• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מקוון: צללים- רשומות השוטה [נסגר]

שוב.. כמו צופה מן הצד שאף אחד לא שם אליו לב- הביט דאז'יראל באירועים החולפים.
הראש של האיש אשר החשיב ידידו למסע טרלוול כראש השבט הגדול- עד כדי היותו כאל בעיניו.
הכרכרה שהגיע אליהם לבית המטבחיים, כרכרה שאמורה הייתה להיות בשליטתו של אביו של הנער המפונק בעל העיניים הלא תואמות- והתגלתה בשליטתם של כמה אנשים לא מוכרים- ואחד שהיה די מוכר.
שובו של אקטיביליוס היה מעין אור שנדלק שהחזיר אותו למציאות.
הוא חש כאילו הוא בחלום בלהות עד לרגע שבו כל החבורה שוב התאחדה- ועוד עם כמה אנשים לא מוכרים שנראו מספיק חשודים כדי להיות שודדים ותיקים שניסו לכבוש את הכפר הכבוש שלו.
הוא לא הגיב. אבל הוא היה בהכרה ומוכנות מלאה.
דאז'יראל הביט קדימה, דרוך, מוכן עם יד אחת על החרב, וניסה להתמקד בנהמותיה של החיה הענקית שירדה לעברם.. מעבר להצהרותיו של טרלוול לגבי קבורה נאותה, או השיחה שניהל הנסיך עם צמד השודדים בפוטניצאל.
הוא ידע שהמצב בין המפונק לאנשים האלו לא ייגמר בטוב- וברגע שהחיה תדחוף קדימה- הוא יהיה מוכן לדחוף בחזרה.
גם אם זה אומר להגן על המפונק.
עדיף לתקוף ראשון מאשר להביט לשטן בעיניים אחרי שהוא כבר טעם את טעם האש.
 
הנער שהתקרא אריאל הביט סביבו, במלווים הנוספים אשר יצאו מתוך החאן, בנשקים ובידיים המוכנות עליהן, וחייך במבוכה. "אבוי לי, רבותיי היקרים, נראה שחלה כאן אי הבנה קטנה. כפי שאמרתי-" הוא הגביר את קולו והנהן לעבר כל אחד מהם, "שמי הוא אריאל לייטסאבר, משרת מדרגה גבוהה לבית המלוכה של אוורגרין החדשה, ושושלת המלוכה הישירה לבית מיינהם, הסיבה היחידה שאיני עומד כרגע במחיצתו של מלכי היא שנשלחתי בכדי למצוא את בנו, למען התקווה הרעועה שהוא שרד- ו-הללו את האלים- אני רואה שכך קרה." הוא חייך אל אנג'לו, "עכשיו, אני מודה לכולכם על כך שהשגחתם על בטיחותו, אך זמני קצר ועל הנסיך להתלוות אליי אל מקום המבטחים. קדימה, נסיכי, יש לך חובות למלא, שרידי אומתך זקוקים לך."

אנג'לו הזעיף, "לא תודה, אני חושב שאשאר עם שכירי החרב שלי."

"הו, במחילה ממך, הוד מעלתך הצעיר, אל תקשה את עורפך, יש בכרכרה מים צוננים, נקטר פירות יער ומשקה קקאו שירוו את צמאונך, כמה פשטידות שעבדך הנאמן אפה בעצמו ו-" הוא חייך, "הפתעה קטנה שאני מאמין שתאהב. למען האמת, מדוע שלא נכבד את חבריך ה..."הוא הביט לרגע על בגדיו המינימליים והמשופשפים של דלנארק, "מגוונים, לפני שיצאו לדרכם? אני מאמין כי האירוע מצדיק לפחות שני בקבוקי יין טוב."
 
דלנארק נועץ באריאל מבט של תיעוב עמוק, "יין טוב באמת יתאים עכשיו, בייחוד כשאנחנו מורעבים, מיובשים ובאמצע המדבר. רעיון טוב, משרת." הוא מתקדם כך שהוא עומד טיפה לפני אנג'לו ובינו לבין אריאל, מעביר את מבטו אל אקטיביליוס, "אתה סומך על הילד הזה?"
ונניח כרגע לשאלה האם אני סומך עליך..
 
עיניו של אקטיביליוס נוצצות כאשר תשומת הלב מופנת אליו. "בוודאי שאני סומך עליו, הוא הביא אותי עד אליכם, והציל אותי ממוות מרעב וצמא. אני די בטוח שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, אין סיבה לדאגה "
 
אני ניגש אל אנג'לו ונעמד מאחוריו. בולע את רוקי ואת שארית הכבוד העצמי שלי. "נסיכי." אני אומר בקול חלוש כך שלא ישמע אותו אף אדם אחר.
"המלך לא היה שולח אדם אשר אינך מכיר. הוא לא היה שולח אדם בו אינך בוטח. אל תסמוך עליו. ניקח אותך בעצמינו אל הקוסם"
 
"והמסע הזה נעשה מהנה יותר מרגע לרגע.." לוסידה ממלמלת לעצמה, מביטה על החאן בשאת נפש. לבסוף נאנחת וסבה על עיקבותיה, צועדת לכיוון היציאה/כניסה של החאן ומצטרפת לשאר.
"אני נוטה להסכים עם פיליפ." לוסידה מציינת לאנג'לו לאחר כמה רגעים בעודה בוחנת במבטה את המשרת ועוזרו.
ואז מבחינה בכלב, "כלבלב חמוד. איפה קנית אותו? הוא בא בצבעים?"
 
ניקולאס הביט בליצנית לרגע, כשזו התייחסה אל הכלבה שלו ועיניו הירוקות ברקו בהבעה פרועה, "דום היא מיוחדת במינה." הוא אמר, "היו שם כלבים בכל הצבעים, אבל אף אחד לא היה כמוהה." הוא ליטף את הכלבה בידו.
בו ברגע נחת הרכב לצידו של אריאל. האלף בעל השיער החולי הניח את ידיו על ניצבי החרבות המעוקלות שלצידי חגורתו, מצר את עיניו לעבר הליצנית, צליל חיכוך מתכתי נשמע כששלף אותם מעט.
אריאל, מצדו, נראה נבוך יותר ויותר מהשתלשלות האירועים, וכאשר שמע את החרבות הוא עצם את עיניו לרגע, כאילו ביקש מאליו את הכוח והסבלנות להתמודד עם המתרחש. "קינסי, חברי הטוב, אנחנו בחברה ידידותית, האנשים הטובים האלו בסך הכל עושים כמיטב יכולתם להגן על נסיכנו."
"אנשים טובים..." מלמל האלף, "הבט, אריאל, הבט טוב." הוא החווה בראשו לעבר הליצנית, "אין שום דבר נחמד ביצור המתועב הזה שמולך."
"קינסי, שלוט בעצמך!" הילד נזף בו, "אתה מתנהג בגסות רוח! אני מתנצל בשם ידידי, גבירתי ה...ססגונית." הוא חייך במבוכה, "קינסי הוא אלף פשוט, שומר ראש, הוא מעולם לא אומן במיומנויות דקות כגון תרבות שיחה או הסברת פנים."

"דאגתו של דודני מובנת לחלוטין, אך מיותרת." לוסידה השיבה בחיוך משועשע ואז חזרה להביט בניקולאס וכלבתו.
"היא די גדולה. האם היא הכלאה או גזע טהור? מעולם לא ראיתי יצור מרשים כל כך." הליצנית משיבה בהתפעלות, "ועל פי החיבה וההגנה שאתה מפגין, אני משוכנעת שאין זה חד צדדי."

"מיותרת כמו שאני גובלין מחפורות." קינסי סינן, "היא נקבה, אתה יכול להיות בטוח שהמפלצות האלה לא משריצות שום כלבה מזויינת מבלי-"
"קינסי!" אריאל הביט בו במבט מזועזע, "אמרת מספיק! עכשיו, אם אינני טועה, יש לך תפקיד למלא!" הוא הצביע אל גג הכרכרה.
האלף הביט בו בזעם, "אתה חושב שאני אעלה למעלה בזמן שהדבר הזה עומד פה-"
"קינסי!" צעק הילד והצביע שוב אל גג הכרכרה.
אז עשה האלף דבר מאוד מוזר, על אף שהנער לא הגיע אפילו לגובה כתפיו, הוא פשוט הביט בו בכעס ואז פנה בחזרה אל הכרכרה, מטפס אל הגג בעודו ממלמל. לאחר שהתיישב שם, מיקד את מבטו באלפית האפלה ולא הסיט אותו לרגע.

אריאל התנשם וקד לעברה של האלפית, "אני מתנצל, שוב, על ההתנהגות הבלתי נסבלת של חברי, דעות קדומות הן עניין מכוער." ואז פנה בחזרה אל אנג'לו, "רבותיי, נסיכי, אני מבין ומקבל את החשדנות, אף מברך עליה שכן היא מצביעה על התפקחותך המשמחת ועל רגש הנאמנות שפיתחו מציליך בהשראתך, ללא ספק."

הנסיך הצעיר הקשיב בשקט לדבריהם של דלנארק, אקטיביליוס, פיליפ, לוסידה ולבסוף אריאל, לאחר דיבר. "לא מכיר אותך, אריאל. אני עשיתי את ההחלטה שלי, הקוסם המלכותי מחכה בסילברוואלי ואני- שלא כמו אבי הפחדן- מתכוון לפנות אליו, בכדי שימצא פתרון שלא יסתכם במחבוא באיזו מערה מטונפת." הוא מביט לרגע בכרכרה, "אתם יכולים לשמור אותה, אין שם מספיק מקום עבור שכירי החרב שלי. יש פה מספיק גמל-" הוא עצר, מכיוון שהבחין בצל מכונף שחלף מעליהם.

כעשרים לטאות מכונפות הופיעו בשמיים הבהירים, הלטאות לא היו גדולות כדרקונים, ומבנה גופן שונה- היה קטן בהרבה וצר, בעל כנפיים רחבות וזנב ארוך וגמיש, ראשיהן- שקודקודיהם התארכו למעין קרניים עבות, הסתיימו במקורים ארוכים וחדים.
"קרולואים..." מלמל אריאל בהשתאות. "קינסי!"
הלטאות הירוקות, שהרכיבו על גביהן דמויות גבוהות, החלו לחוג מעל החאן ולהנמיך את מעופן, מתכוננים לנחיתה.
האלף זינק בחזרה אל החול, ואז פנה אל הכרכרה, שולף רובה קשת.
"לא!" מיהר אנג'לו לומר, "לא, הם לא אוייבים, אני מכיר אותם."
 
"אני חושב." ענה אנג'לו לפיליפ, "אני כמעט בטוח."

"אתה כמעט בטוח? אבל, נסיכי.." החל אריאל לומר.
לפתע דומיבר, הכלבה הגדולה, החלה לנהום לעבר השמיים.

בזה אחר זה נחתו הלטאות ורוכביהן, הקרולואים- כפי שנראו ממרחק- היו לטאות מכונפות וארוכות גוף, הרבה יותר גמישות מהדרקון הממוצע, מבנה עצמותיהן הזכיר במעט את זה של הנשרים הגדולים, במיוחד הדרך שבה התכופפו רגליהן האחוריות, זנביהן היו ארוכים ונקיים מקרניים ומקורותיהם הארוכים והחדים היו צבועים באדום עז, כאילו הרגע שלפו את ראשיהן מדליים ענקייים של דם. עיניהן שחורות לגמרי, בורקות לאור השמש, וגופן ירוק לגמרי, לא קשקשים כיסו אותם, אלא עור ירוק וגמיש.

הכלבה הגדולה לא הפסיקה לנהום, ולנהימות הוסיפה נביחות רועמות ומרתיעות, קול נביחותיה הדהד למרחקים. רוכבי הקרולואים ירדו אל האדמה בזה אחר זה, כולם גברים, גבוהים, צעירים למראה, משקפות כהות זגוגית הסתירו את עיניהם. לא היתה להם תלבושת אחידה, מלבד צמידי זרוע עשויים כסף עתיק ומשובצים באבני אודם, אבל הדבר שאיחד אותם היתה הקודרות שבהם. בגדים כהים, עורות חיוורים, צבעי שיער שהיו שונים ועם זאת כהים באותו האופן, כאילו מישהו או משהו שאב את הצבעים מתוכם. הרוכבת האחרונה לרדת מהקרולוי, לעומת זאת, כמעט סינוורה את החבורה בכמות הצבע שהיתה בה.

עורה היה צחור, כן, אבל הוא בהק לאור השמש, שיערה היה אדום כדם, נופל לכתפיה בתלתלים מושלמים, אשר החליפו גווניהם כנחושת איכותית, פניה הצעירים היו מושכים לא פחות מאיורייה של דיאנה, אלת התשוקה והציד, ומרשימים באותה המידה. החל מהעיניים הגדולות והירוקות, השפתיים האדומות והמעוצבות, וכלה בלחייה הסמוקות, סנטרה העדין וצווארה הברבורי. לגופה הדק היא לבשה שמלת כותנה לבנה, בתולית למראה, ורגליה החטובות נראו מבעד לשסעים בעודה צועדת לקראתכם. אפילו עיניו הפרועות של ניקולאס עזבו את כלבתו לרגע, בכדי לבהות בה.

"אלכסנדרה." אמר אנג'לו, בולע את רוקו, "אחותו הצעירה של הקוסם."

האישה הצעירה הנהנה לעבר אנשיה הקודרים, ואלו פנו בצעידה מהירה אל תוך החאן, מפרידים בדרך נאדים ומיימיות מאוכפיהם. אז היא צעדה לעבר הכלבה הנובחת ועצרה לצידה, מושיטה את ידה.
"אה, עלמתי, לא הייתי מציע לך-" החל אריאל לומר.

אלכסנדרה חייכה אליו ואז הביטה בעיניה של הכלבה המשתוללת, ולאחר שזו פסקה מנביחותיה באופן די פתאומי, היא ליטפה את ראשה בחיבה.
"נסיכי, אני מאמינה שאחרית הימים הגיעה." אמרה האישה בקולה המתנגן, שהועמק רק במעט מפאת טונה המשועשע.
"מ'זתומרת?"
"נראה שמצאת לעצמך כמה חברים."
 
"אז..לטאות מעופפות, אה?" לוסידה מציינת בהתרשמות, מניחה את ידיה על מותניה ומטה מעט את ראשה הצידה, "תמיד תהייתי איך זה לרחף על אחת. כמה יעלה לי סיבוב מסביב לחאן?"
 
דאז'יראל צפה מאחור במחזה..
הוא צפה בעוד אריאל ניסה לשכנע בחלקלקות לשון את הנסיך להצטרף אליו- לא ידע אם למטרה שקרית כלשהיא? או האם דבר אמת.
כל שידע היה- שהבחור הגדול והכלבה, כנראה מפחדים מהמשרת הקטן בגלל סיבה טובה. האריאל הזה מחביא יותר ממה שנראה לעין.
אבל לא היה לו זמן להחליט על מי יפקח עין יותר גדולה.
על אריאל, משרתו ניקולאס, הכלבה הגדולה שאת שמה לא טרח לנסות ללמוד, ונהג המרכבה שהמקרה איתו היה זהה, או את צבא רוכבי הלטאה שהתקדם לעברם.
ברגע שירדה האישה מרהיבת המראה- נמאס היה לו לעמוד בצד מנגד לשלל האירועים ששטף אותם..
"אז תנו לי להבין- אתם רוצים שהנסיך יצטרף אליכם", אמר בעודו פונה לאריאל, ניקולאס והנהג, ואז הסתובב והמשיך- "והוא- לא מסכים לבוא איתכם, כי הוא רוצה לפגוש את הקוסם..", הוא שוב פנה לכיוון השלישי- אל עבר היצור הנשי-" ועכשיו, אחותו של הקוסם מופיעה מלווה בצבא של רוכבי לטאות?"
הבלבול ניכר על עיניו.
חוסר החלטיות בולט לנוכח העובדה הברורה- שהוא לא סמך על מי שהוביל אותם, אבל כרגע- נוספו גורמים למשוואה, גורמים שנראו אפלים יותר ממנהיגם הצעיר.
הוא החליט בכובד ראש מה עליו לעשות.
הוא התהלך מאחורי הנסיך הצעיר ולחש "שנינו יודעים שאני לא מחבב אותך, אבל הגעתי להחלטה שמהלך המסע שלך- את האויבים שלך אנחנו לא הולכים לחבב עוד יותר.." הוא נאנח בכבדות ראש וסיכם- "אני מאחורייך, רק תגיד מה לעשות וזה יתבצע.."
 
אני עומד בשקט מאחורי אנג'לו.
בוחן את תגובתם של האנשים מן הכרכרה להופעת צבא הלטאות מן השמיים. אני מתעקב במבטי על אותו אדם שברח איתנו מן העיר.
הוא התנגד כה בנחרצות להצטרף לילדון במציאת הקוסם... למה הוא פה עכשיו?.
לאחר מכן אני בוחן את האישה אשר הוצגה כאחותו של הקוסם. אלכסנדרה.
"שנצא כעת?" אני שואל בקול כהמשך להלצתה של לוסידה.
"או שנלך ברגל כל עוד הם ישמרו על גבינו זה מסכינו של זה" אני אומר חלושות כך שרק הסובבים אותי ישמעו.
 
"לבי מתמלא בחדווה שאין לה סוף." ענה אנג'לו על הצהרת הנאמנות של דאז'יראל, ואז נאנח, "בבקשה...מספיק עם הבדיחות, אני לא חושב שהשכל שלי מסוגל לעמוד בעינויים נוספים." הוא מלמל והביט באלכסנדרה, שפנתה בינתיים להביט בפיליפ בסקרנות מחוייכת. "אנחנו בדרך לפגוש את אחיך ולבקש את עצתו."
"מה? את רואן? בשביל עצה?" היא שאלה בטון מופתע מעט.
"כן...אני יודע, אחרית הימים." הנסיך גלגל את עיניו, "תוכלו לקחת אותנו לשם?"
"נסיכי, עליי למחות." אריאל אמר, "אני בספק אם אביך היה מאשר, אנחנו לא יכולים פשוט לעלות על המפלצות האל-"
"אל דאגה, אריאל, לא היתה לי שום כוונה לצרף אותך."
אלכסנדרה הרהרה בכך לרגע, "אני לא בטוחה, הוא נמצא בסילברוואלי, נכון? זה די מחוץ למסלול שלנו.." היא הביטה שוב לעבר החאן, אנשיה עדיין היו בתוך גבולות החומה. "מצד שני, לא אוכל בדיוק לתת לכם לגווע כאן במדבר, נכון? מי האנשים האלו, אנג'לו?" היא הביטה בליצנית, דלנארק, דאז'יראל, אקטיביליוס, אריאל ושני חבריו, הכלבה ולבסוף בפיליפ, "מעולם לא ראיתי אותך מסתודד עם חבורה כל כך..." חיוך עלה על פניה, "מעניינת."

"מרתקת." בן המלוכה ענה ביובש.
 
"כפי שידידי פה הדגיש" אני אומר ומחווה בראשי אל דלנארק. "אי אפשר להתעלם מן העובדה שאתם... או, ותסלחו לי על דיוקי, היצורים עליהם הגעתם לכאן מעניינים למדי. אם יש למלך כוחות שכאלו, מדוע לא דאג להצלתה של אוורגרין החדשה?" אני אומר ומסיים את השאלה בטון נפגע מעט
השאלה אמנם נועדה לדלות מידע שונה... אבל באמת... למה?
 
IC:
אלכסנדרה חייכה אל דלנארק ואז אל פיליפ, "כל כך הרבה שאלות, אנחנו לא משמשים כחלק מחיל המצב של מלוכת אוורגרין, אנשיי ואני שייכים לארגון פרטי שפשוט היה באזור. עם זאת, אני מאמינה שלחיל המשמר של אוורגרין אמורים להיות כמה דרקונים במכלאות...אין לי מושג מה קרה להם. באשר למחוז חפצנו..." חיוכה דועך מעט, "אני לא מאמינה שזה עניינכם."

"והיא עדיין לא ענתה על מהות הארגון הזה שלהם." אריאל אומר, "נסיכי, האינך רואה? אסור לך לבטוח בה, היצורים האלו אינם דרקונים או בהמות שמיים." הוא החווה לעבר הקרולואים, "אלו הם שדים, מהסוג שמזמנים ממדורי הגיהנום!"
"כן, תשאלו אותה," נהם קינסי והצביע על הליצנית, "היא אמורה לדעת כל מה שיש לדעת על זימונים מהשאול."
"קינסי, ידידי, אם אזדקק לעזרתך, אבקש אותה."
האלף נשף בהתרסה מאפו.

"כן..." מלמלה אלכסנדרה, "טוב, אתה, כמובן, לא מחוייב 'לבטוח בי', נסיכי, במילא הטובה הזו שאתה מבקש תקשה עליי."
"אני הנסיך שלך!" התרעם אנג'לו.
העלמה קדה בראשה בקלילות, "ואלו הם הקרולואים שלי."

OOC:
הוספתי רוסטר לדמויות שהיו או הוזכרו עד עכשיו במשחק, הוא נמצא בהודעת הפתיחה שלי, בעמוד השני.
 
אנג'לו הביט בדלנארק בכעס, נרגז על כך שהנווד הקשה על סגירת ה'עסקה', "אמרתי לכם כבר, היא אחותו של הקוסם המלכותי, היועץ למלך, אורחת קבועה בחצר המלוכה, מה עוד אתה רוצה?"

"זה בסדר, נסיכי, בהתחשב בנסיבות- רק הגיוני שחבריך ירגישו מעט לא נינוחים." היא אמרה, "נעים להכיר, אלכסנדרה פאסיל, אחותו של רואן פאסיל...או רואן פרדר'און, כפי שהוא קורא לעצמו היום. האנשים שאוספים צידה ברגעים אלו הם אנשיי, חברי הגילדה שלי. אף על פי שלא היינו תושבים רשמיים באוורגרין החדשה, המלך היה נדיב מספיק לאפשר לנו לעצור מדי פעם על אדמותיו, ועל כן בנו היהיר מאמין שזה מקנה לו זכות על שותפיי המכונפים." היא הביטה לרגע על הקרולואים, מחייכת חיוך שליו, "האם סיפקתי את תאבונך, אדוני החקרני?" את השאלה היא הפנתה אל דלנארק.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

לפני שנה וארבעה ימים התחלנו את משחק הפורום המצוין של פרגרין השני -הצד האפל של הירח
בבקשה בבקשה לא שוב.
בדיוק כשאנחנו חושבים שראינו הכל באימה, מגיע סשן קת'ולהו מס' 70 - אימה באוריינט אקספרס.
מתחיל בפעם הראשונה את המסע המופלא של עולם הדיסק!
הרגע שמתי לב, אתמול בדיוק, לפני שנתיים הצטרפתי לפורום!
חזרה
Top