רשומות "קללתו של סטראהד, האור שנבלע" - The Curse of Strahd, The Devoured Light" (D&D 2024)"

[BadBug]

סשן 21 – לילה בבקתה של המכשפה​

קיילן האיר את חרבו כדי שוורין יוכל לראות בחשכת היער, והציע למצוא מקום בטוח ללינה, כי הלילה הזה נראה מאיים.
סארו השיב בקצרה שהוא רוצה לנסות משהו אחר והתקרב לאיזור הבקתה.
הלכנו יחד, עינינו על הדחלילים, מנסים להבין אם הם עוקבים אחרינו.



וורין לחש שהוא רוצה לדבר עם העורבים, ולכן התקרבנו לבקתה.
בינתיים, סארו בחן את אחד הדחלילים והבחין בנוכחות קסומה זרה.
כאשר וורין הטיל את לחש הדיבור, העורבים צרחו בקול: “שחררו אותנו!”
וורין שאל אותם למה הם כלואים, והעורבים ענו: “היא שונאת אותנו.”


התחלנו להתרחק, אך וורין חשב ששמע בכי תינוק.
קיילן הקשיב גם הוא, וליבו התכווץ – הוא שמע את אותו קול.
סארו אמר שנישאר מאחור, שיהיה מוכן לכל דבר, והטיל על עצמו לחש העלמות.


הוא טיפס על העץ המוליך לבקתה.
בכניסה גילה שלוש גולגולות מחוברות בחוט תיל חלוד.
הוא דילג מעליהן – בקושי – והצליח לחדור פנימה.



בפנים נגלה לעיניו חדר עץ: מיטה, ארונית קש, ארון בגדים, שולחן ושרפרף.
תיבה מחוזקת מתכת משכה את עינו, ואמבט ברזל מוכתם בדם קרוש העיב על הנשימה.
במרכז החדר נדנדה עריסה לבדה, מתוכה נשמע בבירור בכי תינוק.
התינוק – יפהפה, כמעט מלאכי – שכב שם.
אך מתחת לעריסה עלה עשן ירקרק מחריצי הרצפה.
סארו התקרב, אך לא הצליח להבין את מהות הערפל הירוק.


בחוץ, וורין זימן ינשוף שקרא לו "AU" להציץ פנימה.
קיילן הבחין בגופת דוב קרועה לא רחוק.
וורין בדק – בתוך הקרביים נראו שבבי עץ.
קיילן גם מצא גומות עמוקות בקרקע, כגודל רגלי הבקתה.
הוא שיער שהדחלילים הם שהרגו את הדוב – אך המכות נראו חזקות אף יותר.
השניים התלבטו – ואז ראש דלעת התנשא מולם!.


הקרב החל.


הדחליל תקף את וורין – והחטיא.
וורין השיב בחרב, אך החטיא גם הוא.
בינתיים, סארו חיפש בארונות – בגדים מזוהמים, רכיבי לחשים, ריח טינופת.
קיילן זינק, פגע בדחליל והפיל אותו לרצפה.


אך הדחליל לא נכנע – הוא פצע את קיילן וזרע בליבו פחד.
וורין הכה בו בלהט עם Booming Blade, ונסוג אחורה.
סארו יצא מהבקתה, בדק שהחבורה מתמודדת, ושב לערפל הירוק.
הוא דחף ידו פנימה – הרצפה קרסה מתחתיה, רקובה כעץ מת.
קיילן, על אף הפחד, ריסק את הדחליל והחריב אותו.


אז הציע קיילן להיכנס לבקתה, אך וורין סירב.
לאחר דיון קצר, השניים הצטרפו אליו בפנים.
קיילן ניגש מיד אל העריסה.
במגעו נעלמה האשליה – במקומה שכב גולם בשר מחריד!, תפור מעורות תינוקות אחרים.
קיילן התמלא באימה והחל לפרוץ בצחוק היסטרי, עיניו מתמלאות שיגעון.


הוא חפר ברצפה המרקיבה במקום ממנו הגיח הערפל הירוק,
בעוד סארו ירה Eldritch Blast על התיבה.
החרב גילתה יהלום ירוק, בעוד שהתיבה פלטה פיצוץ רעם עצום.
כולנו חטפנו נזק.
אך מתוכה נשפך שלל רב: מטבעות זהב, אבני חן, טבעת, מטה, פנינה, מוט ברזל ומגילה.



כאשר קיילן נגע ביהלום – הבקתה רעדה, מתפתלת מכאב.
באותו רגע ינשוף וורין התריע: המכשפה מתקרבת.
אספנו את השלל וברחנו במהירות אל עבר האחוזה.


מצאנו גרם מדרגות אבן למרתף, וירדנו.
מים עומדים, צחנה מעופשת.
בקבוקי יין מרקיבים – “שמפיין דו לה סטומפ” – מונחים בפינה כמובן עם החותמת "Wizards of wine winery".
שם בחרנו לבלות את הלילה.


ספרנו את השלל:

• 1300 מטבעות זהב.
• אבני חן בשווי 500 זהב.
• טבעת הגנה +1.
• מטה הפיתון.
• פנינת כוח.
• מוט בלתי־זז.
• מגילת Mass Cure Wounds.

אז שמענו לחשושים: “אני אמצא אתכם… אתם לא תתחבאו…”
סארו אמר שזה סימן טוב – היא עדיין לא יודעת היכן אנחנו.
אך פתאום הוא נזכר במשהו שהדחיק: על העריסה היה כתוב השם… סטראהד.
קיילן רעד – טוב שלא הציע ברית למכשפה. אולי… היא אמו.


במשמרת השנייה לחשה אליו קול: “בואו… אני רק רוצה לדבר… אני בבקתה שלי…”
בלילה ראינו כי ידיו של סארו נוטפות אדום, כמו דם שלא יימחה.
כפפותיו לא הסתירו דבר.
בגופו של קיילן נראו כוויות וצלקות חדשות.
וורין חקר את סארו, וזה ענה בלקוניות: הכוח שלו בא במחיר, וכדאי שלא ישאלו עוד.


עם שחר ניסינו להחליט: אולי לגנוב את הגולגולת, אולי להסיח את דעתה.
נזכרנו באמבט הדמים – אך לא ידענו מה השימוש שלו.
וורין זימן שוב את ינשופו, שלח אותו קדימה, והוביל אותנו חזרה בזהירות לעבר מיוריאל ומעגל האבנים.
אך הדרך ארוכה והערפילים מתעתעים - טעינו בדרך.
והאוכל – כולו התקלקל, עשרות מנות מזון מלאות תולעים.

 

[BadBug]

סשן 22 – "קרן אור באפילה"​

המשכנו ללכת בניסיון למצוא את מיוריאל.
ורין ביקש מהינשוף שלו שימצא את מעגל האבנים ויחזור כדי שיעזור לכוון אותנו.


במהלך ההליכה, שוב איבדנו את דרכנו, תועים בביצות הערפיליות.
קיילן שם לב לבעבוע שעולה מתוך מי הביצה מסביבנו.
הוא הזהיר את החבורה, שולף את החרב, ונועץ אותה באחד האזורים המבעבעים.
הלהב פילח את המים, אך לא פגע בדבר.

ורין ניסה אף הוא לתקוף עם לחש חיזוק האלה שלו בעוצמתו של הטבע והכה,
הוא חש בהתנגדות לרגע ואז השקט חזר.
נראה שהמשהו שהיה שם חדל לזוז.

הבוץ סביבנו החל לרעוד, וידיים שלדיות החלו מבצבצות מן האדמה, שולחות אצבעות רקובות אל קרסולינו.
אך הן לא הצליחו לתפוס אף אחד.
נראה שהן ניסו לתפוס אותנו כדי למשוך אותנו מטה אל הביצה.
סקוטצ׳ זימן נחיל גחליליות מאירות אל עבר אחת הידיים, והפיצוץ הקסום ריסק אותה לרסיסים.
סארו לחש לחש חשוך, השתמש ב־Hex כדי להחליש את כוחן, ואז שיגר Eldritch Blast, אך פספס.
ורין זימן סביבו אדוות מים סוערות, ששטפו את הידיים השלדיות הקרובות ומפוצצות אחת מהן לרסיסים.
הוא ניסה להתרחק, ובדרך חבט בידיים אחרות כשהלהבה הירוקה ריצדה סביבו.


אז נשמע הקול.
צורמני, נשי, מתוק ומעוות:
"…בסך הכול רציתי להושיט לכם יד…"

קיילן, נחוש, הפעיל Divine Sense, אך גילה שהידיים אינן אל מתות כפי ששיער.
הוא הכה בחרבו, והעביר באמצעותה את אורו של Divine Smite קטלני.
גל של קדושה שטף את הביצה, וידיים רבות התפוררו באור.
הידיים הנותרות ניסו לאחוז בסקוטצ׳ ובסארו - אך שוב נכשלו.
סקוטצ׳, בעיניים בורקות, שיגר ניצוצות קסומים לאוויר ונתן השראה לחבורה.
האור הקסום עטף את כולנו, מחזק בלב ובגוף.

סארו חזר וירה Eldritch Blast נוסף, הפעם פגע.
ורין השתמש שוב במעגל המים שלו.
הגלים הדפו את שאר הידיים והשקט שב.

ורין ניסה שוב להתמצא בשטח והצליח, אך לפתע הרגיש שהקשר עם הינשוף נותק.
לאחר צעידה ארוכה נוספת, הגענו אל מעגל האבנים.
סקוטצ׳ שלף מכתב מסטראהד, ומסר אותו לסארו, שהתחיל לתרגל זיוף של כתב היד.

בזמן שהתדיינו, קול מוכר נשמע.
מיוריאל קראה לנו, עיניה מלאות חרדה:
"מה עשיתם?! אתם משוגעים? הבקתה כבר לא במקום שלה!"
סקוטצ׳ ניסה לשכנע אותה לקחת את המכתב למכשפה, אפילו הציע חמישים זהב - אך היא סירבה.
קיילן שאל אותה מה היא יודעת על ליסאגה וסטראהד.
היא אמרה שהיא יודעת על קשר של חיבה ביניהם, אך לא יותר מזה.


קיילן סיפר לה על העריסה ועל התינוק העשוי מתלאי עור, ושאל אם תוכל לתצפת מהאוויר כדי לאתר את הבקתה.
היא אמרה שתנסה בקרוב.
החבורה שיתפה את מיוריאל ברעיון למשוך את המכשפה למסדר עם הגולגולת.
היא נרתעה: "זו תוכנית מסוכנת."
ואז הציעה אלטרנטיבה - מספר העזים הצטמצם, וליסאגה תיאלץ בקרוב לעזוב את הגולגולת כדי לאסוף עוד.
אם נשחרר את העזים, נוכל אולי לגרור את הגולגולת הצפה בעצמנו.
סקוטצ׳ החליט בכל זאת לכתוב את המכתב, להזמין את המכשפה לארוחה חגיגית עם סטראהד באחוזה.
החלטנו להמתין לסיום זיוף המכתב, ואז לצאת עם מיוריאל לחפש את הבקתה.

לאחר כשעה של הליכה, ראינו אותה - הבקתה, במיקום שונה.
לידה ריחפה גולגולת הדרקון העצומה, כמו שומרת על העץ.
החלטנו לשחרר את העזים.
קיילן קפץ מעל הגדר והחל להשליך אותן אל החופש.

בעודנו מתלבטים בצעד הבא, מיוריאל לחששה ברעד ואימה:
"התחבאו. היא מתקרבת."
מתוך הערפל הגיעה דמות נשית יפהפייה.
אך כשהתקרבה, ראינו - חלקים מגופה התקלפו, ועורה הלך ונשר, חושף מתחתיו יצור דוחה ומעוות.
"לעזאזל, זה שוב קורה! איפה העזים?!"
היא צרחה, התעצבנה על הדחליל שהיה אמור לשמור על האיזור והברק ששילחה בו, פיצץ אותו לרסיסים.
בעודה מחפשת עזים, ניצלנו את ההזדמנות והתגנבנו אל מתחת לגולגולת.
קיילן משך אותה למטה, ואנחנו גררנו אותה משם, בזמן שוורין נשאר בבקתה לשחרר את העורבים.



ורין ומיוריאל שחררו את העורבים.
היא אמרה לו שתנסה להסיח את דעתה של המכשפה, הפכה לעורבת, והתעופפה יחד עם הלהקה.
ורין הפך לפנתר והדביק את שאר החבורה.


---Fast forward מספר ימי מסע קדימה---


לאחר מסע ארוך, הצלחנו להגיע אל האחוזה ולהחזיר את הגולגולת אל המוזוליאום.
ברגע שנגעה במקומה, רוח הדרקון השקופה פרצה מהעצמות, זוהרת ומרהיבה.
עשרות רוחות אבירים נעמדו בדום, ואז עלו אל השמיים ואנחנו די בטוחים שראינו שם גם את רוחו של דונט!.
אור בהיר פילח את בארוביה, מפלס דרך בחושך הנורא אל עבר טירתו של סטראהד.
התקווה חזרה.
כל היצורים הטובים בבארוביה שראו את האור, התמלאו תקווה וכל היצורים המרושעים התמלאו באי נוחות.



(מכאנית: Beacon of Protection — כל דמות או יצור המתנגד לסטראהד מקבל +1 ל־AC ול־Saving Throws.)


רוחו של ולאדימיר הונגארד נעמדה מולנו, הצדיעה לקיילן, האור הרע בעיניו שכח, הוא זנח את הרוע והנקמה שרדפו אותו במשך שנים מאז שנפל בקרב מול סטראהד והגיש לו את החרב, את הספר שלו, ואת סמל המורנינגלורד עשוי הפלטינה (250 זהב).
״תודה,״ אמר ונעלם באור יחד עם שאר הרוחות.
קיילן כרע ברך, נשבע את נדר המסדר, והבטיח להמשיך את דרכו.



הספר - דפים מיומנו של סטראהד!.

ספוילר: מיומנו של סטראהד - המקורי באנגלית

From the Tome of Strahd
I am the Ancient. I am the Land. My beginnings are lost in the darkness of the past. I was the warrior, I was good and just. I thundered across the land like the wrath of a just god, but the war years and the killing years wore down my soul as the wind wears stone into sand.
All goodness slipped from my life. I found my youth and strength gone, and all I had left was death. My army settled in the valley of Barovia and took power over the people in the name of a just god, but with none of a god’s grace or justice.
I called for my family, long unseated from their ancient thrones, and brought them here to settle in the castle Ravenloft. They came with a younger brother of mine, Sergei. He was handsome and youthful. I hated him for both.
From the families of the valley, one spirit shone above all others. A rare beauty, who was called “perfection,” “joy,” and “treasure.” Her name was Tatyana, and I longed for her to be mine.
I loved her with all my heart. I loved her for her youth. I loved her for her joy. But she spurned me! “Old One” was my name to her—“elder” and “brother” also. Her heart went to Sergei. They were betrothed. The date was set.
With words she called me “brother,” but when I looked into her eyes they reflected another name: “death.” It was the death of the aged that she saw in me. She loved her youth and enjoyed it. But I had squandered mine.
The death she saw in me turned her from me. And so I came to hate death—my death. My hate is very strong. I would not be called “death” so soon. I made a pact with death, a pact of blood. On the day of the wedding, I killed Sergei, my brother. My pact was sealed with his blood.
I found Tatyana weeping in the garden east of the chapel. She fled from me. She would not let me explain, and a great anger swelled within me. She had to understand the pact I made for her. I pursued her. Finally, in despair, she flung herself from the walls of Ravenloft, and I watched everything I ever wanted fall from my grasp forever.
It was a thousand feet through the mists. No trace of her was ever found. Not even I know her final fate.
Arrows from the castle guards pierced me to my soul, but I did not die. Nor did I live. I became undead, forever.
I have studied much since then. “Vampyr” is my new name. I still lust for life and youth, and I curse the living that took them from me. Even the sun is against me. It is the sun and its light I fear the most, but little else can harm me now. Even a stake through my heart does not kill me, though it holds me from movement. But the sword, that cursed sword that Sergei brought! I must dispose of that awful tool! I fear and hate it as much as the sun.
I have often hunted for Tatyana. I have even felt her within my grasp, but she escapes. She taunts me! She taunts me! What will it take to bend her love to me?
I now reside far below Ravenloft. I live among the dead and sleep beneath the very stones of this hollow castle of despair. I shall seal shut the walls of the stairs that none may disturb me.

ספוילר: מיומנו של סטראהד - מתורגם לעברית

מ”ספרו של סטרהד“
אני הקדמון. אני הארץ. ראשית דרכי אבדה באפלת העבר. הייתי לוחם — טוב וישר. רעמתי על פני האדמה כברק של אל צודק, אך שנות המלחמה ושנות ההרג שחקו את נשמתי, כפי שהרוח שוחקת את האבן לחול.
כל הטוב נעלם מחיי. מצאתי כי נעוריי וכוחי חלפו, וכל שנותר לי הוא המוות. צבאי התיישב בעמק בארוביה ותפס שליטה על תושביו בשם האל הצודק — אך ללא חסדו או צדקתו של אל.
קראתי למשפחתי, שהודחה מזמן מכסאותיה הקדומים, והבאתי אותם לכאן, אל טירת רייבן־לופט. הם באו עם אחי הצעיר, סרגיי. הוא היה נאה וצעיר, ושנאתי אותו על כך.
מבין משפחות העמק, נשמה אחת זהרה מעל כולן — יופי נדיר, שנקראה "שלמות", "שמחה" ו"אוצר". שמה היה טטיאנה, וייחלתי שתהיה שלי.
אהבתי אותה בכל לבי. אהבתי את נעוריה. אהבתי את שמחתה. אך היא דחתה אותי! "זקן" היה שמי בפיה — גם "אח" וגם "בכור". לבה היה שייך לסרגיי. הם התארסו, והתאריך נקבע.
בדבריה קראה לי "אח", אך בעיניה ראיתי שם אחר: "מוות". מותה של הזקנה — זה מה שראתה בי. היא אהבה את נעוריה ונהנתה מהם, ואני — ביזבזתי את שלי.
המוות שראתה בי הרחיק אותה ממני. וכך שנאתי את המוות — את מותי שלי. שנאתי עזה הייתה. לא ייתכן שאיקרא "מוות" כה מהר. כרתתי ברית עם המוות — ברית דמים. ביום החתונה הרגתי את סרגיי, אחי. הברית נחתמה בדמו.
מצאתי את טטיאנה בוכה בגנים שממזרח לקפלה. היא ברחה ממני. לא נתנה לי להסביר, וזעם גדול בער בי. היא הייתה חייבת להבין את הברית שכרתתי למענה. רדפתי אחריה. לבסוף, בייאושה, קפצה מחומות רייבן־לופט, ואני צפיתי בכל אשר ייחלתי לו — נופל מידי לנצח.
אלף רגל של ערפל בלעו אותה. עקבותיה לא נמצאו מעולם. אפילו אני איני יודע מה היה גורלה.
חציוני החיצים של שומרי הטירה פילחו את גופי עד נשמתי, אך לא מתתי. גם לא חייתי. נעשיתי אל־מת — לעד.
מאז למדתי רבות. "ואמפיר" הוא שמי החדש. אני עדיין כמה לחיים ולנעורים, ומקלל את החיים שנטלו אותם ממני. גם השמש היא אויבתי. את השמש ואורה אני ירא מכל, אך דבר כמעט אינו יכול לפגוע בי עוד. אפילו יתד בלב אינו ממיתני, אם כי הוא עוצר את תנועתי. אך החרב — החרב הארורה ההיא שהביא סרגיי! עליה להיעלם! אני ירא ושונא אותה כמו את השמש עצמה.
פעמים רבות חיפשתי את טטיאנה. אפילו חשתי אותה בהישג ידי — אך היא חומקת. היא לועגת לי! היא מענה אותי! מה יידרש כדי לכופף את אהבתה אליי?
עתה אני שוכן הרחק מתחת לרייבן־לופט. חי בין המתים וישן מתחת לאבני הטירה החלולה הזאת, טירת הייאוש. אסגור ואאטום את גרם המדרגות, כדי שלא יפריע לי איש.

 

[BadBug]

סשן 23 – "הזמנה לארוחה שאי אפשר לסרב לה"​

אנחנו מביטים בקרן האור וחושבים מחשבות בין תקווה ליאוש.
קיילן מאושר, אבל מרגיש את כובד האחריות של להקים את מסדר דרקון הכסף מחדש.
סקוטש חושב שהאור יזעיק את סטרהאד ומשרתיו.
לא עברו מספר דקות וקיילן שומע קול פרסות מתקרבות מרחוק.
דמות באפילה, המתגלה כאלף, מתקרב ודוהר על סוס גדול ושחור.
צניפת הסוס הפראי מעלה אדים באוויר, עורו של האלףבגוון סגלגל ועיניו צהובות.
״שמי ראהדין - משרתו של המארח שלכם, נשלחתי למסור לכם הודעה״.
האלף מוסר לידינו מגילה -
״חבריי אני הבאתי אתכם לביתי ארץ זו ורק אני יכול לשחרר אתכם.
אני מזמין אתכם לסעוד ארוחת ערב בטירתי כדי שנפגש באופן תרבותי.
מעבר בטוח יובטח על ידי. על החתום: לורד סטראהד פון זארוביץ'״.

המגילה בחותם רשמי של סטראהד, אותו כבר קשה לנו לפספס...
וורין מנסה לסרב ולמסור את המגילה בחזרה.
ראהדין אומר שלא נהוג לסרב להזמנה כזו, ומוסיף שההזמנה היא לעוד 4 ימים.
אנחנו מסכימים ואומרים שנגיע בתנאים שלנו.
וורין מטיל שליילה באיום.
ראהדין שולף את הסימיטאר שלו מתחיל למלמל וזמרר בשפה לא מוכרת ועיניו הופכות אדומות!
קיילן מפעיל את כוחותיו וכנפיים כסופות יוצאות מגבו - "כדאי שתלך מכאן אם אתה לא רוצה להילחם אתנו".
ראהידן משיב שאין לו רצון להילחם, מסתובב ומתרחק בדהרה.
וורין מנסה לדבר עם הסוס המתרחק אך לא מקבל תשובה.




מחליטים לישון בטירה.
וורין יוצא לצייד כפנתר ומשיג מספיק ארנבות ללילה.
קיילן מסייר בטירה ומחפש דברים חשובים למסדר.
הוא לא מוצא משהו משמעותי והולך לישון מותש (אך מצליח להתאושש מהתשישות שלו בתום שינה מלאה).
סארו בוחן את הבובה המוזרה שמופיעה אצלו בתיק כל פעם.
היא לא קסומה אך והוא לא מזהה עליה סמלים - רק תחושה מוזרה.
מחליטים להשאיר את הבקבוק הקסום של מאדאם אווה איתנו ולשאול אולי את ריקטאביו עליו.
קיילן מזמן את ״ארגנט״ - חיית רכיבה בין סוס לדרקון.
סארו מזמן את הפמילייאר שלו - ״קית׳״ -במעגל אדום על הרצפה.
הוא לא יודע מה יצא.
מגיע יצור קטן בגודל חתול, דומה לסארו אבל מעוות.
כנפיים גדולות, זרועות ארוכות, גולגולת של אייל על הראש.



מסדרים שמירה והולכים לישון.
סארו לא ישן טוב... הוא חולם ושומע קול שאומר ״סארו! ואשקאז מארת!'״.
בבוקר הם מספרים לסארו שסקוטש שמע את אווריס אומר מתוך שינה את אותו הדבר ואולי הבובה היא המקור.
נותנים לקיילן את הבובה לזמן קצוב אך לא מגלה עליה משהו מיוחד.
קיילן מטיל בבוקר ״עזרה״ לכולם וממריץ אותם לקרת היום החדש.
הולכים לוולאקי לחפש את ריקטאביו.
בדרך וורין מנסה לצוד - ולא מצליח הפעם.
מגיעים לוולאקי ושולחים את סארו לפונדק ״המים הכחולים״, לקרוא לארווין ולהגיד לו שאנחנו רוצים להיכנס לאכול.
סארו עובר את השומרים בלי בעיות מיוחדות והולך לפונדק.
שלט עץ תלוי בכניסה ועליו ציור של מפל כחול.
הפונדק ריק לחלוטין - רק ארווין נמצא מאחורי הבר נראה מיואש בגלל שאספקת היין הסתיימה לגמרי.
ארוויין הוא גבר בגיל העמידה עם שער כהה וזקן קצר.
סארו מספר לו שאנחנו מחכים בחוץ והוא שולח את פייר להביא אותנו.
נכנסנו בלי התקלויות והגענו לפונדק.
ארווין שמח לפגוש אותנו והחלפנו מידע על מה שעשינו ועל פגישתנו עם מיוריאל מהמסדר שלו.
וורין הראה לו את המכתב וסיפר על ההזמנה של סטרהאד לטירה.
סקוטש שאל על האלף בו נתקלנו - המשרת שהביא לנו את המכתב.
אנחנו מבינים שראהדין מנהל את הטירה של סטראהד בהיעדרו.
יש עוד אלפים בבארוביה - אלפי הדמדומים - גזע שניסה להתנגד לסטראהד.
אחת האלפית ניסתה להתנגד לסטראהד ולרצוח אותו לפני מאות שנים.
סטראהד רצח את כל הנשים האלפיות כעונש, כדי שיהיה להם זיכרון של מה שקרה ולא יוכלו להתרבות יותר.
נשארו רק אלפים זכרים.
ראהידן כנראה לקח חלק ברצח.
האם הפייטן האלפי קשור אליהם? לא ככל שאני יודע... אומר ארווין.
המצב בעיר בסה״כ יציב כמו שהיה והוא לא ביקר את אירנה.
ריקטאביו לא היה כבר 4 ימים או יותר בעיר.
ארווין נתן לנו את המפתח של החדר של ריקטאביו.
נכנסנו לחדר - חדר אורחים קטן עם מיטה מכוסה פרוות זאב, תיבה נעולה למרגלות המיטה, שולחן כתיבה, כיסא ומנורת שמן, יומן כרוך בעור אדום על השולחן.
לא מוצאים מלכודות או תאים סודיים.
בארון יש בגדי מסע רגילים.
ביומן מסופר על מסעות וטיולים של הקרנבל.
מזכיר את הסוסה שלו ״דרוסילה״.
רישומים של איפה העגלה היתה בבארוביה ורישום של דברים מוזרים במהלך המסע:
ילד-ארנב שמשנה צורה בלילות ירח מלא, חצי אורקית שקוראים לה ״גוראבאצ׳ה״ שיכלה ללעוס שרשראות ברזל.
מסופר על צמח טורף שהיה לו קול שירה ראוי לציון.
זוג גובלינים המחוברים כמו תאומים סיאמים, אדם קטן ללא רגליים שקוראים לו פילמור סטאנק,
שיכול לשתות בקבוקי יין בלי להשתכר.

חקירה מגלה שהיומן הוא אשליה - מפוברק לגמרי. לא הבנו מה הקסם בדיוק.
סקוטש לוקח את היומן של ריקטאביו וצעיף (בשביל הריח)
סארו מבקש מארווין למצוא מישהו שיעשה לו פרח מוזהב - משלם מראש 300 פ״ז וזה יהיה מוכן מחר
ריקטאביו ניגן בכינור שנמצא בחדר - אפשר לנסות לעקוב אחריו בקסמים.

הולכים למגרש בעיר, שם נמצא הקרון של ריקטאביו.
קיילן הולך להסיח את דעתם של גונתאר וילנדה - בעלי החנות הקרובה שמשגיחים על הקרון בשביל ריקטאביו.
וורין מדבר עם חיות ומדבר עם הפנתר/נמר.
הוא אומר שהוא רעב, הוא לא ראה את ריקטאביו הרבה ימים.
הבטחנו שנביא לו אוכל והוא יעזור לנו לחפש אותו בעזרת חוש הריח.
מוצאים חריץ בחלק העליון של העגלה שאפשר לזרוק ממנו בשר פנימה.
מביאים מזון מארווין ומאכילים את הפנתר.
סקוטש מטיל גילוי קסם וסורק את העגלה - מזהה שיש מחט קסומה מורעלת במנעול עצמו.


קונים מנות מזון לדרך בחנות, שתהיה הרבה צידה לדרך
סארו הולך לספריה ומגלה שהמילים היו כתובות באביסל ופירושן: ״שחרר אותי סארו, שחרר אותי!״
קיילן וסקוטש הולכים לראש העיר ווארגס - סקוטש אומר לו שריקטאביו מחכה לנו מחוץ לחומות,
אז הוא נותן להם אישור להוציא את העגלה.
הבן שלו בסדר - עסוק בעצמו ובלחשים.
וואכטר כלואה והעיר קצת יותר בסדר בגלל זה.
קיילן מספר לווארגס על הקמת מסדר הדרקון והרצון שלו לגייס אנשים שירצו להישבע אמונים למסדר.
ווארגס אומר שהאנשים יפחדו אבל יבדוק את העיניין.
וורין וסארו הולכים לאיירינה.
מתכננים לצאת מהעיר בבוקר עם הכירכרה.