סשן 50 - החושך שמתחת: תעלומת הבור השחור
נעמדנו סביב הבור העצום, שקוטרו כ-25 רגל. החור השחור נפער תחתינו, אפוף אופל אינסופי, כאילו נוגס באור עצמו. הבחנתי באמריק מחוויר, מבטו פעור בתהום, מחפש לשווא נתיב שיוריד אותנו מטה. בלסיר, עיניו מצומצמות בספק, הרים אבן והשליך אותה פנימה. חיכינו. השניות נקפו, אך שום הדהוד לא שב אלינו. שקט מוחלט.
בלסיר מצמץ ואז כיווץ את עיניו, תר בעיון לאורך דופנות הבור. לפתע הבחין בידיות ברזל שקועות בקירות האבן, כמו שלבים של סולם נסתר. כשהתמקד, הצליח לזהות גם מדרגות לולייניות—שחורות כגחלים קרות, בולעות את מעט האור שהצלחנו להקרין. הזהרנו זה את זה לדרוך בזהירות; רוחבן לא עלה על שלושה רגלים בלבד, והן הלכו וצרו ככל שהעמיקו מטה.
דמיניוס הציע שנקשר עצמנו זה לזה, לבל יפול אחד מאיתנו לתהום. הבעתי ספק, אך הוא, בקול שחצני, התרברב בניסיונו בטיפוס. הזכרתי לו שהחמיץ את מסענו באספניה בשל קדחת, מנסה להשתיק את גאוותו הריקה, אבל הוא היה אחד מהחיילים הכי חסרי מורא שראיתי בחיי.
למרות ואולי בגלל פציעתו הקשה, הוא לא חשב פעמיים והתנדב להוביל!
הירידה ארכה נצח. לאחר זמן מה, הערכתי כי ירדנו לפחות 500 רגל, ועדיין הקרקעית לא נגלתה לעינינו. לפתע, דמיניוס, ראש השיירה, עצר. "אני לא רואה מדרגות מתחתיי," מלמל, קולו ספקני, "אבל אני מרגיש אותן."
לפידו הטיל הילה קלושה על משהו—בריכה שחורה, סמיכה ושמנונית, חסרת כל השתקפות. נשמנו בכבדות בעודו התקדם לתוכה באיטיות, גופו הולך ונעלם עד שנבלע לחלוטין. השתררה דממה.
בלסיר, פניו חתומות, תלש רצועת בד, הצית אותה והשליך אותה אל הבריכה. הלהבה נראתה ככבה מיד, אך כששלף את הבד חזרה—האור בער מחדש, כאילו מעולם לא כבה. מבלי ברירה, המשכנו, צועדים בזהירות מעבר לבריכה המקוללת. ככל שהעמקנו, נראה שהמבוך סביבנו השתנה—הקירות איבדו את גוון האבן הגולמית והפכו משוננים, כקירות מערה עתיקה. מבט לאחור חשף רק חושך מוחלט, כאילו העולם מעלינו חדל מלהתקיים.
סוף-סוף, לאחר עוד כ-400 רגל, דרכנו על קרקע מוצקה. הרצפה הייתה משובצת בליטות דמויות פיונים קטנים, שפלטו אד ריחני. האוויר היה כבד, ספוג באובך עדין ומלא בניחוח פרחים מתוקים, ריחם לא-טבעי, מכשף.
לפנינו היתמר מעבר טבעי, מדרגות אבן מוליכות לפתח. כשהתייצבנו בצידו השני, נגלתה בפנינו לשכה רחבה יותר, בה דלקו לפידים. אך האור לא הביא נחמה—החום ששרר בחלל היה חום כבד ומרקיב, ריח של גוף מת שנרקב תחת האדמה. אוויר סמיך ולוחש, מתכתי ומלוח, לא של דם טרי, אלא של חלודה ישנה הלכודה בלחות נצחית. הרצפה הייתה חלקלקה—חומר לח, דביק, כשל ביצים שבורות או נשל של נחש מרקיב.
כל נשימה הדהדה בראשי כלחישה. מילים לא מובנות, חורקות בלחש, צורמות באוזן הפנימית.
הגענו לאולם אליפטי, בקוטר של כ-20-30 רגל, בו ניצבו שלוש יציאות נוספות, מלבד זו דרכה נכנסנו. הקירות כוסו בפסיפס מורכב, מעורר חלחלה. הדמויות בו—יצורים קופיים בעלי ניבים מחודדים, חמושים בחניתות אבן, ניצבים בקרב עקוב מדם מול יצורי תולעת שמנמנים, כנפיהם קצרות, פניהם תפוחים וחסרי עיניים. אך הזוועה האמיתית לא הייתה הציורים עצמם, אלא החומר ממנו נעשו—לא אבנים צבעוניות, כי אם שיני חיות, מסודרות בדיוק מצמרר.
בלסיר הצביע לעבר דמות חריגה בפסיפס—פיל שעיר, מוזר לא פחות מהיצורים שסביבו.
לפתע, גלריוס אחז בזרועי. "שמעתי משהו," לחש. ואכן, מתוך אחד המעברים, התגברו קולות דיבור. אור מרצד הלך והתקרב.
נבלענו בחשכה, נדחקים לפתח צדדי, מתבוננים מעבר לקיר באימה. אל החדר נכנסו שני אנשי כת, עורם מכוסה קעקועים משונים. אחד מהם צלע, השני היה חבוש בתחבושות ספוגות דם. זיהינו אותם—שורדים מהצבא שהתקיף את מוצבנו בלילה הקודם.
שפתם זרה, אך הטון זעם. אחד מהם בחן את הלפידים, מוודא שהם דולקים, בעוד השני נתן מבט חטוף לעבר הכניסה שממנה באנו. לרגע עצרנו את נשימתנו—הם נראו בדרכם ישירות אלינו. אך לפתע, מבלי להסס, הם פנו ליציאה המרכזית ונעלמו.
בלסיר שבר את הדממה: "משהו כאן... מוכר לי. כאילו הייתי כאן בעבר. או שאחזור לכאן שוב. כמו מפתח שמנסה להסתובב במנעול הלא נכון, נסגר שוב ושוב."
האוויר נעשה סמיך יותר. הרצפה המשיכה להיות דביקה, כמעט חיה תחת רגלינו. נכנסנו לחדר שבו הסתתרנו קודם לכן—ועתה ראינו שהיה מלא באספקה. חביות יין, לחמים שטוחים עטופים בבדים, פירות יבשים ובשר ממולח. למרות הרעב, איש לא העז לגעת.
חזרנו אל ה-chamber ופסענו בעקבות אנשי הכת. המסדרון הלך והצר, רוחבו לא עלה על שלושה רגלים. דרכתי על בהונותיי, מודע לכך שהלחימה בתנאים כאלו תהיה מסוכנת להחריד. המשכנו לאורך המחילה היורדת מטה, עד שהגענו למזלג דרכים.
מימין—דרך רחבה ומוארת. גלריוס סימן לנו לעקוב אחריו פנימה. המראה שהתפרש בפנינו היה מטריד: ערסלים רבים, לפחות חמישה-עשר, לצד מזרני קש ובדים מוכתמים. מגורי הכת.
שני אנשי כת נמו על מזרנים בפינת החדר. ברגע שהתקרבנו, עיניו של אחד נפקחו בבהלה. הוא פתח את פיו לצעוק, אך היה זה קול חריקת הפלדה שנשמע ראשון, עת להב שיסף את גרונו. גם השני נפל ללא מילה.
בלסיר עצר לרגע כדי להישען על אחד הערסלים, אך מיד נרתע והסב את תשומת ליבנו לכך שכל הערסלים היו עשויים מחלקי עורות אדם אשר נתפרו אחד לשני. ספציפית בלסיר הניח את ידו על מקטע בו תחת שעיר שלא גולח נתפר לחצי אף עם יבלת עליו. לאחר חיפוש בחפצים השונים בחדר מצאנו מטבעות וציוד אישי למינו, אך לא דבר בעל עניין מיוחד. יצאנו מהחדר והלכנו אל הפניה השנייה שבמזלג הדרכים. החדר אליו נכנסנו היה במבנה אליפטי ביצתי, עצום בממדיו ובעל תקרה גבוהה למדי. קירות החדר היו מעוטרים לכל אורכם ורוחבם בהירוגליפים מוזרים שלא נראו כי נכתבו בשפה מוכרת. כולם היו תבניות שונות של ידי אדם מזוויעות, עם אצבעות ארוכות וציפורניים חדות, כאשר בכל יד האצבעות היו מורמות או מונחות בקומבינציות שונות.
ההירוגליפים משכו בעיקר את תשומת ליבו של אמריק שנראה מהופנט למראם, מה שהתברר כנכון בהמשך כאשר הוא שקע עמוקות בבהייה בהם והחל ליצור תנועות בידיו אשר נדמה כי מטרתו הייתה לחקות את ההירוגליפים שראה. במרכז החדר ניצב עמוד סלע ענק אשר בסיסו ברצפה והוא מגיע עד לתקרת המערה הגבוהה. נראה שהפסל נחצב על-ידי אמן ברמה שלא הבחנו בה מעולם. יצירת מופת אשר נראית כמושלמת מבחינה אמנותית. זאת בניגוד מוחלט לזוועה אותה תיאר הפסל - דמות אדם אשר עורו הופשט.
בזמן שאמריק המהופנט החל לדבר על כך שהוא מצליח לקרוא את ההירוגליפים וכי מסופר על פשיטת עורות, וזוועות אחרות אשר בוצעו על ידי היצורים השמנמנים והתולעיים אשר לכאורה שלטו בעולם בתקופה בה נכתבו ההירוגליפים ועל מלחמותיהם בבני האדם. בנוסף היה הכיתוב "SKINLESS ONE". בעוד הייאוש אופף אותי בשל כל הזוועות הללו המקיפות אותנו, בלסיר ואסיניוס החלו ללטף בתשוקה את הפסל והתרשמו עמוקות מהאנטומיה שלו, אשר הגיעה עד לרמת העורקים והשרירים, כולם ללא טעות אחת אפילו, הכול מסותת נכון מבחינה אנטומית, חלק למגע, עוצמתי. יצירת מופת מרושעת.
בהמשך החדר הבחנו באוסף כיסאות אשר חודים נמצאים על מושבם ושלבטח דקרו את הקורבנות המסכנים אשר נידונו לשבת עליהם. לצד הכיסאות ניצבו שולחנות מכוסי דם ומדפים עליהם סכינים מעוקלים ומלחציים שנועדו לפשוט עורות. לא יכולתי שלא להמשיך לחוש בעוצמה של הייאוש אשר עטף אותי, לצד הריח אשר המשיך לצאת מהפיונים שהיו מפוזרים ברחבי המערה והערפל הדליל. לכל אלה התווספה התחושה הנוראית שמישהו צופה בנו, זוכר אותנו ומחכה לראות מה אנחנו מתכוונים לעשות.
בנוסף לחפצים המתוארים היה סלע גדול עליו מונח כיסא וסביבו ספסלים מסודרים במעגל. מתחתיהם היו פרוסים שטיחים עשויי עור אדם תפור, פרצופים, רגליים, ידיים, זרועות ואיברים נוספים. כמו כן, על הקיר היו תלויים שטיחים "דקורטיביים", גם הם עשויי עור אדם וגווניהם סגולים. למרבה הפתעתנו שניים מהשטיחים התלויים על הקיר קמו לתחייה והסתערו על מילוניוס. בעוד נדרכנו על-מנת להילחם בשני השטיחים, שני שטיחים נוספים אשר היו באותו רגע תחת רגליו של גלריוס נשלפו תחתיו ותקפו.
כאילו זה לא הספיק, שני אנשי כת רצו עם חרבות שלופות מהכניסה ממנה הגענו לחדר בעודם זועקים זעקות קרב. נערכנו במהרה על-מנת להתמודד עם שלל היצורים התוקפים, כלומר כולנו מלבד אמריק אשר נותר שבוי ומהופנט מההירוגליפים שעל הקיר. דמיניוס הזדרז על-מנת לנער את השוטה, רק כדי שברגע שיצא מהטראנס, הוא נשכב על הרצפה בתנוחה עוברית ומצץ את אצבעו.
הלחימה הייתה קשה ואכזרית. במהלך הקרב, מתוך החור שכוסה בעבר על ידי השטיחים שעל הקיר בקע היצור הנורא Unwen Ga Walith. חשתי להילחם בו ולאחר מספר התקפות, הוא זעק זעקת שבר נוראית, גופו נפתח וממנו בקעו גבו, פיו וקורקבנו, כולם קיבלו חיים ונלחמו בנו במנותק ממנו. הקרב היה עז, ובשלב מסוים Unwen Ga Walith, בתנועת יד אחת, ככל הנראה כישף את מילוניוס, שעצם את עיניו לחלוטין וצרח באימה. לבסוף Unwen Ga Walith חדר את שריונו עם סכין חדה כאילו היה חמאה ורצחו. זה היה אף גורלם של אסיניוס ולבסוף של אמריק הענק, אשר שריונו לא עצר את להבו האכזרי של Unwen Ga Walith.
למראה אמריק נופל שדוד, חתוך ומדמם, אל הרצפה, נתקפתי אמוק וגמרתי בדעתי לסיים את חייו של האבומינציה. הסתערתי עליו מאחור ודקרתי אותו בגב שוב ושוב, עד אשר נראה שהוא נפח את נשמתו, אם בכלל הייתה לו אחת כזו. הדבר האחרון שאני זוכר ברגע העוקב הוא פיצוץ נורא שנוצר בגופתו וגייזר עצום של דם, בכמות בלתי אנושית, אשר הועפה לעברי ודחפה אותי אל הקיר. לפני שאיבדתי את הכרתי, הפצרתי בחיילים שייקחו את הסכין הארור ושידאגו לדרוש מגמלוס שיתעד ביומנים את כל אשר התרחש כאן. אז, חשכה עטפה אותי.
הקרב האכזרי, נכנסו אל החדר ממנו הגיח היצור הנורא Unwen Ga Walith. ככל הנראה, היה מדובר במגוריו של אותו עיוות בלתי נתפס.
החדר היה אפוף צחנת מוות ודעיכה, והכיל על קירותיו קולקציה מצמררת של ארבעה עורות אדם, מתוחים כאילו היו שטיחי קיר, עליהם נחקקו בסבל קעקועי ליגיונרים עתיקים. הרצפה הייתה מכוסה שטיח שתפור מפיסות עור מקועקעות, חלקן עדיין נראו כאילו רעדו קלות, כאילו זכרו את בעליהן.
ברוח נעה חרישית, השמיעו פעמוני רוח, העשויים שיני ילדים, צליל דק ודוחה, מעין צחקוק נבזי שדמה יותר ללחישה מאשר לצליל ממשי. במרכז החדר ניצבה מיטה עשויה עצמות אדם, מכוסה בעורות משומרים, ומעליה הונחה כרית אשר הורכבה מעור פניהם של תריסר תינוקות, עיניהם הריקות עדיין פעורות כאילו ניסו להביע את כאבם גם במותם.
אך כל אלה החוו גוועו לעומת הזוועה שציפתה מעל – שני ווים מסיביים השתלשלו מהתקרה, ועליהם נתלו פלגי גוף עליונים של בני אדם. עורם היה קרוע וקרוש, אך ראשיהם השמוטים עדיין נעו קלות, ופיהם השמיע אנקות עמומות, ספק מכאב ספק מחיים שאסור היה שיישארו בהם. נדמה היה כי גם המוות עצמו לא העז לקחתם עד תום.
, זה יתברר בסיכום הבא שאעלה... (מתישהו).
