• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
"אלפים לא באמת אוכלים דגים, אבל כשהייתי באבירי המעמקים ערב אחד מישהו הצליח לשכנע את סקווארי להכין לנו..." היא באה להיכנס לסיפור, אבל משתתקת בחרטה, ונותנת לשיחה להמשיך בשקט בעודה נסוגה אחורה. לעזאזל, כל זיכרון שמח מוצא דרך לעקוץ אותה בסוף. האלפים של ניס פרדי התייחסו תמיד לאלו שעוזבים את היבשת כמקדימים את השלכת, ובמידה מסוימת, אילידיה מרגישה את מגע השלכת כעת- כל דבר טוב חייב להסתיים בסוף, כל מעגל שהתחיל חייב להיסגר...
היא עוברת הלאה.

"זה מזכיר לי איזה פתגם אלפי" אומרת אילידיה לוירניק, נאחזת בשביב התקווה. "הגזע ניצב רבות אל מול העלים, אבל שניהם מפחדים מהציפור, או משהו בסגנון. זה מדבר על זה שבסוף עליך לבחור בין החיים שבנית לבין הדלתות שהעולם פותח בפניך. אבל בסוף, זה סך החלקים שלך שמתמודד מול האיומים שהעולם זורק עליך" אומרת אילידיה.

היא מחליטה לומר דווקא את המילים שבהם היא השתמשה בתגובה לוירניק לפני שנה, למרות שבזמן שלהם בשבט ריוסנה היא גילתה היא לא טעתה בחלק אחד אלא בשני חלקים של הביטוי. המקור הוא השורשים מתחרים רבות בעלים, אך שניהם ניצבים יחדיו כנגד הציפור. הוא יכול לדבר על בני משפחה עם אישיות שונה או על הקונפליקט הפנימי כאשר עליך לבחור בין משפחה לבין הרפתקה. אבל דווקא את הביטוי מלא הטעויות וירניק יכול לזכור, ולכן, זהו הביטוי בו אילידיה תולה את תקוותיה.

לא שיש לה זמן לתקוות מרובות, כי היבשה כבר נראית מן המרחק.
 
OUT

IN
יבשה מקדימה. יבשה מתקרבת.
הם קמים ומתארגנים, האוכל מתנדף אל האוויר בן רגע, כאילו מעולם לא היה פה. הוא מתגשם בשנית בשולחן המטעמים, ממלא אותו בכל טוב, כאילו לא קרה דבר.
המים השלווים מאפשרים עגינה קלה, וירניק מאפשר לונדריה להשיט את הסירה. נראה שהיא נהנית מההזדמנות הקצרה, גם אם היאכטה רחוקה מרחק רב מחלומה האמיתי, ספינה של ממש. מזח צנוע ממתין להם על פיסת אדמה ירוקה, כאילו נבנה במיוחד עבורם. הם יורדים מהספינה האחד אחרי השנייה, וצועדים לתוך מה שנראה כקרחת יער מוקפת בעצים עצומים, אשר ממשיכים הלאה והלאה ככל שהעין תחפוץ. פטריות עצומות מעטרות את שולי הדרך, כתומות וירוקות וצהובות וסגולות, וגפנים ורודות יורדות מהן מטה, כמזמינות כל עובר אורח להתנדנד עליהן כמו קוף המפזז בין עצים. פרחים גדלים בשולי השביל גם כן, בכל צבע אפשרי, עלי הכותרת שלהם מושכים דבורים שלוות המטיילות בינן לבין עצמן, נהנות מהצוף המתוק.
הם אינם זוכרים שהם ראו את היער מרחוק, אבל משום זה דווקא מרגיש להם בסדר גמור. אפילו מרגיע.
הארץ הזאת, זרה ככל שתהיה, יכולה לשמש כבית לכל אחד שיחפוץ בכך.

חיות היער מביטות בהן, אך הן אינן רגילות. מרחוק צופים בהם בסקרנות שועלים כסופים, מלווים בארנבות המפיצות מה שנראה כאור ירח עדין, אף שהשעה דומה לצהרי היום. איילים תמירים, קרניהם נראות ככתרים, מפנים את דרכם בעצלתיים, חלקם משתגרים הרחק מהם מספר מטרים, חלקם בוחרים לרוץ. הם חושבים שהם אף רואים חד קרן מסתתר בין העצים, צופה בהם בביישנות, ומרגע שבו לילוואנה מנופפת לו בחיוך רך, הוא מעז להתקרב אליה, זוכה בליטוף אוהב. החיות האחרות רואות בכך סימן לחזור לשגרה, וציוצי ציפורים מתחילים ללוות אותם, שירה עדינה שמקיפה אותם כגלימת קטיפה בלתי נראית.
"המקום הזה..." לוחש טאק, כאילו חושש שמילותיו ישברו את הקסם. "אני אוהב את העיר. אבל זה..."
"זאת הארץ בקצה הדרך. הארץ שתמיד מדברים עליה, שנמצאת שם, בחלומות ובאגדות" מהנהן אליו וירניק. "לא כל המעבר ככה. יש מקומות אפלים יותר, או כאלו שאינם מרושעים מטבעם אך כה בלתי צפויים עד שהם מסכנים כל מבקר. אבל בממלכה של פאם, כל אחד מתקבל בברכה. כולם רק רוצים לחיות בשלווה ובאושר כאן".
"זה יפיפה" מתרגשת המלכה.
"באמת שכן. זה הכל בזכותה" וירניק עונה ברצינות לא אופיינית, עיניו מגלות שהוא מעריץ את אשתו. "היא יכולה לבלות יום שלם בשיחה עם זרזירה שחוששת לעזוב את ביציה כדי ללקט מזון, או לנחם את הסוף כשהוא עצוב כיוון שהדגים באגם שלו שחו למקום אחר לעונת הרבייה, או לצחוק עם הרוח כשהיא שמעה בדיחה טובה מחלק אחר מן המעבר. המקום הזה לא משתנה לעולם ואין עוד כמוהו בעולם. הוא מאפשר לך להתרפא מכל מכאוב".
"בחיים אחרים..." הם שומעים בקושי את לוקרשיוס ממלמל משהו לעצמו, ידו בכיסו והוא מביט בסביבתו מרותק. כמעט מהופנט.
"בחיים אחרים מה?" משיב וירניק.
"אה-" העוצר לשעבר מבין שדיבר בקול, בבירור לא מרגיש בנוח עם הפוקוס שעליו. "לא משנה. סלחו לי" הוא מכחכח בגרונו וממשיך ללכת קדימה.
"בספינה פמיניה אמרה שאנחנו אמורים להיפגש עם מישהו" לילוואנה נפרדת מחד הקרן בנשיקה, ממשיכה קדימה לצד וירניק. "למי היא התכוונה?"
"אה, את לא יודעת?" הוא מנסה לשווא להחניק את חיוכו. "זאת פגישה שהייתה צריכה לקרות לפני הרבה זמן. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם, אני חושב" הוא עוצר במרכז קרחת היער, ונישידי נזקפת.
"טפיפות רגליים מתקרבות" דמת הדרקון שולחת את ידה אל נשקה, אך וירניק מניד בראשו לשלילה.
"זה בסדר. 'מאוחר' הפך כרגע ל'עכשיו'".
"למה אתה מתכוון?" היא דוממת, והם שומעים את טפיפות הרגליים מתקרבות אפילו יותר. הן היו מהירות, אך כעת הן הופכות לריצה. ריצה הביתה.

"לִיל!"
"הקול הזה..." לילוואנה נדרכת באחת, פיה רועד, נשימתה חנוקה ומיד לאחר מכן הופכת לקצרה. עיניה מחפשות את הדמות שעתידה לצאת מבין העצים, התרגשות מהולה בציפייה שמהולה בחרדה. קצות אצבעותיה זזות בחוסר שליטה, סבלנותה פוקעת. טפיפות הרגליים הופכות לריצה מהירה אף יותר, ולילוואנה מסתובבת, מסרבת להאמין בשעה שדמות קטנה המחזיקה סרט ורוד פורצת מבין העצים ואצה אל זרועותיה, קופצת אליה.
לילוואנה קורסת על האדמה, ידיה עוטפות את ראשה של הילדה, מחבקות אותה בעוצמה. האלפית בוכה תחילה בדממה, עד שהיא כבר לא מסוגלת להכיל זאת, מתייפחת בקול, רק מחבקת ומחבקת ומחבקת, לא מוכנה לשחרר. בת'אני משיבה בחיבוק חזק משלה, קוברת את עיניה בכתף של לילוואנה, דמעותיה נספגות בבגדי האלפית, עד שקולה עולה לכדי לחישה צרודה.
"התגעגעתי אלייך, אחות גדולה".
 
הקטור מסתכל על המקום הפלאי, מקום של מנוח, ומבין מדוע פמיניה לקחה את וירניק לחיקה עוד לפני שהתאהבו. היא הציבה לעצמה לתת לכל מי שיבוא בית. אבל המחשבה מתגנבת במוחו וההשוואה לא בורחת מפניו. מדובר בהפך הגמור מסא-אאגה. השוגון שם לעצמו למטרה להרוס את חייהם של אחרים, לנצל אותם עד תום ולשבור אותם לרסיסים בעוד הממלכה של פמיניה נועדה לאסוף את הרסיסים של האנשים השבורים ולרפא אותם, לדאוג להם לבית ומנוח. הוא תוהה מה היה קורה לו וקורבונותיו של סא-אאגה היו מגיעים לממלכה הזו לפני שהוא השמיד את חייהם לחלוטין?
אך כמו שלוקרשיוס חשב לעצמו, אולי זה היה קורה בחיים אחרים. אולי בחיים בהם החובות והרגשות של אנשים לא היו מתנגשים בכל עת, בהם במקום חשד ומרמה היו אהבה ואחווה. אבל זה לא צריך לקרות רק בחיים אחרים, עדיין לא מאוחר מדי, הרסיסים עודם ניתנים לתיקון. ואולי, יום אחד, יהיה לכולם מקום לקרוא לו בית חם.

הקטור לא יכול שלא להתרגש מהאיחוד של לילוואנה ובת'אני, דמעות זולגות מעיניו. הוא אינו נע, מפחד להרוס את הרגע. לילוואנה, כמו הריבון, האשימה את עצמה כל כך הרבה על מה שקרה בריוורווד. ואולי עכשיו, יהיה לה טיפה מנוחה מכך.
 
אפילו אילידיה מתקשה שלא להתרשם מהיער, עם כל אישיותה של הפיה נוצצת מכל פינה בו. היא מאמינה שאי אפשר להעלים חלק במישהו בלי לקחת ממנו משהו, היא רוצה לגדול דרך הכאב כי אם הכאב לא מחזק אותך... אז בשביל מה הסבל הזה בכלל? אבל המקום הזה מראה לה מה אפשר לבנות ללא סבל. פמיניה לא מסוגלת לסבול את הכאב של אחרים, אז היא לוקחת אותו מהם. האם אילידיה צודקת בכלל בכעס שלה על הפיה? הריבון לא יכל לעמוד בכאב שסא-אאגה העביר אותו, האם זה באמת נכון לכולם להילחם דרך הכאב?

היא חושבת לעומק אם היא טועה לפני שהיא מתחילה לשמוע את טפיפות הרגליים הקרבות.
"בהחלט יותר מידי זמן" היא אומרת לוירניק, ואפילו עם כל המחשבות שרצות בראש שלה, היא לא יכולה לעצור את דמעות השמחה מלרדת. הם חיכו לרגע הזה זמן רב.
 
לא נותרת עין יבשה בקרחת היער, ולאחר רגעים ארוכים בהן השתיים מתחבקות, לילוואנה נושקת מספר פעמים לראשה, מנגבת את דמעותיה.
"בת'י... אני כל כך-"
"שמחה לראות אותי. מאושרת להתאחד. לא מאמינה שזה אפשרי. תגידי כל דבר, אבל לא שאת מצטערת" הילדה נפרדת בקושי מהחיבוק, ופנייה - בוכיים עד לפני רגע - נצבעים באחת בנחישות. "ליל, את לא אשמה. גם לא אבא. את לא צריכה את הסליחה שלי או של מישהו אחר, רק את שלך... ואת צריכה לסלוח לעצמך על הזמן שהעברת בכאב עצמי, לא על כך שטבעתי בנהר. בסדר?" קולה מתרכך מיד במילה האחרונה, ולילוואנה נאנחת בקול רועד, מושכת אותה לחיבוק נוסף.
"כמה התגעגעתי לתבונה שלך, בת'י... אין לך מושג..."
הבנות ממשיכות בחיבוק נוסף ארוך, ולאחר מכן מנגבות בשנית את דמעותיהן.

"אני מציג בפניכם, באופן רשמי ומהודר, את העלמה הנעלה בת׳ניאדה השלישית לשמה" וירניק קד באופן מוגזם, עד שהוא כמעט נוגע באצבעות רגליו.
"חשבתי שאני בת'ניאלידונה, דוד וירניק" משיבה הילדה, מחייכת בעודה משפשפת את עיניה. "או שזה היה השם של אתמול?"
"ומחר יהיה שם חדש, העלמה הנעלה" וירניק מחייך ומשתחווה בשנית באופן מעושה, ולאחר מכן מזדקף. "ככל שתחפצי בו".
"קרא לי איך שתרצה" משיבה הילדה, ולאחר מכן קדה בפני החבורה, מעין שילוב של קידה אצילית - אותה היא בוודאי מכירה כבתו של לורד - וקידה חופשית יותר, שהיא בוודאי המציאה.
זה נראה די אלגנטי.

"טוב לפגוש אתכם, גם אם זה לזמן קצר".
"זה טוב לראות אותך, בת'אני. את חסרת לנו מאוד, ולאדמונד במיוחד" נראה שאנאבל מהססת, כאילו לא בטוחה אם היא רשאית לחבק אותה או לא. הילדה מבחינה בכך בקלות, חוצה את המרחב ומחבקת אותה.
"החצר התאבלה רבות על לכתך" לוקרשיוס מהנהן בנוקשות, לא מחבק אך מלטף קלות את ראשה. "וגם אנחנו באופן אישי. את חסרה לכולנו".
"תודה, הוד מעלתכם. גם אני מתגעגעת אליכם. ולפני שנמשיך בכל דבר אחר, אתם צריכים לדעת שאדמונד בסדר. האביר האמיץ מגן עליו" אנאבל משחררת אותה מחיבוקה, אוחזת בידו של לוקרשיוס.
"אדמונד בסדר? ראית אותו?" היא נדרכת.
"אפילו טוב יותר: שוחחתי איתו, ואני רוצה שתדברו איתו גם אתם" בת'אני מחייכת למראה ההקלה העצומה של לוקרשיוס ואנאבל, מהנהנת כדי להבהיר שהיא רצינית. "זה יקרה, אני מבטיחה. אבל הזמן שלי כאן קצר, ואני לא יכולה... להתגשם..." היא בוחרת את המילה לאחר מחשבה קלה, "לאורך זמן. אז אנחנו חייבים לפעול מהר, בסדר?"
"כמובן. מה שתגידי" לוקרשיוס מעביר יד בשערו, משחרר אנחה עייפה. "אמרת שהוא נמצא בחברתו של אביר אמיץ?"
"כן..." הילדה משפילה לרגע את מבטה, כאילו לא בטוחה איך לגשת לנושא. "אפשר לומר, פחות או יותר, שהוא עם... רפלקציה של אבא שלי" היא אומרת את המילים בעדינות, יודעת שבני המלוכה יילחצו, וממשיכה מיד לאחר מכן. "זה לא בדיוק אותו הדבר. הוא מוגן, אבל עדיין יש איומים בשטח. אנחנו חייבים לפעול בזריזות".

"כמובן. מה שתגידי" חוזר לוקרשיוס על המילים. בת'אני מתיישבת ליד אחד העצים הגבוהים, לילוואנה לצידה, ומביטה בבני החבורה.
"אני יודעת שיש לכם הרבה שאלות, אבל לפני שנתחיל בהכל, אני רוצה להודות לכם. להודות לכם באמת. אני יודעת מה כל אחד מכם עבר בגלל כל מה שקרה. צפיתי בכם, ניסיתי לעזור... אני מצטערת שלא יכלתי לעזור יותר. הכוח שלי כאן מוגבל, ואני לא יכולה להתקרב למקומות ולאנשים מסוימים" היא מניחה את ידיה על ברכיה, מושכת אותן אליה, ושמו של אביה - גם מבלי להזכירו - כאילו מרחף באוויר. שקט עוטף את האזור, עד שמילותיה השקטות נשמעות בשנית.
"ואני גם רוצה להודות לך, סר הקטור. על שלא וויתרת".
 
"יש למשפחה שלי מוניטין של עקשנות, אני שמח לראות שהוא עוד נותר" אומר הקטור בחיוך.
"יש לי, ובטוח גם לחבריי, המון שאלות. אני אפילו לא בטוח איזו מהן תהיה הנכונה לשאול. אבל יש לי שאלה שאני חושב שצריכה להישאל" הקטור לוקח רגע, נושם עמוק לפני השאלה, כאילו הוא צולל אל מים עמוקים.
"את חושבת שיש סיכוי להושיע אותו מהתהום אליה הוא נכנס?" שואל האביר.
 
היא מרכינה את ראשה, בבירור ציפתה לשאלה ברוח דומה, ועם זאת עדיין מתקשה לענות.
"אני יודעת שכן" היא משיבה בבטחון מלא, מביטה בכל אחד ואחת מהם.
"זה יותר מהתחושה שלו שהוא אכזב אותי, שגויה ככל שהיא תהיה" קולה רועד לרגע כשהיא משיבה לעצמה שליטה.
"במשך כל החיים שלנו, אני ואבא שלי היינו ביחד. ליל הייתה שם, ואדמונד, וטירצ'יבאלד וחברים אחרים, אבל בסוף - זה היינו שנינו. אמא לא הייתה בסביבה, וזה גרם לנו להוקיר זה את זו. את המשפחה שעוד נותרה לנו. אבא שלי..." היא שותקת לרגע, בולעת רוק. "הוא היה אומר לי כמעט כל לילה שאני המשמעות של החיים שלו. שהוא הרגיש ריק לפני כן, כשהוא עסק רק במלחמה, ושהוא מצא את הייעוד שלו בחיים. זאת הסיבה שניסיתי לתכנן את התוכנית לעצירת האימפריה... כי ראיתי כמה הוא רוצה להתפטר. רציתי שהוא יהיה חופשי, כמו החופש שהוא נלחם להשיג עבורי. חשבתי שאולי, אם יהיה לו יותר זמן פנוי, הוא יוכל להיות יותר מאושר. ואולי למצוא סיבה נוספת לחיות, חוץ ממני" היא משתתקת לרגע.

"דמיינו מה זה למצוא את הבית שלך אחרי ארבעים שנה בעולם, למצוא את המקום המוגן שלך, רק כדי שהוא ייקרע ממך באחת. ולהאמין שכל זה קרה באשמתך. אם הוא היה יודע שאני כאן, אם הוא היה מסוגל להאמין, אני חושבת שזה יכול לשנות אותו. אם הוא ידע שרסיס ממנו מסוגל לפגוש רסיס ממני, בארץ אחרת... זה גם משהו. משהו לחיות עבורו, גם אם בעולם אחר".

דממה פושטת באזור, כשאנאבל משפשפת את עיניה, מוחה דמעות.
"את באמת ילדה מחוננת, בת'אני. לא דיברו לשווא בשבחך כל הזמן הזה" לוחש מאוריציו, יותר לעצמו מאשר לאחרים, ומסיט את מבטו לרגע כשהוא שולט בחדש מרגשותיו.

"אני לא פה כדי להצדיק את כל מה שהוא עשה. אני יודעת שהוא פגע בהרבה אנשים. אני יודעת שגם אובדן כמו שלנו לא מצדיק דבר כזה" מבהירה הילדה.
"אבל זה לא רק הוא. סא-אאגה... השגריר..." היא חוששת לומר את שמו, "משחק בו. אני מרגישה את מה שהוא מרגיש דרך הסרט שלי. אני לא יודעת כמה ממה שהוא עושה עכשיו זה בחירה שלו וכמה זה הלחישות של סא-אאגה, אני לא חושבת שמישהו יוכל לדעת. זאת לא... זאת לא נוסחה מדויקת. אבל אני חושבת שכמעט כל האנשים טובים מטבעם, ושבזה - אבא שלי לא שונה מאחרים. הוא היה הגיבור שלי, והוא יישאר הגיבור שלי... לעד".
 
IN
אילידיה שוקלת איך לגשת לעניין. היא נראית... מוטרדת מדבריה, קשה לה לעכל אותן, והיא יודעת שיש נושאים קשים על הפרק.

"האביר האמיץ, הרפלקציה..." היא מחליטה להתחיל מהנושא הזה "למה את מתכוונת בכך?" היא שואלת את הילדה בזהירות.
 
היא מביטה באילידיה ושמץ חיוך חצי-עצוב עולה על שפתיה, בעודה נשענת מעט על לילוואנה, שמחבקת אותה אליה.
"כשטבעתי, זה כאב מאוד בהתחלה. האוויר שהולך ואוזל, הפחד עלי, על אבא שלי... אתה ראית אותו, את הרגעים שלו" היא פונה להקטור, והאביר נזכר בחיזיון שראה במקדש הלועט, אי שם באימפריה הרחוקה, בזמן שנראה כעת כלפני תקופת חיים שלמה. "ואז הכאב הפסיק לפתע, והכל הפך לשחור. התעוררתי כאן, הזרם נשא אותי אל המעגן הקטן הזה. ואז אמא הייתה כאן, והיא עזרה לי להבין איפה אני נמצאת, ומה אני עכשיו".
"ריילה כאן?" לילוואנה רועדת משמחה כלא מאמינה, אך בת'אני מנידה בראשה לשלילה.
"לא... אני מתכוונת לאמא השנייה שלי. פמיניה".
"אה. כמובן" האלפית נושכת את שפתה בתסכול - כעס עצמי מהול באכזבה קשה - ומאפשרת לבת'אני להניח את ראשה עליה.
"היא אמרה שהיא הייתה מסוגלת למשוך אותי למישור הזה בגלל הקשר שלי ושל אבא שלי. שהיא לא מסוגלת לעשות זאת כמעט לאף אחד מבני התמותה, למרות שהיא רוצה מאוד. ושהסיבה שאני פיה..." היא מחייכת שוב את אותו החיוך העצוב. "היא כי ככה אבא שלי ראה אותי".
"למה את מתכוונת?" אנאבל מתקרבת מעט, עדיין אוחזת בידו של לוקרשיוס.
"לאבא שלי ולי היו כינויים סודיים אחת לשני. סוד שרק אנחנו ידענו, אפילו לא ליל" היא מחייכת כעת בשמחה אמיתית, בבירור נזכרת בעשרות רגעים שונים בעת ובעונה אחת.
"אני קראתי לו אביר אמיץ, והוא קרא לי פיה קטנה".

"אז פמיניה יכלה לתת לך להתגשם כפיה..." מתחיל לוקרשיוס.
"כי היא התבססה על הקשר המיוחד שלך ושל דנקן".
"נכון" מהנהנת הילדה. "אחרת, אני מניחה שהיא הייתה מנסה להציל כמה שיותר אנשים. לא חסרו מתים ביום ההוא, ואני חושבת שאמא הייתה רוצה לעזור לכולם. אני יודעת זאת" הילדה מתקנת את עצמה. "הימים הראשונים, אם אפשר לקרוא להם בכלל ימים, היו... משהו שאני לא בטוחה איך להסביר".
"מעין חלום בלתי נגמר שאת יודעת שאפשר להתעורר ממנו, אבל את לא ממש רוצה. סוג של ערפל סמיך ואוורירי בעת ובעונה אחת שמכסה את הראש שלך, אבל מותיר לעיניים שלך מקום להביט קדימה ורק קדימה, לא הצידה" וירניק מציע, ובת'אני מהנהנת בנחרצות.
"זה ממש מדויק".
"זה ככה לכל מי שנכנס לממלכה של פאם. היא מנסה להשכיח מאיתנו את הכאב, לרפא אותנו. היא עושה זאת באמצעות הסחות, באמצעות אהבה".
"נכון" מסכימה בשנית בת'אני. "אבל אחרי זמן קצר, נזכרתי בך ובאבא. במה שקרה. אמא אמרה לי שהיא הצליחה להחיות אותך, שהיא השתמשה בקשר שלי ושלך לעשות זאת. אפשר לחשוב על זה כמעין גשר" הילדה מסבירה, משתמשת בידיה כדי להעביר את הנקודה.

"הקשר שלי ושל אבא אפשר לאמא למשוך אותי הנה ולהפוך אותי לפיה קטנה. הקשר שלי ושלך אפשר לה להפוך אותך לאחותי - פיה בעצמך - כי ככה אנחנו. אחיות" היא לא מהססת לרגע, ולילוואנה נושקת בעדינות לראשה.
"אבל היא לא יכלה להתקרב אל אבא שלי. הכאב שלו הכאיב לה יותר מדי. היא אמרה..." הילדה בולעת רוק, מתקשה לשלוט בעצמה.
"היא אמרה שהיא לא חוותה דבר כזה מעולם".

דממה, כשלרגע אפילו הציפורים שותקות. כאילו הממלכה של פמיניה מכירה בדברים שנאמרו כעת. בכובד משקלם.
"אבל עדיין התגעגעתי אליו מאוד, והגעגוע שלי יצר משהו אחר. הוא יצר פיה אחרת, אביר אמיץ. רפלקציה".
"הוא יצר את הדרך בה את רואה אותו" מאוריציו מבין. "אבל זה לא באמת הוא. כי הוא עדיין חי".
"נכון, אבל הם כן חולקים קשר כלשהו. האביר האמיץ יודע מה אבא שלי חולם, מדי פעם. ניסיתי לדבר עם אבא דרך האביר, ניסיתי להעביר מסרים שאני פה, שהוא צריך להמשיך לחיות. אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו, סר הקטור?" היא מחזירה אותו אל הביצה, אל וסף ננס המעמקים ואל דודתו, ניזט.
"האמת היא שלא פניתי אליך. פניתי אל האביר האמיץ בניסיון להגיע אל אבא שלי. אבל הקשר המשפחתי שלנו כנראה אפשר לך לשמוע את הדברים. אולי זאת מתנה מסואולה, אני לא יודעת. חסד לבן" היא תוהה לרגע, שותקת ואז מדברת בשנית.

"האביר האמיץ נמצא לצידי. הוא זה שמגן על אדמונד, ולפני זה הוא היה לצידי וניסה להפיג את הגעגוע" הילדה מסכמת, והם שומעים את הדברים שלא נאמרו.
ניסה.
ניסה ולא הצליח.
 
"ואיפה האביר הזה?" קאס שואל, לוקח צעד קדימה. משהו בילדה הזו מטריד אותו, היא מתנהגת לא נכון. לא כמו ילדה. אולי זה בגלל שהיא הפכה לפיה, אבל אולי לא... אם זה היה תלוי בו, הוא היה עף מכאן כמה שיותר מהר. אבל יש דברים יותר חשובים על כף המאזניים.
 
"הוא ואדמונד ברחו מהכוהן עם החתכים" היא אומרת את המילים בזהירות, יודעת שהיא תקפיץ את אנאבל ולוקרשיוס - מה שאכן קורה.
"הם לא נפגעו. האביר האמיץ הגן עליו, הם בסדר. הם מצאו מחסה".
"איפה?" שואל לוקרשיוס.
"במעיין" הילדה עונה, נותנת למילה להדהד לרגע. "אני לא חושבת שהם תכננו להגיע אליו. הם עקבו אחרי האור".
"האור?"
"האור של אודסיה" היא מצביעה אל השמיים, מעל לצמרות העצים. "אי אפשר לראות אותו מכאן, העצים גבוהים מדי. אבל כשתצאו... בלתי אפשרי לפספס אותו. הרפלקציה פנתה אליה, היא קיוותה שהיא תוכל להגן עליהם".
"והיא מסוגלת? היכן הקברן? ואיפה תאודוריאן?" יורה אנאבל את השאלות אחת אחרי השנייה.
"הם בדרך" הילדה שוקטת לרגע, בולעת רוק. "אבל אני חושבת שאודסיה תגן עליהם. אני לא חושבת שהיא תנטוש אותם".
"אנחנו חייבים ללכת אליהם" קובע העוצר לשעבר, זוכה להנהון מאנאבל. "אם אדמונד שם, אנחנו חייבים להיות שם".
"אבל המרחק-"
"המרחק לא משנה" קוטע אותה לוקרשיוס. "אנחנו חייבים לעבור. אין כל ברירה".
"אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שיש דרך לעבור מרחק כל כך רב. אמא שולטת במישור במידה רבה, אבל גם היא לא יכולה לשגר אנשים. זה... זה בלתי אפשרי" היא נראית אובדת עצות, קמה על רגליה ומתנתקת בחוסר רצון מלילוואנה.

"אני לא משוכנע" אומר מאוריציו בשקט, והעיניים נישאות אליו.
"למה?" שואלת לילוואנה.
"כי אני חושב..." הוא מהסס, מרגיש את הלחץ.
"אני חושב שהבנתי מהו הרסיס של סא-אאגה".

דממה. כולם נדרכים למשמע השם, ובעיקר למשמע ההכרזה כבדת המשקל.
"אם אתה זוכרים, הקטור ושירו, כשהגענו הנה ביקשתי מכם לתת לי שהות לקרוא מספר כרכים חשובים של פרופסור דה-לה נפטיס וחוקרים אחרים בתחום".
"אם אני זוכרת, אתה מתכוון" ונדריה משלבת את ידיה. "ואני זוכרת. לקחת אותם מהספרייה והצמדת להם את האף שלך כאילו מדובר בבחור- סליחה" היא רואה את בת'אני, עוצרת את עצמה באמצע המשפט. "בקיצור, קראת בהם הרבה. מצאת בהם תשובה?"
"בכלל לא" מודה מאוריציו, מושך בכתפיו. "וזה מה שגרם לי לחשוד בכך שהתשובה לא נמצאה מעולם על ידי הפרופסור. אני חושב שהתשובה מהווה בעצמה פיתוח של תיאוריית הרסיסים, ומשהו שרק סא-אאגה ואודסיה הבינו, עד עכשיו" הוא מכחכח קלות בגרונו.

"כפי שהסברתי בעבר, אפשר להסתכל על תיאוריית הרסיסים הבסיסית של פרופסור דה-לה נפטיס, אבל אפשר בוודאי גם לפתח אותה. הפרופסור פיתח אותה פעם אחת באמצעותך, הקטור, והוכיח שרסיסים יכולים להתגשם בכל מיני צורות, ולא רק בצורת פורטלים מסורתיים. הרי העץ שהקמת לתחייה בביצת-עד היה בעל מאפיינים של עץ מניס-פרדי. איך זה קרה? האם העץ היה רסיס? אני לא חושב כך. אני חושב שהעץ נקשר אל ניס-פרדי, זכה במאפיינים ממנה, ואז איבד אותם, כמו שקרה. בכך הרסיס נוצר, ואז מיד נעלם לו. והמסקנה הזאת מובילה אותנו לשני דברים, שאיתם אפשר להבין סוף סוף מה סא-אאגה ומה אודסיה עושים" הוא מארגן את מחשבותיו בעוד הוא מדבר, אך התלהבות פושטת בקולו. הוא בבירור אגר זאת זמן רב, ורק עתה אזר אומץ לשאת את הדברים.
"אודסיה מנסה לנתץ רסיסים. סא-אאגה מנסה לחשל אותם".

"עד עכשיו, עסקנו רק ברסיסים שסוג של ניתנו לנו, שלקחנו אותם כמובן מאליו. זה קיים בעולם, ואנחנו יכולים לנסות למצוא דרך להשתמש בזה. אודסיה וסא-אאגה מבקשים לעשות איתם דברים מעבר להבנה הקיימת שלנו".
"בוא נתחיל מהקל. השמדת רסיסים. אודסיה" מייעצת ונדריה, ומאוריציו מהנהן.
"פרופסור דה-לה נפטיס הבין מהם רסיסים והבין, במידה מסוימת, למה הם יכולים לשמש. הם יכולים לשמש אותנו לעבור ממקום למקום, אבל לא רק: בדיוק כמו שהמחקר של הקטור הוכיח, הם מסוגלים גם להעביר מאפיינים מסוימים ממקום למקום. הם העבירו את מאפייניהם של עצי ניס-פרדי לעץ בביצת-עד, לא העבירו עץ מניס-פרדי לביצת-עד. מבינים את ההבדל?"
"כן" עוקב לוקרשיוס.
"יופי. אז כשמבינים את זה, אני חושב שאפשר להבין מה אודסיה מנסה לעשות. היא מנסה לנתץ רסיס מסוים שקשור בה ובאילידיה. אני לא יודע מהו, אבל אני חושב שזה הדבר היחיד שהגיוני. מה יעסיק אותה כל כך הרבה, אם לא זה? מדוע לה ללמוד את תיאוריית הרסיסים לפרטים? הפרופסור אמר שהיא מחפשת מנעול לדלת מסוימת, לבלום את הקשר מול משהו ספציפי. אני חושב שזה מה שהיא מחפשת לעשות. היא מחפשת לנתץ רסיס. אולי זה יסביר מדוע היא לקחה את הענף הראשון ואת עורקי האדמה. אולי היא דורשת כוח... אחר" הוא שותק לרגע, מעכל את מחשבותיו.
"זה נשמע הגיוני דיו, למרות שאין לי מושג מה התיאוריה" וירניק מושך בכתפיו.
"זה מסתדר" מאוריציו מרצין, בטוח בעצמו.
"תראו מי תפס ביטחון" לוחשת המושלת בחיוך קל, עיניה השקטות גאות בו.
"ומה עם השוגון?" שואלת נישידי. "מה הוא מתכנן?"

"עם סא-אאגה הרעיון מורכב יותר, כי אפילו לא חשבנו על האפשרות עד עכשיו. להשמיד רסיסים, למרות שזה רעיון שלא נגענו בו, נשמע כמו דבר אפשרי, לפחות בתיאוריה. לחשל... ליצור מאפס רסיס, באופן מכוון ונשלט. רסיס שהוא יוכל להשתמש בו בדיוק למטרותיו. זה נשמע כמעט דמיוני, כמות כוח כזאת לבן תמותה" הוא בולע רוק. "אבל זה בדיוק מה שאתה עשית, הקטור, כשחושבים על כך לעומק. אתה יצרת רסיס, ואז אתה השמדת אותו. לא עשית זאת במכוון - לא הבנת אפילו שעשית זאת - אבל זה מה שעשית. זאת התשובה היחידה".
"אני חדש לכל תיאוריית הרסיסים הזאת, אבל למה שסא-אאגה ייצור אחד? הוא לא יכול פשוט להשתמש במשהו קיים?" שואל טאק.
"לא, זה בדיוק העניין. אנחנו לא יודעים איך רסיסים נוצרים, אז אי אפשר להסתמך על אחד. סא-אאגה בבירור תכנן את התוכנית שלו שנים ארוכות".
"הוא הרעיל את בנג'מין לפני תריסר שנים דרך השגריר הוילאסי, הוא כאן כבר שני עשורים. הוא אחד מהבכירים ביותר באימפריה, שני בחשיבותו רק לקיסר" משלימה אנאבל.
"נכון. והוא התעסק באופן אובססיבי בתיאוריית הרסיסים כבר מהרגע הראשון. כבר מהרגע שהוא הדיח אותך, אילידיה, מאלפטם. הוא ראה בכך כלי נשק שישנה את העולם, ידע תיאורטי שאפשר להפוך לפרקטי. ובכל זאת, ארוות' עדיין עומדת למיטב ידיעתנו. למה?" הוא תוהה, וכולם משתתקים לרגע.
"למה?" משיב בסוף לוקרשיוס. "כי דנקן שם, ככל הנראה".
"אבל למה?" שואל שוב מאוריציו, ולוקרשיוס נאלם דום, מבין את השאלה.
"אתה שואל... למה הוא לא הרג את דנקן".
"כן, בדיוק" מאוריציו מביט לרגע בסליחה בבת'אני, אך הילדה מהנהנת בעדינות, כמוסרת לו שהוא יכול להמשיך. צריך להמשיך.

"למה לו לא להרוג את דנקן? בשלב הזה, הכאוס בארוות' לא יכול להיות גדול יותר. לא משנה מה הוא עושה שם, ככל הנראה שלהדיח את השליט החדש ייצר רק יותר כאוס. יותר מוות. למה לא להרוג אותו כאן ועכשיו? למה לא לפלוש כבר?" הוא תוהה, מושך בכתפיו.
"אולי הוא לא מסוגל? הריבון חזק, אחרי הכל. חזק מאוד" מציעה אנאבל, אך נישידי שוללת זאת.
"אין סיכוי. השוגון עוצמתי, גם אם הוא אינו מפגין זאת. והוא לעולם לא היה מאפשר לעצמו לרומם יריב שאין לו סיכוי להביס בעצמו".
"נצא מנקודת הנחה שסא-אאגה באמת לא טיפש, כפי שהוא הוכיח עד כה. נצא מנקודת הנחה שאם הוא היה רוצה לחסל את דנקן, הוא היה עושה זאת. אז למה הוא לא עשה זאת? למה לא למוטט את ארוות' כאן ועכשיו באופן סופי, ואחריה את הצפון כולו?" מאוריציו מביט בהם רגע, עד שהתשובה יוצאת אל האוויר.

"כי הוא צריך אותו. כי הרסיס תלוי בו" אומר לוקרשיוס.
מאוריציו מהנהן, וההבנה שוקעת.
"הרסיס הוא הדבר החשוב ביותר בכל התוכנית. הדבר היחיד שבו סא-אאגה שלט בכל שרשרת האירועים הזאת. הדבר היחיד שהוא עשה בעצמו למרות שהוא תמיד פועל דרך אחרים. הדבר היחיד שהוא לא העז לתת עליו אחריות לשליח דוגמת שות'-גוראג, סריש או גולמאן" אומר עוזר המחקר. "הדבר היחיד שהוא לא יכל לפשל איתו. הדבר היחיד שמצדיק את הסיכון האדיר שהוא נטל על עצמו בכך שהוא נחשף אישית מול הריבון ביער ריברווד".
"הרסיס..." בת'אני מבינה, מחזיקה בידה את בגדיה, וביניהם פריט אחד מיוחד. לילוואנה נושכת את שפתה התחתונה. גם היא רואה זאת עכשיו.
"הרסיס הוא הסרט הוורוד".

"כן. הרסיס הוא הסרט הוורוד" מאוריציו מהנהן בכובד ראש. "זהו הרסיס שהוא חישל. זהו הרסיס שהוא דאג לו אישית, מהרגע הראשון ועד האחרון".
"אז למה הוא כבר לא השתמש בו? למה לא להשתגר אל ארוות' ולחסל את דנקן לאחר מכן?" שואלת נישידי, מפרה את הדממה הכבדה שלאחר דבריו.
"שתי סיבות אפשריות: החישול עוד לא הושלם, או שצבא האימפריה טרם נערך".
"ואיך נדע מה מביניהן היא הנכונה?" שואל לוקרשיוס.
"לא נדע עד ששליחי המועצה יתעמתו איתו, או עד שזה יהיה מאוחר מדי" משיב מאוריציו. "לא אשקר, יש הרבה שאיננו יודעים. איננו יודעים כיצד לחשל רסיס, למשל. רק סא-אאגה הצליח לפענח זאת".
"אז הידע הזה, על כל המסקנות הנפלאות שלנו, לא עוזר לנו עכשיו" מסכם וירניק.
"לא. הוא דווקא עוזר מאוד" מאוריציו ניגש אל בת'אני, כורע ברך בפניה. הוא מצביע על הסרט הוורוד שכרוך סביב בגדיה, הסרט שלה.

"בת'אני, איך הסרט שלך כאן? הוא הרי התעופף ברוח והובא לאביך על ידי סא-אאגה".
"אני... לא יודעת" מודה הילדה. "חשבתי על כך בעצמי, האמת. אני חושבת שפשוט תמיד דמיינתי את עצמי עם הסרט. הוא היה שלי מהרגע הראשון. בגדים יכלתי לשנות, אבל את הסרט תמיד הייתי לוקחת איתי".
"אז הוא פה כי את מרגישה אליו קשר" מהנהן מאוריציו, ובת'אני מהנהנת בחזרה. כעבור רגע היא מבינה, פיה נפער קמעה בהשתאות.

"גם לאביר האמיץ יש אחד".
"בדיוק" מאוריציו מהנהן בריצוי, קם על רגליו. "אם לאביר האמיץ יש אחד, בשל החשיבות שאביך מקנה לסרט הזה, ואם לך יש אחד..."
"אנחנו יכולים להשתגר אליהם עכשיו!" אנאבל כמעט קופצת במקומה. "אנחנו יכולים להגן על אדמונד מפני הקברן מטיראנובה!"
מאוריציו מחייך, מהנהן. "שכפול רסיסים. מי ידע שזה אפשרי..." הוא מרשה לעצמו רגע גאווה וסיפוק נדירים, חש כיצד במו ידיו פיתח את התאוריה של מורהו שלב נוסף.
"זה היה מרשים, מאוריציו. מרשים מאוד" אומר לוקרשיוס בלי טיפה של ציניות.
"כן. אני חושבת שכשתחזור, אתה צריך לבקש קידום והעלאה. לא בהכרח בסדר הזה" ונדריה מחייכת קלות.
"זה הכל הפר-" מתחיל מאוריציו, ואז מביט בהקטור, נזכר בחילופי הדברים שלהם על הספינה.
"תודה. אני מעריך את זה".
 
הקטור מניח את ידו על חרבו. העברה של מאפיינים? הוא חושב לעצמו, מרגיש רגע את עקצוץ הברק שנח כרגע בתוך החרב. המשפחה שלו השתמשה בחרב במשך דורות על גבי דורות, מעבירים את חרב האגמים ממאיר דרך למאיר דרך ויחד עם זאת, הופכים אותו קרוב יותר ליסודני המים של סואולה. הוא בטוח שהם לא הופכים לרסיסים. אבל, האם הוא בטוח? החרב והקסם שהיא מעניקה להם מאפשרת להם להשתגר, כך גם הרסיסים. הם יכולים לקרוא לקסם יותר בקלות, כמו שהרסיסים מאפשרים זאת. אפילו הריבון, האם כוחו לקרוא לברקים בא מעצמו, או שמה מהזעם שלו שעובר דרך הסרט הורוד? וגם זה, כעת נמצא בחרבו.
עם כל החיפוש של דודו אחר רסיסים, יכול להיות שרסיס נח בנדנו כל הזמן הזה.

"אני סבור שהבעיה אינה בקרב צבא האימפריה" משיב הקטור על הדיון. "השוגון מחושב מדי והאימפריה תפעל כעננים תחת פקודתה של הרוח. הצבא שלהם מוכן בכל רגע לפלישה, אין לי בכך ספק. הרסיס לא הושלם ואני מאמין שהסיבה שהוא לא הושלם, היא הספק של הריבון" אומר הקטור, מיד מצפה שיחשבו שהוא אופטימי מדי, אך יש גם היגיון בדבריו.

"הדרך בה סא-אאגה בחר לייצר רסיס היא הקשר העמוק בין בת'אני לאביה. אני לא יכול לגבות זאת, אבל אפשרי שהוא ידע שבת'אני תגיע לכאן. למישור שלא משלנו, אך עם הסרט בידיו, יהיה לה קשר גם למישור החומרי. ומה שמחזק את הקשר הזה, פה בממלכתם של הרגשות והגחמות, הוא מה שדנקן מרגיש כלפי בת'אני". הקטור חושב, ממשיך לעלות תאוריות בראשו בקדחנות. "הצמיד של לילוואנה מאפשר לה לתת לו מאפיינים של חיות. זה לא הופך אותו לרסיס, זה נובע מהקשר שלה לכאן, לממלכה של פמיניה, כי פמיניה היא רסיס בפני עצמה. אבל העניין הוא לא רק לעשות רסיס, העניין הוא לעשות רסיס חזק דיו בשביל לשגר צבא. לא רק חזק, אלא גם יציב" הקטור פונה להסביר את התאוריה שלו.

"פמיניה קשורה לרגשות וסא-אאגה, בעצם נוכחותו, פוגע בה. הוא לא מסוגל להשתמש בה כרסיס בשביל להביא סבל, כי הסבל יהרוג אותה. אז הוא צריך רסיס אחר, רסיס שהמקור שלו הוא סבל וחורבן, כדי שהוא מחשל אותו הרסיס יישאר יציב. אבל כרגע לדנקן עדיין יש זכרונות מבת'אני, זכרונות חיים ומהלכים. זכרונות שגורמים לו לפקפק" הבנה מכה בהקטור.

"הריבון התייאש מחצר המלוכה, המניפולציות של סא-אאגה הרחיקו אותו מכלל האנשים שיכלו לעזור לו, אבל משהו אחד השאיר אותו, מנע ממנו מליפול לחלוטין". הקטור נזכר ברגע בו הריבון כמעט תקף את הילד, איך הדבר ערער אותו. שכן בעוד לילוואנה הואשמה בליבו של הריבון על כך שלא הצילה את בת'אני, בעוד חצר המלוכה לא תמכה בו כשהוא היה צריך. היה ילד אחד שתמיד נשאר חף מפשע. וזו תהיה הדרך של סא-אאגה לשבור את הריבון.
"זה אדמונד! אדמונד הוא הסיבה שסא-אאגה נתן לקברן ותאודוריאן להגיע לכאן! אדמונד הוא כרגע הדבר היחיד שמונע מהריבון ליפול לחלוטין".
 
קאס מהנהן. הדברים שבת'אני והקטור אומרים נשמעים הגיוניים. "לפני שתיאודוריאן והקברן הופיעו, אני דיברתי עם אדמונד." הוא אומר, "הוא דיקלם משפט שאמרת לו פעם - האנשים בפסגה הם הכי בודדים. הצעתי לו שהוא לא יהיה בפסגה לבד, שאהיה שם לצידו כדי להגן עליו. זה אולי לא קשר חזק כמו הקשר בין הורה וילד, אבל הקשר בין שומר ראש למי שהוא נשבע להגן עליו? אנחנו יכולים להשתמש בזה."

"מאז שנכנסנו לכאן, מאז הקרב בניס פרדי, אני יכול להרגיש את אדמונד. בערך. שום דבר מדויק, שום דבר קונקרטי, אבל אני יכול להרגיש את הכיוון אליו. את המרחק ממנו. עם הגיאוגרפיה כאן כפי שהיא... לא חשבתי שזה יעזור. אבל עם הרסיס? זה יעזור."
 
״טרצ׳יבלד לא בסכנה, לפחות לא מסא-אאגה והריבון. השוגון מבין את החשיבות שלו והריבון לא ייפגע בו כי הוא לא חלק מנקמתו. צריך לזכור שגם אם סא-אאגה מבין את תאוריית הרסיסים, הוא צריך את דודי. דיונים ותאוריות מתקדמים רק דרך מחלוקות ומחקרים. כמו שאודסיה והשוגון לקחו את התיאוריה לכיוונים שונים, כך הוא צריך את טרצ׳יבלד בשביל נקודת המבט הנוספת״.
 
OUT

IN
קאס עוצם את עיניו, מעוניין להדריך כמה שיותר את בת'אני, לאפשר לילדה לחסוך בזמן. הוא נושם עמוקות, ארוכות, ורואה בעיני רוחו דמות של נער צעיר, רזה אך גבוה לגילו. הוא לא רואה את פניו, אך חש שהדמות מתקרבת אליו, או הוא אליה. תחילה נראה שמדובר בצעד זעיר בכל פעם, עד שהשניים מתקרבים יותר ויותר, במהירות אדירה, כאילו קאס גומע מרחקים אדירים כדי להגיע אליו. הוא חש בלהבות עוטפות אותו, מאיימות לשרוף את גופו, אך מים זכים מגנים עליו מפניהן. אורן עוד בוהק במרחק, מאיים להתקרב, והוא שומע לחישות בשפה שהוא אינו יכול לזהות. הוא משוכנע, אף שמדובר באבחות קול דקיקות שלא שמע מעולם, שמדובר בקולה של אם כל האפלה.
לבסוף, אחרי שחצה את האופק, הוא חש יד עטופה ברזל אוחזת בגבו בעוצמה. אין זו אחיזה מכאיבה. מדובר בעוצמה מגוננת, תומכת. אחיזה שלא מאפשרת לו ליפול אחורה, כזו שמדרבנת אותו להמשיך קדימה ולא לעצור אפילו לרגע.
הוא זוכר את התחושה הזאת, באותו יום שבו השתנו חייו לבלי היכר. לו לא הייתה אחיזה כזו מאחוריו. הוא היה צריך לעבור את דרכו לבד.
אדמונד לא.
מישהו דאג לו לאורך שהותו במעבר. מישהו נסך בו את הכוחות שלא ליפול.
הוא עומד להתרחק בחזרה, לחזור לבת'אני ולדווח, אך בטרם זאת הוא מרגיש פרץ של שמחה עובר בגופו - או שמא, במחשבתו. פרץ של אושר פראי.
קאס? זה אתה?

הוא יודע היכן הוא נמצא, ובטרם הוא מסוגל לומר זאת, בת'אני כבר מניחה את ידה על העץ שמולם. בידה השנייה היא אוחזת בלילוואנה, והילדה מתוחה, לא בטוחה כיצד לעשות את אשר הציע מאוריציו.
"תחשבי עליהם, בת'י" מציעה לילוואנה, מתכופפת לצידה.
"הם עומדים שם במרחק, הם מחכים לנו" בת'אני נושמת עמוקות ולוקחת בידה את הסרט הוורוד שלה, מניחה אותו על העץ. "אבל זה לא קל להיזכר. זה כאילו אני רוצה ולא רוצה בעת ובעונה אחת".
"זה הקסם של פאם" מתקרב וירניק. "היא יודעת שהזיכרון הזה טומן בחובו כאב, בת'אני. היא לא רוצה לאפשר לנו לזכור את מה שיכאיב לנו. אבל את חזקה מספיק להתגבר עליו, על הקסם ועל הכאב. תיזכרי בהם. תביאי אותנו אליהם"
"אני זוכרת..." הילדה מכווצת את עיניה, מתאמצת להיזכר.
"כן, תאמרי לי" האלפית מלטפת את שערה ביד רכה, מדרבנת אותה.
"אני זוכרת שאדמונד ואני ישבנו על ספסל. הוא... כעס..." היא עוצרת להיזכר. "הוא אמר שיש משהו שהוא לא הצליח להבין בשיעור עם לוקרשיוס. משהו מורכב, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה".
"משוואות ביקוש והיצע" לוקרשיוס נזכר בחצי חיוך, מהנהן לעצמו. אנאבל מדרבנת אותו, והעוצר מתקרב מעט לבת'אני. "זה רעיון מורכב לבני תשע... אפשר לומר שהגזמתי... אדמונד כעס, הוא היה רגיל להבין את הדברים באופן מהיר יותר. הוא יצא מהחדר מתוסכל אחרי שעה, וגם אני כעסתי על עצמי".
"נכון. הוא הלך לגן המלכותי ו... ו... ואני הייתי שם. אני לא זוכרת למה הייתי שם. אבל הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא כועס. ו... ודיברנו... והוא אמר בסוף שהוא מפחד".
"ממה הוא פחד?" אנאבל מתקרבת, כורעת ברך ליד בת'אני.
"הוא פחד שתפסיקו את השיעורים שלכם כי הוא כבר לא טוב מספיק במתמטיקה" בת'אני נזכרת. "הוא אמר שהוא לא רוצה שתפסיקו. שהוא נהנה איתך. שהוא מרגיש קרוב יותר אליך ככה".
"מה? זה מגוחך, בחיים לא הייתי..." נדהם העוצר לשעבר, לא בטוח כיצד להמשיך למשך מספר שניות. "אני לא מאמין שהוא מעולם לא סיפר לי".
"ומה אמרת לו?" שואלת לילוואנה. "את זוכרת?"
"אני לא הצלחתי לעודד אותו, הוא חשב שאני לא מכירה את לוקרשיוס מספיק. אבל אז..."
"כן?"
"אז אבא הגיע" היא נזכרת עתה, מהנהנת לעצמה. "אדמונד סיפר לו הכל, ואז הוא התיישב לצידנו. אני זוכרת שהצטופפנו על הספסל כי הוא היה ענק" היא מחייכת לרגע, עיניה עדיין עצומות. "והוא אמר לו שלוקרשיוס לעולם לא יפסיק את השיעורים. אדמונד שאל איך הוא יכול להיות בטוח, ואבא... הוא אמר שהסיבה היחידה שהוא שכר את טירצ'יבלד להיות המורה הפרטי שלי היא כי הוא לא חכם מספיק ללמד אותי את הדברים האלו בעצמו. שאם הוא היה יכול, הוא היה מבלה איתי גם את שעות הלימוד האלה. ושלוקרשיוס לא שונה ממנו".
"זאת הייתה הדרך היחידה שלי להיות לצידו באופן שלא שלא יעורר חשד" לוקרשיוס מרכין את ראשו מטה. "לעולם לא הייתי מפסיק אותם... לא בעד שום הון שבעולם".
"כן, גם אדמונד הבין את זה" בת'אני מחייכת עתה. "וכשראיתי שהוא מתעודד, דחפתי אותו ואמרתי לו שהוא התופס. רצתי משם, והוא התחיל לרדוף אחרי במסדרונות הארמון. ואבא..." החיוך שלה קופא לרגע.
"אבא צחק".

הסרט הוורוד זורח באור נוגה, והאור הרך מתפשט אל העץ, עוטף אותו בהילה ורודה. החבורה מביטה לרגע ארוך, ובת'אני מוחה דמעה מעיניה.
"זאת הפעם האחרונה ששמעתי אותו צוחק, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אדמונד. היינו בארמון כי אבא רצה להודיע למועצה שהוא מתכוון להתקרב לצאת אל הנסיך כדי לנסות ולשכנע אותו שוב לגבי הרעיון של הברית בין הממלכות".
"כן, אני זוכרת. הוא ניסה להציל את ההסכם אחרי שבנג'מין סירב לו" אנאבל מהנהנת. "הוא חצה דרך ריברווד, ושם..." היא משתתקת, והדממה מכסה כעת את כולם.
בת'אני נושמת עמוקות ומחבקת בחוזקה את לילוואנה. האלפית מביטה בה לרגע כתוהה, אך מבינה שנייה לאחר מכן.
"את הולכת?"
"אני לא יכולה להתגשם לאורך זמן, והזיכרון הזה גבה ממני הרבה. אבל זאת לא הפעם האחרונה שניפגש" היא מדברת אל לילוואנה, אך מביטה לאחר מכן בכולם. "יש דברים חשובים יותר עכשיו. להגן על אדמונד. לדבר עם אודסיה" היא מביטה באילידיה בעודה אומרת את המשפט האחרון. מאוריציו מכחכח בגרונו ומתקרב בזהירות אל העץ הוורוד, נושם עמוקות.
"אני אלך ראשון. הרעיון שלי, האחריות שלי" הוא פוסע קדימה בטרם יצליח לשנות את דעתו ונעלם במהירות. אחד אחרי השנייה הם נכנסים, ולילוואנה נפרדת בחיבוק ארוך ובנשיקה על המצח של בת'אני.
"אני אוהבת אותך" הילדה לוחשת לה באלפית, ולילוואנה מחייכת קלות.
"אני לימדתי אותה את המשפט הזה" היא לוחשת להקטור, אוחזת בידו, מודה בדממה על התמיכה. הם פוסעים אל העץ, נעלמים מעין, ובת'אני נעלמת מאחוריהם.

המעבר הפעם פחות כואב מהפעמים הקודמות. הוא לא מרגיש כמו קפיצה אחורה וקדימה במהירות משתנה, כמו מתיחה בלתי נגמרת לכל מקום. הוא מרגיש כמו... ציפה על פני המים, באיטיות מבורכת. בחלוף שנייה שמרגישה כנצח, בני הקבוצה פוסעים אל מחוץ לעץ ורוד אחר. לילה עכשיו, והלבנה עומדת מעליהם. לילה מלא כוכבים.
האם בכלל יש כוכבים במעבר, או שפמיניה פשוט העתיקה שמיים יפים שראתה פעם, באחד מנדודיה ברחבי ת'נדיאן?
השאלה חולפת במוחם לרגע קט, אף שתיוותר ללא מענה.
ואז הם מביטים קדימה, ונשימתם נעתקת.

אור כחול מקיף אותם מכל כיוון. הוא אינו בוהק, רך למראה וכאילו למגע. עצי אלון עתיקים יותר משראו אי פעם נמצאים מאחוריהם, ומלפניהם מעיין.
הוא רחב ידיים מספיק כדי להראות מרשים, אך צנוע דיו כדי להרגיש ביתי. מימיו בהירים כבדולח, ובכל זאת אור הירח חודר בין העלים, רוקד על פני המים בדפוס שובב, כאיו פועם שם לב נסתר בעומק המים. סביב המיין פזורות אבנים עתיקות, מכוסות אזוב רך וזוהר בגוונים עדינים של טורקיז. אד דק מיתמר מעל המים, יוצר צעיפים שקופים שמתערבלים באוויר ומתפוגגים לאיטם. גלים זעירים על פני המים נעים במעגלים מושלמים, על אף שאין רוח או תנועה שמניעה אותם.
המעיין כאילו מפיץ אור כחלחל עדין משלו, והמים זוהרים למשך מאיות בודדות, מעת לעת, בגוון כחול-כסוף. הם כה צלולים, עד שקשה להעריך את עומקם האמיתי. לרגע נראה שהמעיין עמוק כמו באר אינסופית, ובפעמים אחרות נראה כמו שלולית קטנה.
ישנם מקומות יפים בארוות', חופים ארוכים וכפרים חמימים. ישנם מקומות יפים בניס-פרדי, יערות עתיקים והרים עצומים. ובכל זאת, יודעים הם שמקום כזה לא ראו, ולא יראו עוד לעולם.
זהו המעיין האבוד של סואולה. המקום הקדוש מן האגדות.
יש כאן שקט צחור. אם ממלכתה של פמיניה היא מקום של ריפוי ושל אהבה, המעיין של סואולה הוא לב ליבה של הממלכה. הוא נראה כתוספת טבעית עבורה, כאילו היה חלק ממנו מאז ומעולם.

במרכז המעיין נמצא אי מעגלי קטן, שדה סגלגל מקיף אותו מסביב וממעל, יוצר כיפה סגולה שמשקפת את אור הירח. המרחק אל האי אינו עצום, ומשכך הם מצליחים לראות בקלות את הנמצא בו - או שמא, את הנמצאת.
אודסיה רוכנת מעל פני הקרקע, ונראה שהיא שרטטה עליה דבר מה שלא ניתן לראות מכאן. הם רואים שישנם מספר דברים שנמצאים על הקרקע, ואף שקשה לראות בדיוק מה הם, אילידיה וקאס מרגישים את עצמם נמשכים לשם. עורקי האדמה והענף הראשון נמצאים שם, לצידה של ראשת האחווה המאגית. האשפית מרוכזת לגמרי בפריטים שעל הקרקע ובסימנים המשורטטים, ולא שועה אליהם.
ועם זאת, בטרם יוכלו להתקרב אל שפת המים, ובטח אל האי העומד במרכז המעיין, הם שומעים ריצה מהירה מאחוריהם.
אנאבל ולוקרשיוס הם הראשונים להסתובב. שנייה לאחר מכן, השניים כבר מחבקים את אדמונד, ראשו מצוי היישר בין שניהם.

השלושה אינם מדברים. אנאבל מתייפחת חרישית, ועיניו של לוקרשיוס - אף שהן עצומות - ננעלות בעוצמה כשהרעידות עוברות בגופו ושוכחות. הם עומדים שם, שלושתם, מחובקים רגע ארוך נוסף. אנאבל נושקת לשערה של בנה ארוכות, ולוקרשיוס מתכופף אליו, מעביר את אגודלו על לחייו, לנגב את הדמעות.
"אנחנו לא נפרדים יותר. מעכשיו, שלושתינו נותרים יחד" העוצר לוחש, ואדמונד מהנהן אליו, מושך באפו.
"ארבעתנו" אדמונד מתנתק לרגע מהוריו, ניגש אל קאס. החבורה סוף סוף מסוגלת להביט בו, ואף שניכר שהוא עבר דרך חתחתים - בגדיו קרועים ושערו מפוזר - הוא נקי ובריא, חף מכל פגיעה. אדמונד מחבק את המול, ולאחר רגע ארוך קד בפני החבורה לשלום.
"תודה לכם, וגם לך, קאס" אנאבל מושכת באפה, מנגבת את דמעותיה בשרוולה. "תודה, תודה, תודה".
"הכל נכון" אומר אדמונד. "אבל יש אדם אחר שצריך להודות לו. אדם שאתם צריכים לדבר איתו" הוא מביט לעבר עצי האלון שמאחוריהם, מכחכח בגרונו.
"אתה יכול לצאת. אני חושב שהם מוכנים".

מספר שניות לאחר מכן, דמות עצומה ומשוריינת יוצאת מן העצים. הם מזהים את השריון, את הגובה, את ההליכה. את מגפי הברזל.
אביר אמיץ יוצא מבין העצים, והוא נראה כבבואה מדויקת של דנקן הסאר.
מעל לשני מטרים של פלדה וברזל ניצבים מולם. מוטת כתפיים עצומה, שריון אדיר שנישא על גופו, עוטף כל חלק וחלק, לא מותיר אף מקום חשוף אחד. סמלו של הברק הכבול בשלשלאות ניצב על בית חזהו ומגיני הכתפיים שלו מלאים בקוצים, להתקיל את היריב הגבוה מספיק - אם הוא קיים בכלל - שיהיה מסוגל לנסות ולאחוז בו. גרטישו מונח על גבו, נע עמו בדממה. הוא קירח לחלוטין, זקן אפור מכסה את פניו. עיניו כחולות וכהות, מזכירות מעט את צבעם של ענני סערה.
בעבר, בפגישתם הראשונה, הוא נראה מרשים. מלכותי. נחרץ. ובכל זאת, השקט המיסטי של האזור נשמר. שלא כמו בסימן-אבוד, שם המתח שרר באוויר בכל אשר הלך, כאן צעדיו נראים כמעט עדינים. עיניו רכות. עמידתו שפופה. כאילו מתחת להר הברזל שמכסה אותו, מסתתר יצור עדין בהרבה.

"דנקן... אביר אמיץ..." אנאבל היא הראשונה להגיב, מתקרבת אליו. לוקרשיוס מהסס, אך היא אוחזת בידו, מביאה אותו לצידה. "אשקר אם אגיד שאנחנו לא מתוחים כעת, שאנחנו לא מפחדים. לפחות אני" היא מניחה יד על בית החזה שלה. "אבל לא משנה מה קרה, ולא משנה מה יקרה, אתה הצלת את הבן שלנו. תודה לך".
"אני לא פוגע בילדים" הוא מרכין את ראשו בפניה ומניח את ידיו לצד גופו, כדי להראות שלא ישתמש בהן.
"אני לא רוצה לפגוע באיש".
 
כשוירניק אומר איך הקסם של פמיניה עובד, הקטור תוהה לעצמו, האם כך הוא הבין איך לצאת ממישורה של הפיה בפעם הקודמת? האם הזיכרון עדיין טמון בו ואם הוא יירצה, הוא יוכל לצאת לחופשי שוב? האם רק בעצם היותם פה, רצונו לצאת מכאן יתעורר שוב? הקטור מניח שכן, אך הוא מקווה שהפעם הוא והיא ידברו על כך מראש. פמיניה צריכה לתת לו את המקום שלו, אך וירניק גם לא יכול לברוח ממנה ולגרום להכל לקרות שוב. נסתרות הן דרכי האהבה הוא מניח.

האביר האמיץ, הריבון לפני שהוא נפל לחשכה. מה ייקרה לו ודנקן יוכל לראות את עצמו כך? לראות איך הוא השתנה עם השנים? הקטור חושב על כך ומסתכל גם על עצמו בעבר. בא למשימה הזו רק בגלל החובה למלא את הבון של הריבון. בטוח שיהיה מדובר רק בלחימה בבני הענקים ומשם להמשיך לחפש את הקווסט במקום אחר. עדיין לא מצא מישהי להקים איתה משפחה, עוד לא חשב על להשתכן או על עתיד הממלכה.
אולי הקטור השתנה לטובה, אולי כולם פה, למרות המסע מלא המורדות, הם דאגו אחד לשני, עזרו זה לזו ותמכו כשהיה צריך. זה למה סא-אאגה גרם לחצר לנתק את הריבון כשהוא היה בשפל. כי מה שמשנה אותך לטובה, גם במעמקים ההכי אפלים של החיים, זה האנשים שסביבך. והוא בטוח שאנאבל ולוקרשיוס של עכשיו היו לפחות מנסים לעזור לו.

אבל לאחר שמבטו נח על האיחוד של המשפחה, מבטו מתפנה אל לילוואנה, זו שהוא רוצה להמשיך איתה את חייו, ואז אל ונדריה, זו שנכבלה כל חייה לחובה מבלי מנוס. הגיע הזמן להניח את הקווסט.
האביר שולף את חרבו וכורע ברך אל מול האגם, מציג אותה אל עבר המים. הוא, כמו כל משפחתו, לא יודעים מה הקווסט, אך הם תמיד עשו דבר אחד. הם נתנו לחרב האגמים להנחות אותם. וגם כעת, הקטור מבקש את הדרכתה של החרב. האם היא תרצה לחזור אל לב הכבשן אשר יצר אותה, האם הקווסט הוא רק למצוא את האגם או שמה כעת סואולה עצמה תרד בפניו ותחשוף את הקווסט האמיתי? אין במוחו של הקטור לדעת, אך בידיו התשובה והוא מחכה לגלות אותה אחת ולתמיד.
 
אדווה ארוכה פושטת במים בצורה מעגלית, מעבירה בהם רעידה אחת עדינה. תחילה הקטור לא רואה דבר, אך הוא מניח לבסוף יד זהירה על פני המעיין ורואה שהמים עוצרים אותו בעדינות. הוא משעין את היד במעט יותר עוצמה, ורואה שהמים עדיין מחזיקים. האביר מבין את מה שאירע, קם ומניח רגל זהירה על קו המים, ורואה שהם נושאים את משקלו, יוצרים אדוות עדינות במקום בו הוא דרך.

"אני לא חושב שהשליחות עוד הושלמה, לא כל עוד המעיין בסיכון. אבל האלה רוצה שתשוחחו עם אודסיה" דנקן מביט בעניין בהקטור, שבשלב זה עומד כבר על פני המים.
"השעה לכך תגיע, ובקרוב. אבל זמננו קצר בטרם יגיעו הנה רודפינו".
"הקברן ותאודוריאן" מבהיר אדמונד. "הם עקבו אחרינו, גם אם בקצב איטי יותר".
"ולפני כן, עלינו לדבר בקצרה" מתקרב האיש הענק. "כמעט הכל אתם כבר יודעים. אני חש שגם את חידת הרסיס פתרתם".
"הסרט הוורוד" משיב מאוריציו. "אבל הוא עוד לא מוכן, אם הקטור צודק בדבריו".
"הוא צודק" משיב האביר האמיץ. "אני רואה אותו בחלומותיי, את אביה של בת'אני. סא-אאגה שכנע אותו שהדרך היחידה להחזיר את בת'אני היא להשתמש בעוצמה אלוהית לשם כך, לנסות ולמשוך את נשמתה מהעולם שמעבר. טקס".
"איזה סוג של טקס?" שואלת נישידי. "אף הלועט לא מסוגל להשיב את המתים".
"אין איש מסוגל לכך, אך נפש דואבת תעדיף שקר מתוק מאמת מרה" משיב דנקן. "הטקס יזמן סופת ברקים אדירה באמצעות שברי העוצמה האלוהית שעוד נמצאים במגדל הברק, באמצעות כוחו של אדון הענקים".
"השלשלאות בראש המגדל" מבינה לילוואנה לאחר רגע. "אותן שלשלאות שנאמר, על פי האגדות, שהחזיקו בעבר את ת'ארוק לשנה וליום".
"כן" משיב האביר. "הריבון יכבול את עצמו בשלשלאות הללו וינסה להשתמש בכוח חייו כדי להשיב את בת'אני אליו. הוא מוכן לכל תוצאה - הצלחה או מוות".
"ומה עם אפשרות שלישית? של פלישה?" שואל וירניק. "לכך הוא מוכן?"
"חלק ממנו יודע. חלק אחר ממנו אומר שאין לו דבר להפסיד" משיב האביר האמיץ. "הטקס יסיים את העבודה. ארוות' תיפול, ומיד לאחריה - הצפון כולו".
"הוא ישלים את חישול הרסיס" מסכים מאוריציו. "אבל לכל שקר של סא-אאגה יש סיבה. טקס מסתורי שנגלה בפניו, משום מקום, הוא חשוד כשלעצמו. איזה סיבה יש לדנקן להאמין בכך?"
"נשמה תמורת נשמה היא רעיון מוכר, וזאת לא הפעם הראשונה שאביה של בת'אני נתקל במחיר הזה בחייו" האביר האמיץ משלב את ידיו.
"ריילה..." לוחשת הסיירת, וזוכה להנהון ממנו.
"כן. ריילה שילמה את המחיר הזה בעבר. היא הקריבה את נשמתה כדי להגן על נשמתה של בת'אני" הוא מהנהן בשנית.

"איך?" שואלת ונדריה.
"לפני עשרות שנים, ביקש היירוזאוג את עזרתו של דנקן לבלום נחשול עוד בטרם שיתחיל. בקרב האחרון, ביער ריברווד, הביס דנקן את אותו טרוגלודיט".
"את אביו של סריש" אומרת לילוואנה, וזוכה להנהון נוסף.
"נושא הלפיד האפל קילל את דנקן ואת שושלתו. עין תמורת עין: כשם שהוא ימות, ותיגזל ממנו ההזדמנות לגדל את בנו סריש, כך תיגזל אותה ההזדמנות מדנקן. הוא קילל את בת'אני, הגם שטרם נולדה. כשהשנים עברו ודנקן הפך לאיש משפחה, הוא חשש להקים בית. לזכות בילדה. אך לאישה אחרת היה הפתרון" הוא מפליג במבטו לעבר אודסיה, שעדיין מרוכזת בענייניה, לא שועה אליהם.
"היא ציינה בפניו שקיימת דרך ניסיונית, שהיא מבינה את הכוח שקילל אותם, ושהיא יכולה לנסות להעביר את הקללה מהתינוקת שטרם נולדה... אל הגוף שנושא אותה".
"אז ריילה ספגה את הקללה במקום בת'אני ונתנה לה חיים. ועכשיו דנקן מאמין, בעצם, שהוא מסוגל לעשות את אותו הדבר - להקריב את נשמתו כדי להחזיר את נשמתה" מבין מאוריציו.
"כן. אך כמובן שזהו דבר אחד להסיר קללה, וזהו דבר אחר להחזיר את המתים. הניסיון ייכשל. התקווה תירמס. היגון של דנקן יביס אותו סופית. הוא יאבד לחלוטין".
"ובכאב הזה, הרסיס יחושל סופית" לוחש מאוריציו, ודממה נפרשת באזור.
 
קאס נותן לאדמונד חיבוק-צד. הוא מרגיש קצת מוזר לשמוע את הילד מדבר עליו ככה, אבל הוא לא עומד להתלונן. במקום, הוא מחייך שהם הצליחו למצוא אותו.

"לא רוצה לפגוע באיש, או לא רוצה לפגוע באיש שלא הרוויח זאת?" קאס מרים גבה למשמע דבריו של האביר האמיץ. "בין אם תעמוד לצידנו בקרב הקרוב או לא, תודה. באמת. אם אתה צריך משהו, רק תגיד."
 
פניו של שירו-סנשאי מתקשות מעט כשהוא רואה את האביר האמיץ - תת המודע שלו מתקשה להבין ברגעים הראשונים שלא מדובר באותו ריבון שהניס אותם מקריאת-כתר, לא בדיוק.
מיד לאחר מכן הוא משתלט על עצמו, קד קידה עמוקה לאיש הגבוה. "תודה לך. השבת מעט צבע ללחייהם של אנשים שחוו ימים לא פשוטים, בלשון המעטה" אומר שירו, מחייך בראותו את החיבוק של העוצר, המלכה ובנם. כמה זמן עבר מאז ראה את הוריו?
כשדנקן מתאר את הטקס אותו מתכנן הריבון לבצע, פניו של דם הדרקון מתכווצים בהבנה כואבת. "הוא יעשה הכל בכדי לכפר על העוול שעשה, בראייתו. יכול להיות שהוא אפילו מבין שהוא מתומרן, אבל זה לא משנה. הריבון הוא איש של חובה, ומבחינתו חובתו היא להשיב את בתו, אפילו לרגע קט. ביגונו העולם יבער, אבל כרגע זה לא משנה לו" אומר שירו, משלב את ידיו בזמן שהוא מדבר.

"אני מבין אותו, או לפחות - אני יכול להבין מאיפה הוא פועל. אשמה היא תחושה קשה, נוראית. הורסת כל חלקה טובה בנשמתו של אדם אם היא לא מנותבת למסלול הנכון, שם תוחלף על ידי רגשות אחרים, טובים יותר. האם נוכל בכלל לקוות שניתן להראות לריבון דרך פעולה אחרת, שתסיר ממנו חלק מהעול הנורא שהוא נושא?".
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top