותם בגלל תחושת הסבל הנוראית וחוסר המנוח. כמובן שאין לי בעיה עם מטאפורות ודימויים מכתבי קודש אלה או אחרים, או אפילו השראה רעיונית - אבל אני מרגיש שבספר הזה זה העיב על הרבה דברים טובים יותר. לא במה שתיארתי עד כה, אלא באפיזודה נוספת, מאד חשובה לעלילה.
לאחר שאלפרד, בני בריתו, והכלב שהופיע לפתע עימו (ומהופעתו ידע זה הראשון שהאפלו לא מת, וגם ידע לאחר מכן שמרעילים אותו למוות ולכן יש למהר בתהליך החילוץ), מחלצים את האפלו ואת הנסיך שהונע ממותו מכלאם בקטקומבות, ואחד מבעלי האוב מאלמת את אשתו מיד לאחר מותה, מה שגורם לה להפוך ללאזר, אלפרד משתמש בידע שאצלו עדיין קיים על הרונות על מנת להפעיל כאלו שנמצאות על הקירות, ומבקש מהן שיובילו אותם ליציאה כלשהי. והם מגיעים ליציאה - אבל כזו שהרונות סביבה מזהירות בפני סכנה מאד רצינית. אך הם מעדיפים את הסכנה הלא ידועה בפנים מאשר את זו הידועה שמתקרבת מאחוריהם, אז הם נכנסים. והם מגיעים לאולם סגור, עם שולחן מכוסה רונות, עשוי מעץ שהגיע מהעולם הישן, שלפני הפיצול. יש כאן כמה וכמה גופות עתיקות, שרידים של קרב אכזרי שקרה שם, כנראה לפני מאות שנים רבות. סביב החדר יש רונות שגורמות לכך שמי שמפעיל שם אלימות, אותה האלימות תופעל עליו. על מנת להבין מה קרה פה, הם מפעילים את הקסם של השולחן. ואז הם חווים את מה שקרה למי שנהרגו כאן. אלה שגופותיהם נראו כאילו הן מגינות על השולחן ניסו להשתמש בו ובידע שהם שאבו מהמחקרים הראשוניים על המוות ומה שמעבר על מנת לנסות ליצור קשר עם הסארטן בעולמות האחרים. אבל הם במקום זאת יצרו קשר עם משהו אחר. כוח חזק, עליון, מטיב. כוח אלוהי במובן המונותאיסטי, שהוא כמובן כפירה מוחלטת עבור הסארטן, שהחליטו שהם עצמם האלים שהמענטשים צריכים לסגוד להם. אז הראשון בשושלת של המלך הנוכחי דאג לרצוח אותם ולהחביא את החדר הזה. ועד עכשיו, כששלושה ישבו שם - אלפרד, האפלו, ויונתון, בעל האוב האבל שהחזיר את אשתו ואיבד אותה לחלוטין, זה נשאר סוד. אבל הם חוו את זה, כולל האפלו, שוב בגופו של סארטן.
בינתיים הלאזאר והנסיך, האחרון שבהשפעת הלאזאר התחבר חזרה לגופו, שניהם עכשיו שומעים את קולות המתים, המתינו בסבלנות עד שהגיע המלך עם כל המתים שלו, במחשבה שהנה ניצח. אבל למעשה הוא לא ניצח, אלא נפל בפח - כי הלאזאר יכולה עכשיו לתקשר עם רוחות המתים, להשתלט עליהם, ולהכות בחיים. אז בעוד שלושת החיים בורחים עם הנסיך, ומנסים באותו הזמן לעכל את מה שעבר עליהם, היא מתחילה בטבח נורא. בסוף הספר, עד כמה שאלפרד והאפלו יודעים, כל החיים שנותרו מתו, והעולם כולו נשלט על ידי אלמתים זועמים. אבל רגשית במקום שהחוויה עצמה של לראות את מתים עצמם, ולראות את העולם מנקודת המבט אחד של השני, היא זו שתניע אותם, זו דווקא החשיפה המסתורית לכוח העליון שמעסיקה אותם. בעיני זה חבל.
כאחרית דבר, לפני הנספח, אחזור למה שהמלך מגלה לנו כשהוא מנסה להזכר היכן נתקל בתיאור אנשים עם קעקועי רונות כמו האפלו: בספר שהוא קורא יש עוד פרטים על ההיסטוריה של העולם לפני הפיצול, ואיך מצליחים ליישב את העולם שלנו (או לפחות כפי שנראה בשנות התשעים של המאה העשרים) עם אלפים, גמדים, קסמי רונות, וכל זה. הטענה היא שברקע העולם יש איזה גל שצריך לשמור על האיזון שלו, וכשהוא לא מאוזן, הוא גולש באלימות על מנת להחזיר את האיזון לכנו. אלפים, בני אדם, וגמדים נוצרו יחד, ועד הרנסאנס חיו בשלום ובאחווה בעולם קסום. אבל אז בני האדם גילו את הדת החדשה, המדע, ותוך סגידה לו הם גירשו את האלפים, ואילו הגמדים, שהיו שמחים לקחת חלק בהתקדמות הזו, פחות התלהבו מלהיות עבדים, ונעלמו במעבה האדמה. בסוף המאה העשרים, בני האדם גרמו להרס נורא על ידי מלחמה פנימית נוראה, והמדע הרס את עצמו. בעידן שלאחר מכן עלו הסארטן, מוטנטים להם הייתה גישה לקסם של הגל הזה, שמתבטא על ידי רונות. הם הציגו עצמם כאלים בפני האלפים, בני האדם, והגמדים (להם החלו לקרוא מענטשים), ואמנם לימדו אותם מעט מן הקסם הזה, אבל את העיקר שמרו לעצמם. אבל על מנת לאזן את הכוח שהם ריכזו אצלם, קמו מתוכם מורדים, שבמקום להדריך ולהנהיג מרצון (לכאורה) את המענטשים, העדיפו לאגור כוח לעצמם על מנת לשלוט באופן ישיר - אלה היו הפטרינים.
אז לפחות לפי הספר הזה, הפטרינים והסארטן הם בני אותו הגזע, פחות או יותר. לא לגמרי ברור מדוע השיער שלהם הפוך (זה של הסארטן חום בשורשים ומאפיר בקצוות, זה של הפטרינים חום בקצוות ומאפיר בשורשים).
בנספח יש דיון לא כזה מעניין לגבי תורת האוב שבסוף מדבר קצת על איך ניסו להשתמש בידע סביב זה על מנת לתקשר עם הסארטן בעולמות אחרים, ובמקום זאת מצאו משהו אחר (יצאו לחפש סארטנות ומצאו מלוכה?)
אך קודם לכן, הפתעה: מיד לפני שהאפלו יוצא לדרכו דרך שער המוות, הוא עובר חוויה משונה. סוג של עיוות מרחבי שמתואר כאילו הוא משטח את כל מה שסביבו לשכבה דו-מימדית. כמו כן, הכלב שלו, "כלב", נעלם. העיוות עובר, ונראה שהוא לא גרם נזק ארוך טווח - אבל נראה שמדובר בתופעת לוואי מחזרתו של חבר מהספר הראשון - אלפרד, הסארטן המגושם והלא-יוצלח. הוא הגיע לכאן על מנת לחפש את הילד ביין, שהאפלו לקח עימו על מנת שהשר, האדון שלו, יעצב אותו למטרותיו. האפלו שוקל לבטל את הנסיעה על מנת למסור את הסארטן הראשון ואולי היחיד שפגש (אם מתעלמים מפיזבאן בפריאן, שמעמדו לא הובהר כיאות) לידיו. אבל השר עסוק בלוחמה במבוך, והאפלו חושש מזעמו ואכזבתו אם המשימה לאבאראך תידחה. הוא די בטוח שהוא יוכל לוודא שאלפרד יחזור איתו.
בצירוף מקרים מעניין, זה גם המסע בו האפלו מחליט שלא להתעלף כשהוא עובר דרך שער המוות. ואנחנו מקבלים מבט לתוך החוויה המאד לא נעימה הזו, שבה הוא מקבל מידע חושי סותר, הכל גדול וקטן, צפוף ומרווח, קרוב ורחוק... בסוף הוא מוצא שהוא חייב למצוא מחסה לנפש שלו - ומוצא זאת בגופו של אלפרד, ולהיפך. כאן שניהם מתחילים למות, במידה מסויימת - האפלו חווה את הסיוט של אלפרד כשזה קם וגילה לזוועתו שהוא אחרון הסארטן, שכל האחרים, כולל אהובתו, נפטרו במהלך שנת הקפאון שלהם. לעולם לא יוכל יותר באמת לראות באלפרד את האוייב הנורא והשנוא שראה בו בעבר, עד כמה שהוא ינסה לשכנע עצמו בכך. ואילו אלפרד חווה את מות הוריו של האפלו בידי מפלצות אכזריות ונוראות, בעודו צופה בהם ממחסה שיח אליו הם זרקו אותו כדי שאותן מפלצות לא יגיעו אליו - ואת המיקוד של השנאה הנובעת מכך כלפי הסארטן, שהשליכו את הפטרינים לכלא הזה, לטובתם. לעולם לא יוכל עוד לראות את בני עמו כאנשים טובים שפשוט כשלו מעט, ואת הפטרינים כאוייב נורא שלא הייתה ברירה אלא לפעול כלפיו כפי שפעלו.
כשאינם אותם האנשים שהיו כשנכנסו אליו, הם יוצאים משער המוות אל נהר לבה.
אנו למדים שאבאראך הוא עולם גוסס. בעוד שבאריאנוס המענטשים הצליחו לאלתר לעצמם, בין האיים המרחפים והמכונה המטורפת שלא עושה את מה שהייתה אמורה לעשות, אבל לפחות מפיקה מים, ובפריאן הם הסתגלו ליום התמידי וחיו על גבי הצמחיה המכסה את כל פניו הפנימיים של הכדור, בעולם האבן החושך והגזים הרעילים נתנו את אותותיהם. המענטשים נזקקו לעזרה מתמדת מהסארטן, שבשלב מסויים החלו להתמקד יותר בצרכים שלהם עצמם. אז הם מתו. הגמדים שרדו הכי הרבה זמן, אבל גם הם לא יכלו לעולם הזה. למעשה, אפשר לומר שגם הסארטן לא יכלו לו. הם אמנם חיים, אבל על חשבון המתים. לאחר שנים של סבל וניתוק משאר הסארטן, כשהעולם התקרר סביבם, בעודם שוכחים אט-אט את קסם הרונות שקידם את אבותיהם כל-כך, הם העלו באוב את האוב, את תורת החזרת המתים לחיים-לא-חיים, כמשרתים התקועים בעבר חייהם, בעוד נשמתם מלווה אותם אך אינה יכול לתקשר עם אף אחד. למעשה, לאחר מאות שנים שבהם חיו כך, הם רואים ברעיון של לתת לאנשים סתם להיאסף אל אבותיהם כמשהו איום ונורא. המוות עצמו, סוף החיים, קל בעיניהם. אלפרד מבין שמשהו לא בסדר איתם מהרגע שבו הוא והאפלו נתקלים בקבוצה נודדת שלהם, בעודם מבצעים טקס אזכרה, שהופך לטקס העלאה באוב. פה אנו מגלים שהשפה של הסארטן וזו של הפטרינים מאפשרת למי שמבין אותן לקבל מידע חושי ורגשי נוסף, מעבר לקולות. הסארטן האלה מדברים שפה של מוות, בעוד שפת הסארטן על פי אלפרד שפת חיים היא. אפילו שפת הפטרינים, שנראית לו חדה ואפלה, לא מרתיעה אותו כל-כך. אבל זו בעלות האוב, הנקרומנסיה, שבאמת גורמת לאלפרד לעמוד על שלו כפי שלא עמד כבר הרבה זמן.
אלפרד זוכר שתורת האוב נאסרה, וזוכר מדוע - כי התברר שעל כל מי שמוחזר מן המתים כך, נשמה של אדם אחר, חי נלקחת ממנו בטרם עת. הוא מסיק מכך שהתנעת המתים באבאראך היא כנראה הסיבה לכך שהוא הסארטן היחיד ששרד באריאנוס, מדוע, כפי שהאפלו מספר לו, אין יותר סארטן בפריאן, ומדוע גם הסארטן כאן חווים סוג של מחלה מוזרה שגורמת למוות פתאומי, לא מוסבר. מעבר לכך, הוא רואה את התועבה הזו קורית סביבו, ולא יכול לשבת בשקט. הוא רואה כיצד הזילות במוות גרמה לזילות בחיים - למשל, הנסיך שמנהיג את הקבוצה שבה פגשו לראשונה, פליטים ממערה מרוחקת יותר שמעבר האנרגיה והחום הדרושים לחייה שובש בכוונה על ידי מלך המערה הזו, מוצא להורג, וגופתו וגם האפלו, החי, מושמים בכלא מתחת לעיר הבירה, עם השם הלא מפתיע נקרופוליס. בעלי האוב "הטובים", שרוצים לסייע לאלפרד וגם לפליטים, לא ממש מתרגשים מכך שהנסיך מת, כי ממילא הם יחיו אותו וזה די דומה, בסופו של דבר.
אלפרד, בלי להבין כיצד, עושה משהו שמזעזע את הסדר הזה - כשהוא מגן על האפלו, הוא מטיל לחש שמשחרר את נשמתו של מישהו שהונע בעזרת האוב מגופו. הנשמה, שהייתה לא יותר מדמות ערתילאית ומקוננת שמתלווה לגופה, מתמצקת ונראית כפי שהייתה בחייה, ואז פשוט נוטשת, ובעל האוב המלכותי שנמצא ליד לא מצליח לעשות דבר יותר עם מה שנותר. מעשה זה, בנוסף לתגובות השליליות החוזרות שלו לאלמתים שסביבו, נראה שלאט לאט מצליח לחלחל למחשבותיהם של בני הברית שלו, אם כי אולי לאט מדי.
האפלו, בינתיים, נמצא בעימות פנימי רציני. הוא נתקל לראשונה בחברה סארטנית. והיא לא לטעמו, אבל לא מהסיבות שהוא ציפה להן. אלפרד, הסארטן, הציל את חייו מאחיו, לאחר שהם הרגו בהינף יד את הכלב שלו, ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם החיים לראשונה בלעדי חברו הטוב. ואילו הם אפילו לא מזהים את גזעו של האפלו - הם לא זוכרים! רק זמן מה לאחר שהם משחקים בגרסה של מה-ז'ונג שבה משתמשים ברונות פטריניות, המלך של נקרופוליס נזכר לפתע שקרא משהו על אלה שנשאו את הרונות האלה בספר היסטוריה, שאחזור אליו אח"כ. בהתחלה הוא חושב עד כמה בעלות האוב תשמח את השר, האדון שלו, כשיספר לו על כך; אבל כשהוא רואה במה זה כרוך, הוא מנצל כל הזדמנות כדי לדרוש שיחסלו את גופתו אם הוא ימות, כדי שלא יכלו לכלוא אותו כך בחיים-לא-חיים, והוא מזדעזע מהמחשבה על מה שהשר יעשה עם הידע הזה. בסופו של דבר זה גורם לו, בפעם הראשונה (עד כדי פיזבאן), לשקר לשר שלו בדו"ח. בהערת שוליים נכתב לנו על הערת שוליים של השר: "בני חסידי הנאמן, אתה שקרן!"
כאן אני חייב להבהיר מדוע לא נהניתי מן הספר הזה כמו מקודמיו. יש פה הרבה רכיבים מעניינים, דמויות טראגיות חדשות, האוב כאלגוריה לזילות החיים שעלולה לקרות תחת לחץ, והתהליך שעובר על הדמויות החוזרות. אבל כמו שרצתי לסוף על מנת להראות מה היו ההשלכות עבור האפלו, כדאי שאחזור לאפיגרף (רשומת?) בתחילת הספר:
And he that was dead came forth. - John 11:44
בתרגום לעברית זה פחות מרשים: ויצא המת. זה מתחילת הפסוק, לאחר שישוע פוקד על אלעזר, לזרוס, לקום מן המתים. ואכן, בחברה הסארטנית באבאראך, למי שמועלים באוב מוקדם מדי, לפני שנתנו לגופתם זמן להבשיל, קוראים לזאר (lazar). הבעיה איתם היא שנשמתם נוגעת בגופם, ולכן מצד אחד הם מודעים למה שסביבם, כך שהם יותר עצמאיים ויכולים ללמוד דברים חדשים, אבל החוויה משגעת אותם בגלל תחושת הסבל הנוראית וחוסר המנוח. כמובן שאין לי בעיה עם מטאפורות ודימויים מכתבי קודש אלה או אחרים, או אפילו השראה רעיונית - אבל אני מרגיש שבספר הזה זה העיב על הרבה דברים טובים יותר. לא במה שתיארתי עד כה, אלא באפיזודה נוספת, מאד חשובה לעלילה.
לאחר שאלפרד, בני בריתו, והכלב שהופיע לפתע עימו (ומהופעתו ידע זה הראשון שהאפלו לא מת, וגם ידע לאחר מכן שמרעילים אותו למוות ולכן יש למהר בתהליך החילוץ), מחלצים את האפלו ואת הנסיך שהונע ממותו מכלאם בקטקומבות, ואחד מבעלי האוב מאלמת את אשתו מיד לאחר מותה, מה שגורם לה להפוך ללאזר, אלפרד משתמש בידע שאצלו עדיין קיים על הרונות על מנת להפעיל כאלו שנמצאות על הקירות, ומבקש מהן שיובילו אותם ליציאה כלשהי. והם מגיעים ליציאה - אבל כזו שהרונות סביבה מזהירות בפני סכנה מאד רצינית. אך הם מעדיפים את הסכנה הלא ידועה בפנים מאשר את זו הידועה שמתקרבת מאחוריהם, אז הם נכנסים. והם מגיעים לאולם סגור, עם שולחן מכוסה רונות, עשוי מעץ שהגיע מהעולם הישן, שלפני הפיצול. יש כאן כמה וכמה גופות עתיקות, שרידים של קרב אכזרי שקרה שם, כנראה לפני מאות שנים רבות. סביב החדר יש רונות שגורמות לכך שמי שמפעיל שם אלימות, אותה האלימות תופעל עליו. על מנת להבין מה קרה פה, הם מפעילים את הקסם של השולחן. ואז הם חווים את מה שקרה למי שנהרגו כאן. אלה שגופותיהם נראו כאילו הן מגינות על השולחן ניסו להשתמש בו ובידע שהם שאבו מהמחקרים הראשוניים על המוות ומה שמעבר על מנת לנסות ליצור קשר עם הסארטן בעולמות האחרים. אבל הם במקום זאת יצרו קשר עם משהו אחר. כוח חזק, עליון, מטיב. כוח אלוהי במובן המונותאיסטי, שהוא כמובן כפירה מוחלטת עבור הסארטן, שהחליטו שהם עצמם האלים שהמענטשים צריכים לסגוד להם. אז הראשון בשושלת של המלך הנוכחי דאג לרצוח אותם ולהחביא את החדר הזה. ועד עכשיו, כששלושה ישבו שם - אלפרד, האפלו, ויונתון, בעל האוב האבל שהחזיר את אשתו ואיבד אותה לחלוטין, זה נשאר סוד. אבל הם חוו את זה, כולל האפלו, שוב בגופו של סארטן.
בינתיים הלאזאר והנסיך, האחרון שבהשפעת הלאזאר התחבר חזרה לגופו, שניהם עכשיו שומעים את קולות המתים, המתינו בסבלנות עד שהגיע המלך עם כל המתים שלו, במחשבה שהנה ניצח. אבל למעשה הוא לא ניצח, אלא נפל בפח - כי הלאזאר יכולה עכשיו לתקשר עם רוחות המתים, להשתלט עליהם, ולהכות בחיים. אז בעוד שלושת החיים בורחים עם הנסיך, ומנסים באותו הזמן לעכל את מה שעבר עליהם, היא מתחילה בטבח נורא. בסוף הספר, עד כמה שאלפרד והאפלו יודעים, כל החיים שנותרו מתו, והעולם כולו נשלט על ידי אלמתים זועמים. אבל רגשית במקום שהחוויה עצמה של לראות את מתים עצמם, ולראות את העולם מנקודת המבט אחד של השני, היא זו שתניע אותם, זו דווקא החשיפה המסתורית לכוח העליון שמעסיקה אותם. בעיני זה חבל.
כאחרית דבר, לפני הנספח, אחזור למה שהמלך מגלה לנו כשהוא מנסה להזכר היכן נתקל בתיאור אנשים עם קעקועי רונות כמו האפלו: בספר שהוא קורא יש עוד פרטים על ההיסטוריה של העולם לפני הפיצול, ואיך מצליחים ליישב את העולם שלנו (או לפחות כפי שנראה בשנות התשעים של המאה העשרים) עם אלפים, גמדים, קסמי רונות, וכל זה. הטענה היא שברקע העולם יש איזה גל שצריך לשמור על האיזון שלו, וכשהוא לא מאוזן, הוא גולש באלימות על מנת להחזיר את האיזון לכנו. אלפים, בני אדם, וגמדים נוצרו יחד, ועד הרנסאנס חיו בשלום ובאחווה בעולם קסום. אבל אז בני האדם גילו את הדת החדשה, המדע, ותוך סגידה לו הם גירשו את האלפים, ואילו הגמדים, שהיו שמחים לקחת חלק בהתקדמות הזו, פחות התלהבו מלהיות עבדים, ונעלמו במעבה האדמה. בסוף המאה העשרים, בני האדם גרמו להרס נורא על ידי מלחמה פנימית נוראה, והמדע הרס את עצמו. בעידן שלאחר מכן עלו הסארטן, מוטנטים להם הייתה גישה לקסם של הגל הזה, שמתבטא על ידי רונות. הם הציגו עצמם כאלים בפני האלפים, בני האדם, והגמדים (להם החלו לקרוא מענטשים), ואמנם לימדו אותם מעט מן הקסם הזה, אבל את העיקר שמרו לעצמם. אבל על מנת לאזן את הכוח שהם ריכזו אצלם, קמו מתוכם מורדים, שבמקום להדריך ולהנהיג מרצון (לכאורה) את המענטשים, העדיפו לאגור כוח לעצמם על מנת לשלוט באופן ישיר - אלה היו הפטרינים.
אז לפחות לפי הספר הזה, הפטרינים והסארטן הם בני אותו הגזע, פחות או יותר. לא לגמרי ברור מדוע השיער שלהם הפוך (זה של הסארטן חום בשורשים ומאפיר בקצוות, זה של הפטרינים חום בקצוות ומאפיר בשורשים).
בנספח יש דיון לא כזה מעניין לגבי תורת האוב שבסוף מדבר קצת על איך ניסו להשתמש בידע סביב זה על מנת לתקשר עם הסארטן בעולמות אחרים, ובמקום זאת מצאו משהו אחר (יצאו לחפש סארטנות ומצאו מלוכה?)
