לגבי הגלגולים השונים:
מעולם לא הבנתי את הצורך האובססיבי הזה לגלגל קוביות, פרט ל- 3 מצבים:
1) לבנות מגדלים מגניבים (אני אישית נותן XP לשחקנים שמצליחים לעשות זאת בעיניים עצומות).
2) לבחור מראש מספר בין 200 ל- 800 ואז לגלגל את כל הקוביות ולנסות להגיע לתוצאה כמה שיותר מהר בעזרת כל הקוביות ע"י שימוש בסימני חיבור, חיסור, כפל וחילוק בלבד (כמו המשחק שהיה פעם בטלויזיה). אפשר להעביר ככה שעות..
3) במידה ואין שטיח בחדר, אפשר סתם לזרוק את הקוביות ולשמוע את צלילי המוסיקה הנפלאים הבוקעים ממגע הפלסטיק בשיש...
אקיצר, אני לא מבין על מה המהומה. אם אתה שהדמויות יגלו משהו- הן יגלו אותו עם או בלי קוביות, ואם אתה ממש מתעקש (משום מה) לדבוק בשטות הזו ולגלגל קוביות, אז תגלגל את הקוביות כל 10 דקות בדרמטיות וזהו ("מה? אתה נכנס לפונדק? חכה שנייה..." *מגלגל 1ק10* "...טוב, בסדר. הפונדק נראה בלה בלה בלה בלה...").
לגבי העניין עם התיאורים:
אין ספק שזו מחלה שרבים השה"מים שסובלים ממנה. מסיבה מאוד מובנת אנחנו אוהבים להתעכב ולתאר את אותם דברים מהותיים שעבדנו עליהם ואנחנו פחות מתעכבים על מה שלא עבדנו עליו מראש. הרבה יותר פשוט לנו להגיד שהאדם שיושב בפינה עם כוס השיכר יושב לבדו בפינה אפלולית, מכוסה בגלימה וברדס כבדים, וראשו שחוח על השולחן. מאחורי גבו נראה ניצב חרב ענקית שבקצהה אבן חן ירוקה הבוהקת אור יקרות... בלה בלה בלה. אנחנו עבדנו על הדב"ש הזה. אנחנו יודעים מראש מה האופי שלו, מה משמעות החרב, ומה הוא עושה בפונדק לבדו- ברור שיהיה לנו הרבה יותר קל לתאר אותו לפרטים!
מה הפיתרון?
אני אישית מסוג השה"מים שמרחיבים, ולכן עבורי הפיתורן הוא כמו שהוצע כאן בתחילה: לתאר עוד. והרבה. ובעיקר לאלתר. והרבה.
ואם זה נראה קשה בהתחלה זה רק מכיוון שזה באמת קשה. צריך לצבור ניסיון גם בתור שה"מ. כדי לעזור במלאכה ניתן ליצור טבלאות פשוטות שיוצבו לידך מראש ויכילו תיאורים קצרים- ממש כמו התיאורים הקצרים של הדב"שים שיש בספר לשה"מ.
דברים ייראו אחרת לגמרי אם אותו תיאור של כניסת הדמויות לפונדק תיראה כך:
"...בעודכם נכנסים "לגובלין המרקד", מערבולת של ריחות וצלילים מכה בכם מכל עבר: ריח האווז הצלוי הנישא באוויר מעלה רירבגרונכם, וצלילי המיתר של האלפית בעלת השיער הכסוף והאצבעות העדינות כמעט ונבלעים בשאון הרעש הבוקע משולחנות הסועדים. רוארד (אחת הדמויות) מרגיש דחיפה גסה מאחוריו, וגמד מצחין ומשוריין למדי, ובעל זקן שחור כזפת, נדחף לפנים בעודו ממלמל "תראה לאן אתה הולך, יצור". אדם עב כרס, לבוש סינר מלוכלך ומנגב כוס במטלית מלוכלכת עוד יותר, עומד מאחורי הדלפק ומזעיף פנים לעברכם: "באתם לפה לעצבן את רוגר או שבאתם גם לשתות משהו?"
עכשיו, מי מבין אלו היא דמות המפתח? האלפית המנגנת לאיטה לרווחת הסועדים? הגמד המעצבן? ואולי זהו הפונדקאי (שמשום מה כבר הספיק לכעוס עליהם) שהדמויות צריכות לחבור אליו לקבל מידע?
אתה מבין שהתשובה לכך היא: "זה לא משנה". דעת השחקנים כבר ממילא הוסחה. הם כבר לא מחכים לך- אדון שה"מ- שתבוא ותזרוק להם הערה: "אהה, דרך אגב, יש מישהו שמביט בכם באופן מוזר מהצד.." הם כבר עסוקים. כבר יש מה לעשות ולחקור, וזאת עוד לפני שהם בעצמם התחילו לעשות דברים אקטיביים! (שזו מהות המשחק, כמובן).
אגב, לא בכל מקום אליו נכנסות הדמויות יש צורך להעמיק את האווירה. ממש כמו שאת חלק מהלילות שבהם החבורה ישנה אתה מעביר במשפט: "שום דבר לא קורה במשך הלילה", כך גם יהיו מקומות בהם לא קורה דבר והתיאור בהם יהיה דל.
מצד שני, אתה גם יכול להפתיע- תן פתאום במקום "שומם" שכזה משהו שהדמויות לא ציפו לא. אתה לא צריך להאכיל אותן בכפית בהכל- אם הן לא אמרו לך שהן חוקרות, מסתכלות, בוחנות וכו', למה שהן יבחינו בדברים מוזרים?
rcidea:
