הגמד רטן שוב והביט באקטיביליוס, "אחד פה צריך חדר, אחד פה צריך משקה, ואז הם שם באים וסוחטים שיכר עם קשקושי נומים." הוא מלמל, "אבל לא קולטים שעל משקאות וחדרים צריך לשלם!"
"אני חושב שכבר אמרנו לך שהקוסם הזה שלכם עומד לשלם על הכל. " השיב הברברי ברוגז.
שחם העביר את ידו בשיערו לרגע, ואז ניגש אל הדלפק והוציא מפתח, "שניים בחדר, שמעת? שלא תתחילו לתפוס לי עכשיו את כל הפונדק המחורבן!"
-
"מאג, אני מעדיף." אמר רואן בחיוך והביט בליצנית, "ובכן, הושטת עזרה לעלמה נזקקת תמיד היתה סוג של מומחיות עבורי-" הוא צחק, ואז הפסיק וכחכח בגרונו, "מצטער, בדיחה פרטית. כן. מה אוכל לעשות עבורך, ידידתי המונוכרומטית?" אז הוא גם הביט לעבר פיליפ וגל, ששבו לשולחן. "אה, אישיי האמיצים, אני רואה שדגמתם את השיכר הגמדאי ושרדתם לספר על החווייה, מצויין." הוא נראה מאוד משועשע מעצמו.
---------------------------------------------------------
[בינתיים, באקדמייה הגבוהה לקסם וכישוף, אי שם על גבול מדבר המוות]
"ע"פ 'המילון המורחב למילים אנושיות מיותרות של גנומיש האשף'-
-
ההבדל בין מכשף לקוסם:
קוסם ימדוד, ישקול, יחשב ויסיק לפני שיטיל כדור אש,
מכשף ישרופ'ך ת'אימ-אימא על זה ששאלת על ההבדל בין מכשף לקוסם.
זהו השוני המהותי בין מכשף לקוסם.
-
עבדכם הנאמן מוצא שהנ"ל היא ההגדרה הכי מדוייקת בנמצא בעת הזו.
העובדה הראשונה שאחלוק עמכם, שאינה ידועה ברבים, היא שישנה אקדמייה ללימודים גבוהים לקסם וכושפות במדבר המוות הצחיח. עכשיו, כיצד מצליחים להחזיק אוכלוסייה שלמה של מכשפים וקוסמים צעירים באותו הבניין, מבלי שאבאלון כולה תצלול אל מעמקי השאול הבוערים? אני מאמין שאפילו האלים לא מבינים (ומי שחושב שזה חילול קודש, *שיעול*טרלוול*שיעול*, יכול לנשק את התחת החיוור שלי); עם זאת, אלו שכן יודעים על קיומה של האקדמיה יאמרו לכם שאם לא הוזמנתם אליה מלכתחילה, הסיכוי שלכם למצוא אותה שווה בערך לסיכוי של נום להוציא המצאה כלשהי שאין לה מספר גירסה בעל יותר מעשרים ספרות לפחות. רבים וטובים תהו על הסיבה לכך, ישנם אלו הטוענים כי האקדמייה בלתי נראית, ישנם אחרים (בעיקר קוסמים) שיגידו שהיא מתקיימת במימד מקביל, ההסבר עצמו פשוט הרבה יותר מכך.
מה שמביא אותי לעובדה השניה: האקדמייה, גבירותיי ורבותיי, פשוט משנה את מיקומה על בסיס קבוע. את הטכנולוגיה הזו שיכללו הקוסמים מבין המייסדים של המוסד המכובד, לה הם קראו 'הבהוב'. בחמש עשרה השנים האחרונות, לרוע מזלה של יחידת המהבהבים, המנהל המכהן היה מכשף בכל רמ"ח איבריו.
על כן-"
מכל חובותיו של מנהל האקדמיה הגבוהה לקסם וכושפות, ניהול ההבהובים היה בהחלט מבין החובות הפחות אהובות על ג'אקומו. אחת לכמה ימים האקדמיה היתה מרימה את כל יסודות מבניה המרשימים ומשגרת את עצמה למקום שהיה מעט יותר אקראי משההנהלה היתה מוכנה להודות. הסיבות לחילוף המיקומים היו רבות ומגוונות; אם בכדי למנוע ממציאתה של האקדמיה בידי מבקרים לא קרואים, פושטים נבאטיים או תולעי חול סקרניות, או במקרה האקראי של אפוקליפסה אפשרית. כך שלאחר שהגיעו השמועות על נפילתן של אוורגרין הבירה ויערות רות'סקאבין, חדר התיעול התמלא מיד בכל צוות ההבהובים.
"אנחנו מוכנים?" שאל ג'אקומו. המכשף עמד במרכז החדר המחומש הקטן והגבוה, שהיה בעצם מגדל נסתר בתוך בניין ההנהלה של האקדמיה. המנהל צפה בצוות הקוסמים בעוד אלו החליפו גבישים בשקעים שבקירות השחורים, בין השקעים נחרטה בקירות רשת של תעלות דקות וסימטריות, ובאלו שחיברו בין שקעים שהונחו בהם קריסטלים זרם נוזל זרחני בשני צבעים: בחלק מהתעלות זרם נוזל שזרח באור ביצות ירוק, ובאחרות- אור סגלגל. הצבעים גם הם שינו תעלות בכל פעם שהחליפו את הקריסטלים ביניהם חיברו. הקריסטלים עצמם הבהבו, כל קריסטל או קבוצה של קריסטלים היבהבו בקצב ובעוצמה שונה, חלקם הבהבו בקצב מהיר ואחרים נותרו כבויים רוב הזמן, ואז היו מבזיקים הבהוב של אור לשניה לא צפוייה.
"רק רגע, אדוני המנהל." אמר הקוסם היחיד בצוות שלבש גלימת שירות סגולה. "השמשות התלת הקסאטרומיות עדיין לא הגיעו לרמה האידיאלית להיתוך מטאפיזי."
"קוסמים ארורים..." מלמל המכשף, "זמן, מר גופרוסון, תן לי זמן!"
"אה..." הקוסם הביט בשאר הקוסמים בצוות, הם התלחשו ביניהם לכמה רגעים, עד שמר גופרוסון הבחין כי הקריסטלים הבהבו כולם הבהוב יחיד ואחיד, ואז כבו. "הו...הו! הו!! אנחנו מוכנים להבהוב, אדון מנהל!" הוא קרא בהתרגשות.
"...בחסד יותר מכישרון..." מלמל המכשף בקרירות, "בספירה לאחור שלי. שלושים ואחת...שלושים...עשרים ותשע...עשרים ושמונה...עשרים ושבע...עשרים ושש...עשרים וחמש..."
חמשת הקוסמים ניגשו לחמש פינות החדר וכל אחד מהם הוריד תליון מצווארו, בקצה כל תליון היה גביש דומה לאלו שעל הקיר, רק שהגבישים שלהם זרחו באורות יציבים שדמו ללהבות תכולות.
"חמש...ארבע...שלוש...שתיים...אחת."
אף אחד לא זז.
ג'אקומו מצמץ, "מה אתם עושים?"
הקוסמים הביטו זה בזה, והקוסם בגלימה הסגולה, גופרוסון, היה זה שדיבר שוב, "סליחה, אדון מנהל, התכוונת שב'אחת' נתחיל את ההבהוב, או שתאמר 'אחת' ו~אז~ נתחיל את ההבהוב?"
המנהל המזדקן התנשם, "בצעו את ההבהוב המחורבן!
"בחיי...בכל פעם מזויינ..."
כל הגבישים בחדר זרחו פתאום באור לבן מסנוור וג'אקומו כמעט שאיבד את מאור עיניו לפני שכיסה אותן בידו. אותה תחושה מבחילה תקפה אותו, כאילו בטנו התהפכה בקרביו בזמן שמישהו אחז בעמוד השדרה שלו, הפך את כל איבריו הפנימיים כלפי חוץ ואז החזיר אותו לאיך שהוא היה קודם. הוא נאחז במעקה שלידו נעמד בצורה אסטרטגית והקיא בתוך הדלי שהכין במעוד מועד.
"...כולנו כאן...?" מלמל בעודו מנגב את שפתיו החיוורות, "סתמו ת'פה." אמר לפני שאחד הקוסמים התחיל לדבר, "רק 'כן' או 'לא'."
הקוסמים הציצו אל תוך צג בדולח זוהר, שהוצב על העמוד המרכזי בחדר, ואז הביטו זה בזה בדאגה.
"..לא."
----------
[אי שם על גבול מדבר המוות, ללא האקדמיה לקסם וכישוף הפעם..]
היה זה בסביבות עשר בערב ששני התלמידים התעוררו בלבוש השינה שלהם, ישנים על שתי דיונות נפרדות, ללא חדרים, בניינים, חצרות, כיתות, מגדלים או אפילו מיטה סביבם, והתעוררו- להפתעתם הרבה- לקול יללות התנים.
הראשון מביניהם היה בחור בשנות ה20 לחייו, בעל עור חיוור, שיער שחור ופרוע, גבוה ורזה, עם פנים נעימות יותר מהפיג'אמה שלבש, שהיתה שחורה ועליה דפוס חוזר של גולגולות מחייכות וילדותיות למראה.
על הדיונה המקבילה ישן לו אלף צעיר, שיערו השחור סטור לכל הכיוונים מלבד פניו, ולגופו פיג'אמה תכולה ועליה עבודת ריקמה של כבשים. כשצינת ליל המדבר הכתה בו גופו הצטמרר לתנוחת עובר, וכשהתנים יללו- הוא התעורר. "אייץ', אווץ', איי, איי, איי, אייץ'!" האלף המתבגר רטן ברוגז, בעודו מתיישב בישיבה מזרחית, ושלף את מכנסיו מישבנו, "אני לא מאמין שנכנס לי חול לתחת!"
בחזרה לבחור עם הגולגולות. הוא קם, 'כולו הפוך משינה' והביט סביבו, "הממ... אני לא זוכר ששמתי מדבר בחדר... זה כנראה חלום..." הוא הסתכל שוב לצדדים, "לא... גם לא הגיוני, החלומות שלי מעניינים יותר מזה..." אז הסתכל הצידה, וקלט ילד על הדיונה ממול, "היי! אתה! כן כן.. אתה שם!... זה החלום שלך במקרה?"
"זה כל כך לא כיף.." האלף הצעיר המשיך לרטון, פוקח את עיניו הירוקות ומשפשף אותן בעצלתיים, כשהוא שמע את קריאתו של בן האדם, הוא השיב בפליאה והתרגשות, "שלום לך, בן אדם!! אתה בא לפה הרבה? זה החלום שלי? באמת?"
"אני שואל אותך! כי זה בוודאי לא החלום שלי!" הבחור התמתח ושפשף את עיניו, עדיין מנסה להילחם בפלונטר ההיגיון שהציק לו במאחורה של הראש, "אם זה היה החלום שלי אז לובסטר ענקי עשוי מגבינה היה לוקח אותנו מהמקום המשעמם הזה... "
"אין מצב!!" אוריאפוס אמר במבע המום, "לובסטר ענק מגבינה צהובה? זה חייב להיות טוב!!" אך אז האלף גרד את ראשו בבלבול ותהייה, "אבל..אני די בטוח שאני לא חולם כי אחרת היה מופיע פה לובסטר ענקי מגבינה צהובה שהיה לוקח אותנו לסיבוב.."
"היי, אל תעתיק חלומות! זה לא יפה..." הוא הלך בערך חצי דרך לכיוון הילד, "רגע.. אז אם אתה לא חולם... ואני לא חולם...." הוא נעצר, חשב קצת...הביט עוד פעם אחת מסביבו. רחרח את האיזור, ואז התכופף ולקח קמצוץ חול, מישש אותו בין אצבעותיו, טעם כמה גרגרים, ירק, גלגל את הלשון בפה, טעם את הטעם שהשאיר החול.. "מדבר." אמר בטון ענייני.
אוריפאוס נעמד על רגליו בעודו בוחן את הסביבה לאור ההצהרה של בן האדם, "אהה...כן, אני מאמין שזהו מדבר המוות, אבל..לאן האקדמיה נעלמה?" האלף ירוק העיניים שאל בחיוך מבולבל.
הפלונטר בראשו נפתר לפתע, "מה לעזאזל אני עושה במדבר?!" ההבזק הזה העיר אותו בבת אחת, והקוסם החל לחשוב, "הייתי באקדמיה לקסם לפני שהלכתי לישון..." הוא פנה אל האלף הצעיר, "תגיד.. גם אתה מהאקדמיה?"
"כן! אוריפאוס המאג לשרותך!" האלף חייך חיוך גדול יותר וקד קלות, "ומה שמך? אני לא חושב שיצא לי לפגוש אותך בעבר.."
"אה! מאג! נעים להכיר! נייג'ל סקאראגאס!, קוסם נקרומנסר, אני לא משרת, אבל אני אשמח להושיט יד תומכת כשצריך." נייג'ל אמר בטון הכי חברותי שאפשר להוציא מבן אדם בשעה כזאת של הלילה, בא לקוד קידה קטנה ולהוריד את הכובע, מבין מאוחר מידי שהוא בפיג'מה, ואין לו כובע, אז הסתפק בתנועה מטופשת עם היד.
"נעים עד מאוד להכיר!" אוריפאוס הסכים בהנהון נמרץ וחיוך גדול בעודו צועד לעברו של נייג'ל, "הממ..אין עלייך במקרה את השרביט שלך, נכון?"
"שרביט? הממ... אני לא חושב שיש עליי *משהו*! אני לא נוהג לישון עם חפצי קסם... אני בטוח שניסית פעם, אבל במקצוע שלי זה נוטה להיות קצת.... לא נוח."
"אוקי, אוריפאוס, מצב נתון - שנינו הלכנו לישון באוניברסיטה... שנינו קמנו *לא* באוניברסיטה. זה אומר שאו שאנחנו זזנו בלי שנדע, או שהיא זזה בלי שנדע... שתי האפשרויות לא מאוד סבירות, אבל זה המצב..." הוא הסתכל שוב על החול, רוצה להיות בטוח שהוא לא יוצא טמבל שהוא באמת מאמין שהם במדבר.
"אוי, אז..כן, גם לי אין אצלי את שלי.." אוריפאוס אמר במבוכה וגרד את עורפו, "הממ..תראה, יש לי רעיון! אולי תצטרף אליי לסליברוואלי? אמא ואבא שלי נמצאים שם והם יעזרו לנו לחזור בחזרה לאקדמיה! זה לא ממש רחוק ועכשיו זה לא כזה חם ללכת במדבר, רק צריך לשים לב שלא בועטים באבן או שנחש מזדחל בחולות או שתולעת אש מזנקת לנו משום מקום או שסתם נראה טעימים ללהקת תנים! קטן עלינו!" אוריפאוס אמר בחיוך גדול וכנה.
נייג'ל הביט באוריפאוס, מנסה לעכל את התיאור שלו, מנסה לחשוב על כל אפשרות אחרת שיש לו, ועל התוצאות של כל אחת מהן. "אוקי" הוא אמר לבסוף. "אם נמצא משהו מת בדרך אני אוכל אולי להשתמש בזה כדי לעזור לנו לא למות... לא שאנחנו נהרוג מישהו! חס וחלילה! זה יהיה לא בסדר."
"מעולה!!!" אוריפאוס קרא בהתרגשות אנרגטית, שאין לאיש מושג מהיכן נובע המקור לה, "אחריי!" הוא צעק אל האופק לאחר שאיתר את כיוון ההליכה, "אבל לא באמת, אתה יכול לצעוד לידי, זה יותר כיף! שמעת פעם על דוב קטן קטן בצבע אפור עם אף שחור ופחוס שאינו גדול מאצבע?"
"אז, דוב בגודל אצבע? לא, בחיים לא שמעתי על דבר שכזה... כן שמעתי על אצבע בגודל של דוב... אבל זה לא באמת נחשב, הא?"
"אז זהו, תהייתי אם אתה שמעת ותוכל לספר לי קצת יותר על זה." האלף הודה במבוכה, "בן כמה אתה? אתה לא בכיתה שלי, נכון?"
"הממ? אני בן 26, ולא סביר בכלל שנהיה באותה כיתה, הייתי זוכר את זה, הכיתה שלי קטנה ומלאה באנשים יבשים מוות, הכיתה בנויה בצורת מעגל כדי שאנשים לא יריבו מי ישב בפינה הרחוקה והאפלה עם הגלימות השחורות והקשוחות שלו..." נייג'ל צחקק, "הם נחמדים כשיוצא לך להכיר אותם... אבל אנשים כמוני מתבלטים שם כמו.... איש נורמלי בכיתת נקרומנסרים."
"בן 26? באמת? מא-גניב!" אוריפאוס אמר בהערכה, "אני בן 17 וגם אני לובש גלימה שחורה!" האלף הצעיר חייך, "רק..שאני לא מתחרה על מקום חשוך בכיתה ולא לובש אותה כרגע! ואני גם לא שמעתי על דוב קטן קטן בגודל של אצבע, אבל ביערות האלפים יש יצור קטן בגודל של קוף קטן שהפרווה שלו כולה אפורה ויש לו אוזני ארנב עגולות. אכן כן! קוראים לו..קו-וואלה! ונכון שהוא נשמע מגניב, אה?"
OOC:
*מזמין מדביר ליערות רות'סקאבין*
IC:
"קו-וואללה? לא.. מעולם לא שמעתי עליהם... אבל אני חייב לציין שיש יצורים *ממש* מוזרים בעולם! כאילו... אתה צריך לראות עם מה אנחנו עובדים בדרך כלל! נכון הכיתה של סוגדי השטן? מה שהילדים מזמנים בטעות וצריך להרוג אחר כך? זה חומר הלימוד שלנו." נייג'ל אמר וגלגל את עיניו.
וכך צעדו להם צמד התלמידים בכיוון מזרח, הרכסים הכסופים לא היו יותר מגושים ענקיים שהשחירו את קו האופק.