• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
קאס -

״אתה צודק, יש פעמים שהדברים מסתדרים. חדשים וישנים כאחד״ היא מכחכחת בגרונה, נרגעת כעת. היא מביטה לרגע בקאס, מחייכת בשמץ זדוניות אמהית.
״הוא גם מגניב מבטים אליך, אתה יודע. הם עדינים, אבל הם שם״.
 
הקטור-
"בנג'מין עשה את בחירתו בשביל שאתה תוכל לחיות, והדבר יצר בינכם כבלים שלעולם לא תוכלו להוריד. אני מבין את כוונתך, אבל איני מסכים עם הפרשנות שלה. בנג'מין אהב אותך, גם אם הרבה פעמים האהבה הזו הובילה לדברים רעים - זו האמת. אמרת בעצמך, הוא לא חפץ בכס, הוא לא חפץ בכוח, הוא לא חפץ באנאבל, לא באמת. הדבר היחיד שהיה לו אכפת ממנו זה אתה. אבל הוא לא היה מסוגל לראות שלהרחיק אותך מאנאבל ייפגע בך, הוא לא יכל לראות טיפה מעבר, לראות שהוא יפגע באדמונד. ובדיוק ככה אתה לא מסוגל לראות שמה שיפגע באנאבל באמת זה לא השמועות, זה לא מה שאנשים אומרים בחדרי חדרים או במסיבות תה בחצר. מה שקורע אותה מבפנים זה שהיא לא יכולה להיות איתך. שאלתי אותך מקודם שאלה שכינית לא הוגנת, אבל האם זה לא המצב? האם לתת לה לחיות בסבל, סבל שניתז גם לאדמונד, לא שקול למוות? האם הציטוטים שאתה מציג בפניי הם לא פשוט דעתם של אחרים?" הקטור עוצר רגע את שצף השאלות, זה מרגיש לו כמו מניפולציה שהוא עושה והוא לא מוכן להמשיך כך. לוקרשיוס צריך לבחור מה שהוא רוצה, לא מה שהקטור מכתיב לו.

"בסופו של יום, אתה מרגיש את מה שאתה מרגיש לוקרשיוס. כרגע אין לך ממלכה, אין לך מוניטין, אין לך דבר. אבל אתה צודק, החובה ממשיכה, לא משנה מה תעשה. לו ונצליח לקחת חזרה את ארוות', לא תהיה עוד מועצה, אלא אדמונד יומלך בלת ברירה. החובה שלך לבית שלך תמשיך דרכו. אפשרי שלו ותתחתנו, הוא יסבול תחת ההאשמות. אפשרי ולו לא תתחתנו, הוא יסבול תחת הקרע בניכם. אבל להגיד לך את דעתי? דעתי היא שאתה צריך לדבר איתו. אני חושב שלו ותדברו... תוכל להחליט בליבך את ההחלטה הנכונה".
 
עריכה אחרונה:
META
מאגיה (לבחינת הקסם של אודסיה): 17+16=33.

IN
אילידיה בוחנת את הקסם בעיניה, מנסה להבין את המקור שלו. האם אודסיה השאירה כאן סמל קסום למטרה זאת והאזינה? האם זהו קסם מרוחק שצופה בה? או אולי משהו אחר... היא מנסה גם לראות באודסיה האם היא יכולה לזהות פרט שאולי, אפילו בקצת, יסייע באיתור שלה. בזמן הזה היא מאזינה בשתיקה, עד הרגע בו היא מוצאת עצמה צריכה להתערב. היא נעמדת ומתייצבת בקרבת השלג בדמות אחותה, עמדה לא נוחה במיוחד, אבל זו שכרגע עליה לקחת. מבטה ממוקד במאל.

"אם דבריך נכונים, מאל דונאת'אר, אני מוסרת את תנחומיי. לקורבן שאתה תקריב, ולקורבן ששבט ריוסנה כולו הולך להקריב. אני רק מקווה שאמא לא תהיה פה לראות את זה, ואני מאמינה שונדריה בטוב ליבה תכבד את מה שישאר אחריכם" אילידיה אומרת בטון שנשמע כמו חיקוי של הקשיחות של אודסיה. היא נותנת לרגע למאל להבין מה זה אומר, וממשיכה.

"אני ואודסיה כבר צעדנו את השביל הזה. אתה פונה אלינו במחשבה שנעשה את כל העבודה? כדי שתוכלו לחזור לעבר? קצת פנייה לרגש המגונן של אודסיה והאיום לעולם כולו והשבט יינצל בשקט?" אילידיה שותקת, "אני עזבתי את הארץ הזו, ולא התכוונתי לחזור. היא לא האחריות שלי, כמו שהיא לא הזכות שלכם. אל תתלונן על השינויים לעולם הישן שאהבתם מההתיישבות. אם הייתם מוכנים לשתף את המתיישבים בסודות, למכור להם את צמחי המרפא בעצמכם, לתמוך בהם ולתת להם גם מהגנת הטדאייג... לא היינו במצב הזה. פעם אחר פעם בחרתם לדבוק בדרך שלכם, במחיר חיינו, חייכם והבריאות שלך" היא מסובבת את מבטה לאודסיה, מדברת כעת גם אליה וגם למאל "אתם לא מבצעים קורבנות, אתם מבצעים בחירות. ואני לא הולכת לגעת בחותם" מבט קר מתמקד במאל, מלא בכעס הקר שלה על כל המצב, על הארץ העתיקה, השבט ואבא שלה.

"יש לך דרך נוספת, ואתה יודע זאת. אם יימצא האגם, ואם יש בו את העוצמה שאומרים שיש, הוא אולי יציל אתכם. אבל במקרה הזה- המפתח שלך הוא משפחת דה לה נפטיס. אם אתה רוצה תמיכה, השכנים שלך ושל הטדאייג לארץ הזו הם המתיישבים. זה הבית שלהם. תדבקו במסורות, וכולם ישלמו את המחיר. שתפו איתם פעולה, שחרורו מהסודות, המסורות והניתוק, ותלמדו לקבל אותם, ותינצלו" היא מסתכלת על ונדריה "בהצלחה ונדריה, הם הבעיה שלך. אני אשאיר למאל את המידע שאני יודעת על האם האפלה אחריי, תודה על הכנסת האורחים".

שקט משתרר, אילידיה מסתובבת לדמות אחותה.
"עכשיו, אני אצטרך להמשיך ברצף הניחושים שלי למצוא אותך ואת הדברים שגנבת? או שאת הולכת לספר לי? אני כבר שחזרתי טקס אחד שלך, ואני אמשיך אם תכריחי אותי, עד שאקבל את התשובות שלי. אני לא מוכנה לעזוב את זה הפעם" היא אומרת.
"את לא יכולה לברוח ממני, להגן עליי, ליצור מחסומים ולהילחם בהכול בו זמנית, את מחמיאה לעצמך יותר מדונאת'אר. אני לא צריכה להחמיא לעצמי, אני יודעת שאני אמשיך להיכנס בתוכניות שלך בכל הזדמנות. זה בידיים השלגיות שלך אם תמשיכי להילחם בזה לבד, או שתלמדי לשתף פעולה כנגד איום גדול יותר, התלמידה השנייה הכי טובה" היא מדגישה את דבריו של טירצ'יבאלד, נכנסת ישירות בגישה היהירה של אחותה.

אבל היא צודקת, ואודסיה תקשיב, גם אם היא תצטרך לחזור על עצמה פעם אחר פעם.
 
אילידיה ושירו-סנשאי -

"בושי והכלמי, אילידיה בת דונאקאס" משיב דונאת'אר בכעס גלוי, לא מסוגל להתאפק. "אנו? אנו סירבנו לחלוק את מתנות הארץ עם המתיישבים? האם איבדת את שפיותך? ילדה היית וילדה נותרת. זעמי ככל שתרצי, התפרצי ככל שתרצי, אך אין זה משנה את האמת: שנאתך אל אביך, נכונה או שגויה, לא תשמש כצידוק מוסרי לגזירת שימדון על בני הארץ. דם ריוסנה על הידיים של שתיכן" הוא מצביע לעברן.
"אפילו אם שיתוף פעולה גדול יותר, כדברייך, היה מציל אותנו - תיאוריה מגוחכת, חסרת אחיזה במציאות, שמראה על חוסר הבנה של האדמה הקדושה עליה אנו עומדים - כיצד זה משנה? הכוח להגן על השבט, הכוח להציל את חייהם של גברים, נשים וילדים, הכוח לדאוג למורשת עתידית, לחיים ולא למוות: כל אלו נמצאים בידיים שלכן. שלך" הוא מתמקד באילידיה. "לו רק הייתי יכול להקריב זאת בעצמי. לו רק הייתי יכול להציל אחרים, גם במחיר חיי. זוהי חובתי לשבט, וזוהי גם חובתך - אף אם את מתכחשת לה. זוהי לא רק חובתך לשבטך, אלא חובתך האנושית. אולי בחרת לעזוב את הארץ העתיקה, אך את נמצאת פה כאן ועכשיו. את נמצאת כאן בעמדה להציל את האנשים הללו ומסרבת לעשות זאת!"

"סיימת?" אודסיה מרימה גבה ומגלגלת את עיניה. "היא העניקה לך את תשובתה. מצא לך כסילים אחרים, לוריס. משפחתי סיימה לשלם את מחיר הדמים שהארץ הקדושה שלך דורשת".
"אין זאת דרישת הארץ, כי אם מחיר שעלינו לשלם כדי להצילנו מכיליונה של אם כל האפלה!"
"מעולם לא הצלחתי להגיע לידי מסקנה אם בניס-פרדי קיימים יותר גבעולי דשא או תירוצים" משיבה אודסיה בקרירות. "כאמור, לא התרשמתי; ובמקרה הזה - גם היא לא" אודסיה מחווה לאחותה ומרימה את סנטרה, מתמקדת בה. אילידיה יודעת שאחותה לא נמצאת כאן, אך היא מתמקדת במקור המאגי לכישוף. אודסיה בבירור לא כאן, והקסם מפורט מדי, דומה לאחד במעבדתה. הוא דורש הכנה מראש, ככל הנראה פריט קסום שהשתמשה בו. חרשית הקסם מגניבה מבט אל חרב האגמים, רואה אותה זורחת באור כחלחל. היא השתמשה בעתק של בית דה-לה נפטיס כחפץ מקשר. הגיוני, בהתחשב בכך שהיא לא עוזבת את צידו של הקטור.

"את זועמת, כילדה קטנה" אודסיה חותכת את חוט המחשבה שלה, מהדהדת את מילותיו של דונאת'אר. "מה את רוצה שאגיד, אילידיה? ראית את האמת. חשתי בכך, כשביצעת את הטקס" היא מצמצמת את מבטה.
"את מקווה שאתנצל? שאתחרט? שאנסה להסביר את עצמי? ומדוע?" היא מושכת בכתפיה. "מה שהיה, היה. את לא תביני זאת לעולם" היא עוצרת לרגע.
"אינך בוגרת מספיק".
"זה לא הוגן, אודסיה" לילוואנה עוצרת אותה מיד, מתערבת.
"לא. זה לא" חצי האלפית משיבה בשקט, קולה נוגה. לילוואנה מתערערת לרגע, לא ציפתה לתגובה כה ישירה. החדר קופא לרגע, אף יותר מבמהלך נאום התוכחה של ראשת האחווה כנגד מאל שבט ריוסנה. אפילו שירו ונישידי מתקשים עם הכפור.

"אך אין זה משנה" אודסיה מרימה קלות את סנטרה, והחדר חוזר לטמפרטורה קרירה בגדר הסביר. "ביקשתי ממך שלא לבוא לניס-פרדי, והתעלמת ממני באופן מופגן. הזהרתי אותך שזה ייגמר במוות, ובכל זאת את קופצת ראש קדימה אל הסכנה. ובשביל מה? מה חסר לך בחייך?" היא מנידה בראשה בחוסר הבנה, סוקרת את אחותה.

הקטור -

"זאת לא... זה לא דעות של אחרים. לא גדלת בבית שלי, הקטור. אני..." הוא משתתק, ידו הימנית רועדת בדממה בכיסו.
"אני בגדתי באחי, הקטור. אני בגדתי בו פעם אחת, ארוכה, רומן שארך שנים עד שהוא נגמר בהולדתו של אדמונד. של 'ממזר'" הוא יורה את השם במהירות, בבירור לא מרגיש איתו בנוח. "להיות עם אנאבל, הקטור, זה לירוק בפנים של בנג'מין. בקבר שלו. תעמיד את עצמך במצבו" הוא מצביע למטה, לעבר הקומה התחתונה. "נאמר ותגלה עכשיו שקאס או אילידיה מנהלים רומן עם לילוואנה? נאמר ואתה והיא תיפרדו, והלב שלך יישבר לרסיסים. אני יודע שזה תרחיש דמיוני, אבל תנסה לחשוב על כך ברצינות" הוא משפיל את מבטו.
"האם תרצה לראות אותם מפזזים מולך, מתנשקים ומתחבקים ושוכבים ביחד? האם תרצה לראות אותם מקימים בית משותף, בית שנבנה על ההריסות שלך, של אהבתך, של כבודך העצמי? אתה צודק שבנג'מין לא אהב את אנאבל. הוא חשק בה בצורה בסיסית, ומשם העניינים התגלגלו. אבל עדיין, יד על הלב" העוצר מביט בעיניו של הקטור, והוא נזכר שהאיש ידוע ברחבי הממלכה כמזהה השקרים הטוב ביותר בה. אפילו סא-אאגה חשש לשוחח עמו, שמא יגלה יותר על תוכניותיו.

"אתה באמת תאחל להם חיים מאושרים? לאלו שמעלו באמונך?"
 
קאס -

״אתה צודק, יש פעמים שהדברים מסתדרים. חדשים וישנים כאחד״ היא מכחכחת בגרונה, נרגעת כעת. היא מביטה לרגע בקאס, מחייכת בשמץ זדוניות אמהית.
״הוא גם מגניב מבטים אליך, אתה יודע. הם עדינים, אבל הם שם״.
"אני מקווה." צחוקו של קאס מסתיר את הפגיעות שלו, "אני מציאה." הוא לוקח נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את עצמו. טאק מעוניין בו? זה משמח. הוא יצטרך לעשות מהלך בקרוב אבל... למה הוא כזה חושש? זה אף פעם לא קרה לפני, לא עם אף אחד מהגברים שהוא הכיר במועדונים בקריאת-כתר, או הבנות שהוא חיזר אחריהן כשהיה ילד כי כולם סביבו עשו את זה. זה תמיד היה פשוט אז, להראות עניין, להיות אסרטיבי, ולסיים את זה כשזה מתחיל להיות מעיק. אבל משהו שונה כאן, הפרפרים האלה בבטן הם דבר חדש.
אולי זה בגלל קראנג? זה חייב להיות. הרגשות הסותרים האלה כלפיו, כעס שעוד לא לגמרי עזב... כן, זה כנראה בגלל קראנג. אם משהו ישתבש עם טאק, יכול להיות שזה ישפיע על קראנג, ואז על כל שאר החבורה, ואין להם את היכולת לתת לדברים להשתבש. לא עכשיו.

"אני אלך לחפש את הבן שלך עכשיו, נראה לי." הוא אומר לבסוף, "הגיע הזמן שהוא ואני נשב לשיחה. עם כמה שאת ואמא הייתן קרובות, זה נשמע כאילו אנחנו כמעט בני דודים- אולי הגיע הזמן שנתנהג ככה."
 
קאס -

"הוא עזב?" אנאבל קמה מיד, מביטה סביב. המלכה לא מבחינה בכך, אך קאס כבר מזהה את המקום בו הנסיך קפץ מעל הגדר החיה - ממש כמו שקאס עשה כשהיה ילד - ורץ הרחק מאחוזת דה-לה נפטיס.
"קאס, אני לא אוהבת שהוא בחוץ. תמצא אותו, בבקשה ממך. וכן, תדברו" היא מנסה להרגיע את עצמה, מחייכת קלות. "הוא ישמח לבן דוד... ואתם דומים יותר ממה שאתה יכול לחשוב, במבט ראשון".
 
"בהתחלה חשבתי שהוא רץ אחריך." קאס קם גם הוא, מתחיל ללכת לכיוון הגדר החיה. "עכשיו, אני מבין שהוא פשוט רץ. אני אדבר איתו." ובזאת, הוא תופס תנופה ומזנק גם הוא מעל הגדר- קל בהרבה משהוא זכר, אבל להגנת עצמו הצעיר- הוא היה הרבה יותר נמוך כשהוא עשה את זה בפעם האחרונה, ועם הרבה פחות ניסיון בקפיצה בין עצים.
 
הקטור-
״אני לא יכול להגיד בלב שלם שאגיב ברוגע לכך״ אומר הקטור בכנות. ״אך לו ואהבתה של לילוואנה אלי תדעך, אני יודע שלעולם לא אעניש אותה על כך. אפשרי שאני אתרחק, אפשרי שאברח לקצוות העולם, אך לעולם לא אפגע בה על שלא יכלתי להחזיק במושא אהבתה״ הקטור מתקשה לחשוב על המקרה, שכן הוא לא מסוגל לדמיין אותו קורה, אך הוא השיב בכל זאת.
״אני ובנג׳מין שונים מאוד, אך גם אותו הניעה אהבה, פשוט אהבה אליך ולא אל אנאבל. בעיניו הוא ראה אותה כזונה, כאשת חצר בסיסית. אני רק יכול להניח שכשהוא גילה שאתם ביחד הוא חשב שהיא פיתתה אותך, שהיא רוצה לנצל אותך בדרך כלשהי. אז הדרך היחידה שלו לפתור את זה הייתה לנסות ולתקוע משהו בניכם, למנוע מכם להיות ביחד. לדעתי לא ממקום של הבעיה שלו עם הבגידה, אלא כי הוא לא הבין שאנאבל באמת אוהבת אותך. אם הוא היה באמת כועס עליכם על הבגידה, הוא היה הרי שולח אותך לוילאס כשהייתה לו הזדמנות, אבל לא. בנג׳מין אהב אותך, לוקרשיוס, בדרך היחידה בה הוא למד מאבא שלכם. דרך של כאב וזעם שהוא רק יכל להוציא על הסובבים אותך כדי שלא ייקחו אותך ממנו. אבל אתה יודע טוב ממנו את רגשותיך שלך ואת רגשותיה של אנאבל. בנג׳מין תמיד הסתכל עליך כאילו דרך עין של מחט. הוא יכל רק לראות אותך לצידו ולא לצד אף אחד אחר, אך אתה לא יכול להישאר לצידו גם לאחר שהוא המשיך הלאה, לוקרשיוס״.
 
קאס -

לא קשה להתחכות אחרי עקבותיו של אדמונד. קאס צייד טוב בהרבה משהיה כשעזב לראשונה את ניס-פרדי, ועקבותיו של הנסיך המגורש בולטות לעיניו, על אף החושך שכבר שורר בחוצות, הכוכבים שכבר מתגנבים ממעל. הוא רואה שאדמונד המשיך ליער הכמרים, הקרוב ביותר לטוסון החדשה. אותו היער אליו קאס ברח, כצעד ראשון, לאחר שחייו קרסו בפניו.
ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אך היא מתחרזת, הוא נזכר במשפט יפה שאמו הקריאה לו פעם מספר שהשאילה ממשפחת דה-לה נפטיס. הם תמיד היו טובים לאנשי הכפר, גם בטרם בתם התמנתה למושלת, הגם אם היו רשמיים וקרירים.

הוא חוצה אל תוך היער, מודה בינו לבין עצמו שלנסיך הקטן יש קצב לא רע, ושהוא היה מסוגל להתמיד בריצתו זמן ראוי, בטח לנער בגילו. קאס עוצר בנקודה כלשהי, נשען על אחד העצים ועוצר כדי להקשיב אל היער. הוא לא נדרש להאזין זמן רב, שכן לאחר זמן קצר הוא שומע קולות בכי. שלא כמו אמו, אדמונד לא טורח להחניק אותם: אין כל בושה בלבכות בפני החיות.
עוד שיעור שקאס למד, לפני שנים ארוכות שנראות כעת כעידן אחר.

קאס יוצא מבין הצמחייה, מגיע לקרחת יער קטנה. העצים מאגפים אותה כמעט מכל כיוון, חוסמים ומגוננים מפני עין חיצונית, מותירים רק מקום אחד ממנו ניתן להיכנס ולצאת בקלות. אדמונד שעון על אחד העצים, מחזיק את ברכיו קרוב אל חזהו ובוכה, עיניו אדומות וכואבות. זה מראה שונה, לראות אותו כילד רגיל ולא כנסיך מדופלם, בטח ובטח כשקאס נזכר בהופעתו הראשונה במשתה, לבוש בבגדי אצילים ונמצא לצד אמו ולצד לוקרשיוס.
לצד אביו, למעשה.

מה שיותר מפליא היא העובדה שאדמונד הצעיר מוקף בחיות: ארנבים וצבאים, ציפורי שיר וסנאים, ורבות אחרות שצופות מקצה קרחת היער, מביטות בנסיך בדאגה. זה כמעט כאילו ניס-פרדי עצמו עוטפת אותו במגעה, מציעה נחמה ומזור. יש בכך יופי, ויש בכך גם זכרונות מאושרים וכואבים כאחד.

"ק-קאס?" אדמונד קוטע את חוט המחשבה שלו, והוא רואה שהנסיך ממהר לנגב את עיניו ולנסות להשתלט על עצמו - ללא הצלחה מרובה. צבי אחד מתקרב אל קאס, משל היה שומר ראש שמגיע לוודא שהמול לא יפגע בו, והוא סוקר את קאס קצרות, משמיע קול ללהקה שמאחוריו, כאילו מאשר את התקרבותו של הדרואיד.
"אני- אני רוצה להיות לבד" אדמונד מסתובב לצד השני, משעין את צדו על העץ כעת ומביט לכיוון האחר, מנסה לשווא להסתיר את פניו הנפוחות והאדומות.

הקטור -

"אתה אדם טוב, סר הקטור. ראוי לתואר האבירות שלך, בהחלט, ולהרבה יותר מזה. יש לך נשמה חומלת" לוקרשיוס קד בפניו. הקידה רובוטית וקפואה, משמרת עשרות שנים של גידול קפדני תחת משטר אצילי, אך הכוונה טהורה.
"לא אכחד: אתה גורם להכל להישמע פשוט. לא כך הדבר, אבל אולי... אולי גם אני מסבך דברים שלא לצורך" הוא משפיל את עיניו בשנית. "אני מודה לך על דבריך. אצטרך זמן לחשוב עליהם, לתהות מה ראוי שאעשה. אביך יהיה גאה בך, אני משוכנע בכך. וגם רבים אחרים" הוא מתכוון להסתובב אל האש, בטרם נזכר בדבר אחרון.

"שאלה אחרונה, סר הקטור. במידה וכל זה ייגמר על הצד הטוב ביותר, במידה ונצליח להציל את הממלכה ולהשיב סדר כלשהו לכס..." הוא מהסס לרגע, אך ממשיך. "אני יודע שנורברט הציע לכם, כקבוצה, את מקומו בארודר לאחר שיעבור מן העולם. אני מבין למה הצעה כזאת תהיה מפתה, אף שאני אישית חושב שמועצה שתשלוט בארודר רק תגרום לבעיות בהמשך... אפשר לומר ששבעתי ממועצות" הוא מחייך במרירות.
"הייתי רוצה לבקש ממך לשקול... ובכן, כולם מציינים שאתה דומה לדנקן. דנקן הצעיר, בטרם כל הדברים שאירעו. קטונתי מלדעת זאת, מעולם לא היינו קרובים, אבל ברור לך שאם באמת ננצח, לא משנה כיצד זה ייגמר, דנקן לא יוכל לשוב ולשמש כגנרל ממלכת ארוות' או כלורד של מגדל הברק. מדובר בשני תפקידים שונים, שניים שהיו לאחד כל עוד בית הסאר ביצע את חובתו כלפי ארוות'. ייתכן שחכם להפריד אותם, ייתכן שלא. איני יודע" הוא מושך בכתפיו.
"אבל הייתי רוצה לבקש ממך לחשוב על לקחת את אחד מהם או את שניהם על עצמך, סר הקטור. בפרט, את המושכות בנוגע לבית הסאר. יש לך תביעה משפחתית, אחרי הכל. זה יקל מאוד, ולא ייראה כאילו הבאנו סוכן אקראי לתפקד כאחד משני הלורדים החזקים ביותר בממלכה, לצד משפחת ויקורליס הצפונית. זה משהו שיעניין אותך?"
 
הקטור-
השאלה תופסת את הקטור לא מוכן והעוצר רואה שהוא לוקח זמן לענות עליה כהוגן.
המורשת המשפחתית מונעת ממשפחת דה לה נפטיס לקחת תפקידים שקושרים אותם לממשלות. זוכר הקטור את הדברים שהוא למד מאביו בכל שנותיו. אבל… אם הוא יצליח להשלים את הקווסט, לא רק למצוא אותו, הוא יצטרך לסלול למשפחה דרך חדשה… יכול להיות שזו הדרך. הדרך לעזור לאנשים של ארוות׳ באמת.
אבל זה לא רק רגשותיו שלו, לכבול את המשפחה לחובה נוספת… זה מורכב, דורש ייעוץ מול כולם. בעיקר מול לילוואנה.
״אצטרך לשקול זאת, אבל… אני מאמין שזו אפשרות״.
 
"יורש העצר של ממלכת ארוות' רוצה להיות לבד?" קאס שואל, מתיישב מולו- נשען גם הוא על עץ. "אני חושב שאתה יודע שזו לא אופציה." הוא מחייך חיוך מרגיע, מלטף את אחד הארנבים שלצידו. "אם אתה רוצה שאהיה בשקט, אהיה בשקט. אתה אפילו לא תדע שאני פה. אבל אני עומד להיות פה, איתך. כמה שצריך."
 
IN
אילידיה סופגת את דבריו של מאל דונאת'אר. הם כואבים, אבל היא משוכנעת במה שהיא אמרה. היא סופגת אותם, ולא עונה לו. איפשהו, היא מרגישה שהאמירות הקודמות שלה הספיקו, עמוק בפנים היא יודעת שהזעם שלה לא באמת נועד אליו או לשבט הזה, אבל שהבחירה שלה היא הבחירה שהיא צריכה לבצע. עבור עצמה, ועבור העתיד. האלפים פשוט צריכים לקבל את הבחירות הקשות של עצמם מעתה והלאה.

"את כל כך אוהבת להחליט בעבורי, ובכל זאת כל פעם את בוחרת להשאיר אותי בחוץ- ואת פשוט משחקת את המשחק שלו" אומרת אילידיה, משלבת ידיים בכעס. "את יודעת, הוא מצפה לזה, שנריב. אם יש דבריו אחד שהוא מבין, זה מה אנחנו מספרים לו שנעשה בלי שהוא צריך לשאול- והדבר שאת מספרת זה שאת אף פעם לא הולכת לתת לאף אחד אחר להיכנס לך בתוכניות."

"אני לא צריכה את הסליחה שלך, לא היום, לפחות. גם אני לא הולכת להתנצל, זו לא השעה. אבל מה שמגיע לי זה להפסיק לצעוק מבלי שאף אחד עונה לי" היא נותנת למשמעות הנוספת לחלחל רק לרגע לפני שהיא ממשיכה "אני כאן, תרצי או לא, ובמקום להמשיך לאסור עליי יש לך הזדמנות בה אני לא הולכת להתווכח-כל מה שאת צריכה זה לתת לי חלק בתוכניות, ואני אשתף פעולה. תני לי כיוון, אחות, מגיע לי להפסיק לרדוף בנקודה הזו" הקול של אילידיה ציני, אבל מחביא בתוכו כאב מסוים, היא באמת לא אוהבת את המצב שהיא נדחקת אליו כאן, והוא בבירור נוגע בפצעים מסוימים שהציניות נכשלת בלהסתיר.
 
הקטור -

לוקרשיוס מהנהן אליו, ודממה מביכה משתררת לרגע בחדר.
"תודה לך, סר הקטור" העוצר משיב את מבטו אל האח, שוקע שוב במחשבות. הקטור מניח בזהירות שלוקרשיוס יסדיר את מחשבותיו וייגש מאוחר יותר אל אנאבל, לנהל שיחה כנה וסופית. עכשיו ככל הנראה מוקדם מדי עבור שניהם. רגשות של כעס ופגיעה צריכים זמן להתקרר.

האביר יוצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת בשקט. הוא מרגיש כפור באוויר, ותחילה הוא חושב שזה רק משום שעזב את החדר המחומם על ידי האח, אך הוא מבין במהירות שמדובר בקור לא טבעי. ככל שהוא מתקרב מטה, כך הכפור גבר, עד שהוא פוסק באחת. הקטור ממהר מטה, רואה את כולם - למעט קאס - עומדים סביב השולחן. ניצוצות לבנים נותרו באוויר, כמעין שרידים לסופת שלגים לא טבעית, אך הוא חש במתח הכבד באוויר. הם דיברו, בזמן שהוא לא היה כאן. והשיח הזה לא היה טוב במיוחד.

שירו-סנשאי ואילידיה -

אודסיה מביטה ארוכות באילידיה, דוממת. נראה שדונאת'אר רוצה להתערב, אך קראנג מניד בראשו לשלילה, מסמן לו שזה לא הזמן או המקום.
"אודסיה, אם יורשה לי" לילוואנה מושכת את תשומת ליבה של ראשת האחווה. "אמרתי זאת לאילידיה, ואומר זאת גם לך - איבדתי אחות בעברי. אני יכולה לומר לך ששווה לעשות הכל - הכל - כדי למנוע מכך לקרות עבור שתיכן" היא מביטה בעיניה של האשליה. "אילידיה יודעת כבר על מה שאירע, המרצע יצא מן השק. את לא חושבת שיהיה קל לך יותר לשתף איתה פעולה? פעם אחת?"
אודסיה מרימה קלות את סנטרה, עדיין שותקת, עיניה מצטמצמות באופן זעיר אך מובחן. אילידיה לא ראתה את אחותה דוממת זמן כה רב ברצף. היא נזכרת בחיזיון שראתה, בתחושות שהרגישה בנעליה. היא נזכרת כמה אודסיה שונאת להסס. היא פוצה את פיה לרגע, כמתכננת לומר דבר מה, בטרם שוברת את מבטה שמאלה לעבר החצר, כמבחינה במשהו.

"הקברן מטיראנובה נמצא בקרבתכם. הישמרו" האשליה נעלמת באחת, והשלג מסביב מפסיק. הכפור עוזב את החדר במהירות, האח חוזרת לבעור בעוצמה שמספקת מזור מפני הקיפאון הלבן שפשט באוויר. קולות צעדיו של הקטור נשמעים, האביר יורד במדרגות.

הקטור, שירו-סנשאי ואילידיה -

מאל דונאת'אר מביט באילידיה ולאחר מכן בשאר הנוכחים, משלב את ידיו.
"אם הקברן כאן-"
"כולנו בצרות" משלימה ונדריה את המשפט, זורקת את החרב לעבר הקטור. "מספיק צרות כדי שלא אשאל על חצי מהדברים המעניינים שהלכו כאן, לפחות לא עכשיו. אתם חושבים שהממזר הקטן יכול להתגנב לטוסון החדשה? לא אמרת שבדקתם את האזור מסביב?" היא שואלת את טאק, שנדרך.
"סיירנו באזור מסביב והוא לא היה שם, לפחות לא כשהיינו. אם הוא הגיע הנה, זה במהירות לא טבעית".
"עד לפני שבוע חייתי בעולם שבו אין שיגורים. רק אומרת, נקודה לחשוב עליה. אולי כל ההתפתחות הטכנומאגית הזאת לא שווה" ונדריה קמה, ונישידי נעה מיד אחריה, פותחת את הדלת לחצר.
"המלכה בסדר" מדווחת דמת הדרקון.
"ומה עם קאס והנסיך הקטן?" שואלת המושלת.
"שלילי. לא בחוץ".
"צריך למצוא אותם" אומרים קראנג וטאק יחדיו, קמים באותו הרגע. טאק מביט לרגע באביו בזעף, ולאחר מכן שולח את מבטו החוצה. "ואני צריך להגן על-"
"אשתך" משלימה ונדריה.
"לא אשתי!" מתעקש טאק.
"אהא" משיבה המושלת תוך כדי שהיא עוטה על עצמה מעיל עור סתווי. "תביא אותה הנה. מאל דונאת'אר, נישידי תישאר איתכם. אתם מחזיקים את הבית".
"אני לא זקוק להגנה" האלף משיב באחת.
"לא אמרתי שאתה זקוק להגנה. אמרתי שאתם מחזיקים את הבית" ונדריה מחווה אליו בראשה, והאלף מהנהן לבסוף באיטיות, כמודה לה ששמרה על כבודו.
"בני המלוכה איתכם, וגם נספחים לא קרביים. זה כולל אותך, חמוד שלי" היא מחווה באצבעה על מאוריציו, שמסמיק קלות וממלמל משהו לא ברור במבוכה.

"כל השאר, אנחנו זזים החוצה למצוא את השניים הללו לפני שהקברן מוצא אותם או לפני שהוא נכנס לטוסון החדשה ומחולל פה כאוס. יש? בואו נזוז" היא לא מחכה לתשובה, מתחילה לצאת.
"אה, וכדאי שמישהו יאמר משהו למלכה. ישקר לה או ירגיע אותה, אחד מהשניים. לא אני" היא מרימה את ידה כבמשחק, תופסת את הסיף שתלוי על הקיר בעודה יוצאת מהאחוזה, זל ולר מתחילים ללוות אותה מיד, כאילו חשים בעצמם שאחיהם בסיכון.

קאס -

"האנשים בפסגה הם לרוב הכי בודדים. בת'אני אמרה לי שהיא שמעה את אבא שלה אומר את זה פעם, כשהוא חשב שהיא לא מקשיבה" אדמונד שותק למספר רגעים, מביט באוויר הסתיו הקריר. החיות מתקרבות מעט, כחשות בעצב שלו.
"הייתי מוותר על הכל, אתה יודע. זה לא חשוב לי להיות נסיך. זה לא שווה שום דבר מזה" הוא לוחש. "אם לא היינו חייבים זאת עבור הממלכה... הייתי משליך את הכל בשנייה".
 
קאס -

״אם יש לך את היכולת לשנות, אם יש לך את היכולת לעזור, איך אתה יכול להצדיק שלא לעשות זאת?״ הוא מתהפך ושוכב כעת על גבו, מביט מעלה. הדמעות נרגעות, ונראה שהנוכחות של קאס עוזרת.

״אני יודע שאני לא מושלם, ושיש לי עוד הרבה ללמוד… אבל אני חושב שאני יכול לעשות טוב בארוות׳. חובה היא לא משהו שמשליכים הצידה כשלא נוח. חובה היא משהו שמוביל אותך כמו מצפן גם ברגעים הקשים. זאת המשמעות שלה… לפחות עבורי״.
 
קאס משעין את ראשו על גזע העץ שמאחוריו, נותן לעיניו להיעצם. "ולאן המצפן מוביל אותך עכשיו?" הוא שואל ברכות, "אל ארוות'? ברחנו משם מסיבה טובה. אם נרצה לחזור, נצטרך לטפל בבעיות שהצטברו שם. וזה לפני שנוכל לעזור."
 
קאס -

״מישהו צריך לעשות את זה. למה לא אנחנו?״ הוא נשמע בטוח בעצמו באופן מפתיע. ״תחשוב על מי שנותר מאחור. נורברט וסאולד, היירוזאוג… אפילו ג׳יזל״ הוא לא מרגיש בנוח להזכיר אותה, את האישה שידעה על ההרעלה, אבל הוא עושה זאת.
״ועל כל עשרות אלפי האנשים שרועדים מפחד כשהם חושבים על מלחמה עם האימפריה או עם הדוכסות. אפילו דנקן״ הוא משתתק לרגע, וקאס רואה שהנער מתקשה לנסח את מחשבותיו.

״כל זה התחיל כי בת׳אני רצתה לעזור לאחרים. לעולם, כן, ולאבא שלה. היא ידעה שהוא סובל, שהוא רוצה לסיים את התפקיד ולחיות חיי בית יחד איתה. היא קיוותה לשחרר אותו. איזה ילד בן תשע חושב ככה על ההורים שלו? לא סתם אוהב אותם, כמו כל הילדים, אלא חושב באופן פעיל על איך לשפר את החיים שלהם. את העולם מסביבו״ הוא מניד בראשו בהערצה גמורה, משתתק לרגע.

״אין לנו זכות לא לעזור אם אנחנו יכולים לעשות זאת, קאס. אתה מוכיח את זה יותר מכולם. טיילת חצי עולם רק כי אמא שלך ביקשה זאת ממך, ונותרת כדי להגן על משפחה שלא הכרת ועל ממלכה שלא פגשת בעבר. אפילו הגעת הנה, ממש לכאן, כי אתה רוצה לעזור. לי״ הוא מצביע על עצמו.

״אתה לא חושב על זה מדי פעם? על כל הטוב שהפצת בעולם?״
 
הוא מאזין לנער, נותן לעצמו להסחף קצת במילותיו לפני שהוא חוזר למציאות.
"טיילתי חצי עולם כדי לחפש את הרוצח של אמא שלי." קאס עונה, "לנקום בו, כדי לתת לרוח שלה מנוחה. אגראייני דחפה אותי כשהייתי צריך את הדחיפה, אבל המסע הזה? לא יצאתי אליו בשבילה."
"בסופו של דבר, זו המטרה שלי." הוא פוקח את עיניו, מסתכל על העננים שבשמיים מבין לענפי הצמרת. "נקמה. צדק. הטוב שאפיץ בעולם יהיה לגאול אותו מעונשו של זה." הוא מחניק צחקוק כשהוא שומע את עצמו, נראה שהקטור הדביק אותו בצורת הדיבור שלו קצת.
"אני אדם פשוט, באמת. אני לא רוצה הרבה, אין לי חלומות כמוך. אני רק רוצה שהאויבים שלי יסבלו, ושהחברים שלי ישגשגו. חוץ מזה? אני רק רוצה לחיות את החיים שלי. וקשה לעשות את זה כשהעולם מושמד."
 
"אחיה." הוא אומר בפשטות, "פשוט אחיה."
"אני אספר לך משהו, אני לא באמת אדם של טיולים." קול צחוקו של קאס גורם לסנאי שישב לצידו לזנק בבהלה,"אני מעדיף למצוא מקום נוח, ולהשאר בו. להפוך אותו לבית. הגמדים הציעו לי בזמנו לעבור אליהם, אבל אני עדיין אוהב את היער, את העצים. אפשר לחשוב שזה יגרום לי להשאר בניס פרדי, אבל אני גם אוהב את העיר. וניס פרדי אף פעם לא הייתה הבית שלי. לא באמת."
"היא הייתה מקום מחבוא." הוא מוסיף לאחר הפסקה קצרה.
"אז כן, כנראה אמצא לי עיר להשתקע בה, עם פארקים, או איזו חורשה ליד. אני מקווה שקריאת-כתר תהיה פנויה. ואז, טוב, אצטרך עבודה. אז אם תרצה, אני יכול להיות שם איתך אתה יודע, להגן עליך בזמן שאתה מגשים את החלומות שלך."
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top