OUT
IN
קאס עוצם את עיניו, מעוניין להדריך כמה שיותר את בת'אני, לאפשר לילדה לחסוך בזמן. הוא נושם עמוקות, ארוכות, ורואה בעיני רוחו דמות של נער צעיר, רזה אך גבוה לגילו. הוא לא רואה את פניו, אך חש שהדמות מתקרבת אליו, או הוא אליה. תחילה נראה שמדובר בצעד זעיר בכל פעם, עד שהשניים מתקרבים יותר ויותר, במהירות אדירה, כאילו קאס גומע מרחקים אדירים כדי להגיע אליו. הוא חש בלהבות עוטפות אותו, מאיימות לשרוף את גופו, אך מים זכים מגנים עליו מפניהן. אורן עוד בוהק במרחק, מאיים להתקרב, והוא שומע לחישות בשפה שהוא אינו יכול לזהות. הוא משוכנע, אף שמדובר באבחות קול דקיקות שלא שמע מעולם, שמדובר בקולה של אם כל האפלה.
לבסוף, אחרי שחצה את האופק, הוא חש יד עטופה ברזל אוחזת בגבו בעוצמה. אין זו אחיזה מכאיבה. מדובר בעוצמה מגוננת, תומכת. אחיזה שלא מאפשרת לו ליפול אחורה, כזו שמדרבנת אותו להמשיך קדימה ולא לעצור אפילו לרגע.
הוא זוכר את התחושה הזאת, באותו יום שבו השתנו חייו לבלי היכר. לו לא הייתה אחיזה כזו מאחוריו. הוא היה צריך לעבור את דרכו לבד.
אדמונד לא.
מישהו דאג לו לאורך שהותו
במעבר. מישהו נסך בו את הכוחות שלא ליפול.
הוא עומד להתרחק בחזרה, לחזור לבת'אני ולדווח, אך בטרם זאת הוא מרגיש פרץ של שמחה עובר בגופו - או שמא, במחשבתו. פרץ של אושר פראי.
קאס? זה אתה?
הוא יודע היכן הוא נמצא, ובטרם הוא מסוגל לומר זאת, בת'אני כבר מניחה את ידה על העץ שמולם. בידה השנייה היא אוחזת בלילוואנה, והילדה מתוחה, לא בטוחה כיצד לעשות את אשר הציע מאוריציו.
"תחשבי עליהם, בת'י" מציעה לילוואנה, מתכופפת לצידה.
"הם עומדים שם במרחק, הם מחכים לנו" בת'אני נושמת עמוקות ולוקחת בידה את הסרט הוורוד שלה, מניחה אותו על העץ. "אבל זה לא קל להיזכר. זה כאילו אני רוצה ולא רוצה בעת ובעונה אחת".
"זה הקסם של פאם" מתקרב וירניק. "היא יודעת שהזיכרון הזה טומן בחובו כאב, בת'אני. היא לא רוצה לאפשר לנו לזכור את מה שיכאיב לנו. אבל את חזקה מספיק להתגבר עליו, על הקסם ועל הכאב. תיזכרי בהם. תביאי אותנו אליהם"
"אני זוכרת..." הילדה מכווצת את עיניה, מתאמצת להיזכר.
"כן, תאמרי לי" האלפית מלטפת את שערה ביד רכה, מדרבנת אותה.
"אני זוכרת שאדמונד ואני ישבנו על ספסל. הוא... כעס..." היא עוצרת להיזכר. "הוא אמר שיש משהו שהוא לא הצליח להבין בשיעור עם לוקרשיוס. משהו מורכב, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה".
"משוואות ביקוש והיצע" לוקרשיוס נזכר בחצי חיוך, מהנהן לעצמו. אנאבל מדרבנת אותו, והעוצר מתקרב מעט לבת'אני. "זה רעיון מורכב לבני תשע... אפשר לומר שהגזמתי... אדמונד כעס, הוא היה רגיל להבין את הדברים באופן מהיר יותר. הוא יצא מהחדר מתוסכל אחרי שעה, וגם אני כעסתי על עצמי".
"נכון. הוא הלך לגן המלכותי ו... ו... ואני הייתי שם. אני לא זוכרת למה הייתי שם. אבל הוא ניגש אלי ואמר לי שהוא כועס. ו... ודיברנו... והוא אמר בסוף שהוא מפחד".
"ממה הוא פחד?" אנאבל מתקרבת, כורעת ברך ליד בת'אני.
"הוא פחד שתפסיקו את השיעורים שלכם כי הוא כבר לא טוב מספיק במתמטיקה" בת'אני נזכרת. "הוא אמר שהוא לא רוצה שתפסיקו. שהוא נהנה איתך. שהוא מרגיש קרוב יותר אליך ככה".
"מה? זה מגוחך, בחיים לא הייתי..." נדהם העוצר לשעבר, לא בטוח כיצד להמשיך למשך מספר שניות. "אני לא מאמין שהוא מעולם לא סיפר לי".
"ומה אמרת לו?" שואלת לילוואנה. "את זוכרת?"
"אני לא הצלחתי לעודד אותו, הוא חשב שאני לא מכירה את לוקרשיוס מספיק. אבל אז..."
"כן?"
"אז אבא הגיע" היא נזכרת עתה, מהנהנת לעצמה. "אדמונד סיפר לו הכל, ואז הוא התיישב לצידנו. אני זוכרת שהצטופפנו על הספסל כי הוא היה ענק" היא מחייכת לרגע, עיניה עדיין עצומות. "והוא אמר לו שלוקרשיוס לעולם לא יפסיק את השיעורים. אדמונד שאל איך הוא יכול להיות בטוח, ואבא... הוא אמר שהסיבה היחידה שהוא שכר את טירצ'יבלד להיות המורה הפרטי שלי היא כי הוא לא חכם מספיק ללמד אותי את הדברים האלו בעצמו. שאם הוא היה יכול, הוא היה מבלה איתי גם את שעות הלימוד האלה. ושלוקרשיוס לא שונה ממנו".
"זאת הייתה הדרך היחידה שלי להיות לצידו באופן שלא שלא יעורר חשד" לוקרשיוס מרכין את ראשו מטה. "לעולם לא הייתי מפסיק אותם... לא בעד שום הון שבעולם".
"כן, גם אדמונד הבין את זה" בת'אני מחייכת עתה. "וכשראיתי שהוא מתעודד, דחפתי אותו ואמרתי לו שהוא התופס. רצתי משם, והוא התחיל לרדוף אחרי במסדרונות הארמון. ואבא..." החיוך שלה קופא לרגע.
"אבא צחק".
הסרט הוורוד זורח באור נוגה, והאור הרך מתפשט אל העץ, עוטף אותו בהילה ורודה. החבורה מביטה לרגע ארוך, ובת'אני מוחה דמעה מעיניה.
"זאת הפעם האחרונה ששמעתי אותו צוחק, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אדמונד. היינו בארמון כי אבא רצה להודיע למועצה שהוא מתכוון להתקרב לצאת אל הנסיך כדי לנסות ולשכנע אותו שוב לגבי הרעיון של הברית בין הממלכות".
"כן, אני זוכרת. הוא ניסה להציל את ההסכם אחרי שבנג'מין סירב לו" אנאבל מהנהנת. "הוא חצה דרך ריברווד, ושם..." היא משתתקת, והדממה מכסה כעת את כולם.
בת'אני נושמת עמוקות ומחבקת בחוזקה את לילוואנה. האלפית מביטה בה לרגע כתוהה, אך מבינה שנייה לאחר מכן.
"את הולכת?"
"אני לא יכולה להתגשם לאורך זמן, והזיכרון הזה גבה ממני הרבה. אבל זאת לא הפעם האחרונה שניפגש" היא מדברת אל לילוואנה, אך מביטה לאחר מכן בכולם. "יש דברים חשובים יותר עכשיו. להגן על אדמונד. לדבר עם אודסיה" היא מביטה באילידיה בעודה אומרת את המשפט האחרון. מאוריציו מכחכח בגרונו ומתקרב בזהירות אל העץ הוורוד, נושם עמוקות.
"אני אלך ראשון. הרעיון שלי, האחריות שלי" הוא פוסע קדימה בטרם יצליח לשנות את דעתו ונעלם במהירות. אחד אחרי השנייה הם נכנסים, ולילוואנה נפרדת בחיבוק ארוך ובנשיקה על המצח של בת'אני.
"אני אוהבת אותך" הילדה לוחשת לה באלפית, ולילוואנה מחייכת קלות.
"אני לימדתי אותה את המשפט הזה" היא לוחשת להקטור, אוחזת בידו, מודה בדממה על התמיכה. הם פוסעים אל העץ, נעלמים מעין, ובת'אני נעלמת מאחוריהם.
המעבר הפעם פחות כואב מהפעמים הקודמות. הוא לא מרגיש כמו קפיצה אחורה וקדימה במהירות משתנה, כמו מתיחה בלתי נגמרת לכל מקום. הוא מרגיש כמו... ציפה על פני המים, באיטיות מבורכת. בחלוף שנייה שמרגישה כנצח, בני הקבוצה פוסעים אל מחוץ לעץ ורוד אחר. לילה עכשיו, והלבנה עומדת מעליהם. לילה מלא כוכבים.
האם בכלל יש כוכבים
במעבר, או שפמיניה פשוט העתיקה שמיים יפים שראתה פעם, באחד מנדודיה ברחבי ת'נדיאן?
השאלה חולפת במוחם לרגע קט, אף שתיוותר ללא מענה.
ואז הם מביטים קדימה, ונשימתם נעתקת.
אור כחול מקיף אותם מכל כיוון. הוא אינו בוהק, רך למראה וכאילו למגע. עצי אלון עתיקים יותר משראו אי פעם נמצאים מאחוריהם, ומלפניהם מעיין.
הוא רחב ידיים מספיק כדי להראות מרשים, אך צנוע דיו כדי להרגיש ביתי. מימיו בהירים כבדולח, ובכל זאת אור הירח חודר בין העלים, רוקד על פני המים בדפוס שובב, כאיו פועם שם לב נסתר בעומק המים. סביב המיין פזורות אבנים עתיקות, מכוסות אזוב רך וזוהר בגוונים עדינים של טורקיז. אד דק מיתמר מעל המים, יוצר צעיפים שקופים שמתערבלים באוויר ומתפוגגים לאיטם. גלים זעירים על פני המים נעים במעגלים מושלמים, על אף שאין רוח או תנועה שמניעה אותם.
המעיין כאילו מפיץ אור כחלחל עדין משלו, והמים זוהרים למשך מאיות בודדות, מעת לעת, בגוון כחול-כסוף. הם כה צלולים, עד שקשה להעריך את עומקם האמיתי. לרגע נראה שהמעיין עמוק כמו באר אינסופית, ובפעמים אחרות נראה כמו שלולית קטנה.
ישנם מקומות יפים בארוות', חופים ארוכים וכפרים חמימים. ישנם מקומות יפים בניס-פרדי, יערות עתיקים והרים עצומים. ובכל זאת, יודעים הם שמקום כזה לא ראו, ולא יראו עוד לעולם.
זהו המעיין האבוד של סואולה. המקום הקדוש מן האגדות.
יש כאן שקט צחור. אם ממלכתה של פמיניה היא מקום של ריפוי ושל אהבה, המעיין של סואולה הוא לב ליבה של הממלכה. הוא נראה כתוספת טבעית עבורה, כאילו היה חלק ממנו מאז ומעולם.
במרכז המעיין נמצא אי מעגלי קטן, שדה סגלגל מקיף אותו מסביב וממעל, יוצר כיפה סגולה שמשקפת את אור הירח. המרחק אל האי אינו עצום, ומשכך הם מצליחים לראות בקלות את הנמצא בו - או שמא, את הנמצאת.
אודסיה רוכנת מעל פני הקרקע, ונראה שהיא שרטטה עליה דבר מה שלא ניתן לראות מכאן. הם רואים שישנם מספר דברים שנמצאים על הקרקע, ואף שקשה לראות בדיוק מה הם, אילידיה וקאס מרגישים את עצמם נמשכים לשם. עורקי האדמה והענף הראשון נמצאים שם, לצידה של ראשת האחווה המאגית. האשפית מרוכזת לגמרי בפריטים שעל הקרקע ובסימנים המשורטטים, ולא שועה אליהם.
ועם זאת, בטרם יוכלו להתקרב אל שפת המים, ובטח אל האי העומד במרכז המעיין, הם שומעים ריצה מהירה מאחוריהם.
אנאבל ולוקרשיוס הם הראשונים להסתובב. שנייה לאחר מכן, השניים כבר מחבקים את אדמונד, ראשו מצוי היישר בין שניהם.
השלושה אינם מדברים. אנאבל מתייפחת חרישית, ועיניו של לוקרשיוס - אף שהן עצומות - ננעלות בעוצמה כשהרעידות עוברות בגופו ושוכחות. הם עומדים שם, שלושתם, מחובקים רגע ארוך נוסף. אנאבל נושקת לשערה של בנה ארוכות, ולוקרשיוס מתכופף אליו, מעביר את אגודלו על לחייו, לנגב את הדמעות.
"אנחנו לא נפרדים יותר. מעכשיו, שלושתינו נותרים יחד" העוצר לוחש, ואדמונד מהנהן אליו, מושך באפו.
"ארבעתנו" אדמונד מתנתק לרגע מהוריו, ניגש אל קאס. החבורה סוף סוף מסוגלת להביט בו, ואף שניכר שהוא עבר דרך חתחתים - בגדיו קרועים ושערו מפוזר - הוא נקי ובריא, חף מכל פגיעה. אדמונד מחבק את המול, ולאחר רגע ארוך קד בפני החבורה לשלום.
"תודה לכם, וגם לך, קאס" אנאבל מושכת באפה, מנגבת את דמעותיה בשרוולה. "תודה, תודה, תודה".
"הכל נכון" אומר אדמונד. "אבל יש אדם אחר שצריך להודות לו. אדם שאתם צריכים לדבר איתו" הוא מביט לעבר עצי האלון שמאחוריהם, מכחכח בגרונו.
"אתה יכול לצאת. אני חושב שהם מוכנים".
מספר שניות לאחר מכן, דמות עצומה ומשוריינת יוצאת מן העצים. הם מזהים את השריון, את הגובה, את ההליכה. את מגפי הברזל.
אביר אמיץ יוצא מבין העצים, והוא נראה כבבואה מדויקת של דנקן הסאר.
מעל לשני מטרים של פלדה וברזל ניצבים מולם. מוטת כתפיים עצומה, שריון אדיר שנישא על גופו, עוטף כל חלק וחלק, לא מותיר אף מקום חשוף אחד. סמלו של הברק הכבול בשלשלאות ניצב על בית חזהו ומגיני הכתפיים שלו מלאים בקוצים, להתקיל את היריב הגבוה מספיק - אם הוא קיים בכלל - שיהיה מסוגל לנסות ולאחוז בו. גרטישו מונח על גבו, נע עמו בדממה. הוא קירח לחלוטין, זקן אפור מכסה את פניו. עיניו כחולות וכהות, מזכירות מעט את צבעם של ענני סערה.
בעבר, בפגישתם הראשונה, הוא נראה מרשים. מלכותי. נחרץ. ובכל זאת, השקט המיסטי של האזור נשמר. שלא כמו בסימן-אבוד, שם המתח שרר באוויר בכל אשר הלך, כאן צעדיו נראים כמעט עדינים. עיניו רכות. עמידתו שפופה. כאילו מתחת להר הברזל שמכסה אותו, מסתתר יצור עדין בהרבה.
"דנקן... אביר אמיץ..." אנאבל היא הראשונה להגיב, מתקרבת אליו. לוקרשיוס מהסס, אך היא אוחזת בידו, מביאה אותו לצידה. "אשקר אם אגיד שאנחנו לא מתוחים כעת, שאנחנו לא מפחדים. לפחות אני" היא מניחה יד על בית החזה שלה. "אבל לא משנה מה קרה, ולא משנה מה יקרה, אתה הצלת את הבן שלנו. תודה לך".
"אני לא פוגע בילדים" הוא מרכין את ראשו בפניה ומניח את ידיו לצד גופו, כדי להראות שלא ישתמש בהן.
"אני לא רוצה לפגוע באיש".
