האודיסאה - ביקורת לסרט

אז מה קורה כשלוקחים את אחד הסיפורים הכי משפיעים שנכתבו אי פעם, כזה שהוא אולי שני רק לתנ"ך מבחינת השימור שלו לאורך השנים, ומביאים אותו לכריסטופר נולאן? הבמאי שחלק מהעולם רואה בו גאון פילוסוף והבמאי הכי מדהים אי פעם וחלק רואים בו במאי סביר שעושה סרטים עתירי תקציב כאילו איכותיים חסרי נשמה? התשובה מסובכת.

לפני הכל, אזהרת ספויילרים למי שלא ראה/קרא.

באיזה סוג סרט מדובר?​

במחשבה הראשונה שהייתה לי היא כששמעתי שנולאן מביים את האודיסאה הייתה שזה בלתי אפשרי. איך אפשר בכלל לביים דבר כזה? איך ניגשים בכלל לדבר העצום הזה? רק שהאודיסאה של נולאן, למרות היותו סרט אפי בכל מובן, לא מתיימר להיות טקסט המקור. הסרט מרגיש פחות כמו אגדה תנכית ויותר כמו סרט מסע, פנטסטי מבחינת התוכן, אך ריאליסטי מבחינת התחושה. נולאן החליט, ובצדק, שהסרט צריך להתאים את עצמו לקולנוע המודרני, ולכן אודיסאוס הוא חייל פוסט טראומטי, השהות בסוס הטרויאני היא סיוט וכל קו העלילה עם המרגלים מזכיר פחות את האודיסאה ויותר את משחקי הכס. עקב כך, הצופה בן המאה העשרים ואחת יכול לגשת לסרט כמו עוד סרט של נולאן, בלי להכיר בכלל את הטקסט המקורי. אם זאת, הוא עדיין האוסידאה, הוא עדיין אפי, והוא עדיין מנסה להיות אמין לתקופה. במובן הזה, נולאן הצליח איפה שהכי ציפיתי שהוא יכשל: הסרט יושב בדיוק במקום הנכון על הציר שבקצהו האחד נמצא הטקסט המקורי וקצה השני איזה קישקוש מודרני שמבזה את הומרוס.

הקאסט​

בחודש שלפני יציאת הסרט האינטרנט התפוצץ בתלונות ובכיות על כך שאליוט פייג' משחק את אכילס (שבכלל לא מופיע בסרט, לא שזה הפריע למישהו), ששמים בתוכו ראפר שחור ושאת הלנה מטרויה משחקת אישה שחורה. כל מה שאמרתי עכשיו הוא שולי לחלוטין ולא גרע אפילו בקצת מההנאה שלי מהסרט. כאילו, כן. בחמש וחצי שניות שהיו לה על המסך, לופיטה ניונגו באמת לא הייתה משהו, אבל זה לא כאילו שזה מה שמעניין.
מאט דיימון נכנס יפה מאוד לדמות של אודיסאוס ומראה שיש לו יכולת לשחק דמויות שונות בכישרון רב (הרי הוא מוכר לנו מסיפורו של ויל האנטינג). אשתו פנלופה גם מגולמת נפלא על ידי אן האת'ווי, שמצליחה ליצור הרבה מאוד ניואנסים שונים. למעשה, התפקיד היחיד שלא אהבתי זה טום הולנד, ששומר על אותה הבעה אדישה למשך כל הסרט.

העלילה​

כאן נמצאת הבעיה העיקרית שלי עם הסרט. זה לא הסיפור עצמו (שהוא כמובן מאסטרפיס) אלא התחושה הכללית שמלווה את המסע של אודיסאוס
שבה הוא פשוט עובר בכל סיפור ומסמן על וי. כל אחד מהאיים שבהם הם עצרו הרגיש כמו מיני סיפור לא מספיק מפותח. האי של הענקים הרגיש כמו שלוש דקות והיה אפשר פשוט להוריד אותו, בעוד שבקיקלופ נולאן פשוט הוריד את הדבר העיקרי שהופך את הסיפור למעניין: הדרך שבה אודיסאוס משכר את הקיקלופ ומרמה אותו. הרגיש שמישהו בהפקה אמר לנולאן "שומע? הסרט קצת ארוך מדי. מה דעתך שכדי לקצר אותו נוריד את האחד הדברים הכי אייקונים בסיפור, ולא פשוט איזה סצנה רדנומלית של ספינה שטה?" הרעיון של לעשות את הקיקלופ חייתי ולא מתקשר נחמד, אבל פשוט לא עובד.
גם כן יש כל מיני קפיצות מאוד רציניות. אחרי המפגש עם קירקה הם כמעט משתגרים לארץ המתים. הלו, מדובר פה בשאול. זה לא מקום שאפשר פשוט לקפוץ אליו כמו שקופיצים למכולת.
כמו כן, דווקא הסיפור היחיד שהורידו לגמרי זה אי אוכלי הלוטוס, שדווקא מאוד מתאים לכיוון התמתי שהסרט הלך בו (מפקד פוסט טראומטי נאבק לחזור הבייתה ובדרך נאבק בתשוקות והפגמים שלו שמדוחפים אותו אחורה) וחבל לי שהוא הושמט. היה עדיף בעיני להוריד קצת מכל קו העלילה באיתקה עם המרגלים, למחוק את אי הענקים ופשוט להעמיק יותר בסיפורים האייקונים של המסע.
אגב, חשוב לי לציין שהמקרה היחיד שבו הסרט כן שוהה קצת במקום ונותן לנו נקודת מבט חדשה ומעניינת על אחד הסיפורים זה עם קירקה, שבו הרעיון של "היי רגע, ההתנהגות שלה היא קצת הגיונית, בכל זאת פלשו לה הבייתה חיילים חמושים מפחידים וזללו את האוכל שלה כמו פראים חסרי תרבות" באמת מעניינת.

ויזואליה ואפקטים​

הסרט (הפתעה) מאוד מרשים ויזואלית. אבל האם הוא, כמו שהרבה אנשים טוענים, מאה אחוז פרקטי? נו באמת. אין שום סיכוי. נכון, נולאן משתמש יותר באפקטים פיזיים מאשר רוב הבמאים, אבל אני מבטיח לכם, שעם כל העבודה שהשקיעו בלהכין מפלצות מאוד מאוד משכנעות, השקיעו לא פחות בלשנות אותן בחדר העריכה. אפקטים פרקטיים הם טרנד מאוד פופולארי בהוליווד, וכל האמירות ש"אין שם אפילו טיפה של CGI הן נטו לשיווק. כל זאת אני אומר לא מתוך כוונה לזלזל בסרט עצמו, שכן הוא אכן מאוד מושקע מבחינת העיצוב והתפאורה, אבל מה לעשות, כשמזיזים בובה ענקית עם כבלים באורך 15 מטר, אפילו נולאן צריך להודות שעדיף למחוק אותם בעריכה.
אם זאת, אני לא יכול להתכחש לעובדה שהסרט מרגיש מאוד ריאליסטי, והאפקטים, בלי לדון בשאלה עד כמה הם פרקטים, מאוד משכנעים. אציין לשבח במיוחד את הסצנה שבה קירקה הופכת את החיילים לחזירים. אמנם במקור היא פשוט נתנה להם אוכל מכושף ואז טפחה להם על השכם ואמרה "הוקוס פוקוס", לפעולה של לדחוף יד לתוך הפה של בן אדם ולפסל אותו מבפנים כחזיר יש הרבה יותר השפעה על הצופים. גם מבחינת הבימוי, נולאן מצליח לצלם שוטים אפיים ומאוד יקרים כמו שרק הוא יודע לעשות, וכמו רוב הסרטים שלו, הסרט מאוד מהפנט ושואב אותך לתוכו.

השורה התחתונה​

האודיסאה הוא עיבוד נהדר לסיפור מדהים, שאפילו שונאי נולאן יתקשו להתכחש לעובדה שהוא פשוט עובד. הוא סוחף, הוא מרגש והוא גם מקורי בדרכו. אם זאת, לא מדובר במאסטרפיס האולטימטיבי של נולאן. הדבר שהכי אכזב אותי בו הוא לא הקצב ולא אף בעייה בסרט עצמו, אלא שהוא אישש אצלי עוד יותר את התחושה שנולאן הישן איננו. אם נסתכל על הפילמוגרפיה שלו, נוכל לראות שהסרטים שלו נהיים פחות מתחכמים ויצירתיים. בואו נגיד שאנחנו לעולם לא נקבל עוד "ממנטו" או "יוקרה" (שהוא לדעתי הסרט הכי טוב של נולאן, אבל זה לפעם אחרת). בשבילי, נולאן של היום הוא לא נולאן של פעם. אם זאת, העובדה שגם אחרי עשרים שנה הוא עדיין מוציא סרטים מצויינים היא ממש לא מובנת מאליה. תשאלו את טרנטינו.