Shadow123
פונדקאי ותיק
המחבר - Shadow123.
שם היצירה - נקמת הדם.
פאנדום - יצירה מקורית.
PG.
טוב.. זה בערך הסיפור הרציני הראשון שלי, אז תהיו עדינים
הקדמה
קיוון [Kivan] התעורר למשמע שמו. "קיוון, קיוון. אתה שומע אותי?".
הוא פקח את עיניו וראה את אישה בגילו מתכופפת מאליו.
"נראה לי שקצת הגזמת עם הבירה", היא חייכה אליו.
לרגע לא ידע מה היא רוצה ממנו, אבל כשהביט סביב הזכרונות חזרו אליו. הוא היה בפונדק חמים וגדול, באמצע טרנסוויל [Transvill], עיר הבירה של ממלכת הגורגלייר [Gorgleyr] הגדולה.
האישה הרזה והגבוהה, בעלת השיער החום שהגיע לה עד הכתפיים שהוא אהב כל כך, עם העור העדין הצח כשלג שהוא השתגע אחריו, הייתה הלי [Helly], חברתו וארוסתו כבר שלוש שנים.
הם באו יחדיו לבר הגדול בטרנסוויל, ובכלל בכל ממלכת הגורגלייר, כדי לחגוג ביחד את שנת 990.
"טוב, כנראה שאת צודקת", הוא ענה לה בחצי חיוך.
תמיד הייתה לו חולשה לבירות, אבל רק לעיתים רחוקות הוא הגזים עד כדי עילפון.
הוא שם לב לחמשת בקבוקי הבירה שהיו לו על השולחן. פתאום התחיל לכאוב לו הראש, והרעש והצפיפות מהמקום ההומה לא עזרו לו.
"כמה זמן ישנתי?" הוא שאל.
"אני לא בטוחה. הלכתי לרגע לרקוד קצת, אבל איבדתי את המקום שלנו. כשחזרתי היית ככה", היא ענתה.
"טוב, חומד, ממש כואב לי הראש." באמת ממש כאב לו הראש. "אכפת לך אם אני אצא רגע החוצה להתרענן קצת?"
"לא, לא, בסדר גמור. אני אשאר פה ואשמור לנו על המקום. אל תמהר."
"תודה, תודה רבה חומד."
קיוון יצא החוצה. אחת היתרונות הבולטים בממלכת הגורגלייר על גבי שתי הממלכות האחרות, היה מזג האוויר בה, שהיה תמיד מושלם.
אפילו כשירד שלג, יכולת לצאת החוצה ערום בלי להרגיש יותר מדי מועקה. עוד יתרון היה שהיא הייתה מוקפת כולה בהרים, והם היו מוקפים בעמקים, מה שהפכו אותה למין מבצר אחד גדול.
אבל ממלכת הגורגלייר לא הייתה במלחמה כבר 290 שנה. בשנת 700 הם חתמו הסכם שלום עם שתי הממלכות האחרות - ממלכת הבנזייר [Benzeyr] ובין ממלכת הלורטייר [Lorteyr].
את שלושת הממלכות הקיף מין ים ענקי בצורת טבעת, כך שהן היו מנותקות מן שאר העולם. ישנם סיפורים רבים על הרפתקנים שניסו לעבור את הים, שנקרא ים האבדון, אבל או שלכל ההרפתקנים שהצליחו לעבור מתו בצורה מסתורית כל יוני הדואר שקשורים לזוגתם פה, באי של שלושת הממלכות [שהיה אגב, ענק], או שהם עצמם טבעו בדרך.
בכל מקרה, קיוון יצא החוצה. הקור לא הציק לו, כי כמו שכבר נאמר, לא היה כזה. לא חסרה לו תאורה, כי הפציעו אורות מכל בית, כנראה מלפידים שנדלקו לכבוד החגיגות.
הוא שמע קולות עמומים של מסיבה מכל הבתים שמסביב, ובעיקר מהפונדק שכרגע יצא ממנו.
הוא חשב קצת על עצמו. הוא היה צעיר, בן 25, הוא היה די גבוה, ודי יפה - עד כמה שיכל להעיד על עצמו - עיניים כחולות, שער בלונדיני, והוא תמיד נמצא בכושר. הוא היה גם נחמד לכולם, עד כמה שיכל, ובעייתו היחידה הייתה חולשתו לבירה. הייתה לו גם עבודה שהוא אהב - נפחות, ולמרות שהמשכורת לא הרקיעה שחקים, הוא אהב אותה בסך הכול. הייתה לו משפחה נהדרת, תומכת, שעמדה לידו כשהיה חולה ותמכה בו בכל החלטה שלקח. אבל לא. האור האמיתי בחייו הייתה הלי, ארוסתו האהובה. לא עבר לילה בלי שחשב עליה, והוא נהנה להתפעל מיופיה ומחוכמתה יותר מכל. הלי הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו.
ראשו שוב החל להציק לו, והוא עמד להוציא שיקוי שקנה כבר אתמול, במיוחד למטרה הזאת. אבל פתאום, ראה דמות עטוייה בברדס שחור יוצאת מהבר. מכוון שלא היה קר בכלל, אף פעם, הברדס השחור יכול היה להיות נועד רק להסתרה. קווין הסתתר מהר מאחורי עמוד אבן גדול שהיה שם. אחרי שהוא יצא מהפונדק, הוא הסתכל לכל הכיוונים, ומשלא ראה אף אחד החל לרוץ. קיוון הסתקרן, וכשהמבורדס עבר את הפנייה, הוא החל לרוץ בעקבותיו. בזמן הזה כבר שכח בכלל שכאב לו הראש. הוא עקב אחריו בערך שלושה רחובות, נאבק לעמוד בקצב ריצתו. באמצע הרחוב השני למרדף נפל הברדלס לאיש, וקווין הספיק לראות פרצוף של איש מבוגר, בעל עיניים שחורות וסנטר מגולח למשעי, עם צלקת גדולה בולטת שנמתחה מתחת לעין ימין, עד הסנטר. האיש החזיר את הברדס מהר והמשיך לרוץ. קווין הספיק לעקוב אחריו עוד כמה רחובות, אך לבסוף איבד אותו.
מוזר, הוא חשב.
ואז הוא שמע את הפיצוץ.
הוא רץ בחזרה לפונדק.
עוד לפני שראה את הלהבות הענקיות שפרצו מהפונדק, ועוד לפני שהרגיש את החום הנורא שבקע מהם, עוד לפני ששמע את צרחות היסורים והכאב שבקעו ממי שנמצא בתוך הפונדק באותו הרגע, עוד לפני שמע את הצעקות ברחוב - הוא ידע שהפיצוץ בא מהפונדק. הוא פשוט ידע את זה. הוא גם ידע שלאיש המסתורי יש קשר לזה.
הוא הסתער לתוך הפונדק, עיניו דומעות, מתעלם מהחום הנורא ומהעשן שהחניק אותו.
הוא ישר חיפש את המקום שלהם. ניצול אחד התחנן לעזרתו בדרכו, אבל הוא אפילו לא שם לב אליו. הוא לבסוף הגיע למקום שלהם, רק כדי לראות את מה שחשש ממנו מכל - את גופתה השרופה והמתה של חברתו, ארוסתו, ושותפתו לחיים - הלי.
"לללאאאא!!!!"
הוא פרץ בבכי.
"הלי, הלי שלי. את שומעת אותי?".
הוא החזיק אותה, ונשק לה פעם אחרונה.
"נראה לי שקצת הגזמת עם הבירה", הוא לחש לה. "בבקשה, תתעוררי. בבקשה, הלי."
אבל הוא ידע שהיא לא תתעורר.
"סליחה. אני צריך לספר לך משהו".
קווין הסתובב, וראה את הברמן המפורסם יושב לו שם, על הרצפה, בלי יד ורגל.
"ראיתי אותך קודם רודף אחרי גרייון [Greyven]. כן, זהו שמו." הוא עצר רגע, והקיא דם. "אני מודה, בהתחלה גם אני הייתי שותף בזה. רציתי לפרוש מהעסקים... אז תכננו, אני והוא, לפוצץ את המקום ולתבוע ולקבל את דמי הביטוח. חכה רגע! תקשיב עד הסוף! אתה אולי.." הוא שוב עצר, הפעם הקיא קיא רגיל. "אני מצטער, נראה לי שאני עומד למות", הוא אמר בפרצוץ מיוסר. "אני אדבר מהר. אתה אולי תשאל למה תכננתי את זה דווקא איתו, אז זה כי הוא היה פרטנר שלי כל הזמן הזה. אף אחד לא ידע עליו, אבל הוא הקים את המקום הזה. בכל מקרה, זה מה שתכננו לעשות. אבל הוא, הגרייון הזה, בגד בי, פוצץ את המקום הזה, ועכשיו הוא לוקח את דמי הביטוח, משאיר אותי למות פה. אתה אולי רואה בי אשם בדיוק כמוהו, אבל בבקשה, בקשתי האחרונה היא שתהרוג את הבן זiנה הזה!" הוא התחיל לרעוד. "הוא גר מחוץ לים האבדון. אני ידוע שזה נשמע מטורף, אבל יש לו דרכי גישה שלא היה לאיש מקודמו. ובבקשה, אם תראה את אשתי, תגיד לה שאני מצטער, מצטער על הכל. מצטער שהייתי שקוע בעבודה, מצטער ש..." הוא השתתק. קיוון בדק את הדופק שלו, הוא מת.
קיוון לחש, כשהוא מודע לשינוי שהתחולל בחייו, באופיו, ובדרך חשיבותו בחמש דקות האחרונות. שינוי בלתי הפיך שיוצא אותו להרפתקאות, לטוב ולרע, לנסים ולאסונות - "אני עוד אנקום."
"אני - עוד - אנקום!!"
שם היצירה - נקמת הדם.
פאנדום - יצירה מקורית.
PG.
טוב.. זה בערך הסיפור הרציני הראשון שלי, אז תהיו עדינים
הקדמה
קיוון [Kivan] התעורר למשמע שמו. "קיוון, קיוון. אתה שומע אותי?".
הוא פקח את עיניו וראה את אישה בגילו מתכופפת מאליו.
"נראה לי שקצת הגזמת עם הבירה", היא חייכה אליו.
לרגע לא ידע מה היא רוצה ממנו, אבל כשהביט סביב הזכרונות חזרו אליו. הוא היה בפונדק חמים וגדול, באמצע טרנסוויל [Transvill], עיר הבירה של ממלכת הגורגלייר [Gorgleyr] הגדולה.
האישה הרזה והגבוהה, בעלת השיער החום שהגיע לה עד הכתפיים שהוא אהב כל כך, עם העור העדין הצח כשלג שהוא השתגע אחריו, הייתה הלי [Helly], חברתו וארוסתו כבר שלוש שנים.
הם באו יחדיו לבר הגדול בטרנסוויל, ובכלל בכל ממלכת הגורגלייר, כדי לחגוג ביחד את שנת 990.
"טוב, כנראה שאת צודקת", הוא ענה לה בחצי חיוך.
תמיד הייתה לו חולשה לבירות, אבל רק לעיתים רחוקות הוא הגזים עד כדי עילפון.
הוא שם לב לחמשת בקבוקי הבירה שהיו לו על השולחן. פתאום התחיל לכאוב לו הראש, והרעש והצפיפות מהמקום ההומה לא עזרו לו.
"כמה זמן ישנתי?" הוא שאל.
"אני לא בטוחה. הלכתי לרגע לרקוד קצת, אבל איבדתי את המקום שלנו. כשחזרתי היית ככה", היא ענתה.
"טוב, חומד, ממש כואב לי הראש." באמת ממש כאב לו הראש. "אכפת לך אם אני אצא רגע החוצה להתרענן קצת?"
"לא, לא, בסדר גמור. אני אשאר פה ואשמור לנו על המקום. אל תמהר."
"תודה, תודה רבה חומד."
קיוון יצא החוצה. אחת היתרונות הבולטים בממלכת הגורגלייר על גבי שתי הממלכות האחרות, היה מזג האוויר בה, שהיה תמיד מושלם.
אפילו כשירד שלג, יכולת לצאת החוצה ערום בלי להרגיש יותר מדי מועקה. עוד יתרון היה שהיא הייתה מוקפת כולה בהרים, והם היו מוקפים בעמקים, מה שהפכו אותה למין מבצר אחד גדול.
אבל ממלכת הגורגלייר לא הייתה במלחמה כבר 290 שנה. בשנת 700 הם חתמו הסכם שלום עם שתי הממלכות האחרות - ממלכת הבנזייר [Benzeyr] ובין ממלכת הלורטייר [Lorteyr].
את שלושת הממלכות הקיף מין ים ענקי בצורת טבעת, כך שהן היו מנותקות מן שאר העולם. ישנם סיפורים רבים על הרפתקנים שניסו לעבור את הים, שנקרא ים האבדון, אבל או שלכל ההרפתקנים שהצליחו לעבור מתו בצורה מסתורית כל יוני הדואר שקשורים לזוגתם פה, באי של שלושת הממלכות [שהיה אגב, ענק], או שהם עצמם טבעו בדרך.
בכל מקרה, קיוון יצא החוצה. הקור לא הציק לו, כי כמו שכבר נאמר, לא היה כזה. לא חסרה לו תאורה, כי הפציעו אורות מכל בית, כנראה מלפידים שנדלקו לכבוד החגיגות.
הוא שמע קולות עמומים של מסיבה מכל הבתים שמסביב, ובעיקר מהפונדק שכרגע יצא ממנו.
הוא חשב קצת על עצמו. הוא היה צעיר, בן 25, הוא היה די גבוה, ודי יפה - עד כמה שיכל להעיד על עצמו - עיניים כחולות, שער בלונדיני, והוא תמיד נמצא בכושר. הוא היה גם נחמד לכולם, עד כמה שיכל, ובעייתו היחידה הייתה חולשתו לבירה. הייתה לו גם עבודה שהוא אהב - נפחות, ולמרות שהמשכורת לא הרקיעה שחקים, הוא אהב אותה בסך הכול. הייתה לו משפחה נהדרת, תומכת, שעמדה לידו כשהיה חולה ותמכה בו בכל החלטה שלקח. אבל לא. האור האמיתי בחייו הייתה הלי, ארוסתו האהובה. לא עבר לילה בלי שחשב עליה, והוא נהנה להתפעל מיופיה ומחוכמתה יותר מכל. הלי הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו.
ראשו שוב החל להציק לו, והוא עמד להוציא שיקוי שקנה כבר אתמול, במיוחד למטרה הזאת. אבל פתאום, ראה דמות עטוייה בברדס שחור יוצאת מהבר. מכוון שלא היה קר בכלל, אף פעם, הברדס השחור יכול היה להיות נועד רק להסתרה. קווין הסתתר מהר מאחורי עמוד אבן גדול שהיה שם. אחרי שהוא יצא מהפונדק, הוא הסתכל לכל הכיוונים, ומשלא ראה אף אחד החל לרוץ. קיוון הסתקרן, וכשהמבורדס עבר את הפנייה, הוא החל לרוץ בעקבותיו. בזמן הזה כבר שכח בכלל שכאב לו הראש. הוא עקב אחריו בערך שלושה רחובות, נאבק לעמוד בקצב ריצתו. באמצע הרחוב השני למרדף נפל הברדלס לאיש, וקווין הספיק לראות פרצוף של איש מבוגר, בעל עיניים שחורות וסנטר מגולח למשעי, עם צלקת גדולה בולטת שנמתחה מתחת לעין ימין, עד הסנטר. האיש החזיר את הברדס מהר והמשיך לרוץ. קווין הספיק לעקוב אחריו עוד כמה רחובות, אך לבסוף איבד אותו.
מוזר, הוא חשב.
ואז הוא שמע את הפיצוץ.
הוא רץ בחזרה לפונדק.
עוד לפני שראה את הלהבות הענקיות שפרצו מהפונדק, ועוד לפני שהרגיש את החום הנורא שבקע מהם, עוד לפני ששמע את צרחות היסורים והכאב שבקעו ממי שנמצא בתוך הפונדק באותו הרגע, עוד לפני שמע את הצעקות ברחוב - הוא ידע שהפיצוץ בא מהפונדק. הוא פשוט ידע את זה. הוא גם ידע שלאיש המסתורי יש קשר לזה.
הוא הסתער לתוך הפונדק, עיניו דומעות, מתעלם מהחום הנורא ומהעשן שהחניק אותו.
הוא ישר חיפש את המקום שלהם. ניצול אחד התחנן לעזרתו בדרכו, אבל הוא אפילו לא שם לב אליו. הוא לבסוף הגיע למקום שלהם, רק כדי לראות את מה שחשש ממנו מכל - את גופתה השרופה והמתה של חברתו, ארוסתו, ושותפתו לחיים - הלי.
"לללאאאא!!!!"
הוא פרץ בבכי.
"הלי, הלי שלי. את שומעת אותי?".
הוא החזיק אותה, ונשק לה פעם אחרונה.
"נראה לי שקצת הגזמת עם הבירה", הוא לחש לה. "בבקשה, תתעוררי. בבקשה, הלי."
אבל הוא ידע שהיא לא תתעורר.
"סליחה. אני צריך לספר לך משהו".
קווין הסתובב, וראה את הברמן המפורסם יושב לו שם, על הרצפה, בלי יד ורגל.
"ראיתי אותך קודם רודף אחרי גרייון [Greyven]. כן, זהו שמו." הוא עצר רגע, והקיא דם. "אני מודה, בהתחלה גם אני הייתי שותף בזה. רציתי לפרוש מהעסקים... אז תכננו, אני והוא, לפוצץ את המקום ולתבוע ולקבל את דמי הביטוח. חכה רגע! תקשיב עד הסוף! אתה אולי.." הוא שוב עצר, הפעם הקיא קיא רגיל. "אני מצטער, נראה לי שאני עומד למות", הוא אמר בפרצוץ מיוסר. "אני אדבר מהר. אתה אולי תשאל למה תכננתי את זה דווקא איתו, אז זה כי הוא היה פרטנר שלי כל הזמן הזה. אף אחד לא ידע עליו, אבל הוא הקים את המקום הזה. בכל מקרה, זה מה שתכננו לעשות. אבל הוא, הגרייון הזה, בגד בי, פוצץ את המקום הזה, ועכשיו הוא לוקח את דמי הביטוח, משאיר אותי למות פה. אתה אולי רואה בי אשם בדיוק כמוהו, אבל בבקשה, בקשתי האחרונה היא שתהרוג את הבן זiנה הזה!" הוא התחיל לרעוד. "הוא גר מחוץ לים האבדון. אני ידוע שזה נשמע מטורף, אבל יש לו דרכי גישה שלא היה לאיש מקודמו. ובבקשה, אם תראה את אשתי, תגיד לה שאני מצטער, מצטער על הכל. מצטער שהייתי שקוע בעבודה, מצטער ש..." הוא השתתק. קיוון בדק את הדופק שלו, הוא מת.
קיוון לחש, כשהוא מודע לשינוי שהתחולל בחייו, באופיו, ובדרך חשיבותו בחמש דקות האחרונות. שינוי בלתי הפיך שיוצא אותו להרפתקאות, לטוב ולרע, לנסים ולאסונות - "אני עוד אנקום."
"אני - עוד - אנקום!!"
