אורי ט

מהפכה פרצה באמפריה הישנה והשוקעת, והמחוזות המורדים פרשו והתאחדו ל"קונפדרציה". הכל יודעים כי תגובתו של הקיסר השמרן והעיקש למהפכה צפויה להיות קשה, ומלחמת אזרחים בין המחוזות שתחת שליטתו למחוזות המורדים עומדת בפתח. כך, מתחיל סיפורה של "המלחמה הגדולה"...

פרק זה נועד להציג רקע נוסף למנחה ולשחקנים כאחד, שמטרתו העיקרית היא להמחיש את האווירה וליצור היסטוריה לעולם. עם זאת ניתן להעזר בפרק גם לצרכים שימושיים - כגון שילוב אירועים חשובים בסיפורי הרקע של הדמויות, מתן קרסים עלילתיים למנחה ואפשרות להתחיל את ההרפתקה במועדים שונים על רצף ההתרחשויות.

עולם המערכה "ניצוץ תקווה ואש" בנוי בסגנון פנטזיה גנרי, ופורסם במקור בפורום הפונדק. מוקד ההתרחשות המרכזי עד כה היה אימפריית הדרקון, המצויה בצפון היבשת ומאופיינת בשיטת ממשל מלוכנית ושמרנית מאוד, שתוארה בשני הפרקים הראשונים.
בפרק השלישי עזבנו לזמן קצר את האמפריה ועברנו להתמקד בשכנותיה העניות מדרום מזרח – הן ארצות הארורים המקוללות וחסרות המזל שאדמותיהן קשות והמתים מהלכים בקרבן. בפרק הקודם הפננו את מבטנו חזרה אל האמפריה ותיארנו את סיפור פריצתה של המהפכה לפני שש שנים/
כעת, נספר את סיפור המלחמה הגדולה שהתחוללה בעקבותיה.

פתיח למלחמה הגדולה​

הימים הם ימי השיא של המלחמה הגדולה, ובאטלס בירת האימפריה הוד מעלתו הקיסר הזמני סובל מנדודי שינה. בשעות הלילה הקטנות הוא קם ממיטתו ומשוטט ברחבי הארמון, ובעודו פוסע לאורך המסדרונות המפוארים משקיפים עליו דיוקנאות הקיסרים שקדמו לו. הוא מביט בדמותם של הקיסרים הגדולים, מריצ'ארד המייסד ועד הורקנו הכובש, ואז שב ומשפיל הקיסר הזמני את מבטו. "הנה חלפו אלף שנה", מהרהר בליבו, "קיסרים באים והולכים, ורק הסדר הישן איתן תמיד. אך במשמרת שלי, פתאום העולם משתנה... יסודות התרבות הבסיסיים ביותר מוטלים בספק, אפילו בפני האלילים העם מעז להתחצף. הכיצד...?"
פעמים רבות מסופר שהוד מעלתו ניסה להשוות לנגד עיניו את רוח המרידה, שמא יצליח להבין, אך רצון האספסוף חומק מבינתו. כיצד יכולה אמונה עיוורת באל שאינו נראה ואינו נשמע, לסחוף רבים כל כך בעם? כיצד יכלו אנשי המחוז השחור האציליים לתת את ידם לאיוולת?
הוא מביט בדמותם של הקיסרים האחרונים ביותר, שבכל ימי מלכותם התבוססו בשחיתות וניוון. מדוע העם לא מרד בהם? "שמא... אולי אני האשם. אולי הייתי קיסר כה גרוע, כה חסר הוגנות - שההמון החליט לרסק את השיטה כולה...?"
כשעולה השמש ומתחיל היום, שב הוד מעלתו ונזכר בדמותה של אחייניתו הצעירה, הקיסרית לעתיד. הוא מקשיח את ליבו. "את הנעשה אין להשיב, אבל כעת מוכרחים לנצח. אסור שהסדר הישן יחרב תחת המשמרת שלי. לא אתן שאני, הקיסר הזמני הלמיר השלישי - אזכר בדברי הימים כחוליה החלשה בשרשרת!"

השקט שלפני הסערה​

(שנה ראשונה למלחמה הגדולה)
בשבועות הראשונים שלאחר פרוץ המהפכה, שרתה האמפריה בתחושה של הלם. בתקופה זו סיים השלטון לדכא את המהומות שהתפשטו אל תוך גבולותיה האמפריה, והקיסר הזמני החל לתכנן עם הצבא את צעדיו הבאים. משחלף ההלם, רוח של מבוכה ודכדוך החלה להתפשט בעם, אך זו נבלמה עם פרסומה של הנחיה חדשה מפי הפילוסופים: "כל אמונה באל שאינו נראה ואינו נשמע סותרת את ההגיון, ועל כן נותר רק להניח שמדובר באחיזת עיניים שנרקמה בידי בעלי עניין, לצורך ניצולו של העם".
פרסום דברם של הפילוסופים סימן את תחילת ההתעשתות מצדה של האמפריה, אשר הכריזה באופן רשמי מלחמה על הקונפדרציה. כוחותיהם של שני הצדדים נערכו במרץ להתנגשות הבלתי נמנעת, וצבא הקונפדרציה נסוג לקווים ברי הגנה, אשר עברו דרך רצועות הרים ומקבצים של מצודות מבוצרות. בסוף השנה יצאה האמפריה להתקפה המאורגנת הראשונה שלה, וכבשה את שטחי המישורים שלא נכללו בתכנית ההגנה של המהפכנים. עם סיומה של השנה הצדדים אמנם כמעט ולא סבלו נפגעים, אך ברור היה שכעת צפויים סדרה של קרבות קשים הרבה יותר.

מפת הקונפדרציה, סוף השנה הראשונה למלחמה הגדולה

מערכת "הרי מורא": ההבקעה​

(שנה שנייה למלחמה הגדולה)
בתחילת השנה השנייה למלחמה, יצאה האמפריה למערכה המשמעותית הראשונה - כיבוש מחוז הפסגות. באזורים אלו התארגנו המורדים מראש בקווי הגנה המצויים בעומק ההרים, על גבולה הדרומי של האמפריה. תושביו הותיקים של מחוז הפסגות נעשו לתומכים אדוקים ברעיון המהפכני, אשר לחמו בגבורה ובמסירות רבה. התמצאותם בנבכי השטח ההררי אף היא לא הקלה על כוחות האמפריה, וכך נעשתה ההתקדמות לקשה ושוחקת מאוד. אחד הקרבות הגדולים בחזית זו התרחש בהבקעת גבולה המערבי של הקונפדרציה, ובו נכבשה מידי המורדים מצודת "המאמין" במחיר כבד. לאחר כיבושה, הסבה האמפריה את המצודה לבסיס קדמי המאויש עד היום.
במקביל למערכת כיבושו של מחוז הפסגות, פתחה האמפריה בסדרת ניסיונות לפרוץ אל שטחה הצפוני של הקונפדרציה, בגבול שבין מחוז השמש למחוז הדעת. אך בניגוד להצלחה במערב נחלה כאן האמפריה כשלון חרוץ, וכוחותיה התרסקו על קו המצודות שהקימו המהפכנים (מצודת "חירות", ומצודת "שחר חדש").
מפת הקונפדרציה, סוף השנה השנייה למלחמה הגדולה

מערכת "זעם הדרקון": אל תוככי ארץ התופת​

(שנה שלישית ורביעית למלחמה הגדולה)
השנה השלישית נפתחה בהפוגה קצרה, אותה ניצלו המורדים כדי להמשיך ולהתבצר. התקפתה הבאה של האמפריה הייתה צפויה להכות בגבולו הצפוני של המחוז השחור, או בקו המצודות שבצפון מחוז השמש. לכן, מרה הייתה ההפתעה כאשר הגיחו כוחות האמפריה מתוך יער המלך המקודש, הגובל בעורפם של שני קווי הגנה גדולים. מתקפת הפתע האמפריאלית נחלה הצלחה ותקעה טריז בכוחות הקונפדרציה: הייתה זו ההתחלה של מערכת "זעם הדרקון" לכיבוש מחוז השמש, אשר החלה בקול תרועה רמה ובדיעבד התפתחה למערכה איומה ועקובה מדם.
לאחר שהגיחו מתוך יער המלך התפצלו כוחות האמפריה לשלוש קבוצות, ונתנו בכך את האות לתחילתה של התופת. הקבוצה הראשונה התקדמה צפונה לכיבוש מצודת "חירות" ומצודת "שחר חדש", אשר עמדו איתן בפני סדרה של התקפות קודמות. הקבוצה השנייה נעה מזרחה לעבר רצועת הצוקים המזרחית ומצודת "השמש" המצויה בקצה שלה. תוך התקדמות איטית ספגו הכוחות אבדות רבות מספור, מידיהם של מורדים שהסתתרו במערות שבתוככי הצוקים ונלחמו עד טיפת דמם האחרונה. הקבוצה השלישית פנתה מערבה לכיוון שלושת הערים התאומות, וכבשה אותן לאחר חודשים ארוכים של קרבות רחוב מדלת לדלת. מולם עמדו בעיקר תושבי העיר העניים, שנלחמו בעוז על ביתם ועל תקוותם האחרונה לעתיד טוב יותר.
בסיכומה, מערכת "זעם הדרקון" נמשכה כשנה וחצי לאחר מתקפת הפתע הראשונית וגבתה את המחיר הכבד ביותר שידעה האמפריה עד עתה. חדשות בדבר חללים נפוצו עד למחוזות הרחוקים ביותר, מפיצות לכל עבר את גלי הזעזוע והשכול. אך בזכות הדם שנשפך החלה להווכח בשורה משמחת, והיא דבר שחרורו של מחוז השמש מידי המהפכה. כעת נותר היה רק קרב מכריע ואחרון אחד - שחרור המחוז השחור.

מפת הקונפדרציה, אמצע השנה הרביעית למלחמה הגדולה

מערכת "הורקנו": קפאון בחזית​

(שנה חמישית למלחמה הגדולה)
חציה השני של השנה הרביעית עבר בסימן התאוששות מהקרבות הגדולים שזה עתה הסתיימו, בעוד שהצדדים נערכים לסיבוב הבא. אמנם בשלב זה נותר בידי הקונפדרציה שטח יחסית מצומצם, אך היות שמדובר היה בשטחי המחוז השחור עדיין החזיקה המהפכה בנכס משמעותי ביותר מהבחינה הטקטית. קווי ביצורים הוקמו בשני מעברים משמעותיים: במישורים שבמזרח, חומה גדולה ומצודת "חרון פיילור" האימתנית, השומרת על פיילוראדין, בירת הקונפדרציה. ברצועת ההרים הנמתחת על פני שאר הגבול הצפוני ממערב, הוצבו מארבים ומצודת "זאב הרים" העתיקה אוישה מחדש בכוחות המורדים.
בפתיחת השנה החמישית למלחמה יצאה האמפריה למערכה שכונתה "הורקנו", שמטרתה היא שחרור המחוז השחור. אלא שכאן נוכחה האמפריה לדעת שקווי הביצורים שהקימו המורדים עומדים איתן. גל אחר גל של פרשים אמפריאליים ניסה לפרוץ את החזית התקועה, אך ללא הצלחה. צבא המהפכה הורכב כעת מנערים ומבוגרים, חיילים טריים לצד חיילים ותיקים שהשתתפו בקרבות הגדולים על מחוז השמש ומחוז הפסגות - ואלו לחמו בחירוף נפש ובמחיר דמים נורא לשני הצדדים.
עם סיום השנה החמישית נאלצו בכירי האמפריה להכיר בכך שמערכת "הורקנו" נחלה כשלון חרוץ. החזית נותרה תקועה, והמורל בקרב הצבא והאזרחים נפל לשפל גדול מתמיד. כעת החלה לצוף השאלה - מדוע לא לעצור כאן? המחוז השחור הוא הרי חלקת ארץ שוממה, אז מדוע שלא ישארו שם התמהונים עם אמונתם הכופרת? אך לדברי ההבל הללו לא התכוון הקיסר הזמני להקשיב. את הרעיון המהפכני חייבים למחוץ ולסלק לנצח, לפני שיהיה מאוחר. לכן נותר רק לפנות לדרך חדשה, ויש שיאמרו - מפוקפקת.

מפת הקונפדרציה, סוף השנה החמישית למלחמה הגדולה

הקמת "הקואליציה": בגידה ונקמה​

(שנה שישית ואחרונה למלחמה הגדולה)
בשלהי השנה החמישית, בעת שמבצע הורקנו הכושל שילח את ההתקפות הנואשות והאחרונות שלו, החלו שליחיו של הקיסר הזמני לחזור עם תשובות בעניין סודי ביותר. ככל שהתקבלו התשובות התחוור לקיסר שתוכנית המגירה שלו צוברת תאוצה - ושכעת ארצות הארורים בשלות להצטרף ללחימה. ברור היה להלמיר שהמשא ומתן בעניין רגיש שכזה לא יהיה פשוט, שהרי היסטוריה ארוכה של יריבות עם האמפריה לא תבוטל כעניין של מה בכך; ואולם, בשלב זה של הלחימה היו האינטרסים של ארצות הארורים בעיצומו של שינוי, בשל זרם הפליטים המתגבר שהחל לאיים על הסדר הפוליטי המתקיים בהן. לכך נוסף החשש שאם האמפריה הכל יכולה תחליט בסוף לסגת בפני המהפכנים, הדבר יכה גלים בקרב ההמון המדוכא שבארצות הארורים. לכן הגיעו הנקרומנסרים, השליטים האל-מתים, ת'ורברין, ואפילו העיר הפרוצה להבנה שנדרש כעת איחוד כוחות היסטורי כנגד האיום המשותף. על רקע תובנה זו קיבלו בסוף כולם את הצעתו של הקיסר הזמני לברית חדשה, שזכתה כעת בכינוי - "הקואליציה".
עם תחילת השנה השישית והאחרונה למלחמה הגדולה, לא זכו כוחות המורדים להפוגה משמעותית. במתקפת פתע משולבת החלו ארצות הארורים לשלח צבאות גדולים כנגד גבולה הדרומי של הקונפדרציה, ואלצו אותה להסיט כוחות מקווי הביצורים שבצפון. זמן קצר לאחר מכן חידשה גם האמפריה את התקפותיה, אך הפעם לא יכלו המהפכנים לעמוד עוד בפרץ. כוחות הקואליציה החלו לזרום לתוככי המחוז השחור, תוך התפרצות חסרת מעצורים של יצר הנקמה. הרס, ביזה ורצח היו מנת חלקם של האזרחים חסרי ההגנה שנשאו במחיר על התבוסה במלחמה. שאריותיו של הצבא המהפכני אמנם המשיכו להציע התנגדות, אך נועדו לכשלון מראש. היו אלה פרפורי הגסיסה האחרונים של חלום המהפכה, ולקראת סיומה של השנה השישית - האפשרות היחידה שנותרה הייתה כניעה ללא תנאי של הקונפדרציה המותשת והחרבה.

פלישת הקואליציה, שנה שישית ואחרונה למלחמה הגדולה

הסדרי השלום​

שבועיים לאחר כניעת הקונפדרציה, מתכנסים מנהיגים ונציגים מכל חברות הקואליציה המנצחת באטלס בירת האמפריה, לצורך דיון בעתיד היבשת והסדרת שלום העולם. האנטרסים של כל צד שונים זה מזה, ובהתאם לכך גם הציפיות מועדת אטלס מגוונות. אך עם זאת, ישנה מטרה אחת המשותפות לכולם: השבת הגלגל לאחור ופיקוח שלעולם לא תקום עוד האמונה בשיקוץ המכונה פיילור. לצורך כך מוסכם על כולם שיש להמשיך את ברית הקואליציה, שתתערב מיד אם אי פעם תפרוץ אצל מי מהחברות מהפכה נוספת.
בכך בא לסיומו הסיפור על המלחמה הגדולה. מלחמה אשר החלה בתקווה לשינוי ועתיד טוב יותר, אך בדיעבד הביאה לשפיכות הדמים הנוראה ביותר שידעה האמפריה מאז הקמתה. מחוזות הקונפדרציה לשעבר נחרבו עד היסוד, ובאמון של התושבים הנותרים כלפי אחיהם המנצחים הוטל מום לתמיד. מן העבר השני גם האמפריה נותרת המומה ומזועזעת, שהרי על אף הנצחון, כנראה שלא נותר אפילו כפר אחד שלא שכל בן למלחמה הגדולה...

בפרק הקודם עזבנו לזמן קצר את האימפריה ועברנו להתמקד בשכנותיה העניות מדרום מזרח – הן ארצות הארורים המקוללות וחסרות המזל שאדמותיהן קשות והמתים מהלכים בקרבן. בפרק זה נפנה את מבטנו חזרה אל האימפריה, ונספר את סיפור פריצתה של המהפכה הידועה לשמצה, לפני שש שנים ובטרם הדרדרותה ל"מלחמה הגדולה" העקובה מדם...

זוהי כתבת המשך לסדרת הכתבות המציגות את עולם המערכה "ניצוץ תקווה ואש", שהוא עולם מערכה בסגנון פנטזיה גנרי, אשר פורסם במקור בפורום הפונדק. מוקד ההתרחשות המרכזי עד כה היה אימפריית הדרקון, המצויה בצפון היבשת ומאופיינת בשיטת ממשל מלוכנית ושמרנית מאוד, שתוארה בשני הפרקים הראשונים. אך מתחת לפני השטח רוחשת האימפריה בפעילות מהפכנית כנגד הסדר המלוכני והאמונה האלילית הישנה, אשר הגיעה לשיאה עם פרוץ המהפכה והמלחמה הגדולה בעקבותיה.

המהפכה:​

בתוככי שכונת עוני עכורה, המצויה בעומקה של עיר סואנת במחוז השמש שב, פוסע לו נזיר תמהוני במעלה הרחוב...
השעה היא עוד שעת בוקר מוקדמת, זמן קצר בטרם יתמלאו סמטאות השכונה ברחש ותנועה. הנזיר התמהוני מחזיק בידיו אסופת מודעות, ומדביק אותן על על גבי הבקתות והצריפים העלובים. על פני המודעות נכתב:
התושבים מברכים את הנזיר התמהוני ברחוב, שהרי בשנים האחרונות דרכיו של האל פיילור נעשו ידועות בסביבת המעמדות הנמוכים, במיוחד בקרב הצעירים שאבדו תקווה. אז ניגש אליו איש משמר העיר ומורה שיחדל מהפצת דברי ההבל שלו, המהווים מטרד לציבור. הנזיר התמהוני מסרב.
מתפתחת תגרה, שמסלימה לקטטה המונית בהשתתפות צעירי השכונה. בעוד שרשויות החוק מנסות להשתלט על זירת האירוע, המוחים רק הולכים ומתרבים. המהומות מתפשטות לשכונות הסמוכות, ולשאר חלקי העיר. כעבור שעות בודדות עטים המוני העם על בנייני השלטון העירוני ומכריזים על סדר חדש - זה של האל האחד פיילור. מפי הקהל עולה השאגה "אל אחד, בעיניו כולנו שווים!", ולעצמו חושב הנזיר התמהוני - "יחי פיילור, תחי המהפכה..."
השמועה מתפשטת כאש בשדה קוצים. בכל רחבי מחוז השמש, ואז במחוזות השכנים, המהומות ממשיכות להתרחב. כעבור שעות נוספות מגיעה הידיעה החדשה - מושל מחוז השמש ברח, והמחוז כולו נפל לידי המורדים! זמן קצר חולף עד ששוב חוזר על עצמו אותו התסריט גם במחוז הפסגות, ועם רדת החשיכה מגיעות החדשות המפתיעות ביותר: המחוז השחור, אשר יושביו האציליים משמשים גאווה לאימפריה כולה, הכריז על הצטרפותו למהפכה...
עם צאת החמה בבוקר שלמחרת, מתחילה להתבהר התמונה הסופית: פרצה מהפכה, שטרפה לידיה את מחוז השמש, מחוז הפסגות והמחוז השחור. מחוזות אלו הכריזו על פרישה מהאימפריה ועל הקמת איחוד חדש - "קונפדרציית נאמני פיילור הקדוש", או בקיצור - "הקונפדרציה". הסדר הישן, אשר נבנה בעמל במשך אלף שנים, נפל באחת מקץ יממה בלבד.
הנזיר התמהוני, עדיין חבול מהקטטה עם המשמר, מתעורר לבוקרו של יום חדש. הוא שואל את עצמו מה היה קורה לולא היה קם ביום האתמול כדי לחלק מודעות, ועל פניו מתפשט חיוך רחב.
ברקע, ממשיך להדהד באזניו רחש העוברים והשבים מהרחוב, אשר קוראים כעת בקול - "יחי פיילור. תחי המהפכה!"

הרקע למהפכה​

לפני קצת יותר משש שנים פרצה המהפכה באימפריה, אך כטיבן של מהפכות, זרעי השינוי נשתלו זמן רב לפני כן. מזה תקופה ארוכה שהאימפריה הייתה שרויה בניוון, שטחה הצטמצם והקופה הדלדלה תחת שורה של קיסרים מעוטי יכולת. בגלל שיטת המעמדות הארכאית נפל עיקר הנטל על המעמדות הנמוכים (ובמיוחד מעמד הארורים), אשר נשאו במסים גדלים, צפיפות וחוסר השקעה מוחלט מצידו של השלטון. כך החלה לצמוח בתוך שכונות העוני הגדלות, במיוחד במחוז השמש, תת תרבות המנותקת מהשקפת העולם הנוהגת בשאר הממלכה.
תת התרבות הזו כללה פשע וייאוש, אך גם שיח בדבר שינוי חברתי שחייב להתרחש. איש אינו יודע בדיוק מדוע ומתי, אך על הרקע הזה החלו להופיע מטיפים שקראו לדת חדשה, המקדשת אל אחד בשם פיילור שכוחו בכל. אמנם בתחילה נרתעו הבריות מאמונה באל שאינו נראה ואינו נשמע, אך מסירות נציגיו כלפי החלשים ביותר החלה לחלחל בלבבות. התברר שהאל החדש מצווה על שוויון, סיוע לזולת וצדק חברתי, ובמהרה הופצה האמונה בו לכל עבר.
בינתיים השלטון לא הזדרז להגיב לשינוי המתרחש, משום שהוא מראש לא ראה צורך להתערב בענייני המעמדות הנמוכים. לדידו הייתה זו חובתם של בעלי-האוב, שליחיו של לקליס אל המוות והארורים, לטפל בענייני שכבות השוליים בעם. אך כאן התרחש תהליך מהותי שלא קיבל התייחסות ממקבלי ההחלטות: הוא ההתקרבות של ארצות הארורים, ובעקבותיהן גם בעלי-האוב שבאימפריה, לדרכיו של השאול. בתהליך הזה חזו תושבי המחוזות הדרום מזרחיים באימפריה מקרוב, במיוחד כשזרמו אליהן פליטים מארצות הארורים. נציגיו של לקליס אבדו ממעט הלגיטימציה שנותרה להם, וכעת הלכה התסיסה החברתית במחוזות אלו וגברה.
על כל האמור נוספה מדיניותו השמרנית והנוקשה של הקיסר הזמני. הלמיר אמנם ריכז מחדש את הכוח הפוליטי והשיב את האימפריה לצמיחה כלכלית, אך הוא לא טרח לנצל זאת לטובת חסרי האמצעים. אלו האחרונים צפו בחוסר אונים בכך שממלכתם מקבלת מחדש את כוחה, בעוד אצלם לא משתנה דבר. לאחר סדרה של נסיונות כושלים לזכות בפשרה כלשהי מצד השלטון החל להצטבר המירמור עד כדי חוסר שליטה. כעת, כל שנותר היה גפרור שיצית את התבערה כולה.

מפת הקונפדרציה בעת הקמתה

הסדר החדש​

כשפרצה המהפכה, הכל קרה מהר יותר מכפי שאיש יכֹל לדמיין. בתוך יממה אחת נלקחו שלושה מחוזות: מחוז השמש, מחוז הפסגות והמחוז השחור, שהכריזו על פרישה מהאימפריה לטובת איחוד חדש - הקונפדרציה. גל המהומות לא פסח גם על מחוזות נוספים, במיוחד בחלקיו המזרחיים של מחוז הזהב ובדרום מחוז הברזל. מקץ שבועות בודדים מהומות אלו דוכאו בהצלחה, וקו הגבול שהתהווה עבר בין האימפריה לשלושת המחוזות המורדים.
במחוזות הקונפדרציה, הצעד הראשון היה ביסוס סמכות שלטונית לאחר שמושלי המחוזות מטעם האימפריה ברחו. הוחלט שמינוי מושל חדש יהיה מהלך אימפריאלי מדי, שאינו תואם את רוח המהפכה. במקום זאת הורכבו ועדות שאוישו על ידי ראשי המורדים, והסמכות השלטונית הייתה בידי ועדות אלו. הועדות האזרחיות יותר - כגון ועדת האוצר וועדת השוויון - הוקמו בקול תרועה רמה משום שהן שיקפו את המאמץ להחיל צדק חברתי, אך לאור מצב החירום כוחן המעשי הצטמצם במהרה. לעומתן, ועדת האמונה (העוסקת באכיפת פולחן פיילור) וועדת המלחמה הן אלו שניהלו בפועל את הקונפדרציה. התוצאה הייתה שמלבד צווים רשמיים בדבר ביטול שיטת המעמדות וגירוש התאגידים הגדולים לא הוחלה רפורמה חברתית מהותית. השלטון נוכח בעיקר בהקשרים צבאיים כמו גיוס, ובאכיפה חסרת פשרות כנגד תושבים ששמרו אמונים לאלילים הישנים - או שפשוט לא גילו רוח מספיק מהפכנית.
אל אחד, בעיניו כולנו שווים!
מבחינה אידיאולוגית, השקפת העולם החברתית של המהפכנים נשענת על יסוד דתי. המהפכנים מאמינים באל מונותאיסטי בשם פיילור, אשר אינו נראה אך נמצא בכל. קיומו של פיילור אינו נוגד את קיומם של האלילים הישנים, אשר הראו את פניהם לבני התמותה פעמים רבות בעבר. לכן, יסוד האמונה בפיילור נשען על סמכות: בעוד האלילים נתפסים כיצורים עוצמתיים אך חסרי סמכות מוסרית, פיילור הינו אל מושלם ובעל סמכות מוסרית אבסולוטית, אשר ברא את האלילים לצד כל שאר רכיבי היקום. עקרון השוויון והצדק החברתי בו מאמינים המהפכנים נגזר איפוא ממעמדו של פיילור וציוויו הקדושים, ומכאן מקור תוקפם. היות ומצוות פיילור לצדק חברתי, שוויון ואהבת חינם הן לכאורה מעורפלות, נדרש להיעזר בשליחיו של האל כדי לפרש אותן בצורה נכונה. שליחים אלו הם אנשי הכמורה, המקדישים את חייהם ללימוד חוקי פיילור ולהדרכת העם. אין מקור דין רשמי כמו כתבי קודש, שהרי הדת החדשה התחילה כתופעה חברתית ורק בדיעבד החלו המאמינים לנסות ולחקור את טיבה. לכן רבים מהם תרים את היבשת בחיפושים אחר רמז למצוות או פריטי קודש, שעלולים לסייע לכמרים להמשיך ולגלות את רצון האל.

שגרה בצל המהפכה​

בשבועות הראשונים שלאחר המהפכה, חש תושב הקונפדרציה המצוי בהתעלות נפש גדולה: תחושת המועקה אשר ליוותה את דמדומי הסדר הישן והנוקשה התחלפה בפרץ התרגשות ותקווה, ונדמה היה שכל העם נרתם לבנייתה של החברה החדשה. אחוזות הפאר ושכונות היוקרה נבזזו לצורך חלוקת העושר מחדש, מעמדות הארורים שוחררו מכבליהם והתאגידים הגדולים גורשו חזרה לגבולות האימפריה. המוני העם קמו והחלו להיעשות מעורבים בענייני הארץ - בין אם במעגלי שיח, מניינים לתפילה או בסיוע לגורמי החוק והאכיפה.
אך בחלוף הזמן החל עול המלחמה לתת את אותותיו בחיי האזרח הפשוט: ילדיו גויסו למאמץ המלחמתי, מבלי שידע מתי או האם ישובו. את רוח השינוי החברתי החליפו צוויה של ועדת המלחמה, אשר קצבו את אמצעי המחייה והטילו מס כבד. במקומה של התקווה החל להשתרר הפחד, המוזן מאזהרותיה התכופות של ועדת האמונה מפני האיומים הרבים. כופרים ובוגדים נראו בכל מקום והועלו על המוקד, וברקע חשש יצרי ועמוק מפני זעמם של חמשת האלילים הישנים, החדורים תאוות נקם. רק חיזוק האמונה בפיילור יביא הצלה מזעם האלילים, כך הטיפה ועדת האמונה באמצעות כמריה, והאספסוף המשולהב אכף את דבריהם. בחלוף הזמן נדמה היה שלא יכול ללחוש איש לאישה דבר של ספק מבלי שיגיע לאזניהם של נציגי הקודש ועושי דברם. וכך נעשו חייו של התושב המצוי לעולם שכולו פחד: מפני האלים, מפני המלחמה, ואפילו מפני שכניו ושותפיו לדרך.
הצבא המהפכני
כאמור, צבא הקונפדרציה מנוהל בידי ועדת המלחמה, שהיא אחת הועדות הדומיננטיות ביותר בסדר החדש. חיילי הקונפדרציה מגויסים מכוח גיוס כללי שנאכף בקפידה, ולבושים במדים שאינם בהכרח אחידים אך כוללים תמיד את סמל העיגול הלבן על רקע שחור - סמלו של פיילור המייצג שוויון כעיגול ותקווה בתוך החושך. חילות הצבא המהפכני אינם חמושים בנשק אחיד, אך על פי רוב הדוקטרינה הצבאית זהה: הגנה והתבצרות בתוואי שטח קשים (כגון הרים, מצודות מבוצרות ושטח בנוי), באמצעות שימוש בחוליות קטנות וניידות. טקטיקה זו עתידה לעמוד למבחן, שהרי האימפריה צפויה להתגבר על ההלם הראשוני - ולהחזיר מהלומה כואבת.

בפרק זה של עולם המערכה "ניצוץ תקווה ואש" נפנה את מבטנו מהאימפריה לעבר שכנותיה בגבול הדרום-מזרחי, הלא הן ארצות הארורים. ארצות אלו שונות מכל מה שתואר עד כה, בעיקר בשל העובדה שפטרונן אינו פאלה, אל המלכים והכבוד – אלא לקליס, אל המוות והארורים.

זהו עולם מערכה בסגנון פנטזיה גנרי, אשר פורסם במקור בפורום הפונדק. מוקד ההתרחשות המרכזי שהוצג בכתבות הקודמות היה אימפריית הדרקון, המצויה בצפון היבשת ומאופיינת בשיטת ממשל מלוכנית ושמרנית מאוד. מתחת לפני השטח רוחשת האימפריה בפעילות מהפכנית כנגד הסדר המלוכני והאמונה האלילית הישנה, אשר הגיעה לשיאה עם פרוץ המהפכה והמלחמה הגדולה בעקבותיה.

ארצות הארורים, רקע כללי​

"הערב יורד. הבאתם את חומרי הבעירה?"
"הבאנו, למרות שהיה קשה למצוא במקום הנוראי הזה. אם זה לא יספיק, נצא להביא עוד במהלך הלילה --"
"לא. מרגע שהחושך יורד בארץ הזו, אסור שהאש תכבה. עליכם לסמוך עלי."
"בסדר, כמובן. רגע - שמעת את הרעש הזה..?"
"כן. כלבי השאול באים."
"ארצות הארורים", כך מכונות קבוצת הממלכות השוכנות מדרום מזרח לאימפריה. בעוד שהשכנה מצפון הפכה למפותחת ועשירה, ארצות הארורים נדמות כשלוחה מעולם אחר - עולם קודר, עני, ורדוף באפלה.
אל-מתים, אנשי עכברוש וגובלינים שורצים בחופשיות בממלכות אלו, רודים בעבדים האנושיים המקומיים ובפליטים מוכי הגורל שברחו דרומה מאימת המלחמה הגדולה. האדמה באזור זה היא קשה, והישרדות מחוץ לאזורי ההתיישבות כמעט שאינה אפשרית. רק לקליס, אל המוות והארורים, דואג לטובתה - ומכאן קבלו ארצות הארורים את שמן.

מזה דורות רבים, הממלכות היו מאוחדות תחת שלטונו של המלך הליץ' והרכיבו את "ממלכת הארורים" השלמה. אלא שלפני עשור שנים, התרחש מאורע הסטורי: הרפתקן ברברי מהאמפריה בשם ת'ורברין צלח את נתיב העצמות והגיע למשכנו של המלך הליץ', שם חיסל אותו בקרב מפואר.
גבורתו של ת'ורברין הובילה למהפך שלא נודע כמותו מזה דורות. ממלכת הארורים העתיקה התפרקה, ותחתיה קמו ממלכת הצללים, ממלכת חידלון והארץ המקוללת. כפרס על נצחונו, גזר לעצמו ת'ורברין נתח עבה משטחה של ממלכת הארורים לשעבר. באדמות המזרחיות הוא הקים מדינה חדשה, אותה הקדיש לפאלה, ובה הוא מולך מבירתו החדשה - "תהילת ת'ורברין". לארץ זו הוא העניק את השם - "ממלכת פאלה הקדושה".
פיצולה של ממלכת הארורים לשעבר הביאה עמה רוחות של שינוי: עבדים שזכו בתקווה מחודשת, מסדרי בעלי אוב המבקשים לשוב אל דרכי השאול, ואף תאוותו של ת'ורברין להמשיך ולהרחיב את ממלכתו החדשה - כולם נאבקים על גורלן של ארצות הארורים הנחשלות.

דברי הימים​

ימי הקדם
זמן קצר לאחר שנברא העולם הצעיר, באותה עת עתיקה שבה ייסדו הקדמונים את האימפריה, החל להתפתח סיפור מקביל.
בדורות הראשונים החלה התיישבות בארץ הטרשית שניתנה לאל המוות והארורים. אנשיה לא התאגדו תחת שלטון מרכזי אלא התרכזו בכפרים מפוזרים שהונהגו בידי מסדרי נזירים. אותם נזירים הקדישו את חייהם לעבודת לקליס, והנהגת אלו היושבים באדמותיו. דרכם הייתה דרך של צניעות וסגפנות, הנובעת מהאמונה שרק אדם אשר חי בהרמוניה עם המחסור והאובדן עשוי להתקרב אל דרכו של האליל. עם השנים החלה האוכלוסייה לגדול, ומסדרי הנזירים התארגנו לכדי שלטון. הייתה זו תחילתה של ממלכת הארורים, והיא נשלטה בידי גוף שכונה "מועצת הקדושה" - גוף שהיה איחוד של מסדרי הנזירים השונים.
במרוצת השנים, ממלכת הארורים הלכה והתרחבה. בשיאה, הארץ כללה את כל השטחים שמדרום למישורים המצהיבים - כולל שטחיהן של ארצות הארורים הנוכחיות, והשטח שלימים נכבש בידי האמפריה והפך למחוז השחור.

מפת ממלכת הארורים בשיא גודלה (לפני כ-500 שנה)
הנסיגה
תקופת תפארתה של ממלכת הארורים הייתה קצרת מועד, ובתום ההתרחבות הטריטוריאלית ומיסודו של השלטון עברה הממלכה לנסיגה חדה. נגע השחיתות החל לכרסם בקרב מועצת הקדושה, ולפתוח קרע בינה לבין העם. כהני לקליס הגדולים החלו לנטוש את הדרכים הסגפניות של אבותיהם, וחיי המעשה שלהם נעשו רצופים בסיפוק יצרים ודרכי תאווה. אותו שפע לא פסח גם על החיים שלאחר המוות, בעת שכספי הממלכה נוצלו לצורך בניית קברי ענק שישמשו את בעליהם בשלב שנשמתם תעבור אל השאול.
הראשונה להבחין בניצני החולשה של ממלכת הארורים הייתה השכנה השנואה מצפון, הלא היא האימפריה. בתקופה זו הייתה האימפריה בשיא פריחתה, ושטחה נפרס מהרי הפרא בצפון ועד להרי הדרום והים שבמערב. הקיסר הורקנו, אשר רצה להמשיך את מורשת הכיבושים, זיהה את ממלכת הארורים בתור היעד הבא ופלש אליה בראש צבא גדול, לפני כ-500 שנים. השטח שנכבש בידי האימפריה סופח לאדמותיה ונעשה למחוז חדש, שבדיעבד התברר כאחרון - המחוז השחור. פעולה זו העניקה להורקנו את התואר "הורקנו הכובש" בפי אנשי האימפריה, או "הקיסר הפולש" בפי יושבי ממלכת הארורים. ועם זאת, לפעולתו הנועזת של הקיסר הייתה תוצאה נוספת, אשר הובילה לתחילתו של עידן חדש בדברי הימים של ממלכת הארורים.

מפת ממלכת הארורים, לאחר כיבוש המחוז השחור
מרד העבדים הגדול
אובדן השטח הנרחב, שכלל חלקים מליבה של המולדת, התקבל בתדהמה וזעזוע בקרב פשוטי העם. במהרה הזעזוע הפך לזעם, שהופנה כנגד מועצת הקדושה המסואבת בשל כישלונה לשמור על שלמות הממלכה. מהומות פרצו והתפשטו, תפסו תאוצה והפכו להתקוממות כללית. המורדים הונהגו בידי כהן סגפן בשם ארמיאה, ודרישתם הייתה שמועצת הקדושה תשוב לטפל בעם כפי שעשתה בימי קדם. בשל דרישותיה וצביונה העממי קיבלה ההתקוממות את שמה - "מרד העבדים הגדול".
כעבור זמן קצר הסתיים המרד בהצלחה. ארמיאה מונה למלך, וזכה לכינוי "מלך העבדים". בצעדיו הראשונים כמלך הוא פיצל את מועצת הקדושה לשלוש כתות בעלי אוב נפרדות, והקים לצדה גוף שמורכב מנציגי העם אשר נקרא "מועצת העבדים". הסמכות לשלוט הייתה בידי המלך, אך הוא נועץ במועצת העבדים ושלוש הכתות לעתים קרובות, והעם ידע נחת תחת שלטונו.
ימי מלכותו של המלך הליץ'
ארמיאה התגלה כמלך נדיב ונבון, ומסירותו לממלכה לא נעלמה מעינו של אל הארורים, אשר חיבב אותו במיוחד. ועם זאת, מקץ עשורים רבים בשלטון גם ארמיאה החל לחוש בזרועותיו המתקרבות של המוות, והחרטה היחידה שנותרה בלבו הייתה על כך שנכשל לזכות מחדש באדמות שנגזלו על ידי האימפריה. כששכב על ערש דווי נגשו אליו נציגי העם והתחננו שיישאר, ומלך העבדים נכנע להפצרותיהם וביקש מאל הארורים הזדמנות נוספת - שתמשך רק עד שישיב את ממלכת הארורים לגבולה הישן והראוי. לקליס נענה לתחנוניו של המלך והשיבו כמפלצת רבת עוצמה, שחלקה בעולם החיים וחלקה בעולם המוות. כך, החלה תקופת שלטונו של המלך הליץ'.
בתחילה דמתה מלכותו של המלך הליץ' לימים בהם היה בן תמותה, אך בחלוף הזמן היא החלה להשתנות. בעוד שהשנים חלפו, החלום להשיב את הממלכה לכוחה כבימי קדם הלך והתרחק, והמלך הליץ' נזקק לכוחות נוספים כדי להמשיך ולהישאר בעולם החיים. לצורך השגת הכוחות הללו, הוא נאלץ לערער את הגבולות בין ארצו לבין השאול, וכך החלו להיפתח בקיעים בין שני העולמות. עלטת המוות, כלבי שאול, רוחות טירוף וזוועות רבות נוספות החלו להגיח מתוך העולם שמעבר, וממלכת הארורים הלכה ונהפכה למוצב קדמי של עולם המתים. משהחלו פשוטי העם החיים לעזוב, נאלץ המלך הליץ' לשוב ולפנות אל כוחות השאול כדי לזמן צבא מבין המתים שיוכל לשמור על גבולות הממלכה. בהיפוך אירוני, היחידים שהרוויחו מהמצב שנוצר היו שלוש כתות בעלי האוב - אשר זכו לעדנה מחודשת ומקורות לכוח גדול מתמיד. לעומתם, מועצת העבדים אמנם המשיכה להתקיים, אך בנסיבות החדשות היא נחלשה ונותרה כמעט ללא השפעה מעשית.
כך עבר לו עידן, עד שלפני עשור שנים קם הרפתקן ברברי ממחוז הסְפָר של האימפריה, וקרא תיגר על המלך הליץ'. שמו של הברברי היה ת'ורברין, ועלילותיו הן ששינו פעם נוספת את סיפורה של ממלכת הארורים.
תחילתו של עידן חדש
ת'ורברין הברברי צלח את נתיב העצמות והגיע אל קברו של המלך הליץ', שם חיסל אותו בקרב מפואר. סופו של המלך הליץ' הביא על ממלכת הארורים הגוועת את קצה, והיא התפרקה לארבע ממלכות שונות. אלו הן ממלכת הצללים וממלכת חידלון - הנשלטות בידי אדונים אל-מתים שזומנו בימי המלך הליץ', הארץ המקוללת - המהווה את השארית האחרונה של ממלכת הארורים העתיקה, וממלכת פאלה הקדושה - היא המדינה שיוסדה ונשלטת על ידי ת'ורברין.
החלק האחרון בדברי ימיהן של ארצות הארורים מתרחש כבר בתקופתנו שלנו. המהפכה שפרצה באימפריה הכתה שורשים במחוז השחור, היושב בסמוך לכל ארצות הארורים. לכך הייתה השפעה רבה, כגון זרימה של פליטים חזרה אל תוך שטחי ארצות הארורים. בשנתה האחרונה של המלחמה הגדולה התרחש שינוי מפתיע אפילו יותר - כאשר ארצות הארורים הצטרפו ולחמו לצד האימפריה (בברית משותפת שכונתה "הקואליציה").
כיום, משנסתיימה המלחמה, הגיעה העת שבה נציגי המנצחים יתוו מחדש את הסדר העולמי. ועם זאת כל צד - האימפריה, ת'ורברין, הארץ המקוללת והממלכות הנשלטות בידי אל מתים - מגיע עם כוונות וציפיות שונות באשר למה שצופן לו העתיד...

אופייה של הארץ​

ארץ אוכלת יושביה
מאז ומעולם ישבו אנשי ארצות הארורים על קרקע טרשית וקשה לעיבוד, שעל פניה זורמים נחלים של נוזל שחור ורעיל המגיעים עד לאגם השחור. מזג האוויר חמים ביחס לטמפרטורה הקרירה המאפיינת את שאר היבשת, ובחלקים הצפוניים של ממלכת פאלה הקדושה, בדומה למחוז השחור, ניתן לקיים אורח חיים סביר בתום תקופה מאתגרת יחסית של הסתגלות.
עם זאת, ככל שפונים דרומה ומערבה, כך נעשית הארץ לעוינת יותר. תקופת מלכותו הארוכה של המלך הליץ', אשר חיזקה את הקשרים בין אדמותיו לבין השאול, הביאה להיווצרותו של תוואי שטח חדש המכונה "האדמות המתות". קרקע זו, המכונה לפעמים בשם "אדמת השאול", מכסה את רוב שטחיהן של הארץ המקוללת, ממלכת חידלון וממלכת הצללים. נופיה הם טרשיים וכמעט קרחים מצמחייה, פרט לשיחי קוצים פתלתלים וגבוהי קומה. גם בעלי החיים נעשו בה לנדירים מאוד, ואת מקומם תפסו יצורים מוזרים כמו עטלפי ענק, מקקים מגודלים וחיות מעוותות שחזרו מעולם המתים. אמנם, יצורים אלו הם לפחות אכילים - אך טעמם נורא אפילו בפי אלו שהתרגלו אליו.
באדמות המתות, השטחים הפתוחים שבין אזורי ההתיישבות טומנים בחלקם סכנות רבות לבני התמותה, כתוצאה ממאפייני השאול הרבים שהכו בהם שורש. למשל, רוחות טירוף בלתי נראות הרודפות את הולכי הדרך ומוצצות משפיותם בכל עת וכלבי שאול היוצאים כמעט מדי לילה כדי לטרוף מבשרם של אלו המעיזים לצאת מאזורי ההתיישבות. אך הנוראה מכל היא עלטת המוות: השמועה מספרת שהיא הגיעה בתור תופעת לוואי מאחד הכשפים החזקים ביותר שהטיל המלך הליץ'. מדובר בחשכה מוחלטת היורדת בכל לילה, מעוררת פחד ומוצצת את נשמתם של חסרי המזל שנתקעו ללא מקור אור. עלטת המוות מחליפה את הלילות בשטחים הפתוחים, ולכן הרפתקן אחראי יוודא מבעוד מועד שיש לו מקור אור שישמש אותו בלילה - בכל מחיר יש לשמור על המדורה דולקת.
ומה יקרה להרפתקן אשר ייכנע לסכנות הרבות שאורבות לו? האדמות המתות מספקות לכך תשובה, בדמות מטורפים הממשיכים לתור את הדרכים או "אובדים" - יצורים חסרי נשמה המשוטטים ללא מטרה, עד שגופם מתפורר וחוזר לאדמה הקרה.
חיים בצל הסכנה
לאור הסכנה הטמונה באדמות המתות, עשויה להתבקש המחשבה שהן ריקות מאדם, שהרי בוודאי בני התמותה עזבו אותן מזמן. אלא שלא כך הם פני הדברים: האדמות המתות עדיין מהוות בית לאוכלוסיה אנושית משמעותית, גם לאחר גלי עזיבה גדולים שהתרחשו בעבר. אם כן, תושבי הארץ הקשה הזו הם אנשים קשוחים, שלמדו להתמודד עם האתגרים והמחסור. הם גילו שכאשר הם מתקבצים יחדיו כוחות השאול מתחילים לסגת, ולכן במקומות ההתיישבות ישנו שקט יחסי וחיי שגרה. עובדה זו השפיעה רבות על אורחות חייהם של התושבים, המעניקים חשיבות רבה לחיי הקהילה ונוטים לספק את צרכיהם מבלי לצאת מתחומה של עירם.
אדם שבוחר בכל זאת לצאת אל הדרכים, כמעט תמיד יתכנן את מסעו כך שיתאפשר לו ללון במקומות מיושבים ולהימנע מהסכנה שבלילות. אם מסעו מתברר כארוך במיוחד, הוא עשוי לקחת לעצמו מורה דרך - על פי רוב בעל אוב מיומן או בן ממסדר "המאירים", מסדר מסתורי אשר חבריו התרגלו לשרוד בשטחי ההפקר ולהדריך את עוברי האורח ההולכים בהם.

הממלכות​

ישנן חמש ממלכות באדמות הארורים, להוציא שטחי המחוז השחור שסופחו לאימפריית הדרקון. ממלכות אלו הן: הארץ המקוללת, ממלכת הצללים, ממלכת חידלון, העיר הפרוצה וממלכת פאלה הקדושה.
הארץ המקוללת
ממלכה זו היא העיקרית מבין המדינות שנוצרו בעקבות פירוקה של ממלכת הארורים הישנה, ובפועל מתפקדת כממשיכת דרכה. באופן רשמי שליטה של הממלכה הוא בן אנוש בשם קארמון, אשר מונה כמלך העבדים החדש לאחר מותו של המלך הליץ'. ברם, מבחינה מעשית הכוח מרוכז בידי שלוש כתות בעלי האוב, אשר נהנות מעוצמת קסם גדולה עקב קרבתה של ארצם אל השאול. בשלהי תקופתו של המלך הליץ' כתות אלו ניהלו בפועל את הממלכה, והן שעמדו מאחורי המלכתו של קארמון לאחר פירוקה. לעומתם, מועצת העבדים ממשיכה אמנם להתקיים בארץ המקוללת, אך במתכונת מוחלשת מאוד.
על אף כל זאת עדיין נותרה האפשרות לשינוי, בעיקר בזכות זרם הפליטים שמגיע מאזורי המלחמה של האימפריה ומתחיל לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי. מועצת העבדים זוכה לתמיכה רבה מבעבר, ומלך העבדים אף מעז לעתים להמרות את פיהן של הכתות. על כן המתח הולך ונבנה, והצדדים כבר נערכים להתפתחות הבאה.
ממלכת הצללים וממלכת חידלון
אלו הן ממלכות קטנות שהתנתקו מהארץ המקוללת. הן נשלטות בידי אדונים אל-מתים עוצמתיים במיוחד, בשם עקרבת (ממלכת הצללים) ועבדקן (ממלכת חידלון). אלו שימשו בעברם כשרים בחצרו של המלך הליץ', אך כיום הם שוכנים בקברם, ומושלים משם בממלכותיהם המאוכלסות באופן כמעט מוחלט בנתינים אל-מתים. קרבתן של אדמות אלו לשאול כה גדולה, ששליטיהן אינם מוטרדים מפליטים או תסיסה חברתית, אלא בעיקר מכך שרעבונו של ת'ורברין לכוח ותהילה יתעורר בו מחדש - ואז יהיו הם הבאים בתור...
העיר הפרוצה
עיר זו מבוצרת היטב, ומשמשת כמקום מקלט לפושעים וכבירת החטאים של היבשת. העיר שוכנת על אי ליד חופה של ממלכת פאלה הקדושה, וסיפורה אינו זהה לזה של שאר הממלכות משום שהיא מעולם לא נכללה בשטחה של ממלכת הארורים הישנה. בשל היותה של העיר הפרוצה מבודדת, מבוצרת ומקום משכנם של ברנשים שפלים ומנודים בעיני כל - היא אינה משמשת פרס בעיני שכנותיה הנוטות להתעלם מקיומה. רק ת'ורברין מקיים קשרים דיפלומטיים עם אנשי העיר, כך שממלכת פאלה הקדושה משמשת כערוץ התקשורת המרכזי בין העיר לבין ארצותיהם של בני התרבות.
ממלכת פאלה הקדושה
אחרי שת'ורברין חיסל את המלך הליץ', הוא הפריד חלק משמעותי מאדמותיה של ממלכת הארורים לשעבר והכריז עליהן כמדינה חדשה, המוקדשת לפאלה, ובה הוא עצמו שולט כמלך. עלילותיו של ת'ורברין, בן למחוז הסְפָר, הביאו לגל של אופוריה בקרב תושבי האימפריה: הנה לאחר מאות שנים של נסיגה שליחי האימפריה שבו לכבוש אדמה חדשה בשמו של פאלה, ממש כמו בימיהם של הקיסרים הגדולים. זאת ועוד, שמו של ת'ורברין עצמו נישא כיום בהקשר של אגדה, שהרי הבלדות המועברות בפונדקי האימפריה מספרות על המלך הברברי הגיבור, שהציל את תושביה המסכנים של ממלכת הארורים מידיו של המלך הליץ' הנורא והשיבם לחיקו של פאלה. "אח", יאמר האזרח המצוי, "לו רק היה הקיסר הזמני של האמפריה יותר כמו ת'ורברין! הרי שזהו מלך אמיתי!"
כמובן שמן העבר השני, ת'ורברין נתפס כסכנה גדולה. עקרבת ועבדקן חוששים דרך קבע שת'ורברין בדרך לגזול מהם את אדמותיהם, וגם מלך העבדים חש בשכנו החדש נושף בעורפו. אף כתות בעלי האוב נוספות על יריביו של ת'ורברין, שהרי בעיניהן מדובר בכופר ופולש, שחיסל את מלכם האהוב.
ומה בדבר נתיניה של הממלכה הצעירה? בתחילה התמלאו בתקווה חדשה, אך בחלוף עשור הם מתחילים להבין מהו פרצופו האמיתי של מלכם. מדובר בלא יותר מבריון גס רוח, אשר יכולותיו המרשימות בקרב אינן מעידות על כישוריו העלובים כשליט. אמנם כוחות השאול התרחקו מממלכתו של ת'ורברין, אך את מקומם החליפו מדכאים חדשים. העם ממשיך לחיות בדלות ומחסור, בעוד שמלכם העריץ ממשיך לעסוק בהנצחת שמו והעשרת מקורביו.

סיעות בארצות הארורים​

ההתרחשויות הרבות בעשור האחרון הביאו למצב של תסיסה חברתית בארץ המקוללת, הזולגת גם לממלכת פאלה הקדושה. פליטים, תושבים מקומיים, אל-מתים ומיעוטים שונים לוחצים זה את זה כדי לעצב את עתידם, כשברקע ממשיכים להשפיע גם האינטרסים של המדינות השכנות, לרבות האימפריה.
כתות בעלי האוב
ישנן שלוש כתות בעלי אוב: כת הטירוף (מתמחה בלחשי תודעה), כת החורבן (קסמי הרס וקללות) וכת המתים (השבעות זימון ואל-מתים). הכתות מחזיקות בעוצמה גדולה בשל נוכחותו המוגברת של השאול, ממנו הן שואבות את כוחן. כשחקן פוליטי, מדובר בקבוצה אידיאליסטית מאוד, הרואה בהרחבת הנוכחות של השאול יעד דתי שיביא להרמוניה מלאה עם לקליס ולהאדרת שמו. לכן בעלי בריתם הטבעיים אינם התושבים החיים, אלא כוחות השאול והאל-מתים, לרבות מלכיהן של ממלכת הצללים וממלכת חידלון. בינן לבין עצמן הכתות עדיין מחזיקות במידה של יריבות, הנובעת בעיקר ממחלוקת באשר לדרך בה יש לממש את מטרותיהן.
"הדרך הישנה"
סיעה זו היא מעין תנועה לאומית הזוכה לאהדה רבה בקרב התושבים המקומיים. זהו זרם המבקש להשיב את ארצות הארורים לימי העבר: כלומר, הימים בהם הובילו הנזירים הסגפנים את העם מבלי להזדקק לנוכחותו של השאול, או הימים בהם משל מלך העבדים ותחתיו שלוש הכתות ומועצת העבדים. "הדרך הישנה" מחזיקה גם בשאיפות אזוריות, הנובעות מהרצון לאחד את ארצות הארורים חזרה לממלכה אחת ולהשיב לידיה את המחוז השחור שנגזל בידי האימפריה. חיסולו של המלך הליץ' וזרם הפליטים שהגיע מהאימפריה בעקבות המלחמה חיזקו מאוד את הסיעה, וכיום בעלי בריתה המרכזיים הם המלך קארמון (התומך בה בסתר), ומועצת העבדים המתחילה להשיב את כוחה.
הרדיקלים
תנועה זו צמחה בעיקר מן המהפכנים שברחו משטחי האימפריה לארצות הארורים, והחלו להפיץ בהן את תורתם. התנועה דוחה את הקשר לאלילים וקוראת לאמונה באל מונותאיסטי בשם פיילור, הרוצה בשוויון וצדק חברתי. היא קוסמת לרבים בממלכות הארורים, משום שהשיטה האלילית במקומות אלו הביאה את לקליס, ולדעת רבים זוהי הסיבה שארצם הפכה למוצב קדמי של השאול.
מיעוטים
ישנם גזעי מיעוטים רבים בארצות הארורים, שאינם בני אדם ואינם אל-מתים: גובלינים אשר היגרו מארצם הדרומית הרקאן פלאסיס אל שטחי ארצות הארורים, זוכים כאן למעמד מיוחד בזכות השפעתה של מולדתם העשירה, ומשמשים לרוב כסוחרי עבדים. מיעוט נוסף הוא אנשי העכברוש, אשר חיים במושבות סגורות למרגלות האגם השחור. לבסוף ישנו יער החלומות בגבול הדרומי של הארץ המקוללת, המאוכלס באלפים אפלים ופיות רעות. יצורים אלו אינם מבקשים להשפיע על הנעשה בשאר הממלכה, אך השמועות מספרות שאלו אשר מעזים להיכנס ליער - נרדמים ולא מתעוררים לעולם.
השפעה חיצונית
בנוסף לכל האמור עד כה, השפעתה של האימפריה ושל ארצות הארורים השונות זו על זו היא ניכרת. ראוי בהקשר זה לציין את התאגידים האימפריאליים, וביחוד החברה לפיתוח, המקיימים עסקים נרחבים בשטחים אלו.

הבלדה על ת'ורברין, המלך הברברי​

תושבי האימפריה נוהגים להתכנס בפונדק המקומי כדי לשתות, לרקוד ולשיר שירים; ומזמורים המספרים את עלילותיו של ת'ורברין נפוצים מאוד במפגשים הללו. כך גם הבלדה הזו - שנהייתה ממש להיט (על אף שאם תשאלו אותי, היא עלולה לפעמים להמאס...)
"זהו שיר על ת'ורברין
המלך הברברי
שאת עלילותיו - איש לא החמיץ
הוא הניף את חרבו
ומכוח גדולתו
השיב אל השאול - את המלך הליץ'
אז ראו
עקרבאת ועבדקן
איך מלך המתים - נעלם
וברחו מיד
אל ארצות
השממה
מאימתו של ת'ורברין - וחרבו האדירה!"
(*כאן מתחיל סולו חלילים צוהל, שנחלש, ואז כולם מתחילים תיפוף על השולחן שהולך ומתחזק - עד שהשיר נמשך)
"המלך המקולל
ועבדיו הארורים
רועדים - כשת'ורברין מצחצח את חרבו
הם ברחו אל ארצם
ועדיין מסתתרים
אך ת'ורברין בינתיים - חזר לארצו
שם הקים
מלכות לפאלה
ושומר עליו דרקון של מעלה..."

אימפריית הדרקון היא המעצמה הגדולה ביבשת בעולם המערכה ניצוץ תקווה ואש, אך בפי כל היא נקראת פשוט "האימפריה". העולם מתאים לשימוש עם מבוכים ודרקונים וכל שיטת פנטזיה גנרית אחרת.

האימפריה גדולה כל כך, עד כי הקרטוגרפים לא טורחים לציין את שמה במפות, אלא את שמות המחוזות המרכיבים אותה. האימפריה משתרעת לכל רוחבה של היבשת, מהים שבו זורחת השמש ועד הים שבו היא שוקעת, וממישורי הפרא בצפון עד לאגם השחור וההרים בדרום.

האימפריה מחולקת לתשעה מחוזות - מחוז הורדים, מחוז הזהב, מחוז הסְפָר, מחוז הברזל, מחוז הפסגות, מחוז השמש, מחוז הדעת, המחוז השחור - ומחוז המלך.

זהו החלק השני בסדרת כתבות שמציגות את העולם המערכה, שפורסם במקור בפורום הפונדק.

היסטוריה​

האימפריה נוסדה לפני כאלף שנים בידי "המייסדים הקדמונים", זמן קצר לאחר שבראו חמשת האלילים את העולם, והיא כנראה הגוף העתיק ביותר בעולם הצעיר. האימפריה התרחבה במהרה. גבולותיה המקוריים נעשו לגבולות מחוז המלך, וכל ארץ שכרעה ברך בפני מלכות פאלה נעשתה למחוז חדש. לפני כארבע מאות שנה חצה הקיסר האגדי הורקנו הכובש את ההרים מדרום, ייסד את "המחוז השחור" והביא את האימפריה לשיא תפארתה: מגבולות הרי הפרא בצפון ועד לאגם השחור בדרום, השוכן מעבר לארצות הארורים.
אך הזמנים השתנו, והאימפריה נמצאת בדעיכה. במאתיים השנים האחרונות הפרא בלע בחזרה את השטחים שכיום מסומנים במפה כמישורי הפרא, וכך אבדו מחוזות הסתיו, הרוחות והשלג. עול ההיסטוריה הביא עמו רוח של עייפות באימפריה, כמו מסמן סופו של עידן. הקיסרים האחרונים היו מושחתים ומנוונים והזמנים קשים. למרות זאת, תחת שלטונו של הקיסר הזמני הלמיר החלה תחייה מחודשת, וכעת, האימפריה מביטה בתקווה זהירה במאמציו להשיבה לכוחה מקדם.

הסדר הישן​

"הסדר הישן" הוא סדר נצחי, עתיק יומין ובלתי מעורער. אין זקן בא בימים או חכם הבקיא בכתובים ששמע על יום בו לא משל הסדר הישן בכל. מאז ומעולם, הוא מהווה את הבסיס בלב המבנה החברתי של האימפריה. השפעתו ניכרת בכל תחומי החיים - פולחן דתי המכיר תודה לאלילים אשר מושלים בעולם, נאמנות לקיסר השולט בשמו של פאלה מלך האלילים ועבודת האצולה והתאגידים הגדולים שמשרתים את הקיסר.
הסדר הישן עוסק אפילו בהסדרת היחסים בין יושבי האימפריה הפשוטים, באמצעות חלוקתם למעמדות שנקבעו בידי האלילים ושלוחיהם. חשיבותו של הסדר הישן ברורה לכל: הוא שומר על החברה מאנרכיה, על האימפריה מפני כוחות האש והמלחמה שבדרום, ועל ההתיישבות מפני הפרא המזדחל, המעניש תרבויות חוטאות כפי שהעניש את ממלכת העלה החרבה.
הסדר הדתי
פאלה הוא הפטרון הרשמי של האימפריה ורוב מוחלט של אזרחי האימפריה משרתים אותו כראש לחמשת האלילים. מכאן גם דגלה הרשמי של האימפריה, ובו הכתר והדרקון הזהובים. שניים לפאלה הם הפילוסופים, שהשפעתם באימפריה רבה, ומושבם המרכזי נמצא בהר הפילוסופים שבמחוז הדעת.
גם האלילים האחרים זוכים לכבוד הראוי, בהתאם למעמד החברתי או המיקום הגאוגרפי: המעמדות הנמוכים נושאים תפילה ללקליס אל הארורים. במחוז הסְפָר מקיימים את פולחן אינטרה כדי לסלק את הפרא המזדחל מצפון, ואילו במחוז הורדים השופע מכירים התושבים תודה גם לאלת האהבה. האליל היחיד שאינו רצוי בתחומי האימפריה הוא ורמיליון, המטיל ספק בעליונותו של פאלה, ומזה דורות רבים מנסה לערער את שלום העולם באמצעות נאמניו בדרום.
הסדר החברתי
הסדר הישן מכתיב גם את המבנה החברתי באימפריה. מקיומו של אל האחראי על "הארורים", הסיקו הפילוסופים בימי קדם כי "אין זה הגיוני שהברואים יחיו כשווים זה לזה", ומכאן נוצרה מערכת מעמדות נרחבת המאפיינת את רוב ממלכות היבשת ואת האימפריה במיוחד.
בראש הסדר החברתי נמצאים דמי הדרקון, שהם גזעים כמעט קדושים מתוקף קרבתם לפאלה. אחריהם בני האדם, שהם הגזע הנפוץ והמרכזי באימפריה, וגם בתוכם יש חלוקה נרחבת למעמדות - מבני אצולה (כולל הקיסר) ועד איכרים בעלי מעמד נחות של "ארורים". אחרי בני האדם נמצאים שאר הגזעים - אלפים, גמדים, אורקים וגובלינים - שהם בעלי מעמד של "ארורים", ולעתים אף מכונים בשם הגנאי "חיות" מפי חסרי ההשכלה ומשוטטי הרחוב. במעמד הנחות ביותר נמצאים חולי הליקנטרופיה המעוותים - והם הנחותים שבארורים. מכאן שסוגית הגזענות והעדר השוויון היא חלק מרכזי מהווי האימפריה, והיא משליכה כמעט על כל תחומי החיים.
חשוב להבין שרוב אנשי האימפריה עדיין שואפים לטוב מבלי לראות קושי בשיטת המעמדות, גם אם לצופה מעולמנו נדמה הצדק האימפריאלי כמשונה. כמובן, הפאלדין האצילי ייתן פת-לחם לקבצנים "הארורים". זוהי הרי חובתו, כבן המעמד השולט, לנהוג כראוי בנחותים ממנו: ממש כפי ששליט טוב דואג לנתיניו - או כפי שבעלים אוהב נוהג בכלבו...
ממון בסדר הישן
חשיבותו של הכסף רבה בסדר הישן, הוא מהווה אמצעי לרכישת שפע, כבוד ומעמד. זאת ועוד, תושבי האימפריה מבינים שאין דבר שאינו נקנה בכסף, ולכן הוא משמש ככלי חשוב בפתרון סכסוכים בין האזרחים לשלטון ובינם לבין עצמם. חוקי הפילוסופים מיטיבים להבהיר זאת: "אין עוולה שעושה אדם לחברו שאינה ניתנת לפיצוי בכסף", הם קובעים, ולכן אך טבעי הוא שבתשלום מספק ניתן לפצות (שזה כמובן לא לחמוק, חלילה) - על כל עבירה או חטא.
זהו אם כן מקור לגאווה בקרב רבים ברחבי האימפריה: העובדה שכסף מטיב לא רק עם האצולה והתאגידים הגדולים, אלא עם כל אסיר או נידון למוות העולה אל הגרדום. אכן, אף הגרוע שבעבריינים לא יסבול חלילה מעונש - לפני שמציעים לו תחילה סכום כסף נכבד שבמסירתו יכפר על עוונותיו ויפדה עצמו מהגורל המר.
שגרה בסדר הישן
שגרת החיים בסדר הישן היא על פי רוב צפויה ונוחה למדי. רוב תושבי האימפריה הם עובדי אדמה בשדה, או בעלי מלאכה באחת מן עריה הרבות. יום עבודתם אמנם מפרך, אך בסופו ימצאו זמן לבלות עם משפחתם, לעבוד את אליליהם או להיפגש עם חברים בפונדק המקומי. אמנם התושב המצוי באימפריה חי בצניעות, אבל יהיו לו מספיק אמצעים כדי להניח מזון על שולחן משפחתו ולצאת מדי פעם לבילוי. בעיניו, המשטר והסדר הישן הם על פי רוב אהודים, או לפחות, נלקחים כמובן מאליו. השלטון, מצדו, נוהג למשול בהגינות כלפי האזרחים, אף על פי שתמיד יהיו מקרים חריגים של שחיתות, אטימות או זלזול. הוא נוטה שלא להתערב בחיי האזרחים, כך שרוב המפגשים בין האזרח לשלטון יהיו בנושאי בטחון וסדר ציבורי, מיסים, ויישוב סכסוכים.
שיטת המעמדות מגבילה את הניידות בסולם החברתי ויוצרת מוקדים של עוני, הנפוצים יותר במחוזות מסוימים ובפאתי הערים הגדולות. במוקדים אלו ישנו מחסור רב וטינה כלפי השלטון, ולכן הוא נוהג שלא להתערב בהם כדי להימנע מחיכוך מיותר. כך עלולות להיווצר שם מגמות שלא תמיד תואמות את רוחו של הסדר הישן, ולפרקים נאלצים כוחות האימפריה להיכנס בכוח כדי לדכא מהומות ולשמור על הביטחון הציבורי.

מחוזות האימפריה​

האימפריה משתרעת על רוב השטחים שבצפון היבשת, מהשיפולים הדרומיים של מישורי הפרא ועד לחגורת ההרים הגדולה, ומהים בו השמש עולה לים שבו היא שוקעת. שטחה העצום הצריך חלוקה למחוזות מנהליים, ובחלוף השנים נבדלו המחוזות זה מזה באופי ובמנהגים.
כיום, המחוזות השונים אוצרים בתוכם פסיפס מיוחד של נופים ותרבויות: חייל לשעבר, שעם סיום המלחמה עושה את דרכו הארוכה חזרה הביתה, יצפה בפליאה במגוון הזה...
הוא יתקשה להאמין שהכל חוסה תחת שלטונה של ארצו, וכמה מעט ידעו הוא וקרוביו על בני עמם שלהם. דרכו עוברת במחוז השמש העני והיבש, ואז תחת צוקיו האדירים של מחוז הפסגות. הוא חוצה את הנהרות הגדולים וחולף על פני מישוריו האין סופיים של מחוז הזהב, מרים את ראשו ורואה רק את צבעם הזהוב של שדות החיטה, מהם קיבל המחוז את שמו. שם מארחות אותו גם משפחות חוואים, אסירות תודה על שהקריב למען הצלתן, למרות שהוא עצמו - מכיר אותן רק כעת. בסוף המסע ישוב לביתו במחוז הורדים השופע, ויזכה בחגיגה לרגל שובו. החגיגה תהיה מלאה בכל טוב - כיאה למסורת שבמחוז ביתו האוהב.
בשובו הביתה יזכר פתאום בחבריו לשירות, ויתהה האם יזכה לראות אותם שוב.
הנה חיוכו השקט של סאם, קשת החוליה, בחור כחול עיניים ובעל שיער מתולתל. סאם היה בנו של איכר ממחוז הזהב, ותמיד כאב את עריקתו של אחיו לטובת כוחות המורדים.
בהנפת גרזן, לא היה במחלקה מי שישווה לכוחו של אוסוולד. אוסוולד היה אדם אדיר מימדים, בעל צחוק רועם. מחוז הבית שלו הוא הסְפָר, שם היה זה תחביבו לנדוד אל תוך מישורי הפרא כדי לצוד מחיות הבר. אוסוולד נהג להכריז ש"אחרי המלחמה כולם מוזמנים אלי לערב שתייה!!".
מפקד הגדוד היה תומאס, פילוסוף קטן מימדים ממחוז הדעת. תחילה לא הבינו החיילים כיצד איש צנום זה עשוי להובילם לקרב, אך משהחלה התופת התגלה כמפקד אמיץ, ובעל כוחות גדולים בכישוף.
'אכן, לולא כל התלאות שעברתי' - כך ודאי יהרהר החייל שלנו - 'לא הייתי זוכה להכיר את כל האנשים הנפלאים והמשונים שעושים אותנו לעם אחד!'

מחוז המלך​

מחוז המלך מצוי בלב האימפריה, מחוז זה מתאפיין בפלאי בנייה המנציחים את תפארתה של האימפריה, לצד פשוטי עם היושבים בו מזה דורות. במרכז המחוז מצויה אטלס, הבירה האגדית של האימפריה כולה. עיר זו מאופיינת בבניינים גדולי מימדים ומצויים בה ארמונותיהם של ראשי השלטון, אך היא עדיין מכילה מעמד בינוני נרחב ושווקים תוססים. ממזרח לעיר מצויים פלאי הבנייה הגדולים, ובראשם מקדש בני הדרקון הקדוש והאוניברסיטה הקיסרית הגדולה. מצפון ומדרום לאלו פרוסות שמורות ציד ענקיות, ששטחן לא היה מבייש את זה של מדינות קטנות, ובעומקן חבויות אחוזות מסתוריות השייכות לבעלי האמצעים.
בדרום המחוז מצוי יער המלך, המהווה סמל לברית בין פאלה ואינטרה, זהו יער טהור המשמש כמוקד עליה לרגל. במערב המחוז, ישנן בעיקר עיירות קטנות ושטחים חקלאיים המיושבים על ידי משפחות גאות השוכנות שם מזה דורות רבים. מתוך שטחים אלו ראוי לציין את אגם האבלים, אגם יפהפה שמימיו שקופים, המשמש יחד עם השטחים המקיפים אותו כשמורה נוספת בבעלות הקיסר. עם הדורות, אפשרו הקיסרים למשפחות החללים של צבא האימפריה לבוא ולעבד את האדמה הפורייה שמסביב לאגם, וכך זכה הוא לשמו.

מחוז הדעת​

מחוז הבית של מוסד הפילוסופיה, מחוז הדעת, מצוי בצפון מזרח האימפריה. הר הפילוסופים מצוי בתוככי ההרים המושלגים המקיפים את גבולו הצפון מזרחי של המחוז, ועל כן השפעתם של הפילוסופים במחוז הדעת גדולה. רוב האצולה המקומית קשורה במוסד הפילוסופיה ובקיאה בנבכי הכישוף, ולכן המחוז ידוע בקדמתו בכל שקשור למדע והשכלה. פשוטי עם מיישבים אותו באופן יחסית דליל, ולרוב ימצאו בעיירות וכפרים קטנים המקיפים מצודה של אציל-מכשף מקומי.
בצפון המחוז נמתחת החומה הגדולה, היוצרת חיץ ברור בין אזור מתורבת זה למישורי הפרא המזדחלים מצפון. סדרה של נסיגות מפני הפרא, שהתרחשו בעשורים האחרונים, הסיגה את קו המצודות הקדמי שהיה בעבר בתוך מישורי הפרא - חזרה אל צדה הדרומי של החומה הגדולה (במפה, רואים את הריסות מצודת "נוטר הצפון" ואת מצודת "הנוטר החדש" שהוקמה במקומה). מבחינה גאוגרפית, זהו מחוז של מישורים וגבעות סלעיות ובעל מזג אוויר קר ויבש. בצפון, המישורים הופכים לטונדרה מושלגת ואז לרצועת הרים, המכוסים גם הם בשלג.

מחוז הברזל​

מחוז הברזל מצוי ממערב למחוז הדעת. החומה הגדולה ממשיכה גם לאורך גבולו הצפוני של מחוז זה, אלא שמצודות המשמר של מחוז הברזל עדיין ניצבות בתוככי מישורי הפרא, הודות לעקשנותם של יושביו ("הזקיף" ו"מבצר הברזל").
מחוז הברזל הוא התעשייתי ביותר מבין מחוזות האימפריה. הוא ידוע בנפחיות, כורי המצרף ומפעלי הברזל הגדולים שלו, עובדה שמשכה אליו גמדים רבים ועודדה את התאגידים הגדולים לבסס בו תשתית נרחבת. יושביו של המחוז הם על פי רוב תושבי ערים ובעלי מלאכה קשי יום הנשענים על יבוא תוצרת חקלאית באמצעות מערכת דרכים מפותחת יותר מאשר על גידול מזון בעבודת אדמה.
בצפון המחוז מצויה רצועת הרים, ובליבה - 'עיר המכרות' המשמשת כמעין בירה מקומית. בדרום ישנן בעיקר גבעות ושטחי מישורים, אך מלבד התנועה הערה בדרכים האזור הדרומי מיושב בדלילות יחסית.

מחוז הפסגות​

מחוז הפסגות שוכן מדרום לברזל. בדרום המחוז מצויה רצועה של הרים אדירי מימדים, האוצרים בתוכם מוקדים רוחניים כמו פסגת הנשרים והר רוחות הדרקונים. הרים טרשיים אלו הם שנתנו למחוז את שמו, והם מיושבים ב'גרעין הקשה' מבין תושביו, אנשים קשוחים הנודדים בהם דורות רבים, שם רועים הם עדרי צאן. במעמקי רצועת ההרים מצוי גם הגבול הדרומי של האימפריה, אך קו הגבול באזור זה אינו ברור, ורק בהגעה למושבות הגמדים הגדולות יתחוור שאנו כבר לא בגבולות האימפריה.
בצפון המחוז ישנם מישורים פוריים ונהרות גועשים, המתפתלים למרגלות ההרים. כאן התושבים הם ותיקים פחות ומסבירי פנים לעוברי אורח, ועוסקים לרוב ברעיית צאן, מסחר ועבודת האדמה.

מחוז השמש​

מחוז השמש מצוי מדרום למחוז המלך, זהו חבל ארץ עני, דל ויבש. שטחו המערבי מישורי ברובו, אך במרכזו מתחילות לצוץ גבעות, ההופכות להרים בקצהו המזרחי של המחוז. מזג האוויר בו חם ביחס לאימפריה הקרירה, כך שבעונות החמות הופכת האדמה לקשיחה וקשה לעיבוד. במרכז המחוז הקרקע מכוסה בזרדים ועשבים יבשים, ומכונה בשם - 'המישורים המצהיבים'. במישורים אלו מצויות גם שלוש הערים הגדולות, המכונות גם 'הערים התאומות', בהן משתכנים בצפיפות עניים רבים.
מחוז השמש הוא אחד המחוזות הוותיקים ביותר באימפריה. קיסרי העבר אף הקימו בו אתרים שונים לכבוד תפארתם, כגון מצודת השמש השוכנת בקצה המצוקים שבמזרח. גם כיום מדובר במחוז פעיל ויצרני, אך הוא נעשה לעני בעקבות עודף אוכלוסייה והגירה של חסרי כל מארצות הארורים שמדרום לאימפריה.

המחוז השחור​

המחוז השחור נקבע מדרום למחוז השמש, והוא בעל צורת משולש: בגבולו הצפוני מחוז השמש, ובשני צדיו מצויות ארצות הארורים שאינן חלק מהאימפריה. מחוז זה עומד בסימן הניגוד בין שטחו הקשה ליושביו המצוינים.
לא בכדי הייתה זו בעבר חלק מארצו של אל המוות, לפני שהשטח נכבש בידי האימפריה. אדמתו טרשית וקשה, וכמעט דבר אינו גדל בה. פני השטח רצופים בנהרות של נוזל שחור, סמיך ורעיל, היוצא מלועם של הרי געש וזורם עד לאגם השחור השוכן מחוץ לגבולות האימפריה. בדרום (לקראת קודקוד המשולש), הופכת האדמה לגרועה אפילו יותר, ורוחות המתים נוטות לרדוף אותה - בשטח המכונה 'האדמות המתות'. גם מיקומו בין ארצות הארורים נוטה לרעת המחוז, כך שבנוסף לכל הצרות נתונים תושביו לפשיטות מצד אל-מתים וכנופיות ארורים המצויות מעבר לגבול.
ניתן היה לצפות שבנסיבות אלו יתיישבו במחוז רק המסכנים והעניים ביותר, אך למעשה הדברים הם הפוכים בתכלית. החלוצים שיישבו את המחוז עם כיבושו היו מהטובים בבני האימפריה, ועד היום צאצאיהם הם אנשים אציליים וחדורי שליחות. אהבתם לחלקת ארצם הקשה היא ללא גבול, וזרים מביטים בתמיהה כששרים יושבי המחוז השחור על 'האשה הנכספת, שדמעותיה שחורות, ורק אוהביה רואים ביופייה'.

מחוז הזהב​

מחוז הזהב מצוי ממערב למחוזות הפסגות והברזל. זהו אחד המחוזות הגדולים ביותר באימפריה, והוא ידוע כ'אסם התבואה' שלה. רוב שטחו מישורי, ומכוסה בשדות חיטה שצבען העניק למחוז את שמו. שלושה נהרות גדולים, הרצופים בכפרים של חוואים ועובדי אדמה מסבירי פנים, חוצים את המחוז ממזרח למערב. שניים מהם נובעים מאגם דמעת הדרקון בצפון המחוז, אגם מוגבה בעל סגולות מיוחדות, הנמצא בלב טבעת הרים המקיפים את שיפוליו. בדרום המחוז ממשיכה רצועת ההרים ממחוז הפסגות, אך כאן הם מסמנים את גבולה הדרומי של האימפריה.

מחוז הסְפָר​

מחוז הסְפָר נמצא מצפון למחוז הזהב, והוא נפרס לאורך חלק נכבד מגבולה הצפוני של האימפריה. מחוז זה מופרד משאר האימפריה בשל מכשולים גאוגרפים שונים, כמו רצועות הרים וביצות, והנופים שבו זהים לערבות הקרירות והיבשות שבמישורי הפרא.
מיקומו המבודד של מחוז הסְפָר העמיד אותו תחת לחץ בלתי פוסק מצד הפרא, והפך אותו למחוז בעל אופי ייחודי. החומה הגדולה לא ממשיכה לאורך גבולו הצפוני, הוא כולל מצודה אחת בלבד, וכך הגבול נעשה מטושטש.
יושבי מחוז הסְפָר הם גדולי ממדים ונאמנים לאימפריה. לרוב הם מתגוררים בכפרים ועיירות קטנות, ומתפרנסים מרעיית צאן. הגבול המטושטש עם מישורי הפרא הוביל לכך שהם אמצו מנהגים הרווחים בקרב הברברים השוכנים שם, והם נוהגים לחצות את הגבול כעניין שבשגרה, לטובת ציד או הרפתקה טובה.
בצפון המחוז מצוי הר הקדמונים, המשמש כאתר עלייה לרגל וכלל בעבר סגולות מיוחדות.

מחוז הורדים​

מחוז הורדים הוא המחוז המערבי ביותר באימפריה, וגובל במחוזות הזהב והסְפָר. שמו ניתן לו בשל הורדים ופרחי הבר השונים הגדלים מעצמם בחבל ארץ זה, ומסמלים את פוריותו הרבה. רוב שטח המחוז מורכב ממישורים וגבעות המכוסים בעשב גבוה ובריא, וביניהם עושים נחלים רבים את דרכם מההרים שבגבול עם הסְפָר אל הים שבמערב. בצפון המחוז ישנו גבול עם מישורי הפרא, אך כאן חוזרת החומה הגדולה ומבהירה היכן עובר קו הגבול, לאחר מקטע ארוך בסְפָר בו היא נחסרה.
תושבי המחוז חיים בכפרים קטנים לצד ערי נמל גדולות. ארצם העשירה לא נלקחת כמובנת מאליה, ועל כן הם נוטים לנאמנות גבוהה כלפי פאלה, ורבים אף מוסיפים ומכירים תודה ללושיה אלת המזל והאהבה. אמנם קיימים בו כיסים של עוני (לרוב מדובר במהגרים שהגיעו מאזורי המלחמה בדרום הרחוק), אך בסיכומו של עניין זהו אחד המחוזות המבוססים והשלווים ביותר באימפריה.

המבנה השלטוני באימפריה​

בדורות הראשונים לקיומו של העולם הצעיר, בימים הרחוקים בהם הקימו המייסדים הקדמונים את הממלכה שלימים תיהפך לאימפריה, הייתה המנהיגות פשוטה ומובנת לכל. אותה קבוצת הרפתקנים אשר הקימה את האימפריה הפקידה בידי מנהיגם האהוב את השליטה בממלכה הקטנה, והוא ניהל אותה ישירות - בבטחה ובמסירות רבה. קרוב לוודאי שאיש צנוע זה מעולם לא שיער, שבקרב הדורות העתידיים יוכר בתואר "הקיסר הראשון של האימפריה", הקיסר ריצ'ארד המייסד.
במרוצת השנים התרחבה הממלכה. צאצאיו של ריצ'ארד, אשר ירשו את מעמדו כשליט, נאלצו לחלק את השטח לחלקות ולמנות מכובדים לתפקידי אצולה שינהלו בהן את ענייני השגרה. משהפכה הממלכה לאימפריה, קבוצות גדולות של חלקות אוגדו תחת המחוזות החדשים שנוצרו. בראש המחוזות מונו מושלים, אשר שלטו באדוני החלקות הגדולות, ואלה שלטו באדוני החלקות הקטנות מהן, וכך הלאה. בראשה של כל הפירמידה עמד הקיסר, ומושלי המחוזות פעלו תחת הנחיותיו.
אחר כך הגיעו שנות הניוון, והחצר הקיסרית החלה לשקוע בשחיתות ובפילוג. המשמעת מצדם של מושלי המחוזות החלה להתרופף, ולקלחת השלטונית הצטרף גם הממסד הדתי - כוהני פאלה וראשי הפילוסופים. קשייו של השלטון לנהל את ענייני היומיום עקב הפילוג שפשה בו התרבו, ואלצו את כוחות השוק ההפכפכים לקחת יוזמה ולהוביל את האימפריה. חברות פרטיות וגילדות החלו לקום ולשגשג, ולבסוף התאחדו לשלושה תאגידי ענק מונופוליסטיים. כיום התאגידים הללו מרכזים את רוב היזמות באימפריה, והם זכו במעמד מכובד בתוך הסדר הישן, סמוכים לשולחנו של הקיסר בזכות כוחם הכלכלי הרב.
אמנם, מינויו של הלמיר לקיסר הזמני סימן שינוי מגמה ברוחו של השלטון, והוביל לעלייתו המחודשת של הממסד הקיסרי. ועדיין, גם כיום תפקידו של הקיסר כרוך בתמרון בלתי פוסק בין גורמי הכוח השונים.
אין ספק, עבודתו של הלמיר סבוכה לאין ערוך מזו של ריצ'ארד המייסד. שהרי זה האחרון משל בימי הקדם הישנים והטובים, שהיו הימים בהם הכל עוד היה פשוט.

החצר הקיסרית​

בראש האימפריה עומד קיסר. הוא מושל בשמו של פאלה ומחזיק בסמכות אבסולוטית, אותה הוא מאציל לגורמי השלטון האחרים. באופן רשמי, סמכותו של הקיסר עוברת מכוח ירושה, אך בשנות הניוון הפלגנות הרבה בחצר הקיסרית הובילה לכך שהתואר לא תמיד עבר לקרובים ביותר מבחינת קשרי דם. סמכות דתית, עושר כלכלי ותהילה בשדה הקרב - כל אלו היוו בעת האחרונה סיבות מוצהרות חדשות למשיחתם של אישים כאלו ואחרים למעמד הקיסרות. ועם זאת, בפועל מדובר במשחק פוליטי המנוהל נכון, אשר אליו מתווסף בעיקר קורטוב של מזל.
לפני תריסר שנים נראה היה שמעמד הקיסרות הגיע לשפל חדש, כאשר עלה בידם של תככני החצר המושחתים למנות ילדה פעוטה לקיסרית האימפריה. כוונתם כמובן, הייתה ליצור ואקום שלטוני שיאפשר להם לשמש כשליטים בפועל. אולם תוכניתם השתבשה, כאשר דודה של אותה פעוטה מונה בדרך פתע לקיסר זמני עד שהקיסרית תגיע לגיל בגרות ותוכל לממש את סמכותה.
אותו דוד הינו הלמיר השלישי, ותריסר שנים לאחר המינוי ניתן להודות שמוסד הקיסרות השתנה לבלי היכר. הלמיר הוכיח עצמו כקיסר המשלב הגינות עם תבונה פוליטית חריפה. בתקופתו הוחלו רפורמות שצמצמו משמעותית את נגע השחיתות שפשה בשלטון, והיטו את האימפריה חזרה למגמת צמיחה. יתרה מזאת, הקיסר הזמני השכיל להכפיף תחת סמכותו את שאר גורמי הכוח - מעמד האצולה, הממסד הדתי והתאגידים הגדולים - כך שכיום אין הם מעיזים לחתור תחתיו בגלוי כפי שעשו לקודמיו.
אין ספק שהקיסרית הקדושה, שהיא כעת נערה מתבגרת, תזכה בבגרותה במעמד משודרג משמעותית בזכות מאמציו של דודה המסור. ועם זאת, לדעת רבים הלמיר השלישי הוא גם בעל חסרונות לא מעטים. שכן, זהו אדם שמרן וחמור סבר, שנאמנותו המוחלטת לסדר הישן אינה מכירה בגמישות. עולמו של הלמיר הוא עולם דיכוטומי, אבסולוטי: עולם שבו כוחות השחיתות והשינוי - אחד הם, ודינם אחד. עולם שבו כל כוח הקורא תיגר על הסדר הישן מהווה סכנה, הצומחת מתוך הניוון, ואיתה ניתן להתמודד רק במאבק חסר פשרות. לכן חריצותו של הלמיר אמנם עוררה פרץ של תקווה מחודשת בקרב רבים, אך גם דרדרה את ייאושם של אלו הכמהים לשינוי יסודי יותר, ותסכולם הגובר מפעפע מתחת לפני השטח, נותר ללא מענה.

מעמד האצולה​

תחת הקיסר מושלת רשת מסועפת של אצולה בסגנון פאודלי. האצילים הבכירים ביותר הם מושלי המחוזות, אך גם המחוזות מחולקים לחלקות ובתוכן תתי חלקות, ועל כל חלקה מופקד אציל. כך מגיעה רשת השלטון ממש עד לרמת ראשי הכפרים, כשכל אציל כפוף לדרג שמעליו. גם בקרב מעמד האצולה התואר מתקבל בדרך ירושה, אך כאן ישנה גמישות רבה בהרבה משום שהדרג העליון מוסמך למנות או להדיח את הדרג שמתחתיו. על פי רוב השימוש שנעשה בסמכות זו הוא למטרות ראויות, שכן המסורת המחייבת את האצולה להישאר קשובה לתושבים התערערה רק במעט מאז שהניוון אחז בצמרת השלטון. זאת ועוד, ישנם מקומות בהם אף נוצר נוהג שבו האציל נדרש לעבור מבחנים שונים כדי לקבל את הזכות לנהל את נתיניו. אולם מהצד השני, ישנם מקומות בהם הניוון בצמרת הספיק לחלחל מטה. כך קיימים מקרים לא מעטים בהם האצולה נרכשת בכסף או בנאמנות גרידא, ורווחת התושבים נפגעת בשל תפקודו של אציל דל בכישורים וחסר עניין.

הצבא האימפריאלי​

צבא האימפריה מורכב מצבאותיהם של המחוזות, הכפופים למושלי המחוזות. רובו עשוי מחילות רגלים, הזוכים לחיפוי נרחב מצד מכונות מצור כמו קטפולטות ובליסטראות. רוב היחידות הרכובות הן קלות והשימוש בהן מצומצם, אך בשורותיהן ישנם גם לגיונות של פרשים מובחרים - המכונים "הפרשים האימפריאליים".
מעל שריונו הקל, החייל האימפריאלי התקני לובש מעיל קצר לבן המעוטר בסמל הדרקון של האימפריה בצבע כחול. הוא חמוש בחנית ומגן, וחוגר גם חרב קצרה כנשק משני. יחידות העלית של צבא האימפריה הן לגיונות הפרשים האימפריאליים. אלו הם אבירים מיומנים, הרכובים על סוסי המלחמה הטובים ביותר. הפרש האימפריאלי עטוי שריון לוחות כבד שעליו מעיל קצר כחול, הכולל אף הוא את סמל הדרקון בצבע לבן, לצד סמל הכתר המסמן את פאלה. הפרשים האימפריאליים חמושים במגנים רחבים ורומח, ונשקם המשני הוא החרב הארוכה. בניגוד לשאר הצבא, לגיונות אלו כפופים ישירות למרותו של הקיסר.

מסדר בני הדרקון הקדוש​

מסדר בני הדרקון הקדוש הינו אחד משלושת התאגידים הגדולים. זהו תאגיד ענק שעושרו המופלג עשוי לעורר קנאה גם בקרב מלכים, אך ייעודו הרשמי הוא לעודד את עבודת האלילים הטהורה ותו לא.
בפועל, הכל יודעים שהמסדר נועד לקדם את האינטרסים של הממסד הדתי ולחזק את השפעתו באימפריה. פעילותו ענפה ומורגשת, מהפוליטיקה בחצר הקיסרית ועד לבתי דין ומטיפים נודדים הפועלים בקצותיה הנידחים ביותר של האימפריה. זרועו הארוכה של המסדר מגיעה אפילו לארצות רחוקות, שם תהילתו מופצת בזכות מיסיונרים חרוצים הנושאים בשמו את דבר התורה של פאלה.

מסדר "היד הנדיבה"​

מסדר ה"יד הנדיבה" הינו מונופול פיננסי, בנק אדיר המהווה אחד מבין שלושת התאגידים הגדולים. עסקיו כבר מזמן חצו את גבולות האימפריה, וניתן למצוא את נציגי ה"יד הנדיבה" בכל רחבי היבשת - בעומקי הפרא, בממלכות הארורים, ואפילו בארצות הדרום ובאימפריית תיאטיס. סוגי ההלוואות שמעניקה "היד" הם מגוונים: מנציג מפוקפק בפונדק שכוח-אל שעשוי להעניק הלוואות קטנות לחבורת הרפתקנים המבקשת להצטייד, ועד לחבילות חילוץ בסכומים דמיוניים הניתנות למלכים ומדינות.
בזכות משאביה הכלכליים "היד הנדיבה" יכולה להרשות לעצמה כוח זרוע משמעותי, ובשירותה פועל מערך גבייה אימתני וחסר מעצורים. השמועות מספרות שאפילו הגיבורים הגדולים ביותר מועסקים לפעמים בשירותה של "היד", למשל כדי לקדם עסקאות חשובות או כדי לפקוד חייבים מסוכנים במיוחד. כוחה של "היד" מתבטא גם במישור הפוליטי, ולעיתים קרובות ההשפעה הכלכלית הניכרת שלה על קופת האימפריה מאלצת אפילו את הדרגים הגבוהים ביותר לסגת בפני התביעות והאינטרסים העסקיים שהיא בוחרת לקדם.

החברה לפיתוח מחוזות הצפון​

"החברה לפיתוח מחוזות הצפון", הידועה בפי כל בשם המקוצר "החברה לפיתוח", הינה התאגיד הצעיר ביותר מבין שלושת התאגידים הגדולים. ארגון זה הוא למעשה מונופול ענק, העוסק במגוון תחומי הפיתוח היצרניים בכלכלת האימפריה - מסחר, בינוי, תעשייה, הקמת תשתיות ואיגוד הגילדות המקצועיות. כאשר קם יזם נמרץ ושואף להקים נתיב מסחר חדש - הוא פונה תחילה אל החברה לפיתוח, ואפילו הממסד השלטוני מעדיף למסור לידיה מכרזי ענק כאשר הוא מצפה שהפרויקט ינוהל ביעילות. אמנם, כאשר החברה לפיתוח התאגדה במקור מטרתה המוצהרת הייתה לצמצם את הפרא שהחל לכרסם במחוזות הצפון, ומכאן שמה המלא. אולם כיום, היא מנהלת את פעילותה בכל רחבי האימפריה ואף החלה להרחיב את עסקיה לעבר ארצות רחוקות.
האינטרסים של החברה לפיתוח, כמו אלו של שאר התאגידים, הם בעיקרם כלכליים. היא מצהירה שיחסיה עם גורמי הכוח האחרים הם חבריים ועסקיים בלבד, ושחלילה לה מלנהל סכסוך עם מי מהם. עם זאת, ככל שאר השחקנים הגדולים, מתחת לפני השטח גם התאגיד הזה שקוע עד הצוואר בתככים ולחצים כוחניים המיועדים לקידום האינטרסים שלו. לפעמים מדובר בסחיטת הקלות ותמיכה מצד השלטון, או בהפעלת לחץ המכוונת להקל את התנאים של מכרז גדול. לפעמים אף מדובר במזימות ריגול ובביצוע עבירות חמורות על החוק, למשל כאשר נדרש לכופף תאגיד אחר המקשיח עמדות במשא מתן.

"ניצוץ תקווה ואש" הוא עולם מערכה שנבנה למשחק תפקידים בסגנון פנטזיה קלאסית. ביסודו של העולם קיים מתח תמידי בין "הסדר הישן", שיטה אלילית ומונרכית, לבין כוחות של שינוי - שעלולים להיות כוחות הפרא, כוחות של רפורמה, או פשוט כוחות הרס ודיכוי. ברקע תמיד קיים החשש מפני שובה של "המהפכה", המתיימרת לעקור את כל הסדר הישן מיסודו ולכונן שיטה שוויונית וצודקת יותר.

בחלק הראשון אציג את מפת העולם, פתיח והצגה כללית של עולם המערכה. בנוסף תמצאו מידע על האמונה בעולם, הסבר על הדת השלטת ביבשת כולל פירוט על חמשת האלילים הגדולים.
החלק השני של העולם מפרט על האימפריה.

היום ה-41 לעונת הטבע, שנה 1109 לייסודה של אימפריית הדרקון​

רחובותיה של אטלס, הבירה הקיסרית, מלאים עד אפס מקום. ההמון צוהל, מריע, מזיל דמעות של אושר ואנחת רווחה - ובמרכזו צועדים לוחמיו הגאים ועטורי הניצחון של הצבא האימפריאלי. המלחמה הסתיימה.
שש שנים עברו מאז פרוץ המהפכה ועד לדיכויה. שש שנים בהן התחוללה מלחמה איומה, עקובה מדם, שלימים תקרא בפי כל, בפשטות, "המלחמה הגדולה", ואולי אף הייתה זו המלחמה הנוראה ביותר שידעה האימפריה מאז היווסדה.
אך כעת זהו זמן לחגיגות, השכול ושיקום ההרס יחכו ליום אחר. הקהל משליך פרחים אל עבר הצועדים. רעיות והורים מנופפים לאהוביהם המשתתפים בו. החיילים הצועדים עצמם, לעומת זאת, נראים בעיקר יגעים מכל תלאותיהם.
לבסוף מגיע המצעד אל הכיכר המרכזית, שם ההתרגשות נוסקת לשיאה. הוד מעלתו, הקיסר הזמני הלמיר השלישי, מחכה שם. המצעד נעצר. גיבורי המלחמה האמיצים ביותר, שצעדו עד כה בראש, ניגשים ברוב טקס אל הקיסר הזמני כדי להגיש באופן רשמי את מסמכי הכניעה של המהפכנים המובסים. הם מגישים את המסמך, ואז מצדיעים - זקופים ונרגשים מגודל המעמד והכבוד.
ואז, פתאום, מצדיע הקיסר הזמני בחזרה. אמנם הוא בכיר מהם, אך היום אין זה משנה, ולרגע חולף נדמה שלחלוחית דקה צצה על פניו חמורי הסבר של הוד מעלתו. בוודאי אומר הוא לעצמו בלב: "תודה.
תודה על כל מה שעשיתם. תודה על שהצלתם את האימפריה, את היבשת, ואולי אף את העולם כולו".
כשהקיסר הזמני מצדיע חזרה, התרגשות הקהל מגיעה לשיאה. זהו הרגע לו חיכו כולם, הרגע בו הניצחון שלם ונצחי.
יחי הקיסר, תחי האימפריה, יחי הדרקון הקדוש. יחי הסדר הישן, במלוא תפארתו.
מי יתן וימשול לעד.

הסבר כללי על עולם המערכה:​

"ניצוץ תקווה ואש" הוא עולם מערכה שנבנה למשחק תפקידים בסגנון פנטזיה קלאסית. ביסודו של העולם קיים מתח תמידי בין "הסדר הישן", שיטה אלילית ומונרכית, לבין כוחות של שינוי - שעלולים להיות כוחות הפרא, כוחות של רפורמה, או פשוט כוחות הרס ודיכוי. ברקע תמיד קיים החשש מפני שובה של "המהפכה", המתיימרת לעקור את כל הסדר הישן מיסודו ולכונן שיטה שוויונית וצודקת יותר.
המפה שפרסמתי היא מפה של יבשת בשם סדן הזהב, המהווה את כל העולם שמוכר לדמויות. קנה המידה מאוד גדול - חציית היבשת ממזרח למערב עורכת כשנה על גבי סוס. בנוסף קיימות יבשות אחרות שעדיין אינן ידועות בעולם המוכר, ולכל אחת מהן מוטיב שונה: צפונית להרי החושך - יבשת בסגנון המזרח הרחוק, דרומית למפה - יבשת בסגנון ערבי/סטימפאנק, ומעבר לים - יבשת חדשה במוטיב של גילוי אמריקה. כרגע היבשות הללו אינן רלוונטיות, והן כנראה יבנו רק כשהקבוצה תרצה לנסות משהו אחר לגמרי, או בהרפתקת מסע מרחיקת לכת במיוחד. בקיצור, היבשות עם המוטיבים השונים הן פוטנציאל לפתח את העולם למקומות שונים, שטרם נעשה בו שימוש.
אפשר לשחק את "ניצוץ תקווה ואש" בשיטות רבות, כולל גרסאות מו"ד בהן הדמויות הן גיבורות המשפיעות על הסדר העולמי. מצד שני, השיטה בה אני משחק מצמצמת בכוחן של הדמויות, כך שעלילת עולם המערכה היא רק רקע לפיתוח משחק התפקידים וההרפתקה. כמו כן, אפשר לשחק את עולם המערכה באזורים גאוגרפיים שונים ("האימפריה" בצפון, ממלכות הדרום הרחוקות וכו'), ובתקופות זמן שונות (למשל, לפני/אחרי/בזמן המלחמה הגדולה). ברירת המחדל שלי היא לפתוח באזור יחסית שקט של האימפריה, לאחר סיום המלחמה הגדולה.

התשתית האידיאולוגית: האמונה האלילית​

רוב שוכני יבשת "סדן הזהב" חולקים אמונה משותפת בחמשת האלילים הגדולים, שבראו ברוב חסדם את העולם הצעיר וכעת שולטים יחדיו על כל תחומי הקיום שבו. קיומם של האלילים, השוכנים במישור העליון (מעין יבשת חמישית), הוא עובדה שרירה בעולם זה. האלילים אינם נוהגים להתערב בצרותיהם התפלות של בני התמותה. במקום זאת, הם מעדיפים לעסוק בעניינים החשובים של יושבי המרום, עניינים כמו טיפוח חלקתם השמימית, מערכות היחסים הסבוכות שלהם, וכמובן - כבודם ומעמדם האישי. היות והעולם הצעיר משמש כזירה נוספת בו יכולים האלילים להשוות את גדולתם, ששים הם לעודד את בני התמותה לבחור אליל ולעבוד אותו. בתמורה לנאמנותם, זוכים בני התמותה לטעום מכוחותיו של הפטרון באמצעות מעמד הכהונה.
זר מעולמנו, לו יכול היה לבקר ב"סדן הזהב", עשוי היה להשוות את אופיים של חמשת האלילים לאופי החומרי של אלילי המיתולוגיות העתיקות. ממש כמו זאוס מיוון או אמטראסו מיפן, גם אלילי "סדן הזהב" הם בעלי אופי ארצי ואינטרסים אישיים. לפעמים הם מונעים מיצרם, לעתים הם אף גחמניים. כאשר מתלהטים היצרים האלילים עלולים להתדרדר לעימות זה עם זה - עניין שמחלחל גם לצאן מרעיתם הנאמן שעל הארץ. לכן, רוב תושבי "סדן הזהב" מעידים על עצמם כעל משרתיו של אחד מחמשת האלילים, תוך כיבודם של השאר.
חמשת האלילים הם:

פאלה​

אל המלכים והכבוד. פאלה מתגלם כדרקון זהב ענק, עטוי שריון ונושא את חרב המלכים. עוצמתו האגדית עולה אף על זו של רעיו האלילים, והוא שומרה ופטרונה של אימפריית הדרקון הגדולה, בה הוא מכונה גם "הדרקון הקדוש" (על האימפריה - יפורט בהמשך). כוחו האדיר מביא לכך שמאמיניו נפוצים הם, גם הרחק מעבר לגבולות האימפריה, ופולחנו מגיע ממש עד לממלכת אקסנדריה הרחוקה, השוכנת למרגלות החוף הדרומי.
ועם זאת, הכוח אינו מקור הסמכות היחיד של אליל זה. "הדרקון הקדוש" ונאמניו הם בעלי תודעה מוסרית חזקה וחוש צדק מפותח, ודרכיו הם דרכי המונרכיה הנאורה שמאפשרת את צמיחתם של הסדר והתרבות בעולם הצעיר. הוא מנחה את האצילים לנהוג בחמלה ובהגינות כלפי פשוטי העם - ומנחה את פשוטי העם לעבוד את אדוניהם במסירות. הפאלדין, אביר אצילי ונועז, קרוי על שמו של האליל - "נותן הדין של פאלה".
סמלו של פאלה הוא הכתר הגדול.

אינטרה​

אלת הטבע והפרא המזדחל. אינטרה נתפסת כבת חסותו של פאלה, ולכן "הדרקון הקדוש" האציל בידיה את הסמכות על הטבע והפרא, שנוצרו בידי חמשת האלילים כולם כאשר בראו יחדיו את העולם הצעיר. בעתות שגרה, הטבע נעים לעין ומשרת את בני התמותה. אך משחוטאים הם לאלילים - נקראת אינטרה להטיל עונש באמצעות הפרא המזדחל ומחלת הליקנטרופיה הנוראה, ולכן החשש מחמתה הוא גדול. רוב מאמיניה של אלת הטבע הם תושבי הפרא הלא מיושב, או יושבי הפריפריה של הממלכות הגדולות. כמו כן, מספרים שבאדמות הדרום הרחוקות עובדים אותה האלפים, מתוך דוכסויות מסתוריות החבויות בעומק יערות העד המצויים שם.
סמלה של אנטרה הוא העלה.

לקליס​

אל המוות והארורים. לקליס הוא הפטרון של ממלכות הארורים, השוכנות מדרום לאימפריה. ממלכותיו הן ארצות שממה, עניות ונחשלות, ובהן רודים המלכים האל-מתים בעבדיהם החיים בדלות רבה. כמו המוות שעליו הוא חולש, לקליס אינו טוב או רע, הוא פשוט קיים. ועם זאת, רבים ממאמיניו נוהגים באכזריות ובדיכוי: משאזל מזלו עשוי ההרפתקן בעולמנו להיתקל אף בכתות של בעלי-אוב, המקריבים את שבוייהם החיים בפולחן לכבודו של מלכם ופטרונם.
בעולם שבו הסדר החברתי אינו שוויוני ומחולק למעמדות רבים, מקבל לקליס אחריות נוספת, ואף עיקרית: תוארו כ"אל הארורים", שהופך אותו למושא תפילתם של המעמדות הנחותים (המעמדות ה"ארורים"). בתוארו זה עובדים אותו רבים מהעניים והדלים ביבשת, ולקליס, משנאלץ לקבל את האחריות על המסכנים הללו - גומל להם לפעמים בישועה.
סמלו של לקליס הוא העורב.

לושיה​

אלת המזל והאהבה. לושיה היא החמקמקה והמסתורית מבין האלילים, אך האגדות מספרות על כוחה האדיר שכמעט שווה לזה של פאלה. מאמיניה של לושיה הם לרוב זוגות האוהבים הצעירים, להם היא מוכרת כמלכתה של אהבת אמת טהורה. גם בחתימת עסקאות נוהגים הבריות לברך את אלת האהבה, שכן היא משרה רוח של אמון הדדי בין הצדדים המתחייבים. ועם זאת, בהיקרא שמה, עשוי מבין עניין לנוע בסקרנות - שכן זוהי גם ה"ג'וקר" מבין מחמשת האלילים. בשולי החברה נוהגים נזירים מסתוריים, מפיצי סמי-קסם ומהמרים משופשפים - לעבוד דווקא את אלת האהבה והמזל. השמועות מספרות שלעתים, זוכים הם אף לטעום מכוחה האדיר.
סמלה של לושיה הוא התלתן המרובע.

ורמיליון​

אל האש והמלחמה. זהו האליל הרשע מבין החמישה, הנוהג לקרוא תיגר על מלכותו של פאלה. ורמיליון מתגלם כמפלצת מטילת אימה: גופו דמוי אדם שרירי, ראשו ראש אריה שחור רעמה, ועיניו בוערות. פרוותו של ורמיליון אדומה כדם ובידיו אלה כבדה ואימתנית - הנשק החביב עליו.
ורמיליון מקדש את הכוח, האלימות והמלחמה. תורתו האפלה מודה שאין כל פסול בלשדוד אדם זקן מאוצרותיו, בתנאי שזה האחרון היה מספיק חלש כדי להרוויח את סבלו ביושר. משדחו רוב אומות העולם את דרכיו הרעות, אימץ ורמיליון לפני דורות רבים את ממלכת תיאטיס בדרום הרחוק, בה הכוח מקודש ומשמש כערך עליון. ממלכת נבלים זו מערערת כבר דורות רבים את שלומן של ארצות הדרום הרחוקות, ולא אחת נדרשות שאר האומות באזור להתאחד על מנת לעצור את לוחמיה הנחושים, העשויים ללא חת. בשנים האחרונות נהנית תיאטיס מעדנה מחודשת, כוחותיה מתפשטים ונושאים את דבר האש והמלחמה של ורמיליון פטרונם. כוחה עולה, בעוד שאימפריית הדרקון בצפון ממשיכה לדעוך, וכיום נכונים כבר רבים ביבשת להכיר בתואר המחודש - "אימפריית תיאטיס".
סמלו של ורמיליון הוא הלהבה.

הפילוסופים​

בעולם בו יש אמונה אלילית חזקה, לצד מחלוקת וניגודים רבים בין האלילים, מצאו עצמם המאמינים בעמדה שמצריכה מהם ליישב את הניגודים בין האלילים כדי להימנע מאנרכיה. לצורך זה הוקם ממסד ה"פילוסופים", גוף המורכב מחכמים ומומחים בדת שמטרתו היא ליישב את הניגודים בין האלילים וליצור חוק קוהרנטי ומוסכם בין המאמינים באלילים השונים. פילוסופים שוכנים בערים הגדולות בכל רחבי היבשת, אך מושבם המרכזי הוא ב"הר הפילוסופים" שבמחוז הדעת בצפון אימפריית הדרקון. לפילוסופים אין צורך בסולם דרגות רשמי, וההתקדמות בתוך הממסד נעשית על סמך שם וההכרה בחוכמתו וידענותו של הפילוסוף.
בניגוד לתוקף הדתי החזק שמיוחס לפילוסופים, באופן מעשי לא מדובר בממסד בעל אופי דתי רגשני, אלא במוסד רציונלי, ציני ומדעי. יכולתם לשלב בין תורות האלילים השונים היא מעשה אומנות של ממש, הנעשית בכלים של הגיון בלבד. חשוב להבין שהפילוסופים מתקיימים לצד הממסדים הדתיים של שאר האלילים - ולא בהכרח מעליהם. לכן, יש שמתמרמרים ורואים בפילוסופים את אחד הממסדים הכי בלתי דתיים ביבשת, בעת שחלק מפשוטי העם מזהים בהם ריחוק ואף אטימות כלפי העוולות שהחוק ההגיוני והחכם שלהם יוצר.
סמל הפילוסופיה הוא המחומש.
הכתבה השנייה בסדרה על העולם סוקרת את האימפריה.