פרק תשע-עשר: "כף החתול"
בשנתה, בין התהפכות מיוזעת אחת לבין התהפכות מיוזעת אחרת, חלמה רדונדה על שיחה. אפילו שעות ארוכות אחרי שסיימה את השיחה עם דיראסיה, רדונדה הפכה וחקרה כל אות, פסיק ודקדוק במילותיה הפתלתלות של חצי האלפית. היא הייתה בטוחה שהיא שיקרה לה. היא לא תהיה מופתעת לגלות שהיא חלמה על השיחה.
היא הגיעה להיכל ההרפתקה באמצעות מפתח המעבר של סילווארן לו היה זכאי מתוקף היותו חבר במועצת אגודת ההרפתקנים. האולם הראשי רק התחיל להתמלא וכבר הייתה בו שמחה ורחשושים שהרגיזו את רדונדה שלא חשבה שההרפתקנים הללו צריכים לשעשע את עצמם כשהם מתכנסים למה שהיא חשבה להסכם החשוב ביותר בחייהם. הם לא הרגישו שנכנסה דרך אחת מדלתות ההיכל שלא הובילה החוצה וזה העיד עד כמה תשומת לבם לא הייתה ממוקדת בדברים החשובים. מפה ומשם היא הלכה אל חדרה האישי של דיראסיה – המקום בו יצרה בבשמים, במשחות ובכלי עבודה אחרים את האישה שהאחרים חשקו בה. היא הייתה מוכנה להודות שהיה משהו מטריד במראת הכסף. היא הייתה בטוחה שעיניים צופות בה מבעד למראה, עיניים שהיו שייכות למשהו רעב ועתיק שחיכה שתסתכל במראה.
"מה ששלי, שלך, רדונדה." שמעה את חצי האלפית פשוט מתגשמת בפתח חדרה האישי. רדונדה הופתעה שהיא גילתה שנכנסה אליו בכזו מהירות. היא קיוותה להפתיע אותה כשהיא הייתה מגיעה אליו בין פעילויותיה הרבות. רדונדה חשבה מזמן שאם סילווארן היה שומע על רעיון הנישואין כפי שהיה מקובל במעמדות הגבוהים שלהם, היה מתחתן עם דיראסיה. היא צריכה להודות לו ששיחרר אותה כדי שרדונדה תוכל לקבל אותו. היא הייתה קשוחה. היא יכלה לעמוד בנדודיו.
רדונדה ענתה: "את יודעת למה באתי."
דיראסיה עפעפה בעפעפיה הזהובים והתיישבה בכיסא מרופד בלבן עם שרשרת ורדים זהובה בעודה עונה: "המועצה כבר התכנסה והתחלנו לבחון מועמדים לחבורה שתציל את סילווארן, רדונדה."
"האם אפשר לדעת למה את מנסה להקסים אותי?" שאלה רדונדה בתוקפנות כלפי צרתה. היה זה עפעוף משועמם. רדונדה ניסתה כמה פעמים לחקות את המחווה הזו בלי הצלחה. דיראסיה צחקה בצחוק שנשמע כצלצול אלף פעמונים ואמרה: "לא עשיתי בכוונה, רדונדה. אני עושה את זה מכוחו של הרגל. את לא בדיוק הטעם שלי בגברים."
ורדונדה ידעה שהיא מדברת על הזיפים. כבר הרבה פעמים הציעו לה לגלח אותם כדי שתיראה כאילו באמת ובתמים הניחה את חיי ההרפתקנות מאחוריה. דיראסיה משחקת בה. לא שרדונדה ידעה עליה הרבה מעבר למה שהציגה כשהסתובבה כפרח בנשפי החברה הגבוהה ונתנה למחזרים לרחף מעליה כדבורים המחפשות צוף בתוכה. היא אהבה עכוזים. היא פשוט לא התחייבה.
"אף פעם לא מצאת את הגבר שישתווה לו." אמרה רדונדה לבסוף. דיראסיה הביטה בה בפנים חתומות כשענתה: "רדונדה, הוא אף פעם לא חזר למערכת יחסים שהוא סיים בעבר. שמונה עשר שנים זה הישג עבורו."
ופתאום רדונדה חשה שזרועות קטנות וירוקות נוגעות לא נוגעות בעורה. והחלום שלה דהה.
האישונים הצומחים היו נטועים על שידת העץ שלה. דיראסיה אמרה לה באותו חלק מהשיחה שלא הגיעה אליו בחלומה שחבר המועצה פילוס לקח את אנשיו כדי לקחת את תיבת האוצרות של סילווארן למקום בטוח. מה שחצי האלפית הזו לא ידעה הוא שהם חתכו את הצמחים הטורפים והשאירו מהם רק עסיס צמחים ירקרק בהיר ואיברים קטועים. אפילו פראים כמוהם ידעו על מעלותיהם הרפואיות של האישונים הצומחים ונזהרו לא לגעת בהם.
בחושך הם נראו באמת כמו בני אדם קטנים, מכוסים בעלים, ולא גבעולים שסידור הענפים שלהם יצר את האשליה הזו. הצינורות שהעבירו חום לאורכו ולרוחבו של הבית הזה חרקו. רדונדה הבינה למה הם העירו אותה. לא היו להם כל כך הרבה מבקרים. אז הם הכירו אותם, את דפוס הנקישות של כל אחד מבאי הבית.
הדוכס סלגלדור לא חיכה ימים רבים.
בצר לה, רדונדה נאלצה למצוא שהמועצה צדקה ועדיף לתיבת האוצרות להיות מוגנת אצלם.
היא הסתכלה מבעד לחלון על עץ היוצר, שצמח במלוא תפארתו, בחצר הבית. היא לא שאלה את סילווארן מאיפה גנב נצר למין הזה שבקרביו יצר היוצר את בני האדם ואת אחיהם. רחוק כל כך מערש האנושות, עץ היוצר היה כשאר העצים, חסר פעילות כמו פסל הנישא לגובה. ועל פסלים ניתן להחליק למטה כשפורץ מתפרץ לתוך הקומה התחתונה. היא הבינה שהאישונים הצומחים עדיין נוגעים בה, לא מספיק כדי לדקור אותה, אך מספיק כדי שהיא תרגיש לא בנוח עם זה. היא ניערה אותם בעדינות כדי להעביר להם את המסר שהתעוררה. היא סידרה את שערותיה הכסופות שהתגלגלו אל מצחה שגרמו לאנשים שיש לה מורשת אלפית שבפועל היא הייתה בצעירותה בעלת גוון שיער דומה לזה של בתה. היא יכלה להרגיש שהזיעה שטפה כל זכר לאיפור שהיה על פניה. היא הרגישה הזדהות עם האישונים. לו הייתה קושרת את עצמה לאישונים הצומחים, היא הייתה בטוחה שהייתה שומעת אותם... צורחים.
ובינתיים הצינורות המשיכו לחרוק כשכפות רגליים כבדות פסעו מעליהם לעבר חדר השינה.
רדונדה נשכה את לשונה כשתהתה למה הפורץ פונה לעבר חדר השינה ולא לעבר עליית הגג. לא שהוא ימצא שם משהו אחרי הביקור של אגודת ההרפתקנים. היא יכלה להריח את ריח המושק של אלאורה פאראדליס להפתעתה מעורב בריחות מוזרים, פראיים יותר. עתה עלה בדעתה של רדונדה שלא הדוכס סלגלדור עומד מאחורי הפריצה כי אם צרה אחרת: אנטיגואה.
אלאורה פאראדליס הייתה בעבר אשת חתול לפני שהוחזרה לה אנושיותה. חוררים רבי עוצמה כאנטיגואה יכולים להיאחז בכל חוט של טומאה ולהשיב את מי ששוקם לאחור. וחשוב מכל, הצעדים הללו התחילו להישמע לה כצעדי הטפיפה של חתול גדול ולא של... אדם.
רדונדה הייתה מאתרת.
היא יכלה לשמוע את נשימותיה הרדודות של אשת החתול כפסע של דלת ביניהן. היא ראתה את האישונים הצומחים מזדקפים כאחד במחשבה שהם יכולים לעצור אותה. אף אחד לא יכול לטעון שהאישונים הצומחים פחדנים. רדונדה ידעה שתזדקק לכל הריכוז שהיה ברשותה. זו לא עמדה להיות מטלה פשוטה. לא יצא לתרגל את המיומנות הזו הרבה זמן. היא קיוותה שתצליח לעמוד בפניה.
באחת המגירות של השידה נחה 'האחות', האלה שהגנה עליה בדרכים כשהייתה הרפתקנית כאשר לא הייתה מסתתרת מאחורי כתפה של קראווילה שהייתה חזקה מכל אישה שהכירה. אם משמר העיר היה מגלה שהיא ברשותה, עם האויבים רבי העוצמה שהיו למשפחה הזאת, היא לא הייתה יוצאת מזה בצורה נקיה. עתה כשהבינה רדונדה שלאף אחד מהאויבים רבי העוצמה שהביאו את הענף שלה למצב המנודה שהוא כיום אין שום קשר לפריצה לביתה, היא הוציאה את 'האחות' ממקום המסתור שלה. היא הייתה יותר אמינה ממרבית אחיותיה. יוהנדה הייתה היוצא מהכלל.
וברגע שהוציאה אותה, הדלת נפרצה.
האישונים הירוקים נזדקפו מלוא קומתם, ואם היו באמת אנשים קטנים, היו צועקים לשמיים.
אלאורה פאראדליס הייתה במצב נורא: כתמי פרוות חתול גדול הזדקרו מבעד לבגדי הלילה שלה, קורעים את הכותנה הגסה, שיניים חדות יצאו מפיה וידיה התעקלו לטלפי חתול גדול.
רדונדה הניחה את 'האחות' בינה לבין אלאורה ושאלה: "מה שלומך, אנטיגואה?"
"התלבטתי בינך לבין בתך, רדונדה. זו הייתה בחירה קשה מאד אבל לבסוף החלטתי שלבתך יש את האפלה הגדולה יותר מבין שתיכן. היא מזכירה לי את איימנדה כשהייתה בגיל הזה. כה מבטיחה וכה מאכזבת. אני מקווה שבתך לא תאכזב אותי כפי שאיימנדה אכזבה אותי." אמרה אנטיגואה, מלתעות החתול הגדול של אלאורה נוקשות. אז אותה היא החליטה להרוג.
"סילווארן לא יאמין לך אם תאמרי לו שאני מתה." אמרה רדונדה, מתחילה להתכונן למהלך.
מסתבר שלאנטיגואה היה צורך לפטפט למוות משום שאלאורה עצרה במקום. היא השיבה: "הוא יאמין לבתך ברגע שאלמד אותה."
רדונדה הייתה קשוחה אבל הרמיזה שסילווארן התכוון להמשיך עם בתה יכלה לשבור אותה. האם האיש חושב שהיא לא מריחה שהוא לוקח עשב למניעת הריון כשהוא שוכב איתה? היא זו שסיפרה לו על העשב כשסיפרה לו על מנהגיה המוזרים של חברתה. לפחות כך חשבה עד שהבינה שהוא החליט שזה לא מספיק מוזר עבורו. לא שזה היה צריך להפריע לסילוורן. שישה מילדיו הגיעו לבגרות.
היא לא זכרה מי סיפרה למי – היא לדיראסיה או דיראסיה לה – אבל זה לא היה משנה עתה.
"את משקרת." התיזה רדונדה, ידה הימנית מתהדקת על 'האחות', "הוא ידרוש הוכחות, אנטיגואה."
עתה תודעתה ראתה את מכלול החוטים שהרכיבו את אלאורה. רוחו של חתול הבר עדיין לא נשזרה לגמרי בצעירה. אנטיגואה יכלה לחכות כמה שעות ורדונדה הייתה צריכה להשמידה.
"החבורה העלובה ששלחתם מתה. הבת שלך בידיי." בחרה אנטיגואה לחתוך אל העניין "מעניין שלא הייתי צריכה להרוג את כולם. דיראסיה הייתה מאד נלהבת להרוג את רוסקאדין – הילד פעור הפה שהדוכס סלגלדור שלח."
רדונדה לא יכלה שלא לצחוק ולאבד ברגע את ריכוזה המוחלט. לא הדוכס עמד מאחורי זה. אם אנטיגואה לא ידעה את זה, סימן שהיא לא יודעת הכל. כבר מזמן המתנקש של המשפחה מסר לה שהאפיד יוסקאר שכר את שירותיו של אומנטלובה כדי לרצוח את סילווארן – ורוסקאדין נולד כתוצאה מאיזה טכס מעוות עד היסוד של מאמיני לינטסורי. כמובן מאליו, רדונדה חיכתה עם הידיעה שהייתה מריחה את ריחו של המתנקש מבגדיו של סילווארן. למרות שבן זוגה החזיק מעמד להפליא מול מרצחים אחרים של יוסקאר, היא לא התכוונה לשלוח אותו מול הפרחח של אומנטלובה. היא העדיפה שזה יהיה האיום היחיד על בן זוגה.
ואשת החתול ניצלה את רגע ההפוגה כדי להסתער. אז מסתבר שאנטיגואה כן ידעה את זה.
ורדונדה חבטה בראשה של אלאורה אפילו מבלי לחשוב על זה. מסתבר שהדחפים שרכשה בחייה כהרפתקנית עדיין הסתתרו בגופה של אישה מקשישה קרובה לשנתה החמישים שחשדה שימי הפוריות שלה כבר היו מאחוריה.
ואלאורה נפלה אחורה. יפה ונאה, הראש שלה לא התפצח כמו שקרה בכמה פעמים קודמות.
והאישונים הצומחים פערו את לועותיהם, בועות לבנות מבעבעות מתוכם כצלילי מנגינה. רק עתה הבינה רדונדה את מה שחמק מדעתה כל השנים הללו: האישונים הצומחים היו... נצרים של עצי יוצר ומה שנראה לעיניה הלא מאמינות כרקמת צומח היה למעשה בשר, בשר אדם.
ובעוד הבועות הלבנות מכסות ברשת יפהפיה את גופתה של אלאורה, האלה נפלה מידיה. רדונדה הייתה צריכה להניח את כף ידה על הקיר ולהסיט את מבטה מעץ היוצר שעתה היה ברור לה שלא היה עץ. היא ניסתה להבין איזה טירוף עבר בבן זוגה כשהוא הביא את העץ.
"חלקי חילוף, רדונדה." נשמע קולה של אנטיגואה בתוכה "הוא היה צריך חלקי חילוף. המסורים נעשו מעץ היוצר ומי יודע מה היה קורה לו אם הם היו נרקבים. יפה, הירדונדה, את שומעת אותי."
ורק אז ירדה רדונדה לפשר תחבולתה של צרתה שגרמה לה להכניס אותה פנימה לתוך גופה.
עריכה אחרונה:
