רשומות "קללתו של סטראהד, האור שנבלע" - The Curse of Strahd, The Devoured Light" (D&D 2024)"

[BadBug]

סשן 21 – לילה בבקתה של המכשפה​

קיילן האיר את חרבו כדי שוורין יוכל לראות בחשכת היער, והציע למצוא מקום בטוח ללינה, כי הלילה הזה נראה מאיים.
סארו השיב בקצרה שהוא רוצה לנסות משהו אחר והתקרב לאיזור הבקתה.
הלכנו יחד, עינינו על הדחלילים, מנסים להבין אם הם עוקבים אחרינו.



וורין לחש שהוא רוצה לדבר עם העורבים, ולכן התקרבנו לבקתה.
בינתיים, סארו בחן את אחד הדחלילים והבחין בנוכחות קסומה זרה.
כאשר וורין הטיל את לחש הדיבור, העורבים צרחו בקול: “שחררו אותנו!”
וורין שאל אותם למה הם כלואים, והעורבים ענו: “היא שונאת אותנו.”


התחלנו להתרחק, אך וורין חשב ששמע בכי תינוק.
קיילן הקשיב גם הוא, וליבו התכווץ – הוא שמע את אותו קול.
סארו אמר שנישאר מאחור, שיהיה מוכן לכל דבר, והטיל על עצמו לחש העלמות.


הוא טיפס על העץ המוליך לבקתה.
בכניסה גילה שלוש גולגולות מחוברות בחוט תיל חלוד.
הוא דילג מעליהן – בקושי – והצליח לחדור פנימה.



בפנים נגלה לעיניו חדר עץ: מיטה, ארונית קש, ארון בגדים, שולחן ושרפרף.
תיבה מחוזקת מתכת משכה את עינו, ואמבט ברזל מוכתם בדם קרוש העיב על הנשימה.
במרכז החדר נדנדה עריסה לבדה, מתוכה נשמע בבירור בכי תינוק.
התינוק – יפהפה, כמעט מלאכי – שכב שם.
אך מתחת לעריסה עלה עשן ירקרק מחריצי הרצפה.
סארו התקרב, אך לא הצליח להבין את מהות הערפל הירוק.


בחוץ, וורין זימן ינשוף שקרא לו "AU" להציץ פנימה.
קיילן הבחין בגופת דוב קרועה לא רחוק.
וורין בדק – בתוך הקרביים נראו שבבי עץ.
קיילן גם מצא גומות עמוקות בקרקע, כגודל רגלי הבקתה.
הוא שיער שהדחלילים הם שהרגו את הדוב – אך המכות נראו חזקות אף יותר.
השניים התלבטו – ואז ראש דלעת התנשא מולם!.


הקרב החל.


הדחליל תקף את וורין – והחטיא.
וורין השיב בחרב, אך החטיא גם הוא.
בינתיים, סארו חיפש בארונות – בגדים מזוהמים, רכיבי לחשים, ריח טינופת.
קיילן זינק, פגע בדחליל והפיל אותו לרצפה.


אך הדחליל לא נכנע – הוא פצע את קיילן וזרע בליבו פחד.
וורין הכה בו בלהט עם Booming Blade, ונסוג אחורה.
סארו יצא מהבקתה, בדק שהחבורה מתמודדת, ושב לערפל הירוק.
הוא דחף ידו פנימה – הרצפה קרסה מתחתיה, רקובה כעץ מת.
קיילן, על אף הפחד, ריסק את הדחליל והחריב אותו.


אז הציע קיילן להיכנס לבקתה, אך וורין סירב.
לאחר דיון קצר, השניים הצטרפו אליו בפנים.
קיילן ניגש מיד אל העריסה.
במגעו נעלמה האשליה – במקומה שכב גולם בשר מחריד!, תפור מעורות תינוקות אחרים.
קיילן התמלא באימה והחל לפרוץ בצחוק היסטרי, עיניו מתמלאות שיגעון.


הוא חפר ברצפה המרקיבה במקום ממנו הגיח הערפל הירוק,
בעוד סארו ירה Eldritch Blast על התיבה.
החרב גילתה יהלום ירוק, בעוד שהתיבה פלטה פיצוץ רעם עצום.
כולנו חטפנו נזק.
אך מתוכה נשפך שלל רב: מטבעות זהב, אבני חן, טבעת, מטה, פנינה, מוט ברזל ומגילה.



כאשר קיילן נגע ביהלום – הבקתה רעדה, מתפתלת מכאב.
באותו רגע ינשוף וורין התריע: המכשפה מתקרבת.
אספנו את השלל וברחנו במהירות אל עבר האחוזה.


מצאנו גרם מדרגות אבן למרתף, וירדנו.
מים עומדים, צחנה מעופשת.
בקבוקי יין מרקיבים – “שמפיין דו לה סטומפ” – מונחים בפינה כמובן עם החותמת "Wizards of wine winery".
שם בחרנו לבלות את הלילה.


ספרנו את השלל:

• 1300 מטבעות זהב.
• אבני חן בשווי 500 זהב.
• טבעת הגנה +1.
• מטה הפיתון.
• פנינת כוח.
• מוט בלתי־זז.
• מגילת Mass Cure Wounds.

אז שמענו לחשושים: “אני אמצא אתכם… אתם לא תתחבאו…”
סארו אמר שזה סימן טוב – היא עדיין לא יודעת היכן אנחנו.
אך פתאום הוא נזכר במשהו שהדחיק: על העריסה היה כתוב השם… סטראהד.
קיילן רעד – טוב שלא הציע ברית למכשפה. אולי… היא אמו.


במשמרת השנייה לחשה אליו קול: “בואו… אני רק רוצה לדבר… אני בבקתה שלי…”
בלילה ראינו כי ידיו של סארו נוטפות אדום, כמו דם שלא יימחה.
כפפותיו לא הסתירו דבר.
בגופו של קיילן נראו כוויות וצלקות חדשות.
וורין חקר את סארו, וזה ענה בלקוניות: הכוח שלו בא במחיר, וכדאי שלא ישאלו עוד.


עם שחר ניסינו להחליט: אולי לגנוב את הגולגולת, אולי להסיח את דעתה.
נזכרנו באמבט הדמים – אך לא ידענו מה השימוש שלו.
וורין זימן שוב את ינשופו, שלח אותו קדימה, והוביל אותנו חזרה בזהירות לעבר מיוריאל ומעגל האבנים.
אך הדרך ארוכה והערפילים מתעתעים - טעינו בדרך.
והאוכל – כולו התקלקל, עשרות מנות מזון מלאות תולעים.

 

[BadBug]

סשן 22 – "קרן אור באפילה"​

המשכנו ללכת בניסיון למצוא את מיוריאל.
ורין ביקש מהינשוף שלו שימצא את מעגל האבנים ויחזור כדי שיעזור לכוון אותנו.


במהלך ההליכה, שוב איבדנו את דרכנו, תועים בביצות הערפיליות.
קיילן שם לב לבעבוע שעולה מתוך מי הביצה מסביבנו.
הוא הזהיר את החבורה, שולף את החרב, ונועץ אותה באחד האזורים המבעבעים.
הלהב פילח את המים, אך לא פגע בדבר.

ורין ניסה אף הוא לתקוף עם לחש חיזוק האלה שלו בעוצמתו של הטבע והכה,
הוא חש בהתנגדות לרגע ואז השקט חזר.
נראה שהמשהו שהיה שם חדל לזוז.

הבוץ סביבנו החל לרעוד, וידיים שלדיות החלו מבצבצות מן האדמה, שולחות אצבעות רקובות אל קרסולינו.
אך הן לא הצליחו לתפוס אף אחד.
נראה שהן ניסו לתפוס אותנו כדי למשוך אותנו מטה אל הביצה.
סקוטצ׳ זימן נחיל גחליליות מאירות אל עבר אחת הידיים, והפיצוץ הקסום ריסק אותה לרסיסים.
סארו לחש לחש חשוך, השתמש ב־Hex כדי להחליש את כוחן, ואז שיגר Eldritch Blast, אך פספס.
ורין זימן סביבו אדוות מים סוערות, ששטפו את הידיים השלדיות הקרובות ומפוצצות אחת מהן לרסיסים.
הוא ניסה להתרחק, ובדרך חבט בידיים אחרות כשהלהבה הירוקה ריצדה סביבו.


אז נשמע הקול.
צורמני, נשי, מתוק ומעוות:
"…בסך הכול רציתי להושיט לכם יד…"

קיילן, נחוש, הפעיל Divine Sense, אך גילה שהידיים אינן אל מתות כפי ששיער.
הוא הכה בחרבו, והעביר באמצעותה את אורו של Divine Smite קטלני.
גל של קדושה שטף את הביצה, וידיים רבות התפוררו באור.
הידיים הנותרות ניסו לאחוז בסקוטצ׳ ובסארו - אך שוב נכשלו.
סקוטצ׳, בעיניים בורקות, שיגר ניצוצות קסומים לאוויר ונתן השראה לחבורה.
האור הקסום עטף את כולנו, מחזק בלב ובגוף.

סארו חזר וירה Eldritch Blast נוסף, הפעם פגע.
ורין השתמש שוב במעגל המים שלו.
הגלים הדפו את שאר הידיים והשקט שב.

ורין ניסה שוב להתמצא בשטח והצליח, אך לפתע הרגיש שהקשר עם הינשוף נותק.
לאחר צעידה ארוכה נוספת, הגענו אל מעגל האבנים.
סקוטצ׳ שלף מכתב מסטראהד, ומסר אותו לסארו, שהתחיל לתרגל זיוף של כתב היד.

בזמן שהתדיינו, קול מוכר נשמע.
מיוריאל קראה לנו, עיניה מלאות חרדה:
"מה עשיתם?! אתם משוגעים? הבקתה כבר לא במקום שלה!"
סקוטצ׳ ניסה לשכנע אותה לקחת את המכתב למכשפה, אפילו הציע חמישים זהב - אך היא סירבה.
קיילן שאל אותה מה היא יודעת על ליסאגה וסטראהד.
היא אמרה שהיא יודעת על קשר של חיבה ביניהם, אך לא יותר מזה.


קיילן סיפר לה על העריסה ועל התינוק העשוי מתלאי עור, ושאל אם תוכל לתצפת מהאוויר כדי לאתר את הבקתה.
היא אמרה שתנסה בקרוב.
החבורה שיתפה את מיוריאל ברעיון למשוך את המכשפה למסדר עם הגולגולת.
היא נרתעה: "זו תוכנית מסוכנת."
ואז הציעה אלטרנטיבה - מספר העזים הצטמצם, וליסאגה תיאלץ בקרוב לעזוב את הגולגולת כדי לאסוף עוד.
אם נשחרר את העזים, נוכל אולי לגרור את הגולגולת הצפה בעצמנו.
סקוטצ׳ החליט בכל זאת לכתוב את המכתב, להזמין את המכשפה לארוחה חגיגית עם סטראהד באחוזה.
החלטנו להמתין לסיום זיוף המכתב, ואז לצאת עם מיוריאל לחפש את הבקתה.

לאחר כשעה של הליכה, ראינו אותה - הבקתה, במיקום שונה.
לידה ריחפה גולגולת הדרקון העצומה, כמו שומרת על העץ.
החלטנו לשחרר את העזים.
קיילן קפץ מעל הגדר והחל להשליך אותן אל החופש.

בעודנו מתלבטים בצעד הבא, מיוריאל לחששה ברעד ואימה:
"התחבאו. היא מתקרבת."
מתוך הערפל הגיעה דמות נשית יפהפייה.
אך כשהתקרבה, ראינו - חלקים מגופה התקלפו, ועורה הלך ונשר, חושף מתחתיו יצור דוחה ומעוות.
"לעזאזל, זה שוב קורה! איפה העזים?!"
היא צרחה, התעצבנה על הדחליל שהיה אמור לשמור על האיזור והברק ששילחה בו, פיצץ אותו לרסיסים.
בעודה מחפשת עזים, ניצלנו את ההזדמנות והתגנבנו אל מתחת לגולגולת.
קיילן משך אותה למטה, ואנחנו גררנו אותה משם, בזמן שוורין נשאר בבקתה לשחרר את העורבים.



ורין ומיוריאל שחררו את העורבים.
היא אמרה לו שתנסה להסיח את דעתה של המכשפה, הפכה לעורבת, והתעופפה יחד עם הלהקה.
ורין הפך לפנתר והדביק את שאר החבורה.


---Fast forward מספר ימי מסע קדימה---


לאחר מסע ארוך, הצלחנו להגיע אל האחוזה ולהחזיר את הגולגולת אל המוזוליאום.
ברגע שנגעה במקומה, רוח הדרקון השקופה פרצה מהעצמות, זוהרת ומרהיבה.
עשרות רוחות אבירים נעמדו בדום, ואז עלו אל השמיים ואנחנו די בטוחים שראינו שם גם את רוחו של דונט!.
אור בהיר פילח את בארוביה, מפלס דרך בחושך הנורא אל עבר טירתו של סטראהד.
התקווה חזרה.
כל היצורים הטובים בבארוביה שראו את האור, התמלאו תקווה וכל היצורים המרושעים התמלאו באי נוחות.



(מכאנית: Beacon of Protection — כל דמות או יצור המתנגד לסטראהד מקבל +1 ל־AC ול־Saving Throws.)


רוחו של ולאדימיר הונגארד נעמדה מולנו, הצדיעה לקיילן, האור הרע בעיניו שכח, הוא זנח את הרוע והנקמה שרדפו אותו במשך שנים מאז שנפל בקרב מול סטראהד והגיש לו את החרב, את הספר שלו, ואת סמל המורנינגלורד עשוי הפלטינה (250 זהב).
״תודה,״ אמר ונעלם באור יחד עם שאר הרוחות.
קיילן כרע ברך, נשבע את נדר המסדר, והבטיח להמשיך את דרכו.



הספר - דפים מיומנו של סטראהד!.

ספוילר: מיומנו של סטראהד - המקורי באנגלית

From the Tome of Strahd
I am the Ancient. I am the Land. My beginnings are lost in the darkness of the past. I was the warrior, I was good and just. I thundered across the land like the wrath of a just god, but the war years and the killing years wore down my soul as the wind wears stone into sand.
All goodness slipped from my life. I found my youth and strength gone, and all I had left was death. My army settled in the valley of Barovia and took power over the people in the name of a just god, but with none of a god’s grace or justice.
I called for my family, long unseated from their ancient thrones, and brought them here to settle in the castle Ravenloft. They came with a younger brother of mine, Sergei. He was handsome and youthful. I hated him for both.
From the families of the valley, one spirit shone above all others. A rare beauty, who was called “perfection,” “joy,” and “treasure.” Her name was Tatyana, and I longed for her to be mine.
I loved her with all my heart. I loved her for her youth. I loved her for her joy. But she spurned me! “Old One” was my name to her—“elder” and “brother” also. Her heart went to Sergei. They were betrothed. The date was set.
With words she called me “brother,” but when I looked into her eyes they reflected another name: “death.” It was the death of the aged that she saw in me. She loved her youth and enjoyed it. But I had squandered mine.
The death she saw in me turned her from me. And so I came to hate death—my death. My hate is very strong. I would not be called “death” so soon. I made a pact with death, a pact of blood. On the day of the wedding, I killed Sergei, my brother. My pact was sealed with his blood.
I found Tatyana weeping in the garden east of the chapel. She fled from me. She would not let me explain, and a great anger swelled within me. She had to understand the pact I made for her. I pursued her. Finally, in despair, she flung herself from the walls of Ravenloft, and I watched everything I ever wanted fall from my grasp forever.
It was a thousand feet through the mists. No trace of her was ever found. Not even I know her final fate.
Arrows from the castle guards pierced me to my soul, but I did not die. Nor did I live. I became undead, forever.
I have studied much since then. “Vampyr” is my new name. I still lust for life and youth, and I curse the living that took them from me. Even the sun is against me. It is the sun and its light I fear the most, but little else can harm me now. Even a stake through my heart does not kill me, though it holds me from movement. But the sword, that cursed sword that Sergei brought! I must dispose of that awful tool! I fear and hate it as much as the sun.
I have often hunted for Tatyana. I have even felt her within my grasp, but she escapes. She taunts me! She taunts me! What will it take to bend her love to me?
I now reside far below Ravenloft. I live among the dead and sleep beneath the very stones of this hollow castle of despair. I shall seal shut the walls of the stairs that none may disturb me.

ספוילר: מיומנו של סטראהד - מתורגם לעברית

מ”ספרו של סטרהד“
אני הקדמון. אני הארץ. ראשית דרכי אבדה באפלת העבר. הייתי לוחם — טוב וישר. רעמתי על פני האדמה כברק של אל צודק, אך שנות המלחמה ושנות ההרג שחקו את נשמתי, כפי שהרוח שוחקת את האבן לחול.
כל הטוב נעלם מחיי. מצאתי כי נעוריי וכוחי חלפו, וכל שנותר לי הוא המוות. צבאי התיישב בעמק בארוביה ותפס שליטה על תושביו בשם האל הצודק — אך ללא חסדו או צדקתו של אל.
קראתי למשפחתי, שהודחה מזמן מכסאותיה הקדומים, והבאתי אותם לכאן, אל טירת רייבן־לופט. הם באו עם אחי הצעיר, סרגיי. הוא היה נאה וצעיר, ושנאתי אותו על כך.
מבין משפחות העמק, נשמה אחת זהרה מעל כולן — יופי נדיר, שנקראה "שלמות", "שמחה" ו"אוצר". שמה היה טטיאנה, וייחלתי שתהיה שלי.
אהבתי אותה בכל לבי. אהבתי את נעוריה. אהבתי את שמחתה. אך היא דחתה אותי! "זקן" היה שמי בפיה — גם "אח" וגם "בכור". לבה היה שייך לסרגיי. הם התארסו, והתאריך נקבע.
בדבריה קראה לי "אח", אך בעיניה ראיתי שם אחר: "מוות". מותה של הזקנה — זה מה שראתה בי. היא אהבה את נעוריה ונהנתה מהם, ואני — ביזבזתי את שלי.
המוות שראתה בי הרחיק אותה ממני. וכך שנאתי את המוות — את מותי שלי. שנאתי עזה הייתה. לא ייתכן שאיקרא "מוות" כה מהר. כרתתי ברית עם המוות — ברית דמים. ביום החתונה הרגתי את סרגיי, אחי. הברית נחתמה בדמו.
מצאתי את טטיאנה בוכה בגנים שממזרח לקפלה. היא ברחה ממני. לא נתנה לי להסביר, וזעם גדול בער בי. היא הייתה חייבת להבין את הברית שכרתתי למענה. רדפתי אחריה. לבסוף, בייאושה, קפצה מחומות רייבן־לופט, ואני צפיתי בכל אשר ייחלתי לו — נופל מידי לנצח.
אלף רגל של ערפל בלעו אותה. עקבותיה לא נמצאו מעולם. אפילו אני איני יודע מה היה גורלה.
חציוני החיצים של שומרי הטירה פילחו את גופי עד נשמתי, אך לא מתתי. גם לא חייתי. נעשיתי אל־מת — לעד.
מאז למדתי רבות. "ואמפיר" הוא שמי החדש. אני עדיין כמה לחיים ולנעורים, ומקלל את החיים שנטלו אותם ממני. גם השמש היא אויבתי. את השמש ואורה אני ירא מכל, אך דבר כמעט אינו יכול לפגוע בי עוד. אפילו יתד בלב אינו ממיתני, אם כי הוא עוצר את תנועתי. אך החרב — החרב הארורה ההיא שהביא סרגיי! עליה להיעלם! אני ירא ושונא אותה כמו את השמש עצמה.
פעמים רבות חיפשתי את טטיאנה. אפילו חשתי אותה בהישג ידי — אך היא חומקת. היא לועגת לי! היא מענה אותי! מה יידרש כדי לכופף את אהבתה אליי?
עתה אני שוכן הרחק מתחת לרייבן־לופט. חי בין המתים וישן מתחת לאבני הטירה החלולה הזאת, טירת הייאוש. אסגור ואאטום את גרם המדרגות, כדי שלא יפריע לי איש.

 

[BadBug]

סשן 23 – "הזמנה לארוחה שאי אפשר לסרב לה"​

אנחנו מביטים בקרן האור וחושבים מחשבות בין תקווה ליאוש.
קיילן מאושר, אבל מרגיש את כובד האחריות של להקים את מסדר דרקון הכסף מחדש.
סקוטש חושב שהאור יזעיק את סטרהאד ומשרתיו.
לא עברו מספר דקות וקיילן שומע קול פרסות מתקרבות מרחוק.
דמות באפילה, המתגלה כאלף, מתקרב ודוהר על סוס גדול ושחור.
צניפת הסוס הפראי מעלה אדים באוויר, עורו של האלףבגוון סגלגל ועיניו צהובות.
״שמי ראהדין - משרתו של המארח שלכם, נשלחתי למסור לכם הודעה״.
האלף מוסר לידינו מגילה -
״חבריי אני הבאתי אתכם לביתי ארץ זו ורק אני יכול לשחרר אתכם.
אני מזמין אתכם לסעוד ארוחת ערב בטירתי כדי שנפגש באופן תרבותי.
מעבר בטוח יובטח על ידי. על החתום: לורד סטראהד פון זארוביץ'״.

המגילה בחותם רשמי של סטראהד, אותו כבר קשה לנו לפספס...
וורין מנסה לסרב ולמסור את המגילה בחזרה.
ראהדין אומר שלא נהוג לסרב להזמנה כזו, ומוסיף שההזמנה היא לעוד 4 ימים.
אנחנו מסכימים ואומרים שנגיע בתנאים שלנו.
וורין מטיל שליילה באיום.
ראהדין שולף את הסימיטאר שלו מתחיל למלמל וזמרר בשפה לא מוכרת ועיניו הופכות אדומות!
קיילן מפעיל את כוחותיו וכנפיים כסופות יוצאות מגבו - "כדאי שתלך מכאן אם אתה לא רוצה להילחם אתנו".
ראהידן משיב שאין לו רצון להילחם, מסתובב ומתרחק בדהרה.
וורין מנסה לדבר עם הסוס המתרחק אך לא מקבל תשובה.




מחליטים לישון בטירה.
וורין יוצא לצייד כפנתר ומשיג מספיק ארנבות ללילה.
קיילן מסייר בטירה ומחפש דברים חשובים למסדר.
הוא לא מוצא משהו משמעותי והולך לישון מותש (אך מצליח להתאושש מהתשישות שלו בתום שינה מלאה).
סארו בוחן את הבובה המוזרה שמופיעה אצלו בתיק כל פעם.
היא לא קסומה אך והוא לא מזהה עליה סמלים - רק תחושה מוזרה.
מחליטים להשאיר את הבקבוק הקסום של מאדאם אווה איתנו ולשאול אולי את ריקטאביו עליו.
קיילן מזמן את ״ארגנט״ - חיית רכיבה בין סוס לדרקון.
סארו מזמן את הפמילייאר שלו - ״קית׳״ -במעגל אדום על הרצפה.
הוא לא יודע מה יצא.
מגיע יצור קטן בגודל חתול, דומה לסארו אבל מעוות.
כנפיים גדולות, זרועות ארוכות, גולגולת של אייל על הראש.



מסדרים שמירה והולכים לישון.
סארו לא ישן טוב... הוא חולם ושומע קול שאומר ״סארו! ואשקאז מארת!'״.
בבוקר הם מספרים לסארו שסקוטש שמע את אווריס אומר מתוך שינה את אותו הדבר ואולי הבובה היא המקור.
נותנים לקיילן את הבובה לזמן קצוב אך לא מגלה עליה משהו מיוחד.
קיילן מטיל בבוקר ״עזרה״ לכולם וממריץ אותם לקרת היום החדש.
הולכים לוולאקי לחפש את ריקטאביו.
בדרך וורין מנסה לצוד - ולא מצליח הפעם.
מגיעים לוולאקי ושולחים את סארו לפונדק ״המים הכחולים״, לקרוא לארווין ולהגיד לו שאנחנו רוצים להיכנס לאכול.
סארו עובר את השומרים בלי בעיות מיוחדות והולך לפונדק.
שלט עץ תלוי בכניסה ועליו ציור של מפל כחול.
הפונדק ריק לחלוטין - רק ארווין נמצא מאחורי הבר נראה מיואש בגלל שאספקת היין הסתיימה לגמרי.
ארוויין הוא גבר בגיל העמידה עם שער כהה וזקן קצר.
סארו מספר לו שאנחנו מחכים בחוץ והוא שולח את פייר להביא אותנו.
נכנסנו בלי התקלויות והגענו לפונדק.
ארווין שמח לפגוש אותנו והחלפנו מידע על מה שעשינו ועל פגישתנו עם מיוריאל מהמסדר שלו.
וורין הראה לו את המכתב וסיפר על ההזמנה של סטרהאד לטירה.
סקוטש שאל על האלף בו נתקלנו - המשרת שהביא לנו את המכתב.
אנחנו מבינים שראהדין מנהל את הטירה של סטראהד בהיעדרו.
יש עוד אלפים בבארוביה - אלפי הדמדומים - גזע שניסה להתנגד לסטראהד.
אחת האלפית ניסתה להתנגד לסטראהד ולרצוח אותו לפני מאות שנים.
סטראהד רצח את כל הנשים האלפיות כעונש, כדי שיהיה להם זיכרון של מה שקרה ולא יוכלו להתרבות יותר.
נשארו רק אלפים זכרים.
ראהידן כנראה לקח חלק ברצח.
האם הפייטן האלפי קשור אליהם? לא ככל שאני יודע... אומר ארווין.
המצב בעיר בסה״כ יציב כמו שהיה והוא לא ביקר את אירנה.
ריקטאביו לא היה כבר 4 ימים או יותר בעיר.
ארווין נתן לנו את המפתח של החדר של ריקטאביו.
נכנסנו לחדר - חדר אורחים קטן עם מיטה מכוסה פרוות זאב, תיבה נעולה למרגלות המיטה, שולחן כתיבה, כיסא ומנורת שמן, יומן כרוך בעור אדום על השולחן.
לא מוצאים מלכודות או תאים סודיים.
בארון יש בגדי מסע רגילים.
ביומן מסופר על מסעות וטיולים של הקרנבל.
מזכיר את הסוסה שלו ״דרוסילה״.
רישומים של איפה העגלה היתה בבארוביה ורישום של דברים מוזרים במהלך המסע:
ילד-ארנב שמשנה צורה בלילות ירח מלא, חצי אורקית שקוראים לה ״גוראבאצ׳ה״ שיכלה ללעוס שרשראות ברזל.
מסופר על צמח טורף שהיה לו קול שירה ראוי לציון.
זוג גובלינים המחוברים כמו תאומים סיאמים, אדם קטן ללא רגליים שקוראים לו פילמור סטאנק,
שיכול לשתות בקבוקי יין בלי להשתכר.

חקירה מגלה שהיומן הוא אשליה - מפוברק לגמרי. לא הבנו מה הקסם בדיוק.
סקוטש לוקח את היומן של ריקטאביו וצעיף (בשביל הריח)
סארו מבקש מארווין למצוא מישהו שיעשה לו פרח מוזהב - משלם מראש 300 פ״ז וזה יהיה מוכן מחר
ריקטאביו ניגן בכינור שנמצא בחדר - אפשר לנסות לעקוב אחריו בקסמים.

הולכים למגרש בעיר, שם נמצא הקרון של ריקטאביו.
קיילן הולך להסיח את דעתם של גונתאר וילנדה - בעלי החנות הקרובה שמשגיחים על הקרון בשביל ריקטאביו.
וורין מדבר עם חיות ומדבר עם הפנתר/נמר.
הוא אומר שהוא רעב, הוא לא ראה את ריקטאביו הרבה ימים.
הבטחנו שנביא לו אוכל והוא יעזור לנו לחפש אותו בעזרת חוש הריח.
מוצאים חריץ בחלק העליון של העגלה שאפשר לזרוק ממנו בשר פנימה.
מביאים מזון מארווין ומאכילים את הפנתר.
סקוטש מטיל גילוי קסם וסורק את העגלה - מזהה שיש מחט קסומה מורעלת במנעול עצמו.


קונים מנות מזון לדרך בחנות, שתהיה הרבה צידה לדרך
סארו הולך לספריה ומגלה שהמילים היו כתובות באביסל ופירושן: ״שחרר אותי סארו, שחרר אותי!״
קיילן וסקוטש הולכים לראש העיר ווארגס - סקוטש אומר לו שריקטאביו מחכה לנו מחוץ לחומות,
אז הוא נותן להם אישור להוציא את העגלה.
הבן שלו בסדר - עסוק בעצמו ובלחשים.
וואכטר כלואה והעיר קצת יותר בסדר בגלל זה.
קיילן מספר לווארגס על הקמת מסדר הדרקון והרצון שלו לגייס אנשים שירצו להישבע אמונים למסדר.
ווארגס אומר שהאנשים יפחדו אבל יבדוק את העיניין.
וורין וסארו הולכים לאיירינה.
מתכננים לצאת מהעיר בבוקר עם הכירכרה.

 

[BadBug]

סשן 24 – "צללים מעל מחנה הויסטאני"​

את הלילה העברנו בפונדק הבלו ווטר.
לאחר שקמנו בבוקר, כשעמדנו לעזוב, בעל הפונדק הזכיר לנו שריקטאביו התעניין בויסטאני, ושהמחנה שלהם יוכל להיות כיוון טוב להתחיל את החיפושים אחריו.
עם עצתו בראשנו, עזבנו את הפונדק ולפני שיצאנו מהעיר, החלטנו לעבור קודם בכנסיית סיינט אנדרל לבקר את אירנה.

האב פטרוביץ' ברך את פנינו בברכה, אך נראה עדיין מעט מוטרד.
הוא הוביל אותנו לאירנה, והיא מיד התוודתה שאינה מרגישה פה בטוחה או בנוח יותר.
כששאלנו מה קרה, היא סיפרה לנו על סיוטים שחוזרים אליה בשנתה: בהם היא בחדר סגור ומעבר לדלת עץ נעולה מישהו חובט באלימות ומנסה לפתוח וקורא לה מבחוץ "טטיאנה!".
האב פטרוביץ' הוסיף שהפעם זה היה יותר מחלום – כשאירנה קמה משנתה, היה אפר על הכרית, כאילו משהו נשרף.
כל זאת למרות שהם נמצאים בכנסייה טהורה שהייתה אמורה להגן עליה מהחלומות האלה.
ורין שיתף את אירנה שלצערנו סטראד כרגע שם אותנו כמטרה, ומסע איתנו יכול להיות מסוכן.
סקוץ' ניסה לברר האם יש מקום בטוח יותר אליו נוכל לקחת את אירנה, והאב פטרוביץ' הזכיר מנזר בעיר קרזק שיוכל אולי לשמש כמחסה עבורה.
החלטנו לבסוף שבינתיים תישאר פה בכנסייה, וכשנצא לכיוון קרזק נבוא לאסוף אותה.
על מנת להרגיע את חששה של איירינה, ורין שם יד על כתפה, והבטיח שנחזור.
כשהתחלנו לצעוד לכיוון היציאה מהכנסייה, אחד המתפללים - יאנקו הקבצן, החל לפרכס בפראות.
סארו התקרב כדי לבחון את הפרכוסים, ואולי לעזור, אלא שברגע שהתקרב המתפלל המפרכס תפס בידיו באגרסיביות. עיניו הפכו שחורות והוא צעק בקול (שברור שאינו היה קולו המקורי) "היא שלי!!!" מיד לפני שנפל על הרצפה, מעולף.
לקחנו רגע לתת להלם לשקוע, והמשכנו אל מחוץ לכנסייה.

אספנו את העגלה עם הנמר של ריקטאביו ויצאנו בדרך לשער העיר, והחוצה לה. ברגע שתפסנו קצת מרחק מהעיר, החננו את העגלה על מנת להסתכל פנימה לבחון אותה יותר לעומק.
בתוך הכלוב יכולנו לראות את הנמר של ריקטאביו לראשונה, וגילינו שמדובר בסייבר-טות' (נמר שנחרב),
עם ניבים ארוכים ומרתיעים לובש שריון מתכתי.
ורין ניסה לדבר איתו, להרגיע אותו מהמהומה, הבלבול והזעם על היותו כלוא והרחק מהמאסטר שלו.
במהלך השיחה נחשפנו לשמו של הנמר – גורטו.
סקוץ' בחן שוב את המנעול של העגלה והצליח לנטרל את המלכוד שלו, אך השאיר אותו בינתיים נעול וסגור.
לאחר השיח עם הנמר, ורין בחן שוב את יומנו של ריקטאביו, והטיל עליו לחש ביטול קסם.
מיד כל הכתבים שהופיעו בו נעלמו, והדפים התגלו כריקים כשהדבר היחיד שכתוב בהם הם ראשי התיבות "RVR", אך משמעותם אינה ידועה לנו.

המשכנו לעבר מחנה הויסטאני, ולאחר כשעה של רכיבה הגענו – המחנה הוקם על גבעה.
בבסיסה בתים שנבנו בחלקם לעומק הגבעה, לפניהם שומרים.
מעל הגבעה כרכרות רבות מסודרות במעגל, ובמרכז המעגל אוהל ענק.
לפני שהתקרבנו עוד לתוך המחנה, החלטנו על סיפור כיסוי למי אנחנו ולמה אנחנו שם.
עם העגלה הגדולה והנמר חסר המנוח שחבט בדפנות ללא הפסקה,
החלטנו להעמיד פנים שאנחנו מופע נודד – "גורטו הנודד", ורין (שולץ) הוא המאלף שלו, סקוץ' (פאוסט) הוא השואו-מן, קיילן (קיילון) הוא שומר הדרכים שלנו, וסארו (פביאן) הוא הפטרון (הכיסים העמוקים) של החבורה.
כישוף מהיר של סארו מחק את הכיתוב על הכרכרה של ריקטאביו (המציג גם את שמו), וכותב במקום בכתב מצועצע "גורטו הנודד", וסיפור הכיסוי שלנו היה מוכן.




בזמן שהתקרבנו לראש הגבעה הופתענו שאיש לא התקרב לכיווננו ולא הבחנו באף אחד. רק כשהתקרבנו לאוהל הראשי, שמענו קולות של אנשים צועקים בכעס וכאב ורעש הצלפות שוט.
נכנסנו פנימה במהרה וראינו שני אנשים מבוגרים אוחזים בשוטים, ונער פצוע זועק מכאבים על הרצפה.
מיד כשהבחנו במצליפים, סקוץ' זיהה את אחד מהם כאריגל, זה שהגיש לו ולחבריו את מכתבי ההזמנה לבארוביה באותו לילה גורלי בפונדק בדאגרפורד.
סקוץ' מציג את עצמו והחבורה על פי סיפור הכיסוי אותו המצאנו מחוץ למחנה, אך מהר מאוד הבנו כי זהו לא זמן טוב במחנה למופע נודד של חיות טרף, מכיוון שבתו של ראש המחנה לובאש נחטפה, והנער הפצוע בו הצליפו הוא זה שהיה אמור לשמור עליה ונכשל במשימתו.
החטיפה קרתה לפני כ-3 ימים (אותו פרק זמן לפיו ריקטאביו עזב את ולאקי, דבר הגרם לנו לחשוד שאולי הוא קשור בדבר), ומאז חצי מהמחנה מחפש אחריה.


סקוץ' התעניין בנוגע לבתי הקבע, דבר שלא ציפה לראות במחנה ויסטאנים, וארגיל שיתף שבבתי הקבע גרו מי שנשארו מאלפי הדמדומים, לאחר שמרביתם נספו על ידי סטראד.
סקוץ' מציע שייתנו לנו חפץ השייך לילדה, אותו נוכל לתת ל"גורטו הנודד" שיוכל להריח ואולי לעזור בחיפושים.
זה כמובן נועד בעיקר על מנת לתת לנו סיפור כיסוי נוסף לתכניתנו לרחרח במחנה בחיפוש אחר ריקטאביו.
ארגיל מביא בובה שהייתה שייכת לילדה, שמח לכל עזרה אפשרית.
סקוץ' מוסיף לשאול אם במקרה ראו אלף בסביבה. התיאור בו מתאר את האלף עונה על התיאור של ריקטאביו, אך הוא אינו חושף את שמו. כשארגיל אומר שאינו מזהה אלף שעונה לתיאור, ולא נראה שמשקר, סארו מסמן לפמיליאר שלו (קית'), שיושב בלתי נראה על כתפיו. קית' מסתכל אל ליבו של ארגיל, עם יכולת לקרוא את רגשותיו. אך כשאינו מזהה שום רגש המזוהה עם שקרים (לחץ, בלבול, או חרדה), נראה כי ארגיל אכן דובר אמת ולא ראה את ריקטאביו.
בסיום השיחה אנחנו פונים החוצה להזיז את הכרכרה לצד ולהתחיל לרחרח במחנה.


לאחר שהחננו את הכרכרה בצד המחנה, ורין משנה צורה לפנתר ואנו מעמידים פנים שהוא גורטו,
על מנת שנוכל להסתובב בחופשיות ברחבי המחנה, מעמידים פנים שהוא מחפש עקבות ריח של הילדה הנעדרת, כשלמעשה הוא מחפש את הריח של ריקטאביו.
אנו לא מצליחים להיתפס על ריח, אך בחיפושנו אנו מגיעים לבית בו יושב מנהיג אלפי הדמדומים – קאסימיר וליקוב, שחלק מראשו מוסתר תחת ברדס. אנו אמרים לו שאנחנו בחיפוש אחר הילדה, והוא מאפשר לנו להיכנס לשוחח, בזמן שורין נשאר בחוץ (עדיין בצורת הפנתר).
סקוץ' שואל את קאסימיר בהתעניינות איך הגיע מצבם של אלפי הדמדומים להיות כה רע,
וקאסימיר מספר לנו על אחותו, פאטרינה.
הוא מספר שסטראד חשק בה, ונשך אותה על מנת להפוך אותה לערפדית.
קאסימיר אינו מתגאה לספר שהוא וחבריו סקלו את קאסימינה באבנים על מנת להרוג אותה,
לפני שהשינוי יושלם, בניסיון למנוע ממנה לקום כערפדית.
מרוב זעם על המהלך, סטראד החליט למחות את רוב אלפיי הדמדומים, ורק להשאיר מעט גברים על מנת ליצור אפקט "יראו וייראו" עבור שאר בארוביה, תזכורת לכוחו.


בזמן השיח של סקוץ' עם קאסימיר, סארו מבחין בספר כשפים עבה בחדר שמעורר את סקרנותו.
הוא שולח את קית' לחטט בו, ונראה לפי הכתוב בו ומצבו כי הספר בשימוש על ידי קאסימר – אלף הדמדומים ככל הנראה קוסם ולפי עשירות הספר, אחד חזק ובעל אמצעים.
קאסימיר מספר לסקוץ' שקטרינה מופיעה בחלומותיו, בהם היא מספרת לו על מקדש שבו כוח שאולי יוכל לעזור בהתנגדות לסטראד ואולי יוכל לעזור להחזיר אותה לחיים, אך הוא אינו יודע על המקדש שום פרט מלבד שמו: "מקדש הענבר".
סארו מוציא את הקלף ועליו הציור של הנער אותו מחפש ברחבי בארוביה, ומציג אותו לקאסימיר, שלאחר מספר רגעים מציין שמזהה אותו. הוא נראה כמו נער שראה לפני כחודש בשיירת ויסטאנים שצעדה לכיוון העיר קרזק.
הנער נראה חופשי, לא כלוא ולא פגוע.
התשובה מערערת את סארו שלוקח צעד אחורה ונראה כי כעת תשומת הלב שלו אינה במלואה בשיחה.
סקוץ' משכנע את קאסימיר לתת ל"גורטו" (ורין בצורת פנתר) להיכנס, וכעת לאחר שנבנה אמון מזערי בין הצדדים, הוא מסכים.
בתוך הבית, ורין משנה צורה חזרה לאדם, ומתוודה כדרואיד.
כשקאסימיר נראה חושש ורומז לו שדרואידים בבארוביה נחשבים מסוכנים ורעים, ורין חושף שהוא יודע והגיע לכאן על מנת לנקות את הלכלוך שהם משאירים ולהתנגד להם.
קאסימיר מוריד את הברדס וחושף את אזניו החתוכות – מעשה שנעשה על ידי סטראד ותומכיו כאקט השפלה לאחר תבוסת אלפי הדמדומים.
סקוץ' מוריד את כובעו וחושף את אזניו – חלקן המחודד גם הוא חתוך.
בין השניים נראה שיש אמפתיה הדדית כלפי מצבם הדומה.
בשלב זה נראה שקאסימיר החל לחבב אותנו, וששותפות עתידית בהחלט עומדת על הפרק.
לאחר שקאסימיר מאשר לנו שריקטאביו לא נראה כלל באזור המחנה, אנו יוצאים החוצה ופונים לצאת מהעיר.

ורין חוזר לצורת הפנתר ומצליח לקלוט את ריחה של הילדה הנעדרת שמוביל לכיוון העיר ולאקי.
כשאנחנו מתחילים את הנסיעה חזרה, לפתע ורין מצליח לעלות על ריחו של ריקטאביו.
הריח כל כך ברור וכל כך חזק, שבעקבותיו הוא מצליח לזהות על הקרקע סימני רגליים המשוייכים אליו.
גישוש וחיפוש באזור חושף שבשלב מסוים, לצעדיו של ריקטאביו נוספו צעדי ארבעה זאבים. עקבות הזאבים משתנות בשלב מסוים לעקבות אנושיות.
לא הרבה לאחר מכן נראה על פי הצעדים כי החל מאבק, אך לאחר האזור על עקבות המאבק שביל העקבות, יחד עם ריחו של ריקטאביו נקטעים במסתוריות.
עם הזמנתו של סטראד לארוחה, מסע החיפושים המסתורי אחר ריקטאביו, והמשימות המחכות לנו בעיר קרזק, החבורה נעצרת כדי לתכנן לאן להמשיך הלאה.

 

[BadBug]

סשן 25 – "רוע באגם"​

בכניסה לוולאקי - וורין בצורת פנתר הולך לחפש אחר הריח של הילדה הויסטאנית החטופה,
לא לפני שסארו מטיל עליו קסם העלמות.
השמים קודרים ואפורים, ממטרי גשם קלילים.
הריח מוביל לצריף קטן ורעוע בצפון העיירה, הצריף עשוי עץ והוא נעול במנעול עלוב.
מבעד לחלון וורין מבחין בציוד דייג זרוק בפנים.
הריח מגיע לצריף אבל מתחיל להטשטש ולהעלם מחוצה לו.

סארו וסקוטש נכנסים לעיר, מחנים את העגלה במקום שלה בחצר המסחר ומגיעים לפונדק לדבר עם ארווין.
הם שואלים אותו על אנשי זאב - הוא אומר שיש הרחק בצפון-מערב, אבל לא קרוב לעיר.

בינתיים בצד השני של העיר - וורין עולה לגג שרועד תחתיו אבל הוא רואה רק ארובה צרה שאי אפשר להיכנס דרכה.
וורין משנה צורה לחמוס ומחליט לזחול דרך הארובה לתוך הצריף.
החדר מסריח מדגים רקובים ויבשים מאוד.
הרבה בקבוקי יין ריקים על הרצפה ליד מיטת יחיד.
כל הצריף מוזנח ומסריח.
במעמד חכות הדייג, חסרה חכה אחת ועל הרצפה קרע מבד סגול מסרט ראש או לבוש, שנראה חריג בסביבתו.
החמוס מחפש פתחים נסתרים (מגלגל 20), אבל לא מוצא כלום.
עקבות הריח נגמרות שם.
מתוסכל שלא מצא רמזים נוספים, הוא חוזר כאדם (בלתי נראה) לפונדק.

וורין שואל את ארווין אם הוא מכיר מישהו שעוסק בדייג בוולאקי - כן, אומר ארווין, ישנו בטלן שיכור בשם בלוטו קרוגרוב שגר בצריף בקצה העיר.
החבורה מחליטה לצאת לאגם ולחפש את האיש.
אנו מתלבטים איך להבין אם בלוטו עושה את זה כי הוא פסיכופט, או כי מישהו שילם לו ומי יכל לשלם לו?
אנחנו יוצאים מהעיר צפונה לכיוון אגם זרוביץ׳.
עוברים ביער הערפילים ומתקרבים לחוף האגם.
רואים את הר ברטוק מתנשא מעל הערפילים בצד השני.
המים דוממים וגלים מעטים מתחילים לנוע.
עננים שחורים משתקפים על האגם כראי מפלצתי.
על החוף שלוש סירות חתירה קטנות - לחמישה אנשים כל אחת - וסירה רביעית,
נמצאת במרחק 400 פיט בתוך האגם ועליה דמות יחידה שיושבת בה ומחזיקה בחכה.
עקבות מגפיים בבוץ הם כל הסימנים שיש ליד הסירות.


אנחנו מחליטים לקחת סירה ולחתור אליו.
מתחילים להתקרב, ורואים מרחוק שהדמות הזאת מתנהגת כאילו היא בטראנס.
הדמות מבחינה בנו ומנסה להרים שק ולהשליך אותו למים.
סארו צועק לאיש ״הוא התחרט!״ והוא מהסס ולא משליך את השק.
סקוטש צועק ״יש לנו כסף!״ (20 טבעי) והאיש עוצר ומסתכל, שוב מבולבל לרגע.
״אנחנו באים״ צעק סארו והם חותרים לכיוון.
וורין מזמן רוח מים בצורת דולפין ושולח אותה לשחות מתחת לסירה של הדמות.
הסירה מתקדמת באיטיות כשסקוטש וסארו מתקשים לחתור מהר.
האיש זורק את השק למים! הדולפין ממהר לכיוון השק ומנסה לגרור אותו לכיוון הסירה,
נשמעות ממנו צעקות לפני שהשק פוגע במים.
השיכור צועק ״חייב להקריב אותה לאגם. שיהיו דגים! חייב!״
סארו מטיל עליו קסם להרגעת רוחו - הקסם לא משפיע.

הדולפין וורין מוציאים את השק ומשחררים את הילדה.
היא אומרת תודה ומבקשת שנחזיר אותה הביתה, אומרת שהיא בטוח שאביה (לובאש) יתגמל את החבורה בפרס.
לפתע היא תופסת את היד של וורין בחוזקה, עינה הופכות לבנות וחסרות אישונים ואומרת: "חייבים להגיע את החוף עכשיו!" סארו וסקוטש רואים את המבט שלה שמזכיר את מאדאם אווה - היא רואה משהו שאנחנו לא רואים - ומחליטים לנסות לברוח לחוף.


לפני שהם מספיקים להבין, יצור מימי ענק - עם זרועות וצללים העוטפים אותן - פורץ מתחת למים ותוקף את הסירה!
סארו מזמן יצור פיי, שתוקף את היצור ועשה לו נזק בטפריו.
סקוטש מטיל ״לחישות מפחידות״ על היצור שלא נרתע, אבל הקסם המערער של סקוטש גורם לו לפחד ולא להיות מסוגל להתקרב אלינו.
וורין מכה את היצור במטה שלו ועושה לו נזק כוח.
הדולפין הרחיק אותנו מהיצור שלא יכל לרדוף אחרינו כי הוא מפחד מסקוטש.
הוא צלל ונעלם באגם.


הצלחנו לברוח לחוף האגם בשלום והשארנו את בלוטו באגם.
אראבל חושבת שהיצור שבאגם גרם לבלוטו לרצות להקריב אותה ושהיצור כישף אותו.
היצור מופיע מתוך המים תופס את בלוטו בחישורי הצל שלו וקורע אותו לגזרים במחזה מבעית!.
אנחנו עוזבים את המקום ומתלבטים אם לבקש פרס או טובה מהוויסטאני.
סקוטש שואל את סארו איפה הוא גדל?
סארו אומר שהוא גדל בערים והסתובב ממקום למקום.
ארארבל רוצה הביתה ואנחנו מתחקרים אותה על הבובה שלה.
היא אומרת שבלוטו חטף אותה מהמחנה כשכולם היו שיכורים ושם אותה בשק.

בהמשך, אנחנו מתקרבים שוב לוולאקי, השומרים בשער של וולאקי לא נותנים לנו להיכנס - אסור להכניס וויסטאנים. סקוטש כועס על השומר ואומר שהיא רק ילדה. הם אומרים שזו ההוראה של הברון.
אנחנו עושים עיקוף, הולכים למחנה הוויסטאנים.
מגיעים בשעת הצהריים למעגל העגלות ולובאש יוצא וקורא ״אראבל!!! תודה!״
נראה שלובאש מתרכך מעט מרגזנותו הקבועה ברגע שהוא רואה את אראבל.
הוא מחבק אותה ומוביל אותה לקרון - מי עשה לה את זה?
אנחנו מספרים על האיש ועל המפלצת - הוא לא שמע עליה מעולם.
הוא מוביל אותנו לקרון האוצר שנפתח בשני מפתחות - שלו ושל אראגיל - התיבה מלאה תיבות מלאות מטבעות אלקטרום, אבני חן, שיקוי, כיסא מעץ מעוטר בזהב, שטיח מגולגל מהודר, וקופסת עץ שיש בה 12 שיקויים זהים (לובאש התוודה בפני סקוטש שהם שיקויים מזוייפים לעזיבת בארוביה, שהויסטאני מוכרים לזרים במחיר מופקע).
סקוטש אומר שהם מעדיפים את הידידות שלהם מפרס כספי.
לובאש אומר ״אנחנו חייבים לכם טובה״ אראגיל עוצר אותו ומוסיף ״אבל דעו שהנאמנות שלנו היא קודם כל לאדון״.
נראה שהם יודעים משהו על אנשי הזאב שנמצאים במערב,
אבל לא חושבים שיש כאלו קרוב או לפחות לא אמורים להיות.
עוד מספר לובאש, הויסטאני בקשר טוב עם האדון כי הם הצילו אותו ממוות במלחמות שלו בעבר.
הויסטאני מחולקים לשבטים שונים ולא מתערבבים.
אנחנו מתחקרים אותו על מאדאם אווה, אבל הם לא אוהבים לדבר על הנושא.

אנחנו חוזרים לוואלאקי לישון,
קיילן שמר על העגלה.
יוצאים בבוקר מוולאקי (מתכננים שאולי וורין ינסה להקסים את הנמר).
מצטיידים בבשר ואוכל לנמר ולנו.
לא רחוק מוולאקי, אנחנו פוגשים בדרך עגלה שחורה רתומה סוסים שחורים מוזרים (לא נראים טבעיים),
שנראה שנוסעת מעצמה בלי נהג.
היא עוצרת מולנו והדלת נפתחת מאליה כאילו מחכה לנו שניכנס!.

 

[BadBug]

סשן 26 - "הדרך אל טירת רייבנלופט" (קישור למי שרוצה עוד פרטים על הארוחה עצמה והפרופים).

לאחר שעות של נסיעה מתפתלת,
הכרכרה השחורה של סטראהד – סגורה, כבדה, דוממת – חותכת את יערות בארוביה ואת פסגות ההרים המשוננות.
הסוסים נושמים אדים, גלגלי הברזל חורקים על האבן, והיער נדמה כאילו הוא עצמו נסוג מפניכם ביראה.
ואז פנייה חדה מזרחה.
מבעד לערפל המתעבה, היא מתגלה.
טירת רייבנלופט.
עצומה, מאיימת, מגדליה ננעצים בשמיים כציפורני אבן, נושאים עליהם את כובד השנים, הרוחות והדם שנשפך ביניהם.

הכרכרה נעצרת בבת אחת,
מול שני מגדלי שמירה שבורים, אבני הגנה שנשחקו בידי הזמן.
מעבר להם – תהום רחבה, חמישים רגל לרוחבה, מלאה בערפל סמיך, נשימתה של האדמה עצמה.
אין לראות את התחתית.
אין לדעת מה מחכה שם.
גשר עץ עתיק, מגובה בקורות מתוקנות למחצה, נמתח מעל התהום.
שרשראות הברזל שלו חורקות ברוח, חלודות, נאבקות לשאת את משקלן.
כל צעד עליו מלווה באנחה של עץ עייף.

מעליכם, מראש החומות הגבוהות,
גרגוילים מאבן מביטים מטה,
ארובות עיניים חלולות, חיוך מעוות קפוא על פניהם,
כאילו הם כבר יודעים כיצד זה ייגמר.
שער סורג מעץ רקוב, ירקרק מטחב, תלוי מעל מנהרת הכניסה.
ומעבר לה…
דלתותיה הראשיות של רייבנלופט עומדות פתוחות.
אור חמים ועשיר נשפך מתוכן, מציף את החצר בניגוד צורב לכל מה שראיתם עד כה.
לפידים רועדים בעצב על הקירות, כאילו גם הם אינם בטוחים אם הם מקבלים את פניכם - או מזהירים.
הכרכרה של סטראהד עומדת דוממת.
הדרך פתוחה.
והטירה… מחכה.


עם כניסתכם אל תוך הטירה,
מזג האוויר מחמיר באחת.
גשם קודר מתחיל לרדת, תחילה בטפטוף כבד, ואז, בתוך פחות משעה, הופך למבול שוטף.
ברקים חוצים את השמיים שוב ושוב, ואחריהם רעמים מתגלגלים שמרעידים את אבני הטירה עצמן, כאילו המבנה כולו נושם ונאנח תחת הזעם שמעליו.
ערפל סמיך וקר מסתחרר בחצר.
העננים שמעליכם בוכים בגשם, וברגעים אקראיים ברק חודר אותם ככידון אור לבן, בעוד הרעם מזעזע את הקרקע מתחת לרגליכם.
מבעד למסך הטיפות, אתם מבחינים בלהבות לפידים מרצדות משני צדי הדלתות הראשיות הפתוחות של המבצר.
אור חמים נשפך מהכניסה, מציף את החצר בניגוד צורב לקור, לרוח ולרטיבות.

גבוה מעל פתח הכניסה קבוע חלון עגול,
מסגרתו מברזל, וזכוכיותיו שבורות, רסיסים חדים תקועים בו כמו שיניים קפואות.
החומות הסוגרות על החצר מתנשאות לגובה של תשעים רגל.
ומעליהן, מגדלי הטירה האפלים מטפסים גבוה אף יותר, נבלעים בעננים.
הדלתות במגדלי השער, משני צדי מנהרת הכניסה, סגורות כנגד הגשם.
רוח מייללת שוטפת את החצר הפתוחה, חודרת לעצמות,
והטירה - עומדת, צופה, ומחכה.

קורי עכביש נמתחים בין העמודים הנושאים את תקרת הקמרון של אולם גדול, מאובק ורחב ידיים, המואר באור קלוש של לפידים מקרטעים הנתונים בפמוטי ברזל.
הלהבות הרועדות מטילות צללים מוזרים על פניהם של שמונה גרגוילים מאבן, הכורעים ללא תנועה על שפת הכיפה שמעליכם - דוממים, אך נדמים כעוקבים.
התקרה, סדוקה ודהויה, מכוסה ברקב ובסימני התפוררות של השנים.
האומנות שנועדה לפאר - נרקבה יחד עם הזמן.
ממזרח ניצבות דלתות כפולות מברונזה, סגורות וכבדות.
מצפון, גרם מדרגות רחב מטפס אל תוך האפלה, נבלע בצללים שמעבר.

ומדרום - מסדרון מואר, ובקצהו זוג נוסף של דלתות ברונזה.
מבעדן בוקעים צלילים עמוקים ועצובים של עוגב — מוזיקה מלכותית, איטית,
כזו שאינה מזמינה… אלא קוראת.
אלף בעל עור חום ושיער שחור ארוך יורד במורד גרם המדרגות הרחב — חרישי כחתול.
גלימה אפורה נחה על שריון עור שחור משובץ, ועל חגורתו תלויה חרב מעוקלת, מלוטשת ומוכנה לשליפה.
הוא עוצר, מבטו סוקר אתכם ללא הבעה.
„אדוני מצפה לכם,” הוא אומר בשקט.

שלוש נברשות קריסטל עצומות מאירות בזוהר את האולם המרהיב.
עמודי אבן ניצבים לאורך קירות שיש לבן קודר, תומכים בתקרה הגבוהה.
במרכז החדר שוכן שולחן כבד וארוך, מכוסה במפה לבנה עשויה סאטן עדין.
השולחן עמוס במטעמים משובחים: חיה צלויה מצופה ברוטב עסיסי, שורשים ועשבי תיבול מכל טעם, ופירות וירקות מתוקים ומפתים.
לכל אחד מכם ערוכים מקומות עם כלי חרסינה עדינים וכסף, ובכל מקום – גביע קריסטל מלא בנוזל ענברי, מפיץ ריח עדין ומפתה.

במרכז הקיר המערבי הרחוק, בין מראות מהקרקע עד התקרה, ניצב אורגן עצום.
צינורותיו משמיעים לחן רועם, מגדף ומפאר, מספרים על עוצמה ואובדן בו זמנית.
על האורגן יושב דמות יחידה, לובשת גלימה, פוערת את המפתחות בתשוקה רטובה של התעלות מיסטית.

קיילן בחדות בלתי אפשרית כמעט, מבחין בציר כמעט שקוף על הרצפה, שמלמד על כך שהאורגן יכול לנוע ולזוז ממקומו על הציר.





לפתע, הדמות נעצרת.
שקט כבד יורד על אולם האוכל.
ואז, באיטיות, היא פונה לעברכם.

"ברוכים הבאים, ידידיי. חוששני שטרם ערכנו היכרות רשמית.
אני הרוזן סטראהד פון זרוביץ’, אדון בארוביה, שליט טירת רייבנלופט.
הלילה אתם אורחיי, ושום רע לא יאונה לכם כל עוד אתם שוהים בביתי.
אני איש של מילה - ויש לכם אותה.”



"מזוג להם יין ראהדין!".
ראהדין מוזג יין לדמויות, לסטראהד עצמו יש כוס מלאה בנוזל אדום כהה וסמיך במיוחד.
"בעת שאתם אוכלים ושותים, הרשו לי לשתף אתכם בקצרה בהיסטוריה של ארצות אלו ושל הטירה הזו.
לאחר מותו של אבי, המלך בארוב, ניהלתי מלחמה ארוכה, שבסופה חיסלתי את אחרוני אויבי משפחתי ושחררתי את העם בעמק הזה ממש. החלטתי להשתקע כאן, ולכן קראתי לארץ בארוביה על שמו של אבי המנוח.
סרקתי את הארצות שזה עתה כבשתי אחר קוסמים ובעלי מלאכה, הבאתי אותם לעמק בארוביה, וציוויתי עליהם להקים טירה שתתחרה במבצרים המפוארים של מולדתי הקדומה.
לאחר שטירת רייבנלופט הושלמה, הזמנתי את נושאת שמה, אמי, המלכה רייבנוביה- להצטרף אליי כאן.
אבוי, אמי לא שרדה את המסע, אך רוחה חיה ונוכחת בטירה זו.
ועתה, אנא ספרו לי על כל אחד מכם: ארצות מוצאכם, סיפורכם, חייכם.



"מסיבות ברורות לא אוכל לסעוד אתכם, אבל דאגתי למטעמים הטובים ביותר בבארוביה!"
קערות ביסק הלובסטר נאספות ומוחלפות בצלחת של פרוסות בשר בקר רך, ממוסגרות בעלי ירק רעננים וצבעוניים.
בין כל אחת מהדמויות מונחת קערה של לחם טרי שנאפה זה עתה, ולצידה גוש חמאה טרייה שנחבצה לאחרונה.
פירות וירקות מעולים שלא נראו כמוהם בבארוביה.
סטראהד דן בהישגי החבורה:
“ודאי אתם תוהים מדוע הזמנתי אתכם הלילה. מעלליכם הופכים לשיחת היום בעמק, ואני מוצא את עצמי גם משועשע וגם מסוקרן מהתקדמותכם.
בוולאקי ניסיתם לעשות סדר ולעצור את ליידי וואכטר.
איך יצאתם משם בחיים?
וולאקי - אנשים משעממים ופוליטיקות קטנות, כנראה שוואכטר חלשה אם היא אפשרה למצב בעיר להתדרדר כל כך...

הצלחתם לצאת מברז ללא כל פגע.
אך יותר מכול מדהים אותי שחידשתם את המשואה בארגינבוסטהולט.
האור העתיק ההוא, הזוהר במרד באפלה, היה הישג שלא ציפיתי לו.
אז אמרו לי - מהי מטרתכם הסופית? מדוע אתם פועלים כך? האם אתם מחפשים תהילה? גאולה? או שמא אתם נושאים תקווה טיפשית להביס אותי? מה מניע אתכם ללכת כה רחוק בארץ הזו של צללים וייאוש?”

“עלי להודות שיש עניין נוסף שלשמו הבאתי אתכם הנה. מתנקש ידוע לשמצה שאתם מכירים בשם ריקטאביו, בעל שנאה ג’נוסידית כלפי הוויסטאני, הגיע לבארוביה.
ריקטאביו מבקש לחסל אותי על כך שאני משמש מגן לוויסטאני.
הוא אולי נראה כזקן תמים, אך מדובר באדם מסוכן, ערמומי ופרנואידי, בעל ניסיון של חיים שלמים במוות ואוסף עצום של שקרים וזהויות כיסוי.
אנא, אכלו, שמחו, ושוחחו זה עם זה.

סטראהד דיבר על איירינה ועל כך שהוא מתכוון להתחתן איתה בקרוב.

לאורך הערב סטראהד שזר תגובות מתריסות ומניפולטביות לכל אחד מהמוזמנים (הוא קפץ מאחד לאחד אבל כאן אני ארכז אותן לפי כל דמות):

ורין
* מה שלומך ורין? או משא עליי לקרוא לך אקסל?
* “שמות הם דבר מעניין. לפעמים הם מסמנים שינוי, לפעמים הם רק
ניסיון להשאיר משהו קבור.”
* קירות הכלא סגרו עליך, אז החלפת כלא אחד באחר כאן בבארוביה?
* אדם שחושב שהוא בחר בגורל - אבל בעצם בורח מאשמה!
מישהו שמדבר על “טבע”, “איזון” ו”קארמה” כדי לא להביט ישירות:
ברצח, בבגידה, באובדן הבית היחיד שאהב.
* “כשהאשימו אותך במעשה שלא ביצעת…
האם זעקת את חפותך או שקיבלת את השתיקה כעונש הולם?”
* אני חושב שתוכל להשתלב יפה מאד בקרב הדרואידים ביסטר היל.


סקוטצ'
* יש לך דימיון מוזר לראדו וונדורץ (פייטן שסטראהד הוציא להורג
לפני200 שנה בערך), עוד ליצן שלא ידע את מקומו.
* אתה באמת חושב שתוכל להיות קוסם במה? אתה באמת חושב שתוכל
לברוח מהעבר שלך?
* מהמעט ששמעתי בארוביה מוציאה את הסקוטצ' האמיתי שבך, שאינו
בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו – גם אם זה אומר לרמוס חפים
מפשע בדרך – את זה דווקא אני אוהב.
* אתה הרבה יותר דומה לאמך גרייס מאשר לסיילו אביך שאותו אני
במקרה מכיר.
* מי כמוך יודע שהמוסר הוא כלי ולא אמת.
* אתה כבר משחק את המשחק הנכון – רק בקנה מידה קטן מדי.


קיילן
* איבדת הכל ועדיין את בוחר להגן על אחרים - מרשים.
* האסונות שרודפים אותך, אתה באמת חושב שהכל מקרי קיילן?
* “החלומות שלך לא נשלחו כדי להזהיר אותך.” “הם נשלחו כדי לוודא
שתגיע.”
* האם אי פעם שאלת את עצמך למה אתה ולא הם?”
* אני רואה שאתה נושא את חרבו של הורנגארד – לא רע, לא רע, אולי
היא תשמש אותך להדוף זאבים ביערות סאלביץ'.
* האם תהיה מסוגל להרוג ילד כדי להציל כפר שלם?.
* אתה לא צריך להפיל אותי כדי להציל את בארוביה, אתה רק צריך
להסכים שלא כל נשמה כאן ראויה להצלה.


סארו
* מרווין כבר לא רוצה לראות אותך, הוא השיג חיים טובים יותר אפילו
כאן..
* כמה מצער האדם היחיד שהיה אכפת לך ממנו - כבר לא מכיר אותך,
אני בהחלט יכול להזדהות...
* מה אתה בכלל יודע על הפטרון שלך? עד כמה אתה באמת מכיר אותו?
* אתה יודע, אני מאד מעריך אומנות, בייחוד כזו שחומרי הגלם שלה הוא דם וחיים, בזה אני ואתה דומים.
* אני לא רוצה לזרוע אי נעימות, אבל - סיפרת כבר לחבורה על ההסכם
בינינו סארו? (סארו מכחיש כל קשר לעניין- מניפולציה של סטראהד? או סוד שמסתיר סארו?).


לקראת סוף הארוחה, סקוטצ' מנסה להזיז את האורגן, מה שמיד מקפיץ את סטראהד וראהדין שמביט עליו בעיניים רושפות אש!
סקוטצ' מחליט בחוכמה לא להכנס כרגע לסיטואציה של קרב.

בסוף הארוחה, סטראהד מציע לחבורה משחק קטן - אחת משלוש אופציות אכזריות:
1. להשאר לחקור את הטירה שלו במקומות ה"מותרים".
2. לנסוע לואלקי להציל את איירינה.
3. לנסוע מערבה כדי להציל את ריקטאביו (שרמז שיכול לעזור להם בדרך).

הדילמה היא ששני האחרונים נמצאים בשני כיוונים מנוגדים זה לזה ואי אפשר להציל את שניהם! (בהנחה שבכלל אפשר להספיק לאחד הכיוונים).

 

[The oldman]

כיף לקרוא את תיאור הסשן לאחר התיאור המהמם של הסטאפ והפרופים!

אחד הקטעים שאני הכי אוהב בהרפתקה - הארוחה עם סטראהד מאפשרת לשחקנים ליצור קשר עם הנבל ולהפוך את זה להרבה יותר אישי
זה אפילו עובד סיפורית לא רע, בתור שליט הארץ, אפילו שאני משער שרוב השחקנים/דמויות כבר משוכנעות שהוא הנבל.
אם כי אףפעם לא הבנתי באמת את המניע in-game של סטראהד לשיחה, למעט זה שהוא אולי מחפש שעשוע.

 

[BadBug]

כיף לקרוא את תיאור הסשן לאחר התיאור המהמם של הסטאפ והפרופים!

תודה רבה!

אחד הקטעים שאני הכי אוהב בהרפתקה - הארוחה עם סטראהד מאפשרת לשחקנים ליצור קשר עם הנבל ולהפוך את זה להרבה יותר אישי
זה אפילו עובד סיפורית לא רע, בתור שליט הארץ, אפילו שאני משער שרוב השחקנים/דמויות כבר משוכנעות שהוא הנבל.

כן, ידעתי מראש שזה הולך להיות סשן בלתי נשכח, לסעוד יחד עם האויב הכי גדול ולמעשה זה שבכלל גרם לחבורה להיות בבארוביה, היה מאד עוצמתי מבחינת רולפליי.
נכון, השחקנים והדמויות כבר יודעים שהוא הנבל הראשי ממידע שצברו ברחבי בארוביה וגם כמובן מבחינת מטא, אי אפשר שלא להבין את זה מהתמונה של סטראהד בכריכה של ההרפתקה, שכנראה נחשבת להכי טובה/מוכרת במהדורה 5.

אם כי אףפעם לא הבנתי באמת את המניע in-game של סטראהד לשיחה, למעט זה שהוא אולי מחפש שעשוע.

ספוילר: מניעיו של סטראהד, ספויילר רק ליתר בטחון, לא אסון אם השחקנים שלי יקראו :)

אז כן, הוא מחפש שעשוע כפי שאמרת, הוא גם סקרן לראות מי החבורה שבכל זאת התקדמה טיפה יותר מאחרות (למשל ההדלקה של הBeacon בארגנבוסטהולט) וגם אולי להזכיר להם מי הבוס.
יש לו גם אולי תקווה קטנה למצוא לעצמו "מחליף" בתקווה שזה יתן לו הזדמנות להתחמק מהקללה - אבל אני לא חושב שהוא באמת מאמין שיש מישהו שראוי לנעול את נעליו.

 

[BadBug]

סשן 27 - "להבות מעל וולאקי"

בנסיעה לכיוון קרזק, וורין סיפר על הרקע שלו, והחבורה הגיעה להסכמה שלא משנה מה היה בעבר - מה שחשוב הוא שעכשיו אנחנו ביחד.
מיד כשהכרכרה נעצרה, קיילן זימן את ארגנט וביחד עם סארו הוא דהר קדימה.
ראינו שוולאקי עולה באש, עשן שחור מתפשט בכל מקום, וגוויות מונחות ברחובות - העיר פרוצה לגמרי.
קיילן וסארו הגיעו לכנסייה וראו שהיא עולה באש ברובה.
קיילן שולח את ארגנט לאסוף את וורין וסקוטצ׳, ונכנס לכנסייה עם סארו.
שם הם נתקלו במספר גופות, ובין השאר באיש אחד זוחל ומשתעל.
האיש לחש שהם לקחו את האב ואת איירינה לכיכר העיר.
קיילן לקח אותו החוצה בדיוק כשוורין וסקוטצ׳ הגיעו, והחבורה רצה לכיוון כיכר העירייה.



קיילן שלח את ארגנט קדימה לדווח על מה שהוא רואה.
סקוטצ׳ נעצר לבחון את הגופות כדי להבין מי הרעים.
הוא ראה סימני טפרים על הגופות, וורין הבחין שמדובר בטפרי חיה גדולה כמו זאב או דב.
ארגנט מדווח שהוא בעיקר רואה אש בכל מקוםבכיכר העיר.
קיילן מורה לו לעשות רעש, כדי לבדוק אם מישהו מנסה לתקוף, אך ארגנט רק מתאר שיש אנשים בצרה.
בכיכר העיר שוכבות גופות רבות, ובמרכז הכיכר על הפסל נראה האב לוסיאן פטרוביץ׳ צלוב.
קיילן רץ לטפס כדי לנסות להצילו, והוא צעק: "תברחו! הם חטפו את איירינה!"


משהו ארב לחבורה בין האש והעשן - זאבי ענק רעבתניים!
גלגול יוזמה:

סארו מזמן את קורניליוס, הפיי שלו, מתוך שלולית צבע אדום.
קורניליוס משתגר ליד זאב ותוקף אותו.
הזאבים משתנים והופכים להכלאה מחרידה של זאב ואדם - אנשי זאב.
איש זאב אחד תוקף את קורניליוס ומוריד לו נשיכה ושריטה.
האיש השני רץ אל קיילן ומנסה לתפוס ולזרוק אותו, אך קיילן מתנגד; האיש זאב תוקף בשריטה אכזרית שפוגעת בין השריון ועושה נזק משמעותי.
האיש השלישי תוקף את סקוטצ׳ ומוריד חתיכת בשר.
סקוטצ׳ מצליח להתנגד למחלה שמתחילה להשתלט עליו.
האיש הרביעי תוקף את סארו ועושה לו נזק.


ורין מזמן את השליילה שלו ומשגר את כדור האש שלו לעבר איש הזאב הרביעי.
סקוטצ׳ מטיל קסם, והעתקי האשליה שלו מקיפים אותו.
לאחר מכן הוא משתמש ב-Mantle of Inspiration כדי לתת לחבורה חיזוק חיים זמני.
מיד אחרי זה הוא בורח מאיש הזאב ומגיע לאזור החבורה, אך האיש מנסה לפגוע בו ומחטיא.
קיילן תוקף את איש הזאב השני; בזמן המתקפה החרב מתחילה לזהור באור כסוף עז, ובשתי מתקפות הוא גורם לנזק מקסימלי.

ארגנט מרפא את סקוטצ׳ במעט, ורץ לתקוף את איש הזאב הראשון אך מפספס.
סארו משתגר אל כתפי הפסל, וגורם לזאב השני לתקוף כל אדם אחר בחיסרון.
מכתפי הפסל, סארו משגר שני Eldritch Blast ומוריד נזק מכובד.
קורניליוס משתגר ותוקף את הזאב הראשון, פוגע פגיעה קריטית.
זאב 2 תוקף את קיילן ומחטיא.
זאב 3 תוקף בכוח עז ופוגע בקיילן עם נשיכה.
קיילן מרגיש שמחלה כמעט ומתחילה להתפשט, אך מצליח להתמודד.
זאב 4 תוקף את ורין ופוגע פגיעה קריטית, אך קיילן מצליח לרכך את המכה.
זאב 1 תוקף את סקוטצ׳ אך פוגע באשליה בלבד.

ורין מזיז את כדור האש שלו ותוקע אותו בזאב השני, ואז משתמש במטה שלו כדי להכות בזאב הראשון במכה עוצמתית.
סקוטצ׳ מטיל Bane ונותן לקיילן Bardic.
קיילן משתמש בשתי מתקפות ודיויין סמייט ומוריד את זאב השני במכה רצינית.
הוא מסתכל על זאב 3 לידו ואומר לו באיום: "רוץ!"
ארגנט רץ ופוגע בזאב הראשון פגיעה קלה.
סארו תוקף את זאב הרביעי; הקרן הראשונה מפספסת, אך השנייה פוגעת בצורה קריטית.
קורניליוס משתגר אל זאב הראשון, תוקע לו ידיים בעיניים וקורע לו את הפנים.
הזאבים משתנים בחזרה לזאבים רגילים ומנסים לברוח.
קיילן תופס את זאב 3 ושואל אותו באיום: "איפה איירינה?"
ורין משתמש בדיבור עם חיות כדי להבין את הזאב.
הזאב אומר שסטראהד כבר לקח אותה וזה אבוד.
ורין תוקע בו את כדור האש לעוד קצת נזק.

סקוטצ׳ מטיל Mind Sliver.
קיילן מכין מתקפה למקרה והסארו ינסה משהו שלא יעבוד.
ארגנט רץ אחרי הזאב שברח ומנסה לעכב אותו.
סארו משתמש ב-Suggestion ואומר לו: "אתה מאוד רוצה לשתף פעולה עם השאלות שלנו," אך הזאב מצליח להתנגד.
קיילן תוקף פעמיים ואומר לזאב שאם הוא ישתף פעולה – זה יסתיים.
זאב 3 מנסה להשתחרר ולא מצליח.
זאב 4 תוקף את ארגנט ועושה לו נזק, אך ממשיך לברוח וחוטף נזק נוסף מארגנט.
ורין תוקף את זאב 3 עם אש ומוריד נזק.
סקוטצ׳ מוריד עוד נזק עם Mind Sliver.
קיילן פוגע בזאב 3 עוד קצת במתקפה אחת.
סארו פוגע בזאב 3 עם קרן אחת ומוריד אותו; הקרן האדומה יוצרת צורת נחש ומכיש אותו.

קורניליוס תוקף ומוריד הרבה נזק.
זאב 4 תוקף ומוריד את ארגנט ובהמשך מוריד את קורניליוס.
בסיום הקרב, קיילן מוריד את האב פטרוביץ׳ וסוחב אותו עליו בזמן שהחבורה רצה לכיוון הכרכרה.
הוא מספר שתקפו אותו כמה שעות קודם, ולא הצליח להגן עליה.
קיילן הציע לו לבוא איתנו לקרזק, ופטרוביץ׳ אומר לנו לבקש עזרה מאב המנזר בקרזק; אם נגיד את שמו, הוא יכיר ויעזור לנו.
הגענו לכרכרה וכיבינו את האש.
ראינו שהסוסה מתה והנמר מעולף, אז קיילן זימן את ארגנט שוב.

סקוטצ׳ פרץ את המנעול, וקיילן ריפא אותו כדי שיחזור להכרה.
ורין מדבר עם הנמר, מסביר לו שאנחנו חברים שלו ורוצים להציל את ריקטאביו בעזרתו.
ורין מצליח לשכנע אותו לא לברוח ולבוא איתנו.
על רצפת הכרכרה שוכבת בובה קרועה.
בדרך החוצה עוברים ליד הפונדק.

סקוטצ׳ קורא לארווין, בעוד וורין נכנס לפונדק, הופך לפנתר ומתחיל לחפש את ארווין.
הוא לא מצליח למצוא אותו, והפונדק הבוער מתחיל לקרוס עליו, אך הוא בזריזות מתחמק מהקורות הקורסות.
הוא רץ בחזרה ומצטרף לכרכרה.
החבורה יוצאת מהעיר הבוערת על הכרכרה.
לאחר קצת נסיעה נעצרנו כדי לבדוק מה קורה בתוך הכרכרה.
סארו מוצא בפנים דף קרוע שעליו כתוב: "הוויסטאנים חזרו. אם לא אחזור תוך יומיים – חזרו למקלטי. אל תאמינו לאף אחד."
בדף אחר יש שרטוט של דרך צדדית לכיוון מערב.

ורין מוצא תא סודי עם:
50 פיסות אלקטרום.
6 יהלומים של 100gp כל אחד.
ספר תפילה קטן בשווי 50gp, בכריכת עור ירוק.
ערכת ריפוי.
3 סמלים קדושים מעץ עם שמש כסופה בפנים, שווים 50gp.
חרב קצרה כסופה.
Hand crossbow משובצת בפנינה גדולה עם השם המלא רודולף ואן ריכטר.
באנדל של 20 קליעים כסופים באשפה משובצת זהב, שווה 100gp.
חבילה עם 3 יתדות עץ מחודדים.
שק מלא בשום.
צנצנת גדולה של מלח.
קופסה עם 6 בקבוקי מים קדושים.
מראת פלדה מצוחצחת.
קייס מגילה מעצם (שווה 25gp) שמכיל מגילת Protection from Fiends ו-Protection from Undead.