• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

אלים - פרק שני

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא JustRain
  • תאריך התחלה תאריך התחלה

JustRain

פונדקאי ותיק
כן כן, זה קורה :o

אני מקווה שיש מישהו שעוד זוכר את זה. האשימו את משרד החינוך! מבטיחה לא להתעכב כל כך הרבה זמן עד לפרק הבא.
טוב, מבטיחה לנסות.

:bones: שם: אלים
:bones: פאנדום: הארי פוטר
:bones: דירוג: כרגע G, צפוי לעלות, ועשוי להגיע לרמת טריגר.
:bones: דמויות: OC עד לפרקים האחרונים.
:bones: תקופה: 1939-1945 (שלטונו של גרינדלוולד במונחי הפוטרוורס :wink: )
:bones: ז'אנר: ג'ן
:bones: דיסקליימר: עולם הקוסמים, והדמויות שבו, שייכים לרולינג ולא לי. אין לי כוונה להרוויח כסף מפרסום פיק זה.
:bones: שימו לב: אני יודעת שיש הנרתעים מתכנים הקשורים בשואה. הפאנפיק הזה סובב סביבה. אם זה מפריע לכם, עדיף שלא תתחילו לקרוא.

קישורים לפרקים הקודמים:
פרולוג
פרק ראשון

ושוב, הפאנפיק מתרחש במלחמת העולם השנייה. ניסיתי לדייק ככל יכולתי בעבודות ההיסטוריות, אבל סביר שהתבלבלתי ואשמח לשמוע תיקונים.

תודה גדולה לגדעון האחד והיחיד על הבטא הנפלא :P

מצורף גם כקובץ.
______

חנה שלום,
אזכירך כי ביום שלישי הבא (ה-ט"ו בניסן כמובן) יתחיל חג הפסח. כרגיל, שמרי כשרות וקראי את ההגדה שצירפתי במעטפה זו. אל תשכחי לערוך את הסדר. החג יסתיים בכ"א בניסן (10 באפריל למניינם). אל תשכחי, ללא חמץ עד אז.
אמא


חנה שלפה מתוך המעטפה ספרון דק, מקושט במסגרת כסף נאה. אותו אחד שנשלח אליה בכל שנה. אביה ודאי מתווכח עם אמה ממש ברגע זה, טוען כי "הילדה לא צריכה לשמור כשרות, תני לה להיות עם החברים שלה שם, למה שתהיה שונה?" ואמה עונה כי "חנה צריכה להתחבר לשורשים שלה, ברונו, ולא להתבולל. אלו המצוות עלינו, היהודים." אביה היה נאנח ומוותר, אך מנסה להתגנב לאכול קרם שניט במאפייה הנוצרית בחוץ כשהיא לא רואה...
חנה התיישבה על מיטתה, מיטת עץ פשוטה אך נוחה, התפשטה ונכנסה במהירות מתחת לשמיכות, לפני שהספיקה לחוש בקור. היא הביטה בחלון – שכבת הקרח עליו עוד לא נמסה. האביב מתקרב ובעוד כחודש תצא השמש. המים באגמים ובים יתחממו, ופטרה תזנק אליהם בכל בוקר.
היא ניסתה שלא לחשוב על המהלכים החדשים בגרמניה. פטרה צודקת – כאן היא בטוחה. לדורמשטרנג אין שייכות מדינית ואיש לא יכול לפגוע בה כאן. לא רק גרמנים היו בבית הספר, למרות שמרבית התלמידים והמורים היו אזרחי גרמניה. אפנאסי טען כי אין זה צודק שבני מוגלגים אינם מתקבלים לדורמשטרנג, אך למרות שחשבה כי הוא צודק והאפליה על בני המוגלגים אכן שלילית, חנה לא יכלה שלא לשמוח על כך – הם ודאי היו חשופים לאנטישמיות הרבה יותר מאשר טהורי הדם. עולם הקוסמים אמנם הכיל אותה, אך במידה מוגבלת יחסית לעולם המוגלגי. הלעג לבני מוגלגים היה רב הרבה יותר מאשר ליהודים.
היא התכרבלה בשמיכות הצמר ונרדמה.

כעבור מה שנראה כרגע, ידיים טלטלו אותה. "חנה! חנה! לא תאמיני מה קרה!"
חנה פיהקה והתרוממה בישנוניות. "מה? כמה זמן ישנתי? פספסתי היסטוריית הקסם?"
"כן," אמרה פטרה והתיישבה לצדה על המיטה, שיערה הבלונדיני קופץ כרגיל ליד פניה. "וגם ארוחת ערב. ניסיתי להעיר אותך, אבל ישנת ממש עמוק. בכולו'פן, תראי – " היא זרקה לעברה את מה שנראה כמו העותק האחרון של המודיעין הקסום. "ראו את גרינדלוולד בבריטניה. תקראי."
חנה שפשפה את עיניה והסיטה קווצת שיער חומה מפניה. "מ... מה אמרת?" היא פיהקה שוב.
"אוף, חירשת! ראו את גרינדלוולד בבריטניה! גימ"ל רי"ש יו"ד נו"ן דל"ת – "
"בסדר, הבנתי... איפה זה?" היא נעמדה על ברכיה והעיתון החליק ונפל לרצפת האבן. היא הסמיקה, התכופפה והרימה אותו, מחזיקה את השמיכה כדי שלא תחליק ותיפול.
"נו, תקראי כבר! חבל שלא שאלתי אותך איזה לחש פותח את הטירה הצהובה!"
"אני קוראת!" חנה פרשה את העיתון והחלה לקרוא את כתבת השער, שלוותה בתמונה של כפר קטן.

סערה: גלרט גרינדלוולד נראה בבריטניה
אמש דווח על ידי זוג קוסמים מלונדון, אַלְוִוין ולֶסְיָה קוֹמסטוֹק, לונדון, כי ראו את הקוסם גרינדלוולד בתחומי בריטניה. גרינדלוולד גדל בגרמניה ונראה במדינות רבות בהן תרבות קוסמים מפותחת, מלבד בריטניה, מהגדולות שבהן. העניין עורר תיאוריות רבות, הנפוצה בהן גורסת כי גרינדלוולד מפחד מחתן אות מסדר מרלין הבריטי, אלבוס דמבלדור. הסיבות לכך אינן ברורות, במידה ותיאוריה זו נכונה, ודמבלדור מסרב להגיב.
"אני בטוחה שזה היה הוא," דיווחה לסיה קומסטוק. "ראיתי תמונות שלו, ביקרנו בגרמניה בשנה שעברה. ראיתי גם את הסמל הזה שלו על הגב של הגלימה שלו. הוא היה די מפחיד אבל גם נאה. בלונדיני וגבוה."
לדברי הזוג קומסטוק הם ראו את גרינדלוולד בעת שטיילו להנאתם באזור הכפר מכתש גודריק שבדרום-מערב בריטניה. "הוא הסתובב שמה, כאילו מחפש משהו. בכלל לא ראה שאנחנו באזור," אמר אלווין. "לא יודע למה הוא לא נכנס לכפר. נראה עסוק במחשבות והכל."
הדיווח גרם לתגובות מעורבות בקרב תושבי בריטניה. אחדים מהתושבים הביעו שמחה על כך שככל הנראה החל לפעול גם בתחומם, ואחרים הפגינו פאניקה. "לא יודעת מה הוא מתכנן, אבל זה לא טוב," אמרה רוזַלִינד לונגבוטום מביתה שבמנצ'סטר. "גם אם כל התכנית שלו זה לערב בין מוגלגים וקוסמים זה רע, אבל אני בטוחה שהוא מתכנן יותר."
"אין שום פסול בתכניותיו של גרינדלוולד," טען סקוט בלוקסָאם, עובד במשרד הקסמים הבריטי. "לא נוכל להישאר מוסתרים לנצח ובשלב מסוים האוכלוסייה חסרת הקסם תגלה על קיומנו. הוא מתכנן לחשוף אותנו כמו שצריך. כולנו יודעים שזה יקרה בשלב מסוים, ועדיף בצורה מבוקרת מצידנו."


חנה הרימה את מבטה. "אולי הוא בכלל לא פחד מדמבלדור," היא אמרה. "אולי טעינו. אולי סתם לא היה לו מה לעשות שם."
פטרה משכה בכתפיה. "הדמבלדור הזה מלמד בבית הספר לקוסמים בבריטניה, לא? איך קוראים לו? פיגוורטס, לא?"
"הוגוורטס, אני חושבת."
"כן. שמעתי שמקבלים שם בני מוגלגים, אז לא יכול להיות שדמבלדור נגד עירוב של קוסמים ומוגלגים, לא? זה לא הולך ביחד."
"למה לא?" חנה התכרבלה בחזרה במיטתה ופטרה חבטה בה עד שהתרוממה שוב.
"כי אם בן מוגלגים הולך ללמוד בבית ספר לקוסמים, ההורים שלו מגלים על זה שהוא קוסם!"
"אבל הם לא יספרו לאף אחד... אמא שלי בת מוגלגים, אני חושבת שהיא למדה בהוגוורטס. ההורים שלה היו די המומים, אבל הם לא סיפרו." חנה התמתחה והתגלגלה על גבה. "הם היו בטיול בסקוטלנד בחופש הגדול ובמקרה נשלח להם הינשוף, הם בדיוק היו שם כשעשו לחש סריקה כדי למצוא קוסמים בני מוגלגים שלא נרשמו כשהיו ילדים ללימודים שם."
"היא מכירה את דמבלדור?"
"לא. הוא התחיל ללמד שם מאוחר יותר." חנה פיהקה ואמרה, "טוב, אני יורדת למטבח. אני רעבה. את באה איתי?"
"אני חייבת לסיים את השיעורים באלכימיה. נתראה אחר כך."
"אין בעיה."
חנה התלבשה כראוי לקור החודר, יצאה מחדר השינה לתוך חדר המנוחה של הבנות. זה הי חדר מלבני בעל תקרה וחלונות גבוהים. הוא היה עמוס בכורסאות, ספות, וילונות ושטיחים, מרופדים היטב אך בצבעים לא תואמים. הוא היה מחומם ותלמידות בית הספר ישבו על הספה, הכינו שיעורים והתכרבלו בשמיכות עבות.
היא פתחה את דלת היציאה, דלת כפולה מעץ בעלת מסגרת ברזל עבה, ויצאה למסדרון הרחב. צעדיה הדהדו בעוגמה במסדרונות הטירה הקפואים שהיו נטושים למדי בשעה זו, למרות שעדיין לא הגיעה שעת כיבוי האורות – המסדרונות לא היו מחוממים ומרבית התלמידים והמורים העדיפו להישאר בחדריהם כשלא נדרשו למצוא את דרכם לכיתות הלימוד. היא רעדה והאיצה את צעדיה לאורכם – מסדרונות אבן ארוכים ועגומים, נטולי כל תמונות או קישוטים. במרחקים לא קבועים זה מזה נקבעו חלונות רחבים בקירות, עליהם נתלו גבישי קרח ומהם נראו שדות שלג רחבים. קשה היה להאמין שבקרוב כל זה יהיה ירוק ומלבלב.
חנה חלפה על פני התפצלות המסדרונות בה היה חרוט הסמל של גרינדלוולד, העין המשולשת. היא הסיטה את מבטה ממנו והמשיכה לכיוון המטבחים. כשהגיעה לדלת העץ הפשוטה והצרה שלהם היא היססה לרגע (לא משנה כמה ביקרה במקום, תמיד חששה להפריע), נקשה בדלת, וזו נפתחה על ידי קוסם בעל זקן מדובלל ועיניים אפורות, מר ווגט, מלווה במשב אוויר חם מתוך המטבחים. הוא חייך אליה בנועם.
"שוב פספסת ארוחת ערב?"
"כן," הסמיקה חנה. "אני יכולה בבקשה קצת אוכל?"
"בטח. מרק חם, עוף וקפה?"
"זה יהיה מצוין, תודה. אבל קפה בלי חלב," הוסיפה במהירות.
"כמובן. עוד משהו?"
"לא, אני... בעצם כן –" אמרה חנה, נזכרת בפסח הקרב. "אתם יכולים להכין מצות?"
"מצות?"
"זה מן לחם כזה שלא תפח."
"אני לא מבין למה שתרצי דבר כזה, אבל אין בעיה. פּוֹפְּקֶל!"
גמדון בית הגיע בריצה. הוא היה לבוש סמרטוט לבן, פשוט אך נקי, סביב חלציו. "כן, אדונילי?"
"הכן מ – מצות, אמרת? לעלמה בַּאוּמָן, בסדר? וגם קפה, מרק ועוף." הוא קרץ. "כשר, כרגיל!"
"כן, אדונילי." פופקל הגמדון רץ לשאר הגמדונים הפזורים בין התנורים הרבים בחדר וחנה שמעה אותו מדווח להם על האוכל הנדרש בקול צייצני אופייני.
"הוא מכיר מצות?" חנה לא יכלה שלא לתהות.
"אין אוכל שגמדוני בית לא מכירים," אמר מר ווֹגְט. "מה קרה הפעם שאיחרת לארוחה?"
"נרדמתי."
מר ווגט חייך והשתתק. חנה נשענה על הקיר והמתינה. המטבח היה חדר רחב, קירותיו לבנים אדומות, והתרוצצו בו כארבעים גמדוני בית. תנורים רבים דלקו בו ולכן היה חם תמיד, בלא שהיה צורך לדאוג לכך. על כל ההמולה פיקח אמיל ווגט, שהיה ידוע בכישורי הבישול שלו ובחיבתו לגמדוני בית.
"הנה האוכל, עלמתילי," אמר הגמדון פופקל, מגלגל עגלה עם מגש, עליה עוף, קפה ומה שנראה כמרק תפוחי אדמה. בצד המגש הייתה ערימת מצות חמימה מן התנור. חנה ידעה שהיא לא צריכה לבדוק כדי לדעת שהאוכל כשר.
"תודה," היא חייכה ופנתה ללכת.
"את רוצה לאכול פה? קר במסדרון." חנה הסתובבה בהכרת תודה, חייכה וקירבה לעצמה כיסא.

***

ליל הסדר הגיע, וחנה התלבטה כיצד לקיים אותו. זו הייתה בעיה בכל שנה. יש לאכול מסובים... לא נראה לחנה שגויים נחשבים לצורך העניין, אבל העדיפה להעמיד פני בורה. ככל שידעה, לא היו יהודים נוספים בדורמשטרנג. נראה שהקסם היה נדיר בקרבם – זה, או שרובם העדיפו שלא לבוא ללמוד אותו. כנראה שכמו אמה, רבים העדיפו את הצד היהודי על הצד הקסום.
פטרה, אפנאסי ומספר חברים נוספים תמיד שמחו להוות לה לחברה לערב משונה אחד, והשאלה הקשה ביותר שנותרה הייתה המיקום.
בשנה שעברה היא בחרה בפינה נטושה למדי, במיוחד בשעות ערב אלו. סְטְרָאוּבּ ואוֹפֵנְהַיְימֶר, שניים מהבריונים המקומיים של דורמשטרנג, שוטטו באזור, נהנו למצוא חגיגה יהודית שכזו, ולאחר כמה קללות – חלקן סתם הטחת מלים, חלקן באמצעות השרביט – רצו בחדווה לדווח למורה לאמנויות האופל, שבחר להתעלם מכך שסטראוב ואופנהיימר היו מחוץ למיטה בשעות אסורות, אולם העניש את חנה וחבריה. שלושה מהם סירבו לחזור ולארח לה לחברה בשנה הזו.
פטרה הציעה שישתמשו בכשפים כדי למנוע כניסה של אורחים לא קרואים, אולם חנה היתה סקפטית לגבי העניין. הסיכוי שיתפסו קטֵן, אך אם יתפסו, יהיה למורים תירוץ טוב יותר להעניש אותה – והיא ממילא ספגה עונשים רבים, לעיתים בלי סיבה ממשית.

לבסוף היא שוכנעה.
הם בחרו מקום שקט, בראש אחד המגדלים. המגדל הזה היה נטוש, משום שלא היה רחב מספיק בשביל כתה או משרד, ולא גבוה מספיק בשביל נקודת תצפית. המדרגות היו מאחוריה דלת עץ נעולה, אך לפטרה זה לא נראה כמטרד –
"אלוהומורה!"
"בבקשה, פטרה, רק קסמים נחוצים! אני לא רוצה שיתפסו אותנו!"
"זה נחוץ, לא?"
כל מה שפטרה צריכה הוא נחוץ בעיניה. אבל במקרה הזה לחנה לא הייתה ברירה אלא להסכים.
החדר היה קטן ועגול, אך היו בו מספר שולחנות שהם הצמידו ליצירת שולחן ארוך ופרסו עליהם מפה. את האח הכבויה הם הדליקו (חנה התעקשה על גפרורים), את החלונות סגרו מלבד חריץ אוורור קטן, והתיישבו סביב האח, רועדים, ממתינים שהחדר יתחמם – עד אז הם עלולים לקפוא מקור אם לא יהיו קרובים לאש.
חנה חששה. העונשים שהוטלו עליה היו קשים לרוב, וידעה שחבריה יחלקו בהם אם הם יתפסו, ובחומרה.
"אני באמת מעריכה את זה שבאתם," אמרה, בוהה בכפור הנמס מצדי האח.
"עוד פעם אחת תגידי את זה, ואני – אמ – אתרגז!" פטרה איימה.
"וואו, פטרה, באמת לא כדאי להתעסק איתך!" צחקה לִיזָוֶוטַה אָטקִין, נערה בלונדינית חביבה שנהנתה לעזור לחנה כאשר ספגה מתקפות אנטישמיות, ובעצם נהנתה לעזור לכולם. "אני חושבת שהחדר כבר חם," אמרה לאחר הפוגה קצרה. היא קמה לבדוק, וצעיפה נתפס בכסא. היא נפלה על פניה. למזלה, הרצפה הייתה מכוסה בשטיח. אמנם כהה ומאובק, אך הוא הקל על המכה. למרות זאת נראה שהיא נפצעה.
"אווץ'!" ליזווטה פלטה קריאה והצמידה את ידה לאפה. "אוך, לעזאזל," היא מלמלה והתרוממה, נעזרת בזרועו האדיבה של אפנאסי ולא מסירה את ידה מפניה. "דודה." היא הברישה את האבק מגלימתה בידה השמאלית. "לְבִּישוּ יש דִישׁוּ?"
ג'וליה טרֵסלֶר, המבוגרת בחבורה, הושיטה לה גליל נייר טואלט וליזווטה קרעה ממנו כמה משבצות והצמידה לאפה המדמם. "בישו כָּאד דוֹבּ בלחשי ריבּוּי?"
"אני לא בטוחה ש – " פתחה חנה, ואז התחרטה. ליזווטה נפצעה בשביל לעזור לה, היא לא יכולה למנוע ממנה להשתמש בקסם בשביל לעצור את הדימום מאפה. ג'וליה נעצה בה מבט זועף מעט, ואז הרימה את שרביטה ומלמלה "אפיסקי" לעבר אפה של ליזווטה.
"תודה," אמרה ליזווטה בהקלה והניחה את נייר הטואלט המלוכלך על שולחן הסדר, ערוך במאכלים שסיפקו גמדוני הבית ומר ווגט. "טוב, עכשיו חם כאן!"
"אוי!" פלטה חנה מבלי לחשוב. "המצות התלכלכו בדם!" היא מיהרה לעבר השולחן וניסתה לנקות את המצה במעט נייר טואלט נקי, אך ללא הועיל. "אוף, אני לא חושבת שזה כשר! תראי מה עשית, ליז! אין לי עוד מצות!"
אפנאסי הביט בה בקור מסוים. "את יודעת, היא בסך הכל מנסה לעזור לך," אמר. "אל תתפרצי עליה ככה."
"אבל המצות – אם זה לא יהיה כשר – "
"את יכולה להסביר לאמא שלך, את יודעת. לא נראה לי שביהדות יש מצווה שאומרת לא לכבד חברים אם הם עוזרים לך."
"אני רק – "
"תחשבי על זה," סיים אפנאסי. עיניו הכחולות היו רציניות ושקולות אף יותר מהרגיל.
חנה הביטה בליזווטה, מבוישת מעט. אולי באמת פעלה מהר מדי. אולי אפנאסי צדק. היא מלמלה משהו לא ברור, משכה בכתפיה ואמרה, "טוב, אז, נשב?..."
לרגע חנה חששה שליזווטה תצעק עליה ותלך, אבל ליזווטה לא היתה האדם שיפעל כך; היא התיישבה ליד השולחן, שפתיה קפוצות מעט שלא כהרגלה, אבל היא לא הלכה. ג'וליה התיישבה לצידה, וכך עשו גם אפנאסי ופטרה. אֶלֵנה וַסִילְיֶיב קמה מהכורסה ליד האח והתיישבה ליד השולחן בהבעה מוטרדת מעט. היא היתה תלמידה בשכבה של אפנאסי, פטרה וחנה, והם היו מיודדים למדי. חנה התיישבה גם היא, בראש השולחן. היא לא היתה בטוחה שנשים מורשות לערוך את הסדר, אבל זה ודאי היה עדיף מגויים.
"טוב, צריך להתחיל לקרוא בהגדה..."
האווירה היתה מתוחה מעט בתחילה, אבל התחממה עם שירת "מה נשתנה". חנה הסבירה את פירוש המלים, ופטרה נהנתה לשיר את השורות של הילדים, וללגום מעט יין מדי פעם בפעם. "מה נשתנה – היק – הלילה הזה מכל הלילות?"
"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה..." ענתה חנה בהיסוס-קל, וכולם חוזרים אחריה, תמהים לנוכח המלים השמיות שלא היו מוכרות להם: "Halayla Hazeh, Halayla Hazeh Culo Maza…"
חנה התלבטה מה יהיה יותר כשר – לשבור את החלק המוכתם בדם במצה, או להשאירו כך; לבסוף החליטה כי אכילת הדם עשויה להיחשב קניבליות, וזה בהחלט גרוע יותר ממצה שבורה מעט. לא כל שכן, חבריה עשויים לחשוד שיש אמת בעלילות הדם.
"תגידי," מלמלה לבסוף ג'וליה. "את מאמינה בכל זה, נכון? את מאמינה שהייתם עבדים במצרים ובכל המכות האלה?"
"בטח," אמרה חנה אוטומטית.
"אז זה קצת לא פייר, את לא חושבת? שלא נתנו לפרעה הזדמנות לבחור? אולי הוא היה מסכים לכם ללכת על הפעם הראשונה, ולא היה צריך לעשות את כל המכות האלה?"
"אמ – " פלטה חנה. "אני לא חושבת. כלומר, אלוהים היה יודע אם זה היה כך, לא?"
"נו, בדיוק. הוא ידע שפרעה יסכים. ובכל זאת הוא רצה להעניש אותו. זה לא הוגן."
"זה הגיע לו, על זה שהיינו עבדים!" חזרה חנה על מה שאמה הייתה אומרת.
"עבדים היו מאד מקובלים בתקופות האלה." ג'וליה נאנחה. "טוב, נו, לא משנה..."
האווירה העכירה מעט, וחנה חשה לא בנוח כשהמשיכה להקריא בהגדה. מצב הרוח הכללי השתפר במהלך הארוחה, וכולם נהנו לשיר את 'חד גדיא' כאשר חנה הסבירה את משמעות כל בית.
"את יודעת עברית?" שאלה אלנה בעניין.
"לא. סיפרו לי מה זה אומר. אבל 'חד גדיא' זה בכלל בארמית."
"וארמית את יודעת?"
"לא."
"ויידיש?"
"כן, בבית אנחנו מדברים יידיש."
השתרר שקט במשך מספר רגעים, עד שליזווטה שאלה, "למה אתם צריכים לספר את כל זה מחדש כל שנה? זה כל כך חשוב?"
"כן. כדי שנזכור מה קרה, ונזכור שעכשיו אנחנו בני חורין, ולא ניתן לזה לקרות שוב."
"עכשיו אין עבדות. זה בטוח לא יקרה שוב," פיהקה אלנה.
"יש כאלה שחושבים שזה עומד לקרות... השכנים שלי חושבים שמה שהנאצים עושים יהיה אותו הדבר."
"ברור שלא! לא יתנו להם לעשות את זה! וחוץ מזה, את מכשפה. הם לא יכולים לעשות לך שום דבר רע, אל תשכחי," פטרה קפצה. שערה בתסרוקת הקַרה קפץ לצד פניה בהזדהות.
"מי לא ייתן להם? למה המישהו הזה לא אומר כלום עכשיו? יש כבר כל מיני דברים שאסור להורים שלי לעשות. למה הוא לא אומר כלום עכשיו?" חנה הרכינה את ראשה. "זה רק נהיה גרוע יותר," מלמלה.
ליזווטה כרכה זרועה סביב כתפה. "אל תדאגי. אנחנו איתך. כאן את בטוחה."
חנה מצמצה בעיניה כדי לחנוק את הדמעות. "יש כאן אנטישמים. גם כאן."
אף אחד לא אמר כלום, עד שאפנאסי הביט בה בעידוד, חייך ואמר: "הם לא יפגעו בך כאן. הם לא יעזו. אנחנו כאן. אנחנו שומרים עלייך. רק תפסיקי לדאוג."
 

קבצים מצורפים

ברכותיי על הפרק החדש, התיאור של דורמשטרונג מעניין למרות שמתיאורו של ויקטור קרום גרם לי לחשוב שזה נמצא בקו רוחב צפוני יותר בו הלילות והימים עשויים לארוך חודשים. לא חושב שגלרט גרינדלוולד אי פעם פחד מדמבלדור - אין שום עדות לכך מהספר השביעי. הם היו חברים טובים עד שאלבוס דמבלדור החליט להתעמת עם גרינדלוולד לגבי שיטותיו ואף לשכנעו שדרכיו שגויות. בסוף דרכו, גרינדלוולד היה חסיד של דמבלדור. הפסקה בסוף לא נשמעת מבשרת טובות.
 
דבר ראשון,לא כתוב שדמבלדור ניסה לשכנע אותו ולא כתוב שגרינדלוולד היה חסיד שלו.הם היו חברים כמה זמן,אריאנה נהרגה וגרינדלוולד ברח.דמבלדור בעצמו אומר ש,השמועות אומרות שהוא פחד ממני, ושהוא בעצמו פחד כי הוא לא ידע מי הרג את אריאנה וכל זה...
לא קראתי את הפרק בעיון,אבל נשמע טוב כמו הקודם אם לא יותר.אני גם לא מבין ברמת כתיבה,אבל נשמע מצויין.
 
בעת הפגישה היחידה בין גרינדלוולד לוולדמורט, גרינדוולד מדקלם את המנטרה של דמבלדור. ועקרונית, בנקודת זמן מסוימת, הם החזיקו בערך באותה השקפת עולם - ההבדל באמצעים ששניהם היו מוכנים לנקוט עבורה. הפרק גם כך יוצא מנקודת ההנחה שדמבלדור בחיזיון של הארי הוא הדרך בה הארי רואה את דמבלדור - הרי דמבלדור אמר להארי בחיזיון שאחרי מות אריאנה, גרינדוולד מעולם לא שב לבריטניה כך שהוא היה יכול
, בנוחות, להתעלם ממעשיו בניכר עד שהם הסלימו מעבר לסף מסוים שממנו אפילו אדון דמבלדור לא היה מסוגל להתעלם.
 
תודה לשניכם :)
אכן מיקמתי את דורמשטרנג בצפון הרחוק, בהתאם לתיאורו של קרום, והשארתי את הלילה למשך חודשים רבים. איפה אתה רואה שזה לא בא לידי ביטוי? יכול להיות שהתבלבלתי איפשהו.

לגבי דמבלדור וגרינדלוולד. אכן כתוב שדמבלדור שיכנע את גרינדל' בפסול בדרכיו (או לייתר דיוק, כתוב שהוא נכנע, אבל אני מניחה שכך יש לפרש את הכניעה), אך גם כתוב שבעת פעילותו, הוא פחד מדמבלדור. "אתה נדיב מאד, הארי. אבל בזמן שהעסקתי את עצמי באימון קוסמים צעירים, גרינדלוולד הקים צבא. אומרים שהוא פחד ממני, ואולי זה נכון, אבל אבל בכל מקרה הוא פחד ממני פחות משפחדתי אני ממנו." אוצרות המוות, ע"מ 648 בעברית (במהלך שיחת הסיכום של דמבלדור ושל הארי).
וגם: "הואיל וגרינדלוולד מעולם לא הרחיב את תחום פעילותו לבריטניה, פרטי עלייתו לגדולה אינם בגדר ידע כללי במחוזותינו." אוצרות המוות, ע"מ 326 בעברית (מהספר של ריטה סקיטר).
 
יש לי כמה דברים לומר בקשר לסיפור הזה, אם כי רק בקשר לפרטים יחסית קטנים:

אני תוהה בקשר למשפט
כל מה שפטרה צריכה הוא נחוץ בעיניה. אבל במקרה הזה לחנה לא הייתה ברירה אלא להסכים.
אני חושב שבמקרה הזה לא מתאים להשתמש ב"צריכה", אלא במילה "חושקת" או "רוצה". יש בעיה לדעתי בלהשתמש במילה "צורך" בלי לדבר על סיבה, כלומר "צריכה כדי להיכנס לחדר" אלא שגם אם מתייחסים אל זה בצורה הסטנדרטית שזה משהו שצריך בשביל איזו מטרה שהיא מאוד בסיסית, גם אז יש לזה דמיון מסויים לנחיצות. לכן אני חושב שזה לא בדיוק מתאים.

בקשר לאופן הדיבור של ליזווטה קיבלה מכה באף. הן דיברו הרי בגרמנית. זה נשמע לי קצת מוזר לתרגם את העיוות של הדיבור שלה גם לעברית (גם אם השפה היחידה שהשיחה הזאת התקיימה בה היא בעצם עברית).

אני גם תוהה בקשר לסבירות שאחד מהגויים ידע על קיום היידיש. כיום השפה הזאת מאוד לא מוכרת בגרמניה, מעט מאוד יודעים משהו על יידיש וזה כולל את השם. יש לי הרגשה שהשפה הזאת הייתה לא מוכרת גם בתקופה שאתה מדבר עליה, למרות שאין לי שום הוכחה קונקרטית מלבד conjectures שיש לי בקשר לנושא. אני ממש אתקשה להאמין שחברה שלה שאלה אותה אם היא יודעת יידיש.

רציתי לשאול את הסופר (סופרת אולי? אני טועה) אם הוא יודע גרמנית או יידיש. אני מתאר לעצמי גם שהצורה הנכונה יותר לעשות את השירים היא בהגיה האשכנזית לעברית (luschen koidesh - לשון קודש, לדעתי) בגולה עדיין מדברים ככה ורואים את זה בבירור כששומעים יהודים אמריקאים, נגיד, משתמשים בביטויים מעברית.
 
אכן פרק יפה. אהבתי מאוד את הכתיבה, ובעיקר את הפחד שמחלחל בין השורות. ההתעקשות וההתלבטות של חנה לחיות עפ"י המנהגים היהודיים משעשעת למדי.

אני חושב שהדברים מתקדמים לאט מדי. הפרק הזה אמור להתרחש ב-1939, שזה כבר אחרי ליל הבדולח והחוקים של נירנברג, ומעט מאוד לפני מלחמת העולם השנייה. לא הגיוני שכבר הפחדים מה עלול לקרות יוחלפו בפחדים של האם מה שקרה השפיעה על אמא ואבא שלה?
 
תודה רבה על התגובות :)

דור - לגבי ההערה הראשונה, אתה כמובן צודק. תודה על התיקון.

בקשר לאופן הדיבור של ליזווטה קיבלה מכה באף. הן דיברו הרי בגרמנית. זה נשמע לי קצת מוזר לתרגם את העיוות של הדיבור שלה גם לעברית (גם אם השפה היחידה שהשיחה הזאת התקיימה בה היא בעצם עברית).

האמת היא שלא ממש הבנתי למה אתה מתכוון. כשמישהו מצונן, הוא מדבר משונה, ואין לזה קשר לשפה כלשהי.

יידיש - למה שלא יידעו על היידיש? הרי זו דווקא התקופה שהיתה התמקדות גדולה ביהודים, והשפה שלהם היא מאפיין מרכזי למדי.

אני לא יודעת לא גרמנית ולא יידיש. לגבי ההגייה, יש לי ידיד אמריקאי ודווקא כשהוא משתמש בביטויים בעברית, הוא משתמש בהגייה המקובלת אצלנו. למיטב הבנתי כן מתמשים בגולה בהגדה בביטויים כמו שאנחנו רגילים אליהם. אפשר לראות את זה בסרט "מטען נטוש" (לפחות לפי מה שאני זוכרת, ראיתי אותו מזמן).

דג - המ, הגיוני שאתה צודק ושבאמת היה עדיף להכניס דאגה למשפחה שלה. מצד שני, היא בקשר מתמיד איתם באמצעות ינשופים - זה לא שהיא לא דיברה איתם מאז אוגוסט.
 
למעשה,יידש היא גרמנית קדומה.היהודים קידשו נוסח מסוים של הגרמנית ולא שינו אותו בזמן שהגרמנם הושפעו משאר הארצות והיתקדמו בשפה.
כתוצה מכך,אני מניח שידיש היא מוכרת מאוד בגרמניה,בעיקר בזמן שמיתרכזים ביהודים,כי כמו שכולם יודעים שיהודים מדברים היו עיברית,אז כולם ידעו שהם מדברים יידיש.
 
יידיש היא לא גרמנית קדומה. היא דומה, אם כבר, למידל הוך דוייטש. היהודים לא בדויק קידשו אותה, אלא שפשוט במקרים מסוימים היא לא קיבלה ואריאציה ולא השתנתה מהשפה שממנה היא נלקחה. במקרים אחרים היא כן השתנתה ויש לה דמיון מסויים לגרמנית שוויצרית.

יידיש היא מאוד לא מוכרת עכשיו בגרמניה, גם כשמישהו ידבר ביידיש בגרמניה יש הרבה סיכויים שיבינו אותו, אבל יתהו באיזה דיאלקט הוא משתמש. אנשים בקושי מכירים את המילה יידיש, כל שכן משהו על השפה. זה נכון לעכשיו.
זו הייתה תגובתי לפלדריק.

לג'סט ריין:
קודם כל, לא אמרתי שלא מדברים בצורה המוקבלת יותר בישראל בגולה, אלא שהרבה מאוד כן מדברים בצורה האשכנזית. לדעתי בתקופה ההיא באירופה דיברו כמעט אך ורק ככה, כי האנשים שידעו עברית בדרך כלל ידעו אותה בגלל הלימודי הקודש ואותם לימדו ככה. האנשים הפחות משכילים ידעו אולי רק את השירים של החגים, או כל מני ביטויים שהם מכירים מיידיש (שזה כבר די הרבה), אבל נדמה לי שבהגיה אשכנזית.

בקשר להיכרות של הגרמנים עם יידיש. שוב פעם, איני יודע דבר על היכרותם אם אי היכרותם עם היידיש בתקופה של מלחמת העולם השניה, אבל גרמנים לא מכירים כיום את היידיש. בנוסף, יש לי איזושהי הרגשה שהאזרח הפשוט לא ידע דבר על היהודים, כמו שהיה בכל התקופות שלפני וכל התקופות שאחרי. היטלר, גרינג וחבריהם למפלגה ידעו הרבה על היהודים, מכל מני סיבות משונות ומטורפות משלהם, אבל איני מאמין שזה השפיע על האדם הפשוט ואפילו הפשוט פחות.

כשמישהו מצונן הוא מדבר משונה, אבל אתה מדבר על אנשים שדיברו בשפה אחרת ושמה שרשום הוא רק איזה תרגום של מה שהם אמרו. זה משונה שאתה מתרגם את הצינון (או במקרה הזה, את האף הסתום מסיבה אחרת) לעברית (במקום "ich bid" ל "אדי הוא", סתם כדוגמא כי קשה לי לתרגם את המשפטים שהיא אמרה).

אגב, אני רוצה להגיד עוד משהו שהוא נחמד שלא כל כך שמתי לו את הלב. אני אוהב את הסגנון העיתונאי שלך. הוא מאוד אמין לטעמי והוא גם שונה מאוד מהסגנון הרגיל שלך.
 
הסיפור אכן כתוב בסגנון עיתונאי. זה מכוון?
והוא באמת כתוב יפה ומושך לקריאה. אני מקווה שבכל זאת אזכה לקרוא עוד ממנו.

רק נקודה קטנה - אני לא יודעת אם את מכוונת לכך שאמא של חנה לא ידעה מה לענות לה, אבל פרעה לא נענש על ששיעבד את בני ישראל. בחמש המכות הראשונות פרעה הוא זה שהכביד את לב עצמו ועל בחירתו החופשית הזו הוא נענש בכך שקיבל עוד חמש מכות נוספות מהן לא יכול היה להתחמק.
 
גיליתי שההימור שלי היה לא נכון. כנראה שגרמנים כן הכירו את היידיש בתקופה ההיא. היו להם כמה כינויי גנאי לדיבור ביידיש וכו'.
 
ממש אהבתי את הפרולוג והפרק הראשון, הכישרון של מבוזבז על פאנפיקים. נראה לישכדאי שתשקלי לבנות עולם משל עצמך, זה לא למעלה מיכולתך.

את הפרקים הראשונים באמת מאוד אהבתי הכול מתואר כמו שצריך והעלילה זורמת, אבל הפרק הזה טיפה קלקל לי. יש חלקים שחסרים טיפה תאורים, למשל שליזט נפלה על האף. אחרי שריפאו אותה היא חזרה מיד לארוחה, אפילו שורה קטנה כמו "ליזט מיששה את אפה, שהיה עתה בריא, והתיישבה ליד השולחן" הייתה עוזרת.
מה שעדו מפריע לי שהכול נשמע טיפה מעשיית הרשלה כזה, אני לא אומר שהדת זה לא חשוב או משהו אני פשוט פחות אוהב לקרוא על זה.
בגדול יפה מאוד, תמשיכי כך.

בקשר לסוגיה על היהודים בגרמניה: ערב מלחמת העולם השניה היו בגרמניה רק אחוז אחד של יהודים (600 אלף משישים מליון). אחת הסיבות שהתעמולה עבדה כ"כ טוב היא כי האנשים לא באו במגע עם הרבה יהודים ולכן נטו להאמין לתעמולה. הגיוני להניח שגם יידיש הם לא שמעו כל כך. דבר אחרון, היהודים בגרמניה לא דיברו כ"כ יידיש, הם היו די מעורים באוכלוסיה.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

לאחר דחיות רבות, הצלחנו תחת מטר הטילים, לקיים עוד סשן מטלטל של קת'ולהו: אימה על האוריינט אקספרס.
עולמות השנה, פיזי או בזום?
רכבת האוריינט אקספרס עוצרת בקונסטנטינופול אבל האימה ממשיכה לדהור.
זוועות על האוריינט אקספרס מסשן קת'ולהו האחרון שלנו.
הבן מכין את השולחן לחברים שלו - איזה אושר 😁
חזרה
Top