IN
שבוע חולף לו, וההכנות אל הצבא במלואן. לורד ארגרות' הזמין את כל הנגנים שנאמנים לרונדון וארתור - המספר מועט, אך מספיק בכדי לארגן מוזיקה נעימה לאוזן - נגנים בנבלים וזמרים ממלאים את האולם, יחד עם הדגל הגדול של השמש הלבנה על הרקע השחור - סמלו של צבאו של הנביא. רונדון יושב על כסאו של קורניליוס, בעוד ארתור וגאס עומדים לצדדיו. גאס לבוש בשריון של קורניליוס, אך אי אפשר לזהות זאת - הוא צופה בצבע כסוף וכל עיטורי הברק שלו עובדו מחדש לסמל השמש. הנטריוס עומד בצדדים, נשען על קיר ומתעלם מהרשמיות - השמועות הרחיקו ממנו אנשים, אך הוא לא טורח להתייחס אליהם. טאלדיוס, צמוד לשומרים, עומד גם הוא - מגולח ומחכה בעצבנות לנביא.
כשהם שומעים את הקולות מבחוץ, הם יודעים שהוא הגיע. קהל של אנשים פשוטים מציץ מחוץ לטירה הגדולה, מקשיב.
הדלת נפתחת - שומרים בני אנוש ושני שומרים גמדים נכנסים, כולם משוריינים בכבדות - סמל השמש הלבנה רקוע באמצע לוח החזה השחור שלהם. אבירי המשמר של ברסאיוס נודעו כפנאטים שלא ירשו דבר שיפגע במלכם.
בצעדים איטיים נכנס הנביא המהולל - אדם שחור שיער, נעים פנים ולבוש בגלימות לבנות קצרות שמסמלות את בואו של הקיץ. על צווארו נתלה סמלו הקדוש של האל האחד - סמל השמש עשוי הזהב. הוא מחזיק מקל פשוט מעץ, ללא עיטורים מיוחדים, ולא משתמש בו בכדי ללכת. הוא מגולח למשעי ועיניו החומות מחייכות אל רונדון וארתור. מאחוריו, לבוש בשריון עצום, מתקדם שד ענק. הוא אדום וגדול וגבוה בשישה ראשים מכל מי שבחדר, וידו אוחזת בחרב. פיטבארוס, השד-שטן, חברו ושומר ראשו של הנביא. רונדון וארתור לא מזהים את גראנסיוס בין השורות.
ברסאיוס ניגש אל הכיסא, ובזמן שרונדון קם הוא מסתובב אל הקהל הדומם. כלי הנגינה מפסיקים אט-אט, ושקט משתרר באולם. ברסאיוס פותח את נאומו בקול רם.
"חברים, חיילים, תומכים. זהו כבוד גדול לנאום בפניכם בעיר המשוחררת שלנו - הרשע במבצר הסערה נפל בפני כוחות הצדק של האל האחד ואלופיו, אור למאבקינו הצודק. זוהי ההוכחה שבסופו של דבר הטוב ינצח - לא השנאה, העבדות והאכזריות, אלא השווין, החופש, ההבנה שגם אם מישהו בן גזע שונה, אין זאת סיבה לצאת איתו למלחמה ולהרוג את אהוביו, בדיוק כמו שאין זאת סיבה לאבד את אהוביכם. המאבק דורש מוות והקרבה, נכון, אך זוהי מלחמתו של האל האחד באלים הארורים האחרים, אלו שנתנו לכם לרעוב ולמות בזמן שהאצילים הרקובים יושבים עם המלך בטירותיהם, אוכלים ושותים בשחיתות טהורה בזמן שאתם נלחמים בכדי לאכול עכברושים. אך לא עוד. לא עוד סבל ינתן על ידי האויבים הללו, האנשים אשר אתם לא בחרתם לכם למלכים, מנהיגים ומושלים - האנשים אשר טוענים כי רק בגלל שהם נולדו 'מדם טוב יותר' אנחנו נמות בשבילם כמו מקקים. לא עוד האנשים המושחתים הללו, אלו שנתנו לכם לרעוב ולסבול, ישלטו. אנו, האנשים הפשוטים והצודקים, האנשים שרוצים לשרוד ולאהוב, למצוא משפחה ובית חם עם ארוחה חמה בבטן ומעט כסף בכיס - אנחנו נשלוט בעולם שווה וטוב יותר. אורקים, גובלינים, דובלינים, אלפים, גמדים ושאר הגזעים - גם הם נלחמים עבור החופש שלכם ושלהם. גם להם חלק שווה במאבק, חלק צודק ואמיתי. אנו לא צריכים לשנוא אותם ולצאת למסעות נוראיים כמו ריימונד המקולל שמת בגלל רשעותו, אנו צריכים לתת להם מקום בממלכתינו ולהפוך אותה לאחת יחידה ומאוחדת - בכדי שכולנו, כל יצור חי, יוכל להתמודד אל מול האיום הטמא של אנאראק. הליץ' האימתני הזה הוא רק דוגמה להשחתה שהממלכה עוברת. הוא סימן מהאל שלנו שעלינו להתאחד, עלינו לגדול ולהצליח ביחד - לא לחוד! לא בעבדות! אלא כשווים בני חורין, אנשים טהורים וצודקים!" הוא אומר, והעם מריע לו בצרחות. הוא לוחץ את ידו של ארתור ואת דיו של רונדון, "תודה שהבאתם את הצדק לפה" הוא לוחש. "זוהי ההוכחה שגם גזעים שהם אינם בני אנוש רוצים בטובתינו - מחושל המלחמה הזה עשה צדק עם קורניליוס, בן האנוש המושחת ששלט עליכם במשך כל כך הרבה זמן. לביוס, לו קראתם 'פרא מערי הכאוס', כפי שקסוול לימד את כולנו להגות, הקריב את חייו למען החופש שלכם. עלינו להודות להם! להוקיר אותם, את הגיבורים! לא משנה מהו גזעם!" הוא אומר, והאנשים מריעים בהתלהבות. ברסאיוס, מחייך, פונה לשפוט את האצולה.
אין לכם ממה לחשוש, בני האצילים - איני עומד לפגוע בכם. אך איש לא יעמוד בפני שבע ומלא כשישנם כל כך הרבה אנשים רעבים ברחובות. אתם תחלקו את האוכל שלכם ותאכלו בצניעות, בתמורה להגנה בטירה מפני ההמונים שרוצים במותכם. כל אציל שעשה זאת רשאי לעזוב בכדי לזחול אל המלך המושחת ריקן ולנשק את רגליו - אנו, האנשים החופשיים, לא זקוקים לרחמי העבדות והשנאה שלו" הוא אומר, והאנשים מריעים. "יש לכם יממה להחליט האם תישארו או תצאו. כל מי שישאר לאחר הזמן הזה לא יצא עוד - וכל מי שלא חילק את האוכל שלו יאבד את ביתו ויזרק אל הרחובות. האנשים יעשו בו את הצדק שמתאים להם" אומר ברסאיוס, בזמן שההמונים מתלהבים מהמצב החדש בצרחות. בכעס עוזבת האצולה, עם משמר עצום, אל הרחובות. קולו של ברסאיוס מרגיע את האנשים לעכשיו - אך ברגע שיפסיק לדבר, האצילים בסכנה אמיתית. המוזיקה חוזרת ואנשים פשוטים נכנסים לראשונה אל ההיכל של קורניליוס - אוכל הוצב, וברסאיוס הביא עימו אספקה גדולה לא רק לצבאו. בעוד האנשים חוגגים ומרימים קרנות יין לבריאותו של הנביא, הוא מתיישב על הכס של קורניליוס ומסתכל על רונדון וארתור. "אמרו לי, האם קורניליוס עדיין חי?"
