"בשבילי זה היה ההפך. " קאס אומר, מקשיב לסיפורה של לילוואנה בפנים נפולות, "את רצית לעזוב? אני רציתי להשאר. למרות כל המבטים, יצרתי לעצמי מקום כאן, ביער." עיניו מתמלאות בגעגועים כשהוא מסתכל סביבו, הוא זוכר את העצים הללו, את המשחקים שהוא שיחק ביניהם. הוא קינא בלר וזל שעוד שיחקו כאן בדרך לחורשה, אבל עכשיו- כשהפגישה עם אמם הוציאה להם את הרוח מהמפרשים- הוא היה נותן את יד ימין שלו כדי לראות אותם משחקים שוב, ולהצטרף אליהם.
"אבל כמו תמיד, החובה קוראת." הוא לא שם לב לרגע שהוא אמר את זה בקול, עד שהוא מחזיר את מבטו לחבורה ורואה את ההשתאות שעל הפרצוף שלהם.
"כשהייתי צעיר, ברחתי מהחובה שלי. נשארתי כאן, עם אגראייני, ולר, וזל, וייל ואמט." מעניין היכן השניים האחרים עכשיו, מגנים על הארץ איכשהו, אבל איך? "למרות שידעתי שאסור לי. שהחובה יום אחד תדפוק בדלת. הייתי צריך שיבעטו אותי מכאן בשביל לענות לקריאה, כי לא היה לי את האומץ ללכת. בטח שלא לבד. " הוא מחייך ופורע את נוצותיה של זל, ששוכבת לרגליו באופן שלא אופייני לה.
"והנה חזרתי למחילה שלי, והחובה כבר לא מחכה. היא דולקת אחרינו, שוברת את החומות שבנינו. אין לנו כבר ברירה אלא להלחם. אין לנו כבר את הפריווילגיה של לברוח, אנחנו עם הגב לקיר. לא כי אנחנו לא יכולים לסגת יותר, אלא כי מאחורי הקיר הזה עומדים הדברים שבשבילם אנחנו נלחמים. כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לברוח עוד יותר. "
העיניים הירוקות שלו נעצרות על אילידיה, "זעם? שנאה? אני לא כאן כדי להלחם ברגשות. הן ישמשו אותי, כמו שהן תמיד שימשו אותי. אבל אני הפסקתי להתחבא מאחוריהם."
"אבל כמו תמיד, החובה קוראת." הוא לא שם לב לרגע שהוא אמר את זה בקול, עד שהוא מחזיר את מבטו לחבורה ורואה את ההשתאות שעל הפרצוף שלהם.
"כשהייתי צעיר, ברחתי מהחובה שלי. נשארתי כאן, עם אגראייני, ולר, וזל, וייל ואמט." מעניין היכן השניים האחרים עכשיו, מגנים על הארץ איכשהו, אבל איך? "למרות שידעתי שאסור לי. שהחובה יום אחד תדפוק בדלת. הייתי צריך שיבעטו אותי מכאן בשביל לענות לקריאה, כי לא היה לי את האומץ ללכת. בטח שלא לבד. " הוא מחייך ופורע את נוצותיה של זל, ששוכבת לרגליו באופן שלא אופייני לה.
"והנה חזרתי למחילה שלי, והחובה כבר לא מחכה. היא דולקת אחרינו, שוברת את החומות שבנינו. אין לנו כבר ברירה אלא להלחם. אין לנו כבר את הפריווילגיה של לברוח, אנחנו עם הגב לקיר. לא כי אנחנו לא יכולים לסגת יותר, אלא כי מאחורי הקיר הזה עומדים הדברים שבשבילם אנחנו נלחמים. כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לברוח עוד יותר. "
העיניים הירוקות שלו נעצרות על אילידיה, "זעם? שנאה? אני לא כאן כדי להלחם ברגשות. הן ישמשו אותי, כמו שהן תמיד שימשו אותי. אבל אני הפסקתי להתחבא מאחוריהם."
