תשאירו את זה, לא כולם כאן בקריאה שניה ולא כולם כאן קראו את כל הספרים...
ספוילר חמישית הצבעים של השמש השחורה - סקירת קריאה מתמשכת (?)
- מחבר/ת הנושא כליל החורש נאורי
- תאריך התחלה
מה שמזכיר לי - סיימתי את ספר 3.
סאדירה באמת יוצאת גיבורת-על קרת דם מכל הסיפור, ממש הפניקס האפל. לרגע חשבתי שאולי יקרה משהו מעניין עם טית'יאן, סאשה, ווין, והדרקון בוריס, אבל כלום, חוזרים שוב לסטטוס קוו של הספר הזה והקודם עם אולי עוד קצת מידע רקע על האוייב. ואחרי כל היצורים הנוראיים שפגשנו בדרך למגדל הצחור ובתוכו, קשה לי לקחת דרקון ברצינות לא משנה כמה הסופר מנסה לתאר אותו כנורא ואיום.
לא סיימתי עדיין את מכשפת הענבר, אבל....
בקריאה ראשונה בהמשך הסיפור זה די מעניין - ריקוס בספר הקודם פקד על גמדים והפסיד בהתמודדות על בת זוגו לגמד, כאן סאדירה מצטרפת לשבט האלפים של אביה ולומדת על ( נא לקרוא את המילים הבאות בציניות ) אחריות, ונאמנות ודברים שמעבר לאהבה.
היא דמות מאוד לא עקבית לשני הספרים הקודמים, הימור שלי לספרים הבאים - היא וריקוס מסיימים ביחד אחרי שכל אחד התמודד עם הצד הלא אנושי שבו.
היא דמות מאוד לא עקבית לשני הספרים הקודמים, הימור שלי לספרים הבאים - היא וריקוס מסיימים ביחד אחרי שכל אחד התמודד עם הצד הלא אנושי שבו.
כשחושבים על זה, כל המשפחות בסדרת הספרים הזו הן די דיספונקציונליות.
המשפחה האלפית של סאדירה היא מקרה קיצוני של "משפחת בתחת", אבל בגדול המשפחות ומערכות היחסים של כולם שם הן או לא מתפקדות או ביזאריות ומתעמרות.
המשפחה האלפית של סאדירה היא מקרה קיצוני של "משפחת בתחת", אבל בגדול המשפחות ומערכות היחסים של כולם שם הן או לא מתפקדות או ביזאריות ומתעמרות.
אני מניחה שזה פשוט ניסיון של הכותב להראות תרבויות אחרות.
ועכשיו עם ספויילרים למכשפת הענבר, יחד עם העובדה שזה הספר האחרון שזמין בספריה שלנו וכנראה הולך להיות מסע ארוך למצוא את ההמשכים שלו ( מוזמנים לעזור בזה), אני מניחה שיהיו עדכונים יותר איטיים כאן .
כמה נקודות
1. כתבתי כבר שזה מרגיש כמו מסע מקביל למסע של ריקוס - הוא בשביל למצוא את הספר של הגמדים, היא בשביל ללמוד את דרכיהם של האלפים, שניהם מצליחים באיזושהיא דרך, ושניהם מתקדמים בסיפור הזה כחלק מהמאבק בדרקון.
2. הסופר שומר היטב על התפיסה של "לא משנה מה, זה ספר מבוכים ודרקונים ובסוף צריך להיות דרקון!"
3. המשפחה של סאדירה - יש נטיה לקרוא סיפורי הרפתקאות ולראות את הגיבורים כצעירים, זה שסאדירה מתוארת כצעירה ויפה די משכיחה לנו את הפואנטה שסאדירה וכל האחאים שלה הם לפחות בגילאי השלושים צעיר במונחים של בני אנוש...
א. די מעניין שהתפיסה המשפחתית היא בעיקר של "ילדים שייכים לאמא שלהם והאבא הוא רק תירוץ", אבל כשיש לנו ירושה של שלטון בשבט זה בא מהאבא.
ב. אני אציין את זה בהמשך, אבל אם לריקוס יש דרך וסיבה טובה לשמור על קשר עם הצד הגמדי שלו, סאדירה די שרפה את הגשרים שלה עם המשפחה שלה.
4. אם אצל ריקוס בספר הקודם הייתה התפתחות אישית, כאן אצל סאדירה זה לגמרי "בואו נשרוף גשרים כי אני צריכה איזשהוא כוח על שיאפשר לי לנצח דרקון". בספר הראשון מתוארים מסלולים שנועדו לאחד אותם כחבורה בשביל לאפשר להם להביס ביחד את המלך מכשף, כאן היא מצהירה שהיא הולכת לבד, אם בספר הראשון מתואר מצב שלימדו אותה להיות מניפולטיבית, כאן מסתבר שהיא לגמרי תמימה וצריכה את החניכה של ריאן בשביל להבין מה קורה סביבה, אם המטרה הסופית בסדרה היא להרוג את בוריס ( תיכף) אז הספר הקודם נתן לריקוס את הכלים והספר הזה נתן לסאדירה אותם, בנפרד.
5. מה שכן - לגמרי מרגישים את הפער בין "לוחמים נלחמים" ובין "קוסמים נלחמים", איכשהו הכוחות הפסיוניים שתפסו הרבה מקום בספרים הקודמים די נעלמו.
6. זה לגמרי ספרים שבניית העולם שלהם נועדה לכסות על העובדה ש... וואלה, כל שאר הכתיבה די לא משהו. מצד שני, יש כאן איזושהיא בניית עולם וניסיון ליצור המשכיות בין הספרים.
7.יכול להיות שאני ממש מחבבת את ראין, בעיקר כי לא ממש רואים דמויות כמוה בסיפרות - היא דמות נשית, מינית, שלא ממש מנסה להשכיב אף אחת מהדמויות הראשיות הגבריות או באופן כללי. היא מקבלת את סאדירה ומנסה ליצור איתה ברית ואיכשהו המוות שלה מריח ממש כמו " היינו צריכים לעמת את סאדירה עם ההחלטות שלה ולסגור את קו העלילה שלה". כתיבה עצלנית למרבה הצער.
1. כתבתי כבר שזה מרגיש כמו מסע מקביל למסע של ריקוס - הוא בשביל למצוא את הספר של הגמדים, היא בשביל ללמוד את דרכיהם של האלפים, שניהם מצליחים באיזושהיא דרך, ושניהם מתקדמים בסיפור הזה כחלק מהמאבק בדרקון.
2. הסופר שומר היטב על התפיסה של "לא משנה מה, זה ספר מבוכים ודרקונים ובסוף צריך להיות דרקון!"
3. המשפחה של סאדירה - יש נטיה לקרוא סיפורי הרפתקאות ולראות את הגיבורים כצעירים, זה שסאדירה מתוארת כצעירה ויפה די משכיחה לנו את הפואנטה שסאדירה וכל האחאים שלה הם לפחות בגילאי השלושים צעיר במונחים של בני אנוש...
א. די מעניין שהתפיסה המשפחתית היא בעיקר של "ילדים שייכים לאמא שלהם והאבא הוא רק תירוץ", אבל כשיש לנו ירושה של שלטון בשבט זה בא מהאבא.
ב. אני אציין את זה בהמשך, אבל אם לריקוס יש דרך וסיבה טובה לשמור על קשר עם הצד הגמדי שלו, סאדירה די שרפה את הגשרים שלה עם המשפחה שלה.
4. אם אצל ריקוס בספר הקודם הייתה התפתחות אישית, כאן אצל סאדירה זה לגמרי "בואו נשרוף גשרים כי אני צריכה איזשהוא כוח על שיאפשר לי לנצח דרקון". בספר הראשון מתוארים מסלולים שנועדו לאחד אותם כחבורה בשביל לאפשר להם להביס ביחד את המלך מכשף, כאן היא מצהירה שהיא הולכת לבד, אם בספר הראשון מתואר מצב שלימדו אותה להיות מניפולטיבית, כאן מסתבר שהיא לגמרי תמימה וצריכה את החניכה של ריאן בשביל להבין מה קורה סביבה, אם המטרה הסופית בסדרה היא להרוג את בוריס ( תיכף) אז הספר הקודם נתן לריקוס את הכלים והספר הזה נתן לסאדירה אותם, בנפרד.
5. מה שכן - לגמרי מרגישים את הפער בין "לוחמים נלחמים" ובין "קוסמים נלחמים", איכשהו הכוחות הפסיוניים שתפסו הרבה מקום בספרים הקודמים די נעלמו.
6. זה לגמרי ספרים שבניית העולם שלהם נועדה לכסות על העובדה ש... וואלה, כל שאר הכתיבה די לא משהו. מצד שני, יש כאן איזושהיא בניית עולם וניסיון ליצור המשכיות בין הספרים.
7.יכול להיות שאני ממש מחבבת את ראין, בעיקר כי לא ממש רואים דמויות כמוה בסיפרות - היא דמות נשית, מינית, שלא ממש מנסה להשכיב אף אחת מהדמויות הראשיות הגבריות או באופן כללי. היא מקבלת את סאדירה ומנסה ליצור איתה ברית ואיכשהו המוות שלה מריח ממש כמו " היינו צריכים לעמת את סאדירה עם ההחלטות שלה ולסגור את קו העלילה שלה". כתיבה עצלנית למרבה הצער.
אני באמצע "מכשפת הענבר". כמה תובנות ביניים.
1 - האלפים באתאס הם בעצם משפחת נתניהו. פאיניון נראה כמו פרודיה על ביבי.
2 - הנסיך דהוג'קט הוא אחת המפלצות הקריפיות והמעצבנות - חצי קוסם חצי מרבה רגליים עם דרג"ש מטורף, מלא נק"פ ועמידות לקסם. בכל עולם אחר הוא היה הרשע הראשי, אבל זאת אתאס אז הוא סתם בן-של מתוסבך שרוצה להוכיח את עצמו לאבוש.
3 - הספר מלא בסקס, רק שמצנזרים אותו.
4 - The Cringe is Strong
1 - האלפים באתאס הם בעצם משפחת נתניהו. פאיניון נראה כמו פרודיה על ביבי.
2 - הנסיך דהוג'קט הוא אחת המפלצות הקריפיות והמעצבנות - חצי קוסם חצי מרבה רגליים עם דרג"ש מטורף, מלא נק"פ ועמידות לקסם. בכל עולם אחר הוא היה הרשע הראשי, אבל זאת אתאס אז הוא סתם בן-של מתוסבך שרוצה להוכיח את עצמו לאבוש.
3 - הספר מלא בסקס, רק שמצנזרים אותו.
4 - The Cringe is Strong
אז ניצלתי את פסח כדי לסיים את "מכשפת הענבר". היו הרבה קטעים בו ששכחתי מאז הפעם הקודמת שקראתי אותו לפני שלושים שנה.
ספר פחות טוב משני הקודמים בסדרה, אבל עדיין כמה רמות מעל הזוועות של האלף האפל.
דנינג מתאר את המנהגים ה"אקזוטיים" שלנתיבות ניבנאי ושל הליכוד החברה האלפית לא בצורת הרצאה א-לה-פס-צד-בספר-הכללים אלא פשוט בלהציג אותם או להציג את איך סאדירה מגלה אותם. עוד כל מיני עובדות על העבר של אתאס נחשפות על הדרך, לפעמים בצורה מאולצת-משהו.
יש המון קרבות קסומים, חלק גדול מהם מתואר בצורה מבולבלת-משהו. נחמד שדנינג פשוט מתאר את הלחשים, לפעמים בצורה ששונה מהאופן בו הם מוצגים בספר הכללים מאז שנות השבעים, תוך שהוא לרוב נמנע מלומר איזה לחש הטילו - מי שממש רוצה יכול לנחש לבד לפי המרכיבים.
משהו מעצבן - המהדורה העברית שקראתי נראית פשוט רע. תרגום רשלני, שגיאות כתיב, הדפסה עם מראה זול, תקלות עריכה, חילופי אותיות - זה ממש מרגיש ונראה כמו חלטורה.
ספר פחות טוב משני הקודמים בסדרה, אבל עדיין כמה רמות מעל הזוועות של האלף האפל.
דנינג מתאר את המנהגים ה"אקזוטיים" של
יש המון קרבות קסומים, חלק גדול מהם מתואר בצורה מבולבלת-משהו. נחמד שדנינג פשוט מתאר את הלחשים, לפעמים בצורה ששונה מהאופן בו הם מוצגים בספר הכללים מאז שנות השבעים, תוך שהוא לרוב נמנע מלומר איזה לחש הטילו - מי שממש רוצה יכול לנחש לבד לפי המרכיבים.
משהו מעצבן - המהדורה העברית שקראתי נראית פשוט רע. תרגום רשלני, שגיאות כתיב, הדפסה עם מראה זול, תקלות עריכה, חילופי אותיות - זה ממש מרגיש ונראה כמו חלטורה.
התחלתי את הספר הרביעי, נביא זכוכית הגעש.
חמש שנים! חמש שנים מסוף הספר הקודם ורק עכשיו מצאו עילה להעיף את המלך טיתיאן הדפוק הזה? וגם זה במקרה? חדלי אישים.
יש נואנסים מעניינים לקרב דרך, ואגיס גייס חבר חדש במקום סתם לנצח או להפסיד.
כמו כן מציגים לנו עוד מלך מכשף עם הדרכים שלו להיות מזוויע.
ודנינג חזר לריבוי נקודות המבט של הספר הראשון, אז לפחות לא צריך להתקע עם דמות אחת אם היא משעממת מדי, אם כי אחרי ההקדמה זה פינג-פונג בין אגיס לטיתיאן. בהתחשב בכך שזה מרדף, אולי זה מספיק.
יש נואנסים מעניינים לקרב דרך, ואגיס גייס חבר חדש במקום סתם לנצח או להפסיד.
כמו כן מציגים לנו עוד מלך מכשף עם הדרכים שלו להיות מזוויע.
ודנינג חזר לריבוי נקודות המבט של הספר הראשון, אז לפחות לא צריך להתקע עם דמות אחת אם היא משעממת מדי, אם כי אחרי ההקדמה זה פינג-פונג בין אגיס לטיתיאן. בהתחשב בכך שזה מרדף, אולי זה מספיק.
הסיפור ממשיך.
בסופו של דבר טיתיאן מצליח לגרור את כולם למלחמה בין הענקים. האמת שתיאור ים הסחופת והניווט המיסטי עליו די טוב. הענקים מזכירים לי מפלצות שונות מהספר של וויליאם הופ הודג'סון שאני לא יודע אם תורגם לעברית, ארץ הלילה. מעניין אותי לראות אם יתברר שהעדשה שהם מחפשים ונביא זכוכית הגעש זה אותו הדבר - הם בכל זאת הבטיחו לענקים האנושיים שיעזרו להם להשיב את האחרון (כנראה חפץ, ולא יצור תבוני כלשהו) מהענקים בעלי ראשי החיות.
העלילה מתמשכת לה. פחות הרגשתי צורך לעדכן כי לא היו תהפוכות משמעותיות.
היחסים עם פילו הענק טוב הלב אך הטמבל התפתחו להם עם הזמן, זה קו מעניין של העלילה עד כה. הכתיבה באמת מצליחה בין לבין להדגיש את האימה של לחלוק עולם עם יצורים ענקיים שיכולים למחוץ אותך מתוך שעמום או חוסר עניין. משהו שלא נכנסתי אליו הוא שיש להם יכולות פסיוניות טבעיות חזקות כמו של אגיס שהתאמן בזה כל חייו, אפילו יותר, מה שמוסיף לעד כמה הם מאיימים - מזל שהם מעדיפים להתבודד להם בשרשרת האיים הזו. ומסתבר שהם צאצאים של שני גמדים, שזה בכלל ביזארי.
לא ברור לי איך טיתיאן הפך מאציל מפוקפק די מעאפן שכל התוכניות שלו מתמוססות לארכי-נבל כזה, אבל לפחות הוא יותר מעניין כאן מכפי שהיה כבר כמה וכמה ספרים. לא יודע מה אני חושב שעל זה שמאכילים את הקורא בכפית בכל פרטי הקנוניה שהוא הכין מראש על מנת לעבוד על רוחות הגמדים שהוא צריך שיעזבו אותו כדי שיוכל להשיג את העדשה\הנביא.
לא ברור לי איך טיתיאן הפך מאציל מפוקפק די מעאפן שכל התוכניות שלו מתמוססות לארכי-נבל כזה, אבל לפחות הוא יותר מעניין כאן מכפי שהיה כבר כמה וכמה ספרים. לא יודע מה אני חושב שעל זה שמאכילים את הקורא בכפית בכל פרטי הקנוניה שהוא הכין מראש על מנת לעבוד על רוחות הגמדים שהוא צריך שיעזבו אותו כדי שיוכל להשיג את העדשה\הנביא.
סיימתי עם הנביא וזכוכית הגעש. פעם ראשונה שאני מרגיש רצון להמשיך לספר הבא כבר ולא לקחת הפסקה, למרות שיש התפתחויות שאני לא כזה שלם איתן.
הענק הגלמוני מצא את מותו תוך שהוא מציל את חבריו - חבל שאחד מחבריו הוא טיתיאן, והשני הוא הפרייאר של טיתיאן, אגיס.
טיתיאן נמשך אל תוך הריק עם הנביא המדובר, חתיכה ענקית של זכוכית געש עם כוחות שזולגים לזוועה גופנית. שם הוא פוגש את כל האנשים שהוא רצח במו ידיו. כן! מסתבר שהוא רצח המון אנשים במו ידיו, אבל דווקא את הרצח של אחיו, הפעם הראשונה בה עשה זאת, הוא לא זוכר. המסע שלו לזכור את זה ולהתחבר סוף סוף עם הרשע שבתוכו, מה שמאפשר לו להרוג את אגיס, המכשול האחרון שלו בדרך להפוך למלך-מכשף.
אבל... איפה הבניה לכל זה? במהדורות קודמות נפגשנו בו כסוג של אדם נכלולי ומסוכסך עם עצמו בחוג הקרוב של המלך המכשף של טיר, קאלאק. אחרי זה ראינו אותו עושה דברים נכלוליים בתחילת ספרים ומתעצבן כשזה לא בדיוק הולך בדרך שהוא רצה, אבל לא ממש היה לנו מבט קרוב אליו. בספר הזה לכאורה עקבנו אחריו יותר, אבל לא היו רמזים מקדימים לכל הסיפור הדרמטי הזה על איך שהוא רצח אנשים במו ידיו. יצא קצת מונפץ ולא משכנע.
אף-על-פי-כן, אחרי שהוא מנצל את הטבעת של אגיס על מנת לזמן את ריקוס וסאדירה, ואחרי שגרם לרוחות הגמדים הענקים "להבין" שהם צריכים ללכת להמליך את הבן של ניבה (וכמעט לעשות לה התקף לב בדרך), נראה שאיזו קשת עלילתית שמתמקדת בטיתיאן דווקא הולכת להגיע לידי מימוש בספר הבא. נראה אם אתאכזב.
טיתיאן נמשך אל תוך הריק עם הנביא המדובר, חתיכה ענקית של זכוכית געש עם כוחות שזולגים לזוועה גופנית. שם הוא פוגש את כל האנשים שהוא רצח במו ידיו. כן! מסתבר שהוא רצח המון אנשים במו ידיו, אבל דווקא את הרצח של אחיו, הפעם הראשונה בה עשה זאת, הוא לא זוכר. המסע שלו לזכור את זה ולהתחבר סוף סוף עם הרשע שבתוכו, מה שמאפשר לו להרוג את אגיס, המכשול האחרון שלו בדרך להפוך למלך-מכשף.
אבל... איפה הבניה לכל זה? במהדורות קודמות נפגשנו בו כסוג של אדם נכלולי ומסוכסך עם עצמו בחוג הקרוב של המלך המכשף של טיר, קאלאק. אחרי זה ראינו אותו עושה דברים נכלוליים בתחילת ספרים ומתעצבן כשזה לא בדיוק הולך בדרך שהוא רצה, אבל לא ממש היה לנו מבט קרוב אליו. בספר הזה לכאורה עקבנו אחריו יותר, אבל לא היו רמזים מקדימים לכל הסיפור הדרמטי הזה על איך שהוא רצח אנשים במו ידיו. יצא קצת מונפץ ולא משכנע.
אף-על-פי-כן, אחרי שהוא מנצל את הטבעת של אגיס על מנת לזמן את ריקוס וסאדירה, ואחרי שגרם לרוחות הגמדים הענקים "להבין" שהם צריכים ללכת להמליך את הבן של ניבה (וכמעט לעשות לה התקף לב בדרך), נראה שאיזו קשת עלילתית שמתמקדת בטיתיאן דווקא הולכת להגיע לידי מימוש בספר הבא. נראה אם אתאכזב.
התחלתי את הספר החמישי, סופת התכלת. באמת יש תחושה שביחד עם הרביעי יש סיפור אחד קוהרנטי, שלא כמו התחושה של הספרים הקודמים, שבגדול עמדו בזכות עצמם.
זה לא דורש ספויילר, אבל לאחר התיאור האלף בערך של שריריו המסוקסים של ריקוס, הבנתי מה בעצם הז'אנר של החמה הקודרת - זה חרב וסנדל, הסרטים האיטלקים התנ"כיים-מיתולוגיים-היסטוריים עם התקציב נמוך.
הרבה קורה בפרקים הראשונים. המבוא מציג לנו את רג'אט, ואת היחסים בינו לבין ענקי הצל, המשרתים שלו. הוא רוצה שכ-ל המלכים-מכשפים יהיו שם בקרב הגדול שבו הם והדרקון בוריס יובסו כדי שהוא יכול לצאת - ואכן בפרק הבא טית'יאן מגלה שכו-לם הצטרפו יחדיו לחפש אותו, כי למרות שהם לא יכולים לעקוב אחרי העדשה הקודרת ישירות, הם יכולים לעקוב אחריו.
בינתיים, את טיר מתקיפים הענקים שרוצים את נביא זכוכית הגעש שלהם חזרה (נזכיר שזה והעדשה הקודרת חד הם), והפניקס השחור\סאדירה מטילה עליהם לחשי ענק.
היא חוזרת באיחור קל לפגישת מועצת העיר טיר - ושם יש סצנה שבטח תדבר יותר למי שהיו בארגון כמו אגודת סטודנטים או משהו שבו יש כללים פורמאליים ביזאריים לאיך לדון בדברים. האמת שזה די חמוד - יש ייצור לטאי מעופף קטן שבוחר למי לתת את זכות הדיבור לפי מי שנראה שרוב חברי המועצה רוצים לשמוע שידבר. אני רוצה עשרים כאלה, תודה.
בינתיים, את טיר מתקיפים הענקים שרוצים את נביא זכוכית הגעש שלהם חזרה (נזכיר שזה והעדשה הקודרת חד הם), והפניקס השחור\סאדירה מטילה עליהם לחשי ענק.
היא חוזרת באיחור קל לפגישת מועצת העיר טיר - ושם יש סצנה שבטח תדבר יותר למי שהיו בארגון כמו אגודת סטודנטים או משהו שבו יש כללים פורמאליים ביזאריים לאיך לדון בדברים. האמת שזה די חמוד - יש ייצור לטאי מעופף קטן שבוחר למי לתת את זכות הדיבור לפי מי שנראה שרוב חברי המועצה רוצים לשמוע שידבר. אני רוצה עשרים כאלה, תודה.
זה לא דורש ספויילר, אבל לאחר התיאור האלף בערך של שריריו המסוקסים של ריקוס, הבנתי מה בעצם הז'אנר של החמה הקודרת - זה חרב וסנדל, הסרטים האיטלקים התנ"כיים-מיתולוגיים-היסטוריים עם התקציב נמוך.
אני כבר מתחיל להתקרב לסוף הספר, ולכן הסדרה.
אני לא יודע כמה שווה להכנס לפרטים, חוץ מכך שהנבואה השקרית שטיתיאן המציא בשביל לשלוח את הגמדים הענקים אל רקארד ושאפשרו לו לגנוב את העדשה הקודרת גרם להשמדת הגמדים הענקים האלה ולילד הקטן להרגיש אשם שהוא לא מצליח לחסל את הדרקון בעצמו. תכל'ס, מהשקרים המרשימים ביותר בהיסטוריה של הסדרה.
מאד שמים דגש על כל הקונפליקטים הרומנטיים שיש עכשיו בין כל הדמויות - ניבה לא יכולה לסלוח לקאלום שלא הצליח לשמור על רקארד, סאדירה כועסת על ריקוס בגלל שהוא לא הראה סימפתיה או צער על מות אגיס, וחושדת בו שהוא כל הזמן קינא באגיס ועכשיו סתם שמח שיש לה אותו לעצמו, קאלום מקנא וחושב שריקוס רוצה את ניבה חזרה כי סאדירה מתרחקת ממנו, וריקוס סתם לא יודע מה רוצים ממנו. בשני הספרים האחרונים האלה בגדול אמרו לנו כשטיתיאן היה אחראי למשהו דרך תחבולות או דרך שימוש בכוח הדרך שלו, אבל גם אם זה לא הוא, משהו גורם לכולם להיות פרנואידים - אני תוהה אם זו פשוט השפעה של העדשה הקודרת, שבגללה בוריס והמלכים-מכשפים בגדו ברג'אט, והענקים היו מסוכסכים אחד עם השני ועם עצמם.
בדיוק הפסקתי לקרוא אתמול לקראת מה שנראה כמו הקרב המכריע לכאורה עם בוריס. נראה איך זה יסתיים ומה לזה ולשער הענק שמאחוריו.
מאד שמים דגש על כל הקונפליקטים הרומנטיים שיש עכשיו בין כל הדמויות - ניבה לא יכולה לסלוח לקאלום שלא הצליח לשמור על רקארד, סאדירה כועסת על ריקוס בגלל שהוא לא הראה סימפתיה או צער על מות אגיס, וחושדת בו שהוא כל הזמן קינא באגיס ועכשיו סתם שמח שיש לה אותו לעצמו, קאלום מקנא וחושב שריקוס רוצה את ניבה חזרה כי סאדירה מתרחקת ממנו, וריקוס סתם לא יודע מה רוצים ממנו. בשני הספרים האחרונים האלה בגדול אמרו לנו כשטיתיאן היה אחראי למשהו דרך תחבולות או דרך שימוש בכוח הדרך שלו, אבל גם אם זה לא הוא, משהו גורם לכולם להיות פרנואידים - אני תוהה אם זו פשוט השפעה של העדשה הקודרת, שבגללה בוריס והמלכים-מכשפים בגדו ברג'אט, והענקים היו מסוכסכים אחד עם השני ועם עצמם.
בדיוק הפסקתי לקרוא אתמול לקראת מה שנראה כמו הקרב המכריע לכאורה עם בוריס. נראה איך זה יסתיים ומה לזה ולשער הענק שמאחוריו.
תיאוריה מעניינת.
טוב, סיימתי. סיימתי הכל.
נתחיל בכך שכנראה התיאוריה שלי לגבי העדשה הקודרת לא רלוונטית - המתח בין כל הדמויות נבע מעניינים רגשיים די מובנים, ונותנים לנו את הסיפור המלא מאחורי המרד של המלכים-מכשפים, ובכלל, מה הפואנטה של משימת הג'נוסייד שרג'אט יצר אותם בשבילה ושהם מרדו בו לפני שהיא הושלמה: הוא רצה להחזיר עטרה ליושנה, ולחסל את כל הגזעים החדשים, אבל הוא לא גילה להם שהעטרה הישנה היא שליטת הזוטונים על העולם, כי הם היו הגזע התבוני המקורי, וכל השאר מוטציות שלהם. הם הקימו את המגדל הצחור ועשו משם מצעד אל מעבר להרי החושך שם יושבים צאצאיהם, אבל תכל'ס כולם היו בניהם, כי מי שלא יכלו לעמוד בצעדה הזו הם שהפכו לגזעים השונים. מה שמצחיק זה שהם נקראים בני-מחצית, halflings, והרי אולי בכלל צריך לקרוא לבני האדם בני-כפליים, doubling? בכל מקרה, המלכים-מכשפים מרדו כי התברר שהג'נוסייד היה בסוף כולל אותם, כי הם היו בני אדם. לא ברור למה - רג'אט יכול היה פשוט להפוך כמה זוטונים למלכים-מכשפים, כמו שהוא הפך אחרים לענקי הצל (וכן, ענקי הצל הם זוטונים שעברו תהליך לא ברור, מצחיק שהמוטיב של הגמד הענק נמשך מהספר הקודם).
אחת מההתגלמויות של רג'אט היא הנוזל השחור שיוצא ממייסרת רקארד כשהיא נשברת, וכשריקוס משתמש בה על מנת לחסל סופית את הדרקון בוריס, נראה שרג'אט מתקשר דרך הנוזל והשלד של הדרקון, ואז הכל נמס לתוך ביצה שחורה שצצות ממנה עינים ולעיתים ייצורים שמנסים לצעוד החוצה אבל אז מתפרקים וחוזרים אליה. זה מאד מזכיר לי איזה שילוב בין שוגות'ים של לאבקראפט והאל אובו-סאת'לה/אבהות' של חבר מעגל המתכתבים שלו, קלארק אשטון סמית'.
שוב, לא יודע עד כמה הפרטים אחרי זה מעניינים, למרות שזה לכאורה שיא החומש - רג'אט יוצא לחופשי, ומתחיל את החזרת אתאס לעידן הכחול בזה שהוא מכחיל את השמיים ואת השמש, ומתחיל להפיץ המון מים וגידולים אלמוגיים משהו, אבל תוך שילוב קסם כלשהו בין סאדירה והילד רקארד הוא נכלא שוב בכלוב שמשי במקום צללי, שזה יותר טוב ולא ידרוש הקרבת אלפי עבדים בשנה מסיבות כלשהן. טית'יאן הופך לסוג של דמון מזג אוויר עצבני, שנותן לו חיי נצח אבל לא כמו שהוא רוצה. המלכים-מכשפים שנותרו הסכימו על הפסקת אש, העדשה הקודרת נזרקה לאש של הר הגזירה... סליחה, לאגם האש, וסאדירה החליטה לדחוף את ריקוס להפרד ממנה ולשמור על ניבה ורקארד הקטן, שצריך דמות אב לאחר מותו של קאלום. לא ברור מה יקרה בערים שהמלכים-מכשפים שלהם חוסלו, אבל נראה שבערים שיש להן כאלה עדיין תהיה עבדות.
הערה אחרונה - כמות הפעמים בספר הנוכחי והקודם שבהן דמויות מרכזיות כלואות ביד של יצור ענק מהן, בין אם אלה ענקים, הדרקון, או רג'אט, שגם מתענק לו כחלק מתהליך השחרור שלו, גורמת לי לתהות האם זה אמור להיות מטאפורה להיות האדם נתון לכוחות מעל לשליטתו, או שמא איזה פטיש של הסופר.
סוף?
אחת מההתגלמויות של רג'אט היא הנוזל השחור שיוצא ממייסרת רקארד כשהיא נשברת, וכשריקוס משתמש בה על מנת לחסל סופית את הדרקון בוריס, נראה שרג'אט מתקשר דרך הנוזל והשלד של הדרקון, ואז הכל נמס לתוך ביצה שחורה שצצות ממנה עינים ולעיתים ייצורים שמנסים לצעוד החוצה אבל אז מתפרקים וחוזרים אליה. זה מאד מזכיר לי איזה שילוב בין שוגות'ים של לאבקראפט והאל אובו-סאת'לה/אבהות' של חבר מעגל המתכתבים שלו, קלארק אשטון סמית'.
שוב, לא יודע עד כמה הפרטים אחרי זה מעניינים, למרות שזה לכאורה שיא החומש - רג'אט יוצא לחופשי, ומתחיל את החזרת אתאס לעידן הכחול בזה שהוא מכחיל את השמיים ואת השמש, ומתחיל להפיץ המון מים וגידולים אלמוגיים משהו, אבל תוך שילוב קסם כלשהו בין סאדירה והילד רקארד הוא נכלא שוב בכלוב שמשי במקום צללי, שזה יותר טוב ולא ידרוש הקרבת אלפי עבדים בשנה מסיבות כלשהן. טית'יאן הופך לסוג של דמון מזג אוויר עצבני, שנותן לו חיי נצח אבל לא כמו שהוא רוצה. המלכים-מכשפים שנותרו הסכימו על הפסקת אש, העדשה הקודרת נזרקה לאש של הר הגזירה... סליחה, לאגם האש, וסאדירה החליטה לדחוף את ריקוס להפרד ממנה ולשמור על ניבה ורקארד הקטן, שצריך דמות אב לאחר מותו של קאלום. לא ברור מה יקרה בערים שהמלכים-מכשפים שלהם חוסלו, אבל נראה שבערים שיש להן כאלה עדיין תהיה עבדות.
הערה אחרונה - כמות הפעמים בספר הנוכחי והקודם שבהן דמויות מרכזיות כלואות ביד של יצור ענק מהן, בין אם אלה ענקים, הדרקון, או רג'אט, שגם מתענק לו כחלק מתהליך השחרור שלו, גורמת לי לתהות האם זה אמור להיות מטאפורה להיות האדם נתון לכוחות מעל לשליטתו, או שמא איזה פטיש של הסופר.
סוף?
התייחסו לזה בחוברת לשה"מ של הערכה השנייה של Dark Sun. אם אני זוכר נכון אז
ראאם בכאוס מוחלט ובדראג' העלו שליט בובה שאמור להיות הבן של המלך עם השם הבלתי ניתן לביטוי. לא זוכר מה קרה בבאליק - אולי שינו לה את השם למל"י?
מן הסתם יש עוד מידע במקורות אחרים, אני מדבר על מה שמסופר על ידי הספר שקראתי.
התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים
נושאים לוהטים
-
-
מתכוננים לדרקוניקון 2026: מרחב להתייעצויות, שאלות ודיון למנחים (והמנחים שבדרך)- Wizard of Dice Tower
תגובות: 7 -
-
-
