"בסדר גמור. זאת תוכנית מסוכנת, אבל היא תעשה את העבודה" אומר דנילו.
"אני מזכיר שהאנשים שלי יוכלו לעזור, אם הם יקבלו תגמול," אומר ארסטביץ' "למשל, אם נעזור להם להניח את ידיהם על חלק מהמיסים. עוד אנשים רק יסייעו למטרה".
הוא בוחן את המבטים של יושבי החדר, ואז מושך בכתפיו.
"בסדר - לא רוצים, לא צריך. תמיד אפשר להסתמך על חברינו ה...להוטים" הוא אומר, מתקן את עצמו בסוף למראה מבטי המאלטריאנים.
"אז זה מוסכם. נתחלק לכמה חוליות - אתם תדאגו להשתלט על החומות ולכוון את מכונות המלחמה האלו על האזורים השונים בעיר, ואנחנו נדאג לחלץ את האסירים" אומר דנילו. כל יושבי החדר מהנהנים, ופעולת החילוץ יוצאת לדרך.
אמצע הלילה השלישי לשהותם בביתו של דנילו.
בדיוק שעה לפני חילוף המשמרות, כשהשומרים המחליפים שרויים בשינה עמוקה וחבריהם תשושים מהשמירה הארוכה בה הם נמצאים.
החבורה, יחד עם קולו ונודרה, מגיעה לאחד הרחובות הקרובים לחומות, משם ניתן בקלות לראות את מכונות המלחמה הגדולות שמוצבות עליהן.
גם הכלא, בית המשמר וארמון המושל לא רחוקים מכאן, והחומה אמורה לספק להם קו ישיר לפגיעה בשלושת המקומות האלו.
הם מתקרבים אל החומה וישר מבחינים בסיור של שמונה חיילים עייפים למראה, מדברים ביניהם בזמן שהם שומרים על גרם המדרגות העולה לחומה. חדי העין שביניהם גם מבחינים במספר שומרים נוספים על החומה ליד כל אחת ממכונות המלחמה שמותקנות עליה, מעשנים מקטרות ומהמרים בצעקות רמות.
"איך לעשות זה?" שואל אותם נודרה בלחישה "בשקט או ברעש?". "ברעש, אני אומר. הרבה מאוד" אומר קולו, חושף את שיניו בנהמה. שניהם מחזיקים כבר בלהביהם שלופים, מוכנים לרמוס את החיילים האלפים.
