הנשגבים תחיית התקווה הסולארית: המשך רשומות

[נוקס]

מרחוק עלו ארובות עשן. גל הפליטים שהגיע אל צריסקרו עדין נשא על עצמו את ריח העשן שעלה מבתיהם ההרוסים, היה זה כרעם ביום בהיר ללא הזהרה כשצבא הפולשים כבש את מה שהיה ביתם. הפליטים נכנסו בצעד עייף אל העיר שהייתה תקוותם למפלט, מנוחה ואולי לעתיד טוב יותר. אך יותר חשוב מכך היה הליגיון שחנה בצ'ירסקארו.

הליגיון לבית וו'ניף לא הטריד את מנוחתם של שלושת הסולארים שחנו בעיר כשבועיים, אך מעשיהם היו מסקרנים. במרבית הזמן היה הליגיון שולח לוחמים אל עומק הריסות צ'ירסקרו, להוציא את האוצרות הקבורים מהעידן הראשון. עכברוש לשבועים בחן את הענין, "בשביל למתוח את הרגליים" וכשחזר סיפר כי עד כה לא נמצא דבר מה ששווה להפסיק את המנוחה בגללו.

אגנון קאבוט דאג לזייף. המנוחה בעיר עשתה לו טוב, היתה זו נקודה של שקט בימים של חוסר שלווה, לפתע מצא עצמו עובד בפונדק דרכים לאחר שנתן הופעה טובה אולי אפילו טובה מידיי. כשהיה בנקסוס הייתה לו הופעה כל כך מוצלחת (וכוונות טובות) עד שמועצת נקסוס נאלצה לשלוח מסר ברור, לאחר אירוע זה הוא למד את הלקח והקפיד לזייף כדי לא למשוך תשומת לב. היה דבר אחר שמשך את תשומת ליבם של התושבים, היה זה נמר הדרום שחזר.

כניסתו של האיש לא הייתה סיבה להפסיק את ההופעה, לאחרונה הגיעו אנשים רבים לצ'רסקרו ואגנון למד להבליג על ההפרעות הקטנות בזמן שהקהל ניכנס והיה דואג לזייף כל פעם שלקוח יצא, לאיש היה לו נשק זהוב בולט על הגב ומבט עמוק של כאב. אגנון זיהה את המבט, גם הוא נשא אותו במשך זמן רב. אחריו נכנס בחור זהוב שיער וחזה חשוף, בידו החזיק קשת זהובה. אגנון לא הצליח לפענח את מבטו. רגע לאחר שהתיישבו ראה אגנון את עכברוש לשבועיים מציץ מאחורי האיש בעל תותח האוריכלקום ומתחיל שיחה איתו. המלצרית שנגשה לשולחן הרימה גבה מבקשתו של חשוף החזה וחזרה כעבור זמן מה והניחה סיר גדול וכבד, נראה כי האיש התענג על ארוחתו.

לא הייתה סיבה לדריכות לפחות עד שדם הדרקון ניכנס. נמר הדרום שוחח עם השניים ונראה כי הינהן בחיוך, אגנון הבין שהדברים מתנהלים על מי מנוחות ובאמת לא הייתה סיבה להפסיק לנגן, אט אט נרגעו הרוחות מכנסתם של הזרים והמנגינה חזרה לאפוף את המקום ולא לחשושים. כשנכנס דם הדרקון שינה אגנון את תנוחת עמידתו בעודו יורד אוקטבה. היה זה שיר על פלך נהר שהיה נשקו וכעת המתין לראות מה מי יעשה את הצעד הראשון. הוא ראה את תגובות הסולארים ויגע שגם הם הבחינו בנכנס, כעבור רגע הם יצאו מהבאר, הפעם אגנון היה במיטבו וצליל הפלג הזך מילאו את הפונדק, הוא קיווה למשוך את תשומת לבם של השומעים. "לא משלמים לי מספיק" רטן בקול ויצא אחר חבריו הסולארים.

הרחוב בו היה הפונדק היה מרוחק ממרכז העיר ועם זאת היה מלא בבני אדם.
כשיצא אגנון הוא הספיק לארות את עכברוש רץ לו לדרכו, "לומר שלום" אמר לפני שנעלם בצללים.
"דניאל בן-חור" אמר האיש שלפני רגע היה תותח על כתפו והושיט את ידו.
"אגנון קאבוט" ענה ולחץ את היד.
"וזה רמץ לדורות" אמר דניאל והצביע לעבר חשוף החזה.
"ראיתי את עכברוש נעלם באחת הסימטאות."
"שלחתי את עכברוש להזמין את מפקד הלגיון להתמודד מול אתגר חייו אך אינני משער שהוא יגיע."
בכי תפס את אוזנו של אגנון, הוא למד להכיר את בכיים של תנוקות והבכי ששמע היה חלוש והעידו על אפיסת כוחות. פליטים נוספים הגיעו לצ'ירסקארו וריח השריפה עדין דבק בבגדיהם. אגנון נשא את מבטו לשמיים, מרחוק עלו ארובות עשן.
עכברוש חזר כעבור מספר רגעים וחיוך רחב על פניו, "לא מצאתי אותו".

הם חצו את המרחק במהירות, הכפר היה במרחק של עשרים קילומטר. נמר הדרום הוביל את ראש החץ בעודו רוכב על שד הצירעה שזימנה לו סנונית הסתיו הבודדה, בצדדיו היו שתי בועות, באחת עכברוש ובשניה אגנון. תחתם, מעט קדימה, דהרה סימהאטה ועליה רכובים רמץ ודניאל. הם נעצרו כקילומטר, מעיירת הסחר שנשרפה עד אפר, מביטים על הנעשה בה. הצבא שכבש את העיירה עדין חנה במקום ובניינים חדשים הוקמו על גבי ההריסות, במרכז הכפר הייתה חפירה גדולה ובמרכזה מכונה אדירה שנבנתה מחמשת סוגי המתכות, מעל הכפר חגו באיטיות שש תולעי מתכת.

מבטו של רמץ הופנה קדימה, מעבר לחיילים, בין המבנים ותחת מכונת הענק, "יש מבנה במרכז החפירה לפי המתארים עליו נראה כי הוא נועד לתעל מהות."
"זוזי כבר." אמר נמר והשדה שעליה רכב נסקה מעלה.

 

[doctor arbitration]

עכברוש לשבועיים עמד מעל מפקד הלגיון הקיסרי. לפני שניה אחת וארבע מכות עם כף ידו הפתוחה, מפקד הלגיון איים על חייו עם מוט אכזרי מג'ייד כחול. עתה, הוא נאבק בפראות לקום, לא מסוגל להזיז את ארבע גפיו. "ובכן, לפי ההתנהגות הזו נראה כאילו לא תגיע מחר" עכברוש המשועשע פיטם את המקטרת שלו, והצית אותה עם גפרור שהדליק על רגלו. "מוטב יהיה אם אנצל את המצב. אם כך.. אתה מפחד שאנשיך ידעו שחדרתי את הגנותיך? אינך מוכן לקבל סיכונים בגלל כבודך האישי? כבוד הוא שטות, ואמחק את שלך!".

השומרים שנמנמו ליד בקתתו של מפקד הלגיון התעוררו למשמע קול פיצוח עץ רם. בדלת העץ הכבדה היה נעוץ מוט ג'ייד כחול, ועליו תחתונים רקומים ממשי יוקרתי להפליא, מתנוססים כדגל על תורן. בתוך אחת הסמטאות, צל חרישי התגלגל מצחוק.

---

עכברוש נפרש מחדש כשהגיע אל ארבעת הסולארים. "מצטער מאוד נמר", הוא חייך, מעט דומע. "לא הצלחתי למצוא אותו".

 

[נוקס]

מכונות החפירה גרפו את האדמה. עיירת הנהר איבדה את אנשיה לכובשים שהגיעו לפתע מהשמיים בספינת הענק שכרגע הוקפה בחיילים, תושבי הכפר פונו מבתיהם והובלו אל עגלות כליאה שהורדו מהספינה. רחובות העיירה לא נותרו שוממים, מכונות ואנשים פיזרו את החול שהוצא מהבור שהתרחב במהירות, ערמות אדמה החלו מכסות רחובות, צמחיה ובתים. מלבושם של האנשים היה זהה, כל גופם היה מכוסה על ראשם חבשו מעין כובע ועל עינהם משקפי עדשות. תנועת האנשים והמכונות הייתה מתואמת להפליא והיא לא חדלה לרגע, מידיי פעם עברו שליחים והעבירו הוראות, כשסיימו הם חזרו לאוהל שממנו הם יצאו ושוב יצאו להעביר פקודות. ממעל חגו שש תולעי ענק, בפקודות שניתנו להם נאמר כי עליהם להמשיך ולצפות בזרים. קבוצת חיילים ובראשם מפקד, החלה לצעוד אל מיחוץ למחנה. הזרים לא הוו איום לחיילי יוגאש...

הסולארים צפו על המתרחש בעיר. הארגון היה ללא דופי ונראה כי מבנה המנסה שהיה בעבר תחת הכיכר המרכזית החל נחשף אט אט.
אגנון קאבוט בחן את ההתקדמות. המראה שנחשף לפניו לא מצא חן בעיניו, היתה זו פעולה צבאית ברורה והוא חיפש נקודות תורפה, "הם יעילים. מאוד יעילים והם יעזבו עד הערב כפי הנראה." אמר. 'אם אלו כובשי הדרום נצתרך לפעול במהירות.', חשב ולא הוסיף.
עכברוש לשבועיים חייך מאוזן לאוזן. הוא ידע מה הוא רוצה אך יקח לכך כמה דקות. 'סילחו לי לרגע' אמר והתיישב על האדמה. מהות החלה לעטוף את גופו.

דניאל בן-חור לא התכוון להמתין זמן רב, הפולשים לקחו את אנשי הכפר ונראה בוודאות כי הפכו לעבדים. 'הזמן לא לטובת אנשי הכפר. אני יורד מטה לשמוע מה יש להם לומר.' דניאל בן-חור החל צועד לכיוון חוליית החיילים.
רמץ לדורות הביט על החיילים ולאחר רגע על עכברוש שישב וחייך 'יש להם משקפיים יפים... דניאל! חכה! '.

 

[doctor arbitration]

דניאל בן חור ורמץ לדורות התקדמו אל עבר החיילים. לבסוף, שתי הקבוצות עצרו אחת מול השני. מפקדם של החיילים ניסה לגרש את שני הסולארים, אך ללא הועיל. התנהגותם המוזרה ודרישתם לראות את מפקדו הכניעו אותו לבסוף. הוא ואנשיו החלו ללוות את הסולארים אל העיר.

באמצע הדרך, עכברוש לשבועיים ואגאנון קאבוט הצטרפו אליהם, לאחר המדיטציה של עכברוש. עתה גופו פעם באור זהוב רך, מתוגבר מהתעצומה שהפעיל. "הם כבר עשו משהו שיתרץ את שחיטתם?" הוא שאל את דניאל, והלה הניד בראשו לשלילה.

הם הובלו אל אוהל הפיקוד הרחב במכרז העיר. מתוך האוהל יצא אדם ענקי. גובהו היה לפחות שלושה וחצי מטרים, ונדמה כי הוא עשוי כולו מכסף ירח. הוא הביט בסולארים בבוז קר, והציג את עצמו בתור תפרחת צדקנית יתר על המידה, נשגבו של אוטוקטון. שיחה קצרה עמו ונסיונות להבהיר לו את עמדת הבריאה עלו בתוהו. תפרחת הבהיר לסולארים שאלא אם הם יוכיחו את עצמם בתחרות עמו, כל תחרות שהיא, יפסיק לדבר איתם וישקול לצרף אותם אל העבדים שכבר עולים לספינות. עכברוש לשבועיים צעד קדימה והכריז על תחרות פרצופים!

תפרחת המשועשע הסכים, וקבע שאם עכברוש יוכל לשמור על אותו פרצוף עד השקיעה - הוא יסכים לשאת ולתת איתם. כיסאות הונחו לפני שני הנשגבים, וכשתפרחת ניגש להתיישב בשלו, ונעל את כל גופו בסדרת רעשים מתכתיים, עכברוש נחר ונעץ את רמיזה מהוססת בכיסאו, מנתר ונאחז בה כשהוא הפוך באוויר, פניו מול פניו של תפרחת, ועליהם נסוך החיוך הגדול ביותר שיכל לעטות.

כך הם ישבו עד השקיעה.

 

[נוקס]

אומרים שהזמן מרפה את הכל.
אגנון קאבוט המתין עד שעכברוש לשבועיים יסיים את עניניו, הוא ישב באוהלו של תפרחת צדקנית יתר על המידה וצפה בשניים מביטים אחד על השני. השמש הבלתי מנוצח צעד בשמיים והצללים התארכו, השקיעה תגיע בקרוב והשמיים יכוסו בשלל צבעים, כשיגיע הרגע ייסתיים קרב המבטים בין השניים. זה יקח עוד זמן מה. אגנון הפנה את עיניו לכיוון צפון-מערב והביט על בד האוהל כמנסה לראות דרכו, רעש מכונות החפירה לא הפסיק מהרגע שהגיעו לעיירה. 'יש דרכים אחרות להוכיח שאנו סולארים, הדרך שבה עכברוש בחר עלולה לגזול לנו זמן רב. הם חופרים, חופרים עמוק ובקרוב ישיגו את מבקושם...'. הניצנוץ בעיניו של תפרחת היה קבוע ולא טבעי בברור. 'הוא משהה אותנו...' אגנון קם ממקומו והחל צועד לכיוון השולחן שעליו הונחו כוסות יין ופירות, הוא משך מערמת הפירות תפוז והחל מקלף אותו. 'הם הגיעו עד לפה בזמן קצר. הם הגיעו להרבה מקומות בזמן קצר. תפרחת לא הביא עימו חיילים רבים אך לא מספיק כדי להתמודד ליגיון של הממלכה אם רק היינו יכולים להביא אותם... אולי היינו יכולים לכלוא ולהוציא מידע בנוגע לפעולות ה... האוטוקטונים..., אם הגיעו עד לפה לחפור מנסה המודיעין שלהם טוב, יותר מידיי טוב, הם בבירור יודעים על הליגיון שחונה בצ'ריסקרו ועדין שלחו כוח קטן... הוא אמר שהם לא מתכוונים להוציא דבר מהמנסה... כוח צבאי נועד כדי להשלים מטרה... מה מטרתם...? למה פה?... מה יש במנסה?...'. ליכלוך זהוב דק כיסה את ידיו של אגנון, התפוז היה בושרני ועסיסי והותיר סימנים על ידיו, אגנון שתף את ידיו בקערת מים שהונחה על השולחן וניגב את ידיו, הוא חזר למקומו והתיישב לצפות בקרב של השניים. הניצוץ נותר בעיניו של תפרחת כפי שחיוכו של עכברוש נותר על פניו. בקצות אצבעותיו ליטף אגנון את המתרפס בפני המפתן. 'בקרוב...'

הצללים נמתחו בעוד השמש עזב את השמיים. השקיעה.
תפרחת הניע את ראשו לפתע והתרומם ממקומו. 'הוכחת את יכולתך עכברוש.'
עכברוש, שהיה תלוי במהופך, לא הסיר את חיוכו וקפץ אל הריצפה.
'הגענו כי אין צורך בסבל נוסף' אמר דניאל בן חור 'אנשי הכפר הינם אנשים חופשיים. שחרר אותם.'
תפרחת הפנה את מבטו אל דניאל 'חופש? קדר החדשה זקוקה לידים עובדות ואלו הם נתינה החדשים בזכות שיש בידי, אני מחזיר אותם לממלכתם.'
'נתינים חדשים? לקיחת אנשים מבתיהם בשלשלאות נקראת עבדות. שחרר את האנשים.'
תפרחת הביט על חמשת האנשים שעמדו לפני הם לא נראו כקשורים זה לזה וכל כך שונים זה מזה. הוא ביקש לבצע את המשימה הזו, למען האמת הוא יצא לכל משימה שיכל, הבריאה כל כך שונה מביתו וכל פעם הוא גילה בה משהו חדש, כעת עמדו לפני חמישה בני אנוש שאמרו שייעודם הוא למלוך על הבריאה. אם היה ניתן לראות חיוך על פניו של תפרחת הוא היה רחב לא פחות מחיוכו של עכברוש. יוגאש הגיע לבריאה וכבר הצליחה להשיג משאבים רבים, לשמוע שחמשת בני האנוש הללו הם שליטי הבריאה הייתה מגוחכת. הוא הביט על רמץ לדורות שאכל בלהט מלפפון. 'אין לי כוונות לכך.'
'ובכן... אפשר לסדר תחרות נוספת...' אמר עכברוש בעודו מרים את רמיזה מהוססת היא הייתה תקועה עמוק בתוך הכיסא והוא נותר נעוץ על חודה. 'הפעם בקרב הראוי לכך!' רמץ משך את חרבו הצידה, הכיסא התנתק מהחרב והתנפץ על הריצפה.

 

[doctor arbitration]

"אכן", הסכים תפרחת. "אך עתה חוששני שלא יהיה לך כה קל!" הוא הושיט את ידו אל עבר האוהל, וגל הדף עבר באוויר. תוך שניה נדן ענקי טס מהאוהל היישר אל ידו של תפרחת, והתממש שם כחרב אנרגיה בוהקת. עכברוש שרק בהתפעלות, אך לא הסיט את עיניו מתפרחת. "אתה מוכן?" הוא שאל את האלכימיקל. "אני מוכן".

למרות שעכברוש בכלל לא היה בתנוחת קרב, הוא זינק אל עבר אויבו במהירות מפחידה, מכין את חרבו להתקפה כשהוא באוויר, ומניף אותה בקשת רחבה אל עבר האלכימיקל. המהלומה הקטלנית לאין שיעור הייתה חוצה לשניים את תפרחת, לו הוא היה עומד היכן שעכברוש כיוון אליו. פרץ האור הבוהק שהוא השאיר אחריו, ואניצי האנימה הזוהרים שהחלו להדלק סביבו הראו לעכברוש שיריבו מסוגל לכל מכה שהוא ינחית עליו.. כל עוד לא תגמר לו המהות. אך לפני שעכברוש הספיק להנחית מכה שניה, מגפיו של תפרחת השמיעו סדרת נקישות, והוא הסתחרר מעלה באוויר, מתעלם לחלוטין מכוח הכבידה. "פחדן! חזור הנה כדי שאוכל לקרוע אותך!" עכברוש צעק, והחל לטפס על האוויר כאילו הוא היה מוצק, תכסיס שהתאפשר בזכות אבן הליכה על אוויר. תפרחת לא נותר אדיש, והחל לשגר על עכברוש חזיזי אנרגיה בוהקים מידו השמאלית, אותם עכברוש הדף בקושי עם האנימה שלו. עוד מספר שניות, ועכברוש כבר כמעט הגיע אל אויבו, אך תפרחת פשוט ריחף למקום אחר, מהיר עשרות מונים מהסולאר.

עוד כמה מהלכים כאלו הוחלפו, עד ששני הלוחמים נעצרו והביטו אחד בשני. "נדמה שאנו לא מסוגלים להגיע להכרעה" תפרחת ציין. "כן.. זה לא מה שחשבתי עליו כשהצעתי שנילחם." עכברוש אמר באכזבה קלה, גופו פועם בצל אפלולי, חרבו על כתפו "..אך אתה מתמודד יפה. מצד אחד לו אצליח להנחית עליך ולו מכה אחת, אחסל את סיכוייך לשרוד בקרב הזה. מצד שני, אתה יכול לדאוג לכך שכל עוד יש לך מהות זמינה, תהיה מספיק רחוק ממני כדי לנסות לפגוע בי עם אחד מחזיזי האנרגיה שלך. ואני לא מאמין שאתה פזיז מספיק כדי לעמוד מולי ללא מהות.. לא.. אתה תברח הרחק לפני שזה יקרה. אני מציע פשרה".

"פשרה היא גם מה שאני חשבתי עליו. אנו ניקח חצי מהעבדים אל קאדאר החדשה. החצי השני יוכלו להמשיך לחיות את חייהם כאן, אך מסופקני שייטב להם.."
"מה בדבר רעיון כזה" עכברוש נשען על חרבו והבזיק חיוך לעבר האלכימיקל. "שחררו את כל העבדים, והראו שאתם מוכנים ללכת צעד כלפינו.. ובתמורה אנו נראה לכם שאנו יכולים להיות בעלי ברית נהדרים. אתם מסוכסכים עם הממלכה? גם אנחנו. אנו אויביהם הגדולים ביותר. יחד נוכל לתקוף את אלו שכן מגיע להם שילקחו לעבודות כפיה, במקום להקיז את דמם של האנשים הפשוטים. חשוב על זה"
תפרחת צדקנית יתר על המידה גירד את סנטרו. "אני מחבב אותך, עכברוש לשבועיים. כך יהא"

"נהדר. עכשיו נוכל לחזור אל השאר ו..בשם השמש הבלתי מנוצח מה קורה כאן?"

ליד ספינת האוטוקטונים, בער עמוד אנימה זהוב כשמש בצהרי היום..

 

[נוקס]

ברגע שעכברוש לשבועיים ותפרחת צדקנית יתר על המידה יצאו מהאוהל, אגנון קאבוט הניח את שפתיו על המתרפס מול המפתן. עם תחילת המנינה החלה מהות לעטוף את החליל ואת גופו של הסולאר, לרגע אחד הכל נשמע הרמוני וברגע השני הצליל זינק שתיים וחצי אוקטבות.
'מה זו הזוועה הזו?' אמר אחד החיילים וכיסה את אוזניו. קבוצת החיילים ששמרו סביב האוהל החלו לכסות את אוזנהם.
הם לא הבחינו בשלושת הדמויות שיצאו מבין בדי האוהל, גם לא בבור שהופיע בין חולות החפירה. הדמויות רצו לכיוון הבור ונכנסו לתוכו, החול שפינה להם מקום החל נסגר והם נעלמו בבטן האדמה.

מנגינת החליל פילסה להם דרך בתוך החול, אגנון הביט על קירות המחילה שנוצרה הוא הכיר את יכולות החליל, כעת הם צעדו במין מנהרת חול קטנה כאשר החליל מכוון אותם. לאחר מספר רגעים התגלתה לפניהם דלתות המנסה שקובעו אל קירות האבן, מנגינת החליל הרעידה את הדלתות שהחלו להיפתח אט-אט והם נכנסו אל חשכת המנסה.
אור עדין החל בוקע מגופו של אגנון והחל מאיר את קירות המנסה. אבני דולומיט גסות היו חומרי הבניה של המנסה, לפי סיתותם הגס נראה כי הייתה השקעה מועטה במקום, אותיות נחרטו על הקירות בכתב תגליפים, במרכזה המנסה, היכן שאגנון הניח כי תמצא אבן המוקד, עמד מתקן שפיזר את מהות המנסה.
'אני מכיר את הסיגנון אך לא מזהה את הכתב' אמר נמר הדרום והעביר את אצבעותיו על הכתב.
רמץ לדורות בחן את רצפה המנסה. 'אין סימנים שהם לקחו מפה משהו...'
'המילים האלה... האותיות האלה... הם לקחו עימם ידע רב...' אגנון הביט על הסמלים.
נראה כי נמר הדרום שמע את מחשבותיו 'כדי שנזוז מפה, אין מה לחפש פה דבר נוסף.'
אגנון הניח את החליל על שפתיו, הייתה זו מנגינת געגועים לספינה.

גל של חול החל להתרומם הרחק מהאוהל, היה זה בצידו השני של הבור במרחק מה מהספינה. הציוד כבר הועמס על הספינה ועימו עגלות השבויים, מיחוץ לספינה נותרו מרבית החיילים שצפו בתפרחת שולח חצי מהות אל עכברוש שרץ לכיוונו. ברגע שגל החול החל להתרומם הסתדרו החיילים במבנה הגנתי. ההוראות שניתנו להם היו ברורות, גם אם חייהם תלויים בזה הם יגנו על ספינת האוויר של יוגאש. ממעמקי האדמה עלתה מנגינה.
מבין גרגירי החול החלו בוקעות קרני אור דקות בצבע זהוב-ירוק בעוד מנגינת החליל מתגברת. גופו של אגנון האיר כלהבה בלילה, את פניהם של החיילים ושל שני מלווי.
מבטו הזועם של אגנון בחן את מבטם של חיילי יוגאש, הוא יכל לראות משמעת רבה והוא יכל גם לראות את חולשתם. בני תמותה.
גל של אור התפרץ מגופו של אגנון והעיירה הוארה לרגע אחד בעוד הצלילים שבקעו מהחליל עלו באחת. חיילי יוגאש אומנו להתמודד מול צבאות אך הצלילים שהפיקה האנת'מה היו כמדקרות באוזנהם, חלק מהחיילים לא יכלו לשאת זאת והחלו נסוגים אחורה.
שלושת הסולארים צעדו קדימה אל עבר הספינה. החיילים שנותרו החלו צועדים אחורה אך כיוונו את נשקהם אל עבר הדמויות. המרחק בין לספינה לסולארים הצתמצם עד שלבסוף היו במרחק צעדים מהספינה, בינם לבין הספינה נותרו כשלושים צעדים וכמאה חמישים חייל.

 

[doctor arbitration]

החצר הראשית של ארמונו של הטרי-חאן של צ'יארוסקורו הייתה זרועה בשדי מעגל ראשון קטנים ואכזריים. עכברוש לשבועיים הסתנן דרכם, חרישי כצל. כת המוארים של צ'יארוסקורו התגלתה כאוסף בני תמותה חסר תועלת למדי, לאחר שהסולארים שבכת הוברחו אל מקומות מסתור חשאיים, וזו הייתה הסיבה העיקרית לחזרתם, לאחר שביססו את מעמדו של נמר הדרום כמושיע עיר הסחר אותה האוטוקטונים כמעט וחמסו כליל. עתה המעגל התפצל והחל לגשש אחרי כיוונים חדשים למציאת מידע לגבי ההתרחשויות האחרונות. הטרי חאן בוודאי יוכל לעזור.

עכברוש רץ על קירות הארמון עד שהגיע למגדל הגבוה מכולם, שם לבטח נמצאים חדריו של שליט העיר. הוא הרגיש בנוכחותה של ישות נוספת, אך משלא עלה בידיו לאתר אותה, פשוט החליט להמשיך. הוא נכנס דרך החרכים בחלון המוגף, והחל לסרוק את החדר. כמה מטרים ממנו, הטרי-חאן קורצף למשעי בידי שבע נערות בלבוש כמעט בלתי נראה. עכברוש צקצק בלשונו, וכמעט סטר לעצמו כשהבין שהטרי-חאן לא מערבב עבודה עם עסקים. אם יש לו מסמכים מעניינים, הם לא יהיו במגוריו הפרטיים. שעה נוספת של שוטטות בארמון, והוא מצא את הארכיב, שם שני רשמים צעירים העתיקו בקפידה את החלטות מועצת העיר אל הארכיונים. האנימה של עכברוש נפרסה על החדר, מאריכה את הצללים ומעמעמת את האורות. בשקט מופתי הוא חיכה, עד שאחד הרשמים הניח את ראשו על ערימת הדפים ותפס תנומה. תוך שניה ידו של עכברוש נשלחה מבין הצללים, משתקת את הרשם חסר המזל, וחזרה לשם. כעבור כמה דקות גם הרשם השני נרדם ושותק.

עכברוש החל לקרוא.

 

[נוקס]

השעה הייתה לקראת חצות וצחוק התגלגל במבנה הרעוע ששימש את כת המוארים בצ'יארוסקורו.
לאחר שספינת האוויר עזבה את העיירה והותירה את אנשיה לידי הסולארים, נשא אגנון קאבוט נאום לאנשי העיירה. נוכחותו של נמר הדרום עוררה תקווה ברוח האנשים, שמו של הנמר נישא ברחבי הדרום והגיע את לאוזניהם, חלק מאנשי הכפר דחו את השמועות בטוענם כי אנת'מות לא מסוגלים לעשות מעשים טובים אך לאחר שביתם וחרותם ניתנה להם בחזרה, לא נותרו פיקפוקים והשמועות הפכו למציאות. מילותיו של אגנון הרעידו את לבבות האנשים וכשהסולארים עזבו לצ'יארוסקורו, החלו האנשים לשאת תפילות לכבוד נמר הדרום.
'בכל תוכנית יש חולשה. חייבת להיות חולשה, תוכנית הינה מסגרת שמעצבת את מעשי הכוחות... ומובילה להשגת המטרות שנקבעו על ידי הגנרלים. האוטוקטונים חצו מרחק רב כדי להשיג את המידע שנקבר לפני זמן רב, המידע הוא חלק מתוכנית האוטוקטונים, אם נוכל להציץ בקווי המסגרת ובחלק ממטרותיה, נוכל לנחש את הצעד הבא.' אגנון העביר בראשו תרחישים אפשריים הצטרפות לכוחות דמי הדרקון בניסיונם לכבוש את העיר 'ערש' או תירגום הכתוב על קירות המנסה ולנסות לשבש את מעשיהם של האוטוקטונים או חדירת חשאית לעיר שנקראה תרשיש וכעת נקראה קאדאר החדשה עוד ועוד השערות עלו בראשו של אגנון, אולי כדאי ליישם את כולם אולי את חלקם. מחשבותיו נדדו הרחק לדרום, דוחקות את המחשבה על המסע המפרך שאליו שלח את משפחתו.
כת המוארים לא סיפקה נוחות רבה. צ'יארוסקורו הייתה רחוקה מהאי המבורך אך עדין שמרה על קישרי מסחר, אנשי הכת שמרו על פרופיל נמוך והבחירה ברובע עני תרמה למטרותיה. אנשי הכת זיהו את הסולארים ועשו את המירב להנעים את זמנם, שלושת החדרים הקטנים שניתנו לסולארים הכילו מיטות פשוטות ומצעים דהויים, אך נקיים, שקופלו והונחו בארון קטן. ארוחת הערב הייתה פשוטה ומשביעה, כחלק מהכרת תודה לאנשי הכת בידר אגנון את מארחיו וזמן רב לאחר שעת החצות נדמו קולות הצחוק.

 

[doctor arbitration]

"ובכן, זה עד כדי כך פשוט" אמר עכברוש. "לצ'יארוסקורו יש 3 בעיות: ראשית הפליטים המציפים אותה, שבקרוב יחלו במה שכנראה יהיה מלחמת אזרחים אם לא ימצאו לבעיותיהם פתרון. שנית - הממלכה מבקשת להחרים את צי הסחר של העיר, כדי להוסיף אותו למצור על החיק הנמצא תחת שליטה אוטוקטונית". ארבעת הסולארים הקשיבו בעיון לחברם הנלהב. "אני אומר - בואו נעזור לטרי-חאן לפתור את שתי הבעיות ביחד! נוכל לבדות בדיה משכנעת מספיק, אולי אגנון הוא סוחר עבדים שמצא להם שווקים חדשים. הטרי-חאן יתן לנו גם את הפליטים וגם את הספינות להעביר אותם ליעד החדש, אך לא ניקח אותם לשם! נאמן אותם כצבא! זה יהיה אדיר!" הסולאר הנלהב כמעט צעק.

מבול השאלות לא רומם את מצב רוחו. "מה הם יאכלו?" "איך הטרי-חאן יאמין לכל זה?" "האם אנחנו יכולים להיות ערבים לבטחונם של החיילים הללו?" "איך אנו יכולים להיות בטוחים מפני הממלכה?" "לאן נלך?".. לעכברוש לא היו את כל התשובות. התוכנית בוטלה.

"אני עדיין מעוניין לרדת לפשר הכתבים שמצאנו במאנסה.." אגנון הזכיר. "עלינו למצוא מלומד רציני שיוכל לעזור בפירושם"
"אולי שווה לחפש בכיכר המרכזית.. שמעתי ששוכנת שם אלה בשם Grandmother Bright שיתכן ותוכל לסייע לנו.."

 

[Ferenheit]

השיחה עם סבתא אור היתה מעניינת, אך לא מחכימה.
ברם, הסולארים לא עזבו את השיחה בידיים ריקות. הם כתבו על גוויל את המסר, והיונה המכושפת שבקעה ממתנתה של סבתא אור נשאה אותו דרומה, אל אל הסודות. דניאל עקב אחריה במשך מספר ימים, בנסיון שווא להתחכם לאל הנסתר, עד שהגיע למקדש עזוב בדרום, ואיבד את עקבות היונה בשער המוזר שניצב שם, שהוביל למקום לא מושג ולא ידוע. דניאל לא שיער בדעתו ששישים שערים נוספים כאלה פזורים ברחבי הבריאה, ושאי שם מעבר לשער הנעלם, נחתכים גורלות.

ואלה הדברים שנכתבו במגילה (חברי המעגל מוזמנים להעיר):

אל זה ששמו הוא סוד, שמעונו לא ידוע, טבעו נסתר וממלכתו - רז בל ייחקר.
בניו של השמש הבלתי מנוצח שבו אל העולם, והם מברכים אותך.
מי ייתן ויאיר לך השמש בכל דרכך.
אולם בני השמש לא הגיעו לעולם של שלום, ובמאבקם להנחיל שלום וסדר לעולם, הם זקוקים לבעלי ברית חזקים, צודקים, וברגע זה - יודעי דבר.
אנו פונים אליך,
נמר הדרום, בן השחר , המתנבא בשערי הדרום.
אגנון קאבוט, כהנו של השמש הבלתי מנוצח ובן שמש הצהריים.
עכברוש לשבועיים, המואר של הלילה, הקם בשכוב השמש לעשות את משפטו.
רמץ לדורות, המהלך בין שקיעה וזריחה, קשתו וחיציו - מלאכים בשירות הנשגב מכולם.
דניאל בן חורין, הרוכב בצהרי היום וקורא תיגר על אויביו של הבלתי מנוצח.

גלה לנו את הסודות שבכתב שלפניך. גלה לנו מה מטרתו ותכליתו, כי אויבי הבריאה שמו עליו את ידם, ומטרותיהם נסתרות מאיתנו.
גלה לנו את סודות הבריאה כדי שנוכל לחשוף את סודות אלה המאיימים עליה.
בשם ולמען הבריאה והשמש הבלתי מנוצח.

 

[doctor arbitration]

המעגל המשיך אל קאדאר החדשה. בדרכם לפאראגון, הבחינו בצבא האוטוקטונים שמתקדם לכבוש את העיר. שלושה טורים אדירים המונים עשרת אלפים חיילים או יותר, מתוגברים במכונות מלחמה משונות הפולטות עשן שחור רעיל. הסולארים החליטו לגשת אל אנשי יוגאש ולצפות בקרב, נזהרים שלא לפעול לטובת אחד מהצדדים. הצבא כולו הונהג על ידי הגנרל העליון, הקולוסוס מרובה הזרועות, אלכימיקל מקאסטת הג'ייד. עוזריו, מתאמת להבים מקאסטת כסף הירח, וניצחון מחושב בסמכותו מקאסטת האוריכלקום, כביכול היוו שני צדיים שונים באישיות שהייתה חסרה למפקדם.

ניצחון מחושב בסמכותו התלווה אל הסולארים, לשמחתו הרבה של עכברוש לשבועיים, והציג להם את הקרב מרכב פיקוד שנע בסמוך לכוחות האוטוקטונים. בליסטראות אדירות פלטו קליעי מהות שריסקו את חומת פאראגון בנקודות אסטרטגיות. הקולוסוס ואנשיו פרצו דרך הבקעים, לא עוצרים או משתהים לרגע, מתקדמים דרך מגיני העיר המועטים בקו ישר לארמונו של המושלם.

---

המושלם יבב בפינה תוך כדי שהקולוסוס דיקלם בפניו את מעמדו החדש, ואת השינויים שיוגאש מתכננת לפאראגון. כחמישה מטרים מהם, נחו רסיסיו של המטה שבעזרתו המושלם כפה את עריצותו על פאראגון במשך מאות שנים. היה זה יום היסטורי בכל קנה מידה אפשרי, אך לדניאל בן חור היה זה גם יום שבו חשבון עתיק יסגר.

את עכברוש לשבועיים כל זה לא עניין. חישוב מהיר הראה כי כוחותיו של המושלם שחוטים, או נוטשים את מנהיגם הכנוע. מצד שני, האוטוקטונים טרם הספיקו להתבצר בעיר הכבושה. גורם שלישי במשוואה היא העובדה כי לשליט כמו המושלם, בוודאי ישנם חפצי כוח רבים שאיתם הוא ביסס את שלטונו, ממש כמו המטה. המסקנה המתבקשת: ביזה!

תוך מספר דקות עכברוש כבר היה במרתפים הטחובים של ארמונו של המושלם. שתי דלתות פלדה ענקיות ניצבו לפני מה שהעריך שהיה הכספת הראשית. אך, לפני שהספיק לפלוט נחרת צחוק לציין את הצלחתו הכבירה, התממש מהאוויר שמולו אדם.. או שמא היה זה עוד אלכימיקל? הצללים הארוכים הקשו על הזיהוי, אך כעבור שניה עכברוש שם לב להפתעתו הרבה כי הדמות שניצבת מולו, לו תעמוד זקופה, תתנשא לגובה שלושה מטרים. עניין פעוט נוסף שהבחין בו היה עצם העובדה שהדמות הייתה עשויה בעיקר מפלדת נשמות.

"ומי אתה אמור להיות?", עכברוש התריס כלפי האלכימיקל. כל כך קרוב לגבינה!
"אני הוא מתנקש רצחני ו.."
"עד כמה אתה רצחני?", קטע אותו עכברוש, "היית אומר שאתה 7 רצחני?"
האלכימיקל נראה מבולבל מעט. "כן, הייתי אומר", הוא השיב בקולו, שהזכיר לחישה שעולה מתוך באר יבשה.
"7 זה בכלל לא הרבה כאן בבריאה. אולי אצלכם ביוגאש זה הספיק, אבל כאן אתה לא שווה הרבה, מתנקש. עכשיו, מה דעתך לתת לי לעבור?"
"הכספת הזו שייכת עכשיו ליוגאש, סולאר." מתנקש ציין. "אתה מוזמן לנסות לעבור אותי, אך לא נראה לי שתצליח".
"כן כן, שמענו. ודרך אגב, שמי הוא עכברוש לשבועיים."
"שבועיים זה בכלל לא הרבה ביוגאש. אולי כאן בבריאה זה מספיק." התריס בפניו מתנקש.
"יום יבוא ואהרוג גם אותך" מלמל עכברוש, ופנה ללכת משם.

כך ישב מתנקש רצחני, וצפה במשך כשעה על הפרוזדור, עד שלפתע הבחין בצל עדין מתנתק ומתקדם במסדרון שמולו. דרוך מאי פעם, ידו על המתפס של נשקו, עיניו האדומות שני נקבים צרים מכדי שיעור, מוכן לזנק ברגע שמעבר לפינה יגיע.. החתול? ייתכן והסולאר החליט לוותר?

מסתבר שלא. בדיוק באותם רגעים, עכברוש לשבועיים היה תלוי באוויר על תקרת המסדרון, חסר צורה ודו מימדי, זורם בין הרווחים שבלבנים העתיקות, נע רק בין הנשימות של החתול שמתחתיו. כל פרט קטן בהתגנבות הזו נשקל ונמדד עשרות פעמים. כל צעד מחושב, ולוקח בחשבון משחקי אור וצל, חלקים מעט רופפים בתקרה, ואת עירנותו הבלתי ניתנת לכימות של האלכימיקל. לאחר שלוש שניות מורטות עצבים, עכברוש דחק את עצמו ברווח האפסי בין הדלת לתקרה, ונשפך אל תוך החדר.

"שבועיים מספיקים לי בהחלט", הוא אמר תוך כדי שהוא מחפש גפרור.

---

עריכה: אני בכוונה משאיר את פרטי ההתקלות עם המושלם לא כתובים. אני מאמין שפרנהייט יהנה יותר אם הוא יתאר אותם

 

[נוקס]

מאז שעזבו את תרשיש האור הזהוב שהיה בעיניו של אגנון קאבוט, הפך עמום. כיבוש העיר היה מהיר מכל מה שחשב, יעילותם המבצעית של הכוחות האוטוקטונים הייתה ללא רבב, ניצחון מחושב צדק בדבריו שסיפר על ציפיותיו מתוצאות הקרב, אומנם נהרגו כמאה שלושים אנשים יותר ממה שניצחון מחושב ניבא אך פרק הזמן שבו חישב כי העיר תכבש, היה מדויק. עד כה אגנון לא מצא נקודות חולשה בטקטיקות הקרב של האוטוקטונים, מתקפתם נועדה להשיג את המטרה והם כיוונו אל הצוואר. הם השיגו שליטה על העיר בעודם מותירים את הצוואר מדמדם, הפראגון לא יכנס לעצמו עוד אנשים אך הוא נותר בחיים כדי לשרת את מטרות האוטוקטונים.

הימים חלפו מהר בעודם עוברים דרך 'הערש' בדרכם אל קאדאר החדשה. חומת ברזל חסמה את הכניסה הימית לעיר, נראה כי אוטוקטונים ידעו והתכוננו לבואם של דמי הדרקון, השמועות בצ'ראסקארו סיפרו כי צי של כשלוש מאות ספינות נשלח לכבוש מחדש את 'הערש'. האוטוקטונים שפגשו עד כה, ידעו על ההתקפה הקרבה ולפי הדרך שבה שוחחו עליה נשמע כי הם אינם מודאגים וכי הדברים מתרחשים לשביעות רצונם. בעיר 'הערש' לא היו מפעלי ייצור דבר שלא היה אופייני לאוטוקטונים, עם כיבוש העיר 'תרשיש' החלו האוטוקטונים להקים מפעלי ייצור וכבר למחרת היום החלו לעלות תמרות עשן שחור, היה ניתן לצפות כי הם יפעלו בצורה זהה גם פה.
אגנון בחל בדרך בה ניצלו האוטוקטונים את הבריאה, בכל מקום בו רגליהם דרכה הם ניצלו את משאבי הבריאה. הוא ידע כי כוח צבאי הפועל נכון, צריך לדעת כיצד לנצל את המשאבים העומדים לרשותו, במרבית המקרים הצבא היה מתרחק מבסיס האם ומפקד הצבא היה צריך למצוא פתרונות לוגיסטים, אחד הפתרונות הלוגיסטים שפיתחו האוטוקטונים היו מפעלי הייצור, אל מפעלים אלה היו מובלים יסודונים, לאחר שמכונות המפעל העבירו אותם תהליכי זיקוק (ששאבו את המהות מגופם), נותר עשן שחור שהרעיל את הבריאה. במרחק של עשרים קילומטרים סביב 'הערש' לא היה מפעל אחד. 'הערש' נבנתה בחיקו של פסל אדיר שכעת התנוסס על ראשו מגדל ברזל ענק, האוטוקטונים סיפרו כי הפסל התעורר ובקשתו היחידה הייתה שיסיטו את העשן שהסריח את אפו אך הוא לא הביע דעה על בניית המגדל שנועד לברר את פשרה של המנורה בשמיים. הנוף השתנה במהירות לאחר שהתרחקו מהעיר, בכל רגע בדרך אל קאדאר החדשה ראה אגנון חוות יסודונים ונראה לו כי הם לעולם לא יסתיימו, היו כמה רגעים שבהם לא ראה את השמיים מרוב עשן והיו רק מעט רגעים בהם חש אוויר נקי בריאותיו. זה היה הרג חסר תכלית, גם אם מדובר על כיבוש הבריאה, היה זה להרוג את הבריאה עצמה ועימה את המשאבים שלשמה האוטוקטונים הגיעו. בשיחות בהם שוחחו עם האוטוקטונים, נראה כי הם תמיד היו מחושבים במעשיהם... אך זה... ההשמדה הזו... נגדה את זכות החיים של הבריאה.

אגנון אכל את עצמו בשקט. הריקנות הריגשית לכול מה שראה לא הייתה נתפסת בעיניו, הקפאון שאחז בו לנוכח המראות היתה תחושה חדשה בחייו. גם כאשר אישתו מתה וכשנפשו חשבה להתפקע לא הייתה זו ריקנות ריגשית שהצער מילא בו, הייתה זו אכזבה, אכזבה כי לא מת עימה. המראות לא הותירו בו רושם, מחשבותיו לא הצליחו לעכל את המשמעות של הדברים, את סופיות הדברים, את המשמעות בדבריו של הסדן מנקסוס כשאמר כי עד סוף השנה הדרום יבער בלהבות. אגנון הבין את דבריו של הסדן בצורה מילולית, הוא ידע על המשאב העיקרי של הדרום ועל תכונות הבערה של 'אבקת האש', העשן שציפה לראות היה מקרבות בין שליטים בני תמותה שיצאו לכיבוש נרחב, אגנון לא חשב כי תיתכן פלישה רחבת היקף שכזו בזמן כל כך קצר והוא מעולם לא שיער כי הכובשים יהיו ממימד אחר. המחשבה כי 'הבערות בדרום' עליהם הזהיר הסדן בעצם היו חוות הגידול ומפעלי העשן שסיפקו את צרכיהם של האוטוקטונים, הייתה מעבר לתפיסתו של אגנון.

וכך גם מה שידע שמצפה לו בקאדאר החדשה.

 

[doctor arbitration]

(כמה הערות: בכלל לא היינו בתרשיש, היינו בפאראגון, שנמדה לי שמכנים אותה בעברית "תפארת". שנית, זה לא היה הסדן שאמר לנו שהדרום יבער, זה היה האהלט שהתגלה לנמר הדרום בחיזיון נבואי.)

 

[The oldman]

הצבי הרים את ראשו, אוזניו נעות עם הרוח, מנסות לפענח את הקולות הרמים שהיא נשאה עמה...
על דיונת חול במרחק קצר משם, שתי דמויות עמדו אחת מול השנייה, הירח מאיר את פניהם.
"...החדש! לתת לבני אנוש לשלוט!? הרי הם... כמו ילדים, חסרי חוט שדרה, מחשבתם משתנה מקצה לקצה ביממה. הכיצד את מצפה שהם יוכלו לשאת בנטל השלטון ביחד עמנו? אנו הם בניו של השמש, נבחרי הירח! לידינו הם הפקידו את העוצמה, בכדי שנהפוך את העולם למקום טוב יותר מהתוהו ששורר בו."
עיני שועל החולות הביטה בו בעיניים בורקות, חיוך נטוע בפניה. היא נעצה בחזהו המשורג את האצבע המורה שלו ואמרה "לך נמר, האלים הביאו גרזן גדול. אותי לונה בירכה בהבנת דרכי בני-האנוש וכיצד לעצב אותם. אין ספק שלכם הסולארים יש מקום חשוב בבריאה, אך גם לבני האנוש יש מקום לחשוב, ולטעות.".
"בוודאי! הרי אם לא היינו צריכים לתקן את הטעויות שלהם, היינו נרקבים מחוסר מעש", הוא חייך אלייה ופצח בצחוק מהדהד, שהרעיד את גופו ופניו המושלמות.
"אם רק היו לו ביצים..." חשבה לעצמה עיני שועל.

----

"היצורים הזרים קוראים לעצמם אוטוקטונים", אמרה עיני שועל בלחישה.
נמר הדרום נאנח, "Gem נכבשה, לא שחיבבתי את העיר המושחתת הזאת מעולם, אבל בכל זאת, שכירי החרב שבה היו מיומנים".
"לא מיומנים מספיק... לצערם, האוטוקטונים כבשו את העיר במהירות והם מתקדמים במדבר, צפונה ומזרחה בו-זמנית", עיני שועל הביטה למערב, "הלונארים מתאספים לדון בדבר, האיום החדש מכריח גם את העתיקים שבקרבנו להתעורר".
"חשבתי שהם עושים זאת כדי להתבונן בך" קרץ לעברה נמר הדרום. "אך יש צדק בדאגתם. בקרוב, אני וחבריי למעגל נצא לדרך, אפילו אם משמעות הדבר היא לצאת לקרב במעגל חסר. לא נותר לנו זמן רב."
"לגרום ללונארים לצעוד בשדה הקרב יחד עם המעגל שלך לא תהיה משימה פשוטה. אני מקווה שהסיור שלי יספק בכדי לשכנע אותם."
"אם תשכנעי אותם, אולי נצליח גם לגרום להם להקשיב לחזון האימפריום החדש. Gem יכולה לשמש כאבן בוחן לספקנים שבהם"
חיוך קטן עלה על שפתותייה, חושף את שינייה הצחורות "שליטה בכלל הבריאה? סולארים ולונארים שולטים במשותף? אני חושבת שאפילו הדרום כולו לא יספק את ספקנותם"

----

כך, סולאר אל לונאר, הם רבו, צחקו, התדיינו ותכננו את האימפריום החדש. מועצות, ועדות, מלכים, סנאט, זכויות יסוד, תיאוקרטיה, אלף האלים, טפשות בני האנוש, הסכנות לבריאה ובייחוד האוטוקטונים היו רק חלק קטן מהנושאים שנמר הדרום ועיני שועל החולות דנו עליהם. בעתיד, מלומדים יתארו ערב זה כרגע הולדתו של האימפריום החדש. עבור נמר הדרום ועיני שועל החולות הבוקר זרח ששניהם שכבו מחובקים על החולות. הדבר האחרון שנמר זכר לפני שעיניו נעצמו היה ריח גופה המתוק ואת המחשבה "אם רק היו לי ביצים..."

 

[ננסק]

ניצחון מחושב בסמכותו ישב בכיסא העץ בהיכלו שבארמון המושלם, ובחן את התוכניות שהציגו משרתיו מולו.
"וכאן אנו רואים את מערכת שינוע המזון החדשה." אמר אחראי הלוגיסטיקה, מצביע על לוח הברונזה החרוט שמאחוריו. "שים לב שרוב הצינורות חסרים במחסנים, שכן המפעלים בעמק הגזעים האדומים--"
"תחנת עבודה מאה וחמש-עשרה." תיקן אותו ניצחון מחושב בסמכותו. "העצים נכרתים כעת."
"כדבריך, הנשגב." קד אחראי הלוגיסטיקה. "אם כן, כל עוד חסרים לנו צינורות לא נוכל..."
הוא השתתק. עיניו ננעצו באוויר וידיו נשרו לצד גופו. שני המהנדסים המחזיקים בלוח הברונזה נרפו כמותו, והלוח נפל על רצפת השיש בצלצול מתכתי עמום.
נשגב האוריכלקום הביט בחשד באוטקטונים שלפניו והחל לשאול לשלומם כאשר נשמע קול חד מאחוריו.
"משרתו של הבוגד," אמר הקול הילדותי, "בנו של היוצר."
ניצחון מחושב בסמכותו הסתובב במהירות בכסאו אל עבר הקול. מאחוריו עמדה ילדה, אולי נערה. בחורה קטנה, בעלת עיניים גדולות מדי וחיוך רחב מדי, שיערה שחור וחתוך בכתפיה, שמלתה שחורה ופשוטה. מאחוריה, אור השמש הבוקע מהחלונות הקבועים בתקרה נראה כבעל גוון ירוק.
"מי את, וכיצד נכנסת לכאן?" שאל ניצחון בקור רוח.
הבחורה התעלמה מדבריו. עיניה ברקו לפתע באור ירקרק זוהר, והיא אמרה "פיסת משחק זהובה, אתה תענה לשלוש משאלותי."
"בוודאי שלא." אמר ניצחון מחושב בסמכותו.
"האם נכונות השמועות שמעגל סולארי המונה חמישה מנבחרי השמש השתתף עימכם בכיבוש תפארת?"

"כן." אמר ניצחון מחושב בסמכותו. ברק חשמלי הבליח במיתקון העדין שמסביב לעיניו, והוא קפץ מכסאו. "כיצד גרמת לי לעשות זאת? עני לי!"
"סוף כל סוף." אמרה הבחורה, אפילו לא טורחת להביט בנשגב האלכימיה שנישא שלושה מטרים מעליה. היא בהתה בנקודה חסרת יחוד בתקרה. "משום מה התקשתי לאתר אותם במשך חודש שלם. מדוע הם עזרו לכם בכיבוש?"
"למען הדיוק, הם רק התלוו אלינו כצופים, והביעו עמדה ניטרלית. הפסיקי מיד!" ידיו של הנשגב נשלחו אל רגליו, בהן היו נעוצים זוג צ'אקרמים מוזהבים כמו בנדן. הוא שלף את השניים, והילה צהובה-מטאלית החלה עוטפת אותם. "אינני מהסס לפגוע בך, ישות עוינת. עם קולטי המהות שלי כבר הבחנתי במהות הטמאה האופפת או-"
"בוודאי, בוודאי, וכן הלאה." אמרה הבחורה, מניפה את ידה הקטנה בביטול. "ולאן פניהם מועדות?"
"אל הערש, להיפגש עם מנהיגי צבא ההתפשטות. בשם היוצר!"
הבחורה צחקה.
"שלפי את כלי נשקך והתכונני להגן על עצמך!"
"אני היא השנאה המקרבת את הקץ," אמרה השנאה המקרבת את הקץ בחיוך רחב, בעוד סמלה של עלמת הקיצים מופיע על מצחה, בוער באור ירוק מחליא. "ואתה תשכח את קיומי."
"גם לא בעוד אלף אלפי מחזורים." אמר ניצחון מחושב בסמכותו, ושכח את קיומה.
הילדה לא עמדה שם עוד.
"נשגבי, האם אירע דבר אסון?" נשמע קולו של המהנדס הראשי מאחורי ניצחון. "מדוע כלי נשקך שלופים?"
"זוהי שאלה מעניינת," אמר ניצחון במחושב בסמכותו מבלי להחסיר פעימה, "אשר ראוי למצוא לה תשובה בהקדם." מאחר ולא הבחין בכל איום גלוי הוא תייק זאת לטיפול עתידי, הרחיב את טווח התפיסה של מקלטי התודעה שלו, והסתובב להתיישב בכסאו. "אך כעת נמשיך. ספר לי על מווסתי השמן."


איש שמן מאוד שכב על הדרגש בתא הכלא שלו, ובהה בקיר בעיניים עצומות.
אל הסורגים ניגשה אישה נעימת מראה, לראשה נזר מברקת ירוקה ולגופה שמלה מפוארת ומעוטרת סמלים, המעידים על מעמדה בגילדה.
"הבנתי שאתה אוהב סיפורי אגדה." אמרה סטאמדה הפיתון לאיש השמן שבתא. ידה שיחקה בנינוחות בקצה שמלתה. "אז אספר לך סיפור. היה זה יום קיץ חם, כאשר קמו חמישה אנשים רבי רושם אשר חשו כי בגדו בהם. הם צדקו, אך שם אמור היה להיגמר הסיפור. למרבה הצער, החמישה היו נשגבי שמש --"
עיניו של האיש השמן שבתא נפתחו באחת.
"-- ואדוני חסר הלשון לא העריכם כראוי. טעות עליה שילם כנראה בחייו, ולפחות בפרנסתו. החמישה יצאו לנקום ולהשיב את מה שחשו כי הוא שלהם, אך כשם שאדוני התעסק עם הטיפוסים הלא נכונים, כך עשו הם את אותה הטעות."
"חמישה?.." לחש האיש השמן. "בעידן זה?.. כיצד.."
סטאמדה לא הבחינה בכך, ופנתה לדבר אל האוויר בטון מרוגז. "וכעת הופך הסיפור לעלילת נקמה הפוכה, בה אני משיבה להם כגמולם. נראה שאנו בדרכנו למעגל מסתחרר של נקמות, אלא שאין לי שום כוונה לתת לו להמשיך מעבר לנקודה הזו - אך כראוי לבעליו של משכן עתיק ורב עוצמה זה," היא נקשה על קיר הברזל, "וכראוי לגילדה כולה, חשוב לזכור שאין בנקמה לכשעצמה שום רווח." היא פנתה אל האיש השמן שוב, בנימה אישית. "אין לי כוונה לאבד את פרנסתי או את חיי, ואין לי שום עניין להילחם בהם. מי כמוך יודע כמה הם מסוכנים כשהם מוכנים ללחימה."
האיש השמן רטן, אך סטאמדה המשיכה.
"וכך החל המסע הפרטי שלי, לחשוף את חולשותיהם של החמישה. מי כמוך יודע כיצד לנצל חולשות... להשיג עמדת יתרון, להחזיק במחט האחת שיכולה לחדור את שריון המתכת! פרטים קטנים, אך מאחוריהם כוח רב."
"הפסיקי ללעוג לי."
"זה לא היה קל, אך עקבתי אחר הנתיבים שהשאירו, ופה ושם מצאתי את שחיפשתי." סטאמדה החליקה את אצבעה על פני סורגי התא, אחד אחד. "לא הכל, אבל מספיק לבינתיים: משפחה, נתינים, מגורים... ומורים."
"מה את רוצה ממני, אישה מנוולת?"
"האתגר הגדול ביותר היה למצוא את נקודת המשען של זה שאין לו כל עניין בעולם. ההולך בדרך הקוף השמימי, חסר הדאגות - אך למעשה, כך התגלה לי במאמצים רבים, אכול מבפנים על ידי שאיפה שלא הגשים. שמחתי שהוא טרוד בעניינים אחרים, ואוכל לחפש בשקט אחר אותו 'Five Days Darkness', כפי שהוא קרוי בממלכה עתיקה."
"מנוולת! יקוללו את וכל אבותיך!"
"חשבתי שזהו מאמץ מיותר, שאין לי כל סיכוי למצוא ישות חמקמקה כמו הצל... תאר לעצמך כמה צחקתי כשהסתבר לי שהוא שמור בכלא שלנו כבר מעל שלוש-מאות שנים!"
מבטו של האיש השמן יכול היה לשרוף דרך עץ ואבן, בעודו נעוץ בסטאמדה המגכחת בשקט.

 

[נוקס]

דמעות מילאו את עיניו של אגנון קאבוט בעודו מספר על הימים בהם היה מטייל ביער עם ילדיו, לאחר שסיים לא יכל לשאת את עיניו להביט במטרופוליס ניו קאדאר.
האירוח של האוטוקטונים בניו קאדאר היה קפדני ודקדקני עד מאוד, עם הגעתם אל העיר חיכתה להם אוטוקטונית שהופקדה על אירוח הסולארים. קור רוחה של המארחת הרשים את אגנון קאבוט, לאחר שהובילה אותם למגוריהם פרשה המארחת בפניהם את לוח הזמנים שהאוטוקטונים תיכנונו להם.
"ואז מחר תפגשו עם האחראית על התיכנון העירוני, מהנדסת להוטה"
"רגע, אנחנו רוצים להיפגש עם המועצה שמנהלת את העיר" אמר דניאל בן-חור
"הזמן שפונה לשם כך יהיה בעוד שלושה ימים" ענתה בחיוכה הקר.
"זמננו דחוק בעודכם, יש לנו דברים חשובים לשאת איתם."
"אין באפשרותי להקדים פגישה זו."
"אנחנו מודים על האירוח הנכבד אך מי האיש שמינה אותך לארח אותנו?"
"המועצה, כמובן."
"ברצוני לומר להם כי אינני נהנה מהאירוח"
"אשמח להעביר להם מזכר הנוגע לכך." ולאחר שסיימה חיוכה נותר קפוא.

הדרך בה התייחסו האוטוקטונים לדחיפות הדברים החלו מחלחלים אל לבו של אגנון קאבוט, הוא לא הצליח להבין כיצד הם לא רואים את החורבן שאליו הם מובילים, הבריאה היתה שסועה בכל מקום בו נגעו ובכל פעם שניסה לשוחח עם בעלי דרג בנוגע למעשים, כל מה ששמע היה נימת אושר על כל מה שהספיקו ועל מה שהם יכולים להשיג בעוד זמן קצר. הוא הגיע אל העיר כאחד מבין מייצגי הבריאה, האישורים שניתנו לו להגיע לניו-קאדאר העידו על כך, היחס בה קידמו האוטוקטונים את בואם עורר את מורת רוחו, חוסר החשיבות לנוכוחתם עוד היה ניסבל וצפוי אך הדרך בה הסיטו את עינהם מהדבר שבורך על ידי השמש הבלתי מנוצח.

'את מפנקת אותם יותר מידי' עיניו של אגנון רשפו בזעם, היה זה ויכוח שלא פסק מהיום בו נולדו להם ילדים.
'היא הצטערה על כך ששיקרה לנו, היא לא התכוונה להזיק.'
'זו לא הפעם הראשונה שאני אומר להם לא לעזוב את הלול ללא השגחה. השמש שקעה עד שהספקנו להחזיר את כל התרנגולות שברחו. בעוד פחות מחודש תתחיל עונת האש ואז יהיה מאוחר לאסוף את היבול. זה לא יתכן שהילדים שלנו לא יעריכו את המאמץ שאנו עושים כדי לגדל אותם ישנם כמה חוקים ברורים בעודם חיים תחת קורת ביתי ומחובתי להבהיר לילדי על משמעות הדברים!'
'התאטרליות הזו מיותרת. היא בת חמש והיא לא התכוונה לרע. אינני מוכנה שתתייחס כך לילדנו ואם יש בך כעס על כך, הוצא אותו עלי. אם אתה רוצה להעביר מסר אתה חייב לשלוט בכעסך'
ברגעים בהם הייתה מציבה את עצמה בינו לבין הילדים, הוורידים בראשו חשבו להתפקע.

רוצח בגפו עקב אחר מעשיהם של הסולארים, מהמקום בו עמד הוא יכל לראות את הבעות פניהם הלא מרוצות. הוא יכל לראות את פניו של אגנון מתעוותים בחוסר שליטה, לא יעבור זמן רב עד שיחשף האופי הסולארי הנמהר וכאשר זה יקרה הוא יהיה שם...

אגנון התעורר מחבטה קלה. נמר הדרום עמד מעל מיטתו.
'ההלאט שלח לי הודעה נוספת, ההתקפה מתרחשת הלילה!'
'אתה מתכוון היום?'
'לא! אני מתכוון עכשיו!'
רעש אזעקות העיר חדר לאוזניו.
'מה עם רמץ?'
'הוא כבר פה, קום כבר! אנחנו יוצאים לקרב!'.

הם עמדו על המרפסת מביטים אל החשכה בחוץ. העננות השחורה שכיסתה את השמיים הביאה עימה גשם זלעפות, למרות שאגנון ידע כי במרחק לא מלפניהם עומדות חומות העיר, עיניו לא הצליחו לחדור את האפלה.
'במרחק של מאתיים מטר מחומות העיר צועדת חגורה של 2106 שלדים. לא.. רגע... 2107, היד של אחד מבין השלדים המרכיבים את שרשראות השידרה הסתיר לי, יש שמונה שרשראות שכאלה ובמרחק של קילומטר מהעיר יש שלוש גבעות, על כל אחת מהן מוצב בליסטראת גופות המופעלת על ידי נפראק.' אמר רמץ לדורות.
אגנון הביט אל תוך האפלה ובתנועה חדה הפנה את מבטו אל רוצח בגפו. 'הבא לי אנשים, אלכימיקל, ואתן לך ניצחון.'
רוצח בגפו הצביע אל תוך החשכה מתחתם. 'יש פלוגה שלושה רחובות מכאן, ניו-קאדאר מודה על עזרתכם.'
אגנון דילג מעל מעקה המרפסת, לפי מה שהבין מדבריו של רמץ המצב נוטה לרעתם. בכל זמן אחר הוא היה שמח לראות את האוטוקטונים מתמודדים מול כוחות האופל, לראות אותם קורעים לגזרים אחד את השני. הוא לא ציפה למצוא את עצמו כלוא בתוך העיר בזמן התקפת כוחות האופל, לא כעת, ללא אנשיו. הגלגל התהפך כעת, המצב השתנה. לא היו לו הרבה ברירות, הוא יצטרך להילחם כדי להגן על עצמו, על ניו קאדאר.
הוא נחת שני מטרים ליד מפקדת הפלוגה ושהביטה בו בהפתעה. החיילים שעמדו מולו נשאו רובי אש. אגנון פנה אליהם בכל השפות שהכיר אך הם לא הבינו את דבריו. הוא ניסה להסביר להם את המצב בעודו מנסה לדלות מילים מהבדיחות האוטורקטוניות שלמד בפארגון, נראה שלא הבינו הרבה. כדור של אש חלף באוויר ונחת מספר רחובות מאחורהם. מבטם של הלוחמים ננעץ בפניו כרעבים לתקווה.

מהות בערה מסביבו בעודו שולח את צלילי תופיו לנתץ את אויביו. בעוד הפלוגה החלה צועדת לעבר החומות הופיעו ברחבי העיר מאות רוחות רעבות שהתנפלו על התושבים, הם הופיעו משום מקום, ללא התרעה. הפלוגה שהוביל החלה לרוץ במורד הרחוב במסלול התנגשות עם הרוחות, פניהם של הרוחות היו פני המוות.
האור הזהוב-ירקרק שבער מגופו של אגנון והאיר את האפלה נשא את בירכתו של השמש הבלתי מנוצח כנגד יצורי האפלה, על מצחו של אגנון בער עיגול מושלם, מעל ראשו התנוססה שמש קטנה ומניפות של אש בערו בצידיו.
אגנון נשא על גבו את מניפת הקנים שבנה לפני כחמישה חושדים בנקסוס, הוא הפנה את צידה הימני אל מול הרוחות המסתערות. אש פרצה מאחד הקנים והוטחה אל עבר הרוחות, היה זה הסימן לחיילים שרצו לצידו לפתוח באש. לרגע אחד הוארה הסימטה כביום בהיר והגל הראשון של הרוחות עלה בלהבות, אגנון הפנה את צידו השמאלי ושילח להבה נוספת. החיילים קראו בשמחה ואז הגיע הגל השני.
אגנון זינק אל מעלה וביצע חצי סלטה, קני המניפה שמעל לראשו כוונו אל שורת החיילים הבאה. גל האש שחלף מאחורי ראשו הדף אותו שלוש מטר מעלה, אגנון ייצב את גופו ופרש את ידיו לצדדים.
'אנשי ניו קאדאר הלחמו לצידי!' קרא בקול בעוד גל של אסנס שפרץ מגופו שטף את העיר.

חייליו פעלו עימו בתיאום מושלם, הם הצליחו לחסום כמה רחובות שהובילו את אחת מבין כיכרות העיר, המלכודת הייתה מושלמת והרוחות נהרו לבפנים.
'אם רק נוכל לעמוד מולם עוד כמה דקות, יש סיכוי להציל את תושבי ניו-קאדאר'

ההר שעליו נבנתה ניו-קאדאר החל מתבקע. בעתה פשטה על פניו של אגנון קאבוט. לפי חלומו של נמר הדרום ניו-קאדאר בזמן ההתקפה ניו-קאדאר מתפוצצת. לרגע נטשה התקווה את ליבו של אגנון.
'אני היא מטרופוליס ניו-קאדאר'. הקול בקע מפיה של הדמות שבקעה מההר, דמותה הייתה מוכרת לאגנון, הייתה זו מהנדסת להוטה, כעת גובהה היה כגובה ההר וראשה נגע בעננים.

שלושה ימים לאחר שצעדו אל תוך ניו-קאדאר, הוכנסו הסולארים לפגישה מול מועצת העיר. במרכז החדר שאליו נכנסו ניצב עמוד רחב שנשא את פניה החדשות של העיר. הפגישה לא ארכה זמן רב ולאחר שעכברוש לשבועיים סיים את דבריו נעמד אגנון קאבוט ונשא את דבריו.
דמעות בקעו מעיניו בעודו נזכר בימים בהם היה יוצא עם משפחתו ללקט פטריות ביער, בעודו מספר על אהבתו על בריאה. הוא נשא את מילותיו בכאב רב.
'לכן אני רואה את היופי שיש לבריאה להציע לתושביה ולכול החי בה, אני מקווה בליבי שהאוטוקטונים יבחנו זאת בעודם ניגשם לפעול בה. לחמתי לצד האוטוקטונים וראיתי הרבה אנשים טובים מתים, עכשיו כל מה שנותר לי הוא לבקש...
...אנא, עיצרו את ההרס הנגרם לבריאה כי לא אוכל לשאת זאת זמן רב ואינני רוצה להילחם מולכם על אמונותי.'
דבר לא נע בפני המתכת של המטרופוליס ניו-קאדאר, בעודה אומרת את המשפט שיהדהד זמן רב בראשו של אגנון ויטריד את מנוחתו.
'דבריך ישקלו.'

 

[Icedrum]

שאלה: זה ממש כיף לקרוא את הרשומות שלכם, אבל משום מה כמה קטעים נראים לי קטועים מדי פעם. זה קרה ככה במשחק או שאתם מדלגים על משהו?
וחוץ מזה, לא כדאי להעביר את זה לתת פורום רשומות?

 

[doctor arbitration]

כבר כשהגיעו לניו קאדאר לעכברוש נמאס. נמאס לו מהויכוחים המטופשים. נמאס לו מההתמקדות בפרטים התפלים. נמאס לו שהוא לא מצליח לממש את מלוא יכולתו. הגיעו מים עד נפש!

"..אשמח להעביר להם מזכר על כך" אמרה האחראית, וחיוכה נותר קפוא.
"תקשיבי לי טוב", קם עכברוש ודחף את כיסאו לאחור. "אנחנו ניפגש עם המועצה היום. את תדאגי לכך. אם לא תארגני פגישה, אני אארגן אותה בעצמי, וממונייך לא יאהבו את זה"
"אדוני המכובד, עליך להבין שתצטרך לחכות כמו כולם.. לא ייתכן ש.."
"והאם אותו אביסאל שנועץ עמכם גם חיכה?" שאל עכברוש בטון תקיף
"בוודאי אדוני. תוכל לשאול אותו בעצמו כמה זמן נאלץ להמתין, מתוכננת לכם פגישה עמו מחר."
"ה.. הוא כאן?"
"בוודאי אדוני"
"טוב, אז עם כל הכבוד לבירוקרטים המטופשים שלכם, איתו אני חייב להפגש. אתם באים?", עכברוש שאל את חבריו.
"אדוני.. הפגישה מתוכננת למחר!"
"דחפי את זה בין שני גלגלי שיניים!" השיב לה עכברוש בהתרסה.

ארבעה סולארים ניצבו אל מחוץ לחדר המועצה, מחכים שהפגישה תסתיים. אחד אחרי השני יצאו מהחדר האוטוקטונים, עד שלבסוף האחרון בהם אמר שינשוף דקדקני מוכן לראותם. ינשוף היה אביסאל בבירור. עורו המרקיב ופניו הגרוטסקיות, בשילוב עם מספר לא מבוטל של חפצים מפלדת נשמות המעטרים את גופו, הסגירו אותו מהרגע הראשון.

"אתה מכיר אותנו, כך שנחכסה ממני ההצגה המטופשת" אמר עכברוש עוד לפני שמישהו פצה את פיו. "אני מוכרח לציין ששיחקת אותה. זכית באמונם של האוטוקטונים, קנית לעצמך מקום במועצה שלהם, ואתה מקדם את האג'נדות שלך במהירות מחרידה. אמור לי, מיהו שר המוות שלך?"
"הממ." ינשוף חיכך את ידו זו בזו. "אדוני הוא הלביא הראשון והנשכח, בן שמש"
"הבנתי. ומתי תכננת לספר לבני בריתך שאדונך מעוניין לרצוח את כולם ולהביא לקץ העולם?"
"הו, אני חושב שהם כבר קיבלו את הרושם הנכון" ינשוף חייך, ובאגנון קאבוט עלה קבס. "אך המצב מסובך הרבה מכפי שאתה חושב. העולם התחתון לא מרוצה מ.. שיתוף הפעולה שלנו. שלושה שרי מוות כבר זוממים יחדיו להפיל אותנו. והאוטוקטונים עצמם לא בדיוק כלי משחק בידינו.. הם החלו להתפשוט לעולם התחתון, צעד שאדוני רואה כ.. לא רצוי בהחלט."
"מהן מטרות העל של אדונך?" שאל אגנון.
"הו? לקרוע את הבריאה לגזרים, ולשלוח אותה לאבדון כמובן. אעלוץ ביום שבו סוף סוף נוכל לשקוע."
"ובכן ינשוף, למרות שאני מעריך את כנותך.. דע לך כי ביום מן הימים חרבי תפלח אותך ותעניק לך את אותו אבדון לו אתה כל כך מייחל". עכברוש אמר, ועזב את האולם.

באותו ערב, לנמר הדרום היה חלום נבואי נוסף.

עכברוש התעורר לקול רעמים וברקים. מחוץ לעיר צעד צבא שלדים. אל מול מיטתו עמד אלכימיקל שחור משחור, עשוי מפלדת נשמות. "צייד רצחני בגפו?" הוא שאל בפליאה.
"זהו אחי, בפאראגון. אני הוא צייד רצחני לבדו. העיר נמצאת תחת מתקפה, כפי שאתה רואה. פקודותי היו לעקוב אחריכם, אך אני חושש שעכשיו אין בכך טעם רב."
"ובכן צייד, השאלה היחידה כפי שאני רואה אותה עכשיו היא.. האם אתה יותר רצחני מ7? אחיך בפאראגון היה 7, וזה לא היה מספיק בכלל. יש לנו צבא להוריד"
"הו, הייתי משער שאני יותר מ7"
"נהדר", עכברוש חייך בפעם הראשונה לאחר יום שלם של עצבים. אורו החל לפעום באור זהוב, חרבו הונפה אל על, והוא החל לזנק לצד צייד במורד הטרסות של קאדאר החדשה.

 

[omerwiess]

רמץ לא אהב את הגישה הסבילה בה נקטו חבריו והוא עצמו.
הוא צפה מבלי נוע בתפארת נופלת .
הוא השקיף על ערש הופכת לעיר מכאנית ומתועשת.
הוא הבחין בחומה הענקית התת ימית שנבנתה תוך ימים ספורים.
הוא ראה את המגדל על ראשו של האל של ערש, שמטרתו להגיע לשמש עצמו, ולכבותו.
גם בדרכם לניו קדאר, תרשיש בשמה הקודם לפני הפלישה, עיניו נתקלו במראה שלא יכל לשקוט עוד:
העשן השחור שיוצא ממכונות האוטוקטונים ממונע ע"י זיקוק של לא פחות מאשר היסודונים עצמם.
השמדה מתוכננת ומהונדסת להפליא כזו תביא אסון על הבריאה.
אך שוב לא הניד שריר אחד.
הוא דמיין במחשבתו, כיצד הוא כותש את האלכימיקל שהתלווה אליהם (שמשמרטף אותם בדרכם לניו-קדאר. דמיין כיצד לאחר מכן, הוא יורד לחוות הזיקוק הענקיות ופועל בפעולות גרילה ממושכות.
אך הוא ימשיך עם חבריו, לראות אולי פתרונם עדיף משלו.
כשקיבלו את קבלת הפנים הרישמית אך חסרת כל ההתייחסות אליהם בניו-קדאר, הוא לא יכל יותר – נראה כי גם פתרונם של חבריו מעלה חרס.
הוא עזב את חבריו, והלך להתבודד, הוא חיפש את המקום השקט ביותר בעיר המלאה אנשים הזו.
במקום שיוכל הכי הרבה להתחבר לעצמו.
והוא מצא מקום שכזה, בבסיסו של הר געש כבוי, שהפך למקום זריקת כל הזבל של העיר.
הוא ישב שם במדיטציה, ובזבל התנתק מחליפותיו הנפשיות, הרוחניות, וכן הפיזיות של היותו סולאר, לוחם דגול, אדם משכמו ומעלה, אבל הוא התחבר לעצמו, למדוע הוא התחיל במסע הזה, וכן בקווים האדומים שלו שעליהם הוא לא יעבור עוד לעולם.
לפתע נשמע אזעקה.
בקפיצה אחת קפץ את מלוא גובהו של הר הגעש ונעמד על מרפסת שהשקיפה לעבר הצבא המתקדם אל העיר.
חבריו לא ראו דבר, רק הוא בעל חושיו המחודדים יכל לראות בוודאות מעבר למסך הערפל הסמיך והוא הסביר לחבריו את המכשולים שבפניהם.
החמישה התפצלו והוא נשאר עומד על החומה.
הוא ראה אביר מוות במרחק שני קילומטרים ו21 וחצי מטרים ממנו, עושה פעולות שנראו כלחש, אך משהו היה בם שונה.
הוא החליט שלא יברר לראות מה יקרה בסופם של פעולותיו, הוא שלף חץ בודד, וכיוון אותו לעבר הערפל הסגול, החץ החל לבעור במהות סגולה זוהרת, וטסה מקשתה במהירות מדהימה, בדיוק מרהיב, ובקטלניות מבהיקה, כאשר ראש החץ חדר ישירות לליבו של האביר השחור והוא נפל דומם.
רמץ המשיך את תוכניתו להשמיד את כל הראשים של הקרב, והוא קפץ למקום עמידתו הקודם של אביר המוות.
בניתור אחד הגיע לשם, ובחציו הטהורים חיסל את כל שדי התאובה שהיו שם.
אך בקרבות אלו הוא השתמש בכל כוח המהות שהיה בקירבו, הוא חש עייף אך נחוש להמשיך ולעזור לחבריו.
אך הם ושאר הקרב נמצא במרחק הגדול משני קילומטרים ממנו, וללא יכולת להתשמש בתעצומות הקפיצה שלו.
רמץ לא אמר נואש, הוא התישב על אחת הקטפולטות וירה את עצמו לכיוון העיר ואל שדה הקרב.
------------
לאחר שמהנדסת להוטה נהפכה לעיר ובשמה החדש המטרופוליב ניו קדאר והקרב היה בסופו, רמץ ראה את ינשוף דקדקנימרחף על שד בצורת צרעה.
הוא שלח חץ נוסף אך החץ הוטח מינשוף והלאה.
לרמץ לא היה יותר כוח מהות להלחם בינשוף פנים לפנים, והוא היה צריך לוותר ולתת לו לברוח משדה הקרב.
הוא ידע באותו רגע שזה לא המפגש האחרון שלהם.
אך הוא ידע מי ישאר עומד בפעם הבאה שיפגשו...