התחום הכי מעניין, הכי נגיש והכי כיף היום במשחקי תפקידים הוא משחקי תפקידים ללא מנחה!
בשונה מכמעט כל תחום אחר של משחקי תפקידים, הנחת הבסיס במשחקי תפקידים בלי מנחה היא שצריך להסביר בדיוק איך המשחק עובד בצורה שתהיה נגישה לכל מי שיושבים סביב השולחן לשחק. הרעיון הנפוץ של "יש פה מנחה והוא יסחוב בזמן המשחק את הפער בין החוקים לבין ההתנהלות בפועל" פשוט לא חל על משחקי תפקידים ללא מנחה.
מה זה אומר בפרקטיקה? שהרבה מאוד משחקים בלי מנחה, בטח הטובים שבהם, עוסקים הרבה בשאלה "מי עושה מה מתי" ומסבירים אותה בצורה שקל יהיה לעקוב אחריה בשולחן. לעומת הדינמיקה החברתית של "המנחה חייב להיות פעיל והשחקנים רק מגיבים לו. הוא דואג לקדם את הסיפור, הוא דואג לחלק את הזרקור, הוא דואג שלכולם יהיה מקום להתבטא" – במשחקים ללא מנחה המשחק עצמו צריך לתת כלים בסיסיים לדברים האלה (והשאר, כמו בכל כינוס חברתי, כולל משחק תפקידים שיש לו מנחה, תלוי ברצון הקבוצה לשתף פעולה ולגרום למשחק לפעול. בלי זה אי אפשר).
מה עוד זה אומר בפרקטיקה? שהרבה מאוד משחקים בלי מנחה כוללים מעט חוקים, שבנויים היטב לכך שמישהו אחד יסביר אותם בקלות סביב השולחן אחרי שקרא אותם, או אפילו לקריאה משותפת סביב השולחן תוך כדי המשחק.
מה זה עוד אומר בפרקטיקה? שברוב משחקי התפקידים בלי המנחה השלב שבו עוברים מ"הכנות למשחק" ל"אנחנו בפעילות יצירתית משותפת כחלק מהמשחק" נוטה להיות מאוד קצר.
בשנה השקטה (משחק בו מספרים את סיפורה של קהילה שורדת לאחר אפוקליפסה), אחרי הסבר קצר כולם כבר תורמים רעיונות לטריטוריה הבסיסית של הקהילה. אחרי שמסיימים עם זה מיד ניגשים למשחק עצמו, בו כל שחקן בסבב זוכה לעשות כמה פעולות מוגדרות שמשנות ומקדמות את המשחק.
ב"פולו" (השליחות) של בן רובינס (משחק בו משחקים אחווה שיוצאת למשימה כלשהי, וצריכה ליישב בין הרצון להצליח במשימה לבין הפרשנויות השונות למשימה עצמה, הרצונות והשאיפות האישיים והמתחים האישיים בין הדמויות), מיד צוללים להגדרה משותפת של הקווסט אליו יוצאת האחווה, ויחסי הדמויות המתוחים, ומיד ניגשים לסצנות בין הדמויות להתמודדות עם הקווסט. רק המצאנו את הדמויות וכבר אנחנו שמים אותן בדרמה בין אישית.
ב"סליחה, האם אמרת קסם רחוב?" (משחק ליצירת עיר פנטסטית ופואטית) אנחנו פשוט מיד מתחילים ליצור את העיר, ושוב, כל שחקן מקבל תור לעצב אותה, ולפעמים גם תפקידים לשחק (בקסם רחוב מגלמים דמויות רק בסצנות ספציפיות. רוב הזמן מספרים את סיפור העיר ממעוף הציפור).
בקדרה (משחק בו משחקים צוות של מסעדת מכשפות משונה ואת הלקוחות שלה) מתחילים מיד ביצירה משותפת של המסעדה, יוצרים דמויות מהירות ביותר (כל דמות כוללת שני תפקידים במסעדה, שם וכמה מאפיינים מרשימה), ומיד ניגשים לסצנות מחיי המסעדה, בה כולם זוכים להיות צוות וגם לקוחות לפי תור.
וכן הלאה...
כל המשחקים שהזכרתי פה, ועוד רבים, הם משחקים ששיחקתי בהצלחה רבה עם אנשים בלי ניסיון קודם במשחקי תפקידים, וזה הצליח הרבה יותר, גם מבחינת החוויה וגם מבחינת איכות התכנים שנוצרו (התרשמותי הסובייקטיבית, כמובן) מכל משחק מונחה שאי פעם הרצתי למתחילים, שתמיד היו, בצורה כזו או אחרת, יותר בקצה של הספקטרום של "אני מבדר את הקהל". משחקי תפקידים ללא מנחה גם הפכו להיות חלק מרכזי מהמשחק בכל קבוצות המשחק שלי. גם כשלעצמם, וגם לעתים כחלק מקמפיין רחב (אני מאוד אוהב "לשנות פרספקטיבה" בקמפיין ולשחק במהלכו משחק או שניים בלי מנחה שישים את כולנו בפרספקטיבה שונה על עולם המשחק ויעשיר אותו ביצירה משותפת).
לנוכח החוויה הזאת, לפיה משחקי תפקידים ללא מנחה הם נגישים, אפקטיביים ומספקים, אני תמה על כך שנראה שהם לא משוחקים הרבה ביחס למשחקים מונחים. בהחלט ייתכן שהסיבה המרכזית לכך היא שאנשים לא שמעו עליהם, או אם שמעו לא הבינו ונרתעו. אבל אני מתרשם שהרבה אנשים פה כן התנסו במשחקי תפקידים בלי מנחה פה ושם, ואני תוהה מה המסקנות שלכםן? מה שיחקתם? מה היו החוויות שלכם? זה הפך להיות חלק משמעותי מעולם משחקי התפקידים שלכם או נשאר בצד? ואם נשאר בצד – למה?
בשונה מכמעט כל תחום אחר של משחקי תפקידים, הנחת הבסיס במשחקי תפקידים בלי מנחה היא שצריך להסביר בדיוק איך המשחק עובד בצורה שתהיה נגישה לכל מי שיושבים סביב השולחן לשחק. הרעיון הנפוץ של "יש פה מנחה והוא יסחוב בזמן המשחק את הפער בין החוקים לבין ההתנהלות בפועל" פשוט לא חל על משחקי תפקידים ללא מנחה.
מה זה אומר בפרקטיקה? שהרבה מאוד משחקים בלי מנחה, בטח הטובים שבהם, עוסקים הרבה בשאלה "מי עושה מה מתי" ומסבירים אותה בצורה שקל יהיה לעקוב אחריה בשולחן. לעומת הדינמיקה החברתית של "המנחה חייב להיות פעיל והשחקנים רק מגיבים לו. הוא דואג לקדם את הסיפור, הוא דואג לחלק את הזרקור, הוא דואג שלכולם יהיה מקום להתבטא" – במשחקים ללא מנחה המשחק עצמו צריך לתת כלים בסיסיים לדברים האלה (והשאר, כמו בכל כינוס חברתי, כולל משחק תפקידים שיש לו מנחה, תלוי ברצון הקבוצה לשתף פעולה ולגרום למשחק לפעול. בלי זה אי אפשר).
מה עוד זה אומר בפרקטיקה? שהרבה מאוד משחקים בלי מנחה כוללים מעט חוקים, שבנויים היטב לכך שמישהו אחד יסביר אותם בקלות סביב השולחן אחרי שקרא אותם, או אפילו לקריאה משותפת סביב השולחן תוך כדי המשחק.
מה זה עוד אומר בפרקטיקה? שברוב משחקי התפקידים בלי המנחה השלב שבו עוברים מ"הכנות למשחק" ל"אנחנו בפעילות יצירתית משותפת כחלק מהמשחק" נוטה להיות מאוד קצר.
בשנה השקטה (משחק בו מספרים את סיפורה של קהילה שורדת לאחר אפוקליפסה), אחרי הסבר קצר כולם כבר תורמים רעיונות לטריטוריה הבסיסית של הקהילה. אחרי שמסיימים עם זה מיד ניגשים למשחק עצמו, בו כל שחקן בסבב זוכה לעשות כמה פעולות מוגדרות שמשנות ומקדמות את המשחק.
ב"פולו" (השליחות) של בן רובינס (משחק בו משחקים אחווה שיוצאת למשימה כלשהי, וצריכה ליישב בין הרצון להצליח במשימה לבין הפרשנויות השונות למשימה עצמה, הרצונות והשאיפות האישיים והמתחים האישיים בין הדמויות), מיד צוללים להגדרה משותפת של הקווסט אליו יוצאת האחווה, ויחסי הדמויות המתוחים, ומיד ניגשים לסצנות בין הדמויות להתמודדות עם הקווסט. רק המצאנו את הדמויות וכבר אנחנו שמים אותן בדרמה בין אישית.
ב"סליחה, האם אמרת קסם רחוב?" (משחק ליצירת עיר פנטסטית ופואטית) אנחנו פשוט מיד מתחילים ליצור את העיר, ושוב, כל שחקן מקבל תור לעצב אותה, ולפעמים גם תפקידים לשחק (בקסם רחוב מגלמים דמויות רק בסצנות ספציפיות. רוב הזמן מספרים את סיפור העיר ממעוף הציפור).
בקדרה (משחק בו משחקים צוות של מסעדת מכשפות משונה ואת הלקוחות שלה) מתחילים מיד ביצירה משותפת של המסעדה, יוצרים דמויות מהירות ביותר (כל דמות כוללת שני תפקידים במסעדה, שם וכמה מאפיינים מרשימה), ומיד ניגשים לסצנות מחיי המסעדה, בה כולם זוכים להיות צוות וגם לקוחות לפי תור.
וכן הלאה...
כל המשחקים שהזכרתי פה, ועוד רבים, הם משחקים ששיחקתי בהצלחה רבה עם אנשים בלי ניסיון קודם במשחקי תפקידים, וזה הצליח הרבה יותר, גם מבחינת החוויה וגם מבחינת איכות התכנים שנוצרו (התרשמותי הסובייקטיבית, כמובן) מכל משחק מונחה שאי פעם הרצתי למתחילים, שתמיד היו, בצורה כזו או אחרת, יותר בקצה של הספקטרום של "אני מבדר את הקהל". משחקי תפקידים ללא מנחה גם הפכו להיות חלק מרכזי מהמשחק בכל קבוצות המשחק שלי. גם כשלעצמם, וגם לעתים כחלק מקמפיין רחב (אני מאוד אוהב "לשנות פרספקטיבה" בקמפיין ולשחק במהלכו משחק או שניים בלי מנחה שישים את כולנו בפרספקטיבה שונה על עולם המשחק ויעשיר אותו ביצירה משותפת).
לנוכח החוויה הזאת, לפיה משחקי תפקידים ללא מנחה הם נגישים, אפקטיביים ומספקים, אני תמה על כך שנראה שהם לא משוחקים הרבה ביחס למשחקים מונחים. בהחלט ייתכן שהסיבה המרכזית לכך היא שאנשים לא שמעו עליהם, או אם שמעו לא הבינו ונרתעו. אבל אני מתרשם שהרבה אנשים פה כן התנסו במשחקי תפקידים בלי מנחה פה ושם, ואני תוהה מה המסקנות שלכםן? מה שיחקתם? מה היו החוויות שלכם? זה הפך להיות חלק משמעותי מעולם משחקי התפקידים שלכם או נשאר בצד? ואם נשאר בצד – למה?
עריכה אחרונה:
