<בכל מה שנוגע לאלים האלו שלו, מה שמשמח אותם צריך להחזיק אותנו על בהונותינו, כהן. אל תשכח, הם האויב>
"אריאל!" אמר קינסי בטון חד, הוא עמד עדיין על הרציף וגבו היה אל הספינה, במעקב אחר מבטו היה ניתן לראות את קו האופק בקצה השני של העיר מאפיל ומשחיר, עננים התקדמו...אך לא בדיוק התקדמו כמו שהם נוצרו בגל מתקדם, מתפתחים זה מתוך זה כמגיפה מהירת שלוחות.
"קינסי, עלה, מהר!" ענה לו הילד, שהיה כבר בחצי דרכו על הרמפה שדלנארק העמיד בין הרציף לספינה.
ברקים החלו להכות ברחבי הליופוליס הצפונית, לא נשמעו כל קולות מצוקה או יגון, העיר היתה ריקה, עם זאת נשמע רחש מתמיד של ציוצים לא אנושיים, צווחות גבוהות שכמעט והיו מעבר לטווח השמיעה האנושי. קינסי כיסה את אוזניו ודום יללה אל השמיים המשחירים.
"קדימה, בואו נצא מכאן!" נהם דלנארק ומשך את אנג'לו אל הסיפון הריק.
הנסיך הביט בו במבט נרגז, ואז הביט סביבו, "זהו, אנחנו מתים."
"תפסיק לנבא שחורות, ילד, אנחנו תיכף יוצאים מכאן." גער בו הנווד.
"לא, אנחנו לא. אנחנו תקועים כאן, כמטרה נייחת."
"מספיק, אנג'לו!" נזף דלנארק, "כל הגישה התבוסתנית הזאת לא עוזרת, אתה פוגע ב-"
אנג'לו הניח את ידו על פיו של הנווד וחסם את שארית המשפט, אז הרים את סנטרו והכריח אותו להביט מעלה, אל התורן העירום, "אם תפסיק לחיות בתוך הראש האדום שלך לרגע ותביט למעלה, אידיוט, אתה תבין שלגישה התבוסתנית שלי אין שום קשר לעובדה שלספינה הזאת אין מפרשים, ואם תביט למטה תראה שאין לה משוטים, מה שאומר שאין לנו איך להזיז אותה מכאן, מה שאומר שאנחנו תקועים, וזה- ידידי המצחין- אומר שאנחנו מתים."
.
