OUT
IN
הקבוצה רצה ביער הכמרים, זל ולר מובילים. הינשודובים אחוזי טירוף מדאגה, זועקים וקוראים לחברי המועצה ובני בריתם להמשיך הלאה, מהר ככל הניתן. איש מהם לא צריך לדעת לדבר עם חיות כדי להבין את כוונתם, את הדחיפות בקולם האומלל. חייו של אחיהם, ושל נסיך ממלכת ארוות', מונחים על כף המאזניים. ככל שהם מתקרבים, כך החום סביבם עולה, עד שמראה גרוסטקי עומד בפני עיניהם: עצים שרופים ונבולים, חיות טבוחות ועקבות דם ומאבק בכל עבר. ריח של פרווה בוערת, לצד קולות סבל וזעקות קרב, עוטף אותם מסביב. מספר יצורי להבות מתגלים מבין האש, שדים שזומנו הנה על ידי הסבל והכאב שאחז בארץ. הם פונים לתקוף אותם, עשרות רבות מהם, ולילוואנה משלחת מספר חצים קדימה, מפזרת ומפוצצת חלק מהם.
"אני אטפל בהם" קובעת הסיירת, וונדריה מהנהנת, חיוך קל על שפתיה, אף שבבירור עיניה רושפות בזעם על המחזה שמתחולל כאן.
"אני איתך. אנחנו מסתדרות. תמשיכו".
מרחוק, מעבר לשורשים רבים, לגופות חיות שניסו להימלט ולמספר שדי להבות אחרים שהתפזרו מהקבוצה המקורית, הם רואים - הם מריחים, הם שומעים - את הזוועה.
הקברן מטיראנובה, אדם קירח, נמוך, מכוער ומעוות, אוחז באחיזת מוות באדמונד הפצוע, מחזיק את הנסיך המבועת למול עץ. קאס, שרוף, מדמם ומותש לגמרי, רוכן על ברכיו בפני אדם בעל גלימות מלוכלכות וקרועות. לוקח להם רגע לזהות שמדובר בתאודוריאן, אף שבבירור עבר על האיש רבות מאז שעזבו את הבירה: הוא שפוף יותר, צנום יותר, חיוור יותר. נואש יותר. מרחוק, נראה כאילו קאס כורע ברך בתפילה, מחזיק את האדמה בידייים רועדות כשהוא ואדמונד מביטים בפני המוות. לר וזל קוראים בקול, מסמלים לאחיהם שהם בדרך, מחישים אף יותר את ריצתם.
אך זהו רק המחזה מרחוק. ותהום ארוכה של מכשולים ואויבים מפרידה בינם ובין הנקודה ההיא.
"האם שמעתן אותו?!" קורא תאודוריאן, מביט אל האוויר מסביבו. "עשו זאת עכשיו, פתחו את הדרך! אני יודע שאתן שומעות אותי, אני מבין כיצד התיאוריה הארורה הזאת עובדת, הנחש ההוא אמר לי!" הוא רותח מזעם. בדיוק כשנראה שהוא עומד להסתובב לעבר אדמונד, לשחרר את הפקודה להמית אותו, האדמה סביב הארבעה רועדת בעוצמה. ערפל סגול בוקע מבין הסדקים, הופך לסמיך יותר ויותר, כאילו נושם אליו את הזעם, הייאוש, הפחד ורסיסי התקווה שמסביב. הוא מתגשם לכדי אישה מוכרת, תמירה ומלכותית, אשר מצווה על הערפל לעטוף את אחד העצים, גורמת לו לזהור באור לבן, ירוק וסגול כאחד. האישה מביטה אל קאס לרגע, ולאחר מכן אל החבורה שמאחוריה, מאיטה ככל שניתן את תנועת הערפל. קונה להם זמן. תאודוריאן מרותק לנעשה, לא שם לב לכך, אך קול אחר חודר את המחזה האגדי.
"אין כל שקר שיעמוד בפני אורו המסמא של האלוף המכונף" פוסק הקברן, נוגע בידו הפנויה בסמל הקדוש המשתלשל על שרשרת מצווארו ולאחר מכן מניח אותה בעוצמה על כתפו של אדמונד.
"
ולא יקחו אשכר מכל בן עוולה בדרכם".
הנער זועק בכאב כשאש מפלחת אוחזת בבשרו, רגליו הקצרות בועטות באוויר, ראשו נע בפראות לכל עבר, דמעות יורדות מלחיו. פמיניה נכנעת, חשה בכאבו של אדמונד וזועקת יחד עמו, והערפל עוטף לגמרי את העץ, פותח שער שמציג עולם מופלא ואדיר מהעבר השני - ירוק ומרהיב. עולם שלא רק נראה חי, אלא גם
מרגיש חי. דמותה מתפזרת באחת, תשה מן הטקס, שולחת יד רפה לעבר חצי הגמד הפצוע.
קאס מסתער קדימה באחת, מוכן למות כאן ועכשיו כדי לשים סוף לכך, אך הקברן מחווה אליו את ידו ושולח פרץ אור שמכשיל אותו, רגליו קורסות בכבדות על האדמה. אדמונד, ברגע של תושייה, מנצל את ההסחה הרגעית ואוחז בסמלו הקדוש של הקברן מטיראנובה. הנער קורע את השרשרת באומץ, זורק את הסמל הקדוש אל מעבר לשער שנפתח. הקברן מפיל אותו באחת, רעידות קטנות ואז גדולות עוברות בגופו בעודו מביט בהלם על שהעז לעשות הנער. הוא אוחז בשתי ידיים בצווארו, ונראה שהחתך שעובר שם - אותו חתך מוכר שנראה כאילו מישהו שיסף את צווארו - מדמם בשנית, מתרחב מרגע לרגע. הקברן אץ באחת אל השער שנפתח, הרעידות מתחת לגלימותיו הפשוטות הופכות לפראיות, עד שהוא נעלם מעין בעודו חוצה אל
המעבר. ברגע של זעם בלתי נשלט, כאילו היער הבוער עצמו מרגיש את מה שעשה הנער, האש שאוחזת בעצים מסביב נשלחת לעבר אדמונד וקאס, לכלות אותם כאן ועכשיו.
תאודוריאן קופץ על אדמונד ומפיל אותו, מציל אותו מהלהבות ואוחז בו בשתי ידיו. פרץ האש מתקרב אל קאס המשותק, עומד לשרוף לגמרי את המול, בטרם דמות ורודה וקטנה מתגשמת בפניו מן הערפילים, מגוננת עליו בגופה. האש מתנגשת בגופה, אך לא נראה שהדבר עושה לה כל נזק. במקום זאת, היא אוחזת היטב בקאס, מקנה לו רסיס של תקווה ברגע של פחד תהומי. מבין ההריסות והלהבות, מבין תהומות העשן, הם רואים את תאודוריאן ואת אדמונד נאבקים, ראש הכוהנים גורר את הנער לעבר השער. עם זאת, צבעו של השער משתנה, והתמונה בו כאילו מתחלפת. המראה עדיין מרהיב, אך הוא חש שונה.
מרגיש שונה. הדמות הוורודה הקטנה מביטה בשער, ממשיכה לאחוז ולהגן על קאס, בעודה משנה את יעדו, למקום אחר מאשר אליו הגיע הקברן.
"אתה בא איתי, חתיכת כלב קטן! אתה המפתח שלי לאלמוות" תאודוריאן מושך בצווארונו של אדמונד המותש, וכשהאחרון מנסה להימלט, אוחז בשרוולו וכמעט קורע אותו בייאוש, חושף עוד יותר את הצלקת החדשה שבוודאי תיוותר בכתפו של הנסיך. "בוא כבר, זבל ארור שכמוך! ציית לי!" הוא כמעט גורר אותו לשער, נאבק על כל סנטימטר למול הנער רב התושייה. "לא! קאס!" אדמונד שולח את ידיו לעבר המול המשותק והתש, הפחד בוער בעיניו. ראש הכוהנים והנסיך כמעט מגיעים אל העץ, עד שאדמונד מסתובב במהירות וחובט בו היישר באשכיו, דוחף אותו ממנו. תאדוריאן מתפתל, ידיו נשלחות אל איבריו המוצנעים ודמעות של כאב ותסכול עולות בעיניו. הוא גורר את עצמו בכוח אל אדמונד, מפיל את הנער שמנסה לברוח, משתלט עליו בעודו קם ברגליים רועדות, גורר אותו בעוצמות שהוא מוצא בעצמו לאחר שהוא רואה כמה קרובים כבר בני החבורה. אדמונד המותש מביט לעבר השער, ולרגע עיניו ניצתות בשילוב של הלם ותקווה. קאס רואה, במטושטש לגמרי, יד אדירה עטויית שריון אשר נשלחת מבעד לשער אל הנסיך, מושכת אותו אליה
במעבר ומצילה אותו מטפריו של תאודוריאן. היא גוררת את אדמונד המותש אל השער, מגנה עליו כשם שהורה מגן על ילד. תאודוריאן מרים את ראשו מן האדמה, משתעל בכבדות, והם רואים שהשער שוב מתעוות קלות. היעד, פעם נוספת, משתנה. כשתאודוריאן מביט כבר בפניו של השאר - הוא לא רואה כל זכר לאותה דמות שגוננה על הנסיך. ראש הכוהנים גורר את עצמו בכבדות אל השער, הערפילים כבר עומדים להתפזר לגמרי, אך הוא מצליח לנצל את השניות האחרונות בטרם הכישוף פג כדי להיכנס אל
המעבר, מותיר אחריו אדמה חרוכה.
הילדה הקטנה אוחזת קלות בקאס עד אשר הלהבות שוכחות, אילידיה, הקטור ושירו-סנשאי ממטירים קרח ומים על האזור כולו. טאק מאבטח אותם, מחסל את השדים האחרונים שעוד נותרו מסביבם, בשעה שקראנג אוחז אליו את קאס, מגעו מתחיל לרפא את המול, שכבר החל לגסוס מרוב הפציעות. ונדריה ולילוואנה מתקרבות מרחוק, פצועות אך בחיים לאחר הקרב הארוך של שתיהן. כולם מביטים לרגע בדממה בדמות הוורודה. בילדה שהחלה את הכל. לילוואנה מחניקה את דמעותיה מרחוק, משפילה את ראשה בבושה. באשמה.
"אנחנו עוד ניפגש" היא מבטיחה, מערסלת את קאס רגע אחרון בטרם היא מעבירה אותו לטיפולו המסור של קראנג.
"אל תוותרו. אתם עוד מסוגלים להציל את כולם".
הילדה נעלמת, דמותה הוורודה מתפוגגת. הם לא שומעים כעת צחוק של ילדות מאושרת, אך הם חשים שזהו לא הסוף.
הם חשים שעוד יש תקווה.
OUT
עליתם לדרגה 14!
