פרק עשרים ותשע: "עד רדת הלילה"
כשארסאדיל הייתה מינורקה, הייתה רק אקדמיה אחת ללמד אותם.
האקדמיה שכנה במקדש מיקנה הגדול והמפואר של רובע המטבע השבורה. תלמידים רבים למדו שם למען חדוות הלמידה מבלי שיצטרכו לשלם כסוף אחד לקופת המלומדים במקום. שום דבר לא נמשך לעד והמוות מגיע אל כל הדברים.
בימים ההם האויב מהמזרח צרה עינו בעיר הצחה בחוכמת לומדיה שעל גדת ים האצבעות.
כשצבאות האויב מהמזרח צרו על מקדש מיקנה, תרו מלומדיה וכהניו של האלה מיקנה אחרי תשובה. האלה מיקאנה נגלתה בפניהם עירומה כמובן ,כשרק סמל מכסה את חזית ראשה, ואמרה: "הפתרון טמון בקשר שבין כל הדברים שהיו, הינם ויהיו." ולא עזבה עד שהם הבינו.
באותו היום מקדש מיקאנה נשבר לשני חלקים: האחד גדול ונהדר ושני חבוי ונסתר מן העין.
- ממעשיות אקדמיית המשעול הסגור
לרגע אחד ובודד בירובידה התכוונה להורות לסילאדיה להמית את אילסמרה עד שנזכרה בכוונתה המקורית. היא גם קלטה מהדחיפות בפניה של אילסמרה שהיא ראתה משהו ביער. בעודה מחליטה לתת לה לחיות, אילסמרה אמרה: "ראיתי חסרי ראש מחפשים אחרי מוקוס."
טוב ונאה שהיא לא מצאה את הדרך ההולמת להתייחס אליה בעוד סילאדיה כן מצאה אותה.
ובכל זאת, חסרי ראש? היא נזכרה בדקה שאלה היו משרתיה של אנאהאידה הארורה, הנצחית שאנטיגואה האצילה עליה לשלוט על פרגוסק. הנצחית שלבשה את ראש הנסיכה. אנטיגואה קראה למקורבות אליה הנצחיות כדי להזכיר לאחרות שהן בנות חלוף מבחינתה. לא היה משהו יוצא דופן מבחינתה.
נצחיות מתו באותו האופן כמו בנות חלוף אם אכזבו אותה כמו ראסילדה סק האמילדון, המצביאה שלקחה את צבאה לעבר ארסאדיל. ואז, בבת אחת, פנתה כנגדה והשמידה אותו, השמידה אותו עם גשם של דם. בירובידה החליטה לחקור את התעלומה הזו מאוחר יותר. בינתיים הייתה לה נצחית הרבה יותר קרובה להתמודד עמה בטרם ירד הלילה על הארצות. רק עתה הבינה בירובידה שהיא יצאה מהכרכרה עם סילאדיה כדי להיפגש עם אילסמארה. היא צריכה לחזור לכרכרה ולראות מה היו מזימותיה של אנאהאידה אם חיפשה אחרי מוקוס.
היא הורתה לסילאדיה ואילסמרה לעקוב אחריה. הערפדית המרדנית מיהרה להיכנס אחריה.
כשהדלת לכרכרה חסרת הסוסים נטרקה, בירובידה סרקה את סביבתה כדי לחפש את משרתיה חסרי הראש של אנאהידה. לקח לה רגע להבין שהם בדרכם לקהילת החיות המדברות שרבה הגיע אליה. בירובידה לא הייתה צריכה להיות ערמומית במיוחד כדי להבין שזה מבחן על מנת לראות כמה ממנה היה אנטיגואה וכמה ממנה היה ברבודה. לאנטיגואה, כך נראה לה, לא היה אכפת ולברבודה היה אכפת. אנטיגואה הייתה מנסה לשכנע את אנהידה.
בירובידה לא הייתה אף אחת מהן.
"למה אני צריכה לציית לך?" התיזה אילסמרה בסילאדיה מאחוריה "רק עכשיו נוצרת."
בירובידה לא סמכה על אילסמרה. היא אמרה לה לקפוץ ואילסמרה בחרה לעמוד במקום.
"משום שלציית לי זה לציית לבירובידה. מנקודת המבט של הארצות ההפוכות, שתינו הההשתקפות של סארידה בארצות הבר כמו שקאראזור, קרוגונד וסרטן הענק שלו היו השתקפות של מלסיבר כשהוא חצה לארצות הללו. העובדה שאנחנו שתיים אומרת משהו: סארידה אישה חשובה בצד השני." הסבירה סילאדיה לאילסמרה את דרך מחשבתה בעניין.
בירובידה הייתה מתוסכלת מכך שלא לקחה את סארידה בכל זאת מהארצות ההפוכות. פשוט הגיע למלסיבר לחוות את אותו כאב משונה שחשה כשקרוגונד והאחרים חדלו מלהיות שם. אי שם בתוכה, ברבודה תלתה עיניים גדולות ומלאות תשוקה. בתוך תוכה, לכך היא קיוותה.
עכשיו בירובידה הייתה פה כדי לקיים את רצונה.
"אני נוצרתי בדיוק באותו הזמן כמו בירובידה. לציית לה זה כמו לציית לאחותי, סילאדיה." הסבירה אילסמרה ביהירות, מקרבת את הרגע שבירובידה תהפוך אותה בכל זאת לאפר. הערפדית לא הבינה בכלל שקיומה נמצא על כלימה. ואז הבינה בירובידה שלא היה לה... אכפת.
משהו בטומאה פשוט השתיק את כל הפחדים שלה כמו הרוגע המסתורי שאפף את אליאניה.
אלה ואלה נבעו מהחברה שהקיפה אותן. הן לא באו מהן. בירובידה חרקה בשיניה ואמרה: "ובכל זאת, באת לבקש אצלי מקלט, אילס. המעט שאת יכולה זה לכבד את העוצמה שלי."
היא עמדה לומר שווארוש יותר חזק ממנה עד שנזכרה מה היא. ואז פשוט קרסה על הרצפה, כולה מכונסת וחיוורת בעצמה כמו שהייתה בת אדם. היו דברים שפשוט לא השתנו אצלה או שפשוט לא חלף מספיק זמן. בירובידה החליטה להתעלם מזה ולהיענות לקריאת האתגר.
אנאהידה תבין מי היא היורשת האמתית של אנטיגואה עוד בטרם יירד הלילה על הארצות.
ורק כעבור רגע, בירובידה קלטה שהדבר היחיד שמונע מאילסמארה לנשוך את מוקוס הוא ידיה החזקות של סילאדיה. הערפדית המרדנית ניצלה את הרגע הזה של ההתעלות כדי לקחת משהו שהתכוונה להשתמש בו כחלק מתוכנית הגיבוי שלה אם תצטרך להיות שוב ברבודה.
"לא סיימתי עם מארויפנטוס לפני שהם הפריעו לי." סיננה אילסמארה "אתן חייבות לי! בלעדיי לא הייתן יודעות כלום!"
מוקוס עמד שם כפסל עם העיניים האדומות והשיער האדום שלו, מוכן כחפץ שעמד להיגנב. בירובידה כיווצה את גבותיה הבהירות ומצאה שאילסמארה מתנגדת להפיכתה לאפר. בירובידה שכחה שיש לה עסק עם קוסמת. היא יכלה להדוף עד רדת הלילה את ניסיונותיה.
בינתיים הכרכרה עצרה.
מי אמר שלהיות גבירה מכל סוג שהוא עומד להיות קל? אפילו מזכרונותיה של אנטיגואה, המלאכה הייתה מורכבת. הרעיון לצאת למלחמה נראה מפתה יותר ויותר בחוסר המורכבות שלו לעומת הפתרון של הזריעה. בירובידה ידעה שאם תיתן לאילסמארה את מבוקשה, הערפדית לעולם לא תציית לה יותר.
"קרעי אותה לגזרים." אמרה בירובידה לבסוף, סומכת על שריריה האדירים של סילאדיה. אחרי הכל, כל פרט ופרט בסילאדיה היה פרי תכנונה. היא הייתה יצירת המופת המושלמת, ככלות הכל.
והכרכרה התחילה לנסוע בעוד סילאדיה קורעת לגזרים את הערפדית. בהתחלה דממה. בהמשך המולה של לחשי מתקפה והתפרצויות של אלימות שלא היו מביישים את הביריונים במזחי הקשת הכסופה. סילאדיה הייתה חזקה ולבסוף עמדה עם לבה הפועם של אילסמארה, חפון בטלפיה.
ערימת הבשר, שהיייתה פעם אילסמארה, התחילה להתאחות.
וסילאדיה מחצה את לבה של אילסמארה לעסיס שחור ומדמם. האיברים התחילו להתרוצץ, צמאים לדם שזרם עד רגע לפני כן בתוכם. הלב נעלם בתוך טלפיה של סילאדיה לתוך ערימת האיברים. הגגות הקמורים של קהילת החיות המדברות נראו באופק כשאילסמארה התהוותה, בלי לב.
דמעות זלגו מעל פניה החיוורות, דמעות שהבהירו שהיא למדה את הלקח לגבי נאמנות וציות.
כבר שצפתה בו בפעם הראשונה, היא הופתעה שחיות מדברות בנו לעצמן בתים ולא התגוררו במאורות חפורות מתחת לשורשי העצים השחורים. הבתים עצמם היו קטנים וחומים, כמעט משתלבים עם צבעה הנוכחי של אדמת היער שרוותה מי שלגים מומסים. אלה לא תפסו מקום אלא ישבו בין העצים כאילו היו חלק מן היער. עשן עלה מהבתים, עשן אל אח מבוערת.
חייליה של אנאהידה חסרי הראשים צפו בכפר בין צללי העצים. בירובידה הופתעה מהמהלך.
"אנאהידה," פנתה בירובידה אל גבירתם "האם את שומעת אותי?"
קול נעים לאוזן אך רחוק מטוב לב שאל, בכמיהה, "האם אנטיגואה עדיין קיימת בתוכך?"
בירובידה נדהמה. היא ידעה מזכרונותיה שאנטיגואה טיפחה במיומנות את נאמנות חסידותיה. היא חשבה שעם לכתה, הנצחיות יתקוטטו על המקום שהתפנה. היא לא חשבה שהן ישאלו אם אנטיגואה עדיין קיימת בתוכה. אפילו לה היה ברור שהמהלך הבא, אם תענה בחיוב, יהיה להציל את אנטיגואה גם במחיר השמדתה של בירובידה. היא לא הייתה מצפה לפחות. היא עדיין נדהמה מהשאלה.
"לא." ענתה בירובידה ולא עמדה להיכנס לדיון מה עושה את האנטיגואה הזכרונות או האישיות במלוא תפארתה "ראיתי אותה תלויה חסרת חיים על תקרה בתוך החלל בנשמתי."
מסתבר שאנאהידה שמעה "חסרת חיים" כ-"חסרת הכרה" משום שחייליה התחילו להתקדם, מגפיהם המסומרים מרטשים את האדמה הלחה ברצועות המתכת שלהם. הם הרכינו את אלות הברזכוכית לקראת שרשרת חבטות מהירה. אנאהידה שכחה שהם צריכים להיכנס לכרכרה.
בעודה חושבת זאת, אלותיהם התחילו כבר לחבוט בדלתות הכרכרה באכזריות תהומית, מחללות את יצירתה. הם היו ערפדים כמו אילסמרה. הם לא היו צריכים ראשים כדי לתפקד. בירובידה התחילה לנתח במחשבתה האם הם שונו על ידי אותם חלקים ברוח הארץ שאנטיגואה השחיתה דרך אנאיס או שהם ננשכו ישירות על ידי ערפד. האם הן בכלל חיילות?
בירובידה הסתכלה על קימורי גופם והגיעה למסקנה שהמשותף להם היה שהם היו ממעמד הלוחמים. היו שם גברים והיו שם נשים. כולם נשלטו מרחוק על ידי אנאהאידה. לאף אחד מהם לא היו סימנים שהם אי פעם ננשכו. אם כך, הם נשלטו על ידי רוח הארץ המושחתת. הם היו המקורות שמהם היא ינקה את קיומה.
הגיע הזמן לקחת מאנאהידה את השליטה בהם.
"סילאדיה," אמרה בירובידה "האם אותו חלק שנותר בך מסדליה יכול לגשת לרוח הארץ?"
סילאדיה העוותה את פניה, חושפת את ניביה ואמרה: "כבר חשבתי על האפשרות הזו, אפלתה. רוח הארץ המרושעת נרתעת מפני מהותה של סארידה. אני לא יכולה לגשת אליה."
היא שכחה את ההשפעות המעניינות של מהות אנשי הארצות ההפוכות. במקום להשתלט, היא יכולה לעשות את ההפך הגמור. היא יכולה לגרש אותה מכאן. במקרה הטוב, החיילים יצאו מכלל שליטה. במקרה הגרוע ביותר, הם יחזרו לאנושיותם ויפלו מתים בהיעדר ראשם.
כאילו סילאדיה קראה את מחשבותיה, היא דחפה את הרוח המושחתת הלאה מהחיילים האלו.
האוויר נעשה אפל וסוער כששתי המהויות התנגשו זו בזו, דוחות זו את זו בריקוד אלים. השמיים העכירו מבלי להשתנות. היא יכלה להבחין שהחיות המדברות ברחו לתוך בתיהן, מבינות בחוש שהן עומדות על סף הסכנה. סילווארן היה אוהב את התחושה שהשרה המקום.
"אם אנטיגואה הייתה חיה בך, היית מנסה לתמרן אותי. לא היית מנסה להילחם בי, בירובידה." סיננה אנאהידה, קולה משובש מבעד לסערה שנבעה מההתנגשות בין הכוחות "כשיירד הלילה, שתינו נילחם."
וחייליה ניסו לסגת כשהסערה תופסת אותם בטלפיה המרושעות. הם לא הצליחו לציית לפקודה גם אם חייהם עתה היו תלויים בציות לה. בירובידה מצאה את המצב מעורר ביותר. היא חשבה שהיא יכולה לנשק את אילסמרה במקום, למצוץ את החיים מתוך הערפדית הזו, את הילת הזהב היפהפיה שאפפה את הערפדית. היא ידעה שאם היא תעשה את המהלך הזה, היא תידחף עוד יותר אל הקצה של הכישוף שהיה מעורב ביצירתה. כישוף שהיא לא הבינה.
היא קלטה שהטומאה לא שלטה בה כמו בערפדים. היא כבר הייתה משהו אחר לחלוטין. בירובידה יכלה רק להיזכר באגדה שקראה פעם על ישות תועבה שמעשיה חלחלו אל הארץ. היא לא בדיוק הבינה על מה הספר מדבר בזמנו. היא לא נשמעה שייכת לאף אחד משלושת הסוגים המוכרים של יצורי טומאה ולא לחמשת הסוגים הפחות מוכרים שהיו מוכרים לאנטיגואה ומכאן גם לה.
וסילאדיה נפלה על רצפת הכרכרה כשהסערה חדלה לפתע. החיילים חסרי הראש, כמצופה, נפלו מתים על אדמת היער הבוצית. הכרכרה נעה מעצמה מבלי שבירובידה תבין את זה, בורחת מפני השמונה, מהכוחות שיצרו את הארצות האילו. מה שווים לה כל כוחותיה אלו? מה הם שווים לה אם יש כאלה ששווים יותר ממנה?
