פרק שביעי: "האחוזה"
החדר המשותף בבית הוריה נראה לה קטן ממה שוינדאריה זכרה. היא נשענה לאחור על ספת הקרום והשליכה את מבטה מעיניה האפורות לעבר פלון בתקווה שיבין את רגשותיה. הוויכוח הזה שחק את עצביה. וינדאריה לא רצתה ללכת לאחוזת גראבן לבד. היא מוכרחה למצוא את אלאן. הוא היחיד שיש לו את התשובות שהיא חיפשה בכל הקהילה הארורה הזו. היא זכרה עוד מילדותה, כשהיא, אלאן ואינדירה היו חברים, שהבריונים של מר גראבן היו ידידותיים כמו כרישים הצמאים לדם לאחותו של האדם שגנב מהבוס שלהם את גראווינציה.
"את תיפלי." אמר פלון לבסוף, סוקר במבטו את קווי המתאר של גופה הגבוה בזהירות, "כל הסנטימטרים החדשים הללו, ויני. את עדיין לא מספיק בכושר כדי להשתמש בהם כשורה."
וינדאריה סובבה שערה שחורה חדשה, שבלטה משערה החום, ואמרה: "רק אם אברח, פלון."
פלון שילב את אצבעות ידיו ושאל: "האם לא עדיף שנלך להוריי? הם היו פעם טייסי חלל." וינדאריה לא חשה שהיא מזהה את עצמה מאז שחזה החל להתעגל. רקותיה פעמו בהתרגשות.
למה פלון לא מבין שאני צודקת?
היא השליכה את השערה השחורה על הרצפה ושיקרה, מרפרפת בגבות כהות, "אני מפחדת, פלון."
"לא מספיק, ויני." אמר פלון, משעין את גבו לאחור על הספה, "אחוזת גראבן מחוץ לתחום."
וינדאריה גנחה והתיזה, כאילו הייתה אדון פשע מאחד מרומני קרטל הקוויוט הנוזף בכפופו, "אתך או בלעדיך, אני הולכת לאחוזת גראבן, פלון."
כל שפת הגוף ההססנית של פלון השתנתה בבת אחת. הוא גנח ואמר: "אם את מתעקשת, ויני." כשהיא יכלה לקרוא שהוא לא רוצה שיקרה לה שום דבר רע בגלל העקשנות שלה.
"אם אתה מפחד להיראות ליד אחוזת גראבן, אני מבינה את זה לחלוטין." אמרה וינדאריה. פלון פרש את זרועותיו ושילב אותן מעל ברכיו כשענה: "אם אתגרה במר גראבן, וינדאריה, זה ייראה טוב בקורות החיים שלי. יש סיבה שהוא נחשב לאחד האנשים השנואים בימינו."
וינדאריה לא יכלה לחלוק על זה.
היא פתחה לוח מעל רצועת כף היד שלה ובחרה ביישום שהעניק לה את חליפת המסע הכחולה למסע החוצה. החליפה התעבתה מסביב לגופה, צמודה מדי ומכאיבה לקרקפתה. וינדאריה ניסתה להגיע אל הרצועה ולא הצליחה להגיע אליה בטרם סגר עור הקליפה הכחול מעל לוחות המגע שלה. היא מיהרה לצאת אחרי פלון, שואפת את העור הכחול הצמוד של החליפה שסינן את האוויר המקומי, נטול החמצן.
"ויני, האם לא כדאי שנשוב? המידות ברצועה לא מעודכנות למידות הנוכחיות שלך." ניסה פלון להניע אותה לסגת. וינדאריה יכלה לפחות להצמיד את כפות ידיה בתנוחה מאיימת כאומרת שהיא תמיד אהבה את החליפה הזאת צמודה לגופה. לבה החסיר פעימה מדאגה. בעת הליכתם לאחוזת גראבן, לתדהמתה פלון עדיין ניסה להסיט אותם לעבר בית הוריו. וינדאריה הצליחה לשמור על ריכוז והמשיכה ללכת לעבר אחוזת גראבן. פלון רץ אחריה, מתנשף מהדבקת הפער שנוצר ביניהם. גם כך היא ריחפה במשך שבועות ברשת הנמוכה עד שגילתה שהוא יהיה אצל אביו היום. פרויקט המדע שלה בלימודים על בקרת אקלים – יחכה.
היא צעדה בנוקשות בין הבתים דמויי הבועה לעבר אחוזת גראבן. לפחות לא מעדה עדיין. אחוזת גראבן הייתה מבנה חרוטי שנבנה מפולגוריט שרוקע בעשרת אלפים סופות ברקים ונאספה ממאה עולמות. בחזיתה ניצב שער הפלדה השחור הגדול ביותר בכל קלאמניטיה. זקיפים בחליפות גוף כחולות כהות מאיימות ניצבו בחרכיה, מוגנים מהאוויר חסר החמצן. הם ביקשו מהם לעצור מייד עוד לפני שאחוזת גראבן השתלטה על הנוף והסתירה את השאר.
"מה הסיבה לבואכם, פלון דרייפוי ווינדאריה הולט?"
פלון שתק. היא בחרה לומר: "באתי לפגוש את אלאן." ולא זכתה להיענות מהזקיפים. ראשיהם של הזקיפים הסתובבו בעמדותיהם הגבוהות בפתח החרכים. הם התייעצו ביניהם.
והם התייעצו עם מר גראבן.
וקולו הגבוה של מר גראבן הרעיד את חליפתה הכחולה של וינדאריה. תמיד כשווינדאריה פגשה את האיש, מחשבותיה התמלאו בשיר משונה שעסק בישות בשם טום בומבדיל. וינדאריה ידעה שהדבר האחרון שחשבה על מר גראבן העתיק שהוא טום בומבדיל.
גם הפעם היא שמעה את השיר מתנגן ברקע מחשבותיה.
"נשימה טובה, ילדים. איך תעופו כמה שיותר מהר בלי תקריות מיותרות עם הוריכם?" 'תעופו' הייתה בחירת מילים מעניינת. היא הזכירה לה שמר גראבן היה בן לדור הראשון, תודעה ששובטה והועלתה לגוף מלאכותי. הוא בא מעולם שבו מכונות עפו, לא צפו באוויר.
"באתי לפגוש את בנך אלאן, מר גראבן." אמרה וינדאריה בנימוס כלפי ראש קהילתה.
"לצערך, אלאן כבר לא נמצא בבית." ענה מר גראבן, קולו חד כברק, "האם אוכל לעזור לך במקומו, ילדה?"
וינדאריה נדהמה מכך שמר גראבן הסכים לקחת את מקומו של בנו. היא חשבה שהוא יחזור ויותר בתקיפות על איומו שהם יעופו משם. וינדאריה בררה את מילותיה, חשה את קליפתה הכחולה של החליפה לוחצת עליה, כשהיא עונה: "האם ידוע לך מה עלה בגורלו של אחי, מר גראבן?"
"האם האנארכיסטים הללו שלחו אותך להרגיז אותי?" שאל מר גראבן, משווה אליה. וינדאריה חשה סומק על לחייה מתחת לקליפתה הכחולה. היא לא אהבה שמר גראבן קורא להוריה אנארכיסטים. כשהיא אמרה לו את זה, המושל רק צחק.
"הוריך הם אכן אנארכיסטים. הם דוגמה שעל מנת שדעות שונות יוכלו לשכון יחד בחדווה, צריך איש חזק שיסבול את כולן. אנארכיסטים לעולם לא יאמינו לנציג ממשל שאומר להם שבנם מת. הם יתמקחו, ירטנו וינאצו את הממשל שאמר ששתיים ועוד שתיים הם ארבע." ענה מר גראבן. וינדאריה לא יכלה שלא לחשוב כמה הוריה נשמעו שבורים מהתיאור הזה.
"אם דייויד מת, למה אי אפשר להעלות את זכרונותיו מתאיו החכמים?" שאלה וינדאריה. היא יכלה לשמוע רעד מוכר בקולו של מר גראבן, מנקה את מחשבותיה מהפזמון לראשונה, "את מספיק מבוגרת לדעת שפרט לארידני עצמה, מערכת השמש עצמה כבר איננה קיימת."
וינדאריה יכלה לשמוע סדק בקולו, עצב כן ואמיתי בטרם קולו התחלף בקולם של הזקיפים. אלה הורו להם לשוב לבתיהם שוב. וינדאריה ופלון עפו משם כפי שציווה עליהם מר גראבן.
