סימוניהם של שני משולשים, ועיגול, ניבטו אליו מהשמיים זוהרים. למעלה הם קראו לו, שיבוא, שיתקרב. "בוא, בוא אלינו, קבור בנו סוד עמוק שאולי תרצה לגלות."
הצורות הנמיכו עוף, התקרבו אליו בשלווה. "מי אתה?" הן תהו.
סתם אדם, הוא ענה. ומי אתן?
"אני עיגול" ענה העיגול, "בלי סוף ובלי התחלה, חוזר על עצמי."
"ואני משולש ישר זווית ושווה שוקיים" ענה המשולש הזהוב, הרחוק ממנו יותר. "אתה רואה?" הוא קירב אליו את הצלע הארוכה שלו. "היא גדולה פי שורש שתיים משתי הצלעות האחרות. לא שתיהן ביחד, כמובן, גדולה פי שורש שתיים מכל אחת מהן בנפרד."
"ואני," אמר לו המשולש האחר, שקט ומסוגר בתוך עצמו, צבוע בטורקיז אדמדם, "אני משולש שווה צלעות. אני מושלם, ישר, שישים שישים שישים, בלי חיסרון ועם תכונות כל כך רבות שלא תוכל לזכור אותן. שלוש זוויות שוות, שלוש צלעות שוות, מתחלק לשני משולשי זהב, לא כמו החבר שלי פה", הוא הפנה את קודקודו למשולש הזהוב, שלא ענה בהפגנתיות, "אלא משולשי זהב אמיתיים. בהם הניצב מול הזווית הקטנה שווה למחצית היתר. אני משולש יפה. פשוט וסבוך גם יחד. אתה ממילא לא מבין."
אני דווקא מבין, הוא ענה.
"אמרתם שקבור בכם סוד, וכל מה שאני רואה כאן הוא אתכם. מסובכים מאוד אולי, אבל בכל זאת פשוטים, שלוש צורות רגילות לחלוטין."
"רגילות לחלוטין?" הזדעק העיגול. "מה רגיל בעיגול? כמה דברים בעולם שלך אתה מכיר שאין להם התחלה ואין להם סוף, כמה צורות כאלו אתה מכיר? לא ישרות ונוחות, לא מתחנחנות כלפי אף אחד. עומדות על שלהן, כמוני, עומד על מה שאני, מי שאני. אני לא אהיה ישר כמו כל האחרים, גם אם אולי הייתי אמור להיות, הם רוצים תמיד שאהיה כזה. ואני, למרות שלא אגיד לך שלא עברו בי פחדים גדולים בקשר לשונות שלי, לעובדה שאני מוזר בעיניהם, לא אוותר. אהיה עגול ושלם ואינסופי. ושילכו להזדיין. אני גם יודע לקלל, אם לא ידעת."
דווקא חשבתי שתדע, הוא אמר.
"היי, אל תנכס את הקללות לעצמך, גם לי יש אוצר יפה של מילים שיעשו לך רע." אמר המשולש ישר הזווית. "קוסינוס, למשל. תראה איך דחפו לשם קוס, בכלל בלי שתרגיש. היוונים האלו, שלא יהיה לך ספק, אני הכרתי אותם טוב, והם חשבו שהכירו אותי אבל לא הייתה להם שום דרך להכיר באמת, הם חשבו רק על סקס. אפילו בחישובי הזוויות והיחסים שלהם הם חשבו על סקס. קוס קוס קוס, איבר המין הנשי בתוך כל משולש. אתה מבין? מבין איך הראש שלהם עבד? יוצא לי טוב, לחזור על זה. אני, ישר זווית? ישר חלקית, האמת. עם הריבוע שתקוע לי שם בפינה, שמשקר לכם בפרצוף תמיד, כי הוא לא שלי, הוא שלכם, הדמיון שלכם, כאילו דבר לא יכול להיות ישר בלי איזה סימון שיאלף לכם אותו. והריבוע ההוא לא ישר, הוא עקום, פוגע ומעוות בי את החיבור היפה כל כך של שתי הצלעות הקטנות. אבל יודע מה, אתה בטח עדיין בקוס, נכון? גם אני שם, כל משולש שם, חושב לעצמו ומפנטז על התרבות. אפילו הזה פה, לידי," והוא העיף מבט קודקודי לעבר המשולש שווה הצלעות, "אפילו הוא דיבר איתך קודם כל על התרבות. זוכר? שני משולשי זהב אמיתיים. משולשים, תדע לך, זה עם חרמן."
אני חושב שידעתי את זה כבר, הפטיר.
"עם חרמן, נו באמת!" קרא משולש הטורקיז. "אתה חרמן! אני לא דיברתי על התרבות, אני דיברתי על הזרימה של החילוק, של הפילוג המתמטי הנפלא שהופך להיות בהיר כל כך כשמגלים אותי מחדש כשני משולשים, חופפים, יפים, מוזהבים. רצית לשמוע סוד, נכון? אני אגלה לך את הסוד, את ה-סוד. של כל צורה, של כל משולש."
"אולי עדיף שלא." אמר העיגול.
"אולי באמת עדיף שלא." אמר המשולש הצבוע זהב.
"אני מעדיף שכן, מאוד מעדיף שכן." אמר בתקיפות. "ואל תפריעו לי. אל תפריעו לי. אני אספר לך סיפור, כן? כך שתוכל להבין למה צורות הן לא אתם, בני האנוש הפגומים. ושלמיניות החייתית והפרמיטבית שלכם אין עוד שום קשר אלינו. עמוקים כ כן?"
כן, הוא השיב.
"יום אחד," התחיל המשולש, "יום אחד לפני שהתחיל הכל, הייתה צורה אחת, גדולה ועצומה, שהכילה בתוכה את כל הצורות האחרות. את הריבוע והמלבן והעיגול והמחומש והדלתון והמתומן ואת כל הצורות שתוכל לעלות בדעתך. ו...איך נגיד את זה בעדינות? לא היה טוב לה. לא טוב בכלל. היא סבלה מעודף צורות, עודף רגשות, עודף של משקל. היא הייתה גדולה מדי, יותר גדולה ממה שמשהו צריך להיות. 'טפוי.' היא אמרה. 'נמאס לי כל כך להיות גדולה.' וזרקה, מתוך תוכה, עיגול קטן לנהר שישבה לידו. מיד הוקל לה, אבל כעבור רגעים אחדים הרגישה שוב כמה נוראה היא, כמה מפלצתית. 'טפוי', אמרה שוב. 'נמאס לי כל כך להיות שמנה.' ובהכניסה יד עמוק לתוך עצמה, שלפה ריבוע קטן והטילה אותו בזעם לכיוון הגדה השנייה. ויום אחר יום, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה, הלכה המפלצת והצטמקה, התפרקה לצורות קטנות ומשונות, מעצבת ומשנה בעזרתן את הדברים מסביבה. העולם העמום שהכירה הלך והשתנה. הוא התחיל להיות עקום, וישר, ועגול, ומשולש, ומרובע. רק המפלצת הלכה ואיבדה את הדבר שכל השאר ינק מתוכה, וככל שהמציאות מסביבה נהייתה ברורה וחדה יותר כך נהייתה היא אבודה ומטושטשת יותר.
היא התחילה להתחרט על מעשיה. לחפש בכל מקום את הצורות האבודות, להחזיר אותן לתוך גופה הזקוק להן, להחזיר אותן הביתה. אבל הן לא נשארו במקומות בהם השליכה אותן, לא חיכו לה. הן היו עכשיו בנהרות, בשמיים, באדמה, אפילו באש שהדליקה המפלצת מדי לילה כדי לחמם את העור שלה, שבאופן פתאומי נעשה קפוא ודק. היא נתנה את הצורות שלה לעולם, והעולם לא החזיר לה אותן.
כך שהיא התחילה לשכוח, לשכוח מה הייתה, להסתגל לחיים חדשים.
היא זכרה עכשיו רק את שתי ידיה, ושתי רגליה, ואת הראש שלה, ואת איבר המין שלה. היא זכרה את עצמה רק כיצור המרוקן שהפכה להיות. היא אתה."
חשבתי כך, חשבתי כך מהתחלה, אמר.
הצורות הנמיכו עוף, התקרבו אליו בשלווה. "מי אתה?" הן תהו.
סתם אדם, הוא ענה. ומי אתן?
"אני עיגול" ענה העיגול, "בלי סוף ובלי התחלה, חוזר על עצמי."
"ואני משולש ישר זווית ושווה שוקיים" ענה המשולש הזהוב, הרחוק ממנו יותר. "אתה רואה?" הוא קירב אליו את הצלע הארוכה שלו. "היא גדולה פי שורש שתיים משתי הצלעות האחרות. לא שתיהן ביחד, כמובן, גדולה פי שורש שתיים מכל אחת מהן בנפרד."
"ואני," אמר לו המשולש האחר, שקט ומסוגר בתוך עצמו, צבוע בטורקיז אדמדם, "אני משולש שווה צלעות. אני מושלם, ישר, שישים שישים שישים, בלי חיסרון ועם תכונות כל כך רבות שלא תוכל לזכור אותן. שלוש זוויות שוות, שלוש צלעות שוות, מתחלק לשני משולשי זהב, לא כמו החבר שלי פה", הוא הפנה את קודקודו למשולש הזהוב, שלא ענה בהפגנתיות, "אלא משולשי זהב אמיתיים. בהם הניצב מול הזווית הקטנה שווה למחצית היתר. אני משולש יפה. פשוט וסבוך גם יחד. אתה ממילא לא מבין."
אני דווקא מבין, הוא ענה.
"אמרתם שקבור בכם סוד, וכל מה שאני רואה כאן הוא אתכם. מסובכים מאוד אולי, אבל בכל זאת פשוטים, שלוש צורות רגילות לחלוטין."
"רגילות לחלוטין?" הזדעק העיגול. "מה רגיל בעיגול? כמה דברים בעולם שלך אתה מכיר שאין להם התחלה ואין להם סוף, כמה צורות כאלו אתה מכיר? לא ישרות ונוחות, לא מתחנחנות כלפי אף אחד. עומדות על שלהן, כמוני, עומד על מה שאני, מי שאני. אני לא אהיה ישר כמו כל האחרים, גם אם אולי הייתי אמור להיות, הם רוצים תמיד שאהיה כזה. ואני, למרות שלא אגיד לך שלא עברו בי פחדים גדולים בקשר לשונות שלי, לעובדה שאני מוזר בעיניהם, לא אוותר. אהיה עגול ושלם ואינסופי. ושילכו להזדיין. אני גם יודע לקלל, אם לא ידעת."
דווקא חשבתי שתדע, הוא אמר.
"היי, אל תנכס את הקללות לעצמך, גם לי יש אוצר יפה של מילים שיעשו לך רע." אמר המשולש ישר הזווית. "קוסינוס, למשל. תראה איך דחפו לשם קוס, בכלל בלי שתרגיש. היוונים האלו, שלא יהיה לך ספק, אני הכרתי אותם טוב, והם חשבו שהכירו אותי אבל לא הייתה להם שום דרך להכיר באמת, הם חשבו רק על סקס. אפילו בחישובי הזוויות והיחסים שלהם הם חשבו על סקס. קוס קוס קוס, איבר המין הנשי בתוך כל משולש. אתה מבין? מבין איך הראש שלהם עבד? יוצא לי טוב, לחזור על זה. אני, ישר זווית? ישר חלקית, האמת. עם הריבוע שתקוע לי שם בפינה, שמשקר לכם בפרצוף תמיד, כי הוא לא שלי, הוא שלכם, הדמיון שלכם, כאילו דבר לא יכול להיות ישר בלי איזה סימון שיאלף לכם אותו. והריבוע ההוא לא ישר, הוא עקום, פוגע ומעוות בי את החיבור היפה כל כך של שתי הצלעות הקטנות. אבל יודע מה, אתה בטח עדיין בקוס, נכון? גם אני שם, כל משולש שם, חושב לעצמו ומפנטז על התרבות. אפילו הזה פה, לידי," והוא העיף מבט קודקודי לעבר המשולש שווה הצלעות, "אפילו הוא דיבר איתך קודם כל על התרבות. זוכר? שני משולשי זהב אמיתיים. משולשים, תדע לך, זה עם חרמן."
אני חושב שידעתי את זה כבר, הפטיר.
"עם חרמן, נו באמת!" קרא משולש הטורקיז. "אתה חרמן! אני לא דיברתי על התרבות, אני דיברתי על הזרימה של החילוק, של הפילוג המתמטי הנפלא שהופך להיות בהיר כל כך כשמגלים אותי מחדש כשני משולשים, חופפים, יפים, מוזהבים. רצית לשמוע סוד, נכון? אני אגלה לך את הסוד, את ה-סוד. של כל צורה, של כל משולש."
"אולי עדיף שלא." אמר העיגול.
"אולי באמת עדיף שלא." אמר המשולש הצבוע זהב.
"אני מעדיף שכן, מאוד מעדיף שכן." אמר בתקיפות. "ואל תפריעו לי. אל תפריעו לי. אני אספר לך סיפור, כן? כך שתוכל להבין למה צורות הן לא אתם, בני האנוש הפגומים. ושלמיניות החייתית והפרמיטבית שלכם אין עוד שום קשר אלינו. עמוקים כ כן?"
כן, הוא השיב.
"יום אחד," התחיל המשולש, "יום אחד לפני שהתחיל הכל, הייתה צורה אחת, גדולה ועצומה, שהכילה בתוכה את כל הצורות האחרות. את הריבוע והמלבן והעיגול והמחומש והדלתון והמתומן ואת כל הצורות שתוכל לעלות בדעתך. ו...איך נגיד את זה בעדינות? לא היה טוב לה. לא טוב בכלל. היא סבלה מעודף צורות, עודף רגשות, עודף של משקל. היא הייתה גדולה מדי, יותר גדולה ממה שמשהו צריך להיות. 'טפוי.' היא אמרה. 'נמאס לי כל כך להיות גדולה.' וזרקה, מתוך תוכה, עיגול קטן לנהר שישבה לידו. מיד הוקל לה, אבל כעבור רגעים אחדים הרגישה שוב כמה נוראה היא, כמה מפלצתית. 'טפוי', אמרה שוב. 'נמאס לי כל כך להיות שמנה.' ובהכניסה יד עמוק לתוך עצמה, שלפה ריבוע קטן והטילה אותו בזעם לכיוון הגדה השנייה. ויום אחר יום, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה, הלכה המפלצת והצטמקה, התפרקה לצורות קטנות ומשונות, מעצבת ומשנה בעזרתן את הדברים מסביבה. העולם העמום שהכירה הלך והשתנה. הוא התחיל להיות עקום, וישר, ועגול, ומשולש, ומרובע. רק המפלצת הלכה ואיבדה את הדבר שכל השאר ינק מתוכה, וככל שהמציאות מסביבה נהייתה ברורה וחדה יותר כך נהייתה היא אבודה ומטושטשת יותר.
היא התחילה להתחרט על מעשיה. לחפש בכל מקום את הצורות האבודות, להחזיר אותן לתוך גופה הזקוק להן, להחזיר אותן הביתה. אבל הן לא נשארו במקומות בהם השליכה אותן, לא חיכו לה. הן היו עכשיו בנהרות, בשמיים, באדמה, אפילו באש שהדליקה המפלצת מדי לילה כדי לחמם את העור שלה, שבאופן פתאומי נעשה קפוא ודק. היא נתנה את הצורות שלה לעולם, והעולם לא החזיר לה אותן.
כך שהיא התחילה לשכוח, לשכוח מה הייתה, להסתגל לחיים חדשים.
היא זכרה עכשיו רק את שתי ידיה, ושתי רגליה, ואת הראש שלה, ואת איבר המין שלה. היא זכרה את עצמה רק כיצור המרוקן שהפכה להיות. היא אתה."
חשבתי כך, חשבתי כך מהתחלה, אמר.
