רשומות אימה על האוריינט אקספרס - Horror on the Orient Express (Call of Cthulhu)

[The oldman]

באמת נשמע מדהים

 

[BadBug]

סשן 51 – הרוחות של בלגראד​

אדריאן סיים לקרוא. ידיו רעדו. דפיו הישנים של הספר נשמטו מאצבעותיו בעודו לוטש מבט מזועזע בחלל הריק. האמת שנגלתה לו הייתה נוראה מכדי להכילה.
הלילה ירד, והמלון שקק חיים חרישיים. ואז—דפיקה. חדת-צליל. דלת החדר רעדה קלות במקומה.
הודעה ממתינה לך בקבלה, ד"ר פוקס.
אדריאן וולנטינו ירדו במדרגות החורקות אל אולם הקבלה. הפקיד הרים אליהם מבט חייכני, עיניו מצמצו תחת אור הנברשת הדועכת.
"האדם ההוא ביקש לקרוא לכם," לחש בטון ענייני.
שם, ליד הדלפק, חיכה טד לואיס—מנהל החפירות הארכאולוגיות, מתאגרף לשעבר, כעת שליח במשימה מסוכנת.
"ד"ר ג'ורדאנוב יקח את החפצים והמסמכים וימשיך את המחקר," אמר בקול נמוך.
הלילה התעבה סביבם. רכבת הגיעה מסופיה, מביאה עמה מטען של צללים והיסטוריה.



לפנות הבוקר, כשהקור טיפס לאורך קירות האבן של האכסניה, הגיעו הסטודנטים והסבלים. דחפורים של אנשים התרוצצו, מעמיסים ארגזים באבק ובמולת קולות מהדהדים.
אדריאן, בתחושת אינסטינקט שלא הבין עד הסוף, החליט לשמור לעצמו שלושה כתבים מסוימים:
* מחברתו של ד"ר מוריץ – כתובה בשפה סלבית מסתורית.
* ראסול אל-אלברין – מסמך בערבית, גווילו צהבהב.
* סאפינטיאה מגלורום – טקסט לטיני ויווני, שעליו סימנים שלא נראו ככתב יד אנושי.

כשנפלטו מתחנת הרכבת אל רחובות בלגרד, הקור פילח את העצמות.
האוויר היה סמיך מריח פיח, עשן שחור היתמר מארובות הרכבת.
המון הסבלים תקף את הנוסעים בנחיל של קולות ונגיעות. "להביא מזוודות? לעזור לך, אדוני?"
מבין כולם, צעיר דובר אנגלית פנה אליהם. "שמי פטר ריצ'אט. אוכל להוביל אתכם למלון."
וולנטינו, עיניו דרוכות, שאל מיד: "חנויות מיסטיקה—יש כאן כאלו?"
פטר גירד את סנטרו. "יש מגדת עתידות בשוק של הרובע התורכי. אבל…"
וולנטינו שלף שני פאונד והושיט לו. "קח אותנו לשם אחרי שנגיע למלון."
מלון מוסקבה התגלה כיצירת אמנות: אולם חם, אור זהוב של נברשות עצומות, אווירה מהודרת אך רווית סודות.

טד ואדריאן פנו לרשות העתיקות, בעוד וולנטינו ורומאנו יצאו אל השוק.
ברשות העתיקות, אדריאן עצר על סף החדר. מאחורי השולחן ישב גבר עז-מבט, על פניו כתם לידה גדול ומעוות.
התחושה שחלחלה בעצמותיו של אדריאן הייתה כמעט בלתי נסבלת.
"ולדג'ה ראדי," הציג עצמו האיש בקור. "אתם באתם עבור המסמכים?"

ברובע התורכי, השוק געש.
תבלינים, עתיקות, כרכרות, ריחות של קטורת מעורבת בריקבון.
קולות צעקה, התמקחות, צלילים צורמים של פריטות על כלי נגינה לא מכוונים.
צחנה של צואת סוסים.



הם הגיעו לאוהל קטן בפאתי השוק, לא רחוק מהנמל.
מגדת העתידות ישבה שם, רוכנת על שולחן עץ מכוסה שטיח צבעוני.
נר בודד ריצד ליד פניה המצולקות.
בקול צרוד אמרה: "תיירים… רוצים לדעת את העתיד?"
חיוך חושף שיניים רקובות.
תרנגולת שחורה ישבה בסלסלה לצידה.



היא סובבה ביצה שלוש פעמים מעל ראשו של ולנטינו.
נשפה עליה קלות, ניקבה אותה במחט, נתנה לחלמון לזלוג על שולחן העץ הישן.
אצבעותיה, שחורות מתחת לציפורניים, נמתחו אל מצחו. היא שרטה שם משולש קטן.
"אתה מחפש משהו שהתפרק."
ולנטינו הרגיש את צמרמורת האימה מחליקה במורד עמוד השדרה.
התרנגולת הרימה ראשה. שתי עיניים קטנות ולחות ננעצו בו.
"תיזהר מזה שמגיע בלילה."

היא חזרה על התהליך עם רומאנו.
תנועות איטיות, נבואות מקוטעות.
"משהו נוסף לך… משהו שלא נולדת איתו. משהו רודף אחריך."
רומאנו נשך את שפתיו.
הנר ריצד. צללים התארכו על קירות האוהל.
"אני רואה גלימה צהובה. שלושה ציידים. הם קרובים."
עורה של המגדת החוויר לרגע. היא קירבה את פניה אל רומאנו ולחשה:
"תיזהר מהאדם שמחליף פרצופים. הוא רודף אחריך. אחריכם."
"יש לו 3 פרצופים, פרצופים נתלשים ומרכיבים פרצוף חדש".

האוהל השתתק.
באוויר עמד ריח של ביצים נרקבות ושל משהו אחר. משהו ישן.
משהו שחיכה לרדת הלילה.

 

[BadBug]

סשן 52 – "חזיונות תחת פדורה"​

12 בפברואר 1923 – לפנות צהריים
ולנטינו ורומאנו יוצאים מהאוהל של הצוענייה.
לאחר כמה צעדים, רומאנו מביט מעבר לכתפו ומבחין בגבר ששלח אותם לשם מלכתחילה.
הגבר, שחשבו קודם לכן כי עמד מחוץ לאוהל, למעשה ישב. כשהוא קם על רגליו, השניים מצאו עצמם עומדים מול איש צעיר, גבוה במידה חריגה — לפחות בראש אחד מעליהם — עם חזות מוצקה, כתפיים רחבות, מעיל חום בלוי וכובע פדורה שמצל על פניו.

אולם כשהוא פתח את פיו, קולו היה רך ונערי, כמעט מנוגד לממדיו:
"אתם ולנטינו ורומאנו, לא? אני יודע שזה נראה מוזר שזר פונה אליכם, אבל תאמינו לי — אם גם אתם הייתם מוצאים את עצמכם ערים שבועות ללא שינה, גם אתם הייתם פונים לזרים. מה אני יכול לעשות? כששמואל, טוביאס ודומיניק החליטו שעליי למצוא אתכם, הם לא נתנו לי מנוחה. אני גם אחסוך מכם את הטירוף המוחלט שעברתי עם הקפטן האמריקאי ההוא... מק'אפי, נדמה לי."




הגבר מפנה את החוקרים לאוהל נוסף במתחם. שם, על כוס יין מחוזק, הוא מספר ששמו מריוס, ומאז שהיה ילד הוא שומע קולות.
רק בגיל מאוחר יותר הבין שהקולות שייכים למתים — רוחות שנמשכות אליו כמו למגדלור.
כל חייו הרגיש כחומר ביד היוצר של משפחתו הצוענית, אך כעת הוא נענה לקריאתם של המתים, שדוחקים בו לצאת לדרך, לעזוב את משפחתו ולהילחם ברוע המתעצם שנגלה לו בחזיונות.

רומאנו, זהיר כתמיד, ממשש את פניו ועורפו של מריוס, בודק האם מדובר בתחפושת. לאחר שהשתכנע כי מדובר באדם אמיתי ואמין, מצטרפים שלושת הגברים — רומאנו, ולנטינו ומריוס — אל אדריאן וטד בארוחת צהריים במלון, ומתעדכנים באירועי הבוקר.

בסביבות השעה 14:00 הם יוצאים למוזיאון, בעקבות הרמזים במכתבו של פרופסור סמית’ — שם מוזכר ד"ר מילובאן טודורוביץ'.
המוזיאון מתגלה כמבנה נאו־גותי מרשים, עשיר באוספים — פסלים וציורי שמן, תאורה חשמלית יוצאת דופן לתקופה, ושרידי שיפוצים המעידים על פצעי המלחמה הגדולה.



החבורה מצטרפת לסיור ונחשפת לאחד האוספים השמורים והנדירים ביותר של חפצי זהב ביזנטיים.
אפילו עין לא מאומנת תבחין באיכותו יוצאת הדופן.
אדריאן, שביקר בלובר, משווה חלק מהפסלים כאן לאלו שבפריז — ואף מוצא את אלה מרשימים יותר.
בין המוצגים ישנם גם ממצאים מהתקופה הפרהיסטורית, יוון ההלניסטית, רומא והתרבות הבלקנית.

לאחר הסיור, אדריאן פונה לדלפק ושואל על ד"ר טודורוביץ'. הוא מופנה לחדרו. הדלת נפתחת, וטודורוביץ' מזמין את החבורה פנימה.




בסדנה הגדולה עמו עובדים כמה פועלים על פסלים שונים. במרכז בולט פסל שיש מרהיב של קפיטולינה ונוס — העתק מושלם כמעט של פסל רומאי מהמאה ה־2 לספירה. אדריאן, נפעם, שולח יד לגעת בפסל, אך טודורוביץ' עוצר אותו ומזהיר:
"עדיף שלא תיגע, אחרת גם אתה תקבל ליטוש פוליש בתחת כמו הפסלים האלה."
ולנטינו עונה, בחיוך זחוח:
"אתה אומר את זה כאילו זה דבר רע."

לאחר מכן, מוביל טודורוביץ’ את הקבוצה לחדר צדדי, פרטי, ובו נרות שמן ופרסקו מרהיב.
הוא חוקר את פשר הביקור, נזהר במיוחד במריוס הצועני שנראה מרופט.
הוא מסביר: כל ניסיון להוציא פריטים ארכיאולוגיים מממלכת הסרבים והקרואטים מחייב אישור מה־Bureau of National Treasury.
כל חפירה, כל העברה של פריט, דורשת מסמכים.
ללא אישור — זוהי עבירה פלילית. אין אפשרות לעזוב את המדינה עם ממצאים ללא אישורים חתומים.

ולנטינו מושיט למריוס סכום כסף נאה, כדי שיקנה לעצמו חליפה הגונה, כיוון שהרושם הנוצר מבגדיו המרופטים הפך להיות בעייתי ויצר רושם רע על אנשי המעמד העליון.
מריוס לוקח את הכסף, אבל משיג חליפה בזול דרך הקשרים שלו במאהל הצועני.

הערב יורד, הקבוצה מחליטה לקחת הפסקה ולצפות בהצגה בתיאטרון לפני שהיא חוזרת למלון ללינה.


13 בפברואר 1923 – כותרות העיתונים:

• התפרעויות של תורכים באזורים בשליטה בריטית
• ציטוטים לוחמניים ממוסוליני
• דיווחים על הבחירות לפרלמנט היוגוסלבי במרץ — מאבק על קולות, שמועות על התערבות מלכותית
• כנופיות שודדים ממוצא בולגרי נתפסות בסרביה — עונשי מוות

בבוקר, טד מקבל עדכון מדאיג: חלק מהחפצים נעלמו במשלוח לסופיה. הוא נדרש לטפל בכך ואינו מצטרף אל היתר.
הקבוצה — כולל מריוס — הולכת למשרדי האוצר. מריוס מדבר עם ראדי, הפקיד שאדריאן פגש אתמול, מצליח להתחבב עליו ומשיג הנחה קלה. משם, הם חוזרים אל טודורוביץ’ עם האישורים הדרושים.

הדוקטור מסביר שעליהם להגיע לכפר בשם אורשאץ', שפירושו "חורשת אגוזים". זהו מקום סמלי בתולדות סרביה — ערש ההתקוממות הראשונה נגד העות’מאנים לפני כ־120 שנה.
הוא מוסר לאדריאן מכתב עבור האב כריסטיאן פיליפוביץ', איש קשר מהימן ואיש דת שחזר בתשובה לאחר קריירה אקדמית משותפת עם טודורוביץ'.

אדריאן נזכר ששמע על המקום — כפר עתיק בלב יערות סבוכים, בין רכסי קוסמאג' בצפון לוונצ'אץ' בדרום. אזור שופע ממצאים ביזנטיים ואתרים היסטוריים.
ריצ'י מציין שהדרך לכפר קשה — כבישים רעועים, עלייה מסוכנת. הוא ממליץ לקחת רכבת לעיר מלדנובק, המרוחקת כ־40 מייל מדרום לבלגרד.

ולנטינו מבקש 6 כרטיסים, דבר שגורם לריצ'י לתהות אם גם הוא מצטרף. רומאנו, ללא היסוס, מסביר:
"ולנטינו פשוט לא ישן טוב בלילה — מספיקים לנו רק 5."

 

[BadBug]

סשן 53 – "החליל, הילדה והעז השחורה"​

נפרדנו מריצ'י ושמנו פעמינו אל עבר הרכבת דרומה, כדי לנסוע לכפראורשאץ' שהתחנה הקרובה ביותר אליו נמצאת בעיר מלדנובק.
ריצ'י הזכיר לנו שהוא יחכה לנו בעיר ברציף הרכבת בכל יום בשעה 12:00.
החלטנו לאחסן את חלקי הסדפקר במחסני הרכבת לפני הנסיעה.

בעליה לרכבת אנשים מביטים בנו בעיניים פעורות, צחנה עולה מהרכבת, חלק מהאנשים בקרונות מגיעים עם בעלי חיים -
חמורים, תרנגולים, ברווזים ועוד...
הרכבת נעה במאמץ, כאילו כל בורג מנסה להשאר במקומו.
כרטיסן במדים מרופטים עובר ושואל לאן מועדות פנינו.



הנסיעה ברכבת חושפת נופים מדהימים, גבעות מיוערות, שדות, אנשים יורדים בתחנות לאורך הדרך, עד שנשארנו כמעט לבדנו ברכבת.
עברנו שלוש שעות נסיעה (השעה 16:00) והגענו למלדנובק - עיר פועלים תעשייתית.
יוצאים לכיוון ארנדלובץ' ויורדים בתחנת קופלג'אר, נסיעה של שעה וחצי.
מגיעים ב17:30 בדמדומים.



הרכבת נעלמת באופק במהירות, כאילו מיהרה לברוח מהמקום הזה.
לפניננו שלט: מזרחה - קופלג'אר, 5 מייל.
מערבה - אורשאץ', 3 מייל.
כמובן שלקחנו את הדרך מערבה.
יש תחושה של צללים בין הענפים, אנחנו הולכים בדרך המתפתלת אל הכפר אורשאץ'.

מתקרבים לכפר. שומעים כלבים מרחוק.
כשנכנסנו לכפר עצמו - הכל נעשה שקט, ילדים בורחים אל תוך הבתים, נשים מצטלבות, גברים מרימים קלשונים.
הם לא נראים עויינים, אך הם כן זהירים.
אנחנו מחפשים אחר איש הדת כריסטיאן פיליפוביץ'
נתקלנו בבחור (טודור נדיץ', שיותר מאוחר התברר כי הוא ראש הכפר) שנידב את עצמו לקרוא לאב כריסטיאן פיליפוביץ', שרצה להכיר אותנו.
הוא שמח לשמוע שמלובן טודורוביץ' שלח אותנו.
האב כריסטיאן פיליפוביץ' מציע את ביתו לארח אותנו, אך ביתו קטן, אז הוא מארח רק את טד ואדריאן.
שאר החוקרים מבינינו, הוזמנו להשאר בביתו הגדול של טודור נדיץ'.



טד ואדריאן מגיעים לבית פילופוביץ' ועורכים הכרות עם כריסטיאן ואשתו אנה.
אין להם ילדים.
הבית של פיליפוביץ' מרגיש חם ונעים, למרות שנראה שהרהיטים שם הובאו ממקום אחר.
חלק מהחפצים בבית הובאו מבלגראד.
אדריאן מבחין מעל האח בצילום ממוסגר של זוג בחתונה, נראה שהצילום משנות ה-20 המאוחרות.
הזוג בחתונה הוא כריסטיאן ואנה עם גבר שנראה מוכר.
כריסטיאן מספר שהגבר בתמונה הוא ד"ר טודורוביץ'.
אנה נראית צעירה יותר מהם ובמהלך השהות בבית מטיפה קצת לאדריאן לגבי חשיבות הדת.



בינתיים בבית משפחת נדיץ', שאר החוקרים מכירים את אשתו של טודור - מרשה והמשפחה המורחבת.
הם דוברים את האנגלית פחות טוב.
בבית לא מעט חפצי נוי, המשפחה נערכת לארוחת ערב.
ארוחה גדולה מוגשת לשולחן, הרבה אנשים, רעש, כולם שמחים.
"היום אנחנו מרימים כוסית, היום בדיוק ב00:00, אנחנו עושים טקס".
מדובר בטקס עתיק שיתרחש במרכז הכפר שכולם יוזמנו אליו, גם הסיגנים (הצוענים) ישתפו בטקס.
הטקס נועד להגנה מרוחות רעות.
"מרבית קהילת הסיגנים כאן הם נוצרים אורתודוכסים ויש לנו קשרי מסחר ותרבות איתם".
"לאב פיליפוביץ' יש קצת בעיות איתם, הטקסים לא ממש מתיישרים עם הנצרות".
בבית המון מדפים, עושה רושם שמדובר באוסף של כדי חרס.
תלויים מהתקרה המון פעמוני רוח מגוונים וכלי נגינה.

אחת מבנות נדיץ' מראה לוולנטינו כיצד היא מנגנת על חליל ואומרת שהיא תשמח לנגן תוך כדי שהוא שר.
וולנטינו מצטרף ושר, היין זורם, עוגיות מוגשות לשולחן.
מרשה נותנת לרומאנו חליל קטן ואומרת:
"זו מתנה מאתנו, תשתמש בזה רק כאשר אתה מרגיש שרוחות היער סוגרות עליך".
רומאנו מביט בחליל שנראה עשוי מעצם עז.

בינתיים בבית פיליפוביץ',
כריסטיאן שואל מה אנחנו מחפשים כאן?
אנחנו אומרים בכנות שאני מחפשים חלק של פסל אנושי - הלא הוא הסדפקר.
כריסטיאן משתף:
"אני נאבק יום יום באמונה שמה שנקבר צריך להשאר קבור לבין אהבתי לארכאולוגיה, כדי שאנשים למדו".
"אני לא חופר בעצמי, יש לי אשת קשר, אני עובד עם 'הסבתא' ".
"היא אישה מבוגרת עם ידע רחב, גרה ביער, אני מכיר אותך דרך אשתי".
"הסבתא, היא חברה וותיקה של אנה, הסיפורים עליה אומרים שהיא גרה ביער לפחות 40 שנים,
יש לה חיבה לאיסוף עתיקות והיא התייתמה בגיל צעיר מהוריה".
"יש לה ידע על התקופה הרומאית והביזנטית, היא מתקרבת לגיל 80, חדת מחשבה ומכירה את היער היטב".
"היא עשתה הרבה כסף עם העסקאות שלה".

דפיקה בדלת.
"הטקס עומד להתחיל", אומר השליח.
האב לא נראה מרוצה, אך נאלץ להשתכנע ללכת.
אנה לא חוסכת ממנו מילים וטוענת שהיא לא מבינה למה לו להשתתף בטקס פאגני שכזה שלא תורם כלום וקוראת ליוזמי הטקס "גנבים".

יוצאים החוצה.
מאות אנשים מחוץ לבתים, חלקם עם לפידים ומנורות שמן.
סהר ירח בשמים, השמיים נקיים מעננים ורוח משונה מתחילה לנשוב בכפר מכיוון השדות, אפילו העצים נשמעים כלוחשים.
האדמה לחה, שירים נשמעים מרחוק, הולכים ומתגברים.
רואים בטור נשים שנראות צועניות צועדות ואת נשות הכפר מתקרבות אליהן.
הן מובילות את הילדה הכי צעירה, הלבישו אותה בשמלה עשוייה עלים טריים וגלימה מגפנים ירוקים.
הנשים מורחות את פניה בבוץ, עיניה בורקות כאור השמש.
שורות לפידים נדלקות בזו אחר זו.
עוד ועוד נשים מהכפר מצטרפות לתהלוכה בשקט, ללא מילים.

עכשיו, נשות הכפר שלא בצעדה, שרות.
השירה הופכת מנעימה לשירה רמה יותר, הגברים עוקבים בדריכות.
הנשים מובילות את הילדה בכפר מדלת לדלת.
בכל בית, אישה לוקחת לפיד ומכבה אותו בדלי, את הדלי שופכת על הילדה, כאילו לשטוף את החטאים.
הגברים מעניקים לילדה מתנות קטנות כמו צמר, אבן ושאר חפצים קטנים.
הילדה משאירה שלולית מים קטנה מחוץ לאותו בית.
משום מה הן נעצרות ליד הבית של פיליפוביץ'
אנה עומדת בחלון כעוסה.
הילדה רועדת מקור, בגדיה רטובים ועורה כחול כקרח - אבל פניה אטומות.
המסע מסתיים, הנשים מכסות אותה בשמיכות ומאכילות אותה.

אנו רואים את הצוענייה הראשית שליוותה את הטקס, על צווארה תלוי חליל קטן, דומה לזה שרומאנו קיבל.
מבטה ננעץ ברומאנו וחיוך קלוש על פניה, חיוך ללא שמחה, חיוך מבין.
הטקס מסתיים, הלפידים כובו, אנשים נכנסים לבתים.
נראה שהטקס משלב פיריון והגנה, אבל לא מרוחות כפי שנאמר לנו.
טקס שנועד למנוע מישות שנמצאת ביערות - "העז השחורה מהיער" להגיע או לפחות לבלבל אותה!.
עוד למדנו שהטקסים נעשו כדי למנוע מישות לחטוף קורבנות.
ישות בשם Shub Niggurath, המקושרת בין היתר לפיריון.

נכנסים לבית של פיליפוביץ', אנה ממש כעוסה ומאוחר יותר הולכת לישון.
האב מסביר שהטקס הפגאני מאד מפריע לה.
הוא מספר לנו גם על כך שהוא רוצה לבנות בכפר כנסיה.

14 בפברואר, בבית של טודור נדיץ' בלאגן, נחירות ושיעולים, ולנטינו, מריוס ורומאנו לא ישנים טוב.

שוב חוזרים לבית פיליפוביץ'.
בוקר, אנה הכינה לנו אוכל, נעלים ומים חמים, צידה לדרך, גבינות ולחם.
היא מבקשת מטד לא לבטוח בצוענים.
אנחנו מקבלים מפה מפיליפוביץ', יוצאים מהכפר אל עבר היער.

פיליפוביץ' מספר כי אחרי השדות השביל נעלם לאט לאט ונכנס ליער עצמו מצפון מערב.
היער עתיק וחשוך, חופת ענפי עצים גבוהים שמסתירים את רוב השמש.
הענפים והעלים גדלו למימדי ענק.
יש ביער זאבים, דובים חומים וכנראה שגם דברים מסתוריים.
קרוב לכניסה ליער, יש ערוץ נחל, שם מסביב לאגם הקטן וחורשה נוספת של עצי פרי, נמצאת קהילת הסיגאנים.

 

[BadBug]

סשן 54 – "הסימפוניה של שאב-ניגוראת'"​

אנחנו שמים פעמינו אל עבר היער, השביל כמעט מסתיים, לצידנו המטעים מתדלדלים.
לפני שהיער מתחיל רואים גם חורשת עצי פרי וערוץ נחל שמוביל לאגם קטן.
אנחנו מבחינים בעשן מיתמר מארובות פח של צריפים ולידם עגלות וקרוונים.

הולכים לאורך הערוץ המלא במים.
מתקרבים יותר ויותר אל קרוונים צבעוניים, שטיחים רטובים, וילונות וקישוטים.
נראה שיש אנשים בחוץ, סיגאנים, שעוסקים במלאכה: שזירת סלים, טיפול בדגים ועוד.
ריחות בישולים טובים עולים באוויר.

מתקרב אלינו בחור שמדבר בסרבו-קרואטית.
הוא מציג עצמו כמרקו מרקוביץ', שואל מניין אנחנו.
במהלך השיחה הוא מספר על כך שהיער מפחיד וכשאנחנו מזכירים את "הסבתא",
הוא לא רוצה לענות - "לכו ללומיניצה, היא שומרת הלור שלנו".

אנחנו מגיעים לצריף מקושט, מרקו מקיש על הדלת.
אשה מבוגרת לבושה שכבות, צמות עם חרוזים צבעוניים מביטה בנו, לא מזמינה אותנו פנימה.
בהמשך היא מתחילה לדבר איתנו, טוענת כי יש רוחות רעות ביער!
רוחות שחוטפות ילדים וחפים מפשע ומקריבות אותם לאלי היער!
אנחנו נחושים כן להכנס ליער ומתעקשים על פרטים.
"תעברו את גשר האבן שנמצא בהמשך, תעלו 150 מטרים מהמטע, שם תראו גדה ובה כר פורה.
פעם אנשי הכפר היו מביאים את הצאן שלהם לרעות שם והפסיקו, היא מוסיפה בקדרות.

קנינו ממרקו מצפן, שיהיה לכל מקרה.
בחורה צעירה מגיעה אל מריוס: "קוראים לי צורה ליוביסה".
"לפני 19 שנים, אחותי צ'רצ'ה נחטפה על ידי דב,
אני יודעת שהיא בחיים, היא אחותי התאומה!".
"אני בטוחה כי כשהייתי בת 12, לפני 16 שנה, אני בטוחה שראיתי אותה ביער".
"בבקשה, אם ליבך רחום - בבקשה תמצא אותה!".

אנחנו נכנסים ליער, אבנים גדולות פזורות באיזור.
המקום הולך ונהיה חשוך, עצי אלון גדולים ורחבי גזע,
עצי מחט אדירי קומה שחופתם חוסמת את האור מלמעלה.
הקרקע מלאה במחטי אורן רטובים, פטריות, דשא ופרחים.
ריח קלוש של אפיית לחם עולה באפו של מריוס.
אנחנו מתקדמים לכיוון, המדרון נפתח לקרחת יער,
ריח האפייה כאן חזק יותר.



אנו רואים לפנינו צריף עץ קטן, בנוי בצורה גסה, די גבוה.
גדר שיחים קוצניים משולבים עם גפנים וענבים מקיפים את הצריף.
בסמוך יש ערוגת ירק מגודרת.
מבעד לחלון הפתוח עולה קולה של ילדה.
המקום נראה חמים ומזמין.
טד מועד ונופל על הקוצים.



אנחנו מתדפקים על הדלת.
"אני מיד מגיעה".
עומדת מולנו בחורה צעירה,
שוטף אותנו גל ניחוח של לחם טרי.
הבחורה הצעירה נראית בדיוק כמו צורה שפגשנו בכפר הסיגאנים!
מהשיחה איתה עולה שזו צ'רצ'ה, התאומה של צורה.
שאלנו איך זה שלא חזרה לביתה כשהייתה ילדה?
והיא ענתה שניסתה לצאת מהיער אבל בכל פעם חזרה איכשהו לאותה נקודה.
טד שואל אם היא גרה לבד.
היא משיבה שהיא גרה עם "סבתא".



צ'רצ'ה אורגת עם נול קטן.
הצריף בנוי מקורות עץ רבות שתומכות בגג.
החדר מלא במדפי עץ עבים שעליהם עשרות רבות של פסלי אבן וחימר,
זרועות, ידיים, פרצופים ופנים, חבלים משתרכים מהתקרה.
בחדר בוער תנור חימר מלבני וחם.
צ'רצ'ה מחייכת אלינו: "אתם יכולים לחכו כאן, סבתא יצאה לשליחות".
היא מוציאה את הלחם מהתנור ומורחת ריבה.
אנחנו שמים לב שמה שעל המדפים אלו פריטים עתיקים שמקומם במוזיאון!



האריג שטווה צ'רצ'ה תופס את תשומת ליבו של מריוס.
הוא שם לב שהיא אורגת מעין תמונה של הכפר בו החבורה שהתה, עם בניינים ואנשים...!.
הוא שם לב שכל אדם המופיע על האריג לובש בדיוק את אותם הבגדים שהוא לבש אתמול בכפר.
"אני מדמיינת את הכפר מהסיפורים של סבתא", צ'רצ'ה אומרת כשאנחנו שואלים לגבי האריג.
"אני חולמת על הכפר ועל העולם שבחוץ".

"סבתא" חוזרת, מושכת עגלה עם דברים טובים.
"לסבתא יש את הדרך שלה להתמצא ביער".
רומאנו בתחושת בטן חזקה שמשהו רע מהשורש קורה פה,
הוא חושד שקיימת איזה אשלייה אפלה שאופפת אותה,
האזהרות של הסיגאנים עולות במוחו: "תשתמש בחליל כשאתה מרגיש שרוחות היער סוגרות עליך".
שולף את חליל הרוחות שקיבל ומתחיל לחלל בו!
"עצור! אתה מחלל בעצם - זה חילול!"
רומאנו מנגן בלהט ולא מפסיק!
העצם מתנפצת לרסיסים, הזמן כאילו מאט,
גל הלם כבד נשלח מהחליל לכל הכיוונים!
כל חלקו הפנימי של הצריף רועד,
חפצים נופלים מהמדפים ומתנפצים.
קורות העץ הכבדות מתרסקות,
נופלות ארצה וחושפות ממיברנה ענקית של עור!
אנחנו בתוך גוף כלשהו!
החבלים שהשתרכו מהתקרה הם עכשיו ריסים שנפתחים וחושפים עין עצומה!
מבחוץ אנחנו שומעים צעקות מטורפות "תעצור!".



צ'רצ'ה נזרקת לרצפה, הכול רועד ורועם, חלקנו גם נופלים ארצה.
במקום בו הייתה דלת - יש פתאום שיניים חדות!
במימברנה ישנן נקבוביות שפולטות נוזל מסריח ותוסס!
כמו נוזל עיכול כלשהו.
רעש באוויר, מריוס חוטף שפיץ חומצה לפנים!
קולות מוזרים נשמעים ואנחנו מילולית - מוקאים החוצה מהבקתה לאיזור הדשא!.

קרחת היער נראית בוצית ומסריחה,
גינת הירק נראית עכשיו מזעזעת.
הזקנה בחוץ צורחת ללא הפסקה!
היא מכוסה בקיא, שרופה ועורה מבעבע ומעלה עשן!
עושה רושם שתוך כדי הבעבוע היא מביטה בנו והצרחות שלה הן זעם טהור ומפחיד!

הצריף עצמו קם על שתי רגלי עז מפלצתיות!
מרבית החפצים שהוקאו נראים אנושיים, ראשים וחלקי גפיים.
חומצת העיכול ממיסה הכל,
הכל חוץ מחפץ אחד! - הזרוע הימנית של הסימולקרום!
צ'רצ'ה מזמרת שירים מזוויעים שמדי פעם משתרבבת אליהם המילה "שאב-ניגוראת'".
אדריאן מבין שהוא רואה אוואטר של שאב-ניגוראת' - The walker in the wood!.
טד מקבל התקף פסיכוסומטי, האוזנים שלו מתפוצצות ורעשות!
הוא לא מצליח לשמוע ונמצא בדיס-אוריינטציה מוחלטת!
רומאנו נתקף בפחד תהומי, צוחק ובוכה בהיסטריה!
מבין שהוא צריך להמלט אבל חושב שהוא חולם ומוצץ אצבע בפה.
עיניו של אדריאן מתגלגלות מהאימה, נופל אל הרצפה מעולף!
מריוס דוקר את הסבתא, היא צורחת ומביטה בו בזעם לא אנושי!
צ'רצ'ה צורחת: "מה אתה עושה לסבתא?!"
תוך שניות צ'רצ'ה מאבדת את צבע גופה,
מצטמקת וכוח חיותה זורם אל הסבתא שלפתע מתעוררת לחיים מחודשים!
היא מתנפחת למימדי דב!.
היא נראית עכשיו מלאת שרירים, מריוס חוטף פוביה מסבתות.
היא מחייכת בפה רקוב, הבל פה נוראי, כאילו אכלה בשר-אדם.

שורשים נזרקים החוצה מתוך הבקתה שקמה, קנוקנות שמחפשות סביב במהירות וברעבתנות!
שורש אחד לופת את גופה של צ'רצ'ה ומטיח אותו לרצפה - הגוף מתפרק לרסיסים!
שני תופס את סבתא ומעלה אותה אל גגו.
שלישי תופס את אדריאן ומטיח אותו בעוצמה רבה אל האדמה!
אדריאן נופל ללא רוח חיים!
טד צועק אדריאן!!!
כל אחד מאתנו מנסה לרוץ ולהתרחק לכיוון אחר,
רומאנו מקפיד לקחת איתו את זרוע הסדפקאר.

 

[The oldman]

פוביה מסבתות - לגמרי מגניב, לגמרי מתאים!
מסקרנות מה המוטיבציה של כל דמות להמשיך בטירוף? אף אחד לא הציע לברוח הביתה?

 

[BadBug]

חחח כן, אני כבר לא יכול לחכות לראות את הפוביה הזו בפעולה
כרגע הסשן נעצר באמצע כאוס עצום וטירוף של כל אחת מהדמויות ובגדול אנחנו בורחים כל אחד לכיוון אחר כמה שיותר רחוק מהבקתה בלי לחשוב יותר מדי, אולי חוץ מרומאנו שעדיין יש לו בראש לפחות לברוח עם החלק מהסדפקאר שלשמו הגענו.
הסכנה של הבקתה עדיין קיימת, אנחנו רחוקים מלצאת מכלל סכנה.

 

[BadBug]

סשן 55 – "כשהיער כבר לא שותק" ​

מרגישים שהעולם מתפרק, הצריף מתרומם על רגלי עז עצומות, מן הגג עולה זעקתה של הסבתא הלא אנושית, פניה מרוטשות, עורה מבעבע.
רוכבת על הגג, צוחקת ומריעה לחיי שאב ניגוראת' העצים מסביב מתייפחים, היער נפתח, שני עצים עצומים - ילדי הלילה של שאב ניגוראת' מתקרבים, כל אחד מהם מתנשא לגובה אדיר, שחורים כפחם, צועדים, עם זרועות רבות.
ריח רקבון באוויר.



מסיטים את המבט אבל מזועזעים ממחזה האימים, טד ורומאנו רצים אל תוך היער.
טד רץ ללא עצירה, מחליק, נופל וממשיך...
רומאנו רץ בכיוון של טד אבל שומע מאחוריו קול מטריד גונח.
חושך, מריוס רץ, מגיע לקרחת יער ורואה חווה שיש בה אור נר כנראה מהחלון, טרקטור ישן, גדר עם סוס וחמור.
מריוס שומע גם נביחת כלב מתוך הבית.
מריוס מנסה לרתום את האוכף לסוס, לא מצליח, נופל לקרקע ולבסוף מחליט להתרחק.
לאט לאט החושים של טד מתחילים לחזור לעצמם.
רומאנו שומע רכבת ואיזור היער מתחיל להתדרדר, הוא חובר לטד, מגיעים לרמפה מסויימת ויוצאים מהיער ונמצאים על פסי רכבת.
רומאנו וטד מתלבטים לאן ללכת, אבל אין להם מושג היכן הם, אז מחליטים בצורה אקראית להתקדם ימינה עם פסי הרכבת.

אחרי שעתיים של הליכה בקירוב, מריוס רואה אורות עיירה ודרך רחבה יותר, הוא מגיע לעיר ספוג זיעה ונראה לתושבים כמשוגע.
רומאנו וטד מגיעים לרציף האבן בו ירדנו כשהגענו לכפר. ושם השלט להורשאץ (הכפר בו היינו וולנטינו נמצא בו כרגע).
[השחקן של אדריאן שנהרג משחק עכשיו את הכומר פיליפוביץ'].
פיליפוביץ' בביתו קורא כתבי קודש ושומע את אנה ואז קולות מפחידים וכשהוא מגיע למטבח, הוא לא רואה את אנה שם אבל גם שומע את דלת הבית נטרקת.
הוא יוצא החוצה ורואה את אנה רצה באותה הדרך בה החבורה שלנו יצאה ליער.
אנה רצה במהירות לא מתאימה לגילה.
ולנטינו בדיוק יוצא ורואה את אשתו של פיליפוביץ' חולפת על פניו והוא מתעניין ושואל מה קורה.
פיליפוביץ' לא מבין מה קורה.



ראש העיר מארגן משלחת חיפוש עם לפידים, אחד האנשים לוקח גם רובה, ולנטינו ופיליפוביץ' כמובן מצטרפים.
ולנטינו שומע נהמה או רעם רחוק, משהו שהולך ומתקרב.
בדרך הם עוברים במחנה הסיגאנים, לומינציה טוענת שכאן אנחנו מוגנים.
קולות ציפורים או קרקורים מגיעים מהיער.

להקת עורבים יוצאת מהיער ואחריהם להקה של תרנגולות שחורות ואז צעקות "סבא סבתא, תרנגולות!", התרנגולות שוטפות את מחנה הסיגאנים! מתחילות לתקוף ולנקר ילדים ומבוגרים!
כל אחת מהתרנגולות משתוללת, הן גם תוקפות את פיליפוביץ' ואת ולנטינו.
אנשים צועקים: "התרנגולות שלנו! העיזים שלנו!, אלו הזרים!".
חלק מצליחים להשתלט על התרנגולות.
המבטים מופנים בעיקר לוולנטינו.
זקנת הסיגאני צועקת: "תסלקו אותו ואת הזרים האחרים מפה, הם הביאו מזל רע למקום והכעיסו את באבא יאגה!"
ראש העיר לא מוכן להמשיך אל היער ומזמין את פיליפוביץ' וולנטינו לחזור לכפר.

ולנטינו ופיליפוביץ' נכנסים בכל זאת ליער כדי לחפש את חבריו ואת אנה כמובן.
האב פיליפוביץ' מוצא קבקב עץ וסינר של אנה.
יש נהמה ביער, ויברציה, רעידת אדמה קלה.
הם עדיין ממשיכים פנימה ומחפשים.
ולנטנו שם לב לדברים שזזים ביער, בעלי חיים שנמלטים.

עולה באפם ריח נוראי כמו של קבר פתוח או חלב שהחמיץ, משהו נוראי.
ולנטינו שומע רעשים חזקים כמו של בוכנות חזקות שיוצרות ויברציה.
ושם רואים את העץ השחור מרובה הענפים והפיות.
אי אפשר שלא לראות את גופתה של אנה תפוסה על אחד הענפים.
פיליפוביץ' מזועזע מהמראה!
הם מתעשתים בקושי ומנסים לדדות ולברוח אחורה.

פיליפוביץ' מרגיש חבטה בגב! מהעץ המזעזע!
הם מצליחים לצאת חזרה מהיער.
קולות הנהמה מוחלפות בשירה שמגיעה ממחנה הסיגאנים בשפה לא מוכרת.

חוזרים לכפר, המקומיים זועמים ומאשימים את אנה שהיא מכשפה והביאה לאיזור אסון.
ההמולה באיזה שהוא שלב שוככת, ראש העיר מצליח להרגיע את ההמון.

בינתיים רומאנו וטד מגיעים לכפר, רואים את המזוודות שלנו מחוץ לבתים.
מריוס הלך דרך ארוכה ומגיע לכפר, שלא לומר מהדס כמו ברווז בגלל שפשפת.
למריוס יש פצעים מוגלתיים, מגרדים בטירוף, ממש כמו צרעת קשה.
אחרי השינה אין עליו שום סימנים משום מה.

בשעת בוקר מוקדמת, ראש העיר מגיע עם אנשים חמושים והם דורשים שהזרים יעזבו את הכפר בגלל הקללה שהביאו על הכפר.
פיליפוביץ' עצמו צריך טיפול בבית חולים.
"הסיגאנים צודקים! הזרים המיטו עלינו את האסון הזה!".
רומאנו מחזיק ביד של הסימולקרום ומרגיש את הכאבים במרפק שלו עצמו.

חוזרים למלנדובץ' ומשם את הרכבת בלגראד.
מגיעים בערך ב09:00 לבלגראד, בשעה 10:00 בבוקר האוריינט אקספרס יוצאת לכיוון סופיה.

 

[The oldman]

ואו, נשמע ממש סשן קשוח.
כמה דמויות כבר מתו במשחק? והאם האב הולך להיות חלק מהקאסט הקבוע?

וגם - כמה התקדמות הדמויות מרגישות - זה נדמה כמו סרט אימה שלא נגמר שפשוט מתגלגלים איכשהו ולא מתקדמים.

 

[BadBug]

כן, נראה לי שיחסית להופעה של "שאב-ניגוראת'" יצאנו בזול
איבדנו גם המון שפיות במפגש הזה...

כמה דמויות מתו במשחק, המממ...
אני מעריך ש4-5, מה שיצר מצב אבסורדי שבו כמעט כל החבורה התחלפה במהלך הקמפיין.
האב הולך להיות חלק מהקאסט הקבוע, למרות שהוא כמעט נהרג בהופעתו הראשונה כדמות שחקן

אני חושב שמרגישים התקדמות, בעיקר כשחקנים, אולי יותר מאשר הדמויות, כי בכל זאת עברנו דרך משמעותית וחסג לנו רק חחק אחד כדי להשלים את הסדפקאר הארור.
טכנית כמובן שגם המיומנויות משתפרות, כלומר של מי שנשאר בחיים מספיק זמן...

 

[Roy78]

היה את שמואל הרב שזינק מרכבת הרפאים הנוסעת שחזרה ממימד סיוטים לאנגליה ולא שרד את הנפילה.
היה את קפטן מקאפי שנרצח על ידי מחתרת קומוניסטית בפריז.
היה את דומיניק הרופא שנהרג על ידי מפלצת בוינקובצ'י וגופתו נזרקה לנהר.
את טוביאס הרופא שנהרג מפגיון של Voor על ידי מנתח שאיבד את דעתו ורומאנו שניסה להציל אותו ברגע של טירוף על ידי החלפה של הראש לו עם מישהו אחר - כשהם חזרו לעצמם הם שרפו את האבומינציה בקרמטוריום.
ואחרון חביב אדריאן הארכיאולוג שאיבד 17 נקודות Sanity מלראות גם את הסבתא באבא יאגה וגם את האווטאר של שאב ניגוראת' The Walker in the woods התעלף ונמחץ על ידיו.

 

[The oldman]

ושאלת השאלות - מישהו.י מהקאסט המקורי שרד?

 

[BadBug]

ולנטינו, זמר האופרה
שרד מההתחלה.

 

[BadBug]

סשן 56 – "התחנה הבאה - סיוט"​

15 בפברואר

ברכבת החוזרת לבלגרד, נשימותיהם של החוקרים קצרות, קצובות, כאילו קירות הקרון סוגרים עליהם.
מריוס מגלה בזעזוע שהשפשפת לא נעלמה כפי שחשב – פצעיו מוגלתיים, אדומים, בוערים ומגרדים. החרדה מתעצמת כשהוא מבחין באישה זקנה היושבת לידו בקרון. מבטיה חודרים אותו כמו ציפורני מתכת. לא מסוגל לשאת את הקרבה, הוא קם ונס לחדר אחר ברכבת, בורח ממנה כאילו הצל של מוות יושב לצידה.
בעת הגעת הרכבת לבלגרד, הוא מכסה את ראשו, מתחמק מחבריו ומסתגר בחדרו במלון, בודד.

טד אוחז בידו של פיליפוביץ', מוביל אותו בעקשנות לבית החולים – גבו שבור ממכה קטלנית בעץ ביער.

בינתיים, רומאנו שב אל המוזיאון. טודורוביץ' מקבל אותו בחמימות, תה חם על השולחן, המים בידיה של בריז'יט. כששומע על הזוועות באורסאץ', הוא מניח שמדובר ברוח, סערה, ענף עף – אסון טבע. רומאנו, שבקושי מאמין בעצמו למה שעיניו ראו, שותק, נסחף אחרי ההיגיון המנחם
אחר כך, השניים יוצאים לבית החולים. רומאנו חסר אמצעים, וטודורוביץ' משלם על המונית.

ולנטינו מנסה לנשום לרווחה בפארק, אך רוגע אינו בנמצא. עורבים שחורים צונחים עליו, נוטשים אותו רק כדי לפנות את מקומם לתרנגולות שחורות, מבטן קר. כל מבט שלהן – סכין בבשרו.

בבית החולים, כריסטיאן שופך את ליבו בפני טודורוביץ' על הטירוף שראה ועל אנה האבודה. הוא נשבע להילחם ברוע, להצטרף למסע. טודורוביץ' שומר על קרירות, מותיר בידיו 20 לירות סטרלינג ויוצא לאסוף את ילדיו.

בלילה, כריסטיאן מתקשה להירדם. נקישות על החלון – יד זקנה, עור מתוח על עצמות. הוא מסיט את הווילון ורואה רק ענף. מאוחר יותר – חריקות במסדרון. הוא עוצר את נשימתו... ואז מגלה אחות דוחפת עגלת תרופות שבורה.
במלון, גם טד וולנטינו רואים אותה. דמות זקנה, ניצבת בפינת הרחוב – ונעלמת.


16 בפברואר

לאחר לילה חסר שינה, כריסטיאן מצטרף לחבורה ועולה על האוריינט אקספרס.
הרכבת יוצאת לדרכה. הנסיעה שקטה, עד שבצהרי היום עננים סוגרים על השמיים, וסופת רעמים פורצת. גשם ניתז בכבדות על גג הרכבת, רעש מתכתי צורם.
ואז – מבעד לחלונות – הבקתה. הבקתה רצה, רגלי עז ענקיות נושאות אותה, המכשפה הזקנה רכובה על גגה, צווחותיה מצמררות, פניה חרוכות וקרועות.
בכל הבזק ברק היא קרובה יותר, זרועות עץ מגוידות מושטות אל הקרון. כריסטיאן רואה את אנה, תלויה וחסרת חיים. ולנטינו רואה את הבקתה מתעוותת לבית עשוי עצמות ילדים.


הרגע האחרון – והרכבת יוצאת מתוך יער עבות. הבקתה נעצרת. רק כשהם שוב בשטח פתוח, הלבבות מתחילים לפעום בקצב אנושי.
הסופה מעכבת את הרכבת בשעה. החבורה נרדמת, מותשת.
רומאנו מתעורר. הקרון אינו אותו קרון – הווילונות זזו, החלונות מראים עולם אחר. ולנטינו לצידו. מחוץ לחלון – אדמת בזלת געשית, עיר של פירמידות שחורות, נהרות לבה רותחים, מקדשים קדומים.
טד, כריסטיאן ומריוס פוקחים עיניים – והם כבר לא על הרכבת. הם יושבים על ספסל בזלת שחורה, בלילה זר. מולם רכבת אחרת: קרונות תפוחים, זרועות תמנוניות זוחלות מהם. הרציף הומה יצורים נמוכים, עורותיהם שחורים, אדמדמים, עיניהם זוהרות באדום ובצהוב.
ריח חריף של גופרית, שמיים מלאי אפר, הרי געש פולטים עשן ולבה.
שלט ענק: "ברוכים הבאים לאפורט".



מן הרכבת יורד איש עטוי לבן, מסיכה מסתירה את פניו. "פלריון – התחנה הבאה. כרטיסים!".
זרועות הרכבת אוספות מזוודות, וגם מאפים ובקבוקי לבה.
רומאנו יוצא אל האחרים, מזכיר להם – הם שוב בעולם החלום. בחליפתם כיס שלא היה שם קודם, ובתוכו כרטיס.


בזמן שהם עולים, ולנטינו ניגש אל הסרנטיאנס, מתחנן להישאר איתם בעולם החלום. תשובתם חדה כתער: ולנטינו יפה, אך לא מספיק.
הזרועות מרימות את הנרי, והרכבת ממשיכה.
בקרון האוכל פרוסה סעודה ביזארית: מרק אגוזים, דגים מאגם מנאר, דבשת וברכיים של גמל, יין מותסס בלבה.
הניחוחות מערפלים את החושים.



טד פוגש את קראקוב – סוחר נשק שלובש בגדים מתקופת נפוליאון שמבקש גאולה.
רומאנו משוחח עם מדאם ברוז'ה על בלק ג'ק. היא אינה מתרשמת. ולנטינו מנסה לחזר אחריה, ולרגע קצר חיוך חורץ את שפתיה.
ערפל סמיך מתעבה, הקרון מתמלא בצללים – ומגיעים לתחנת פלריון.
עיר של אלף הפלאים. צריחים נוגעים בעננים, חומות אפורות מקיפות אותה, שער אבן ענק, הדלתות נעולות.
הנרי מזהיר: "אל תרדו. אנו רק אוספים נשמות אבודות."


רוחות מטושטשות עולות לקרונות.
אחד, גופה שחורה מרקיבה, נדחה.
הנרי מסביר – זהו המכשף. הוא ויתר על אנושיותו, ועכשיו לא יוכל לעלות.
אבל אז משהו משתנה, עיניו של הנרי זוהרות באדום. קולו קר: "עלה."
השערים נפתחים. אישה יפהפייה יוצאת. מבטה כובש את ולנטינו. טד רואה דרכה את הזוועות שמעבר – גיהנום חי, רוע טהור, מראות שאין לתאר.
המכשף רואה אותה – ובורח. השערים נסגרים, הנרי מתעורר לחיים.
ולנטינו, מהופנט, יורד מהרכבת. כריסטיאן נאבק בו לשווא, עד שטד מצטרף. יחד הם מצליחים לגרור אותו פנימה, רגע לפני שהשערים נסגרים.

"האישה," מסביר הנרי, "היא איידולון לאת'י – מלכת העיר."


הרכבת יוצאת שוב לדרך, פורצת לערפל ומגיחה למרבדי פרחים צבעוניים.
צחוק ילדים, ציוץ חיות. ואז – קו חוף. עיירות עקומות לאורך המים, ציפורים בעלות ידיים במקום כנפיים.
ועל החוף – בני אדם תפורים לגופם של דגים ולווייתנים, צורחים בכאב שמתחבר למנגינת העולם הזה.

הנרי מכריז: "התחנה הבאה – קסורה."

 

[BadBug]

סשן 57 – "בין קבורה למשפט"​

Xura.
עיר לבנה משיש, גבעות מסולעות, רוח חזקה ועננים.
בשמיים בצד אחד נראית שמש ובצד שני האופק זרוע בכוכבים.
הרכבת עוצרת.
אפשר לראות נשמות יורדות אל הרציף, הנרי מדליק קטורת כדי להפיג את הריח הנוראי.
יש דמויות שנמצאות למטה, חלקן ערפיליות, יש גם יצור שעומד על הרציף ומחכה לתורו, שנראה כמו אדם שגופו נמצא בשלב של רקבון מתקדם!
טד משכנע את הנרי להעלות את אותו אדם, למרות הכרטיס האכול שלו, כיוון שהוא טען ששמו אדריאן פוקס!
התברר יותר מאוחר שזה רק השם על כרטיס הרכבת ונשמה אחרת נתנה לו את הכרטיס, נשמה או רוח בשם: אדריאן פוקס.

האדם בעל הגוף הרקוב הוסיף: "משהו שרודף אתכם בעולם האמיתי, יצור של הלילה!, הוא שיעבד אותי פעם אחת!".
"מקווה להשליך את הפוביות שלי ולחזור לעולם, כרגע אני טורף עכברושים בקטקומבות של פריז".

הרכבת יוצאת מ Xura, מגיעים לשדות מוריקים יפייפיים, בדרך רואים סוסים ללא ראש ושאר יצורים מוזרים.


הנרי קורא לארוחה, התחנה הבאה תהיה Aira, שהייתה פעם מקום מדהים שנוצר מהחלום של רועה הצאן אירנון.
"אירניון תמיד הגיע עם טוגה לבנה יפייפייה".
"לצערי המקום היפה הזה נעלם כאשר אירנון הפסיק להאמין בעולם שהוא עצמו יצר ונפל לדכאון".
"דשא הזהב שכיסה את מרחבי Aira התחיל להאדים דמעות דם, העצים החלו לנזול, אפילו ה Tiny Cra, קרפדות עם מאפיינים אנושיים שמדברות ומספרות סיפורים על המים של הנחלים – כולן התפוררו ומתו".
"קרקוריהן היו מוסיקה באזנינו...".
"היו גם גבעות כחולות, פרחים ורודים, צהובים – הכל נעלם, שקע והתפוגג, כל מה שנשאר זה מה שאנשים השאירו בטיולים – עמודים".

"אבל בואו לאכול!"
על הושלחן הוגשו פשטידות שערות בעלי חיים, טפריי ציפורים כקישוט, אתרוגים אפורים, חלקם סגור ובתוכם ביצה קטנה בצבע ורוד, משקאות לבה מבעבעים...

הסרנטיאנס מזמינים את ולנטינו לליל תענוגות ומבקשים ממנו להרוג את יצורי האיבס!
ולנטינו מסרב בנימוס.
ולנטינו אוכל יחד איתם את גבעולי השיטיון שההשפעה שלהם דומה לזו של סמים.
הוא רואה שם את הבחורות היפות שלהסרנטיאנס, מתמסר אליהן אבל לא זוכר כלום ממה שאירע...

הלילה יורד, אחרי נסיעה ארוכה מתעוררים, הקטר צופר.
ולנטינו מתעורר ומרגיש שחולל, שמשהו בו, איך לומר – התרחב.

בעוד הרכבת מתקדמת בגבעות מוריקות ויערות אל עבר עמק גדול, ציפורים שמזכירות חסידות נראות באיזור.
הרכבת עוצרת ברציף אבן קטן ופשוט, עושה רושם שהלבנים שממנו עשוי הרציף נעלמות ואט אט הופכות למרחבי דשא עצומים.

הנרי יורד למטה, מהקרון האחרון המבודד, מגיעים שני טורים של חתולים שחורים של אולת'ר.
אמו של בלק ג'ק, הולכת מאחורי שני חתולים זכרים גדולים שעל גבם גופתו של בלק ג'ק.
החתולים יורדים מהרכבת, מאדאם ברוז'ה ואנשים נוספים אחריהם.

הנרי: "טקס הקבורה של בלק ג'ק", הוא פונה אלינו, "תלוו אותנו?"
אנחנו כמובן נענים ברצון להזמנה.
על הדשא ישנם סימנים שמעידים על כך שאולי פעם עמדו במקום בניינים.

מקנזי: "זו לא פעם ראשונה שלי פה,, אני זוכר שחלק מהעיר הזו דהתה ונעלמה".

טורי חתולים מתחילים לחפור, השריד היחידי שנשאר מקסורה, הוא עמוד "רומי" גלילי, מאבן לבנה.
הנרי הולך אל העמוד, מסיר את כובעו, מתחתיו נחשפת גולגולתו הלבנה.
[ראה שלט מוזהב]


החתולים חופרים קבר קטן, מתחילות יללות, החתולים מתחככים אחד בשני ומורידים את גופתו של בלק ג'ק אל הקבר.


הנרי: "צריך להגיע ל Sona-Nyl!"
מריוס יורד אל הPadded compartment, יש שם מספר חדרונים.
למריוס יכולת לדבר עם רוחות, הוא רצה לדבר עם רוחות שעלו לרכבת/
סרחון נוראי, ביצתי, מאלץ אותו לעלות חזרה בלית ברירה.



הרכבת ממשיכה עד שמגיע לאיזור המזכיר לנו את אירופה עם מקדשים קטנים בעלי פגודות.
הבניינים הולכים ונהיים צפופים, עד שרואים עיר לבנה ענקית, כיפת זהב, מגדלים עם כיפות כסופות, בתים לבנים.
בין האיזורים, גבעות מוריקות עם עצים ירוקים ענקיים.
עד שהרכבת מגיע לרציף, אנו רואים שיש לבן ומרחוק עדר של חיות שעומד מחוץ לרציף.
החיות בגודל של פיל כל אחת, עם עיניים אנושיות, אף אנושי ופה מחייך.
הם נמצאים בחצי מעגל, סביבם נשים וגברים, סוג של גזע יצורים גבוה מאד עם ידיים ארוכות.
לאחד מהם כתר יפייפייה שממשיך אל הצוואר והחזה.

הרכבת עוצרת, מהצד השני זורם נחל אדיר עם המון קצף לבן ודגים לבנים.
הנרי והאנשים מגיעים, מקנזי מגיע עם המזוודות.
"תכבדו את קינג קורנס שעולה לרכבת".
שני אבירים עולים גם כן, יש להם חרבות, הנרי לוקח אותם לקרון משלהם.

בינתיים אומר מקנזי: "אני חושב שאני ארד פה."
"הייתי דיפלומט, הרבה מהעצות שלי גרמו לנזקים ואני מפחד שזה ישלח אותי לגיהנום.
אני צריך להתגבר ולעצב את הפחד הזה, כדי לזרוק אותו לשאול ביום מן הימים – למפרץ של נודן.
שם אתה זורק את הפחדים חזרה לשאול."

"התחנה הבאה סראנין, המקום בו הסראנטיאנס חיים."
מקנזי מציע לנו לעצב את פחדנו, ליצור מהם חפץ ולהשליך אותו במפרץ של נודן.
זרועות הרכבת מעמיסות אבני ירקן, זהב, ציפורים ששרות בקול אנושי.
מעלים גם כוורות, ציוד של המלך, בקבוקי קריסטל שקופים עם נוזל ורדרד.
הסראנטיאנס נתנו את הכבבוד הראוי למלך וקדו לו, אך היה מבט שלבוז בפניהם.
"אחר כך יהיה משפט שהמלך ישפוט בו בין הסראנטיאנס לבין ה- creatures of ib.
מקנזי נעלם אל תוך העיר, רצינו לעקוב אחריו אבל פספסנו אותו.

בעיר יש דולפינים הולכים על שתיים וארנבים מוזרים.
בכניסה לעיר יש חנות חפצים.
אנחנו מנסים לעבוד על יצירת חפצים, כדי להשליך את הפוביות שלנו.
הסיוטים היו קשורים לפוביות שלנו.
בין אם זה היתה זקנה, דמויות אחרות וקילופים.
מריוס קיבל חפץ עטוף, ולנטינו נתקף בהלה בתהליך יצירת החפץ, החלום הופך לסיוט והוא מתעלף!
מריוס נופל ומרגיש שהוא בסיוט, כל גופו הופך לפרצופים!
גם טד מנסה ונכשל.



לראשונה, כשחוזרים לרכבת, בכניסה לחדר האוכל, מופיע תפריט שלם: "The royal feast",


המלך מזמין את כולם לארוחה, לאחר מכן – יתחיל המשפט.

 

[BadBug]

סשן 58 – "רכבת לילה לשאול"​

המלך הזמין אותנו לבלקון, יחד עם שאר היצורים - הסראנטיאנס וה Beings of IB.
הנרי פותח את הדלתות ומכוון את הקהל, הקרפדות (Beings of IB) מדיפות ריח רע שמתפשט בצורת גז צהבהב שנע ומתערבל עם הרוח.
טד שואף קצת מהגז הזה ומרגיש תחושת קבס קשה.
טד לא יכול שלא להבחין בכך שהמלך עצמו נגעל מאותם יצורים.
ה-Beings of IB מאשימים את הסראנטיאנס בהרס של עירם, רצח של חלק גדול מבני עמם וגניבת פסל האל שלהם.
הם רוצים חזרה את הפסל, התנצלות ו10,000 אבני רובי או מלחמה!
הסראנטיאנס מגחכים.



הסראנטיאנס כופרים באשמה וטוענים שעירם של הIBs הייתה נטושה ולכן הם בנו עליה את עירם.
ההתקפה הייתה בעצם הגנה עצמית.
כמו כן הסראנטיאנס טוענים שהפסל שנגנב "מביא להם מזל".
המלך קורא לדממה!
אחרי מספר משפטים של האדרה עצמית - הוא שואל לדעתנו.
מריוס משכנע את הצדדים להגיע לפשרה, עם פיצוי גדול, החזרת הפסל ובניית עיר הIBs החדשה במקום אחר.
טד מביט בסראנטיאנס שמתלחששים ומסכימים, אבל מבחין גם שלא בטוח שהם מתכוונים לעמוד בהבטחה.



ההתכנסות עובת לטיפול במשפט הבא:
מירונים מר נכנס (אדם עם עיניים לבנות), הוא מואשם בהריגת בלק ג'ק החתול.
מאדם ברוז'ה אומרת: "הוא ניסה לרצוח אותי!"
ההחלטה שהתקבלה בסוף היא שמירונים יובא לעמוד מול קהילת החתולים למשפט - לאלתר!
המלך מודה לנו והמשפט מסתיים.
טד מנסה בעדינות לרמוז למלך קורנס על כך שהוא חושד שהאמינות של הסראנטיאנס מוטלת בספק,
אך המלך דוחה זאת בביטול ואף כמעט נעלב,
מעצם הטלת הספק ביכולתו לכפות את סמכותו על הצדדים במשפט.

ולנטינו החל לזמר, סוזה (הילדה הג'ינג'ית) מנסה לרקוד.
אנו מרגישים ששורה עלינו אווירה של נחת.
מתחילה לעלות בשמיים שמש אדומה שמאירה מרחוק מעל קווי האופק.
מתחילים לראות מבנים מאד רחוקים שהשמש מאירה בוורוד.
אנחנו מתקרבים לעירם (אותם כבשו מידי הIBs) של הסראנטיאנס - "סראנין".
זוהי עיר עננים ורודה שבנויה משיש נוצץ, קרני השמש מתנפצות עליה בכל צבעי הקשת!
רוח מגיעה מכיוון הים, נושאת איתה שלווה יחד עם שירה עדינה.
מגדלים לבנים גבוהים מתחברים לעננים עצמם.
בתי תפילה, פסלים שמרחפים על העננים, שווקים שצפים באוויר.

מריוס מרגיש שהסראנטיאנס הם מעין יצורים עליונים, שחיים במרחק צעד אחד בלבד מלהיות כוח עליון!.
הזמן שעובר פה לא משמעותי ולא דומה לזמן שאנחנו מכירים אותו.
נראה שכל מהותם של הסראנטיאנס היא להאדיר את היופי הזה בממלכתם.
הרכבת מגיעה לעיר המלאכים, קצב ההתקדמות שלה מרגיש שהואט משמעותית, במקביל לכך שהשמש עוברת מהר (מדי) בשמיים.
הזמן עובר בצורה מאד שונה פה.

הרכבת עוצרת.
המלך קורנס יורד בלווית שני האבירים שלו.
הסראנטיאנס יורדים, הנרי מבצע מסחר עם העיר - מוריד ציוד רב ולוקח אוצרות של הסראנטיאנס:
ספרים ומגילות מאירות ומניח אותם בארגזים עם התווית "יעד - אולת'ר".
ולנטינו מביע רצון לחפש אחר חנויות מעניינות שיעשירו את הידע שלו, בעיקר בנושאי קסמים.
הנרי מזהיר אותו שהידע העצום יכול לסכן את המוח האנושי שלנו ובאותה נשימה גם מזכיר לכולנו לחזור בזמן, לפני שהרכבת יוצאת.

בתוך סראנין אנו רואים מדשאות, מבנים יפייפיים, פגודות ובתי תפילה, כל מי שנתקלנו בו היה סראנטיאנס.
נראה שבני המקום נגעלים מהמראה שלנו ודוחקים בנו לחזור לרכבת.
לבקשתנו, שליח מביא אל הרכבת עשבי שיטיון ופתק בשפת הסראנטיאנס האלוהית.
ולנטינו ביקש מהנרי לתרגם גםפתק שהשליח נתן לו והיה כתוב שם "אידיוט" ושאר מילים מזלזלות.

אדמומיות באופק מכל הכיוונים (360 מעלות).
הרכבת יוצאת.
"אנחנו מתקרבים למפרץ של נודן, החזיקו חזק, הולך להיות סוער, אנחנו נמריא לעננים".
השמש האדומה שוב עולה ומאירה את העננים, הערפל מתפזר ורואים את הים המוזר,
שנראה כמו מערבולת אדירה שיש בה קרעים של ערפל קלוש בלבן וכחול בוהקים.
אנחנו רואים המון קרעים, דרך הקרעים רואים עולמות אחרים זרועי כוכבים.
במרכז המערבולת ישנו עולם שקורן באדום עז!
המפרץ שופע אנרגיה שמסתחררת ומתערבלת.


הרכבת ממריאה לרקיע, חלק מנתז הים משפריץ על הרכבת וזה מרגיש כמו אש קרה!
ויברציה באוויר, כאילו ישנו דופק עמום מתחת למים,
כאילו הים עצמו פועם, כמו יללות או אנחות של אלים עתיקים.
ואז מתחילה סערה! העננים מתחילים לקבל פרצוף של גולגולת.


שומעים מרחוק צרחה מטורפת!
מאדאם ברוז'ה וקראקוב יוצאים לסיפון להביט:
בעגלה מרחפת, שמובילים אותה יצורים דמויי דרקון (ראה תמונה) עומד ומוביל הסורסרר.
הצרחה מרעידה את הרכבת!
גם הBeings of IB והGhoul יוצאים לראות מה מתרחש.


10 אבירים רכובים מגיעים, מאחוריהם פאנטומים,
מנסים לעלות על הרכבת ומתחילים להכות!
יש להם סימן של ליש"ט על המצח והם קוראים: "קראקוב!"
הנרי רץ וצועק: "הרכבת שלייייייייייייייי!!!".
הפאנטומים מחזיקים להבים קפואים, שלושה מהם ירדו אל האיזור שלנו.

קרב!
הפאנטומים מכים בנו ללא רחם עם להבי הקרח.
האב פיליפוביץ' חולם על חרב קרח שמכה בהם וגורם לאחד מהם להתפוגג.
אנחנו שמים לב שבינתיים יוצאים המתים וגוררים שני תותחים.
התותחים בצבע שנהב, מקושטים, המתים מציבים אותם על הענן ומכוונים אותם אלינו!
אחד הפאנטומים חודר דרך ולנטינו.


שומעים רעם אדיר, התותחים מפגיזים,
קליע חודר ונכנס לבטן של ולנטינו ועובר דרכו לצד השני.
הקליע גורם לקרון מאחורי ולנטינו להתפוגג ולהעלם!
הרכבת היא בעצם חלומו של הנרי שעכשיו זועק!

טד מדמיין אקדחי קרח,
הם מופיעים בידיו, הוא משתמש בהם ומחסל פאנטום נוסף.
מהמעמקים מגיעים יצורים דמויי שדים, חסרי פנים שמתעופפים סביב קרון רכבת גבישי משלהם,
שנראה כאילו הגיע מהגיהנום.
מלמעלה מנצח על הכל הסורסרר, שנע במהירות מטורפת.



חוטפים את סוזה!, מאדאם ברוז'ה צורחת, מוציאה מהתיק אגרטל ומנפצת אותו.
אפר מתפזר מהאגרטל לכל מקום ונעלם.
מאדאם ברוז'ה מתחילה להתעוות, שיערה מתפזר,
ידיה מתארכות, היא הופכת כפופה ובעצם משנה צורתה למכשפה!
היא מרימה עצמה למעלה וצועקת למכשף:
"אתה רוצה אותי?!"
היא פותחת לעצמה את כלוב הצלעות, מכניסה יד ושולפת את ליבה!
נראה שהלב לא פועם, אלא עשוי מרובי גדול ואדום.
יוצאים מתוכו אינסופור קרני אור אדומות,
אחת הקרניים פוגעת במכשף! הוא צורח ומשתולל.



הקרון הגבישי מתקרב אלינו,
המכונפים חסרי הפנים מתקיפים את הדרקונים של המכשף.
הדרקונים מתקיפים את הBeings of IB.
המכשף מנסה להטיל כישוף על טד.
התותחים ממשיכים לירות ומפספסים את הרכבת.
תחת כישוף, טד מנסה להשליך את ולנטינו מהרכבת,
מריוס מנסה לעשות את אותו הדבר לאב פיליפוביץ'.



הרכבת יורדת לכדי מספר של ארבעה קרונות בלבד!
ברגע של טירוף, האיש המשוגע קופץ מרצונו מהרכבת אל השאול!
מירונים מר משיל מעצמו את קליפת האדם שהוא והופך ללובסטר ענק.
שני התותחים מפציצים את הרכבת, חלקים גדולים שלה מתפוצצים!
אנו מתחילים לאבד מהירות, נשאר רק הקטר.
הנרי זועק, מתפוצץ ונעלם!
הקרונות שעלינו עליהם מתחילים להתאייד.

טד מצליח להשליך את ולנטינו מהרכבת.
ולנטינו, מריוס ואף טד עצמו - נופלים לריק שחור, הזמן עובר כנצח,
סיוטים שמתפשטים על קוסמוס שלם.
כוכבים מתפוצצים ונוצרים מחדש, שומעים צעקה:
"Death is stronger than life and hate is stronger than death"



התעוררנו במציאות!

החלום התפוגג.
פיליפוביץ' שהצליח לא ליפול, פתח את דלת הקרון מצידה השניה ומוצא עצמו בקרון האמיתי!
רומאנו בדיוק יוצא משירותי הקרון, ככל הנראה משהיה ממושכת ושואל אם קרה משהו בזמן שהוא היה בשירותים?
הרכבת בכיוון סופיה.

 

[The oldman]

פשוט וואו!!!!
נשמע סשן מעולה!

וחייב לשאול, האם התמונות זה מהספר או שזה AI? ואם זה מישהו מכם ב AI, כל הכבוד

 

[BadBug]

וחייב לשאול, האם התמונות זה מהספר או שזה AI? ואם זה מישהו מכם ב AI, כל הכבוד

תודה רבה!
זו אכן הייתה חווייה מלאת אקשן ודברים הזויים... בכל זאת עולם החלום
אנחנן לומדים עליו יותר ויותר, גם מכנית יש סקילים קשורים לגביו שעולים וגם מעבר אנחנו לומדים שאפשר ליצור למשל חפצים שם ולהשליך פוביות שלנו, על זה שחלק גדול מהעולם בנוי מחלומות של אנשים אחרים שם, שיש אנשים שחיים רק שם ולא בעולם האמיתי ועוד...

לגבי התמונות, אנחנו יוצרים בAI ואני בוחר את הטובות ביותר.
כשיש תמונות מהספר אני לרוב מעדיף אותן.
במקרה של הסשן הנ"ל (סשן 58), הכל AI.

 

[BadBug]

סשן 59 – "הקצבים של סופיה"​

16 לפברואר 1923, ערב.
בזמן שפיליפוביץ' מביט סביבו ומנסה להתעשת אחרי החוויה הסוריאליסטית שזה עתה עבר, נהג הרכבת מתחיל לצעוק עליו שיצא משם מיד.
מסתבר שהיציאה מעולם החלום הובילה אותו לקטר של הרכבת.
בעודו עדיין מעורפל, פיליפוביץ' הולך מבולבל לאורך הרכבת עד שהוא מגיע לקרון המסעדה. נראה שמגישים ארוחת ערב.
הוא מזהה את טד ורומאנו שכבר יושבים באחד השולחנות ומצטרף אליהם.
טד מספר שהוא נפל לתהום במשך זמן מה שהרגיש כעידנים שלמים עד שהתעורר בקרון.
רומאנו מצידו מספר שהוא הלך לשירותים בחלום, וכשיצא – גילה שגם הוא חזר למציאות ואיתר את שאר החבורה בקרון המסעדה.
הוא מוסיף שמריוס הלך לחפש קערת מים מסיבה לא ברורה, בזמן שוולנטינו, שלא מצליח להירגע, ניגש אל הבר ודורש כוסית אחר כוסית של קוניאק.
יותר מאוחר, התברר כי מריוס חיפש את קערת המים, בשביל לנסות לתקשר עם הרוח של הכרטיסן מעולם החלומות, שאולי מת, הכשלון של מריוס והקבוצה ברכבת רודף אותו.

בשלב מסוים מלצר בשם לורנצו מלווה את וולנטינו לשולחן ומבטיח לו עוד קוניאק בהמשך הארוחה.
למרות זאת וולנטינו לא מוצא מנוח, ובהיעדר קוניאק הוא מתחיל לגרד את עצמו בכל הגוף ולמלמל מילים לא ברורות.
לורנצו מקריא את התפריט אך וולנטינו כלל לא מקשיב. במקום זאת הוא מביט לכל עבר, ובשלב מסוים מבטו ננעל על השולחן הסמוך.
שם יושב גבר גבוה, לבוש חליפה, שיערו מסורק לצד. על השולחן שלפניו מונחת כוס יין לצד ערב־רב של מסמכים, צילומים ומפות.
וולנטינו מרגיש שהוא מזהה משהו בין הדפים ומנסה להתרכז.
הוא מבחין שהאיש כותב על אחד הדפים את המילה “Sedefkar”, ולצידה “Dzhudzheta idol” (נכתב בשפה המקורית джуджета).
וולנטינו מזנק ממקומו וניגש לאיש.

האיש מרים את ראשו, מופתע, ומנסה להבין מה הזר המבולבל רוצה ממנו.
טד מביט לעבר ההמולה שוולנטינו יוצר ומבחין שהאיש הוא לא אחר מאשר מעסיקו – דוקטור רדקו ג’ורדנוב.
טד נעזר ברומאנו להרגיע את וולנטינו הנסער, ומבצע היכרות בין דוקטור ג’ורדנוב לבין שאר החבורה, מלבד מריוס שעדיין מחפש קערת מים בצדו השני של הקרון.
דוקטור ג’ורדנוב מספר שלא רצה לחכות ולכן נסע לבלגרד לקרוא בעצמו את המסמכים שביקש בתחילה שישלחו לו, וכעת הוא בדרכו חזרה לסופיה.
במהלך הקריאה שהשאיר ד"ר מוריץ', נתקל באזכורים לפסל מוזר הקשור בשורה של תקריות רעות, שלא לומר שטניות.
באחד המסמכים, מתקופת מסעות הצלב, הפסל מכונה בשם "סדפקאר".
ג’ורדנוב שואל את טד האם הוא זוכר את עמיתו, איבו פנב, אך וולנטינו מתפרץ ושואל את הדוקטור אם יש לו במקרה סיגריה.
ג’ורדנוב מפנה אותו לבחור בהמשך הקרון – כתב עיתון אמריקאי בשם הומר שהוא מכיר – ונאנח בהקלה כשהשיכור עוזב את השולחן.



הדוקטור ממשיך ומספר שאיבו פנב, שעבד איתו בעבר במוזיאון ואוניברסיטת סופיה, רכש ראש פסל שנמצא במקרה על ידי חוואי שחרש את אדמתו.
פנב טען שמדובר בפסל של Dzhudzheta, גזע של גמדים מהמיתולוגיה הסלאבית.
הוא פרסם מאמר שבו טען שמדובר בתגלית אדירה – שריד לציוויליזציה קדם־אנושית.
אלא שההוכחות עליהן הסתמך היו חלשות, והמחקר שלו היה מבוסס על ניחושים רבים.
ג’ורדנוב הציע לו לא לפרסם את המאמר לפני שיבצע מחקר רציני יותר, אך פנב הנלהב לא שעה לעצתו.
המאמר נדחה על ידי הקהילה האקדמית, החוקרים קבעו שמדובר בכזבים מוחלטים, ומוניטין של פנב נהרס.
הוא עזב את בולגריה בבושת פנים, היגר לקנדה, ומעולם לא דיבר שוב על התיאוריה שלו.
ג’ורדנוב חושד שכעת מתבררת זהותו האמיתית של הפסל, והוא מאמין שהפסל מאוחסן במחסני מוזיאון האוניברסיטה.


באותו רגע טד מבחין במחזה משונה – מלצר במרחק שולחן וחצי מהם, שהיה עסוק בלקיחת הזמנה, פתאום חדל לדבר והחל לרשום בקדחתנות בפנקסו.
הסועד מולו מתעצבן, צועק עליו שידאג להזמנה, ואז מגיע רב המלצרים לברר את פשר ההמולה.
לפתע המלצר שולף סכין, דוחף את רב המלצרים – וחותך אותו לאורך היד והחזה.
רב המלצרים נופל, אנשים צורחים, והמלצר רץ לצד השני של הקרון.
טד מזנק ורודף אחריו, בעוד אחד הסדרנים צועק מאחור שלא ירוצו ברכבת.
מריוס מנסה להצטרף למרדף אבל מהר מאד מבין שהוא הצטרף מאוחר מדי.
וולנטינו, שחזר עם סיגריה, נתקל במלצר הרץ אך כאב חד ברגלו מונע ממנו להצטרף למרדף.
במקום זאת הוא ניגש לרב המלצרים הפצוע, לוגם קוניאק ומניח עליו חוסם עורקים מאולתר מהמפה שעל השולחן.

המלצר בורח ומפיל עגלת שירות מאחוריו כדי לעכב את טד.
טד מזנק מעל העגלה, חוטף כמה מתאבנים וממשיך במרדף.
המלצר רץ במהירות לא אנושית ומגדיל את הפער ביניהם.
בדרכו טד עובר בין נוסעים צורחים ואנשים שרועים על הרצפה – קורבנות שעמדו בדרכו של המלצר.
בקרון שלפני האחרון הוא מספיק לראות את המלצר לשבריר שנייה לפני שהדלת נטרקת מאחוריו.
טד ממהר לפתוח את הדלת, ובצדו עומד בחור צרפתי גבה קומה שמקלל את המלצר שחלף שם הרגע.

כאשר טד נכנס לקרון האחרון, הוא רואה את דלת הרכבת הרחוקה פתוחה.
המלצר עומד בקצה הקרון, משליך חפץ כלשהו החוצה (שק), מסמן לטד אצבע משולשת – וקופץ אל מותו הוודאי.
טד רץ אל הדלת, אך כבר מאוחר מדי – הרכבת ממשיכה לנסוע ובחשכת הלילה אי אפשר להבחין במלצר או בחפץ שהשליך.
בעודו מנסה להסדיר את נשימתו, הוא שומע צווחה מאחוריו.
נוסע נוסף מצביע בבעתה על גופה זרוקה בין המטענים.
הגופה ערומה – ומתברר שזו גופתו האמיתית של המלצר. הרוצח גנב את מדיו.
על החזה שלו נראים פצעי דקירה רבים.
ידו השמאלית אוחזת בצווארו בכוח, בעוד ידו הימנית – שכף ידה נכרתה – ממוסמרת לארגז המטען.

אנשי צוות מגיעים לקרון, טד מספר להם מה שראה, והם מבקשים ממנו בנימוס לשוב למקומו.
בחזרה בקרון המסעדה, דוקטור ג’ורדנוב תוהה על גל האלימות הגובר באזור.
ישנה עלייה חדה במקרי הרצח בסופיה לאחרונה.
הסדרנים מבקשים מכל הנוסעים לעזוב את קרון המסעדה ולהישאר בחדריהם עד ההגעה.
בשעה 19:30 הרכבת עוצרת בתחנה בסופיה.



לאחר מספר דקות מאפשרים לנוסעים לצאת, אך תחילה עליהם לעבור תשאול בידי המשטרה המקומית בנוגע לתקרית האלימה והרצח שהתרחשו באוריינט אקספרס.
החבורה יוצאת אל הלילה הקר ולשלג הקל שמתחיל לרדת על הרציף ומכסה הכל במעטה לבן.
ניגש אליהם פקד בשם וסיל קריסטובה – גבר גדול ורציני, כבן ארבעים, לבוש מדים מגוהצים, שיערו מאפיר ושפם עבה. על פניו צלקת ארוכה מהמצח ועד הצוואר.
טד מספר לו על הרוצח ועל הגופה המחוללת, אך הפקד אינו נראה מופתע.
כשנשאל על כך, קריסטובה מסביר שסופיה הפכה מסוכנת מאוד בעשור האחרון.
הפשע המאורגן בעלייה, והעיר מלאה במעשי זוועה – אנשים שנחטפים, גופות מושחתות, איברים שנעקרים, שומן שנחתך מהגוף, ועור שנקלף – כאילו נלקח כפרס חולני.
הוא מפקד על חקירת המעשים הללו, ומאמין שמדובר בקבוצה המכונה "הקצבים" – נוגשי עבדים לבנים שאחראים לפשעים.
קריסטובה מזהיר את החבורה לא לדבר על מה שקרה – לא עם אזרחים ולא עם שוטרים – כי הוא חושש שהקצבים חדרו גם לשורות המשטרה.
בסיום השיחה, השעה כבר 21:30.
דוקטור ג’ורדנוב מציע לחבורה ללון במלון הוטל דה בולגריה הסמוך ולהיפגש בבוקר.
הוא גם הזמין אותנו אליו כי יתכן שיש לו עותק של המאמר הנ"ל (ציווליזציה קדומה).
הוא מבטיח שידאג להם דרך אנשי הצוות שהוא מכיר – ואולי אף יסדר שהאוניברסיטה תממן את שהותם.

 

[BadBug]

סשן 60 – "עין הסערה בסופיה"​

ג'ורדנוב מציע לטד לקחת את הרכב שלו כדי לקחת את חבורת החוקרים למלון.
לא לפני שאחסנו את חלקי הסדפקאר בדירה של טד.
בדרך ניתן לראות כנסיות ומסגדים, מעבירים את החפצים ומריוס נשאר לשמור עליהם.
לפיליפוביץ' נדמה שהוא ראה איזושהיא דמות עטופה בגלימות שחורות בצורה כזו שמכסה את הפנים.
כשהוא מאמץ את העיניים יותר הוא נעלם במהרה.
אף אחד אחר לא ראה אותו.
טד ופיליפוביץ' חוזרים לקחת את האחרים ולהוריד את ד"ר ג'ורדנוב בביתו.
וקובעים להפגש בבוקר.

נוסעים אל המלון "הוטל דה בולגריה" לוקחים חדר עם 4 מיטות שפונה לפארק הגדול.
השעה בערך 23:00, קר, יצא לנו לראות אנשים מתקוטטים ברחוב - מראה נפוץ.
הלכנו לישון, כפור ושלג ברחובות.



השלג ממשיך לרדת בחוץ, גושי קרח נצמדים לחלונות המעוותים את אורות הרחוב הבודדים. המלון הישן, בניין אבן כהה מימי האימפריה, נושם בכבדות – קורותיו חורקות בכל משב רוח, ומערכת האוורור שלו נושפת אוויר יבש וריחוק מתכתי לתוך החדרים.
בחדר שלנו דממה כמעט מוחלטת. רק תקתוק השעון בקיר, וצליל עמום של רכבת חולפת אי שם במרחק. אנחנו ישנים על מיטות ברזל ישנות, תחת שמיכות כבדות, כשבין החלומות עולות תמונות חסרות היגיון –
חלום על אש.
ריח של בשר שרוף.
קול מתכתי רחוק, כמו דלת ברזל נגררת על אבן.


רומאנו רואה עצמו צועד במסדרון אינסופי, מלא עשן ואור אדום. קולו של מישהו קורא בשמו... ואז מתחלף בנשימה קרובה מדי. משהו רותח נוגע בפניו.
הוא מתעורר בבת אחת.
החדר חשוך כמעט לגמרי, רק אור קלוש מפנס רחוב חודר דרך חריץ התריסים. הצללים רוקדים על הקיר כמו חיות חולות.
ואז... ריח מוכר. ריח חרוך, חם, כמעט אנושי.


מתוך פתח האוורור הישן שמעל הדלת — משהו זוחל.
בהתחלה זה נראה כמו בובה, או ענף.
אבל זה זז.
יד... יד אנושית.
העור עליה כהה וחרוך, האצבעות מעוקמות, ובכל זאת היא נעה בהחלטיות, זוחלת אל הרצפה.
יד נוספת נשלפת מאחוריה.
ועוד אחת.



אחת מהן אוחזת ברגלו של וולנטינו. השנייה תופסת את קרסולו של טד.
צעקה נחנקת באוויר.
הידיים חמות – חיות! – ואתם מריחים את העור החרוך שלהן מקרוב, כמו ריח של מנגל ודם קרוש.



הן נאחזות בכם, חונקות, מושכות.
רומאנו מנסה לצעוק, אך יד נוספת מתלפפת סביב גרונו.
הוא רואה אחת מהן מטפסת על פניו, האצבעות נוגעות בעפעפיו...
והיא שולפת את עינו בתנועה מהירה, כמעט מיומנת.
העין נעלמת לתוך פתח האוורור, גוררת אחריה שובל של דם חם שמתערבב בריח המתכת והעשן.



טד מפעיל כוח רב, עוקר את היד מצווארו ומשליך אותה לקיר תוך כדי שהוא מגשש עם ידו השנייה לאחור ומדליק את האור!
האב פיליפוביץ' מושך את היד מהאף ושובר לה את הזרת.
רומאנו תחת חניקה, צורח מכאב עז, מסתובב שתום עין ומעיף יד אחת.
ולנטינו ניסה לנשוך יד אחת, והיד קפצה לרצפה.
היד עם הגדם מכניסה את העין לתוכה ורצה אל תעלת האוורור.
טד מזנק ותופס את אחת הידיים, ובמאבק שובר אותה. דם לא נוזל ממנה, והוא מטיח אותה על השטיח — והיא הושמדה.
טד מדליק את האח ולוקח בבהילות את רומאנו במכונית אל בית החולים.
משקרים לרופאים שרומאנו הותקף ברחוב ואיבד את עינו.
רומאנו חווה משהו מוזר, בעין ימין הוא רואה שמטפלים בו ובעין שמאל הוא רואה בצורה מטושטשת משהו שחור.
רומאנו שוכב עם רטייה ופתאום שם לב כאילו שהוא רץ באיזו סמטה, נהיה מטושטש ונעלם.
יוצאים החוצה לרכב, רומאנו מקבל שוב חיזיון: רכב שחור מחכה ומישהו מתקרב, יד נשלחת פותחת את ידית הרכב,
רומנאו מנסה לקרוא את השפתיים של מי שמדבר באמצעות תרגום של טד.
"בסדר בוס, לאיסקור" ומסתובב חזרה והרכב מתחיל לנסוע, החיזיון נעלם.
טד מזהה את איסקור כאיזור של שמורת טבע מיוערת עם נהר (איזור רחב).

בינתיים פיליפוביץ' וולנטינו מתלבשים ובורחים החוצה.
ולנטינו אחוז טירוף ופחד שהידיים יחזרו, פיליפוביץ לוקח מרטיני להירגע.
עוברות שעתיים, טד ורומאנו מגיעים.
רומאנו מקבל עוד חיזיון, מישהו מביט אל אור כוכבים, עושה רושם שזה כבר מחוץ לעיר, צללית של מדרון מאד גדול.
מביט קדימה אל אורות הרכב והמכונית הגבירה את מהירותה ונוסעת מחוץ לעיר.

השעה 02:00 בלילה, חלקנו מותשים, נוסעים לביתו הרעוע של טד לשינה טרופה.
מתעוררים בשעת בוקר מוקדמת לקול אנחה וצעקה חנוקה שמגיעה מרומאנו.
רומאנו רואה את תקרת הצריף אבל העין השניה שלו רואה שוב חיזיון:
כביש עפר מפותל שעולה לאורך ההר, מעונן בחוץ, שלג קל, מכונית בנסיעה מהירה בכביש שעולה על רכס.
מדי פעם שיש פתח בין העצים רואים רכס הררי מושלג באיזור.
עושה רושם שמי שמחזיק בעינו נצמד לחלון להסתכל ומרחוק אפשר לראות כפר, גגות, עשן שעולה.

8:00 בבוקר, פוגשים את ג'ורדנוב שמבוהל ממראהו של רומאנו.
הוא מגיש לנו ארוחת בוקר, קפה טורקי, תה ולחם עם בצל.
חדר מבולגן עם ארגזים, מפות, ספרים וחפצי ארכאולוגיה, מדפים עמוסים מאד.
ג'ורדנוב מבקש מאתנו עזרה בחיפוש המונוגרף (המאמר) - “Dzhudzheta idol” - עדות לציוויליזציה עתיקה מהאנושות Ivo Penev 1908.
אנחנו ממשיכים לחפש במסמכים...
אחרי שעה של חיפוש, רומאנו מקבל חיזיון נוסף:
האיש נכנס לתוך מערה, מדליק פנס, נראה שיש עוד אלומות אור - כנראה שישנם עוד אנשים איתו.
הוא מאיר את הרצפה וזה נראה כמו אולם שמזכיר אולם גדול או קתדרלה.
אנחנו ממשיכים לחפש עברה שעה, מורידים קופסה שמלאה במאמרים.

בזמן חיפוש המונוגרף ולנטינו המתוסכל מתחיל להשליך ספרים מהמדף באקראי וגורם לד"ר רדקו לדרוש מטד שיעיף אותו מהבית!
ולנטינו המסכן נאלץ לרדת החוצה ושר לציפורים בפארק הסמוך.


חיזיון נוסף לרומאנו:
קירות של מערה ענקית עשויה מאבן גיר, יש ציורים על קירות המערה, נראה שיש שם עננים או קיטור.
אותו אדם ממשיך ללכת ומאיר על קירות המערה, נדמה שיש ציורי ממותות על חלק מקירות המערה,
צבאים ובני אדם עטויי מסיכות שצדים אותם, חלק מבני האדם נראים עם ראשים של חיות ואז הכל שוב מתערפל.

כעבור שעה נוספת, חיזיון נוסף לרומאנו:
העין פתוחה, רואים פתח נוסף של מנהרה שמובילה לעוד מערה שהנטיפים שלה נראים כמו ניבים של פה ענקי.
מגיעים עוד אנשים עם פנסים, גלימות שחורות שנכנסים דרך הפתח.
מוצאים את הקופסה, ג'ורדנוב מושיט עותק אחד לטד.
רומאנו חושף בפני ג'ורדנוב את מטרתנו האמיתית בשליחות פרופסור סמית'.

רומאנו ופילפוביץ' הולכים אל המשטרה ומחפשים את וסיל קריסטובה, הפקד שפגשנו ברציף הרכבת שחוקר את "הקצבים".
בתחנה טוענים שהוא בשטח ויגיע יותר מאוחר.
המונוגרף הוא מאמר של 63 עמודים שמכיל תרשימים של אותו פריט (הראש) מציג את כל המחקר.
העמודים הראשונים סובבים סביב התאוריה של הגוגותא (גזע לפי הסלבים), תאורים לגבי מיקומו המדוייק של הראש,
כולל ציון השנה 1908.
מצויין שאותו ראש של Idol הוא בצורה ביצתית של ראש, חסר תווי פנים, צבע שנהבי, מאד חלק למגע.
פנב מציע גם בתיאוריה שלו שIdol עתיק יותר מציווליזצית בני האנוש והוא הוכן על ידי גמדים מיסטיים שידועים באיזור הסלבי כ-Dzhudzheta.
זה בערך מכיל 50-53 דפים, כולל רשימת מקורות ורפרנסים.
10 הדפים האחרונים מכילים כתב יותר מבולגן שהתחילו במכונת כתובה, מילים לא מובנות ובשלב מסויים זה עבר לכתב יד שמתחיל לנחש
ניחושים הזויים לגבי המקור והזיות: "הגמדים הניחו את זה כדי שנמצא את זה", "הקהילה המדעית לא מבינה את גודל האוצר", מופיעים עלבונות וקללות לקהילה המדעית כחלק מהמאמר.
גורדנוב אומר לטד בקול רועד: אם חבריך באוניברסיטה, נפגוש את החברים שלך ונלך לחפש את החפץ.
נראה שהוא הושפע מאד מקריאת המונוגרף.
המאמר מציין שהidol נשלח לד"ר טודור מאטיב, באוניברסיטת סופיה.
"אני הכרתי את ד"ר מאטיב, הוא היה אדם אדיב וטוב, עד שיום אחד הוא רצח את אשתו ושני ילדיו, הוא טבח בהם!
המשטרה מצאה אותו ואמרה שטודור לבש את עורם אחרי שקילף אותו ואחר כך ישב וצרח על הגופות שלהם."
"הוא דקר את אחד השוטרים לפני שהם ירו בו כמו כלב משוגע"
הקוניאק של הד"ר נשפך על הדפים.
"כמה שנים אחרי, עוזרת המרחק של ד"ר מאטיב, ראינה יאסב התאבדה, אני זוכר את הסיפור, היא דקרה את עצמה בעין עם מכוש קרח"
"היא טענה שיש לה כאבי ראש שלא נגמרים"
"אתה יודע שיש לי לב חלש".
הוא מחזיק את החזה שלו...
"הוא מבקש כדורים מחדר השינה.
"תקשיב לי, לך לחבריך ותנסו להשיג את החפץ, תחפש את פרופ' אמריטוס צ'דנקו".