Ashardalon
פונדקאי ותיק
זה קרה בלילה ההוא, בפונדק הדג המת.
סערה השתוללה בחוץ. הגשם והברד טיפטפו כמו מכות פטיש על גג הרעפים, ולמרות הבידוד שמעו הכל. הפונדק היה עמוס ביותר באותו הלילה. הבר היה מלא בלקוחות הקבועים, יושבים, שותים משקאות חריפים ומשוחחים על הא ודא, מביטים בקדרות בשעון המצביע כאילו בהאשמה על השעה אחת בלילה. מדי פעם העבירו היושבים את מבטם אל החלונות הגדולים והחזקים, הקבועים בקירות הלבנים. מפעם לפעם הרים מישהו את מבטו אל על, מצפה מהתקרה שתקרוס על היושבים, ותטהר אותם מחטאיהם הנוראיים. כל אחד מהיושבים בשולחנות שאחרי הבר השתעשע במחשבות שונות ומשונות. מלצרים נעו בשקט לאור העששיות הגדולות, שבערו באור תמידי, שלא חימם דבר. המוזג נע בזריזות מאחורי הבר, מגיש יינות, בירות ומשקאות שונים. מדי פעם עלו וירדו במדרגות אנשים, בין קומת הכניסה, הסלון, לבין הקומה השנייה, קומת השינה. לעתים עלה מלצר מן המרתף, אוחז במפתח כבד וגדול ובידו השנייה חולץ פקקים ובקבוק משקה. האח פיזרה את חומה ביעילות, מעליה ראשי חיות שניצודו ושלט האוסר על עישון. חלקם של האנשים הניעו ידיהם בעצבנות לכיסיהם, חושבים בדבר עישון גלוי והנפת חרב נגד זה שיעיר להם.
הדלת נפתחה, מפזרת גלי רוח קפואה, רסיסי גשם וברד, ובעיקר גורמת להפניית הראשים לעברה. זר עטוף בגלימה אפורה פשוטה נכנס אל החדר. מים טיפטפו מהאדרת, ככל הנראה עשויה חומר חסין מים כלשהו. הזר שלף גוויל קלף יבש מבין קפלי הגלימה, ניגש אל אחד המלצרים ומסר לו אותה ללא דיבור.
בעלי הראשים הצופים בזר נרגעו כנראה, וחזרו לעבר עסקיהם הרגילים, וההרהור. בינתיים ניגש הזר אל חמש דמויות שישבו סביב שולחן מרובע, ושוחח איתן בקצרה בשפה לא מובנת. חלקם של הראשים הסתובבו שנית ולו לרגע, אולי מבינים במה מדובר, אולי רכלנים בלתי נדלים.
הזר הגיע אל הבר, הזמין משקה נטול אלכוהול, וחיכה בקוצר רוח למשקה. הוא הוציא חופן מטבעות נחושת מבין קפלי הגלימה, ומסר אותם למוזג, חטף את המשקה, פתח את הדלת והסתלק.
השיחות החלו לסוב סביב הזר. חלקם של האנשים תרגמו את דברי הזר לחבריהם.
"הוא אמר: 'הוד מעלתו, הזרים מוכנים לצאת לעבר הדרך'. כך שמעתי במו אוזניי."
איזו דרך? מיהו 'הוד מעלתו'? מהי הדרך? מתי לצאת? מי הם הזרים האלו? כל אנשי הפונדק נרגעו לאט לאט, מתחילים לשכוח מהאירוע המוזר שקרה לפתע פתאום.
אחת מחמש הדמויות סביב השולחן המרובע פיזרה סכום מטבעות על השולחן, קמה ובהתנצלות חפוזה נעלמה לעבר הדלת, פתחה אותה, והסתלקה.
אחד המלצרים הגיע, יחד עם ראשים רבים שהסתובבו לעבר השולחן והדמות שנעלמה, וחטף את הכסף. אחת הדמויות ביקשה אותו להכין לה משקה צ'ילי לא מזוקק. היה זה קול בס עבה, שרעם בקלילות דרך חלל הסלון. המלצר מיהר לעבר אחורי הבר, ועבר בדלתות הצוות בחיפזון.
לכאורה, היה זה לילה שגרתי לחלוטין בדרקארסט'ה. אחרי הכל, עיר כלשהי באזור כלשהו בעולם. אף אחד לא ידע אם היה זה לילה חשוב. ואולי, לא היה זה לילה חשוב? השאלה צפה כמו דג מת ימים רבים אחרי שוך הסערה והיעלמות הזר והדמות. כולם התעסקו בשאלה: מי היה הזר? מה הביא? מי הייתה הדמות? כולם היו תמימי דעים בנוגע לדמות: היה זה שד שלא מן העולם הזה, והוא התגלם בדמות אדם. אחרי שהכוהן הראשי של אישתר בדראקארסט'ה ניסה להסביר שלא היה שד ולא דבר, חשדו התושבים שגם הכוהן הראשי הוא שד. הזר היה שליחו של השטן, פסקו כולם.
חלקם של התושבים היותר משכילים הנידו בראשיהם בעגמה, וצרחו בייאוש על חבריהם שסברו שחוצנים הגיעו באותו היום אל הפונדק.
***
ג'ון התעורר בגלל רוח קרירה שנשבה מהחלון. הוא הניע את ראשו בעיניים עצומות, מנסה שלא לפקחן. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, הוא הבין [איכשהו]. הוא התרומם במאמץ ממיטת הנוצות האיכותית שלו, מתח את כתפיו, פקח את עיניו, נתקל בכמה קירות בדרך אל החדר השני, ושטף את פניו במי בור המים הפרטי שלו. המים הקפואים של אגמי התקווה השחורה הוציאו לעצמם שם טוב בהערת אנשים רדומים. ג'ון הביט בדרך אגב מבעד לחלונו, שפנה בכיוון מזרח. מבעד לעצים ולאגם הקטן נשקפה השמש, עולה ומטפסת באיטיות בשמי הבוקר הצחים. ערפל כבד כיסה את עמק דראקארסט'ה, בירת האמת הקודרת. ג'ון הצליח להבחין בכמה איכרים הנושאים עגלה במרחק מה מביתו הגדול, ופרט לכך כמה ציוצי ציפורים עליזות.
הוא ניגש אל הארון, שהיה שקוע בקיר, ופתח אותו לרווחה, חוטף מכה בצד זרועו, ומכה את הארון בתגובה. ג'ון התלבש בבגדים בצבעי הבז' הפשוטים ביותר שהיו לו. כולם היו פשוטים. הוא התיישב על לוחות העץ המשובחים של הרצפה ועצם את עיניו, מתמקד בפנים ישותו. הוא היה נזיר מחצית, השתייך למנזר עתיק יומין ורב עוצמה שדגל בשיטת ריכוז פנימי ומציאת ההארה בתוך תוככי האדם. לבסוף הוא מצא נקודה בפנים ישותו. הדבר נדמה היה לחלום על שינה. הוא גרר את הנקודה במאמץ ניכר, תווי פניו מתעוותים. הנקודה לא הייתה יותר מצורת חשיבה מסוימת, אך נראה היה כי ישנו קסם שזור בישותו של ג'ון. לבסוף, הוא קם באיטיות, פקח את עיניו, והביט מבעד לחלונו, שנמתח מן הקרקע ועד התקרה העשויה אבן. הערפל החל להתפזר, והשמש החלה לטפס במהירות רבה יותר. במרחק מה האיכרים כבר החלו לחצות את הגשר שמתחת לביתו. הציפורים נשמעו כמקהלה עליזה של נערי מקדש.
ג'ון חייך לעצמו וקשר את החגורה הלבנה והפשוטה שהייתה מוטלת על הרצפה, עשויה פשתן שזור, סביב מותניו. הוא הרים מהקרקע חרב קצרה ומעוצבת, וחגר אותה בנדן השחור הפשוט והנפלא שלה. עיניו חיפשו דבר מה, ומצאו שעון יד בצבעי ירוק-יער [על השולחן], ההמצאה החדישה ביותר שנשלחה מעין העולם. ג'ון נתקף בהרהורים. עין העולם היה אוקיינוס ענקי בלב העולם חסר האוקיינוסים, ולאורך רצועות חופי עין העולם שכנו יצורים משוגעים [משוגעים טובים] שנקראו "גרמלינים". הגרמלינים היו ממציאים חסרי בושה, שיצרו כל דבר מכל דבר. הם המציאו את הגמישעל, "פלסטיק", חומר המיוצר מנוזלים שחורים ומסריחים שנמצאים במעבה האדמה. הגמישעל היה חומר מופלא וקל, שהיה קשיח ונוח לשימוש. הגרמלינים המציאו גם את קפיצי המיטה המעולים שעליהם ישן ג'ון. הגרמלינים המציאו אבק שרפה, חומר שטני שמתפוצץ כמעט תמיד ללא כל אזהרה מוקדמת. הגרמלינים המציאו כמעט הכל, חשב ג'ון וחייך לעצמו שנית. הוא הרים צרור מפתחות נחושת משולחן הכתיבה שניצב ליד מיטתו, והתבונן סביבו בחדר החשוף מרהיטים פרט למיטה, לשולחן ולכיסא פשוט.
ג'ון התהלך בחדר, מתח את גופו, ולאחר מכן השעין את רגליו על הקיר והחל לכופף את גופו בזווית ישרה. לאחר עשרות כפיפות כאלו התנער ג'ון, פער את פיו ופיהק. הוא צעד אל עבר הדלת, פתח אותה והביט בערפל הקל שמסביבו באהבה. ברגע האחרון הוא חזר חזרה, ועטה על עצמו את שעון היד יחד עם שקיק מרשרש שהשחיל בחגורתו.
הוא יצא החוצה ונעל את הדלת. מסביבו החלו להתעורר פשוטי העם. הוא ירד במדרגות ביתו העשויות גרניט, והגיע לקרקע הרחוב הראשי בדראקארסט'ה. ג'ון צעד בין החנויות הנפתחות, הכסתות המוצאות לאוורור והאיכרים הנעים עם סחורותיהם בעגלות הרתומות לחמורים. הוא צעד שעה ארוכה, בקצב אחיד ואיטי, עד שהגיע לחנות קטנה בפאתי הרחוב, דלתה הירוקה והעגולה פתוחה למחצה.
הייתה זו חנות המורכבת משני חדרים - מחסן קטן, וחדר הלקוחות. ג'ון נכנס פנימה והתבונן: שלל מטות, חלקם קסומים ומאירים, נתלו על קירות החנות. החנות הייתה מלאה בשולחנות שהציגו חתיכות שייש מפוסלות בדמות חיות. הגדלים היו בן אמה לחצי הטפח, ומסביב לשולחן התשלומים ישבו ארבעה או חמישה ננסים, יצורים דמויי אנוש קטנים בעלי זקנקנים וגוף שרירי. לא היו עוד לקוחות בחנות, הבחין ג'ון. מוקדם מדי.
"כן, מה אתה רוצה?"
ג'ון אמד במבטו את כל הננסים, שהיו נראים כמעט אותו הדבר פרט ללבושם.
"אני מעוניין במטה הליכה המתאים לקרבות. אני צופה יציאות אל היערות ואל האגמים, ואני צופה יציאות מרובות. אני אעדיף מאוד שהמטה יהיה נוח לאחיזה."
"בסדר גמור. אביא לך את הדוגמאות שלנו."
אחד מהננסים, הצעיר שבהם כנראה, הלך במהירות למחסן ורשרש בחפצים. הוא חזר עם מגוון מטות, בצבעים, גימורים, גדלים ואחיזות שונות.
הננס פרש בנימוס את המטות על הקרקע, וג'ון החל למששם ולהתבונן בהם. הוא הרים כמה מקלות מעטים מן הרצפה והניח אותם על אחד השולחנות שלא הונחו עליהם הפסלונים.
"אבחר בזה,"
ג'ון הצביע לעבר מטה הליכה בצבע עצם, עם גומי לאחיזת הידיים וחוד מורכב על סליל בקצהו האחד.
"כמה יעלה לי המטה?"
שני ננסים אחרים החלו להתלחש ולספור באצבעותיהם הקטנות.
"אלף ומאתיים דראקסים."
ג'ון שקל את המטה על שתי אצבעותיו. הוא היה מאוזן ונוח וקליל להפליא.
"בסדר גמור. ארבע מאות מטבעות הזהב יגיעו אליכם במלואם."
הננסים הנהנו באישור, ואחז מהם הוציא עט נובע וקלף.
"שמך, אדוני הנכבד, ומקדמה של עשרים וארבעה דראקסים."
"ג'ון שמידלדאר, והנה הזהובים."
הוא הוציא מכיסו שמונה מטבעות זהב עם חריטה של נוצה ופטיש, והניח אותם על שולחן התשלומים.
כל אותו הזמן הננסים היו המומים. הם פעלו כאוטומטונים והודו לו מקרב ליבם, ואז התיישבו סביב השולחן שוב, כפסלי אבן, מתעלמים מסביבתם. ג'ון נד בראשו, ואז הלך אל דלת החנות, בירך את הננסים לשלום ופסע בחזרה לביתו.
בדרכו חזרה התלוו אליו שני שומרים מהחצר המלכותית, והתבוננו בממלכתיות בסביבתם, מברכים אנשים שונים ומשונים לשלום ושומרים את ידיהם על ניצבי הנשקים. ג'ון התעלם מהשומרים, גלגל את עיניו כלפי מעלה ואז נעצר. השומרים נחבטו קלות אחד בשני והתבוננו בדריכות סביבם, הפעם בזהירות רבה יותר.
"מה קרה, הנזיר?"
ג'ון הצביע על שני אלפים שהלכו זה לצד זה, ומדי פעם עצרו. הם היו אלף ואלפית, והאלפית הייתה תפוחת בטן. ג'ון צעד לעברם. רק לפני שלושה חודשים מתה אישה בגלל סיבוכים בלידה. הוא לא ייתן לזה לקרות שוב. לא על חשבונו. האצילים המתועבים האלה…
ג'ון שאל את האלפית לשלומה. היא הגיבה בניד ראש ובנשיכת שפתיים.
"שומרים. קחו אותם לבית הרפואה הקרוב."
השומרים הנהנו, והרימו את האלפית התשושה והלכו בזהירות לעבר בית אדום וגדול, עשוי לבנים. ג'ון שמח. השומרים הלכו! הוא הביט סביבו, וברח הביתה. רץ כמו מטורף.
הוא הגיע הביתה בתוך כמה דקות, נעל את הדלת מאחוריו ופשט את הנשק ואת המפתחות לצד מיטתו.
הוא התמתח והתיישב על הכיסא, נשך את אגודלו בעדינות והרים עט נוצת-עורב והחל לשרבט משהו על קלף משובח ששכב על השולחן. שקיק הזהובים הושלך בשאט נפש על המיטה, וג'ון הביט דרך חלונו.
בשעת צהריים זו העיר המתה כמו קיבה הרעבה למזון. המסחר היה בעיצומו, צניפות הסוסים וקריאות הסבלים נשמעו מכל עברי הרחוב. הערפל התפוגג, הבחין ג'ון. השמש האירה במלוא הדרה על בירת האמת הקודרת של ארצות האדם. כמה אזרחים פסעו ברחובות, אוחזים בפסלוני שיש בדמות חיות, הבחין ג'ון, וחיוך נמתח על פניו בפעם השלישית באותו היום.
בן האנוש הנלהב המשיך בשרבוטיו, ולבסוף, לאחר כמה קלפים מעוכים בכל פינות החדר, קרא ג'ון בליבו את אשר כתב:
"זיקית קלה רחצה באור ירח תחת שמי שמשות. אש בערה במי הים הירקרקים, והפיצה ריחות פלפלים חריפים לכל עברי המדורה. אנשים רחצו באמבטיות עשויות שוקולד כאשר התפוצצו מסביבם אורות מוזרים שסימלו שינוי למתים. וכל זה, אמרתי, הוא בקבוק ושיהוק בחצר הכלא של עיר נידחת כלשהי. הכתרתו של המלך התבצעה ליד הגרדום, ושלוש עשרה שנים קודם לכן מת התליין עם הזיקית הקטנה, משום שהעז לרחוץ באור ירח שהיה תחת שמי שמשות."
הוא צחק. לאחר מכן הוא שרק שריקה חדה, וקול משק כנפיים נשמע וציפור אפורה ובינונית בגודלה, כמו בז ממוצע, נחתה על אדן החלון המוגף. ג'ון פתח אותו מלמעלה, והגיש לציפור את הקלף בזמן שנגע במקורה הצהבהב עם מעט דיו. הציפור החכמה הבינה את המסר, והתעופפה לעבר הארמון של מלך האמת הקודרת, בגודל של כפר קטן. ג'ון התבונן סביבו. הוא מתח את כתפיו, פשט את בגדיו העליונים ונם את שנת הצהריים שלו.
'הנזיר' קם מאוחר יותר, בסביבות ארבע אחר הצהריים, בשל דפיקות עזות בדלתו. הוא פתח את הדלת במרץ והופתע לגלות גמד, דמוי אנוש נמוך וגוצי ומלא שפם וזקן, ניצב מולו.
"לפי מה שנמסר לידי," פתח הגמד,
"אתה אחראי לאלפית שחומת השער שילדה אצלנו לא מזמן תינוק."
ג'ון הביט בו בבלבול, ואז נזכר.
"הו, כן. תנו לה מאה מטבעות זהב ושלחו אותה לדרכה כאשר תוכל ללכת בכוחות עצמה ללא קושי."
הגמד הנהן.
"אתה נחשב לסנדק של הנולד."
"לא. אני אינני יכול לקחת על עצמי סנדקות. שלחו לו עשרה מטבעות זהב בכל סוף מוקסס מאס."
"אה… בסדר גמור, אדוני. רק תחתום על ההוצאה הזו."
הגמד הוציא מהיכן שהוא קלף ועט נוצה.
"תבקש מהמלכה לחתום."
הגמד פרץ בצחוק פרוע. ואז הבין שג'ון רציני.
"איך אני אמור-"
"תגיד לה ש'אוחז הכס' שלח אותך. תגיד לשומרים את זה."
הגמד הביט בו בשאלה.
"דרגה בארמון. לא משנה, צא כבר!"
הגמד נחפז, הודה לג'ון והלך לדרכו.
ג'ון נאנח. החיים הכפולים והמסובכים האלו הקשו על מהלך קיומו. אולי עדיף להתגלות, חשב. הוא חזר חזרה אל השולחן אחרי שנעל את הדלת. הוא התנער מהעניין, וחזר לשרבט שרבוטים על קלף חדש שהוציא ממגירה מתחת לשולחן.
סערה השתוללה בחוץ. הגשם והברד טיפטפו כמו מכות פטיש על גג הרעפים, ולמרות הבידוד שמעו הכל. הפונדק היה עמוס ביותר באותו הלילה. הבר היה מלא בלקוחות הקבועים, יושבים, שותים משקאות חריפים ומשוחחים על הא ודא, מביטים בקדרות בשעון המצביע כאילו בהאשמה על השעה אחת בלילה. מדי פעם העבירו היושבים את מבטם אל החלונות הגדולים והחזקים, הקבועים בקירות הלבנים. מפעם לפעם הרים מישהו את מבטו אל על, מצפה מהתקרה שתקרוס על היושבים, ותטהר אותם מחטאיהם הנוראיים. כל אחד מהיושבים בשולחנות שאחרי הבר השתעשע במחשבות שונות ומשונות. מלצרים נעו בשקט לאור העששיות הגדולות, שבערו באור תמידי, שלא חימם דבר. המוזג נע בזריזות מאחורי הבר, מגיש יינות, בירות ומשקאות שונים. מדי פעם עלו וירדו במדרגות אנשים, בין קומת הכניסה, הסלון, לבין הקומה השנייה, קומת השינה. לעתים עלה מלצר מן המרתף, אוחז במפתח כבד וגדול ובידו השנייה חולץ פקקים ובקבוק משקה. האח פיזרה את חומה ביעילות, מעליה ראשי חיות שניצודו ושלט האוסר על עישון. חלקם של האנשים הניעו ידיהם בעצבנות לכיסיהם, חושבים בדבר עישון גלוי והנפת חרב נגד זה שיעיר להם.
הדלת נפתחה, מפזרת גלי רוח קפואה, רסיסי גשם וברד, ובעיקר גורמת להפניית הראשים לעברה. זר עטוף בגלימה אפורה פשוטה נכנס אל החדר. מים טיפטפו מהאדרת, ככל הנראה עשויה חומר חסין מים כלשהו. הזר שלף גוויל קלף יבש מבין קפלי הגלימה, ניגש אל אחד המלצרים ומסר לו אותה ללא דיבור.
בעלי הראשים הצופים בזר נרגעו כנראה, וחזרו לעבר עסקיהם הרגילים, וההרהור. בינתיים ניגש הזר אל חמש דמויות שישבו סביב שולחן מרובע, ושוחח איתן בקצרה בשפה לא מובנת. חלקם של הראשים הסתובבו שנית ולו לרגע, אולי מבינים במה מדובר, אולי רכלנים בלתי נדלים.
הזר הגיע אל הבר, הזמין משקה נטול אלכוהול, וחיכה בקוצר רוח למשקה. הוא הוציא חופן מטבעות נחושת מבין קפלי הגלימה, ומסר אותם למוזג, חטף את המשקה, פתח את הדלת והסתלק.
השיחות החלו לסוב סביב הזר. חלקם של האנשים תרגמו את דברי הזר לחבריהם.
"הוא אמר: 'הוד מעלתו, הזרים מוכנים לצאת לעבר הדרך'. כך שמעתי במו אוזניי."
איזו דרך? מיהו 'הוד מעלתו'? מהי הדרך? מתי לצאת? מי הם הזרים האלו? כל אנשי הפונדק נרגעו לאט לאט, מתחילים לשכוח מהאירוע המוזר שקרה לפתע פתאום.
אחת מחמש הדמויות סביב השולחן המרובע פיזרה סכום מטבעות על השולחן, קמה ובהתנצלות חפוזה נעלמה לעבר הדלת, פתחה אותה, והסתלקה.
אחד המלצרים הגיע, יחד עם ראשים רבים שהסתובבו לעבר השולחן והדמות שנעלמה, וחטף את הכסף. אחת הדמויות ביקשה אותו להכין לה משקה צ'ילי לא מזוקק. היה זה קול בס עבה, שרעם בקלילות דרך חלל הסלון. המלצר מיהר לעבר אחורי הבר, ועבר בדלתות הצוות בחיפזון.
לכאורה, היה זה לילה שגרתי לחלוטין בדרקארסט'ה. אחרי הכל, עיר כלשהי באזור כלשהו בעולם. אף אחד לא ידע אם היה זה לילה חשוב. ואולי, לא היה זה לילה חשוב? השאלה צפה כמו דג מת ימים רבים אחרי שוך הסערה והיעלמות הזר והדמות. כולם התעסקו בשאלה: מי היה הזר? מה הביא? מי הייתה הדמות? כולם היו תמימי דעים בנוגע לדמות: היה זה שד שלא מן העולם הזה, והוא התגלם בדמות אדם. אחרי שהכוהן הראשי של אישתר בדראקארסט'ה ניסה להסביר שלא היה שד ולא דבר, חשדו התושבים שגם הכוהן הראשי הוא שד. הזר היה שליחו של השטן, פסקו כולם.
חלקם של התושבים היותר משכילים הנידו בראשיהם בעגמה, וצרחו בייאוש על חבריהם שסברו שחוצנים הגיעו באותו היום אל הפונדק.
***
ג'ון התעורר בגלל רוח קרירה שנשבה מהחלון. הוא הניע את ראשו בעיניים עצומות, מנסה שלא לפקחן. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, הוא הבין [איכשהו]. הוא התרומם במאמץ ממיטת הנוצות האיכותית שלו, מתח את כתפיו, פקח את עיניו, נתקל בכמה קירות בדרך אל החדר השני, ושטף את פניו במי בור המים הפרטי שלו. המים הקפואים של אגמי התקווה השחורה הוציאו לעצמם שם טוב בהערת אנשים רדומים. ג'ון הביט בדרך אגב מבעד לחלונו, שפנה בכיוון מזרח. מבעד לעצים ולאגם הקטן נשקפה השמש, עולה ומטפסת באיטיות בשמי הבוקר הצחים. ערפל כבד כיסה את עמק דראקארסט'ה, בירת האמת הקודרת. ג'ון הצליח להבחין בכמה איכרים הנושאים עגלה במרחק מה מביתו הגדול, ופרט לכך כמה ציוצי ציפורים עליזות.
הוא ניגש אל הארון, שהיה שקוע בקיר, ופתח אותו לרווחה, חוטף מכה בצד זרועו, ומכה את הארון בתגובה. ג'ון התלבש בבגדים בצבעי הבז' הפשוטים ביותר שהיו לו. כולם היו פשוטים. הוא התיישב על לוחות העץ המשובחים של הרצפה ועצם את עיניו, מתמקד בפנים ישותו. הוא היה נזיר מחצית, השתייך למנזר עתיק יומין ורב עוצמה שדגל בשיטת ריכוז פנימי ומציאת ההארה בתוך תוככי האדם. לבסוף הוא מצא נקודה בפנים ישותו. הדבר נדמה היה לחלום על שינה. הוא גרר את הנקודה במאמץ ניכר, תווי פניו מתעוותים. הנקודה לא הייתה יותר מצורת חשיבה מסוימת, אך נראה היה כי ישנו קסם שזור בישותו של ג'ון. לבסוף, הוא קם באיטיות, פקח את עיניו, והביט מבעד לחלונו, שנמתח מן הקרקע ועד התקרה העשויה אבן. הערפל החל להתפזר, והשמש החלה לטפס במהירות רבה יותר. במרחק מה האיכרים כבר החלו לחצות את הגשר שמתחת לביתו. הציפורים נשמעו כמקהלה עליזה של נערי מקדש.
ג'ון חייך לעצמו וקשר את החגורה הלבנה והפשוטה שהייתה מוטלת על הרצפה, עשויה פשתן שזור, סביב מותניו. הוא הרים מהקרקע חרב קצרה ומעוצבת, וחגר אותה בנדן השחור הפשוט והנפלא שלה. עיניו חיפשו דבר מה, ומצאו שעון יד בצבעי ירוק-יער [על השולחן], ההמצאה החדישה ביותר שנשלחה מעין העולם. ג'ון נתקף בהרהורים. עין העולם היה אוקיינוס ענקי בלב העולם חסר האוקיינוסים, ולאורך רצועות חופי עין העולם שכנו יצורים משוגעים [משוגעים טובים] שנקראו "גרמלינים". הגרמלינים היו ממציאים חסרי בושה, שיצרו כל דבר מכל דבר. הם המציאו את הגמישעל, "פלסטיק", חומר המיוצר מנוזלים שחורים ומסריחים שנמצאים במעבה האדמה. הגמישעל היה חומר מופלא וקל, שהיה קשיח ונוח לשימוש. הגרמלינים המציאו גם את קפיצי המיטה המעולים שעליהם ישן ג'ון. הגרמלינים המציאו אבק שרפה, חומר שטני שמתפוצץ כמעט תמיד ללא כל אזהרה מוקדמת. הגרמלינים המציאו כמעט הכל, חשב ג'ון וחייך לעצמו שנית. הוא הרים צרור מפתחות נחושת משולחן הכתיבה שניצב ליד מיטתו, והתבונן סביבו בחדר החשוף מרהיטים פרט למיטה, לשולחן ולכיסא פשוט.
ג'ון התהלך בחדר, מתח את גופו, ולאחר מכן השעין את רגליו על הקיר והחל לכופף את גופו בזווית ישרה. לאחר עשרות כפיפות כאלו התנער ג'ון, פער את פיו ופיהק. הוא צעד אל עבר הדלת, פתח אותה והביט בערפל הקל שמסביבו באהבה. ברגע האחרון הוא חזר חזרה, ועטה על עצמו את שעון היד יחד עם שקיק מרשרש שהשחיל בחגורתו.
הוא יצא החוצה ונעל את הדלת. מסביבו החלו להתעורר פשוטי העם. הוא ירד במדרגות ביתו העשויות גרניט, והגיע לקרקע הרחוב הראשי בדראקארסט'ה. ג'ון צעד בין החנויות הנפתחות, הכסתות המוצאות לאוורור והאיכרים הנעים עם סחורותיהם בעגלות הרתומות לחמורים. הוא צעד שעה ארוכה, בקצב אחיד ואיטי, עד שהגיע לחנות קטנה בפאתי הרחוב, דלתה הירוקה והעגולה פתוחה למחצה.
הייתה זו חנות המורכבת משני חדרים - מחסן קטן, וחדר הלקוחות. ג'ון נכנס פנימה והתבונן: שלל מטות, חלקם קסומים ומאירים, נתלו על קירות החנות. החנות הייתה מלאה בשולחנות שהציגו חתיכות שייש מפוסלות בדמות חיות. הגדלים היו בן אמה לחצי הטפח, ומסביב לשולחן התשלומים ישבו ארבעה או חמישה ננסים, יצורים דמויי אנוש קטנים בעלי זקנקנים וגוף שרירי. לא היו עוד לקוחות בחנות, הבחין ג'ון. מוקדם מדי.
"כן, מה אתה רוצה?"
ג'ון אמד במבטו את כל הננסים, שהיו נראים כמעט אותו הדבר פרט ללבושם.
"אני מעוניין במטה הליכה המתאים לקרבות. אני צופה יציאות אל היערות ואל האגמים, ואני צופה יציאות מרובות. אני אעדיף מאוד שהמטה יהיה נוח לאחיזה."
"בסדר גמור. אביא לך את הדוגמאות שלנו."
אחד מהננסים, הצעיר שבהם כנראה, הלך במהירות למחסן ורשרש בחפצים. הוא חזר עם מגוון מטות, בצבעים, גימורים, גדלים ואחיזות שונות.
הננס פרש בנימוס את המטות על הקרקע, וג'ון החל למששם ולהתבונן בהם. הוא הרים כמה מקלות מעטים מן הרצפה והניח אותם על אחד השולחנות שלא הונחו עליהם הפסלונים.
"אבחר בזה,"
ג'ון הצביע לעבר מטה הליכה בצבע עצם, עם גומי לאחיזת הידיים וחוד מורכב על סליל בקצהו האחד.
"כמה יעלה לי המטה?"
שני ננסים אחרים החלו להתלחש ולספור באצבעותיהם הקטנות.
"אלף ומאתיים דראקסים."
ג'ון שקל את המטה על שתי אצבעותיו. הוא היה מאוזן ונוח וקליל להפליא.
"בסדר גמור. ארבע מאות מטבעות הזהב יגיעו אליכם במלואם."
הננסים הנהנו באישור, ואחז מהם הוציא עט נובע וקלף.
"שמך, אדוני הנכבד, ומקדמה של עשרים וארבעה דראקסים."
"ג'ון שמידלדאר, והנה הזהובים."
הוא הוציא מכיסו שמונה מטבעות זהב עם חריטה של נוצה ופטיש, והניח אותם על שולחן התשלומים.
כל אותו הזמן הננסים היו המומים. הם פעלו כאוטומטונים והודו לו מקרב ליבם, ואז התיישבו סביב השולחן שוב, כפסלי אבן, מתעלמים מסביבתם. ג'ון נד בראשו, ואז הלך אל דלת החנות, בירך את הננסים לשלום ופסע בחזרה לביתו.
בדרכו חזרה התלוו אליו שני שומרים מהחצר המלכותית, והתבוננו בממלכתיות בסביבתם, מברכים אנשים שונים ומשונים לשלום ושומרים את ידיהם על ניצבי הנשקים. ג'ון התעלם מהשומרים, גלגל את עיניו כלפי מעלה ואז נעצר. השומרים נחבטו קלות אחד בשני והתבוננו בדריכות סביבם, הפעם בזהירות רבה יותר.
"מה קרה, הנזיר?"
ג'ון הצביע על שני אלפים שהלכו זה לצד זה, ומדי פעם עצרו. הם היו אלף ואלפית, והאלפית הייתה תפוחת בטן. ג'ון צעד לעברם. רק לפני שלושה חודשים מתה אישה בגלל סיבוכים בלידה. הוא לא ייתן לזה לקרות שוב. לא על חשבונו. האצילים המתועבים האלה…
ג'ון שאל את האלפית לשלומה. היא הגיבה בניד ראש ובנשיכת שפתיים.
"שומרים. קחו אותם לבית הרפואה הקרוב."
השומרים הנהנו, והרימו את האלפית התשושה והלכו בזהירות לעבר בית אדום וגדול, עשוי לבנים. ג'ון שמח. השומרים הלכו! הוא הביט סביבו, וברח הביתה. רץ כמו מטורף.
הוא הגיע הביתה בתוך כמה דקות, נעל את הדלת מאחוריו ופשט את הנשק ואת המפתחות לצד מיטתו.
הוא התמתח והתיישב על הכיסא, נשך את אגודלו בעדינות והרים עט נוצת-עורב והחל לשרבט משהו על קלף משובח ששכב על השולחן. שקיק הזהובים הושלך בשאט נפש על המיטה, וג'ון הביט דרך חלונו.
בשעת צהריים זו העיר המתה כמו קיבה הרעבה למזון. המסחר היה בעיצומו, צניפות הסוסים וקריאות הסבלים נשמעו מכל עברי הרחוב. הערפל התפוגג, הבחין ג'ון. השמש האירה במלוא הדרה על בירת האמת הקודרת של ארצות האדם. כמה אזרחים פסעו ברחובות, אוחזים בפסלוני שיש בדמות חיות, הבחין ג'ון, וחיוך נמתח על פניו בפעם השלישית באותו היום.
בן האנוש הנלהב המשיך בשרבוטיו, ולבסוף, לאחר כמה קלפים מעוכים בכל פינות החדר, קרא ג'ון בליבו את אשר כתב:
"זיקית קלה רחצה באור ירח תחת שמי שמשות. אש בערה במי הים הירקרקים, והפיצה ריחות פלפלים חריפים לכל עברי המדורה. אנשים רחצו באמבטיות עשויות שוקולד כאשר התפוצצו מסביבם אורות מוזרים שסימלו שינוי למתים. וכל זה, אמרתי, הוא בקבוק ושיהוק בחצר הכלא של עיר נידחת כלשהי. הכתרתו של המלך התבצעה ליד הגרדום, ושלוש עשרה שנים קודם לכן מת התליין עם הזיקית הקטנה, משום שהעז לרחוץ באור ירח שהיה תחת שמי שמשות."
הוא צחק. לאחר מכן הוא שרק שריקה חדה, וקול משק כנפיים נשמע וציפור אפורה ובינונית בגודלה, כמו בז ממוצע, נחתה על אדן החלון המוגף. ג'ון פתח אותו מלמעלה, והגיש לציפור את הקלף בזמן שנגע במקורה הצהבהב עם מעט דיו. הציפור החכמה הבינה את המסר, והתעופפה לעבר הארמון של מלך האמת הקודרת, בגודל של כפר קטן. ג'ון התבונן סביבו. הוא מתח את כתפיו, פשט את בגדיו העליונים ונם את שנת הצהריים שלו.
'הנזיר' קם מאוחר יותר, בסביבות ארבע אחר הצהריים, בשל דפיקות עזות בדלתו. הוא פתח את הדלת במרץ והופתע לגלות גמד, דמוי אנוש נמוך וגוצי ומלא שפם וזקן, ניצב מולו.
"לפי מה שנמסר לידי," פתח הגמד,
"אתה אחראי לאלפית שחומת השער שילדה אצלנו לא מזמן תינוק."
ג'ון הביט בו בבלבול, ואז נזכר.
"הו, כן. תנו לה מאה מטבעות זהב ושלחו אותה לדרכה כאשר תוכל ללכת בכוחות עצמה ללא קושי."
הגמד הנהן.
"אתה נחשב לסנדק של הנולד."
"לא. אני אינני יכול לקחת על עצמי סנדקות. שלחו לו עשרה מטבעות זהב בכל סוף מוקסס מאס."
"אה… בסדר גמור, אדוני. רק תחתום על ההוצאה הזו."
הגמד הוציא מהיכן שהוא קלף ועט נוצה.
"תבקש מהמלכה לחתום."
הגמד פרץ בצחוק פרוע. ואז הבין שג'ון רציני.
"איך אני אמור-"
"תגיד לה ש'אוחז הכס' שלח אותך. תגיד לשומרים את זה."
הגמד הביט בו בשאלה.
"דרגה בארמון. לא משנה, צא כבר!"
הגמד נחפז, הודה לג'ון והלך לדרכו.
ג'ון נאנח. החיים הכפולים והמסובכים האלו הקשו על מהלך קיומו. אולי עדיף להתגלות, חשב. הוא חזר חזרה אל השולחן אחרי שנעל את הדלת. הוא התנער מהעניין, וחזר לשרבט שרבוטים על קלף חדש שהוציא ממגירה מתחת לשולחן.
בהצלחה בהמשך!
