ניצוצות אדומים לא הולכים ביחד עם שום דבר כמעט. במיוחד לא עם לשון חדה. והיא לא הולכת במיוחד עם צחקוקים אם לא מבינים את המהות שלה.
לשון חדה תמיד הייתה דרך טובה להלחם בלי למות. טוב, לפחות להלחם בלי למות כל עוד אף אחד לא מחליט לחסל את השני. בכל מקרה זה מה שתמיד קורה אם הלשון חדה מדי, ואז פורצת קטטה.
בנוסף- גיחוכים קלים אף פעם לא היו הדרך לשרוד קרב שאחרי לשון חדה. גם אם הם לא מאוד מעצבנים (והם כן) הם די מעליבים, ומעצימים את העלבון של הקרב של לפני, אותו הקרב של לשונות חדות.
זאת הסיבה שניצוצות אדומים לא הולכים יחד עם צחקוקים.
וזאת הסיבה גם לכך ששדוני יער לא מרגישים טוב במיוחד כשמעירה אותם פייה באמצע הלילה ומתחילה לריב איתם.
אבל נו טוב. דברים קורים. הבעיה היא שהם קורים תמיד בזמן הלא נכון.
"פצפונת, אני מציע לך להיכנע..." הוא גיחך.
"ולמה?" היא חייכה חיוך מסוכן, לנוכח יריבה הג'ינג'י שצחקק ללא הרף. הפייה מלמלה קלות וניצוץ קל פרץ מאמתה. הניצוץ גדל במהירות והתפרץ לכיוונו של שדון היער.
"אה, זה... וואו!" הוא ברח בשנייה האחרונה מהכישוף, אולם ניתח עליו זרם חדש של ניצוצות. הוא המשיך לצחקק, בעודו מושך אותה בלא ידיעתה לעבר קרחת היער- שם יוקל עליו להתחמק מהתקפותיה.
"ארר."
"מה קרה בלונדי, עייפה?"
"דווקא ערנית במיוחד..."
גיחוך קולני הדדי נפלט מפיות שני הצדדים.
"ארר." חזרה הפייה על עצמה, ויידתה עוד כישוף.
"תגידי, את מנסה להרוג אותי?" הוא אמר בתימהון, בעודו מבצע תמרונים אוויריים שלא היו מביישים גם טייס קרב מקצועי. "אני פשוט חש באי נעימות מסוימת, את יודעת." הוא המשיך. "לא... זאת הקליעה למטרות נעות של שעות הבוקר שלי." השיבה הפייה.
"זאת אמורה להיות בדיחה? פשוט... את יודעת, פספסתי אותה." הוא צעק כשחלף לצידו ניצוץ נוסף, שורט אותו קלות. "אררר." הפייה מלמלה בעודה משגרת עוד ועוד ניצוצות לכיוונו. "הוא מתארך בכל פעם, הא?" פלט שדון היער. היא שקלה זאת קלות, ובעודה משלחת בו את קסמיה היא פלטה בשקט "אר."
העצים הצלו על פניהם של שדון היער והפיה שנלחמו את הקרב שאחרי התנצחות של לשון חדה. כמו שניתן לראות התוצאה משלבת בתוכה הרבה גיחוכים והרבה ניצוצות אדומים.
למזל העולם והשוכנים בו, מיד אחרי הקרב שאחרי התנצחות של לשון חדה באה שעת התה, וידוע שאין אדם בעולם שלא יכול לפספס את שעת התה.
או אולי כן. אבל נניח את זה בצד. זוג הנאהבים שלנו לא מפספס אף פעם שעת תה, ובדיוק בארבע אחר הצהריים הרעב התחיל להראות את אותותיו.
"יש לך ביסקוויט?" הפייה קרקרה.
"לא בטוח. לך יש תה?"
"אני משערת..."
"מה זה משערת? חייב להיות לך."
"טוב, אז כנראה שכן." היא נאנחה. לא היה קל לה להתייחס אל מה שנראה בעיניה כ... יצור? כאל שווה בין שווים. במיוחד כשלא הפסיק לצחקק ולעקוץ אותה בקלילות האופיינית לו. הוא חייך ואמר- "זה כבר נשמע יותר טוב. בואי נשב אצלך."
אז הם אכלו. או שתו. אף אחד לא יודע איך בדיוק להתייחס לתה עם ביסקוויט. אבל אין ספק שהם נהנו. הם שוחחו על הא ודא, על תוכן חסר משמעות ובעצם- על כלום. נראה שהם שכחו מהקרב ומלשונם החדה, עד שחזרו הגיחוכים.
"שמעת על המלחמה שפרצה?" היא אמרה בעודה פורשת עיתון למול עיניה ומניחה את רגליה על השולחן.
גיחוך קל.
"שמעת עליה?" העיתון הוסר, יחד עם הרגליים, חושף את פניה הזועמות.
הגיחוך מתחזק.
"שמעת עליה?" היא צעקה בזעם.
הצחוק התפרץ. שדון היער היה ידוע כיצור צחקני במיוחד, אבל זה היה הגבול בשביל פייה שכמותה. מטח של קללות ניתז על ראשו של השדון, דבר שלמרבה הפלא- גרם לצחוק להתגבר.
"אררר" היא סיננה בכעס.
"את צריכה לאוורר את מלאי התשובות שלך לפעמים."
"גם אתה." שתיקה קלה נותרה באוויר. לאחר הרהור ארוך היא אמרה, מובסת, "בעצם, אתה לא צריך..." קו דק של חיוך הסתמן על פניו של השדון. "הו, לא. בכלל לא."
היה כבר ערב, והאוויר היה נעים. רוח קלילה הסיטה את שערה של הפייה מפניה. היא נאנחה. "למה הזמן עובר כל כך לאט? כל כך משעמם לי. בטח גם לך." שדון היער השיב לה, כעוס מה, "היי. אל תכלילי אותי בזה."
רעד חלף בגופה, בעודה אומרת לעצמה שהוא אידי וט גמור, מה שלא באמת היה רחוק מהמציאות. לעת עתה.
לשון חדה תמיד הייתה דרך טובה להלחם בלי למות. טוב, לפחות להלחם בלי למות כל עוד אף אחד לא מחליט לחסל את השני. בכל מקרה זה מה שתמיד קורה אם הלשון חדה מדי, ואז פורצת קטטה.
בנוסף- גיחוכים קלים אף פעם לא היו הדרך לשרוד קרב שאחרי לשון חדה. גם אם הם לא מאוד מעצבנים (והם כן) הם די מעליבים, ומעצימים את העלבון של הקרב של לפני, אותו הקרב של לשונות חדות.
זאת הסיבה שניצוצות אדומים לא הולכים יחד עם צחקוקים.
וזאת הסיבה גם לכך ששדוני יער לא מרגישים טוב במיוחד כשמעירה אותם פייה באמצע הלילה ומתחילה לריב איתם.
אבל נו טוב. דברים קורים. הבעיה היא שהם קורים תמיד בזמן הלא נכון.
*
"פצפונת, אני מציע לך להיכנע..." הוא גיחך.
"ולמה?" היא חייכה חיוך מסוכן, לנוכח יריבה הג'ינג'י שצחקק ללא הרף. הפייה מלמלה קלות וניצוץ קל פרץ מאמתה. הניצוץ גדל במהירות והתפרץ לכיוונו של שדון היער.
"אה, זה... וואו!" הוא ברח בשנייה האחרונה מהכישוף, אולם ניתח עליו זרם חדש של ניצוצות. הוא המשיך לצחקק, בעודו מושך אותה בלא ידיעתה לעבר קרחת היער- שם יוקל עליו להתחמק מהתקפותיה.
"ארר."
"מה קרה בלונדי, עייפה?"
"דווקא ערנית במיוחד..."
גיחוך קולני הדדי נפלט מפיות שני הצדדים.
"ארר." חזרה הפייה על עצמה, ויידתה עוד כישוף.
"תגידי, את מנסה להרוג אותי?" הוא אמר בתימהון, בעודו מבצע תמרונים אוויריים שלא היו מביישים גם טייס קרב מקצועי. "אני פשוט חש באי נעימות מסוימת, את יודעת." הוא המשיך. "לא... זאת הקליעה למטרות נעות של שעות הבוקר שלי." השיבה הפייה.
"זאת אמורה להיות בדיחה? פשוט... את יודעת, פספסתי אותה." הוא צעק כשחלף לצידו ניצוץ נוסף, שורט אותו קלות. "אררר." הפייה מלמלה בעודה משגרת עוד ועוד ניצוצות לכיוונו. "הוא מתארך בכל פעם, הא?" פלט שדון היער. היא שקלה זאת קלות, ובעודה משלחת בו את קסמיה היא פלטה בשקט "אר."
העצים הצלו על פניהם של שדון היער והפיה שנלחמו את הקרב שאחרי התנצחות של לשון חדה. כמו שניתן לראות התוצאה משלבת בתוכה הרבה גיחוכים והרבה ניצוצות אדומים.
למזל העולם והשוכנים בו, מיד אחרי הקרב שאחרי התנצחות של לשון חדה באה שעת התה, וידוע שאין אדם בעולם שלא יכול לפספס את שעת התה.
או אולי כן. אבל נניח את זה בצד. זוג הנאהבים שלנו לא מפספס אף פעם שעת תה, ובדיוק בארבע אחר הצהריים הרעב התחיל להראות את אותותיו.
"יש לך ביסקוויט?" הפייה קרקרה.
"לא בטוח. לך יש תה?"
"אני משערת..."
"מה זה משערת? חייב להיות לך."
"טוב, אז כנראה שכן." היא נאנחה. לא היה קל לה להתייחס אל מה שנראה בעיניה כ... יצור? כאל שווה בין שווים. במיוחד כשלא הפסיק לצחקק ולעקוץ אותה בקלילות האופיינית לו. הוא חייך ואמר- "זה כבר נשמע יותר טוב. בואי נשב אצלך."
אז הם אכלו. או שתו. אף אחד לא יודע איך בדיוק להתייחס לתה עם ביסקוויט. אבל אין ספק שהם נהנו. הם שוחחו על הא ודא, על תוכן חסר משמעות ובעצם- על כלום. נראה שהם שכחו מהקרב ומלשונם החדה, עד שחזרו הגיחוכים.
"שמעת על המלחמה שפרצה?" היא אמרה בעודה פורשת עיתון למול עיניה ומניחה את רגליה על השולחן.
גיחוך קל.
"שמעת עליה?" העיתון הוסר, יחד עם הרגליים, חושף את פניה הזועמות.
הגיחוך מתחזק.
"שמעת עליה?" היא צעקה בזעם.
הצחוק התפרץ. שדון היער היה ידוע כיצור צחקני במיוחד, אבל זה היה הגבול בשביל פייה שכמותה. מטח של קללות ניתז על ראשו של השדון, דבר שלמרבה הפלא- גרם לצחוק להתגבר.
"אררר" היא סיננה בכעס.
"את צריכה לאוורר את מלאי התשובות שלך לפעמים."
"גם אתה." שתיקה קלה נותרה באוויר. לאחר הרהור ארוך היא אמרה, מובסת, "בעצם, אתה לא צריך..." קו דק של חיוך הסתמן על פניו של השדון. "הו, לא. בכלל לא."
היה כבר ערב, והאוויר היה נעים. רוח קלילה הסיטה את שערה של הפייה מפניה. היא נאנחה. "למה הזמן עובר כל כך לאט? כל כך משעמם לי. בטח גם לך." שדון היער השיב לה, כעוס מה, "היי. אל תכלילי אותי בזה."
רעד חלף בגופה, בעודה אומרת לעצמה שהוא אידי וט גמור, מה שלא באמת היה רחוק מהמציאות. לעת עתה.
