אני משחרר פרק נוסף ב"אגדת הפעמון" המחודשת,
הפרק הנוכחי מובא מנקודת מבטו של גודריק פון הות (דמות מקורית, בן-דודה של קרימהילד).
תהנו
את הפרק אפשר לקרוא בהודעה ובקובץ המצ"ב, וגם בבלוג אגדת הפעמון, כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1566970
-------------------------------------------
אגדת הפעמון, גרסה מותאמת לספר שביעי
פרק II
גודריק
הילדה רקעה ברגלה, והעלתה העוויה רגוזה על פניה העגולים.
"תגיד, אין לך אוזניים, אתה? פעמיים אמרתי הרבה מן הרוטב האדום. אוף איתך!"
גודריק החניק אנחה והניף את שרביטו. בקבוק הרוטב ניתק ממקומו אל תוך האוויר, והתיז סילון כהה על הבצק, המרוח כדבעי ביוגורט לבן ובשר קצוץ.
"באמת הגיע הזמן!" הילדה הושיטה אצבעות שמנוניות אל הדוכן העמוס לעייפה, והשליכה כלאחר יד את חרמשי הכסף אל מעבר לידו המושטת של גודריק.
"בחיי שאני לא קולט, למה לבזבז שלושה חרמשים על היווני המטורלל והעוזר הגולם שלו" התרונן קול אחר, מחווה בביטול לעברו של גודריק, שנשך שפתיו ואילץ עצמו להעמיד פנים כלא שומע "הרבה יותר כיף לאכול במק-הייזל. תגידו, מישוּ יודע מתי מציגים את הסופר-נימבוס החדש?"
גודריק השפיל את מבטו, מנסה שלא להתבונן בעקבות החבורה הצוהלת שפיזזה מדוכנו של מר קוראקיס הלאה, נבלעת במהירות בתוך המון האדם שצבא על חנויותיה הססגוניות של סמטת דיאגון.
"חזירונים אנגלים קטנים ומפונקים, שתאכל אותם הכימרה" גיחך מעסיקו, מר ליסיאס קוראקיס, כאשר היה עד לתקרית דומה, ביומו הראשון של גודריק בעבודה "אבל אם אתה בעבודה הזו, אסור לך לקחת ללב. סתום את האף וקח את החרמשים, זה הכל".
ואת זאת בדיוק נאבק גודריק לעשות, לנשוך את שפתיו ולשתוק. לו היו אביו רואה אותו כעת, היה וודאי מסמיק מבושה. אולם הבארון פון הות ורעייתו היו בין המתים כעת, ובנם נלקח באל-כורחו לארץ זרה, בלא איש בעולם מלבד בת-דודה המסרבת להחליף עימו ולו מילה, ובלא אוניה אחת לרפואה בכיסיו; ומי ירשה לעצמו להיות מפונק במצב שכזה?
"עקב הריבוי הברוך בעולם הקוסמים, התדלדלו משאביה של הקרן לרכישת ספרי לימוד עבור תלמידים יתומים" חרצה גברת פירס בראיון האחרון שהעניקה לו "אי לכך, קבעו התקנות החדשות העדפה לבני מוגלגים ובני-קוסמים משכבות מוחלשות. אתה, פון הות, אינך נמנה על אף אחת מקבוצות אלו" גודריק זכר כיצד עמדה המפקחת מעליו, לא טורחת ולו לנסות ולהסוות את שביעות רצונה "אין לנו מימון עבור בניהם של אצילים ושאר בעלי-אגרוף אשר התפרנסו שנים רבות מדי על חשבון הקהילה הקסומה. משרד הקסמים יארגן בעבורך מקום לקיץ, בו תעבוד בעבור הספרים ומגילות הקלף שלך. האם הדבר מובן?"
וכך, מצא גודריק את עצמו עמל מבוקר עד ערב בחנותו של מר קוראקיס - ממלא בצק ג'ירוס בבשר טחון, חצילים וזיתי דֶלוֹס מכושפים, ומשרת בהכנעה את הקהל הצובא על סמטת דיאגון.
'גזלן, טפיל על גבם של אחרים...' אפילו כעת, בעודו תוחב את כף העץ ובוחש בקערת הגבינה המלוחה, או שופך מלוא החופן מחמצים אל תוך צלחתו של לקוח קצר-רוח, יכול היה לשמוע בעיני רוחו את קולה נוטף התיעוב של פטרישיה פירס, בעודה רוכנת מעל שולחנה ורומסת את כבודו של אביו המת; אדם שמעולם לא החזיק צמיתים ולא עשק איש. 'בהחלט לא' השיב קול אחר, אפל, בראשו של גודריק 'רק המיט על עצמו ועלינו חרפת נצח, והתאבד ימים ספורים מאוחר יותר, לאחר שהבין מה עולל'.
"הי, אתה באמת חתיכת שמוק גרמני סתום, הא?" סנט קול מעברו האחר של הדלפק "אתה מבין מה זה גמבה חמוצה, או לא?"
"אני באמת מצטער, אדוני-" מלמל גודריק, משפיל מבטו ויודע כי דבר מכל זאת אינו משנה עוד. אבא נכנע והסגיר את מבצרו בידי ההילאים, ולאחר מכן טרף את נפשו בכפו; כעת, שנה וחצי לאחר מכן, קטלו אנשי השרביטים המאוחדים של אירופה גם את שאר-בשרו ומפקדו, הרוזן הילדריק. מקטעי הדברים שעלה בידי גודריק לשמוע, הרי שבקרב האחרון לחם מנהיגם של המכשפים הטבטונים לבדו במבואות טירתו הבוערת, נאבק בלא פחד בתריסר הילאים, ועשרות מלוחמי הבדיל שהנפישו הכשפומכניקאים של ברלין. לפחות חמישה הילאים נקטלו על-ידו, ואחרים נפצעו קשה בטרם התייצב נגדו בנג'י לובאמה בכבודו ובעצמו, ושילח בו קללת ארי-להבות ש...
הכף כמעט ונפלה מידו של גודריק.
'תאמר קרימהילד מה שתרצה, אבא אינו בוגד ואינו אשם במאום', ניסה לשכנע את עצמו, בעודו נאבק לגלגל בצק נוסף בין ידיו הרועדות. המלחמה המטופשת היתה אבודה מראש, מרגע בו הצליחו צבאות השרביטים המאוחדים לפצח את מחגורת הערפל. דוד הילדריק היה מכשף אדיר ואמיץ לב, שהתעקש ללחום מלחמה אבודה, והוליך אחריו את רעיו הטבטונים אל הצד הלא נכון. הסתרת אוכלי-מוות נמלטים- חתירה כנגד פדרציית השרביטים המאוחדים... כיצד יכול היה אדם שכמותו להשתטות כך, ולשרת באורח שכזה את הצד הלא נכון?
כך או כך, שנה וחצי חלפו מאז הורחק גודריק המבוהל ומוכה ההלם מגופתו המדממת עדין של אביו; זמן קצר לאחר מכן התבשר, כי אי-מי במשרד המשותף לקידום הבנה ושלום, החליט להרחיקו מיערות פרוסיה המזרחית אל צידה האחר של אירופה, שם יהא עליו ללמוד בבית הספר הוגוורטס לכישוף וקוסמות. החודשים שלאחר מכן היו סיוט לשמו: את רוב זמנו בילה בשיעורי עזר, מאחר והחומר במקום לימודיו החדש היה שונה לחלוטין מכל מה שלמד באירמינסול. אנגלית כמעט ולא ידע לדבר, בלא עזרתו של צמיד תרגום מכושף; ואילו שותפיו לבית אליו מוין התנכרו והתרחקו ממנו, לועגים כי אינו אלא בן לאוכלי-מוות מזוהמים, שרק בשל שמו התבלבלה המצנפת ומיינה אותו אל הבית הלא נכון.
אלא שגרועה מכל היתה המפקחת פירס, שאת שלל תפקידיה בהוגוורטס ומחוצה לו למד גודריק על בשרו. הראיונות השבועיים שנאלץ לעבור- עצם זכרונם גרם לו לחשוק שפתיים. גודריק העדיף שלא לחשוב מה היה עלול לקרות, אלמלא התערב ראש הבית שלו-
"האלו גודריק, הרבה עבודה היום?"
פיליס, מחליפתו בת השבע-עשרה של גודריק פיזזה מתוך הדלת האחורית, פניה השזופות מדושנות-עונג. "שיואו, לא תאמינו איזה תור היה בשער אקאלון. זה מה-זה מרגיז שכל הכרטיסים ל"ברקי האהבה" אוזלים ככה בצ'יק. שעה שלמה חיכיתי-"
"ובגלל זה את שוב מאחרת" נהם מר קוראקיס מפתח המטבח, לפני שהיה סיפק בידי גודריק לענות. "לא שאני מבין מה אתם מוצאים בלהקה הזו; כבר פגשתי קיקלופים מגהקים שנשמעו יותר יפה"; קולו של בעל החנות נחלש, הופך למלמול בלתי מחמיא ביוונית.
"אוף! מה אתה מבין בכלל באומנות צעירה?"
"מה שאני מבין, הוא שכדאי לך מאד להיות עוד רגע עם הסינר עלייך, מחייכת יפה ללקוחות" החזיר מר קוראקיס "אתה, בוא איתי רגע למטבח. יש לי עוד משימה אחת קטנה בשבילך".
גודריק ציית, מפנה את עורפו בלא צער לדלפק העמוס קעריות וכדי חרס.
הקדרות הענקיות בעבעו לעברו, כאשר נכנס למטבח בעקבות מר קוראקיס, משלחות סלילי אד מעובה ולח, עמוס לעייפה בריח תבלינים; מלחיה בודדת ריחפה באוויר, בוזקת רסיסים בהירים מעל לקערות הזיתים הכהים. מר קוראקיס פסע פנימה בכבדות, מחווה בשרביטו כלאחר יד אל עבר שרשרות הבצלים, כשניסוטו לצדדים ביראת כבוד.
"אדוני?"
"רגע אחד, הנה. בוא לכאן".
תנופת שרביט נוספת, והדלת נסגרה בחריקה מאחוריהם.
"שמע, גודריק" מר קוראקיס נשען בכבדות על הקיר, עוקב בחצי עין אחר החצילים הנקצצים לפרוסות מעל דלפק העץ שלצידו. "אני, כפי שאתה בטח יודע, לא לוקח שום צד במה שקרה ביערות ההם במזרח; לכל צד יש את חריוני העיזים שלו לטאטא אל מתחת לקדרה, אני מניח. אבל לא קשה לראות, שאתה בחור עם ראש על הכתפיים, לא כמו החומר שיוצא לי להעסיק כאן בדרך-כלל".
בדברו, עיווה את פניו לרגע, בחיקוי משכנע למדי לחיוכה של פיליס.
"אז כמו שאמרתי. בגלל שאתה כזה, אני אסמוך עליך בעניין קטן שאני מעדיף שלא יקשקשו עליו בסמטת אקאלון. אלוהומורה!"
גודריק צמצם את עיניו בהפתעה, כאשר חרק אחד מצדדיו של הארון וסב על צידו, חושף פתח אפל בקיר.
"גם אני הופתעתי, כשגיליתי את זה בפעם הראשונה; לא הייתי מתפלא, אם הבעלים הקודם לא ידע בכלל, וזה עמד לו סגור מאז המלחמה הגדולה". אלומת אור חיוור בקעה משרביטו של מר קוראקיס, מאירה את תחילתו של גרם מדרגות תלול. "ממה שראיתי למטה, נראה שהבעלים הישן ההוא שאוכלי המוות העלימו - איך קראו לו – התעסק בקצת יותר מגלידות; אבל זה לא ממש העסק שלי מה בדיוק הוא עשה, ועל הזנב של איזו חימרה יצא לו לדרוך, אם אתה מבין אותי. מהצד השני, כל המרתף הגדול הזה למטה, זה פוטנציאל לא רע להרחיב את העסק, אם אני ארצה לפתוח כאן מועדון בסגנון יווני, אולי אפילו להביא איזו נגנית לירה מסמטת איתקה, או משהו כזה"
חיוך מוזר, חמקמק, הסתמן מתחת לשפמו הכהה של מר קוראקיס.
"רק מה? אחרי שמצאתי שם כמה סימנים וחפצים שלא ממש מצאו חן בעיני, אני שכרתי מסירת קללות כדי שתסגור בשבילי כמה קצוות, ובשקט. לא רוצה להפחיד כאן את הלקוחות או משהו-"
גודריק רכן קדימה, כמאליו, סוקר את מדרגות האבן המאובקות שהשתפלו מטה, אל תוך האפלה, ואת רשתות העכביש העבותות שנכרכו עדיין על הקירות והתקרה.
"אתה מבין, לא כמו הויזלי ההוא, שאקטומבה שלמה של כתבים ומעריצים נגררת אחרי הזנב שלו ושל אשתו. המזל שלי הוא, שמצאתי אחת טובה בשטח-"
גודריק עשה עוד צעד אחד קדימה, מאיר בשרביטו את קורי העכביש; רמשים קטנים נמלטו בזחילה מהירה כלפי מעלה, אל תוך חריצים בקיר האבן העתיק. בחצי אוזן, שמע את מר קוראקיס מספר על מקרה שארע לפני שנתיים ביוון; דבר-מה על בן מוגלגים מטקסס, שהיה טיפש די הצורך לחשוב שיוכל לתפעל גרסה קסומה של עסק הקידוח המשפחתי. כמה גובלינים חסרי-מצפון התקינו בעבורו מכשיר כזה, שכמעט וגרם למי הסטיקס להציף את האמפי-תאטרון של דלפי.
"היא הבריקה כנגד כל הקללות האפלות שהשתחררו שמה, הבחורה הזו" חיוכו של מר קוראקיס התרחב "אז עכשיו ביקשתי אותה לעבוד כאן אצלי. עכשיו, מה דעתך שתרד למטה, תמסור לה את זה בשמי-" בדברו, שלף מר קוראקיס שקיק קטן וכבד מתוך אחד מכיסי הסינר שלו "ובהזדמנות תעיף מבט על מה שיצא לה כבר לגלות שמה למטה? הייתי עושה את זה בעצמי, אבל ספק הבשר הטחון עומד להגיע עוד מעט; לא ממש מתחשק לי להחמיץ אותו ולגלות, שהוא שוב הפעם רימה את פיליס בכמויות".
'ומה בדיוק הוא אינו מספר לי?'
המחשבה ניקרה בראשו של גודריק, כאשר החל יורד מטה בזהירות, ידו האחת מגששת על קיר האבן וידו האחרת מניפה את שרביטו כלפי מעלה, להאיר את המדרגות המשתפלות לפניו. דבר-מה בחיוכו של מר קוראקיס נראה לו בדיעבד מעושה, כמעט מאולץ. פחדים ישנים נעורו, לוחשים בקרבו בקולותיהם האפלוליים.
'אתה זר, אתה שנוא, בנו ויורשו של אויב' דימה לשמוע את הצל לואט לעברו מעל הלבנים הסדוקות, הבלות מזוקן. קורי העכביש נדמו כרוחשים מעליו בהסכמה אילמת. 'כמה שתנסה, לעולם לא תהיה חלק מן העולם שלהם. הם מנסים להפטר ממך- להפטר- להפטר...'
ואז, קפא גודריק באחת על מקומו; כמו בתשובה להרהוריו הקודרים, עלה קול נשי חלוש, מהדהד אי-שם מלמטה, מתוך העלטה. קול אחר, צרוד וזועם, השיב תשובה.
גודריק החניק התנשפות, והשתופף כמאליו במקומו, יד השרביט שלו נעה מאליה, מבצעת את הכישוף שלמד לפני שנים, עוד בשנת לימודיו הראשונה באירמינסול. כאב חד, צונן, פעפע אל תוך מצחו כאשר הצמיד אליו גודריק את השרביט, לוחץ את חודו אל גשר האף; לרגע, נדמה העולם כולו כמתערפל סביבו, והכאב גבר, לוחץ על עיניו כאילו ביקש אי-מי לחלוץ אותן ממקומן. אלא שברגע הבא, דעך הכאב, והעולם שב והתממש בגוונים כחלחלים-כהים; שדה ראייתו זע קדימה, מתרחק באיטיות מתוך גופו המכווץ.
"שתפח הרוח בחישובים שלך, אני אומר" חרק הקול הצרוד, וניכר היה כי זעמו בוער בו "כבר יומיים את נוקשת על קירות ומחטטת בגומחאות, ושום-כלום! לא הייתי שם אפילו פיינט ריק על-"
"סבלנות, דֶאבוֹן, סבלנות. אלמלא הספקת לבזבז חצי מכספי המקדמה שלך על פיינטים - מן הסוג המלא עד-גדותיו דווקא - היית מטיב להבין את מה שאני מנסה להבהיר כבר שעה"
"בהה! לכי נסי לעבוד על גמדון-בית עם הסיפור הזה; לא עלי, גברת. אם תואילי בטובך לפרט קצת יותר על המכשיר ההוא, ואיך לעזאזל הוא יעזור לנו".
הגוונים הכחלחלים התקדמו במורד המדרגות, ככל שהתקדם כישוף הראות של גודריק הלאה; אט-אט, נגהו על דלת אלון ישנה, פתוחה למחצה, וחמקו אל עברה השני.
'אֵלים' השתנק גודריק בלא-קול, כאשר נחשפו שתי הדמויות שניצבו על מרצפות האבן שמן העבר השני, לצד מערום חביות, פתחי גומחאות ומספר ארונות ושידות מאובקות, מרושעות למראה.
הגבוהה מבין הדמויות היתה אישה רזה וחיוורת, עטויה גלימה כהה וצעיף; אלא שהיה זה שערה הארוך, שגרם לגודריק להרים גבה בתמהון; זה האחרון נפל בגלים מסוגננים היטב על כתפיה הצרות, כאילו היתה בדרכה לנשף, ולא שקועה בחקר והסרת קללות ממרתף חשוך ומטונף. אלא שצבעו, שנראה כדבר-מה בין סגול לילך לורוד-מסטיק צעקני, נראה לגודריק הולם בהרבה קוסמת-שוליים, מן הסוג שנהג לגלח מחצית השער ולהעמיד את יתרתו ברעמת סוס דוחה. ידה הימנית אחזה שרביט, מאירה קלות על ארון לח, מטונף בכתמי ירוקת, אשר נראה כאילו הוא מתנשם ומתנשף באיטיות.
אלא שדווקא הדמות השניה, היא שעוררה יותר מכל את סקרנותו של גודריק; גבוה אך במעט מגמדון-בית, אולם בעל פני-אדם סמוקות, מעוטרות בשפם אדמוני מפואר; רגלו המעובה רקעה בעצבנות על הקרקע, מרעידה קלות את בגדיו הירוקים, המוזרים.
"גמדון בית, לפחות, היה מקפיד לנצור את לשונו" חיוך יהיר, בלתי נעים, עלה על פניה של האישה. "הרי אינך מצפה שאחלוק את כל סודותי המקצועיים עם מי שנראה ונוהג כמו חבית מהלכת של אור-ירח?"
"אוה! קודם, אינך בוטחת בי. כעת, את מעזה להעליב אותי-"
"אם אינך מרוצה מתנאי העסקתך, מר מק'קינלי, אתה חופשי בהחלט לחזור אל הבוס הקודם שלך בדבלין. הזכר לי, מה כלל סדר היום שלך, בתור לפריקון המזל של פארק גריפית? אם כי, כמובן, אני מודה שניחנת בכשרון טבעי למופעים מוזיקליים ומכירת בוטני קרקס-"
הארון רעד קלות, וגודריק יכול היה להשבע כי קילוח אדים סמיך, מגעיל, בקע מבין דלתותיו החלודות. המכשפה הפנתה לעברו מבט קצר, ומשכה בכתפיה באדישות.
"ובחיי שעוד אצטרך לחזור לזה, בקצב העבודה הארור שלך" החזיר היצור הנמוך והכועס "לא שאני בטוח שאעמוד ולו בעוד הופעה אחת, חי לוֹך! הילדים האלו רק הולכים ונעשים מטומטמים יותר משנה לשנה, אני נשבע לך; ועל התקנות הארורות אני עוד לא מדבר בכלל. פעם, פעם עוד יכולתי להנות קצת, ולראות איך הם מתכווצים קצת שמה בקהל, כשאני מספר על איך באו ספינות הדרקון מן הצפון ונלחמו בשוכני התילים, ואיך השכיב קוהולין בכבודו ובעצמו את כל נשות אולסטר"
הארון השמיע קול נפיחה שורקני, אלא שאיש מהשניים לא זיכה אותו בתשומת לב נוספת.
"אבל היום? עם כל התקנות החדשות הארורות האלו, אפילו שירי שתיה כבר אסור לי-" הלפריקון העווה פניו, עובר לדבר בחיקוי משכנע למדי של קול צפצפני "לא בא בחשבון, מר מק'קינלי, הרי יש קוסמים קטינים בקהל!" פניו הפכו סמוקות יותר ויותר, ונדמה היה כי לרגע הוא כמעט ושוכח היכן הוא נמצא "אם עוד נזלן גועלי יצביע עלי, וידרוש שארקוד ואשיר 'אָיְ-הוֹ, אָיְ-הוֹ' עוד פעם אחת - יהיה שם רצח המוני, אני נשבע!"
מסירת הקללות צחקה.
"על זה היית צריך לחשוב, גראמפי, לפני שצברת חובות שתיה שלא יביישו שלושה ענקים".
גודריק, כל-כולו שקוע בויכוח הקולני, נאבק להחניק גיחוך, ואילו פניו של דאבון מק'קינלי נראו כאילו ספג הצלפת שוט.
"את תקשיבי, ותקשיבי טוב" נהם, מנופף לעברה באצבעו הקצרה, המעובה "אם עוד פעם אחת תקראי לי ככה, פְּרִיס, תראי כמה זה מצחיק כשחמישה להבים מכושפים רודפים אחרייך-"
המכשפה צקצקה בשפתיה.
"תמיד טענתי, שחשיפת יצורי-פלא לזבל של מוגלגים מניבה תוצאות הרות-אסון" שרביטה הכה קלות בכף ידה הפנויה; הבזק בהיר התבהק בין אצבעותיה החיוורות, הופך באחת לתפוח גדול, אדום ועסיסי למראה. "רוצה ביס, גראמפי? אני מבטיחה בהן-צדקי שהוא איננו מורעל. וכעת" הטעימה במהירות, לפני שעלה בידי הלפריקון לשוב ולהתפוצץ מזעם "מאחר ונראה כי השוליה הצעיר של קוראקיס מצוטט לנו, שמא נחזור לעבודה ונחדל מהותרת רושם... ילדותי כל-כך?"
דבריה האחרונים נאמרו בקול רם, שכאילו הותז מלחש סונורוס, הישר אל תוך אוזניו של גודריק. הלה הפליט אנקת כאב, כאשר התנודד, כמעט ומאבד את שיווי משקלו ומחליק אפיים ארצה במורד המדרגות. כאב חד התפשט בגלים בתוך מצחו, כאשר דעך לחש הראות שלו בבת אחת, והאפלה כמו זינקה ואפפה אותו מכל עבר.
"רד למטה, בחור צעיר" קולה של מסירת הקללות נשמע כעת רחוק בהרבה, מהדהד שוב ושוב בין קירות האבן המפותלים "יש לי דבר-מה להראות לך".
נבוך וחושש, כשל גורדיק במורד המדרגות האחרונות, גופו נשען בכבדות על הקיר, ונשימתו מתרססת בכבדות מבין שפתיו. דלת האלון הישנה חרקה ונפתחה כמאליה, כאשר קרב אליה סוף-סוף, מותיר את פיר המדרגות האפל מאחוריו. קולו הצרוד של מר מק'קינלי הפליט קללה גסה במיוחד, שסיומה נבלע בקול נפץ רם - ככל הנראה התעתק מן המרתף והלאה.
"ומה יש לנו כאן?" שאל הקול הנשי, מעודן וצונן "תאלץ לסלוח לידידי הקטן. לעיתים הוא סובל ממעט... ביישנות יתר".
כעת, הסתמנה דמותה אל מול עיניו; האור החיוור שנצץ משרביטה זהר על פניה ועל שערה הגולש, בעל הגוון המוזר.
"אופליה פריס" אמרה, מחווה בראשה "מר קוראקיס סיפר לך אודותי, אני מניחה. ואתה-" נדמה היה לגודריק, כי ניצוץ חלף בעיניה הכחולות, כאשר סקרה אותו בקפידה.
"גודריק" הפליט, עוקב אחריה במבוכה גלויה.
"בנו ויורשו של הבארון פון הות" קולה הפך נמוך יותר "התקרב לכאן, ילד. אני רוצה לראות את פניך".
גודריק ציית, מאלץ עצמו לעשות עוד שני צעדים קדימה; מבטה הידעני עורר בו אי-נחת, והוא השפיל מעט את עיניו, מתעכב לרגע על התליון הירקרק, המוזר, ששרשרתו השתלשלה מבין שולי הצעיף אל עבר חזה; נדמה היה לו, כי דבר-מה כהה מרצד במעמקי הגביש השקוף שבקצהו.
"אתה דומה לאביך" חרצה בקול שקט, מביטה הישר אל תוך עיניו "וכעת, לאחר שסיימת לבהות בתליון שלי, ניגש לענייננו" בדברה, סבה לעבר הקיר, מאירה על האבנים והארון הגדול, המצחין, בו הבחין גודריק דרך כישוף הראות. כעת, יכול היה להשבע כי באמת ובתמים, ניגר אד מצחין מבין סדקי הדפנות, וכי הרהיט כולו רוטט קלות.
"אם זמנו של אדונך החדש" אמרה, לא מסווה את הלעג הדק בקולה "יקר מכדי לרדת ולפגוש אותי, אמור לו כי לעת-עתה, מצאתי כמה קללות מסדר שלישי, שום דבר מורכב מדי. ואת זה-"
"בוגארט?"
"קללת חָקוּבָּה פשוטה, ילד" החזירה, בעודה עושה שני צעדים לאחור, ומשפילה את שרביטה "ראה".
קרן אור כתומה-בהירה בקעה מן השרביט, פוגעת בארון הישר במרכזו, בסדק שבין הדלתות; הרהיט העתיק רעד וחרק, כאילו הוא מתנשם ומתנשף עמוקות, בעוד האור הכתום מתפשט במעלה ובמורד הסדק, יוצר קווים שבוהקם מתעצם והולך. ואז, בנשיפה עמוקה ונאלחת, נפתחו הדלתות לרווחה.
גודריק נרתע לאחור, מחניק זעקה. הדמות הגבוהה, האיטית, שבקעה מבין הדלתות, נראתה כאפופה אילחה ירוקה, מהבילה; גופה עטוף גלימת נזירים מקורעת, ופניה פני שלד, שעור נרקב עודו מתוח עליהן; שער ארוך, לבן, נפל סביב עצמות הלחיים; לרגע, הפליטה יבבה ארוכה, נמוכה ולחה; אחר, החלה מתקדמת אל תוך החדר. אלא שמסירת הקללות היתה מוכנה לקראתו; קולה הדהד בין קירות האבן, צועק דבר מה שנשמע כ"אנקפאריו אוריוניס". ברגע הבא, הציף אור כחלחל בהיר את החדר, מצליף בצללים ומגרש אותם לקרן זווית.
ליבו של גודריק החסיר פעימה; דמות הבלהות המתקדמת הסתחררה במקומה והצטמקה מול עיניו; ברגע הבא, לא נותרה ממנה אלא ערימה מצחינה של אפר, שעודה מעלה אד קלוש, ירקרק.
אופליה פריס צחקה.
"בתור בנו של מצביא טבטוני, הייתי מצפה ממך להכיר עניין כה בסיסי" סנטה בו "קללת חקובה היא אמצעי נפלא- אם ברצונך להרתיע ילדים בני-עשר, כמובן".
שפתיו של גודריק רעדו נוכח ההתגרות הגלויה. זכר פניו המזוגגות של אביו שב וריצד לנגד עיניו, מוטלות מזוגגות על השולחן המגואל בדם- הדרך בה בחר להמלט מתוצאות מעשיו; מן הדרך בה לחם למען הצד הלא נכון, ואף עליו העטה חרפה-
"אני לא- הוא היה האבא שלי, אבל עכשיו הוא מת" פלטו שפתיו, בטרם הספיק לרסן עצמו "אהבתי אותו, אבל כעת אני יודע שדרכיו היו שגויות ורעות. אני- כעת, אינני יותר מתלמיד בבית גריפינדור, את שומעת?"
מסירת הקללות גיחכה.
"כן, את זה אני יכולה לראות בעצמי" החזירה, מנידה בראשה כמחווה לעבר הסינר המוכתם שעטה עדיין על גופו "כמה הולם. כעת, לך ואמור למר קוראקיס כי סיימתי להיום, ונותרו לי עוד כמה תבניות ושרטוטי רונות חשודים לבדוק בימים הבאים. הזכר לו, בבקשה, שאני נוהגת להגיע בשבע בבוקר, וכי אשמח אם יטריח את עצמו לכאן ויכבד אותי במשהו מובחר מעט יותר מן הנוזל המצחין שהוא מתעקש לכנות אוזו. ליל מנוחה".
ובטרם עלה בידי גודריק לענות, פנתה והתעתקה משם, מותירה אותו סמוק ומתנשף בכבדות אל מול האפר המהביל.
* * *
סמטת דיאגון היתה שרויה באפלולית, כאשר חמק גודריק סוף-סוף מבעד לדלת האחורית ונחלץ מחנותו של קוראקיס; אורו הכחלחל של שלט גדול מעץ מכושף, ריצד על תריסיהן המוגפים של החנויות שהתנוססו מימינו ומשמאלו; גודריק הידק את גלימתו על גופו, פוסע אל תוך הטפטוף הלונדוני הדק, ודורך על עטיפות לחות שהתגלגלו אל מתחת לרגליו.
אם אי-אז, בעבר, היתה סמטת דיאגון שוקקת חיים ביום ובלילה, הרי שמצב זה נשתנה עד היסוד לאחר המלחמה השניה; כפי שטרח אי-מי להסביר לו, הרי שעולם הקוסמים הסתעף והתפתח מאד בשנים שחלפו מאז מותו של הלורד וולדמורט; מה שהיה פעם שתי סמטאות מסחר צפופות המחוברות זו לזו – דיאגון ונוקטורן, הפך עם השנים למערכת שהכילה לא פחות מארבע סמטאות שוקקות פעילות; לו יכול היה מוגל לטוס מעליהן באחת מאותן מכונות פלדה מעופפות, היה מוצא – כפי שהוסבר לגודריק פעם – כי הן יוצרות צורה דמויות צלב, אשר במרכזו ניצבים בנק גרינגוטס והמתחם מקורה החומות שלצידו, שם הלכו והוקם בימים אלו מתחם צריחי-דיור יוקרתיים בעבור הקוסם והמכשפה בעלי-ההון, מחשבה שעצם העלתה גרמה לגודריק לגחך במרירות. השכר הזעום ששולם לו הספיק אך בקושי לשכור חדר דחוק ודולף באחד מאותם מבנים דולפים שכושפו בחפזון בסמטת בארנבאס, המשתרעת, על עשרות סדנאותיה הזולות ומבניה המפוייחים והעקומים, הרחק מחוץ לטווח ראייתם של דרי המגדלים החדשים והנוצצים; ואילו מעברו האחר של גרינגוטס התנוסס שער אקאלון הססגוני, שהסמטה שהחלה בין קימוריו המקושקשים הפכה עד מהרה למרכז רעשני שמשך אליו את צעירי עולם הקוסמים... למצער, אלו מהם שהגוז מצוי בכיסם, ושאינם נאלצים לבלות את חופשת הקיץ בעבודה מבוקר עד ערב. גם כעת, בעודו צועד בסמטת דיאגון וגגו הלבן של בנק גרינגוטס נישא גבוה מעל ראשו, יכול היה גודריק לשמוע הדים מרוחקים של מוזיקה רועשת, נישאים גבוה אל תוך אפלת הלילה הרטוב.
אלא שגודריק היה שקוע כמעט כל-כולו במחשבותיו הקודרות, וכמעט ולא נתן דעתו לאותם הדים מרוחקים; זכרון מבטה הידעני של מסירת הקללות רדף אותו.
בנו ויורשו של הבארון פון הות... אתה דומך לאביך, ילד. המילים הכאיבו לו, מעבירות מול עיניו תמונות ישנות של אימה וכאב: הכניעה המפתיעה של אביו; ההבטחות שהופרו... וליל המוות הנוראה, עם הדם, נוטף טיפה אחר טיפה משולחן העבודה אל השטיח העתיק.
"לו רק ידעתי מבעוד מועד-" המילים האחרונות שכתב אבא היו מהולות בדמו; ומה נותר לבנו ויורשו לעשות, מלבד לאסוף את השברים ולנסות ולקום מן העפר, גם אם אל תוך עולם שהשתנה בלא היכר?
"על המתים אפשר להתאבל, הות" אמר לו מר קוראקיס בכובד ראש, באחד מימי עבודתו הראשונים "אבל אוי למי שינסה להקים אותם מן הקבר".
חורק שיניים, ניסה גודריק להתנער מן המחשבות הקודרות, ולהעלות תחת זאת את דמותה של ידידתו החדשה. מלאני ריץ', על שערה השחור והמסולסל, על צחוקה הקליל וחמוקיה השופעים. אולי בחייו הקודמים, לא היה עולה על הדעת שיצא עם בת מוגלגים; אולם כעת, מה טעם לדבוק במה שנשבר ונקבר מאחוריו, בעלטת היערות אליהם לא ישוב עוד? מלאני מעולם לא שפטה אותו לחומרה בשל-
שאגת המנועים הלמה בו בהפתעה מוחלטת, כאשר הנמיך האופנוע המעופף ונגע בקרקע ממש בצידו, מתיז קיטונות של מי-בוץ על גלימתו.
"הי, טבטוני!" שאג הרוכב, קולו הצוחק נמהל ברעש האופנוע "מה אתה מחפש? איבדת ת'גרזן המסריח שלך באסלה?"
צחוקה המצלצל של נערה הדהד, כאשר שב האופנוע וצבר גובה; גודריק, שנרתע לאחור וכמעט איבד את שיווי משקלו, יכול היה לראות אך בחטף את הרוכב ואת חברתו, ששערה הבהיר והארוך התנופף מאחוריה, בעודם צוברים מהירות והופכים לכתם מטושטש מעל גגות סמטת דיאגון. לרגע ארוך, עמד גודריק באגרופים קפוצים ובהה אחריהם, לחייו סומקות וליבו הולם בחוזקה.
"בן של-"
"הוא לא שווה שתתעצבן בגללו, הות".
גודריק הסתובב באיטיות אל עבר הקול; גבותיו הורמו בהפתעה, כאשר הבחין בנער השחור שהתקרב אליו מאחור, עוטה מעיל עור אופנתי וסיכה נוצצת של אחת מלהקות סמטת אקאלון; חרף העובדה, שהעלטה הסוותה היטב את פניו, זיהה אותו גודריק על נקלה, ותדהמתו גברה. במשך כל אותם חודשים בהם שהו ביחד במגדל גריפינדור, לא היה גודריק מופתע מכך כי בנו של בנג'י לובאמה כמעט ולא החליף עימו מילה. אחרי הכל, היה זה אביו שהוביל את ההתקפה הגדולה על בני-עמו של גודריק-
"פיטי? במה אוכל-"
"אמרתי, שהחרצף ההוא שווה ת'עצבים שלך" חזר פיטי ואמר, וחיוך הסתמן על פניו "זה נכון, ששני ההורים שלו היו הילאים מעולים, ככה מספרים, עד שאכלו אותה בסוף המלחמה השניה. אבל הוא, אם אתה שואל אותי, טוב בעיקר בלעשות הרבה רוח, ולשחק-אותה-סיריוס עם האופנוע הטפשי שלו. ועל זה שהיה רודף מחורבן אני אפילו לא אתחיל לדבר, כי זה יקח לי שעה. לא סתם גריפינדור חטפה בשיניים בשנה האחרונה שלו בהוגוורטס. אז כאן בסביבה אתה עובד?"
"כן" ענה גודריק בשפל קול, תוהה עדיין על פשר השיחה הידידותית באורח תמוה. שמא, אין זה אלא חלק מתעלול או מתיחה מרושעת, שמתכנן אי-מי על חשבונו?
"שמע, גודריק" המשיך פיטי, עושה צעד אחד לעברו "אני אדבר ישר ולעניין. אני יודע שאנחנו, איך אני-אגיד-את-זה, לא ממש התחלנו ברגל ימין. אבל אחרי שחשבתי על זה, אז אולי-" לרגע, פסק דיבורו, כאילו הוא מהסס "אולי אני שפטתי אותך מוקדם מדי, בגלל מה שעשה הדוד ההוא שלך".
גודריק חשק שפתיים, ולא ענה דבר.
"אבל אני וג'רארלד הופמן, אם אתה זוכר אותו, חשבנו על זה עוד הפעם, וכנראה שלא סתם ככה המצנפת שמה אותך בגריפינדור, מה שאומר שאתה לא יכול להיות בחור רע לגמרי" הוסיף בגיחוך "אין סיכוי שאיזה אחד שהוא אוכל מוות בנשמה היה מתמיין לבית של פוטר, זה בטוח. אז מה דעתך שנשאיר את מה שהיה מאחורה, ונלחץ שנינו ידיים כמו גברים?"
לרגע, חש גודריק כי הוא כמעט ונקרע לשניים אל מול היד המושטת, וכי פניה החיוורים, המאשימים של קרימהילד ניבטים אליו מתוך העלטה; אלא שברגע הבא התעשת. האם לא הבטיח לעצמו, מניה וביה, להשאיר את העבר מאחור, ואת המתים בקבריהם? ואם כך הדבר, האם אין הבחירה המתבקשת מובנת מאליה? אט-אט, אילץ את ידו לנוע קדימה, לתפוס באצבעות הכהות שהושטו אליו, וללחוץ אותן בחוזקה.
'הם חייבים להבין. קרימהילד חייבת להבין- לא, בסוף היא תבין שאין שום ברירה אחרת'
"ככה טוב, כמו שצריך להיות בבית גריפינדור" פיטי הנהן בשביעות רצון "עכשיו אני חייב לרוץ- רק עוד דבר אחד, טבטוני" חיוכו הפך רחב ולבבי יותר, חושף את שיניו הלבנות "ממה שאני כבר הספקתי לקלוט עליך, אז יש לנו כאן יופי של פוטנציאל לחובט. אז, אם אתה אפילו תעיז לחשוב על לא לגשת למבחנים בשנה הזו, אז באמת יהיה לך עסק אישי איתי. אז נתראה בהוגוורטס אקספרס, הא?".
ובאומרו זאת, החיש הנער השחור צעד. בתוך רגע, נבלע בתוך העלטה, מותיר את גודריק הנבוך לבהות בעקבותיו.
הפרק הנוכחי מובא מנקודת מבטו של גודריק פון הות (דמות מקורית, בן-דודה של קרימהילד).
תהנו
את הפרק אפשר לקרוא בהודעה ובקובץ המצ"ב, וגם בבלוג אגדת הפעמון, כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1566970
-------------------------------------------
אגדת הפעמון, גרסה מותאמת לספר שביעי
פרק II
גודריק
הילדה רקעה ברגלה, והעלתה העוויה רגוזה על פניה העגולים.
"תגיד, אין לך אוזניים, אתה? פעמיים אמרתי הרבה מן הרוטב האדום. אוף איתך!"
גודריק החניק אנחה והניף את שרביטו. בקבוק הרוטב ניתק ממקומו אל תוך האוויר, והתיז סילון כהה על הבצק, המרוח כדבעי ביוגורט לבן ובשר קצוץ.
"באמת הגיע הזמן!" הילדה הושיטה אצבעות שמנוניות אל הדוכן העמוס לעייפה, והשליכה כלאחר יד את חרמשי הכסף אל מעבר לידו המושטת של גודריק.
"בחיי שאני לא קולט, למה לבזבז שלושה חרמשים על היווני המטורלל והעוזר הגולם שלו" התרונן קול אחר, מחווה בביטול לעברו של גודריק, שנשך שפתיו ואילץ עצמו להעמיד פנים כלא שומע "הרבה יותר כיף לאכול במק-הייזל. תגידו, מישוּ יודע מתי מציגים את הסופר-נימבוס החדש?"
גודריק השפיל את מבטו, מנסה שלא להתבונן בעקבות החבורה הצוהלת שפיזזה מדוכנו של מר קוראקיס הלאה, נבלעת במהירות בתוך המון האדם שצבא על חנויותיה הססגוניות של סמטת דיאגון.
"חזירונים אנגלים קטנים ומפונקים, שתאכל אותם הכימרה" גיחך מעסיקו, מר ליסיאס קוראקיס, כאשר היה עד לתקרית דומה, ביומו הראשון של גודריק בעבודה "אבל אם אתה בעבודה הזו, אסור לך לקחת ללב. סתום את האף וקח את החרמשים, זה הכל".
ואת זאת בדיוק נאבק גודריק לעשות, לנשוך את שפתיו ולשתוק. לו היו אביו רואה אותו כעת, היה וודאי מסמיק מבושה. אולם הבארון פון הות ורעייתו היו בין המתים כעת, ובנם נלקח באל-כורחו לארץ זרה, בלא איש בעולם מלבד בת-דודה המסרבת להחליף עימו ולו מילה, ובלא אוניה אחת לרפואה בכיסיו; ומי ירשה לעצמו להיות מפונק במצב שכזה?
"עקב הריבוי הברוך בעולם הקוסמים, התדלדלו משאביה של הקרן לרכישת ספרי לימוד עבור תלמידים יתומים" חרצה גברת פירס בראיון האחרון שהעניקה לו "אי לכך, קבעו התקנות החדשות העדפה לבני מוגלגים ובני-קוסמים משכבות מוחלשות. אתה, פון הות, אינך נמנה על אף אחת מקבוצות אלו" גודריק זכר כיצד עמדה המפקחת מעליו, לא טורחת ולו לנסות ולהסוות את שביעות רצונה "אין לנו מימון עבור בניהם של אצילים ושאר בעלי-אגרוף אשר התפרנסו שנים רבות מדי על חשבון הקהילה הקסומה. משרד הקסמים יארגן בעבורך מקום לקיץ, בו תעבוד בעבור הספרים ומגילות הקלף שלך. האם הדבר מובן?"
וכך, מצא גודריק את עצמו עמל מבוקר עד ערב בחנותו של מר קוראקיס - ממלא בצק ג'ירוס בבשר טחון, חצילים וזיתי דֶלוֹס מכושפים, ומשרת בהכנעה את הקהל הצובא על סמטת דיאגון.
'גזלן, טפיל על גבם של אחרים...' אפילו כעת, בעודו תוחב את כף העץ ובוחש בקערת הגבינה המלוחה, או שופך מלוא החופן מחמצים אל תוך צלחתו של לקוח קצר-רוח, יכול היה לשמוע בעיני רוחו את קולה נוטף התיעוב של פטרישיה פירס, בעודה רוכנת מעל שולחנה ורומסת את כבודו של אביו המת; אדם שמעולם לא החזיק צמיתים ולא עשק איש. 'בהחלט לא' השיב קול אחר, אפל, בראשו של גודריק 'רק המיט על עצמו ועלינו חרפת נצח, והתאבד ימים ספורים מאוחר יותר, לאחר שהבין מה עולל'.
"הי, אתה באמת חתיכת שמוק גרמני סתום, הא?" סנט קול מעברו האחר של הדלפק "אתה מבין מה זה גמבה חמוצה, או לא?"
"אני באמת מצטער, אדוני-" מלמל גודריק, משפיל מבטו ויודע כי דבר מכל זאת אינו משנה עוד. אבא נכנע והסגיר את מבצרו בידי ההילאים, ולאחר מכן טרף את נפשו בכפו; כעת, שנה וחצי לאחר מכן, קטלו אנשי השרביטים המאוחדים של אירופה גם את שאר-בשרו ומפקדו, הרוזן הילדריק. מקטעי הדברים שעלה בידי גודריק לשמוע, הרי שבקרב האחרון לחם מנהיגם של המכשפים הטבטונים לבדו במבואות טירתו הבוערת, נאבק בלא פחד בתריסר הילאים, ועשרות מלוחמי הבדיל שהנפישו הכשפומכניקאים של ברלין. לפחות חמישה הילאים נקטלו על-ידו, ואחרים נפצעו קשה בטרם התייצב נגדו בנג'י לובאמה בכבודו ובעצמו, ושילח בו קללת ארי-להבות ש...
הכף כמעט ונפלה מידו של גודריק.
'תאמר קרימהילד מה שתרצה, אבא אינו בוגד ואינו אשם במאום', ניסה לשכנע את עצמו, בעודו נאבק לגלגל בצק נוסף בין ידיו הרועדות. המלחמה המטופשת היתה אבודה מראש, מרגע בו הצליחו צבאות השרביטים המאוחדים לפצח את מחגורת הערפל. דוד הילדריק היה מכשף אדיר ואמיץ לב, שהתעקש ללחום מלחמה אבודה, והוליך אחריו את רעיו הטבטונים אל הצד הלא נכון. הסתרת אוכלי-מוות נמלטים- חתירה כנגד פדרציית השרביטים המאוחדים... כיצד יכול היה אדם שכמותו להשתטות כך, ולשרת באורח שכזה את הצד הלא נכון?
כך או כך, שנה וחצי חלפו מאז הורחק גודריק המבוהל ומוכה ההלם מגופתו המדממת עדין של אביו; זמן קצר לאחר מכן התבשר, כי אי-מי במשרד המשותף לקידום הבנה ושלום, החליט להרחיקו מיערות פרוסיה המזרחית אל צידה האחר של אירופה, שם יהא עליו ללמוד בבית הספר הוגוורטס לכישוף וקוסמות. החודשים שלאחר מכן היו סיוט לשמו: את רוב זמנו בילה בשיעורי עזר, מאחר והחומר במקום לימודיו החדש היה שונה לחלוטין מכל מה שלמד באירמינסול. אנגלית כמעט ולא ידע לדבר, בלא עזרתו של צמיד תרגום מכושף; ואילו שותפיו לבית אליו מוין התנכרו והתרחקו ממנו, לועגים כי אינו אלא בן לאוכלי-מוות מזוהמים, שרק בשל שמו התבלבלה המצנפת ומיינה אותו אל הבית הלא נכון.
אלא שגרועה מכל היתה המפקחת פירס, שאת שלל תפקידיה בהוגוורטס ומחוצה לו למד גודריק על בשרו. הראיונות השבועיים שנאלץ לעבור- עצם זכרונם גרם לו לחשוק שפתיים. גודריק העדיף שלא לחשוב מה היה עלול לקרות, אלמלא התערב ראש הבית שלו-
"האלו גודריק, הרבה עבודה היום?"
פיליס, מחליפתו בת השבע-עשרה של גודריק פיזזה מתוך הדלת האחורית, פניה השזופות מדושנות-עונג. "שיואו, לא תאמינו איזה תור היה בשער אקאלון. זה מה-זה מרגיז שכל הכרטיסים ל"ברקי האהבה" אוזלים ככה בצ'יק. שעה שלמה חיכיתי-"
"ובגלל זה את שוב מאחרת" נהם מר קוראקיס מפתח המטבח, לפני שהיה סיפק בידי גודריק לענות. "לא שאני מבין מה אתם מוצאים בלהקה הזו; כבר פגשתי קיקלופים מגהקים שנשמעו יותר יפה"; קולו של בעל החנות נחלש, הופך למלמול בלתי מחמיא ביוונית.
"אוף! מה אתה מבין בכלל באומנות צעירה?"
"מה שאני מבין, הוא שכדאי לך מאד להיות עוד רגע עם הסינר עלייך, מחייכת יפה ללקוחות" החזיר מר קוראקיס "אתה, בוא איתי רגע למטבח. יש לי עוד משימה אחת קטנה בשבילך".
גודריק ציית, מפנה את עורפו בלא צער לדלפק העמוס קעריות וכדי חרס.
הקדרות הענקיות בעבעו לעברו, כאשר נכנס למטבח בעקבות מר קוראקיס, משלחות סלילי אד מעובה ולח, עמוס לעייפה בריח תבלינים; מלחיה בודדת ריחפה באוויר, בוזקת רסיסים בהירים מעל לקערות הזיתים הכהים. מר קוראקיס פסע פנימה בכבדות, מחווה בשרביטו כלאחר יד אל עבר שרשרות הבצלים, כשניסוטו לצדדים ביראת כבוד.
"אדוני?"
"רגע אחד, הנה. בוא לכאן".
תנופת שרביט נוספת, והדלת נסגרה בחריקה מאחוריהם.
"שמע, גודריק" מר קוראקיס נשען בכבדות על הקיר, עוקב בחצי עין אחר החצילים הנקצצים לפרוסות מעל דלפק העץ שלצידו. "אני, כפי שאתה בטח יודע, לא לוקח שום צד במה שקרה ביערות ההם במזרח; לכל צד יש את חריוני העיזים שלו לטאטא אל מתחת לקדרה, אני מניח. אבל לא קשה לראות, שאתה בחור עם ראש על הכתפיים, לא כמו החומר שיוצא לי להעסיק כאן בדרך-כלל".
בדברו, עיווה את פניו לרגע, בחיקוי משכנע למדי לחיוכה של פיליס.
"אז כמו שאמרתי. בגלל שאתה כזה, אני אסמוך עליך בעניין קטן שאני מעדיף שלא יקשקשו עליו בסמטת אקאלון. אלוהומורה!"
גודריק צמצם את עיניו בהפתעה, כאשר חרק אחד מצדדיו של הארון וסב על צידו, חושף פתח אפל בקיר.
"גם אני הופתעתי, כשגיליתי את זה בפעם הראשונה; לא הייתי מתפלא, אם הבעלים הקודם לא ידע בכלל, וזה עמד לו סגור מאז המלחמה הגדולה". אלומת אור חיוור בקעה משרביטו של מר קוראקיס, מאירה את תחילתו של גרם מדרגות תלול. "ממה שראיתי למטה, נראה שהבעלים הישן ההוא שאוכלי המוות העלימו - איך קראו לו – התעסק בקצת יותר מגלידות; אבל זה לא ממש העסק שלי מה בדיוק הוא עשה, ועל הזנב של איזו חימרה יצא לו לדרוך, אם אתה מבין אותי. מהצד השני, כל המרתף הגדול הזה למטה, זה פוטנציאל לא רע להרחיב את העסק, אם אני ארצה לפתוח כאן מועדון בסגנון יווני, אולי אפילו להביא איזו נגנית לירה מסמטת איתקה, או משהו כזה"
חיוך מוזר, חמקמק, הסתמן מתחת לשפמו הכהה של מר קוראקיס.
"רק מה? אחרי שמצאתי שם כמה סימנים וחפצים שלא ממש מצאו חן בעיני, אני שכרתי מסירת קללות כדי שתסגור בשבילי כמה קצוות, ובשקט. לא רוצה להפחיד כאן את הלקוחות או משהו-"
גודריק רכן קדימה, כמאליו, סוקר את מדרגות האבן המאובקות שהשתפלו מטה, אל תוך האפלה, ואת רשתות העכביש העבותות שנכרכו עדיין על הקירות והתקרה.
"אתה מבין, לא כמו הויזלי ההוא, שאקטומבה שלמה של כתבים ומעריצים נגררת אחרי הזנב שלו ושל אשתו. המזל שלי הוא, שמצאתי אחת טובה בשטח-"
גודריק עשה עוד צעד אחד קדימה, מאיר בשרביטו את קורי העכביש; רמשים קטנים נמלטו בזחילה מהירה כלפי מעלה, אל תוך חריצים בקיר האבן העתיק. בחצי אוזן, שמע את מר קוראקיס מספר על מקרה שארע לפני שנתיים ביוון; דבר-מה על בן מוגלגים מטקסס, שהיה טיפש די הצורך לחשוב שיוכל לתפעל גרסה קסומה של עסק הקידוח המשפחתי. כמה גובלינים חסרי-מצפון התקינו בעבורו מכשיר כזה, שכמעט וגרם למי הסטיקס להציף את האמפי-תאטרון של דלפי.
"היא הבריקה כנגד כל הקללות האפלות שהשתחררו שמה, הבחורה הזו" חיוכו של מר קוראקיס התרחב "אז עכשיו ביקשתי אותה לעבוד כאן אצלי. עכשיו, מה דעתך שתרד למטה, תמסור לה את זה בשמי-" בדברו, שלף מר קוראקיס שקיק קטן וכבד מתוך אחד מכיסי הסינר שלו "ובהזדמנות תעיף מבט על מה שיצא לה כבר לגלות שמה למטה? הייתי עושה את זה בעצמי, אבל ספק הבשר הטחון עומד להגיע עוד מעט; לא ממש מתחשק לי להחמיץ אותו ולגלות, שהוא שוב הפעם רימה את פיליס בכמויות".
'ומה בדיוק הוא אינו מספר לי?'
המחשבה ניקרה בראשו של גודריק, כאשר החל יורד מטה בזהירות, ידו האחת מגששת על קיר האבן וידו האחרת מניפה את שרביטו כלפי מעלה, להאיר את המדרגות המשתפלות לפניו. דבר-מה בחיוכו של מר קוראקיס נראה לו בדיעבד מעושה, כמעט מאולץ. פחדים ישנים נעורו, לוחשים בקרבו בקולותיהם האפלוליים.
'אתה זר, אתה שנוא, בנו ויורשו של אויב' דימה לשמוע את הצל לואט לעברו מעל הלבנים הסדוקות, הבלות מזוקן. קורי העכביש נדמו כרוחשים מעליו בהסכמה אילמת. 'כמה שתנסה, לעולם לא תהיה חלק מן העולם שלהם. הם מנסים להפטר ממך- להפטר- להפטר...'
ואז, קפא גודריק באחת על מקומו; כמו בתשובה להרהוריו הקודרים, עלה קול נשי חלוש, מהדהד אי-שם מלמטה, מתוך העלטה. קול אחר, צרוד וזועם, השיב תשובה.
גודריק החניק התנשפות, והשתופף כמאליו במקומו, יד השרביט שלו נעה מאליה, מבצעת את הכישוף שלמד לפני שנים, עוד בשנת לימודיו הראשונה באירמינסול. כאב חד, צונן, פעפע אל תוך מצחו כאשר הצמיד אליו גודריק את השרביט, לוחץ את חודו אל גשר האף; לרגע, נדמה העולם כולו כמתערפל סביבו, והכאב גבר, לוחץ על עיניו כאילו ביקש אי-מי לחלוץ אותן ממקומן. אלא שברגע הבא, דעך הכאב, והעולם שב והתממש בגוונים כחלחלים-כהים; שדה ראייתו זע קדימה, מתרחק באיטיות מתוך גופו המכווץ.
"שתפח הרוח בחישובים שלך, אני אומר" חרק הקול הצרוד, וניכר היה כי זעמו בוער בו "כבר יומיים את נוקשת על קירות ומחטטת בגומחאות, ושום-כלום! לא הייתי שם אפילו פיינט ריק על-"
"סבלנות, דֶאבוֹן, סבלנות. אלמלא הספקת לבזבז חצי מכספי המקדמה שלך על פיינטים - מן הסוג המלא עד-גדותיו דווקא - היית מטיב להבין את מה שאני מנסה להבהיר כבר שעה"
"בהה! לכי נסי לעבוד על גמדון-בית עם הסיפור הזה; לא עלי, גברת. אם תואילי בטובך לפרט קצת יותר על המכשיר ההוא, ואיך לעזאזל הוא יעזור לנו".
הגוונים הכחלחלים התקדמו במורד המדרגות, ככל שהתקדם כישוף הראות של גודריק הלאה; אט-אט, נגהו על דלת אלון ישנה, פתוחה למחצה, וחמקו אל עברה השני.
'אֵלים' השתנק גודריק בלא-קול, כאשר נחשפו שתי הדמויות שניצבו על מרצפות האבן שמן העבר השני, לצד מערום חביות, פתחי גומחאות ומספר ארונות ושידות מאובקות, מרושעות למראה.
הגבוהה מבין הדמויות היתה אישה רזה וחיוורת, עטויה גלימה כהה וצעיף; אלא שהיה זה שערה הארוך, שגרם לגודריק להרים גבה בתמהון; זה האחרון נפל בגלים מסוגננים היטב על כתפיה הצרות, כאילו היתה בדרכה לנשף, ולא שקועה בחקר והסרת קללות ממרתף חשוך ומטונף. אלא שצבעו, שנראה כדבר-מה בין סגול לילך לורוד-מסטיק צעקני, נראה לגודריק הולם בהרבה קוסמת-שוליים, מן הסוג שנהג לגלח מחצית השער ולהעמיד את יתרתו ברעמת סוס דוחה. ידה הימנית אחזה שרביט, מאירה קלות על ארון לח, מטונף בכתמי ירוקת, אשר נראה כאילו הוא מתנשם ומתנשף באיטיות.
אלא שדווקא הדמות השניה, היא שעוררה יותר מכל את סקרנותו של גודריק; גבוה אך במעט מגמדון-בית, אולם בעל פני-אדם סמוקות, מעוטרות בשפם אדמוני מפואר; רגלו המעובה רקעה בעצבנות על הקרקע, מרעידה קלות את בגדיו הירוקים, המוזרים.
"גמדון בית, לפחות, היה מקפיד לנצור את לשונו" חיוך יהיר, בלתי נעים, עלה על פניה של האישה. "הרי אינך מצפה שאחלוק את כל סודותי המקצועיים עם מי שנראה ונוהג כמו חבית מהלכת של אור-ירח?"
"אוה! קודם, אינך בוטחת בי. כעת, את מעזה להעליב אותי-"
"אם אינך מרוצה מתנאי העסקתך, מר מק'קינלי, אתה חופשי בהחלט לחזור אל הבוס הקודם שלך בדבלין. הזכר לי, מה כלל סדר היום שלך, בתור לפריקון המזל של פארק גריפית? אם כי, כמובן, אני מודה שניחנת בכשרון טבעי למופעים מוזיקליים ומכירת בוטני קרקס-"
הארון רעד קלות, וגודריק יכול היה להשבע כי קילוח אדים סמיך, מגעיל, בקע מבין דלתותיו החלודות. המכשפה הפנתה לעברו מבט קצר, ומשכה בכתפיה באדישות.
"ובחיי שעוד אצטרך לחזור לזה, בקצב העבודה הארור שלך" החזיר היצור הנמוך והכועס "לא שאני בטוח שאעמוד ולו בעוד הופעה אחת, חי לוֹך! הילדים האלו רק הולכים ונעשים מטומטמים יותר משנה לשנה, אני נשבע לך; ועל התקנות הארורות אני עוד לא מדבר בכלל. פעם, פעם עוד יכולתי להנות קצת, ולראות איך הם מתכווצים קצת שמה בקהל, כשאני מספר על איך באו ספינות הדרקון מן הצפון ונלחמו בשוכני התילים, ואיך השכיב קוהולין בכבודו ובעצמו את כל נשות אולסטר"
הארון השמיע קול נפיחה שורקני, אלא שאיש מהשניים לא זיכה אותו בתשומת לב נוספת.
"אבל היום? עם כל התקנות החדשות הארורות האלו, אפילו שירי שתיה כבר אסור לי-" הלפריקון העווה פניו, עובר לדבר בחיקוי משכנע למדי של קול צפצפני "לא בא בחשבון, מר מק'קינלי, הרי יש קוסמים קטינים בקהל!" פניו הפכו סמוקות יותר ויותר, ונדמה היה כי לרגע הוא כמעט ושוכח היכן הוא נמצא "אם עוד נזלן גועלי יצביע עלי, וידרוש שארקוד ואשיר 'אָיְ-הוֹ, אָיְ-הוֹ' עוד פעם אחת - יהיה שם רצח המוני, אני נשבע!"
מסירת הקללות צחקה.
"על זה היית צריך לחשוב, גראמפי, לפני שצברת חובות שתיה שלא יביישו שלושה ענקים".
גודריק, כל-כולו שקוע בויכוח הקולני, נאבק להחניק גיחוך, ואילו פניו של דאבון מק'קינלי נראו כאילו ספג הצלפת שוט.
"את תקשיבי, ותקשיבי טוב" נהם, מנופף לעברה באצבעו הקצרה, המעובה "אם עוד פעם אחת תקראי לי ככה, פְּרִיס, תראי כמה זה מצחיק כשחמישה להבים מכושפים רודפים אחרייך-"
המכשפה צקצקה בשפתיה.
"תמיד טענתי, שחשיפת יצורי-פלא לזבל של מוגלגים מניבה תוצאות הרות-אסון" שרביטה הכה קלות בכף ידה הפנויה; הבזק בהיר התבהק בין אצבעותיה החיוורות, הופך באחת לתפוח גדול, אדום ועסיסי למראה. "רוצה ביס, גראמפי? אני מבטיחה בהן-צדקי שהוא איננו מורעל. וכעת" הטעימה במהירות, לפני שעלה בידי הלפריקון לשוב ולהתפוצץ מזעם "מאחר ונראה כי השוליה הצעיר של קוראקיס מצוטט לנו, שמא נחזור לעבודה ונחדל מהותרת רושם... ילדותי כל-כך?"
דבריה האחרונים נאמרו בקול רם, שכאילו הותז מלחש סונורוס, הישר אל תוך אוזניו של גודריק. הלה הפליט אנקת כאב, כאשר התנודד, כמעט ומאבד את שיווי משקלו ומחליק אפיים ארצה במורד המדרגות. כאב חד התפשט בגלים בתוך מצחו, כאשר דעך לחש הראות שלו בבת אחת, והאפלה כמו זינקה ואפפה אותו מכל עבר.
"רד למטה, בחור צעיר" קולה של מסירת הקללות נשמע כעת רחוק בהרבה, מהדהד שוב ושוב בין קירות האבן המפותלים "יש לי דבר-מה להראות לך".
נבוך וחושש, כשל גורדיק במורד המדרגות האחרונות, גופו נשען בכבדות על הקיר, ונשימתו מתרססת בכבדות מבין שפתיו. דלת האלון הישנה חרקה ונפתחה כמאליה, כאשר קרב אליה סוף-סוף, מותיר את פיר המדרגות האפל מאחוריו. קולו הצרוד של מר מק'קינלי הפליט קללה גסה במיוחד, שסיומה נבלע בקול נפץ רם - ככל הנראה התעתק מן המרתף והלאה.
"ומה יש לנו כאן?" שאל הקול הנשי, מעודן וצונן "תאלץ לסלוח לידידי הקטן. לעיתים הוא סובל ממעט... ביישנות יתר".
כעת, הסתמנה דמותה אל מול עיניו; האור החיוור שנצץ משרביטה זהר על פניה ועל שערה הגולש, בעל הגוון המוזר.
"אופליה פריס" אמרה, מחווה בראשה "מר קוראקיס סיפר לך אודותי, אני מניחה. ואתה-" נדמה היה לגודריק, כי ניצוץ חלף בעיניה הכחולות, כאשר סקרה אותו בקפידה.
"גודריק" הפליט, עוקב אחריה במבוכה גלויה.
"בנו ויורשו של הבארון פון הות" קולה הפך נמוך יותר "התקרב לכאן, ילד. אני רוצה לראות את פניך".
גודריק ציית, מאלץ עצמו לעשות עוד שני צעדים קדימה; מבטה הידעני עורר בו אי-נחת, והוא השפיל מעט את עיניו, מתעכב לרגע על התליון הירקרק, המוזר, ששרשרתו השתלשלה מבין שולי הצעיף אל עבר חזה; נדמה היה לו, כי דבר-מה כהה מרצד במעמקי הגביש השקוף שבקצהו.
"אתה דומה לאביך" חרצה בקול שקט, מביטה הישר אל תוך עיניו "וכעת, לאחר שסיימת לבהות בתליון שלי, ניגש לענייננו" בדברה, סבה לעבר הקיר, מאירה על האבנים והארון הגדול, המצחין, בו הבחין גודריק דרך כישוף הראות. כעת, יכול היה להשבע כי באמת ובתמים, ניגר אד מצחין מבין סדקי הדפנות, וכי הרהיט כולו רוטט קלות.
"אם זמנו של אדונך החדש" אמרה, לא מסווה את הלעג הדק בקולה "יקר מכדי לרדת ולפגוש אותי, אמור לו כי לעת-עתה, מצאתי כמה קללות מסדר שלישי, שום דבר מורכב מדי. ואת זה-"
"בוגארט?"
"קללת חָקוּבָּה פשוטה, ילד" החזירה, בעודה עושה שני צעדים לאחור, ומשפילה את שרביטה "ראה".
קרן אור כתומה-בהירה בקעה מן השרביט, פוגעת בארון הישר במרכזו, בסדק שבין הדלתות; הרהיט העתיק רעד וחרק, כאילו הוא מתנשם ומתנשף עמוקות, בעוד האור הכתום מתפשט במעלה ובמורד הסדק, יוצר קווים שבוהקם מתעצם והולך. ואז, בנשיפה עמוקה ונאלחת, נפתחו הדלתות לרווחה.
גודריק נרתע לאחור, מחניק זעקה. הדמות הגבוהה, האיטית, שבקעה מבין הדלתות, נראתה כאפופה אילחה ירוקה, מהבילה; גופה עטוף גלימת נזירים מקורעת, ופניה פני שלד, שעור נרקב עודו מתוח עליהן; שער ארוך, לבן, נפל סביב עצמות הלחיים; לרגע, הפליטה יבבה ארוכה, נמוכה ולחה; אחר, החלה מתקדמת אל תוך החדר. אלא שמסירת הקללות היתה מוכנה לקראתו; קולה הדהד בין קירות האבן, צועק דבר מה שנשמע כ"אנקפאריו אוריוניס". ברגע הבא, הציף אור כחלחל בהיר את החדר, מצליף בצללים ומגרש אותם לקרן זווית.
ליבו של גודריק החסיר פעימה; דמות הבלהות המתקדמת הסתחררה במקומה והצטמקה מול עיניו; ברגע הבא, לא נותרה ממנה אלא ערימה מצחינה של אפר, שעודה מעלה אד קלוש, ירקרק.
אופליה פריס צחקה.
"בתור בנו של מצביא טבטוני, הייתי מצפה ממך להכיר עניין כה בסיסי" סנטה בו "קללת חקובה היא אמצעי נפלא- אם ברצונך להרתיע ילדים בני-עשר, כמובן".
שפתיו של גודריק רעדו נוכח ההתגרות הגלויה. זכר פניו המזוגגות של אביו שב וריצד לנגד עיניו, מוטלות מזוגגות על השולחן המגואל בדם- הדרך בה בחר להמלט מתוצאות מעשיו; מן הדרך בה לחם למען הצד הלא נכון, ואף עליו העטה חרפה-
"אני לא- הוא היה האבא שלי, אבל עכשיו הוא מת" פלטו שפתיו, בטרם הספיק לרסן עצמו "אהבתי אותו, אבל כעת אני יודע שדרכיו היו שגויות ורעות. אני- כעת, אינני יותר מתלמיד בבית גריפינדור, את שומעת?"
מסירת הקללות גיחכה.
"כן, את זה אני יכולה לראות בעצמי" החזירה, מנידה בראשה כמחווה לעבר הסינר המוכתם שעטה עדיין על גופו "כמה הולם. כעת, לך ואמור למר קוראקיס כי סיימתי להיום, ונותרו לי עוד כמה תבניות ושרטוטי רונות חשודים לבדוק בימים הבאים. הזכר לו, בבקשה, שאני נוהגת להגיע בשבע בבוקר, וכי אשמח אם יטריח את עצמו לכאן ויכבד אותי במשהו מובחר מעט יותר מן הנוזל המצחין שהוא מתעקש לכנות אוזו. ליל מנוחה".
ובטרם עלה בידי גודריק לענות, פנתה והתעתקה משם, מותירה אותו סמוק ומתנשף בכבדות אל מול האפר המהביל.
* * *
סמטת דיאגון היתה שרויה באפלולית, כאשר חמק גודריק סוף-סוף מבעד לדלת האחורית ונחלץ מחנותו של קוראקיס; אורו הכחלחל של שלט גדול מעץ מכושף, ריצד על תריסיהן המוגפים של החנויות שהתנוססו מימינו ומשמאלו; גודריק הידק את גלימתו על גופו, פוסע אל תוך הטפטוף הלונדוני הדק, ודורך על עטיפות לחות שהתגלגלו אל מתחת לרגליו.
אם אי-אז, בעבר, היתה סמטת דיאגון שוקקת חיים ביום ובלילה, הרי שמצב זה נשתנה עד היסוד לאחר המלחמה השניה; כפי שטרח אי-מי להסביר לו, הרי שעולם הקוסמים הסתעף והתפתח מאד בשנים שחלפו מאז מותו של הלורד וולדמורט; מה שהיה פעם שתי סמטאות מסחר צפופות המחוברות זו לזו – דיאגון ונוקטורן, הפך עם השנים למערכת שהכילה לא פחות מארבע סמטאות שוקקות פעילות; לו יכול היה מוגל לטוס מעליהן באחת מאותן מכונות פלדה מעופפות, היה מוצא – כפי שהוסבר לגודריק פעם – כי הן יוצרות צורה דמויות צלב, אשר במרכזו ניצבים בנק גרינגוטס והמתחם מקורה החומות שלצידו, שם הלכו והוקם בימים אלו מתחם צריחי-דיור יוקרתיים בעבור הקוסם והמכשפה בעלי-ההון, מחשבה שעצם העלתה גרמה לגודריק לגחך במרירות. השכר הזעום ששולם לו הספיק אך בקושי לשכור חדר דחוק ודולף באחד מאותם מבנים דולפים שכושפו בחפזון בסמטת בארנבאס, המשתרעת, על עשרות סדנאותיה הזולות ומבניה המפוייחים והעקומים, הרחק מחוץ לטווח ראייתם של דרי המגדלים החדשים והנוצצים; ואילו מעברו האחר של גרינגוטס התנוסס שער אקאלון הססגוני, שהסמטה שהחלה בין קימוריו המקושקשים הפכה עד מהרה למרכז רעשני שמשך אליו את צעירי עולם הקוסמים... למצער, אלו מהם שהגוז מצוי בכיסם, ושאינם נאלצים לבלות את חופשת הקיץ בעבודה מבוקר עד ערב. גם כעת, בעודו צועד בסמטת דיאגון וגגו הלבן של בנק גרינגוטס נישא גבוה מעל ראשו, יכול היה גודריק לשמוע הדים מרוחקים של מוזיקה רועשת, נישאים גבוה אל תוך אפלת הלילה הרטוב.
אלא שגודריק היה שקוע כמעט כל-כולו במחשבותיו הקודרות, וכמעט ולא נתן דעתו לאותם הדים מרוחקים; זכרון מבטה הידעני של מסירת הקללות רדף אותו.
בנו ויורשו של הבארון פון הות... אתה דומך לאביך, ילד. המילים הכאיבו לו, מעבירות מול עיניו תמונות ישנות של אימה וכאב: הכניעה המפתיעה של אביו; ההבטחות שהופרו... וליל המוות הנוראה, עם הדם, נוטף טיפה אחר טיפה משולחן העבודה אל השטיח העתיק.
"לו רק ידעתי מבעוד מועד-" המילים האחרונות שכתב אבא היו מהולות בדמו; ומה נותר לבנו ויורשו לעשות, מלבד לאסוף את השברים ולנסות ולקום מן העפר, גם אם אל תוך עולם שהשתנה בלא היכר?
"על המתים אפשר להתאבל, הות" אמר לו מר קוראקיס בכובד ראש, באחד מימי עבודתו הראשונים "אבל אוי למי שינסה להקים אותם מן הקבר".
חורק שיניים, ניסה גודריק להתנער מן המחשבות הקודרות, ולהעלות תחת זאת את דמותה של ידידתו החדשה. מלאני ריץ', על שערה השחור והמסולסל, על צחוקה הקליל וחמוקיה השופעים. אולי בחייו הקודמים, לא היה עולה על הדעת שיצא עם בת מוגלגים; אולם כעת, מה טעם לדבוק במה שנשבר ונקבר מאחוריו, בעלטת היערות אליהם לא ישוב עוד? מלאני מעולם לא שפטה אותו לחומרה בשל-
שאגת המנועים הלמה בו בהפתעה מוחלטת, כאשר הנמיך האופנוע המעופף ונגע בקרקע ממש בצידו, מתיז קיטונות של מי-בוץ על גלימתו.
"הי, טבטוני!" שאג הרוכב, קולו הצוחק נמהל ברעש האופנוע "מה אתה מחפש? איבדת ת'גרזן המסריח שלך באסלה?"
צחוקה המצלצל של נערה הדהד, כאשר שב האופנוע וצבר גובה; גודריק, שנרתע לאחור וכמעט איבד את שיווי משקלו, יכול היה לראות אך בחטף את הרוכב ואת חברתו, ששערה הבהיר והארוך התנופף מאחוריה, בעודם צוברים מהירות והופכים לכתם מטושטש מעל גגות סמטת דיאגון. לרגע ארוך, עמד גודריק באגרופים קפוצים ובהה אחריהם, לחייו סומקות וליבו הולם בחוזקה.
"בן של-"
"הוא לא שווה שתתעצבן בגללו, הות".
גודריק הסתובב באיטיות אל עבר הקול; גבותיו הורמו בהפתעה, כאשר הבחין בנער השחור שהתקרב אליו מאחור, עוטה מעיל עור אופנתי וסיכה נוצצת של אחת מלהקות סמטת אקאלון; חרף העובדה, שהעלטה הסוותה היטב את פניו, זיהה אותו גודריק על נקלה, ותדהמתו גברה. במשך כל אותם חודשים בהם שהו ביחד במגדל גריפינדור, לא היה גודריק מופתע מכך כי בנו של בנג'י לובאמה כמעט ולא החליף עימו מילה. אחרי הכל, היה זה אביו שהוביל את ההתקפה הגדולה על בני-עמו של גודריק-
"פיטי? במה אוכל-"
"אמרתי, שהחרצף ההוא שווה ת'עצבים שלך" חזר פיטי ואמר, וחיוך הסתמן על פניו "זה נכון, ששני ההורים שלו היו הילאים מעולים, ככה מספרים, עד שאכלו אותה בסוף המלחמה השניה. אבל הוא, אם אתה שואל אותי, טוב בעיקר בלעשות הרבה רוח, ולשחק-אותה-סיריוס עם האופנוע הטפשי שלו. ועל זה שהיה רודף מחורבן אני אפילו לא אתחיל לדבר, כי זה יקח לי שעה. לא סתם גריפינדור חטפה בשיניים בשנה האחרונה שלו בהוגוורטס. אז כאן בסביבה אתה עובד?"
"כן" ענה גודריק בשפל קול, תוהה עדיין על פשר השיחה הידידותית באורח תמוה. שמא, אין זה אלא חלק מתעלול או מתיחה מרושעת, שמתכנן אי-מי על חשבונו?
"שמע, גודריק" המשיך פיטי, עושה צעד אחד לעברו "אני אדבר ישר ולעניין. אני יודע שאנחנו, איך אני-אגיד-את-זה, לא ממש התחלנו ברגל ימין. אבל אחרי שחשבתי על זה, אז אולי-" לרגע, פסק דיבורו, כאילו הוא מהסס "אולי אני שפטתי אותך מוקדם מדי, בגלל מה שעשה הדוד ההוא שלך".
גודריק חשק שפתיים, ולא ענה דבר.
"אבל אני וג'רארלד הופמן, אם אתה זוכר אותו, חשבנו על זה עוד הפעם, וכנראה שלא סתם ככה המצנפת שמה אותך בגריפינדור, מה שאומר שאתה לא יכול להיות בחור רע לגמרי" הוסיף בגיחוך "אין סיכוי שאיזה אחד שהוא אוכל מוות בנשמה היה מתמיין לבית של פוטר, זה בטוח. אז מה דעתך שנשאיר את מה שהיה מאחורה, ונלחץ שנינו ידיים כמו גברים?"
לרגע, חש גודריק כי הוא כמעט ונקרע לשניים אל מול היד המושטת, וכי פניה החיוורים, המאשימים של קרימהילד ניבטים אליו מתוך העלטה; אלא שברגע הבא התעשת. האם לא הבטיח לעצמו, מניה וביה, להשאיר את העבר מאחור, ואת המתים בקבריהם? ואם כך הדבר, האם אין הבחירה המתבקשת מובנת מאליה? אט-אט, אילץ את ידו לנוע קדימה, לתפוס באצבעות הכהות שהושטו אליו, וללחוץ אותן בחוזקה.
'הם חייבים להבין. קרימהילד חייבת להבין- לא, בסוף היא תבין שאין שום ברירה אחרת'
"ככה טוב, כמו שצריך להיות בבית גריפינדור" פיטי הנהן בשביעות רצון "עכשיו אני חייב לרוץ- רק עוד דבר אחד, טבטוני" חיוכו הפך רחב ולבבי יותר, חושף את שיניו הלבנות "ממה שאני כבר הספקתי לקלוט עליך, אז יש לנו כאן יופי של פוטנציאל לחובט. אז, אם אתה אפילו תעיז לחשוב על לא לגשת למבחנים בשנה הזו, אז באמת יהיה לך עסק אישי איתי. אז נתראה בהוגוורטס אקספרס, הא?".
ובאומרו זאת, החיש הנער השחור צעד. בתוך רגע, נבלע בתוך העלטה, מותיר את גודריק הנבוך לבהות בעקבותיו.
