"איזה בלגן, פלא שהגעתם עד כאן." אמרה אלכסנדרה בשעשוע, "אם אינכם מתנגדים, אקח את חברכם הפצוע על הקרולוי שלי, לי אין שום בעיה עם קצת דם. בכל מה שנוגע לנסיכנו..." היא ניגשה אליו והעבירה את ידה מול עיניו, "היי, אנג', תתעורר, מישהו בבית?"
הנער הניע את עיניו ומצמץ באיטיות, מרים את מבטו אל האישה הצעירה, "כן.." הוא אמר בשקט.
היא חייכה, "אתה חיוור יותר מהרגיל, אולי תשתה משהו?"
מבטו נע באיטיות הצידה, אל הנאדים והמימיות שהועמסו על הקרולואים.
"משהו אחר." היא אמרה והקימה אותו, "הנה, הרבה יותר טוב."
הוא עדיין נראה המום מעט, בהה קדימה במבט שהוטה מעט למטה. היא הובילה אותו אל אחד הקרולואים, בעוד אנשיה נשאו את גופו הדומם של דלנארק והניחו אותו אל הקרולוי של אלכסנדרה. "קדימה, נסיכון קטן ומופרע שלי, הנה, רגל אחת למעלה...ילד טוב! אראנור, שים עין עליו, בסדר? תודה, אהובי."
בדרך חזרה אל הקרולוי שלה, היא עברה לצידה של לוסידה ונטלה מידיה את צרור הממחטות הצבעוניות, "תודה." אמרה וניגשה לקשור את דלנארק אל הקרולוי שלה. "קדימה, אני חושבת שאפשר לצאת מפה כבר."
אריאל טיפס על הכרכרה והתיישב לצידו של קינסי במושב הרכב, צופה בחברי הקבוצה עולים על הקרולואים. "אני חושב שהגיע הזמן לצאת לדרך, קינסי ידידי." אמר בטון שליו, אך הפעם לא חייך.
מעופם של הקרולואים היה די חינני, מהיר מאוד, מהסיבה שלא יכלו להסתמך על מוטת כנפיים עוצמתית. הפעם נראו מעט מסורבלים בגלל המטען העודף, אבל עד מהרה הותירו את האדמה החולית, החאן המוכתם ונווה המדבר מתחתיהם. הם עפו כלהקה, במבנה יהלום מכונס, אלכסנדרה טסה בראש.
לרגע נותרו החולות הנטושים שלווים לגמרי, ובין שיירי הבגדים המלוכלכים נותר התיק הקרוע, רוח סתרה את הבגדים, בידרה ואף הניעה אותם הלאה, ביחד עמם נסחפו להם גם שיירי התיק. ברגע שאלו הוסרו, התגלה שוב העצם שנח לו בחול, פסלון קטן מעץ, דמות שועל שחור עם שלושה זנבות חדים. לרגע הוא נח שם, דומם בתמימותו; לפתע יד מכוסה חול בקעה מהאדמה, עורה דק ושקוף באופן עוברי, נצמד אל הורידים הפועמים ועצמות הפרקים הבולטות. מהירה כהכשת צפע, היד לפתה את הפסלון ונמשכה בחזרה למעמקי החולית.
"אני לא מבין." אמר קינסי, בעודו מביט בקרולואים נעים לעבר האופק, "למה ויתרת כל כך מהר?"
"הנסיך לא עמד להצטרף אלינו, לקחת אותו בכוח לא היה משרת את המטרה, ידידי." ענה אריאל בפשטות, "מלבד זאת, העניינים לפתע נהיו...מורכבים יותר. לא, המשך מזרחה."
"ארוס?" שאל האלף לכוונתו,
"אנחנו בדרכנו לסילברוואלי."
"אבל, מה עם המלך?"
"ייאלץ להמתין." ענה הנער.
שקט רגעי שרר ביניהם.
"מה בדיוק נהיה מורכב יותר?" שאל האלף לאחר רגע.
"האם הבחנת בתליון בו השתמש הכהן?"
"תליון הכהונ-"
"זה לא תליון כהונה!" התפרץ הילד בכעס, ואז הוסיף בקול רגוע יותר- "זה לא התליון שלו, הוא גנב את התליון מהקבר, הוא גנב את התליון שלי."
"שוב, אני לא מבין." אמר האלף, "אם הוא גנב את התליון שלך, למה לא לקחת אותו? הם אולי היו רבים יותר, אבל זה לא שלא התמודדנו עם מספרים כאלו בעבר..."
"בגלל, סינק-" נאנח הילד בלאות, "שלא התחשק לי להתמודד מול הכהן, התליון, ארבעת החברים שלו ועשרים ואחד ערפדים רעבים."
"ערפדים?" פער האלף את עיניו, "אבל, הנסיך..!"
"אם הנסיך לא ידע להתמודד עם הבעיה הזו, הוא ממילא חסר תועלת עבורנו." אמר ארוס-אריאל הצעיר והביט קדימה אל הדרך החולית.
"גבירתי." נהם אחד מאנשיה של אלכסנדרה, בעודו רוכב לצידה, "עזבנו את הקרקע, אנחנו מוכנים לאכול."
"מה?" שאלה אדומת השיער והביטה בו, "מה זאת אומרת?"
הסגן שלצידה השני נע מהר כל כך עוד שפעולותיו נראו כטשטוש אחד גדול, הוא ביצע סלטה לאחור והופיע לאחר שבריר שניה מאחורי פיליפ, המושכות של הקרולוי נכרכו סביב צווארו של ירוק העיניים וידיו היו אחוזות בכוח מאחורי גבו. הערפד חייך חיוך שחשף את צמד ניביו הארוכים והחדים, ואז השתמש במושכות העור כדי למשוך את ראשו של פיליפ הצידה, חושף את צד צווארו. "זה חם." הוא רחרח את העור מקרוב, "הרבה ברזל, כן...הפרה הזאת ידעה תאוות דם, אני יכול ממש לטעום את הנפש השחורה והקטלנית." גיחך, "אני מקווה שהוא לא רעיל."
OOC-
שימו לב, הם נעים במהירות על ויש להם כוח פיזי מוגבר, בגלל זה לא נתתי לכם אפשרות להתנגד.
IC-
"מה אתה עושה? לאסריאן! הנח לו מיד! הגבירה שלך פוקדת עליך!" קראה אלכסנדרה בזעם.
"הגבירה שלנו נתנה לבית שלנו להיהרס!" התריס ערפד אחר, שריתק את לוסידה לגבו של הקרולי בכוח עליון.
"אין לנו קן, אין אוכל, מסתפקים בדם קר שנוקז מגוויות...השדים יודעים כמה זמן הנבאטים האלו ישבו שם. אם לא ידעתי טוב יותר, הייתי אומר שהגבירה שלנו מנסה להיפטר מאיתנו." אמר ערפד אחר, שלפת את צווארונו של אקטיביליוס בכוח, כורך אותו סביב ידו כדי לחנוק את הברברי בכוח שהיה פחות או יותר משתק.
"זה מרד! זה נגד החוקים!" צווחה אדומת השיער, חושפת את ניביה, "צייתו לי או שתישאו בתוצאות!"
"אבל אני יודע טוב יותר, ואני אומר שזמנה של הגבירה שלנו עבר." שלף אחד הערפדים את חרבו של דאז'יראל מנדנה, מצמיד את חודה אל מתחת ללסתו, מביט בדם הניגר בתיאבון.
הערפד שרכב עם טרלוול, לעומת רובם, לא תקף אותו, אלא הביט בשאר. "מה אתם עושים? הגבירה נתנה לכם פקודה ישירה! יש לנו די והותר דם, זה יספיק כדי לשרוד-"
"לשרוד!" נחר ערפד אחר בבוז, לא היה אף חבר קבוצה על הקרולוי שלו, "אנחנו לא מקקים! אנחנו גזע עליון של ציידים! אנחנו לא נשפיל את עצמנו בכך שנחייה כרימות!"