Wood-Elf
פונדקאי ותיק
פרק 1
פקחתי את עיני.
איפה אני?
"תנוח, זה בסדר." נשמע קול של מישהי לא מוכרת.
"אנחנו נטפל בך עכשיו."
"מה קרה לי?" שאלתי את האישה.
"נפגעת מכרכרה." היא ענתה לי ברוגע.
"אתה צריך לנוח עכשיו."
היא נראתה נחמדה. מעניין למה היא עזרה לי...
שכבתי על המיטה. בתוך בית קצת צפוף. על הקירות היו תלויים ראשים של כל מיני חיות. כגון קרולנפקסים וזאבים.
מישהו התקרב לעברי. הראייה שלי עדיין לא חזרה למיטביה. לא הצלחתי לזהות מי זה. הוא היה ככתם מטושטש.
"זה בסדר. אתה לא צריך לדאוג." הוא אמר בקול רגוע ועמוק.
"נפגעת מכרכרה. אתה צריך לנוח."
כבר הצלחתי לראותו. גבר חסון, אך מבוגר. כנראה איכר.
ניסיתי לקום, אך ללא הועיל. פתאום הרגשתי סחרחורת קלה.
"אווו...."
"זה בסדר. חכה פה, ואני אביא לך מרק." אמרה האישה.
המשכתי לסרוק את החדר.
על אחד הקירות הייתה תלויה חרב ארוכה, ולידה קשת. ידעתי כי החרב שלי. אך הקשת לא הייתה מוכרת לי. ליד המיטה שלי הייתה עוד מיטה.
"קרה משהו?" הגבר שאל אותי.
"אתה נראה מוטרד."
"לא, לא קרה דבר. פשוט שאני לא ממש זוכר מה קרה..." אמרתי בעייפות לאיש.
"אממ... אני לא ממש יודע מה קרה בעצמי. אנחנו מצאנו אותך על הדרך, וחשבנו שאולי נפגעת מכרכרה."
לא הגעתי לפה סתם. אני יודע את זה.
"אמממ... ומה שמותיכם?" שאלתי את האיש.
"לי קוראים מוגרל (Moogral), ולאישתי קוראים אלנה (Alna)."
"לי קוראים – "
"אנחנו יודעים את שימך." הוא קטע אותי.
מוזר... כיצד הוא יודע את שמי?
"מצאנו את שק המטבעות שלך לידך." הוא הושיט לי את השק שלי. ידעתי שהוא שלי. היה תפור עליו שמי.
אלנה חזרה עם קערת מרק.
"תודה, זה מריח נפלא." אמרתי.
הסתכלתי לעבר החלון. כבר היה ערב.
סיימתי את המרק והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי לקולות הציפורים. במיטה שלידי גיליתי אדם נוסף. גם הוא היה כבר ער.
"שלום. קוראים לי ארנקוק. (Arnackok)" הוא אמר.
"לי קוראים – "
"זה בסדר, אני יודע את שימך." קטע אותי.
מוזר... גם הוא יודע כבר את שמי.
"שמעתי את מוגרל ואלנה מדברים עליך..."
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אלנה טיפלה בי, כי נפגעתי ממשהו."
כבר לא ממש כאב לי הראש. הצלחתי לקום. כדאי שאבדוק איפה אני.
הסתכלתי דרך החלון. הייתי על צלע הר. הבית שכן ממש על צד ההר.
יצאתי מהחדר.
"או, התעוררת סוף-סוף." אמרה אלנה.
"ובכן, רוצה לאכול ארוחת צהריים?" שאל מוגרל.
"כבר צהריים? כנראה ישנתי הרבה..."
"אני יכול לקבל את נשקי בחזרה?" שאלתי אותו.
לפתע שמתי לב כי אני לא לובש את בגדי שלי, אלא מעין חולצה מוזרה עם מכנסיים רפויים.
"כן." הוא ענה לי.
"והיכן בגדי?"
"הם נמצאים בחוץ על החבלים. מתייבשים."
יצאתי החוצה. ברגע בו נפתחה הדלת, משב קור נשב עלי. מתייבשים?
לקחתי את בגדי. להפתעתי הם היו יבשים לגמרי.
קצת קרים, אבל בהחלט יבשים.
לבשתי את הבגדים. חליפה של סיירי המשמר. חסר משהו...
"היכן השריון שלי?" שאלתי את אלנה שהייתה במטבח.
"הוא נמצא מתחת למיטתך." ענה לי ארנקוק.
"כיצד אתה יודע?" שאלתי אותו.
אני יודע איפה היה שלי.
התיישבתי ליד השולחן ואכלתי אורז עם אפונה.
"אתה לא רוצה קצת בשר?" שאל אותי מוגרל.
"אני צימחוני." אמרתי לו.
לאחר שסיימתי לאכול, לקחתי את שריוני. ניסיתי ללכת איתו, אך לשווא. הייתי חלוש וסחרחר.
לא יכולתי להרים את עצמי עם השריון. הוא הוציא אותי משיווי משקל.
הורדתי את השריון, והתיישבתי על המיטה.
"הייתי רוצה לחזור לעירי מחר." אמרתי לאלנה.
"אתה לא תוכל ללכת מחר. רק בעוד כמה ימים." היא ענתה.
"בסדר." עניתי ברוגע. למרות שהייתי מעט עצבני...
שאלתי את ארנקוק אם הוא רוצה לעזור לי להתאמן על האחיזה בחרבי.
"איני יכול. אני צד עם קשת." הוא אמר לי ברוגע. לאותו רגע לא הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר 'צד'.
יצאתי החוצה וניסיתי להניף את חרבי. שמטתי אותה, והיא עפה לעבר צידו השני של ההר שמשמאלי. היא יצרה חור באדמה. ניסיתי שוב לאחוז בה. הרמתי אותה למעלה, ו'חתכתי' את האויר.
נשמע צליל גבוה. חייכתי. אני עדיין צריך להתאמן עוד.
הסתכלתי סביבי. המקום היה נראה מוכר. פה נפגעתי מכרכרה כביכול.
התאמנתי עוד קצת על חרבי. לאחר כשעה כבר ממש השתפרתי. נזכרתי מחדש בכמה מכות שמישהו לימד אותי. לא זכרתי מי, אך זכרתי שמישהו לימד אותי אותן ולא למדתיהן לבד.
חזרתי לתוך הבית. כבר כמעט היה ערב.
אלנה בדיוק הכינה ארוחת ערב.
אכלתי מעט ירקות.
נשכבתי על המיטה, וחיפשתי דברים בכיסי.
מצאתי את הספר שקראתי באותו זמן. "להרוג מהר".
הספר היה על העתיד. על מכונות מוזרות שיכלו לירות כדורי ברזל.
אבל ידעתי שדבר זה אין הוא הגיוני.
נרדמתי לאחר זמן קצר. בבוקר התעוררתי מוקדם.
אף אחד לא היה ער. הרמתי את השריון שלי. להפתעתי יכולתי ללכת איתו. יצאתי החוצה וניסיתי להניף את חרבי. הצלחתי לבצע כמה תרגילים וכבר הרגשתי ממש טוב.
חזרתי פנימה לאחר כשעה וחצי. אלנה ומוגרל כבר היו ערים.
"אני כבר יכול ללכת."
"תודה על האירוח." אמרתי בחיוך לאלנה.
"אני מצטערת, אך אני חושבת שאתה לא יכול ללכת..." היא אמרה לי. היא נשמעה קצת מפחידה...
"אנחנו לא יכולים להרשות את זה..."
"אתה תצטרך להישאר איתנו קצת זמן." היא אמרה לי בצורה מוזרה.
כבר התחלתי לפחד. ראיתי בזווית העין את ארנקוק. הוא לקח את קישתו מהקיר. נראה היה כאילו הוא חצי ישן. מוגרל הוציא שני פגיונות מהחגורה שלו וחייך.
כבר ממש פחדתי. הסתובבתי, פתחתי את הדלת וברחתי החוצה.
מוגרל וארנקוק יצאו אחרי בריצה. מוגרל זרק את פגיונותיו. מזל שהוא זורק פגיונות גרוע. הפגיונות עברו במרחק של כמטר-שניים ממני.
לעומתו, ארנקוק לא כל-כך גרוע. החץ חתך את שריוני בכתף. לא דיממתי.
עכשיו אני מבין מה הוא צד...
הערות, הארות, העלבות, ירידות על הסיפור החרא, וכו', יתקבלו בברכה. ^^
פקחתי את עיני.
איפה אני?
"תנוח, זה בסדר." נשמע קול של מישהי לא מוכרת.
"אנחנו נטפל בך עכשיו."
"מה קרה לי?" שאלתי את האישה.
"נפגעת מכרכרה." היא ענתה לי ברוגע.
"אתה צריך לנוח עכשיו."
היא נראתה נחמדה. מעניין למה היא עזרה לי...
שכבתי על המיטה. בתוך בית קצת צפוף. על הקירות היו תלויים ראשים של כל מיני חיות. כגון קרולנפקסים וזאבים.
מישהו התקרב לעברי. הראייה שלי עדיין לא חזרה למיטביה. לא הצלחתי לזהות מי זה. הוא היה ככתם מטושטש.
"זה בסדר. אתה לא צריך לדאוג." הוא אמר בקול רגוע ועמוק.
"נפגעת מכרכרה. אתה צריך לנוח."
כבר הצלחתי לראותו. גבר חסון, אך מבוגר. כנראה איכר.
ניסיתי לקום, אך ללא הועיל. פתאום הרגשתי סחרחורת קלה.
"אווו...."
"זה בסדר. חכה פה, ואני אביא לך מרק." אמרה האישה.
המשכתי לסרוק את החדר.
על אחד הקירות הייתה תלויה חרב ארוכה, ולידה קשת. ידעתי כי החרב שלי. אך הקשת לא הייתה מוכרת לי. ליד המיטה שלי הייתה עוד מיטה.
"קרה משהו?" הגבר שאל אותי.
"אתה נראה מוטרד."
"לא, לא קרה דבר. פשוט שאני לא ממש זוכר מה קרה..." אמרתי בעייפות לאיש.
"אממ... אני לא ממש יודע מה קרה בעצמי. אנחנו מצאנו אותך על הדרך, וחשבנו שאולי נפגעת מכרכרה."
לא הגעתי לפה סתם. אני יודע את זה.
"אמממ... ומה שמותיכם?" שאלתי את האיש.
"לי קוראים מוגרל (Moogral), ולאישתי קוראים אלנה (Alna)."
"לי קוראים – "
"אנחנו יודעים את שימך." הוא קטע אותי.
מוזר... כיצד הוא יודע את שמי?
"מצאנו את שק המטבעות שלך לידך." הוא הושיט לי את השק שלי. ידעתי שהוא שלי. היה תפור עליו שמי.
אלנה חזרה עם קערת מרק.
"תודה, זה מריח נפלא." אמרתי.
הסתכלתי לעבר החלון. כבר היה ערב.
סיימתי את המרק והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי לקולות הציפורים. במיטה שלידי גיליתי אדם נוסף. גם הוא היה כבר ער.
"שלום. קוראים לי ארנקוק. (Arnackok)" הוא אמר.
"לי קוראים – "
"זה בסדר, אני יודע את שימך." קטע אותי.
מוזר... גם הוא יודע כבר את שמי.
"שמעתי את מוגרל ואלנה מדברים עליך..."
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אלנה טיפלה בי, כי נפגעתי ממשהו."
כבר לא ממש כאב לי הראש. הצלחתי לקום. כדאי שאבדוק איפה אני.
הסתכלתי דרך החלון. הייתי על צלע הר. הבית שכן ממש על צד ההר.
יצאתי מהחדר.
"או, התעוררת סוף-סוף." אמרה אלנה.
"ובכן, רוצה לאכול ארוחת צהריים?" שאל מוגרל.
"כבר צהריים? כנראה ישנתי הרבה..."
"אני יכול לקבל את נשקי בחזרה?" שאלתי אותו.
לפתע שמתי לב כי אני לא לובש את בגדי שלי, אלא מעין חולצה מוזרה עם מכנסיים רפויים.
"כן." הוא ענה לי.
"והיכן בגדי?"
"הם נמצאים בחוץ על החבלים. מתייבשים."
יצאתי החוצה. ברגע בו נפתחה הדלת, משב קור נשב עלי. מתייבשים?
לקחתי את בגדי. להפתעתי הם היו יבשים לגמרי.
קצת קרים, אבל בהחלט יבשים.
לבשתי את הבגדים. חליפה של סיירי המשמר. חסר משהו...
"היכן השריון שלי?" שאלתי את אלנה שהייתה במטבח.
"הוא נמצא מתחת למיטתך." ענה לי ארנקוק.
"כיצד אתה יודע?" שאלתי אותו.
אני יודע איפה היה שלי.
התיישבתי ליד השולחן ואכלתי אורז עם אפונה.
"אתה לא רוצה קצת בשר?" שאל אותי מוגרל.
"אני צימחוני." אמרתי לו.
לאחר שסיימתי לאכול, לקחתי את שריוני. ניסיתי ללכת איתו, אך לשווא. הייתי חלוש וסחרחר.
לא יכולתי להרים את עצמי עם השריון. הוא הוציא אותי משיווי משקל.
הורדתי את השריון, והתיישבתי על המיטה.
"הייתי רוצה לחזור לעירי מחר." אמרתי לאלנה.
"אתה לא תוכל ללכת מחר. רק בעוד כמה ימים." היא ענתה.
"בסדר." עניתי ברוגע. למרות שהייתי מעט עצבני...
שאלתי את ארנקוק אם הוא רוצה לעזור לי להתאמן על האחיזה בחרבי.
"איני יכול. אני צד עם קשת." הוא אמר לי ברוגע. לאותו רגע לא הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר 'צד'.
יצאתי החוצה וניסיתי להניף את חרבי. שמטתי אותה, והיא עפה לעבר צידו השני של ההר שמשמאלי. היא יצרה חור באדמה. ניסיתי שוב לאחוז בה. הרמתי אותה למעלה, ו'חתכתי' את האויר.
נשמע צליל גבוה. חייכתי. אני עדיין צריך להתאמן עוד.
הסתכלתי סביבי. המקום היה נראה מוכר. פה נפגעתי מכרכרה כביכול.
התאמנתי עוד קצת על חרבי. לאחר כשעה כבר ממש השתפרתי. נזכרתי מחדש בכמה מכות שמישהו לימד אותי. לא זכרתי מי, אך זכרתי שמישהו לימד אותי אותן ולא למדתיהן לבד.
חזרתי לתוך הבית. כבר כמעט היה ערב.
אלנה בדיוק הכינה ארוחת ערב.
אכלתי מעט ירקות.
נשכבתי על המיטה, וחיפשתי דברים בכיסי.
מצאתי את הספר שקראתי באותו זמן. "להרוג מהר".
הספר היה על העתיד. על מכונות מוזרות שיכלו לירות כדורי ברזל.
אבל ידעתי שדבר זה אין הוא הגיוני.
נרדמתי לאחר זמן קצר. בבוקר התעוררתי מוקדם.
אף אחד לא היה ער. הרמתי את השריון שלי. להפתעתי יכולתי ללכת איתו. יצאתי החוצה וניסיתי להניף את חרבי. הצלחתי לבצע כמה תרגילים וכבר הרגשתי ממש טוב.
חזרתי פנימה לאחר כשעה וחצי. אלנה ומוגרל כבר היו ערים.
"אני כבר יכול ללכת."
"תודה על האירוח." אמרתי בחיוך לאלנה.
"אני מצטערת, אך אני חושבת שאתה לא יכול ללכת..." היא אמרה לי. היא נשמעה קצת מפחידה...
"אנחנו לא יכולים להרשות את זה..."
"אתה תצטרך להישאר איתנו קצת זמן." היא אמרה לי בצורה מוזרה.
כבר התחלתי לפחד. ראיתי בזווית העין את ארנקוק. הוא לקח את קישתו מהקיר. נראה היה כאילו הוא חצי ישן. מוגרל הוציא שני פגיונות מהחגורה שלו וחייך.
כבר ממש פחדתי. הסתובבתי, פתחתי את הדלת וברחתי החוצה.
מוגרל וארנקוק יצאו אחרי בריצה. מוגרל זרק את פגיונותיו. מזל שהוא זורק פגיונות גרוע. הפגיונות עברו במרחק של כמטר-שניים ממני.
לעומתו, ארנקוק לא כל-כך גרוע. החץ חתך את שריוני בכתף. לא דיממתי.
עכשיו אני מבין מה הוא צד...
הערות, הארות, העלבות, ירידות על הסיפור החרא, וכו', יתקבלו בברכה. ^^
אבל יש לך שם כמה טעויות טפשיות... ("אני עדיין צריך להתאמן עוד"....) אבל תתקן ותמשיך!
