Simple Plan
פונדקאי מהשורה
אני לא ממש יודע איך לפרסם פנפיק כאן,זה הפנפיק הראשון שלי, ואני חדש בפורום הספציפי הזה, תהיו עדינים בבקשה:
יום נעים חשבה לונה כאשר יצאה ממיטתה. בגלל הבהירות של השמיים, כנראה זה יום טוב לשנורקקים פחוסי קרן.
היא קמה ממיטתה, מזרון מכוסה בבד צבעוני,נמצא על מה שנראה כקרש בעל רגליים. על הבד, נמצאת שמיכה קטיפתית אשר נראה כי הבחורה בת העשרים קמה ממנו כרגע.
הנערה בעלת השיער הבלונדיני-כסוף, עייני תכלת נוצצות מתחת לשיערה, על מצחה מה שנראה כצלקות קרב, אשר לא מורידות מיופייה החיצוני.
ולמרות זאת, באישה היפה היה מין קסם של זרות, קסם של ריחוק.
היא קמה ממיטתה, כאשר מאחוריי מיטתה מתנוססות כרזות שונות אך בעלות כיתובים זהים:'הוכחת הגילוי של שנורקק פחוס קרן, בזכות לונה לבגוד הילאית צעירה'. ככל הנראה הכרזות כולן נלקחו מעיתונים שונים, כגון הנביא היומי והפקפקן, או צהובונים אחרים, פחות מפורסמים.
ידיה הרכות והלבנות כמשי, נעו לעבר ידית הדלת, כאשר היא דוחפת בכוח מזערי את הדלת.
לונה ירדה במדרגות בייתה, מסתערת לעבר המטבח, מורעבת. אביה כמובן היה שם, דואג להכין לה ארוחת פלימפים מאוזנת ומסורתית.
הוא זרח לקראתה, לביתו האוהבת, שלאחר שנים כתומך נלהב ב'שנורקקים פחוסי הקרן', ביתו הנפלאה הצליחה להוכיח את קיומם.
אבל היא לא זרחה. היא לא רצתה את אביה שם. היא רצתה חבר, מלטף, אוהב. לא אבא. היא לא רוצה לחיות עם אביה כל חייה, היא לא רוצה להזדקן עם אביה. היא רוצה חבר, חבר שיהיה לה לבעל.
למרות כל הלחץ במשימות, לתפוס את אוכלי המוות, ואת ה'יורשים של וולדמורט', שכל הזמן חוזרים ונשנים, ולמרות העבודה כאן, למען עיתון הפקפקן, היא עדיין חושבת על זה כמעט כל הזמן. להארי יש את ג'יני, לרון את הרמיוני, ולה אותו, ולה אין אף אחד. היא אפילו מעולם לא התנשקה עם מישהו.
היא אולי בחברת בנים, בתפקידה כהילאית, אבל היא תמיד שומעת את אותה מנגינה חוזרת ונשנית בפי כל אחד מהבנים לה היא מייחלת שיהיה לה כחבר 'את מתוקה, אבל יש מישהי שאני כבר אוהב, אני לא רוצה להרוס את הידידות שלנו'.
אומנם כשהייתה מסתובבת בעולם המוגלגים, עם בגדי מוגלגים, היו גברים שחבבו אותה.אבל היא רצתה קוסם. לא מוגל, קוסם, שיבין שהיא נעדרת לטווח ארוך למשימות. לא מוגלג שהיא צריכה לתרץ לו כל יום לאיפה היא הולכת, או לחלופין להטיל עליו קונפנדוס.
היא ייחלה לנס.
יום נעים חשבה לונה כאשר יצאה ממיטתה. בגלל הבהירות של השמיים, כנראה זה יום טוב לשנורקקים פחוסי קרן.
היא קמה ממיטתה, מזרון מכוסה בבד צבעוני,נמצא על מה שנראה כקרש בעל רגליים. על הבד, נמצאת שמיכה קטיפתית אשר נראה כי הבחורה בת העשרים קמה ממנו כרגע.
הנערה בעלת השיער הבלונדיני-כסוף, עייני תכלת נוצצות מתחת לשיערה, על מצחה מה שנראה כצלקות קרב, אשר לא מורידות מיופייה החיצוני.
ולמרות זאת, באישה היפה היה מין קסם של זרות, קסם של ריחוק.
היא קמה ממיטתה, כאשר מאחוריי מיטתה מתנוססות כרזות שונות אך בעלות כיתובים זהים:'הוכחת הגילוי של שנורקק פחוס קרן, בזכות לונה לבגוד הילאית צעירה'. ככל הנראה הכרזות כולן נלקחו מעיתונים שונים, כגון הנביא היומי והפקפקן, או צהובונים אחרים, פחות מפורסמים.
ידיה הרכות והלבנות כמשי, נעו לעבר ידית הדלת, כאשר היא דוחפת בכוח מזערי את הדלת.
לונה ירדה במדרגות בייתה, מסתערת לעבר המטבח, מורעבת. אביה כמובן היה שם, דואג להכין לה ארוחת פלימפים מאוזנת ומסורתית.
הוא זרח לקראתה, לביתו האוהבת, שלאחר שנים כתומך נלהב ב'שנורקקים פחוסי הקרן', ביתו הנפלאה הצליחה להוכיח את קיומם.
אבל היא לא זרחה. היא לא רצתה את אביה שם. היא רצתה חבר, מלטף, אוהב. לא אבא. היא לא רוצה לחיות עם אביה כל חייה, היא לא רוצה להזדקן עם אביה. היא רוצה חבר, חבר שיהיה לה לבעל.
למרות כל הלחץ במשימות, לתפוס את אוכלי המוות, ואת ה'יורשים של וולדמורט', שכל הזמן חוזרים ונשנים, ולמרות העבודה כאן, למען עיתון הפקפקן, היא עדיין חושבת על זה כמעט כל הזמן. להארי יש את ג'יני, לרון את הרמיוני, ולה אותו, ולה אין אף אחד. היא אפילו מעולם לא התנשקה עם מישהו.
היא אולי בחברת בנים, בתפקידה כהילאית, אבל היא תמיד שומעת את אותה מנגינה חוזרת ונשנית בפי כל אחד מהבנים לה היא מייחלת שיהיה לה כחבר 'את מתוקה, אבל יש מישהי שאני כבר אוהב, אני לא רוצה להרוס את הידידות שלנו'.
אומנם כשהייתה מסתובבת בעולם המוגלגים, עם בגדי מוגלגים, היו גברים שחבבו אותה.אבל היא רצתה קוסם. לא מוגל, קוסם, שיבין שהיא נעדרת לטווח ארוך למשימות. לא מוגלג שהיא צריכה לתרץ לו כל יום לאיפה היא הולכת, או לחלופין להטיל עליו קונפנדוס.
היא ייחלה לנס.
