• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
קאס -

״הייתי מעדיף לראות אותך בונה את החיים שלך ולא חי אותם כדי להגן עלי. תחיה לצידי, לא עבורי״ הוא שולח חיוך, מעז לקוות. ״קריאת-כתר היא עיר יפה, כשלומדים לאהוב אותה. אמא לא רצתה לתת לי לצאת מהארמון, אבל כשהייתי קטן יותר… דנקן היה לוקח אותי ואת בת׳אני. גם זה לא ממש החיים האמיתיים בה, אבל זה משהו״ הוא חוזר לשכב על גבו.

״למדתי היסטוריה, אתה יודע. יש מלכים שכמעט כל ימי חייהם לא יצאו מהארמון, שלא לדבר על העיר עצמה. אולי למלחמה או שתיים, וגם זה תלוי במלך. תאר לך מה זה לחיות חיים שלמים בלי לראות יותר מכס המלכות שלך, או אולם הנשפים. מטורף״.
 
"אה, תהיה בטוח שאבנה את החיים שלי בשביל עצמי." הוא מגחך.
"אמא שלך היא אישה טובה, אבל היא מגוננת מדי, או שאולי אתה הבעיה- מנומס מדי. אם אתה רוצה לצאת מהארמון, פשוט תצא. אתה רק צריך לוודא שאתה מוגן."
"אגיד לך מה, אדמונד. אם תרצה, אחרי שנשחרר את קריאת כתר, אני אקח אותך ללילה במועדון. תוריד את הכתר, תפגוש אנשים, ואני אוודא שלא יקרה לך שום דבר רע מדי. איך זה נשמע?"
 
קאס -

״זה נשמע כמו משהו שהם סוף סוף יסכימו עליו: שניהם יזדעזעו למשמע הרעיון״ הוא צוחק קלות, מנגב את שאריות הדמעות האחרונות שנותרו. ״אבל זה נשמע… טוב. להכיר באמת את העיר. אולי אפילו לבלות קצת, כשהכל יירגע. קבענו״ הוא שולח יד ולוחץ את ידו של קאס, והשניים קמים, כשצעדים נשמעים מכיוון הכניסה היחידה לקרחת היער.

״מלאך הצדק בירך אותי, כשהציב בפניי שני שרצים ממזרים בעת ובעונה אחת״ קול מקפיא חוצה את האוויר, מרעיד עצמות. קאס מזהה אותו, את הטון הנמוך, החולני, חסר האנושיות. קול שהמושג רחמים לא מוכר לו. קול שהוא לא ישכח לעולם.
הקברן מטיראנובה יוצא מבין העצים, חוסם את היציאה. האיש הנמוך והקירח נותר כשהיה, מכוער להחריד. אחת מעיניו חסרה, ארובת העין מלאה באפלה ששולטת גם בנשמתו. הוא לבוש בגלימות מיובלות, לא נושא בידיו שום נשק. סמלו של סטנמאר משתלשל מצווארו בגאון, נתלה מעל בגדיו המטונפים.

ולצידו, שלושה צעדים מאחוריו, עומד ראש הכוהנים. הוא לבוש שונה, כעת: בגדיו המרהיבים מלוכלכים, הגם שצבע השני עדיין מושל בהם. שערו פרוע, ותחת עיניו צצות שקיות חדשות. הוא גם רזה יותר, מעט חיוור מהרגיל.
״אנחנו זקוקים לנסיך״ מציין תאודוריאן. ״אין לנו עניין בשני״.
״שרץ הוא שרץ״ משיב הקברן, ולאחר מכן מניח יד על סמלו הקדוש. ״ולמען חטאיך נמוג המלאך, ואש שמיים תמלא עינינו חרון צודק״.

פרץ להבות אדיר אוחז בעצים מסביב, מתפשט במהירות ועוטף את הגורן בה השניים נמצאים. אדמונד מביט מסביב, מבוהל, אך מנסה לשלוט בעצמו, מתחבא מאחורי קאס.
״היכנע ותן בידינו את הנסיך, או שתסתכן בכך שהוא ימות בקרב״ תאודוריאן מביט בקאס, סנטרו זקוף אל על.
״לא אחזור על ההצעה הנדיבה הזאת בשנית״.
 
לר, זל, בעיות. כוחה של ניס פרדי מחזק את קאס, הוא יכול להרגיש את אחיו למרות המרחק. תאספו את הקבוצה, כמה שיותר מהר. הקברן ותיאודוריאן כאן.

"לא." הוא אומר, העיניים שלו נעוצות בתיאודוריאן, מתעלמות מהקברן. אחת מידיו מחזיקה את אדמונד בתנוחה מגוננת, בעוד השנייה תופסת את גרזנו.
"יש לכם חוצפה להראות את עצמכם כאן, מכל המקומות."
 
קאס -

הם כבר בדרך, הוא מרגיש זאת. והם לא לבד.
אודסיה הזהירה. היא שלחה את כולם.

״חתיכת נבלה קטנה, אם לא הייתם מאפשרים לריבון להשתלט על הממלכה-״ תאודוריאן מאבד שליטה באחת, במפתיע, וקוטע את עצמו באמצע המשפט, ראשו נע בפראות בעודו מתיז טיפות רוק. ״יש לך מושג מה עבר עלי בגלל הכישלון המהדהד שלכם?! יש לך מושג איך נראו השבועות האחרונים בחיי?! נאלצתי להימלט כמו כלב אשפתות! מי אתה בכלל ש-״
״מה טבו מעשיך הרבים, למען יחוש כל בן בלע כי דרכו אבדה לו״ הקברן שולח פרץ להבות אדיר אל קאס באחת, מטיח אותו על הרצפה כשהוא מריח את בשרו נשרף.
״קאס!״ הנסיך אץ אליו, הגם שיש מעט שהוא יכול לעשות. החיות נמלטות בפחד, רצות ואצות לכל עבר בבעתה.

״ידי צדק לא כאן כדי להצילך, שרץ. בארץ זאת קצו ימיה של המכשפה שהמליטה אותך, ובארץ זו תומת גם אתה״.
״אנחנו צריכים את הנער בחיים!״ תאודוריאן דוחף אותו בכעס, מחווה לעבר אדמונד, שרוכן חסר עצות ליד קאס הפצוע. ״הוא הדרך לשם!״
״אויבי האמונה יועלו לגרדום. הגרזן יונף, החבל יימתח, המדורה תידלק״ משיב הקברן ומתקדם באחת.

META
אש שמיים - 31 נגד תגובה, 49 נזק אש וקאס נופל שרוע. על כל פעולה שקאס מבצע בתורו הבא, הוא סופג 5 נזק אש מתמשך מצטבר, עד 15 לכל היותר (הצלה לסיום).
 
פרץ הלהבות מגיע אל קאס, חום שואג, אבל כשהאש נעלמת- קאס עדיין עומד מאחוריה, לא חרוך כלל.
"פספסת." הוא אומר בחיוך זדוני, מלא בכעס ושנאה.
"אדמונד, אנחנו זזים מכאן."
META
הפרעה מיידית- Resilience of Stone, מנצל משב מרענן ופוסע 3 משבצות כדי לצאת מאיזור ההתקפה.
מקבל תוסף כוח 2+ לכל ההגנות עד תחילת תורי הבא.
 
קאס -

הקברן לא מגיב להקנטה. האיש מרים את ידו בשנית, קורא פעם נוספת פסוק שקאס כבר הספיק להכיר.
״ולא יראו בחוטא חלכה, ולא יחושו תאלה למול צורר״.
עיניו של קאס כאילו עולות באש. הוא מרגיש זאת, הוא מרגיש כל נים בהן עומד להתפוצץ, כל שריר בפניו כאילו נמס בפני הלהבה הקדושה. זאת אותה תחושה נוראית שאחזה בו בריברווד, גרועה אף יותר הפעם. הקברן התחזק, האפלה שבו גדלה. התועבה הזאת נהיית מסוכנת מרגע לרגע.

״אתה מסומא ובודד - שחרר את הנער, ילד גאוותן, או שגם הוא יישרף איתך באש הקדושה!״ תאודוריאן מרעים.

META
*נקודת פעולה*
פסוק קדוש - 35 נגד רצון, קאס סופג 37 נזק קורן והוא עיוור עד סוף תורו הבא.
אין מחילה - 29 נגד קשיחות, כנגד מטרה שניזוקה על ידי אחד מפסוקיו של הקברן מטיראנובה; קאס מואט (הצלה לסיום). כשהוא מצליח בהצלה, עליו להצליח בהצלה נוספת או ליפול שרוע.
 
"אדמונד. אנחנו הולכים." קאס תופס את הנער ורץ אל האש, הוא יכול להרגיש את החום שעולה מהעצים הבוערים- וזה כל מה שהוא צריך. העיניים שלו אולי לא עובדות, אבל זוהי ניס פרדי. הוא רץ ביערות הללו שנים. אפילו לפני שהוא פגש את הקברן לראשונה.
זו הייתה טעות מצד הקברן לפגוש אותו במגרש הביתי שלו- נראה שהענפים מפנים לאדמונד את הדרך, שומעים את בקשתו של קאס. הוא ממשיך לעדכן את לר וזל גם כן, האש לא מפריעה לו.
META
משנית- nature's stride על אדמונד. הוא מקבל 2+ למהירות ומתעלם מתוואי שטח קשה.
תנועה- ריצה אל העצים
רגילה מומרת לתנועה- ריצה אל העצים
נקודת פעולה- תנועה- ריצה אל העצים.

סה"כ נע 24 משבצות, דרך העצים הבוערים (שמהווים תוואי שטח קשה)
 
קאס -

IN
הנער מציית, רץ בפחד לצד קאס, העשן והאש חונקים את שניהם, אך הם שורדים. הקברן ותאודוריאן נעלמים לרגע מאחור, ונראה כאילו הם יכולים לברוח, בטרם קולו הנורא נשמע שוב מאחור. פסוק נוסף שקאס למד להכיר על בשרו.

״צדק ירדפו למען תסמאנה עיני חוטאים".
הקברן אץ באחת, הקצב שלו מסחרר במהירותו. כל רמז לאדם הזקן שבקושי סחב את עצמו נעלם. כוח אדיר פועם בעורקיו, וקאס לא רואה אותו, אך הוא שומע את הצעדים המתקרבים, את הנשימות המפוחדות של אדמונד.
״קאס! קאס, הוא מתקרב! אני רואה אותו מג-״
״אך צדיקים יודו לשמך, ומזור לא ידעו אויבך״.
המול מרגיש לפתע את העור בגבו נקרע לחתיכות, כאילו פלחי בשר נבצעים מתוכו, ריח הדם שוטף אותו. הוא שומע את אדמונד מחניק זעקה של פחד וגועל, וחש בגופו מדמם בכבדות. הוא שומע את אדמונד צורח ומרגיש את אחיזתו בנסיך מתנתקת, הנער הצעיר מועף ממנו בעודו זועק בפחד.

״זוהמה נתעבת״ הוא שומע את קולו של הקברן מאחוריו, אך הוא לא מופנה כלפיו. לא. הוא מדבר אל אדמונד.
״פתחי את שערייך, כלבה מן המתים! או שאקרע את גרונו של השרץ ואעקור את עמוד השדרה שלו ממקומו״ הקברן לא צועק, אך קולו נשמע בכל. הילה של פנאטיות, אימה ורוע צרוף עוטפת את יער הכמרים.

מרחוק קאס שומע את נשימותיו הקצרות של אדם מבוגר יותר - תיאודוריאן, שכנראה בקושי עומד בקצב שלהם ועוד נמצא במרחק מה.
״איני מתכוון להמתין. אם לא תבקשי להציל את טינופת הדמים הזאת, כה יהיה״ הוא מרגיש את הקברן נדרך, מתכוון לסיים את חייו של הנסיך.

META
כפרת החוטא - 33 נגד קשיחות, 46 נזק ו-10 נזק מתמשך (הצלה לסיום). עד תחילת תורו הבא של הקברן מטיראנובה, קאס לא מסוגל לנצל פרצי ריפוי.
 
"חכה!" קאס צועק, "אני יודע מה אתם מחפשים." הוא אומר בייאוש, הוא צריך למשוך זמן. הוא יכול להרגיש את הכוח הטמא של הקברן מונע מפצעיו להסגר, מונע מהארץ העתיקה לעזור לו. הוא מעודד את לר וזל למהר, המצב רע. הוא אומר להם, תזדרזו.
"תעזבו את הילד. ואני אוביל אותכם לשם."
META
קאס מדמם.

ללא פעולה- קשיחות מופלאה. מתחיל את תורו, מבטל את הנזק המתמשך.

על 4 נק"פ.
 
IN
"כמעט" אומרת אילידיה בעצבים, על כך שהיא לא הצליחה להוציא זאת ממנה- אבל הקברן הוא באמת העדיפות, במיוחד אם הוא איכשהו ימצא את קאס והנסיך. היא יוצאת עם האחרים, חושבת על תחושותיה של המלכה וככל הנראה הבושה שהיא חשה- אילידיה ידעת מה זה לעמוד במרכז הדרמה ואת התחושות שעולות לאחר מכן. היא הייתה שם בעבר.
 
עריכה אחרונה:
קאס -

הקברן אוחז בידו את אדמונד, מרים אותו ללא קושי ומטיח אותו בעוצמה בגזע העץ. הנער רועד בפחד, עוצם את עיניו, נושך את שפתו התחתונה כדי לא להשמיע קול. הכוהן מסובב את ראשו, תליונו של סטנמאר - סמל השמש והירח - מסתובב יחד איתו.

״שקרים וכזבים. פגיעה אנושה בטוהרו של המלאך״.
״המתן״ תאודוריאן מתנשם בכבדות, מגיע מבין השיחים והשורשים הגבוהים. גלימותיו מלוכלכות אף יותר, ושריטה חדשה על לחיו שולחת טיפות דם זעירות במורד פניו. הוא מניח את זוג ידיו על ברכיו, מביט מטה לרגע כמבקש להקיא, בטרם מתנשם עמוקות מספר שניות ומרים את ראשו באיטיות.

״הילדה והמכשפה הפייתית בבירור לא מקשיבות לנו. הן לא יפתחו את השער למישור, גם כשגורל הנער מונח על כף המאזניים. תן לו להתחנן עבור זה״ תאודוריאן מחווה על קאס. ״הוא פגש בפיה בעבר, והוא קשור לילדה יותר משנינו. יש לו סיכוי לעשות זאת״.
״אין כל סיבה שנאפשר תחינה או תפילה בפני שיקוצים מתועבים שכאלו״ משיב הקברן, מהדק את אחיזתו באדמונד, שמתפתל לרגע בכאב. ״אם הן לא מעוניינות בפתיחת השער, אטהר את האדמה מזוג הממזרים שמכתימים את כבוד אדון הצדק״.
״ותותיר את המעיין, ואת המעבר, כפצע על פני העולם עליו שומר סטנמאר?״ תאודוריאן לא מנתק את מבטו מקאס - מוודא שהוא לא מרפא את עצמו - אך תשומת ליבו נתונה לקברן. ״זאת ההזדמנות היחידה להיכנס לשם. אין כל דרך אחרת!״ הוא פוסק, ומצביע לעבר קאס. הקברן שותק, אך בינתיים לא פוגע באדמונד. נראה שלמילותיו של ראש כוהני ארוות׳ עדיין יש משקל מסוים על קבלת ההחלטות שלו. תאודוריאן מביט בקאס, רצינות וייאוש משתלבים בקולו.

״רד על ברכיך ושא תפילה. דבר אל פמיניה, אל בת׳אני, אל הארץ עצמה. אל כל מי שישמע אותך״ הוא מצווה.
״הורה להן לפתוח בפנינו את השערים לממלכתן, לממלכה של פמיניה. הן מסוגלות לכך, הן פשוט מסרבות. אני יודע זאת בוודאות. אני מרגיש זאת״ הוא מצמצם את עיניו.
״עשה זאת, ונפגין רחמים בפני הנסיך. סרב, התרס, התנגד אפילו לרגע קצר - ומות יומת. כאן ועכשיו״.
 
אפילו במצב הביש הזה, פצוע- כמעט מת- נכשל בלהגן על אדמונד. קאס עדיין מנצל את ההזדמנות כדי להתענג על מצבו של תיאודוריאן. הוא יהרוג אותו יום אחד, כמובן, אבל עד אז? לראות אותו מושפל, מדמם, קצר נשימה... הוא רוצה יותר.

"בסדר." הוא אומר וכורע על ברכיו, מניח את ידיו על האדמה. הוא עדיין מודע למבטים הנעוצים בו, של האב ושל הרוצח. הוא שומע את דבריהם, מסנן אוטומטית את דבריו של הקברן- הם חסרי משמעות, פנאטיזם מעורב בניבולי פה ותו לא. אבל הדברים שיוצאים מפיו של תיאודוריאן מעניינים. המעיין, הוא נמצא במישור אחר? בממלכתה של פמיניה? הקטור ירצה לדעת את זה.

"פמיניה." הוא אומר, תופס את האדמה בידיו, מכדרר אותן לאגרופים. ברגע שהתגבורת תגיע, הוא ישתמש בזה. הקברן אוהב לעוור אותו, למה שהוא לא יחזיר לו טובה תחת טובה? הוא יצטרך להרוויח רגע לרפא את עצמו ולהרים את הגרזן שוב אחרי הכל.
"אני יודע שאני ואת לא התחלנו על הרגל הכי טובה. עם איך שתקפת את האחים שלי. עם התמיכה שלך בבחור של וירניק. אבל אנחנו צריכים אותך, עכשיו, בבקשה. תפתחי-" לאט הוא מוסיף ללא קול, לאט "- את השער."
"בת'אני." הוא מוסיף, מגניב מבט אל אדמונד מבלי להזיז את ראשו, "אני לא מכיר אותך. אני לא הכרתי אותך. אבל אדמונד הכיר אותך. והוא סיפר לי עליך. על ילדה חכמה לגילה, חכמה מדי. שלקחה על עצמה יותר מדי אחריות בשביל ילדה, ועדיין הצליחה. הוא צריך אותך עכשיו, בת'אני. הוא צריך שתפתחי-" לאט, כמה לאט שאת רק יכולה, "- את השער. החיים שלו תלויים בזה בת'אני, בבקשה."
לאט, הוא ממשיך לשדר, אל הארץ, אל האדמה. הוא מרגיש את הלב שלו הולם, בזמן שהוא מאיץ באחיו באותו הזמן.
מהר! הוא דוחק בזל.
לאט! הוא מבקש מפמיניה.
מהר!! הוא מפציר בלר.
לאט!! הוא מתחנן לבת'אני.

הוא רק מקווה שזה יספיק. הוא רק מקווה שהם יספיקו.
 
OUT

IN
הקבוצה רצה ביער הכמרים, זל ולר מובילים. הינשודובים אחוזי טירוף מדאגה, זועקים וקוראים לחברי המועצה ובני בריתם להמשיך הלאה, מהר ככל הניתן. איש מהם לא צריך לדעת לדבר עם חיות כדי להבין את כוונתם, את הדחיפות בקולם האומלל. חייו של אחיהם, ושל נסיך ממלכת ארוות', מונחים על כף המאזניים. ככל שהם מתקרבים, כך החום סביבם עולה, עד שמראה גרוסטקי עומד בפני עיניהם: עצים שרופים ונבולים, חיות טבוחות ועקבות דם ומאבק בכל עבר. ריח של פרווה בוערת, לצד קולות סבל וזעקות קרב, עוטף אותם מסביב. מספר יצורי להבות מתגלים מבין האש, שדים שזומנו הנה על ידי הסבל והכאב שאחז בארץ. הם פונים לתקוף אותם, עשרות רבות מהם, ולילוואנה משלחת מספר חצים קדימה, מפזרת ומפוצצת חלק מהם.
"אני אטפל בהם" קובעת הסיירת, וונדריה מהנהנת, חיוך קל על שפתיה, אף שבבירור עיניה רושפות בזעם על המחזה שמתחולל כאן.
"אני איתך. אנחנו מסתדרות. תמשיכו".

מרחוק, מעבר לשורשים רבים, לגופות חיות שניסו להימלט ולמספר שדי להבות אחרים שהתפזרו מהקבוצה המקורית, הם רואים - הם מריחים, הם שומעים - את הזוועה.
הקברן מטיראנובה, אדם קירח, נמוך, מכוער ומעוות, אוחז באחיזת מוות באדמונד הפצוע, מחזיק את הנסיך המבועת למול עץ. קאס, שרוף, מדמם ומותש לגמרי, רוכן על ברכיו בפני אדם בעל גלימות מלוכלכות וקרועות. לוקח להם רגע לזהות שמדובר בתאודוריאן, אף שבבירור עבר על האיש רבות מאז שעזבו את הבירה: הוא שפוף יותר, צנום יותר, חיוור יותר. נואש יותר. מרחוק, נראה כאילו קאס כורע ברך בתפילה, מחזיק את האדמה בידייים רועדות כשהוא ואדמונד מביטים בפני המוות. לר וזל קוראים בקול, מסמלים לאחיהם שהם בדרך, מחישים אף יותר את ריצתם.
אך זהו רק המחזה מרחוק. ותהום ארוכה של מכשולים ואויבים מפרידה בינם ובין הנקודה ההיא.

"האם שמעתן אותו?!" קורא תאודוריאן, מביט אל האוויר מסביבו. "עשו זאת עכשיו, פתחו את הדרך! אני יודע שאתן שומעות אותי, אני מבין כיצד התיאוריה הארורה הזאת עובדת, הנחש ההוא אמר לי!" הוא רותח מזעם. בדיוק כשנראה שהוא עומד להסתובב לעבר אדמונד, לשחרר את הפקודה להמית אותו, האדמה סביב הארבעה רועדת בעוצמה. ערפל סגול בוקע מבין הסדקים, הופך לסמיך יותר ויותר, כאילו נושם אליו את הזעם, הייאוש, הפחד ורסיסי התקווה שמסביב. הוא מתגשם לכדי אישה מוכרת, תמירה ומלכותית, אשר מצווה על הערפל לעטוף את אחד העצים, גורמת לו לזהור באור לבן, ירוק וסגול כאחד. האישה מביטה אל קאס לרגע, ולאחר מכן אל החבורה שמאחוריה, מאיטה ככל שניתן את תנועת הערפל. קונה להם זמן. תאודוריאן מרותק לנעשה, לא שם לב לכך, אך קול אחר חודר את המחזה האגדי.

"אין כל שקר שיעמוד בפני אורו המסמא של האלוף המכונף" פוסק הקברן, נוגע בידו הפנויה בסמל הקדוש המשתלשל על שרשרת מצווארו ולאחר מכן מניח אותה בעוצמה על כתפו של אדמונד.
"ולא יקחו אשכר מכל בן עוולה בדרכם".
הנער זועק בכאב כשאש מפלחת אוחזת בבשרו, רגליו הקצרות בועטות באוויר, ראשו נע בפראות לכל עבר, דמעות יורדות מלחיו. פמיניה נכנעת, חשה בכאבו של אדמונד וזועקת יחד עמו, והערפל עוטף לגמרי את העץ, פותח שער שמציג עולם מופלא ואדיר מהעבר השני - ירוק ומרהיב. עולם שלא רק נראה חי, אלא גם מרגיש חי. דמותה מתפזרת באחת, תשה מן הטקס, שולחת יד רפה לעבר חצי הגמד הפצוע.
קאס מסתער קדימה באחת, מוכן למות כאן ועכשיו כדי לשים סוף לכך, אך הקברן מחווה אליו את ידו ושולח פרץ אור שמכשיל אותו, רגליו קורסות בכבדות על האדמה. אדמונד, ברגע של תושייה, מנצל את ההסחה הרגעית ואוחז בסמלו הקדוש של הקברן מטיראנובה. הנער קורע את השרשרת באומץ, זורק את הסמל הקדוש אל מעבר לשער שנפתח. הקברן מפיל אותו באחת, רעידות קטנות ואז גדולות עוברות בגופו בעודו מביט בהלם על שהעז לעשות הנער. הוא אוחז בשתי ידיים בצווארו, ונראה שהחתך שעובר שם - אותו חתך מוכר שנראה כאילו מישהו שיסף את צווארו - מדמם בשנית, מתרחב מרגע לרגע. הקברן אץ באחת אל השער שנפתח, הרעידות מתחת לגלימותיו הפשוטות הופכות לפראיות, עד שהוא נעלם מעין בעודו חוצה אל המעבר. ברגע של זעם בלתי נשלט, כאילו היער הבוער עצמו מרגיש את מה שעשה הנער, האש שאוחזת בעצים מסביב נשלחת לעבר אדמונד וקאס, לכלות אותם כאן ועכשיו.

תאודוריאן קופץ על אדמונד ומפיל אותו, מציל אותו מהלהבות ואוחז בו בשתי ידיו. פרץ האש מתקרב אל קאס המשותק, עומד לשרוף לגמרי את המול, בטרם דמות ורודה וקטנה מתגשמת בפניו מן הערפילים, מגוננת עליו בגופה. האש מתנגשת בגופה, אך לא נראה שהדבר עושה לה כל נזק. במקום זאת, היא אוחזת היטב בקאס, מקנה לו רסיס של תקווה ברגע של פחד תהומי. מבין ההריסות והלהבות, מבין תהומות העשן, הם רואים את תאודוריאן ואת אדמונד נאבקים, ראש הכוהנים גורר את הנער לעבר השער. עם זאת, צבעו של השער משתנה, והתמונה בו כאילו מתחלפת. המראה עדיין מרהיב, אך הוא חש שונה. מרגיש שונה. הדמות הוורודה הקטנה מביטה בשער, ממשיכה לאחוז ולהגן על קאס, בעודה משנה את יעדו, למקום אחר מאשר אליו הגיע הקברן.

"אתה בא איתי, חתיכת כלב קטן! אתה המפתח שלי לאלמוות" תאודוריאן מושך בצווארונו של אדמונד המותש, וכשהאחרון מנסה להימלט, אוחז בשרוולו וכמעט קורע אותו בייאוש, חושף עוד יותר את הצלקת החדשה שבוודאי תיוותר בכתפו של הנסיך. "בוא כבר, זבל ארור שכמוך! ציית לי!" הוא כמעט גורר אותו לשער, נאבק על כל סנטימטר למול הנער רב התושייה. "לא! קאס!" אדמונד שולח את ידיו לעבר המול המשותק והתש, הפחד בוער בעיניו. ראש הכוהנים והנסיך כמעט מגיעים אל העץ, עד שאדמונד מסתובב במהירות וחובט בו היישר באשכיו, דוחף אותו ממנו. תאדוריאן מתפתל, ידיו נשלחות אל איבריו המוצנעים ודמעות של כאב ותסכול עולות בעיניו. הוא גורר את עצמו בכוח אל אדמונד, מפיל את הנער שמנסה לברוח, משתלט עליו בעודו קם ברגליים רועדות, גורר אותו בעוצמות שהוא מוצא בעצמו לאחר שהוא רואה כמה קרובים כבר בני החבורה. אדמונד המותש מביט לעבר השער, ולרגע עיניו ניצתות בשילוב של הלם ותקווה. קאס רואה, במטושטש לגמרי, יד אדירה עטויית שריון אשר נשלחת מבעד לשער אל הנסיך, מושכת אותו אליה במעבר ומצילה אותו מטפריו של תאודוריאן. היא גוררת את אדמונד המותש אל השער, מגנה עליו כשם שהורה מגן על ילד. תאודוריאן מרים את ראשו מן האדמה, משתעל בכבדות, והם רואים שהשער שוב מתעוות קלות. היעד, פעם נוספת, משתנה. כשתאודוריאן מביט כבר בפניו של השאר - הוא לא רואה כל זכר לאותה דמות שגוננה על הנסיך. ראש הכוהנים גורר את עצמו בכבדות אל השער, הערפילים כבר עומדים להתפזר לגמרי, אך הוא מצליח לנצל את השניות האחרונות בטרם הכישוף פג כדי להיכנס אל המעבר, מותיר אחריו אדמה חרוכה.

הילדה הקטנה אוחזת קלות בקאס עד אשר הלהבות שוכחות, אילידיה, הקטור ושירו-סנשאי ממטירים קרח ומים על האזור כולו. טאק מאבטח אותם, מחסל את השדים האחרונים שעוד נותרו מסביבם, בשעה שקראנג אוחז אליו את קאס, מגעו מתחיל לרפא את המול, שכבר החל לגסוס מרוב הפציעות. ונדריה ולילוואנה מתקרבות מרחוק, פצועות אך בחיים לאחר הקרב הארוך של שתיהן. כולם מביטים לרגע בדממה בדמות הוורודה. בילדה שהחלה את הכל. לילוואנה מחניקה את דמעותיה מרחוק, משפילה את ראשה בבושה. באשמה.
"אנחנו עוד ניפגש" היא מבטיחה, מערסלת את קאס רגע אחרון בטרם היא מעבירה אותו לטיפולו המסור של קראנג.
"אל תוותרו. אתם עוד מסוגלים להציל את כולם".

הילדה נעלמת, דמותה הוורודה מתפוגגת. הם לא שומעים כעת צחוק של ילדות מאושרת, אך הם חשים שזהו לא הסוף.
הם חשים שעוד יש תקווה.

OUT
עליתם לדרגה 14!
 
"מצטער." קאס אומר, דמעות זולגות על לחייו. הוא נותן להן לזלוג מעט לפני שהוא קם, עדיין פצוע וחרוך- אבל קם. הוא מוחה אותן מעל פניו, מסתכל על הנקודה שבה השער היה. שבה השער נסגר.
"לא הצלחתי לעכב אותם מספיק. אבל..."
הוא עצם את עיניו ומושיט יד קדימה, מנסה להרגיש את הכוח של הארץ העתיקה- אותו הכוח של פמיניה- מנסה לפתוח שער משלו אל המעבר.
 
הארץ לא מגיבה, עודנה פצועה מהזוועות שחולל הקברן מטיראנובה, אך קאס יודע בליבו שזהו מאמץ לריק. השער לא ייפתח, ותחושתו המיסטית של המעבר נעלמת מהאוויר מרגע לרגע. בקרוב יוותר כאן רק זיכרון - של כאב, של הקרבה, של שנאה ושל תקווה.
 
הקטור רואה שהאווירה קשה ומבין זאת. הם איבדו את אדמונד, הקברן ותאודוריאן צלחו בלעבור אל המעבר. קאס פצוע, היער שרוף, והם שוב איבדו את עקבות אויביהם.
"אבל עוד יש תקווה" אומר לעצמו הקטור, ומי שקרוב אליו גם שומע זאת.

"אנחנו עוד נמצא אותם" אומר הקטור, "אדמונד בטוח, בת'אני שלחה אותו למי שהיא יודעת שיגן עליו. תאודוריאן והקברן אולי הגיעו לאן שהם חיפשו, אבל הם חלשים ומושפלים. שניהם הובסו וגורשו על ידי הנסיך הצעיר. הפצעים שלנו יחלימו, היער עוד ישרוד. בת'אני צודקת בדבריה. אל לנו לוותר. אנחנו נמצא אותם ונעצור אותם" אומר הקטור בשנית שהם ימצאו אותם, יודע שאם הם לא יוותרו, כך גם יהיה.

"עלינו ללכת אל המקום בו נוכל למצוא את המעיין. ושם נאבק בכוהניו הסוררים של סטנמאר ונדאג שלא ייפגעו שוב באף נפש. לא ניתן להם רגע של מנוחה בזמן שאנו אחריהם, לא ניתן להם מנוס לבצע את תפילותיהם הטמאות" הקטור מוריד את ידו של קאס, מבין שזה אינו מצליח לפתוח את השער. אך פניו של האביר נחושות, הם ירדפו אחריהם יום וליל אם צריך והדרואיד מרגיש שהדבר מחזק אותו.

"בואו ונשוב, נתכונן לשדה הקרב" הוא אומר לבסוף.

META
מגע חד הקרן על קאס, הוא מרפא 11 נק"פ.
 
"הקטור צודק. 'ההגנה הטובה ביותר היא התקפה' - אמנם אמר את זה אבי תורת המלחמה של אימפריית הדרקון, אבל אני חושב שהגיע הזמן שניתן לאויבים שלנו לטעום ממה שהם מגישים לאחרים" אומר שירו.
 
ההליכה חזרה שקטה ומאומצת, קאס עדיין מתקשה לעמוד על רגליו ונתמך באחיו. לוקח זמן מה עד שהם יוצאים משצף העשן, הגחלים והגופות שמסביב, חוזרים אל הירוק שהקיף אותם בעבר. העצים נותרו כשהיו, אך הם נראים קטנים יותר, כאילו מקטינים עצמם, מתחבאים בפינה. החיות נעלמו כבר מעין, ואין זכר לציפור בשמיים או לסנאים שעקבו אחריהם בטיולים קודמים בניס-פרדי. יקח שנים ליער להתאושש ממה שהקברן מטיראנובה עולל לו.

וכשהם מתקרבים אל אחוזת דה-לה נפטיס, הם כבר רואים מרחוק את לוקרשיוס, פוסע בעצבנות מצד לצד בחצר. אנאבל לא שם, והם רק מניחים שהיא בבית יחד עם השאר. העוצר מרים את מבטו, זיק של תקווה ניצת בעיניו, אך הוא כבה מיד לאחר רגע. הוא בולע את הרוק בפחד אמיתי, ידו הימנית מתחילה להתעוות בעודו נאבק להתיישב על ספסל הגינה ולא לקרוס על הרצפה.
שירו-סנשאי מסביר. הסבר קצר, ממצה, פשוט. צבאי. לוקרשיוס מעכל זאת, מהנהן בראש רועד. הוא נרגע מעט, אך לא באמת.
אף אב לא יכול לישון בשלווה כשבנו אבוד בעולם.

"אני אדבר איתה" הוא פוסק, אוגר את כוחותיו וקם. הוא עוטה על עצמו, במאמץ כביר, את המסכה הרגועה שהם ראו אצלו פעמים רבות. המסכה של העוצר המתמטיקאי, שעוסק אך ורק במספרים ולא בנפשות. הדמות שקל להתחבא מאחוריה, כי איש לא מצפה ממנה ליותר. רגע בטרם הוא נכנס לבית הוא עוצר ומתכופף, מניח את ידו הרועדת על הקיר ואת ידו השנייה על בטנו, כמבקש להקיא. הוא משתעל מספר פעמים, עוצם את עיניו וזוקף את ראשו, נושם עמוקות בטרם הוא נכנס ומתחיל לעלות במדרגות, כל צעד נשמע כתוף מוות.
"באיש הזה יש יותר כוחות משאפשר לדמיין" קראנג לוחש ומשלב את ידיו. "גם אם זה לא נראה כך, ודווקא כשזה לא נראה כך".

הזעקות שמגיעות ממעל מחרישות אוזניים, ובכי התמרורים של אנאבל מציף את האחוזה כולה. החבורה מתארגנת בדממה למסע קדימה, מגניבה מבטים לעבר קאס, לוודא שהוא עצמו לא מתפרק. זאת לא אשמתך, המילים נישאות בחדר, אך איש לא אומר זאת. אמירה נכונה, אולי, אך חלולה בשעה שכזו. טאק יוצא לעבר הבית שהמושלת הקצתה לו, לבדוק מה שלום יאטורה, האישה ההריונית שלה דאג במשך התקופה האחרונה. ונדריה הציעה לו בחרש להביא אותה הנה, להגנה נוספת, והוא הסכים. שעה קלה חולפת, וניכר שכולם מוכנים ליציאה. צעדים נשמעים שוב במדרגות, שני זוגות רגליים במקום זוג אחד. החבורה מביטה כשלוקרשיוס ואנאבל - עיניהם נפוחות, פניהם אדומות מבכי - יורדים יחדיו. הם מחזיקים ידיים בדממה, יד ימינו של העוצר סוף סוף הפסיקה לרעוד, בשעה שהוא מעביר בדממה את אגודלו על ידה של אנאבל, להקנות לה כוח דומם.

"אנחנו באים איתכם" אנאבל מביטה קדימה. המבט שלה כואב, פוחד, אך הנחישות פורצת ממנו החוצה. אין בכך ספק.
"הוד מעלתך" לילוואנה מביטה בה, לועה לרגע בטרם היא ממשיכה. "אני... מבינה, עד כמה שאני יכולה להבין. שזה לא באמת. אבל לבוא איתנו למה שהולך להיות המסע המסוכן ביותר שעברנו מתחילת כל החקירה הזאת-"
"זאת התאבדות" אומרת נישידי בפשטות. "אי אפשר להגן עליכם בשעת הלחימה. אם ההנחות שלנו נכונות, אם דבריהם של המאל ושל המכשפה הלבנה אמיתיים - צבא של טרוגלודיטים מציף כעת את היער אליו אנחנו הולכים. אנחנו במרוץ נגדם כדי להגיע למקום שהפך כעת למסוכן ביותר בכל הארץ העתיקה".
"אל תזרקו את החיים שלכם. אנחנו נחזיר את אדמונד" מבטיחה לילוואנה. "אני לא הולכת לתת לילד שני למות במשמרת שלי, אני נשבעת לכם. אבל אתם לא יכול-"
"מספיק" לוקרשיוס עוצר אותה, והם מהדקים את אחיזת הידיים שלהם.
"ברור לנו מה אתן אומרות, אבל אנחנו הולכים איתכם. אנחנו ניזהר, אנחנו נהיה מאחורה, אנחנו נשמור על עצמנו".
"ויותר מכל, אנחנו נהיה שם כשאדמונד זקוק לנו" אנאבל נושמת עמוקות. "לא אכפת לי אם זה תאודוריאן, הקברן מטיראנובה, ריבון הברק או סא-אאגה בעצמו - אף אחד לא יניח אצבע על אדמונד. אף אחד" היא חוזרת על דבריה.
"אם יורשה לי" מתערב מאוריציו לרגע, מרים יד לרשות הדיבור ומכחכח בגרונו. "אם ההנחות התיאורטיות שלי נכונות, אנחנו נצליח לחצות אל המעבר באמצעות שימוש בעץ הטקסי. אני... אני לא חושב שתהיה דרך חזרה, וגם אם כן - אני בספק שיהיה לנו זמן לעבור אותה בחזרה כדי לאסוף את משפחת המלוכה. גורל ארוות', ת'נדיאן כולה ואפילו המעיין של סואולה עומד כעת על כף המאזניים. אם הוד מעלתם לא יבואו איתנו, הם יוותרו מאחור".
"אולי זה טוב שתיוותרו מאחור" משיבה נישידי. "אם הם באמת ימשיכו לעבר ארוות' ויתמודדו מול הריבון ומול השוגון, בני המלוכה יהיו בטוחים יותר כאן".
"אם כבר, ייתכן והם יהיו בטוחים יותר במעיין של סואולה, אחרי שנציל אותו. האלה בוודאי תגן עליהם" מציע מאוריציו.
"הם לא מחפשים את כל אלו. אתם רוצים לחסל את הקברן ואת תאודוריאן. זה ברור, וזה מובן" מציין טאק במשיכת כתפיים, מהנהן אליהם.
"זה לא עניין של ביטחון, זה לא עניין של אמונה וזה לא עניין של נקמה" משיב לוקרשיוס, מביט בהם. "זאת אהבה. נדוש, אולי, אבל זאת האמת במלואה. אדמונד... הבן שלנו" הוא אומר זאת לראשונה, לא מתבייש בכך, "אולי מוגן כעת. אני בוחר להאמין שכן, אני בוחר להאמין שבת'אני בחרה לשלוח אותו לאביה מסיבה מסוימת, הגם אם אני לא מצליח להבין אותה לגמרי. אבל הוא צריך אותנו, ואנחנו צריכים אותו. זה עניין של חובה".
"וזה עניין של משפחה" משלימה אותו אנאבל. בני הקבוצה מביטים זה בזו, וכך נראה שהעניין הוכרע.

"הייתי רוצה לבוא איתכם, אך יש לי את חובתי כאן כלפי יאטורה" טאק מהנהן קלות אל החבורה ופונה להביט באישה ההריונית הישובה על הכורסה, מתאקלת לבית החדש לאחר ההזמנה מונדריה.
"טאק... אתה חייב ללכת איתם" היא מופתעת לרגע מדבריו, ולאחר מכן מנידה בראשה לשלילה. "אתה חייב. זה כל מה שרצית אי פעם".
"אמרתי שאני אגן עלייך, וכך התחייבתי. לאדם צריכה להיות מילה" הוא משלב את ידיו, והם רואים את ניצוץ הגאווה הדומם של קראנג בעיניו.
"אני בסדר, ואני לא זקוקה יותר להגנה" יאטורה מתעקשת. "אני אוהבת את ניס-פרדי, ולמרות ששמרנו על פרופיל נמוך, הספקתי כבר להכיר מספר אנשים. אני יכולה להסתדר כאן, ואני גם מתכוונת להסתדר כאן. איתו" היא מניחה את ידיה על בטנה.
"אבל התינוק-"
"יהיה בסדר גמור. וגם אמא שלו. שניהם רחוקים מאביו, אחרי הכל. אתם הולכים לטפל בזה" היא מרגיעה אותו, אך קולה בלתי מתפשר. "הצלת אותי מטפריו של תאודוריאן, העברת אותי חצי יבשת, גוננת עלי במשך תשעה חודשים ארוכים. אני - אנחנו" היא עוצרת לרגע ומתקנת את עצמה, "חייבים לך הכל. לעולם לא נוכל להשיב לך כגמולך".
"אתם לא חייבים לי דבר. לא עשיתי זאת עבור-"
"אני יודעת עבור מה לא עשית זאת ועבור מה כן. ותתפלא, גם לא עשית זאת עבור נקמה. יש בך יותר מזעם, טאק" היא מחייכת קלות. "אני אבנה חיים נפלאים בניס-פרדי, ואתה מוזמן לבקר בכל זמן שתרצה. הבית הקטן ההוא בקצה העיירה יראה חיים שוב. זה הניצחון האמיתי, שלי לפחות. צא, צא ותמצא שלווה" היא שולחת אליו את ידה והוא מתקרב אליה קלות, מלטף אותה ומהנהן בדממה, מרכין את ראשו.

"אם כך, בואו נצא" אומר קראנג, והחבורה עולה אל הסוסים שונדריה כבר דאגה להביא.
"בטרם תלכו" מאל דונאת'אר מתקרב פעם אחרונה, מתגלגל אליהם בעודם עולים על האוכפים. הוא מביט ארוכות באילידיה לרגע, ולאחר מכן מביט בכולם.
"אני מאחל לכם בהצלחה ומפציר בכם לשקול את צעדיכם. הארץ העתיקה מעוניינת בהצלחתכם, וגורלם של חפים רבים מפשע נמצא בידיכם. אני מפלל שהצמרת תעניק לכם מתבונתה".
"שמור על עצמך, מאל דונאת'אר".
"גם את, המושלת. אנו נצטער לאבד אותך".
"היי - אם הכל הולך לפי התכנון, אני סוף סוף הולכת להתפטר כשאני חוזרת הנה" היא קורצת לאלף המופתע ויוצאת עם סוסתה קדימה, בני החבורה עוקבים מיד אחרי. אנאבל, לוקרשיוס ומאוריציו בבירור לא מורגלים לרכב על סוסים - בטח שלא במהירות שכזו - אך נישידי ושירו-סנשאי מלווים אותם מאחורה, מוודאים שהם מסתדרים. לילוואנה מתמקמת בחזית, עוקפת את ונדריה, עיני הנץ שלה יכולות למצוא כל סכנה. טאק, קאס, הקטור וקראנג מכסים את הצדדים, ואילידיה נותרת במאסף, משגיחה על השאר.

הרכיבה אל היער הראשון, כפי שהוא נקרא ברבים, אמורה לקחת זמן רב יותר. הם יודעים זאת בוודאות. ובכל זאת, בחלוף הלילה הראשון, נראה שהתקדמו הרבה מעבר למצופה. הם לא השתגרו - כפי שונדריה התבדחה פעם או פעמיים - אבל זה כאילו הסוסים דהרו מרחק כפול, אולי אפילו משולש, מהמרחק הרגיל.
"האדמה נוסכת בהם כוחות. היא מחישה את צעדנו" מאוריציו מציין, וההסבר נראה הגיוני. ניס-פרדי עצמה דוחקת בהם להגיע אל העץ האפל. הם משוחחים לקראת ערב, כל אחד עם האחר. שיחות קצרות, ושיחות ארוכות. קראנג מנגן בחליל, וונדריה מצטרפת בשירה שמפתיעה באיכותה. היא אינה צוחקת, כעת. הלילה מביא עמו רצינות ואחווה, גם ברגעים קשים שכאלו.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top