מקוון: צללים- רשומות השוטה [נסגר]

[wizinet]

אני תופס את כדור הסחבות מן הרצפה ומתרחק מהאזור במהירות.
"בואו לא נעכב אותם." אני אומר לחבריי לקבוצה. "נצא עכשיו".
אני ניגש לגופתו של דלנארק ופונה לאלכסנדרה "יש לכם כיצד להעמיס אותו על אחד ה... היצורים שלכם?" אני שואל בעודי מסתכל על האוכפים ומחפש דרך לעשות זאת בעצמי.

 

[Acara]

"אני מאמינה שהדרך הכי יעילה להעביר אותו תהיה לקשור אותו לגבו של אחד הרוכבים." לוסידה אומרת בקול מתון ושקול, מצטרפת אל פיליפ. "הסחבות ירפדו את ראשו ויש לי עם מה לקשור אותו..." היא אומרת בעודה מקמטת מעט את מצחה בעודה שולפת שרשרת ארוכה וצבעונית מעוד של מטפחות. "כן..בכל מקרה..."
"אם יש לאנשיך בעיה עם דם, רק למדו אותי את ההוראות הבסיסיות של איך להתפעל את הלטאות החמודות שלנו ואני אסתדר..." האלפית פונה אל אלכסנדה בעודה מציצה מזווית עינה אל הדרקונים המעופפים, "...כן, קטן עליי!"

 

[LightSword]

"תסלחי לי.." דאז'יראל מתפרץ אל עבר הליצנית וקוטע את בקשתה.. "לך יש תינוקת בחיכך להשגיח ולטפל, ולהתמודד עם דם לא נראה לי משהו שנמצא בסדר עדיפויות גבוה כל כך מבחינתכם..".
הוא עשה זאת די בחוצפה, אבל הוא התכוון לכך.. הוא ניסה להרחיק אותה, ואולי, באמת דאג לשלומה ולשלום התינוקת?
באמת אולי, אבל יותר מכך, הוא רצה להיות קרוב לאנג'לו ברגע שייצא מהשוק- אם נכנס אליו בכלל, וברגע הזה- יהיו לו כמה שאלות.
"אני אשגיח על הנער- אני לא נושא עימי אף אחד או ציוד רב, ואני חזק מספיק כדי לנהל את מעוף הלטאה בשביל שנינו.."

 

[The Time]

טעות

 

[death-knight]

.

 

[The Time]

טעות

 

[death-knight]

.

 

[The Fool]

OOC:
עד כמה שהרולפליי הנוסף משמח אותי, אתם צריכים לבטל אותו, אריאל לחש את דבריו לאקטיביליוס, אף אחד מכם לא שמע אותם.

 

[wizinet]

"אני חושב שמוטב שדלנארק ואנגלו יהיו באחריות מישהו שמנוסה ברכיבה" אני אומר בארסיות קלה לעבר לוסידה ודאז'יראל.
"אנחנו רק צריכים למצוא דרך טובה לקשור אותם, ובכך אני מסכים עם לוסידה". אני פונה לבחור שהסכים שארכב איתו. "חברכים יוכלו להתמודד עם אדם הקשור לגבם?" אני שואל אותו. "אני מאמין שזו הדרך היחידה לשמור בטחונם במהלך המעוף".

 

[Acara]

"כמובן שאני צודקת," לוסידה מזעיפה פנים אל עבר פיליפ ודאז'יראל, "ולמקרה שלא הקשבתם, הצעתי את עצמי רק במידה ועמיתיה של אלכסנדרה יסרבו."
זכרים מטופשים! אל מי ~נדמה~ להם שהם מדברים? הם לא היו שורדים שם יותר מחמש דקות!!
"אני תמיד צודקת ואני יותר ממסוגלת לעשות את זה."

 

[The Fool]

"איזה בלגן, פלא שהגעתם עד כאן." אמרה אלכסנדרה בשעשוע, "אם אינכם מתנגדים, אקח את חברכם הפצוע על הקרולוי שלי, לי אין שום בעיה עם קצת דם. בכל מה שנוגע לנסיכנו..." היא ניגשה אליו והעבירה את ידה מול עיניו, "היי, אנג', תתעורר, מישהו בבית?"
הנער הניע את עיניו ומצמץ באיטיות, מרים את מבטו אל האישה הצעירה, "כן.." הוא אמר בשקט.
היא חייכה, "אתה חיוור יותר מהרגיל, אולי תשתה משהו?"
מבטו נע באיטיות הצידה, אל הנאדים והמימיות שהועמסו על הקרולואים.
"משהו אחר." היא אמרה והקימה אותו, "הנה, הרבה יותר טוב."
הוא עדיין נראה המום מעט, בהה קדימה במבט שהוטה מעט למטה. היא הובילה אותו אל אחד הקרולואים, בעוד אנשיה נשאו את גופו הדומם של דלנארק והניחו אותו אל הקרולוי של אלכסנדרה. "קדימה, נסיכון קטן ומופרע שלי, הנה, רגל אחת למעלה...ילד טוב! אראנור, שים עין עליו, בסדר? תודה, אהובי."
בדרך חזרה אל הקרולוי שלה, היא עברה לצידה של לוסידה ונטלה מידיה את צרור הממחטות הצבעוניות, "תודה." אמרה וניגשה לקשור את דלנארק אל הקרולוי שלה. "קדימה, אני חושבת שאפשר לצאת מפה כבר."

אריאל טיפס על הכרכרה והתיישב לצידו של קינסי במושב הרכב, צופה בחברי הקבוצה עולים על הקרולואים. "אני חושב שהגיע הזמן לצאת לדרך, קינסי ידידי." אמר בטון שליו, אך הפעם לא חייך.

מעופם של הקרולואים היה די חינני, מהיר מאוד, מהסיבה שלא יכלו להסתמך על מוטת כנפיים עוצמתית. הפעם נראו מעט מסורבלים בגלל המטען העודף, אבל עד מהרה הותירו את האדמה החולית, החאן המוכתם ונווה המדבר מתחתיהם. הם עפו כלהקה, במבנה יהלום מכונס, אלכסנדרה טסה בראש.

לרגע נותרו החולות הנטושים שלווים לגמרי, ובין שיירי הבגדים המלוכלכים נותר התיק הקרוע, רוח סתרה את הבגדים, בידרה ואף הניעה אותם הלאה, ביחד עמם נסחפו להם גם שיירי התיק. ברגע שאלו הוסרו, התגלה שוב העצם שנח לו בחול, פסלון קטן מעץ, דמות שועל שחור עם שלושה זנבות חדים. לרגע הוא נח שם, דומם בתמימותו; לפתע יד מכוסה חול בקעה מהאדמה, עורה דק ושקוף באופן עוברי, נצמד אל הורידים הפועמים ועצמות הפרקים הבולטות. מהירה כהכשת צפע, היד לפתה את הפסלון ונמשכה בחזרה למעמקי החולית.

"אני לא מבין." אמר קינסי, בעודו מביט בקרולואים נעים לעבר האופק, "למה ויתרת כל כך מהר?"
"הנסיך לא עמד להצטרף אלינו, לקחת אותו בכוח לא היה משרת את המטרה, ידידי." ענה אריאל בפשטות, "מלבד זאת, העניינים לפתע נהיו...מורכבים יותר. לא, המשך מזרחה."
"ארוס?" שאל האלף לכוונתו,
"אנחנו בדרכנו לסילברוואלי."
"אבל, מה עם המלך?"
"ייאלץ להמתין." ענה הנער.
שקט רגעי שרר ביניהם.
"מה בדיוק נהיה מורכב יותר?" שאל האלף לאחר רגע.
"האם הבחנת בתליון בו השתמש הכהן?"
"תליון הכהונ-"
"זה לא תליון כהונה!" התפרץ הילד בכעס, ואז הוסיף בקול רגוע יותר- "זה לא התליון שלו, הוא גנב את התליון מהקבר, הוא גנב את התליון שלי."
"שוב, אני לא מבין." אמר האלף, "אם הוא גנב את התליון שלך, למה לא לקחת אותו? הם אולי היו רבים יותר, אבל זה לא שלא התמודדנו עם מספרים כאלו בעבר..."
"בגלל, סינק-" נאנח הילד בלאות, "שלא התחשק לי להתמודד מול הכהן, התליון, ארבעת החברים שלו ועשרים ואחד ערפדים רעבים."
"ערפדים?" פער האלף את עיניו, "אבל, הנסיך..!"
"אם הנסיך לא ידע להתמודד עם הבעיה הזו, הוא ממילא חסר תועלת עבורנו." אמר ארוס-אריאל הצעיר והביט קדימה אל הדרך החולית.


"גבירתי." נהם אחד מאנשיה של אלכסנדרה, בעודו רוכב לצידה, "עזבנו את הקרקע, אנחנו מוכנים לאכול."
"מה?" שאלה אדומת השיער והביטה בו, "מה זאת אומרת?"
הסגן שלצידה השני נע מהר כל כך עוד שפעולותיו נראו כטשטוש אחד גדול, הוא ביצע סלטה לאחור והופיע לאחר שבריר שניה מאחורי פיליפ, המושכות של הקרולוי נכרכו סביב צווארו של ירוק העיניים וידיו היו אחוזות בכוח מאחורי גבו. הערפד חייך חיוך שחשף את צמד ניביו הארוכים והחדים, ואז השתמש במושכות העור כדי למשוך את ראשו של פיליפ הצידה, חושף את צד צווארו. "זה חם." הוא רחרח את העור מקרוב, "הרבה ברזל, כן...הפרה הזאת ידעה תאוות דם, אני יכול ממש לטעום את הנפש השחורה והקטלנית." גיחך, "אני מקווה שהוא לא רעיל."

OOC-
שימו לב, הם נעים במהירות על ויש להם כוח פיזי מוגבר, בגלל זה לא נתתי לכם אפשרות להתנגד.

IC-
"מה אתה עושה? לאסריאן! הנח לו מיד! הגבירה שלך פוקדת עליך!" קראה אלכסנדרה בזעם.
"הגבירה שלנו נתנה לבית שלנו להיהרס!" התריס ערפד אחר, שריתק את לוסידה לגבו של הקרולי בכוח עליון.
"אין לנו קן, אין אוכל, מסתפקים בדם קר שנוקז מגוויות...השדים יודעים כמה זמן הנבאטים האלו ישבו שם. אם לא ידעתי טוב יותר, הייתי אומר שהגבירה שלנו מנסה להיפטר מאיתנו." אמר ערפד אחר, שלפת את צווארונו של אקטיביליוס בכוח, כורך אותו סביב ידו כדי לחנוק את הברברי בכוח שהיה פחות או יותר משתק.
"זה מרד! זה נגד החוקים!" צווחה אדומת השיער, חושפת את ניביה, "צייתו לי או שתישאו בתוצאות!"
"אבל אני יודע טוב יותר, ואני אומר שזמנה של הגבירה שלנו עבר." שלף אחד הערפדים את חרבו של דאז'יראל מנדנה, מצמיד את חודה אל מתחת ללסתו, מביט בדם הניגר בתיאבון.
הערפד שרכב עם טרלוול, לעומת רובם, לא תקף אותו, אלא הביט בשאר. "מה אתם עושים? הגבירה נתנה לכם פקודה ישירה! יש לנו די והותר דם, זה יספיק כדי לשרוד-"
"לשרוד!" נחר ערפד אחר בבוז, לא היה אף חבר קבוצה על הקרולוי שלו, "אנחנו לא מקקים! אנחנו גזע עליון של ציידים! אנחנו לא נשפיל את עצמנו בכך שנחייה כרימות!"

 

[LightSword]

"ציידים?? חהה!!".. דאז'יראל לא היה יכול להידהם יותר ממה שיצא לו מהפה- הוא היה כל כך הרבה דברים בו זמנית כרגע- עצבני על היחס המשפיל שחרבו של אביו מונחת בידיו הלא טמאה של ערפד, מבוהל עד לשד עצמותיו מהעובדה שדמו יתרוקן מגופו בעוד כמה רגעים ושליו- בידיעה שאולי הקץ קרוב, ולא נשאר לו הרבה זמן לסבול את הגעגועים, את הקיום.. לוסידה עלתה בראשו- אם הוא ישרוד את זה, הוא יצטרך לבקש ממנה קורס מזורז בשמחת חיים- דבר שהוא איבד לפני זמן לא רב- אך כל מה שהיה יכול להוציא מפיו היה גיחוך בלתי נשלט אף לנוכח הסכנה שעמדה בפניהם- ואז עלה זעמו והשתלט על הגיחוך-
"אתם חושבים שאתם ציידים?? צייד הוא אחד שדואג לטובת הכלל- הוא צד לא בשביל עצמו- אלא בשביל כל המשפחה, כל השבט!- אתם אפילו לא יודעים למי אתם נותנים את נאמנותכם- ובטח ובטח שאתם לא דואגים למישהו מלבד עצמכם בפעולה פחדנית שכזאת! אז או שתחתוך אותי ותאכל אותי- או לפחות תנסה! או שתקשיב לגבירה שלך.." .. הוא לא ידע איך להמשיך- העולם שבו שניהם חיו השתנה מקצה לקצה בפעולה האחרונה שבו העיר האחרונה שבה ביקר נחרבה על ידי הגיהנום עצמו- ואם הוא היה ערפד- כנראה שבאמת היה נואש להשיג כל טרף שיוכל למצוא..
הוא לא יוכל לשכנע אותו לשחרר אותם או להקשיב לגבירה בדרכי ההיגיון- הוא לא היה חכם או רגוע מספיק..
..
הוא שלח מרפק אל עבר הראש, והביא את ידו השנייה במהירות הכי גדולה שיכל- אל עבר ניצב החרב..

 

[The Time]

במהלך כל הטיסה גל היה מבועת, פחות או יותר. נצמד אל הלטאה המעופפת כמיטב יכולתו ומשתדל לא לחשוב על המרחקאל הקרקע או על בטנו המתהפכת.
כשהערפדים חשפו את עצמם, לא היה קשה לו להעמיד פני משותק מפחד.
בעיקר כי זה היה... נכון.
ערפדים!? אבל.. השמש.. המדבר! הם לא אמורים ללחשוף את עצמם לאור יום! לא? אלי... או לעזאזל!
הוא מושיט את ידו מתחת לחולצה, אוחז במהודק בתליון תוך כדי שהוא ממשיך להיצמד ללטאה, מעודד את ההבעה המבועתת על פניו.
אלי!
היד מתהדקת סביב התליון על החודים, מנסה להקיז את דמה שלה.

 

[death-knight]

"לא... הפסק.." הברברי מניח את ידיו הגדולות על אלו הלופתות את צווארו, בתחינה וביאוש שיוכל לשכנע את תוקפו לשחרר את אחיזת הברזל הנוראית.

 

[wizinet]

מבט מבוהל עולה על פני וזעקה חרישית יוצאת מפי. אני מנסה להרחיק את ראשי עד כמה שניתן מפיו של הערפד ובתנועה כמעט ולא מורגשת מזיז את שאר גופי יחד איתו, מקרב את ידי בפחד אל עבר בית החזה.
רק עוד קצת
כשהערפד מתקרב מספיק אני במהירות מחזיר את כל משקל הגוף למעלה ומיישר את היד הקרובה אליו כך שהמרפק יתקע בגרונו. עם ידי השניה אני נותן לערפד אגרוף אל תוך האף כדי להמם אותו ומיד תופס את המושכות ומושך את עצמי למעלה להתייצבות. ברגע שאני מתייצב אני מכניס את היד הרחוקה בין המושכות לצווארי ונושם נשימה עמוקה. לאחר מכן אני שולח בעיטה בעיקר למען ההרתעה לכיוון הערפד ושולף את ראשי מבין המושכות וממשיך להחזיק בהן עם ידי.
"האגרוף הזה היה טעים?" אני שואל אותו בקלילות אך לא מסיר ממנו את עיני, בוחן כל תנועה שלו ומוכן להיכנס למגננה.

 

[The Fool]

הערפד שעמד לתקוף את פיליפ צחק למראה הניסיונות הכושלים למרפק, לחבוט ולחטוף את המושכות, "בחיי, בפרה הזו יש עוד רוח לחימה! מדוע שלא אצרף אותך אלינו, אממ? אתה תאהב את עולמם של נבחרי החשיכה, לוחם, סוף סוף תמצא סיפוק לתאוות הדם, שהקיום האנושי העלוב הזה מעולם לא הצליח להשביע."

הערפד שאחז בדאז'יראל התחמק מהמרפק ונהם, "חשבתי שבני גזעכם מבינים את משמעות החרב אל הגרון! אבל כנראה שבכל זאת ישנם כמה בני תמותה אטומים יותר מהאחרים. אתה חושב שלא אשסף את גרונך, פני צלקת? אני אעשה זאת, אפלח את הצוואר הצורי חסר התועלת הזה, מבלי לחשוב על כך שנית!" הוא פלט נהמה חייתית, "אפילו בימי חיי לא סבלתי אתכם, עכברושים עלובים ומעוררי רחמים, טפילים מוכי מחלות ואמונות תפלות על גבה של התרבות הנאורה! שבעת הגילדות לא יכלו להכחיד אתכם מהר מספיק, ככל שזה נוגע אליי! לשפוך את הדם המטונף שלך לא ייחשב בעיניי לבזבוז, עם כל הבוץ שזור-!" דבריו פסקו בבת אחת, כשלהב רחב, דמוי עוגן דק, בקע מתוך צד צווארו. דמו השחור זרם בחופשיות במורד הצוואר והשפריץ על הצורי. קצהו האחורי של הלהב המוזר עדיין בקע מצדו השני של הצוואר, והיה מחובר אל שרשרת פלדה ארוכה.

אראנור, הערפד שהשגיח על אנג'לו, אחז בשרשרת ומשך אותה בכוח אליו, בכך כורת את ראשו של הערפד, הראש התגלגל מטה ונפל מהקרולוי לעבר האדמה, ואחריו הגוף המתפורר. "מעולם לא היתה בי סבלנות גדולה במיוחד לגזענות." אמר הערפד בהגייה שנשמעה משכילה למדי.

בו ברגע, נראה טשטוש נוסף ואלכסנדרה עמדה על הקרולוי של פיליפ, רגליה היחפות נאחזו בצידי גופה הצר של הלטאה, בעוד זו לא עמדה בכובד הפתאומי והחלה מאבדת גובה במהירות. הערפד המופתע הסתובב ופגש בבעיטה סיבובית ויציבה להפליא, שסובבה את הראש לאחור ושברה את מפרקתו. הערפד קם גם הוא, עמידתו הרבה פחות חיננית, לא יציבה, ראשו עתה תקוע בזווית לא טבעית- מחליאה, "לפנות נגד אנשייך?!" הוא זעם והניף את ידו, אבל שכח שעיניו נמצאות עכשיו בצד הלא נכון של גופו. אלכסנדרה בעטה בו שוב, ואז אחזה בראשו וביצעה בעיטה וסלטה שלמה לאחור, מעיפה את הערפד בקשת כאילו היה בובת סמרטוטים. בדרך ידה אחזה בצמיד הזרוע שלו ומשכה את התכשיט עד שנפל ממנו. גופו של הערפד התפורר ברגע שזה קרה, עורו בעבע והעלה עשן, בשרו התפצח והצטמק, וכל מה שנותר ממנו הפך לאפר שנישא על כנפי הרוח. מאחר ואיבדה את משקלו של הערפד באמצע הסלטה, אלכסנדרה הסתחררה באוויר ונחתה על קרולוי אחר שטס מאחוריהם, הערפד שם היה מוכן לקראתה והם החלו להילחם. "הצמידים! הסירו את הצמידים! -לא, אראנור!"
היא קראה לעבר הערפד שהציל את דאז'יראל והיה מוכן להניף את הלהב המוזר שלו שוב. "השגח על הנסיך!"

הערפדים המורדים היו המומים, אפילו אלו שאחזו בשבויים הרפו את אחיזותיהם למראה זעמה של גבירתם, אבל לא לזמן רב, רבים מהם נעמדו על גבי הקרולואים, נוהמים באיום ושולפים את סכיניהם, מכינים את ניביהם וידיהם.

OOC-
אתם יכולים להילחם, אבל אל תשכחו, אתם נמצאים בגובה מאות מטרים, על גבי לטאות עם גוף צר וללא סיבולת גבוהה במיוחד. יש בעיה של שיווי משקל, אם אני אחשוב שמגיע לכם ליפול- אתם תיפלו (אני אעדיף שלא תיפלו, אבל אל תנצלו את זה).

 

[LightSword]

הערפד שמעליו נעלם ראשון, ודאז'יראל הספיק להבחין שהגבירה והערפד היחיד שהיה נאמן לה- השתלטו על המצב.
ברגע ששמע את התובנה שהצמידים שומרים עליהם מוגנים מאור השמש- הוא הרים את אחד מכפלי חולצתו המינימלית ושלף קנה במבוק קצר וחלול, ותלש אחד מהחיצים שהיו תלויים על חגורה פנימית שלבש על חזהו.
"שמעתם מה היא אמרה! הצמידים שומרים עליהם מוגנים! תורידו אותם בכל דרך אפשרית!!"
הוא אומנם לא היה רגיל לרכב על לטאה ענקית באוויר- אבל הוא רכב מספיק בחייו, וההערה של הערפד שניות לפני שמת- הייתה הדבר שהעלה בו את הניצוץ לפעול כנגד כל הגיון.
הוא ווידה שהחרב יושבת היטב בנדנה, החזיק את צווארה של הלטאה- וקפץ מעין קפיצה שהפכה אותו בישיבה- רק כשהוא פונה לכיוון השני.
הוא כמעט נפל בגלל המימד השלישי שלא חישב כמו שצריך- האוויר עליו הוא וחיית הרכיבה שלו גלשו- אבל הוא הצליח.
הוא הכניס את אחד החיצים לקשית, התמהמה לשניה- ושחרר יריה.. שפגעה בידו של אחד הערפדים, ופספסה את הצמיד בקצת.
הערפד הביט אל עבר דאז'יררל בחיוך- שיכול להשתוות רק לאיך שהאריה מביט בטרף שלו לפני שהוא סועד- ההבדל היחיד בין שני המקרים הוא, שכאן- הטרף חייך בחזרה... דאז'ירל ציפה שהערפד ינוע לכיוונו- בעוד הוא טוען חץ נוסף בקנה..

 

[Anonymous]

OOC:
שלא יהיה שום ספק, המשחק הזה אפילו לא התחיל, מוות הוא לא אופציה.

יום ראשון, 8 בערב, תהיו מחוברים או שתדוב"שו, חיכיתי מספיק זמן, יום שני יפורסם הקרב על אפיכם וחמתכם.

חוץ מזה, שיהיה לכולם סוף שבוע נעים.

 

[הנבחר]

OOC:
אולי אפילו בשבת, מחר, אם יתאפשר.

 

[The Fool]

אלה ההודעות שלי שם למעלה.
מצטער על זה, אני לא בטוח איך זה קרה, נכנסתי בשם המשתמש שהיה לי פעם ביצורי רשת ומסתבר שפתחתי חשבון על שמו גם כאן...לפני כמה שנים טובות. טוב לדעת שמסד הנתונים באתר הזה כל כך יציב ועקבי >_>