Lazaros L.
פונדקאי מהשורה
דלנארק מביט בנער, "אפילו כשאתה מתנהג כמו בן אדם אתה עושה את זה כמו פרחח?" הוא מניע את ראשו באי אמון וממשיך לאכול, לא נראה שהחריכה על הבשר מפריעה לו, הוא אוכל במהירות ובתיאבון. "צריך לשמור בלילה, לא?"
מקוון: צללים- רשומות השוטה [נסגר]
- מחבר/ת הנושא The Fool
- תאריך התחלה
LightSword
פונדקאי מהשורה
"אני אקח את המשמרת הראשונה.. אני מעדיף לסיים עם זה עכשיו.." אמר דאזיראל בנחישות- כשלמעשה- כל מה שרצה- הוא לשים עין על הנסיך.. הוא לא מכיר אותו, לא רוצה להכיר אותו וגם לא סומך עליו- והוא יעדיף לראות אותו נרדם לפני שהוא עצמו יירדם. בנוסף- הוא בטח נסיך- הוא ינסה להתחמק מזה כמו דבורה מאש.
Lazaros L.
פונדקאי מהשורה
"אם כך תעיר אותי למשמרת השניה" אומר דלנארק לדאז'ריאל ובין נגיסה לנגיסה מוסיף לשאר הקבוצה "אני מציע שכל מי שלא שומר ינסה לישון בלילה משום שמחר עומד להיות יום מאד ארוך". הוא מסיים את המשפט במבט חטוף לעבר פיליפ פיין וחוזר לבשר שלו.
The Fool
פונדקאי פעיל
OOC:
אחת מבין כמה הודעות שאני אפרסם.
IC:
במהלך שמירת חצות, משמרתו של טרלוול הקרוי 'גל', בן המדבר הביט בשלושה דברים שהניח בחול מולו- עצמות שאסף משאריות ארוחת הערב, פיסות בשר שלא בושלו והפגיון שלו. הוא הביט בידו שלו לרגע ואז הניע את ראשו לשלילה, פונה אל הישן הקרוב ביותר אליו- שהיה פיליפ פיין- ומעיר אותו.
כאשר פיין חש את המגע על גופו הוא התעורר אך השאיר את עיניו סגורות, מקשיב לרחשים סביבו ולאחר מספר רגעים פקח את העיניים, "מי שם?" הוא אמר בחדות.
"אני." נשמע קולו האטום של גל, "מצטער שהייתי צריך להעיר אותך בשעה האת."
פיליפ בתגובה התיישב, "קרה משהו?" שאל וסרק את האזור סביבו, בודק אם השתנה דבר מה מאז שעצם את עיניו, אך ככל שיכל לראות, כל חבריהם למסע ישנו שנת ישרים.
"לא," ענה שחור הגלימות, "אבל אני צריך את העזרה שלך, וזה לא ישמע לך הגיוני."
פיליפ יישר את מבטו אל עבר גל, בפעם הראשונה מאז שהעיר אותו, "אני מקשיב." אמר וחשדנות נמהלה בקולו.
"בלי קסם נמות, זה פרט מאוד פשוט. אני לא אצליח להגיע למקום בו נוכל להשיג מים מבלי לערוך טקס מסויים." אמר גל, "אתה מבין?"
"לא." ענה השני, "אבל אני נכון להקשיב."
"זה יספיק." אמר הראשון, "כדי שהטקס יצליח, אני צריך להשתמש בנוזל גוף טהור. דם. אני יכול לשפוך מעט משלי, אבל זה יהיה חלקי."
פיליפ סרק במבטו את האזור סביב גל ואת ידיו, מחפש אחר סכין או כלי חד אחר- מבלי להזיז את ראשו.
"לכן אני צריך גם את עזרתך." גל אמר בטון רגוע, כמעט אדיש.
"היה אידיאלי להשתמש במעט דם מכל אחד, אבל ההמוניות תהרוס את הטקס בעצמה. לכן רק אתה, למקרה ואתה תוהה."
"ומה רע בדמך שלך?" שאל פיליפ.
"אם אני אשפוך כמות שתאפשר לקיים את הטקס באופן מושלם, אני אסכן את עצמי." אמר גל, "וחוץ מזה, זה יגביל את הטקס אליי, אני צריך שהוא יהיה תקף גם לגבי האחרים."
"אז אתה מציע לסכן אותי?" מבטו של פיליפ התמקד בעיניו של גל.
"לא. כמה מסוכן לשפוך מעט דם מאדם? לא ממש." הסביר בן המדבר, "כמות כפולה עלולה להזיק, חצי כמות מכל אחד, זה מה שאני צריך."
"לא." סיכם פיליפ.
"הסבר."
"אתה לא הולך לשפוך את דמי בשביל טקס אפל זה או אחר. אני מוכן לקבל אותו. אני מוכן אפילו לשתות את המים שיפיק, אם לא תהיה בידיי ברירה אחרת, אבל לעולם לא אקריב את נשמתי לאפלה." אמר פיין.
"לא דיברתי על נשמתך." אמר טרלוול, "אני צריך כמות קטנה למדי של נוזל גוף טהור."
"לא." אמר פיליפ נחרצות, "תבקש ממישהו אחר." בכך הוא נשכב בחזרה על החול ועצם את עיניו.
"כבר גרמתי נזק לעצמי, אתה רוצה שאחמיר אותו? בלעדיי כולכם תמותו במדבר, בלי הטקס הזה כולנו נמות. לא יהיה לטקס הזה שום תוצר גשמי שתצטרך להימנע ממנו." גל החל להתרגז, "אתה מסכן אותי ובכך את כולכם, בכך שאתה מסרב לי! אני מאחל לך שינה טרופת סיוטים על כך!"
בן המדבר התנשם בשקט והביט בסרבן בעוד זה נרדם לאיטו.
לאחר שהיה בטוח כי פיליפ כבר לא היה בהכרה, החל טרלוול בטקס. תחילה הוציא את גביע המים ששמר מהפונדק וחבילה של עלים יבשים, את אלו עירבב במים והמתין. אז ניער את הגביע המכוסה פעם אחרונה ושתה את הנוזל, מעווה את פניו ונותן לעשבים הקדושים להביא אותו לידי התעלות, בעודו סופר לאחור באיטיות.
אז שלח את ידיו בעיניים עצומות והחל לזרוק את העצמות והבשר אל תוך האש, שואף את העשן אל ריאותיו בעודו ממלמל את מילות הטקס העתיקות. ידו האחת לקחה את הפגיון בעוד השניה הושמה מעל ללהבה הרוחשת, פניו נעוו בכאב אך הוא ידע שכאב נוסף עומד להגיע, ואז הוא ביצע חתך נקי, מהיר, לרוחב פרק היד, נותן לדמו להישפך.
הלהבות רחשו ותססו תחת הדם, ובן המדבר מיהר לחבוש את הפצע באמצעות פיסת בד שהכין מראש, אז המשיך את תפילתו, בעו ד העשן העולה מהלהבות נעשה דק יותר ויותר, מעננים עבים הפך לסלילים שחורים וחיים כמעט שריחפו אל החשיכה השחורה שמעל. רוח קרה נשבה על פניו של הכוהן ונשאה איתה לחישה רכה.
הוא פקח את עיניו, כדי לראות את סלילי העשן הדקים מופרעים על ידי הרוח, ולחישתה-
"טרלוול..." לחשה הרוח בקול שאין לו צליל, "...כהן...בוא אליי."
עיניו של טרלוול עקבו אחר כיוון הרוח, ובאחת הוא קם והחל מדדה אל תוך החשיכה.
שארית הלילה היתה עבור טרלוול כמראת נבואה מנופצת, כאשר כל שבר חשף בפניו שלב אחר במאורעותיו. תחילה ראה את עצמו נופל, נפילה ארוכה ואיטית מאוד, אל קרקע קשה. אז מצא את עצמו נאבק באדמה, בעוד זו שלחה את גרורותיה אחריו ואיימה לעצור בעדו, אך הוא המשיך, מדמם וממשיך, רץ מסלע אל סלע. בשלב הבא הוא מצא את עצמו אל מול שלד אדם שנח על במת אבן צרה, נאבק בעצמות בעודו מנסה לפתוח את כלוב הצלעות העקשן. אז, בעודו רץ החוצה, נזכר שראה את העצמות רוקמות בשר וגידים.
הדבר האחרון שטרלוול זכר היה כמה מבורך הרגיש כאשר הניח את ראשו על החול ושקע בשינה לבסוף.
OOC:
המשך יבוא
אחת מבין כמה הודעות שאני אפרסם.
IC:
במהלך שמירת חצות, משמרתו של טרלוול הקרוי 'גל', בן המדבר הביט בשלושה דברים שהניח בחול מולו- עצמות שאסף משאריות ארוחת הערב, פיסות בשר שלא בושלו והפגיון שלו. הוא הביט בידו שלו לרגע ואז הניע את ראשו לשלילה, פונה אל הישן הקרוב ביותר אליו- שהיה פיליפ פיין- ומעיר אותו.
כאשר פיין חש את המגע על גופו הוא התעורר אך השאיר את עיניו סגורות, מקשיב לרחשים סביבו ולאחר מספר רגעים פקח את העיניים, "מי שם?" הוא אמר בחדות.
"אני." נשמע קולו האטום של גל, "מצטער שהייתי צריך להעיר אותך בשעה האת."
פיליפ בתגובה התיישב, "קרה משהו?" שאל וסרק את האזור סביבו, בודק אם השתנה דבר מה מאז שעצם את עיניו, אך ככל שיכל לראות, כל חבריהם למסע ישנו שנת ישרים.
"לא," ענה שחור הגלימות, "אבל אני צריך את העזרה שלך, וזה לא ישמע לך הגיוני."
פיליפ יישר את מבטו אל עבר גל, בפעם הראשונה מאז שהעיר אותו, "אני מקשיב." אמר וחשדנות נמהלה בקולו.
"בלי קסם נמות, זה פרט מאוד פשוט. אני לא אצליח להגיע למקום בו נוכל להשיג מים מבלי לערוך טקס מסויים." אמר גל, "אתה מבין?"
"לא." ענה השני, "אבל אני נכון להקשיב."
"זה יספיק." אמר הראשון, "כדי שהטקס יצליח, אני צריך להשתמש בנוזל גוף טהור. דם. אני יכול לשפוך מעט משלי, אבל זה יהיה חלקי."
פיליפ סרק במבטו את האזור סביב גל ואת ידיו, מחפש אחר סכין או כלי חד אחר- מבלי להזיז את ראשו.
"לכן אני צריך גם את עזרתך." גל אמר בטון רגוע, כמעט אדיש.
"היה אידיאלי להשתמש במעט דם מכל אחד, אבל ההמוניות תהרוס את הטקס בעצמה. לכן רק אתה, למקרה ואתה תוהה."
"ומה רע בדמך שלך?" שאל פיליפ.
"אם אני אשפוך כמות שתאפשר לקיים את הטקס באופן מושלם, אני אסכן את עצמי." אמר גל, "וחוץ מזה, זה יגביל את הטקס אליי, אני צריך שהוא יהיה תקף גם לגבי האחרים."
"אז אתה מציע לסכן אותי?" מבטו של פיליפ התמקד בעיניו של גל.
"לא. כמה מסוכן לשפוך מעט דם מאדם? לא ממש." הסביר בן המדבר, "כמות כפולה עלולה להזיק, חצי כמות מכל אחד, זה מה שאני צריך."
"לא." סיכם פיליפ.
"הסבר."
"אתה לא הולך לשפוך את דמי בשביל טקס אפל זה או אחר. אני מוכן לקבל אותו. אני מוכן אפילו לשתות את המים שיפיק, אם לא תהיה בידיי ברירה אחרת, אבל לעולם לא אקריב את נשמתי לאפלה." אמר פיין.
"לא דיברתי על נשמתך." אמר טרלוול, "אני צריך כמות קטנה למדי של נוזל גוף טהור."
"לא." אמר פיליפ נחרצות, "תבקש ממישהו אחר." בכך הוא נשכב בחזרה על החול ועצם את עיניו.
"כבר גרמתי נזק לעצמי, אתה רוצה שאחמיר אותו? בלעדיי כולכם תמותו במדבר, בלי הטקס הזה כולנו נמות. לא יהיה לטקס הזה שום תוצר גשמי שתצטרך להימנע ממנו." גל החל להתרגז, "אתה מסכן אותי ובכך את כולכם, בכך שאתה מסרב לי! אני מאחל לך שינה טרופת סיוטים על כך!"
בן המדבר התנשם בשקט והביט בסרבן בעוד זה נרדם לאיטו.
לאחר שהיה בטוח כי פיליפ כבר לא היה בהכרה, החל טרלוול בטקס. תחילה הוציא את גביע המים ששמר מהפונדק וחבילה של עלים יבשים, את אלו עירבב במים והמתין. אז ניער את הגביע המכוסה פעם אחרונה ושתה את הנוזל, מעווה את פניו ונותן לעשבים הקדושים להביא אותו לידי התעלות, בעודו סופר לאחור באיטיות.
אז שלח את ידיו בעיניים עצומות והחל לזרוק את העצמות והבשר אל תוך האש, שואף את העשן אל ריאותיו בעודו ממלמל את מילות הטקס העתיקות. ידו האחת לקחה את הפגיון בעוד השניה הושמה מעל ללהבה הרוחשת, פניו נעוו בכאב אך הוא ידע שכאב נוסף עומד להגיע, ואז הוא ביצע חתך נקי, מהיר, לרוחב פרק היד, נותן לדמו להישפך.
הלהבות רחשו ותססו תחת הדם, ובן המדבר מיהר לחבוש את הפצע באמצעות פיסת בד שהכין מראש, אז המשיך את תפילתו, בעו ד העשן העולה מהלהבות נעשה דק יותר ויותר, מעננים עבים הפך לסלילים שחורים וחיים כמעט שריחפו אל החשיכה השחורה שמעל. רוח קרה נשבה על פניו של הכוהן ונשאה איתה לחישה רכה.
הוא פקח את עיניו, כדי לראות את סלילי העשן הדקים מופרעים על ידי הרוח, ולחישתה-
"טרלוול..." לחשה הרוח בקול שאין לו צליל, "...כהן...בוא אליי."
עיניו של טרלוול עקבו אחר כיוון הרוח, ובאחת הוא קם והחל מדדה אל תוך החשיכה.
שארית הלילה היתה עבור טרלוול כמראת נבואה מנופצת, כאשר כל שבר חשף בפניו שלב אחר במאורעותיו. תחילה ראה את עצמו נופל, נפילה ארוכה ואיטית מאוד, אל קרקע קשה. אז מצא את עצמו נאבק באדמה, בעוד זו שלחה את גרורותיה אחריו ואיימה לעצור בעדו, אך הוא המשיך, מדמם וממשיך, רץ מסלע אל סלע. בשלב הבא הוא מצא את עצמו אל מול שלד אדם שנח על במת אבן צרה, נאבק בעצמות בעודו מנסה לפתוח את כלוב הצלעות העקשן. אז, בעודו רץ החוצה, נזכר שראה את העצמות רוקמות בשר וגידים.
הדבר האחרון שטרלוול זכר היה כמה מבורך הרגיש כאשר הניח את ראשו על החול ושקע בשינה לבסוף.
OOC:
המשך יבוא
The Fool
פונדקאי פעיל
OOC:
עיכוב קל.
מצטער על זה, התעצלתי קצת ביומיים האחרונים, צריך עדיין לסכם את מה שקרה עם אקטיביליוס בזמן הזה. את היום הבא אני אעביר ללא תקריות מיוחדות אצלכם, אם למישהו יש בעיה עם זה- תדברו איתי בפרטי.
חכו להודעה הבאה שלי...
השוטה, לא ידעתי שהמשחק הזה יהיה 95% הודעות שלי -_-
עיכוב קל.
מצטער על זה, התעצלתי קצת ביומיים האחרונים, צריך עדיין לסכם את מה שקרה עם אקטיביליוס בזמן הזה. את היום הבא אני אעביר ללא תקריות מיוחדות אצלכם, אם למישהו יש בעיה עם זה- תדברו איתי בפרטי.
חכו להודעה הבאה שלי...
השוטה, לא ידעתי שהמשחק הזה יהיה 95% הודעות שלי -_-
LightSword
פונדקאי מהשורה
OOC: אם אתה אומר לנו כל שנייה לחכות להודעה הבאה שלך, או אם אנחנו עושים פעולות שלא זוכות למענה מהשה"ם- תהיה בטוח שהמשחק לא יזרום- כי אני פה לפחות 4 פעמים ביום לראות מה קורה..
The Fool
פונדקאי פעיל
OOC:
אל תדאג, Light, הפעם זה היה Deathknight שנהנה מההפוגה, בפעם הבאה זה יהיה שחקן אחר, אולי אפילו אתה
הכל טוב, אנחנו ממשיכים.
הבוקר עולה, כפי שאמרתי, שום דבר מיוחד לא קורה אצלכם, על כן אנחנו נלך לבדוק מה קרה עם אקטיביליוס עד עכשיו ואיך הוא מעביר את היום הזה.
IC:
-אתמול, לאחר שנפרדתם-
הרחק משם, אקטיביליוס התחיל גם הוא את צעדתו לכיוון הצפון, לצד דופן כיפת העננים השחורה, על הגבול שבין המדבר למללכת אוורגרין החדשה. הוא בקושי ראה הרחק אל היערות הצפוניים של רות'סקאבין, אבל בהחלט הצליח להבחין בכמה עננים שהתאספו שם מעל, הם נראו כמו ענני סערה רגילים- אבל מצד שני, כך גם נראו העננים שמעל אוורגרין לפני שהעיר טבעה בגהנום של עצמה.
מעליו בוהקת שמש אחר הצהריים, ושעת הדמדמוים מתקרבת, צובעת את הרקיע בגוונים של כתום וסגול. בעודו הולך, אסף הברברי שברי עצים שמצא על צידי הדרך.
-מאוחר יותר באותו היום-
כאשר הוא הבין לבסוף שהלילה מתקרב, אקטיביליוס החליט שיחנה במקום, ויישן על האדמה הקשה והחולית.
אך יש דבר נוסף שיאלץ לעשות לפני שהלילה ירד- ובן המישורים ידע זאת. הוא השליך את הענפים שאסף על הדרך ושפך עליהם אבקה שהוציא מתרמילו. כאשר חדל ממלאכתו, הרים את ראשו וזעק אל עבר השמש השוקעת במרומים: "רוחות הטבע באשר תהיו, אנא ממכם, בואו לעזרי בשעת צורך זו. אני זקוק ללהבותיכם המחממות, אשר דרכן אוכל לקבל את התשובה לשאלותיי. אני הוא עבדכן הנאמן, אקטיבליוס בן-עורב, איש מישורי הדממה."
הענפים החלו לבעור לפתע בעוצמה שכזאת, מאלצים את הברברי לסגת מעט לאחור בעקבות החום הרב.
הוא חזר אל תרמילו, שלף סיר, שפך לתוכו כמות מהמים שנותרו לו, והוסיף כמה שורשים יבשים. את הסיר החזיק מעל ללהבות העל טבעיות, והחל מזמר בשפתו הברברית. כאשר הרגיש שהתרכובת מוכנה, שתה את תכולת הסיר, והפסיק עם מזמוריו. אם עובר אורח היה עובר במקום, יכול היה להבחין שעיניו בוערות בעוצמה, בבועת הלהבות המתלקחות משקיפה מהם. רעד כבד עבר בגופו, אך לא היה זה מקור... "אני מרגיש בנוכחותכם, אנא ספרו לי, ספרו לי מה עלי לעשות"
אז הוא החל לרקוד סביב האש, ריקוד טרוף מחשבה, אך עיניו ממוקדות, מביטות בלהבות בציפייה, ואז- באמצע אחד מצעדיו, השאמאן נפל אל הרצפה ואיבד את הכרתו.
בחלומו חזה אקטיביליוס בעוף מרהיב, אם הנשרים, מושלת השחקים, נוצותיה כסופות ועיניה חדות ומלאות תבונה, ובאמצעות מוטת כנפיה הערטילאית היא משלה בכל עופות השמים- כפי שאף יציר כנפיים לא עשה לפניה או אחריה. אם הנשרים, עם זאת, רצתה יותר, היא ביקשה לכרות בריתות עם יושבי האדמה בכדי שנתיניה יוכלו להנות גם מפירות הקרקע.
על כן היא נפגשה עם המושל שלהם, שועל השלג, בכדי לשאת ולתת איתו. אם הנשרים היתה חזקה ונבונה, אבל תבונתה לא השתוותה אל עורמתו של השועל הבוגדני, וכך היא נתנה לו לפתות אותה אל תוך המאורה שלו, מבלי לדעת שלעולם לא תזכה לעוף שוב.
OOC:
המשך תיכף מגיע
אל תדאג, Light, הפעם זה היה Deathknight שנהנה מההפוגה, בפעם הבאה זה יהיה שחקן אחר, אולי אפילו אתה
הכל טוב, אנחנו ממשיכים.
הבוקר עולה, כפי שאמרתי, שום דבר מיוחד לא קורה אצלכם, על כן אנחנו נלך לבדוק מה קרה עם אקטיביליוס עד עכשיו ואיך הוא מעביר את היום הזה.
IC:
-אתמול, לאחר שנפרדתם-
הרחק משם, אקטיביליוס התחיל גם הוא את צעדתו לכיוון הצפון, לצד דופן כיפת העננים השחורה, על הגבול שבין המדבר למללכת אוורגרין החדשה. הוא בקושי ראה הרחק אל היערות הצפוניים של רות'סקאבין, אבל בהחלט הצליח להבחין בכמה עננים שהתאספו שם מעל, הם נראו כמו ענני סערה רגילים- אבל מצד שני, כך גם נראו העננים שמעל אוורגרין לפני שהעיר טבעה בגהנום של עצמה.
מעליו בוהקת שמש אחר הצהריים, ושעת הדמדמוים מתקרבת, צובעת את הרקיע בגוונים של כתום וסגול. בעודו הולך, אסף הברברי שברי עצים שמצא על צידי הדרך.
-מאוחר יותר באותו היום-
כאשר הוא הבין לבסוף שהלילה מתקרב, אקטיביליוס החליט שיחנה במקום, ויישן על האדמה הקשה והחולית.
אך יש דבר נוסף שיאלץ לעשות לפני שהלילה ירד- ובן המישורים ידע זאת. הוא השליך את הענפים שאסף על הדרך ושפך עליהם אבקה שהוציא מתרמילו. כאשר חדל ממלאכתו, הרים את ראשו וזעק אל עבר השמש השוקעת במרומים: "רוחות הטבע באשר תהיו, אנא ממכם, בואו לעזרי בשעת צורך זו. אני זקוק ללהבותיכם המחממות, אשר דרכן אוכל לקבל את התשובה לשאלותיי. אני הוא עבדכן הנאמן, אקטיבליוס בן-עורב, איש מישורי הדממה."
הענפים החלו לבעור לפתע בעוצמה שכזאת, מאלצים את הברברי לסגת מעט לאחור בעקבות החום הרב.
הוא חזר אל תרמילו, שלף סיר, שפך לתוכו כמות מהמים שנותרו לו, והוסיף כמה שורשים יבשים. את הסיר החזיק מעל ללהבות העל טבעיות, והחל מזמר בשפתו הברברית. כאשר הרגיש שהתרכובת מוכנה, שתה את תכולת הסיר, והפסיק עם מזמוריו. אם עובר אורח היה עובר במקום, יכול היה להבחין שעיניו בוערות בעוצמה, בבועת הלהבות המתלקחות משקיפה מהם. רעד כבד עבר בגופו, אך לא היה זה מקור... "אני מרגיש בנוכחותכם, אנא ספרו לי, ספרו לי מה עלי לעשות"
אז הוא החל לרקוד סביב האש, ריקוד טרוף מחשבה, אך עיניו ממוקדות, מביטות בלהבות בציפייה, ואז- באמצע אחד מצעדיו, השאמאן נפל אל הרצפה ואיבד את הכרתו.
בחלומו חזה אקטיביליוס בעוף מרהיב, אם הנשרים, מושלת השחקים, נוצותיה כסופות ועיניה חדות ומלאות תבונה, ובאמצעות מוטת כנפיה הערטילאית היא משלה בכל עופות השמים- כפי שאף יציר כנפיים לא עשה לפניה או אחריה. אם הנשרים, עם זאת, רצתה יותר, היא ביקשה לכרות בריתות עם יושבי האדמה בכדי שנתיניה יוכלו להנות גם מפירות הקרקע.
על כן היא נפגשה עם המושל שלהם, שועל השלג, בכדי לשאת ולתת איתו. אם הנשרים היתה חזקה ונבונה, אבל תבונתה לא השתוותה אל עורמתו של השועל הבוגדני, וכך היא נתנה לו לפתות אותה אל תוך המאורה שלו, מבלי לדעת שלעולם לא תזכה לעוף שוב.
OOC:
המשך תיכף מגיע
The Fool
פונדקאי פעיל
-הבוקר שלמחרת= היום בזמן שלכם-
בבוקר, כשאקטיביליוס התעורר, הוא יכל להרגיש את האדמה רועדת תחת לחיו, תחושה משחררת של צלילות מחשבה האירה את עיניו. הוא התרומם על רגליו בעוד ההבנה שקעה, הוא בוודאי לא הבין את השתלשלות האירועים לעומק, או לאן היא אמורה להובילו, אבל דבר אחד הוא ידע: בחלומו דובר על מלוכה, והנער המפונק עם העיניים המוזרות טען להיות בנו של המלך. הוא סרב להאמין כיצד יכל להיות כל כך טיפש והחל לתהות איך יצליח להשיג את החבורה עכשיו, מבלי לגווע ברעב או בצמא קודם לכן.
אז הבחין כי האדמה ממשיכה לרעוד ובאופק, מכיוון צפון, ראה ענן אבק מתקרב, פרסות הרעידו את האדמה. סוסים- והרבה מהם.
"הן לא נחות אפילו לרגע, מה?" הוא שאל, ספק למי מיועדים הדברים, והצל על עיניו- מנסה להבין מי הרוכבים המתקרבים. אך ככל שאלו התקרבו הבין שלא מדובר ברוכבים, אלא בכרכרה אחת גדולה, ואליה היו רתומים לא פחות מארבעה סוסים שחורים, גזעיים למראה, דוהרים כשדים משחת. הכרכרה המשיכה לדהור היישר לעברו.
אקטיביליוס צעק לעברם ונופף בזרועותיו.
הכרכרה לא האטה לכמה רגעים, ולמשך זמן מה נראה היה שהם עומדים לדרוס אותו ולרוצץ את גולגולתו תחת פרסותיהם המרשימות, אבל אז היא התחילה להאט. הכרכרה היתה שחורה בעצם, עשויה מעץ מהגוני מושחר וממורק בלכה, עם גימורים מזהב ודגלים ירוקים בקצוות הגג ועל הדלתות, המסמנים אותה ככרכרה השייכת למלוכת אוורגרין. הסוסים עצמם אציליים עוד יותר מקרוב, גופם כולו שרירים משתרגים ופרווה שחורה מבריקה.
הכרכרה לבסוף עצרה עצירה מוחלטת לצדו, על הגג הבחין ברכב, אלף בלונדיני חגור צמד חרבות קצרות ולבוש במדים הירוקים של משמר המלוכה. הוא הביט בברברי אבל לא אמר דבר. ואז אקטיביליוס הבחין בצמד עיניים נוסף- נער צעיר למדי, שיערו חום בהיר, פניו בתולות, אבל עיניו הכהות הן מה שהצליח לסקרן אותו, שחורות כצמד אגמים באישון לילה, צעירות בהברקתן ועם זאת נבונות כרוח עתיקה שאין לה שום קשר לנעורים או אנושיות. "שלום לך." הוא אמר בחיוך ידידותי, "נראה כאילו נקלעת למצוקה קטנה."
"כן בהחלט. אם יורשה לי לדעת מול מי אני עומד? " אקטיביליוס ניסה לגייס את מעט הנימוסים שהכיר.
"אריאל." ענה הנער, "אריאל לייטסאבר. משרת גבוה למלוכת אוורגרין. ומי אדוני, ברשותך?"
"אהה.. תוכל לקרוא לי אקטיביליוס" חיוך ערמומי הופיע על פניו, כפי שתמיד נהג לעשות כאשר עמד לקשור קשר, "בהחלט נקלעתי לצרה.. ואני חושב שאפילו תמצא את הדבר שימושי לסייע לי "
"האמנם?" אריאל שאל בתימהון, שנראה די מזוייף, "אבל אני חושש שזמננו לוחץ עלינו להיות גסי רוח, אוכל להציע לך נאד מים אם תרצה, אך אני חושש שיותר מזה לא אוכל לעשות." הוא אמר והושיט לברברי את הנאד, עוצר לרגע, "אלא אם כן.."
עיניו הביטו בנאד בכמיהה, אך הוא התעשת ומחק את המבט המשתוקק מפניו. "אני יודע איפה הנסיך.. ואעזור לך למצוא אותו, אם תיקח אותי אליו כמובן" הוא הושיט את ידיו אל הנאד.
הנער עצר לרגע, ולרגע אחד אקטיביליוס חשב שראה משהו בפניו, אך אלו עטו חיוך מופתע מיד, "בחיי, כשהאלים מחייכים, הם עדיין לא מוותרים על חוש ההומור הבריא שלהם." הוא אמר, כמעט בהתלהבות, ואז הוא פתח את הדלת של הכרכרה, "ברוך הבא, אקטיביליוס." הוא הוריד אל הקרקע חבית קטנה ונאד גדול יותר של מים, "רחץ את רגליך קודם, בבקשה, רק הבוקר הברקתי את הריפוד."
אקטיביליוס ניסה להסתיר את שמחתו, ומיד פנה לרחוץ את רגליו ולשתות את תכולת הנאד. "בהחלט מעשה שמיימי הוא זה, אך לא נראה לי שהאלים שלך קשורים לכך, בלי לפגוע כמובן נערי"
"איזה מין דבר...מעניין לומר, האלים בראו את האדמה שעליה אתה עומד ואת השמש שקופחת על עורפך, את העץ ממנו הכרכרה עשוייה ואת הסוסים שמושכים אותה, הם יצרו את הדם הפועם בגופינו ואת השרירים שמניעים\ את רגלינו, כיצד תוכל לטעון, אם כן, כי אינם קשורים?" הוא חייך, חיוך מתנשא שכזה, הוא גם לא ממש חיכה לתשובה, "הו, בחיי, הבגדים שלך בהחלט...מאובקים. טוב, לא נורא, בזמנים קשים עלינו להקריב קורבנות. היכנס בבקשה."
אקטיביליוס הנהן ונכנס.
פנים הכרכרה היה מצוחצח ממש, הרצפה הממורקת, מושבי העור השחורים והנוחים למראה, חבית המים הצוננת שהועמדה בפינה שאליה האור לא הגיע, קריר בפנים במידה מענגת ממש, והחושך בהחלט מהווה שינוי מרענן. בצד השני ישב בחור מבוגר יותר, אבל עדיין צעיר- בשנות העשרים לחייו, לבוש במדי המשמר והירוקים-כסופים ונראה קצת...לא בסדר, הוא נראה בריא, כמובן, אבל המבט הנרגש על פניו, העיניים הגדולות והירוקות שלו, והדרך שבה הוא הקפיץ את רגלו מעל לברך השניה העידו על כך שבין גילו ונסיונו לבין האופי והבגרות שלו, משהו קצת...התפקשש, בורג מסויים לא הוברג עד הסוף.
לרגליו ישבה חיה גדולה, פרוותה מטופחת ושחורה כצל, גדולה כסייח צעיר ושקטה מאוד, לא היה ברור אם החיה ישנה או לא, אבל אקטיביליוס ראה את צידי גופה נעים בקצב נשימותיה, אוזניה נזקפו ושייכו אותה לקבוצת הכלביים.לא זאב, כי אם כלב, כלב ציד אולי, אבל כלב גדול כזה לא ראה הברברי מעודךו במיוחד לא בחברת כלבי הפרא הנפוצים במישורים.
"אקטיביליוס, הכר נא, זהו אחי הגדול, ניקולאס." אריאל אמר והצביע על הבחור עם העיניים הירוקות והשיער השחור והפרוע, "גם הוא עובד בשירות המלוכה הגבוהה לאוורגרין. הנהג הנאמן שלנו- שמו קינסי, רכבו האישי של הנסיך הצעיר."
ניקולאס פנה להביט בזר בסקרנות, המבע בעיניו פרוע יותר משיערו, "וזו דומיבר." הוא אומר וליטף את הכלבה.
החיה הרימה את ראשה הגדול וחיככה אותו בידו של ירוק העיניים.
"נעים להכיר את כולכם" הוא לא ניסה אפילו להסתיר את חוסר עניינו הפעם, והתיישב במרחק מה מניקולאס וגוש הפרווה השחור, אשר לו הגדיל לעשות ונתן שם.
ניקולאס הביט בזר שוב לרגע, ואז באריאל.
"אקטיביליוס הוא החבר החדש שלנו, ניקולאס, הוא יעזור לנו למצוא את הנסיך."
"אה." אמר הגבר הצעיר וחזר לקרוא בספר שבידו. הכלבה הביטה בשאמאן בעיניה הכהות לרגע, לא נובחת או נוהמת, פשוט מבהירה שהיא יודעת שהוא שם, לפני שהחזירה את ראשה מטה אל הרצפה.
"אז, אקטיביליוס, מניין אתה מגיע?" שאל אריאל בזמן שהכרכרה התחילה לדהור שוב, "וכיצד יצא לך להתוודע למקום הימצאו הנוכחי של נסיכנו האובד?"
"נהגתי להיות סוחר פשוט, באורגוורין. במהלך המהומות, ביתי נהרס, ויחד איתו אבדה סחורתי וממוני. הצטרפתי לחבורת ניצולים שביניהם נמנה נסיכנו. לאחר שנמלטנו מהממלכה המותקפת ויצאנו ממסך העננים, לאחר שאיבדנו כמה מעמיתנו בדרך, דרכינו נאלצו להפרד. הנסיך טען שהוא הולך לפגוש חבר של המלך מעבר למדבר, ושהוא רוצה שאנחנו נתלווה אליו. ביקשתי את רשותו כמובן ללכת ולהזעיק עזרה, לחפש אחר ניצולים. הוא כמובן הסכים, והחל את מסעו עם השאר." אמר הברברי דואג להסתיר את רוב קעקועיו השבטיים באמצעות שכבות הפרווה הרבות של בגדיו, "אני מניח שהתמזל מזלי, ונקרתם בדרכי"
הנער הביט בו לרגע, "המזל הוא שלנו, כמובן, שנקרה לדרכנו אדם מצפוני כל כך, שהסכים לחרף את נפשו למען הניצולים בעודו מסתכן במוות איטי מצמא ורעב." הוא חייך, "מעטים הם הגיבורים שרוחם עזה כשלך, אקטיביליוס. ובכל זאת, אמור לי, באיזה חבר של המלך מדובר?"
"הוא אמר שמדובר בקוסם מסילבאר וואלי, אינני מצליח להזכר בשמו, אם בכלל טרח להזכיר אותו "
"קוסם מסילברוואלי." אריאל חזר על הדברים, "קוסם גמד? נשמע קצת לא סביר."
אקטיביליוס הרים את כתפיו בכדי להראות את חוסר בקיעותו בנושא.
"ובכן, נניח לכך לרגע." הנער אמר ברוח טובה והוריד מטפחת מסל, שהעלה ריחות מגרים, "בדיוק עמדתי לסעוד את לבי על פשטידת בשר וצנוברים, התצטרף אליי, אקטיביליוס? רק הבוקר נאפתה."
"כיצד אסרב להצעה נדיבה שכזאת? זמן רב לא שמתי ידי על מזון. "
הנער חייך והציע לו פרוסה גדולה, לאחר מכן הושיט אחת נוספת לניקולאס. זה אכל קצת בעודו קורא, ובהיסח דעת הוריד את השאר מטה עד שדומיבר הרימה את ראשה ואכלה היישר מידו. רגע לאחר מכן הוא הרחיק את החתיכה מפיה ונוגס בה עוד נגיסה, לפני שאפשר לכלבה חסרת הסבלנות לסיים את הפרוסה.
אריאל עיווה את פניו, "ניקולאס, באמת! זה דוחה. אם אתה מוכרח להאכיל אותה באוכל של בני אדם, למרות שאסרתי זאת עליך, עשה זאת בדרך מתורבתת! אל תאכל היישר מהפה המטונף שלה!"
"דומיבר לא מטונפת!" ניקולאס מחה, "היא מאוד נקייה, היא מנקה את עצמה פעמיים ביום!"
"עם הלשון! כולנו ראינו לאילו מקומות לא מהוגנים היא דוחפת את החוטם שלה!"
"זאת לא אשמתה שהיא לא רגילה, כמוך, להתקרצף עם סבון עשרים פעם ביום, ובעצם גם שום אדם שאני ראיתי לא עושה את זה!"
אקטיביליוס עיווה את פניו לנוכח התנהגותו המבזה של ניקולאס, אך ניסה שלא להתערב במריבה בין שני האחים בעודו נהנה מפרוסת הפשטידה שניתנה לו.
"אבקש ממך למחול לאחי הסורר על התנהגותו הברברית." אמר אריאל בעודו מביט בניקולאס במבט נוזף, "הוא לא נוהג לצאת הרבה, ואני מתחיל לחשוד שמא הוא גודל בידי זאבים."
ניקולאס הביט באחיו, ולמרות שהוא נראה נזוף כילד קטן, עצם המחשבה על ילדות בחיק יצורי הפרא הפרוותיים גרמה גרמה לעיניו לנצוץ בסקרנות וכמיהה.
"כן, כמובן. " הוא אמר ואז הוסיף, "אני חייב לציין שהפשטידה נהדרת. "
"תודה." הנער אמר בחיוך כנה.
"ברברים לא מתנהגים בצורה רעה." אמר ניקולאס פתאום, "ואפילו שדומיבר לא מטונפת, הם לא אוכלים את הארוחות שלהם עם החיות, הם מאוד מתורבתים ומלאים במשמעת עצמית, במקום כהנים ומדריכים יש להם שאמאנים. היה פה ציור איפשהו, אתם רוצים לראות?"
"ניק, אקטיביליוס הלך דרך ארוכה, הוא עייף ורוצה לנוח, סיפורי המעשיות שלך לא מעניינים אותו כרגע." אמר אריאל באנחה.
"כן, בהחלט אשמח לשמוע את ידיעותיך המעמיקות אודות בני מישורי הדממה בפעם אחרת נערי. "
"הנה, גם הוא יודע שהם קוראים לעצמם בני מישורים ולא ברברים." ניקולאס אמר בהתלהבות, "גם אתה קראת את זה?" הוא הראה לו את הספר לרגע.
הנער התנשם בלאות ופנה להביט דרך החלון, "האם ראית היכן הנסיך וידידיו נכנסו אל תוך המדבר? אני לא רוצה שנפספס את הפנייה."
"מצטער נערי, אך אני רק סוחר פשוט, אינני בקיא בקרוא וכתוב כמוך." הוא ניסה לסלק בדבריו את הבחור הטורדני, "וכן, אני חושב שאני יודע את הכיוון"
"הואל בטובך להביט החוצה ולומר לנו, אם כן."
OOC:
המשך מגיע מיד
בבוקר, כשאקטיביליוס התעורר, הוא יכל להרגיש את האדמה רועדת תחת לחיו, תחושה משחררת של צלילות מחשבה האירה את עיניו. הוא התרומם על רגליו בעוד ההבנה שקעה, הוא בוודאי לא הבין את השתלשלות האירועים לעומק, או לאן היא אמורה להובילו, אבל דבר אחד הוא ידע: בחלומו דובר על מלוכה, והנער המפונק עם העיניים המוזרות טען להיות בנו של המלך. הוא סרב להאמין כיצד יכל להיות כל כך טיפש והחל לתהות איך יצליח להשיג את החבורה עכשיו, מבלי לגווע ברעב או בצמא קודם לכן.
אז הבחין כי האדמה ממשיכה לרעוד ובאופק, מכיוון צפון, ראה ענן אבק מתקרב, פרסות הרעידו את האדמה. סוסים- והרבה מהם.
"הן לא נחות אפילו לרגע, מה?" הוא שאל, ספק למי מיועדים הדברים, והצל על עיניו- מנסה להבין מי הרוכבים המתקרבים. אך ככל שאלו התקרבו הבין שלא מדובר ברוכבים, אלא בכרכרה אחת גדולה, ואליה היו רתומים לא פחות מארבעה סוסים שחורים, גזעיים למראה, דוהרים כשדים משחת. הכרכרה המשיכה לדהור היישר לעברו.
אקטיביליוס צעק לעברם ונופף בזרועותיו.
הכרכרה לא האטה לכמה רגעים, ולמשך זמן מה נראה היה שהם עומדים לדרוס אותו ולרוצץ את גולגולתו תחת פרסותיהם המרשימות, אבל אז היא התחילה להאט. הכרכרה היתה שחורה בעצם, עשויה מעץ מהגוני מושחר וממורק בלכה, עם גימורים מזהב ודגלים ירוקים בקצוות הגג ועל הדלתות, המסמנים אותה ככרכרה השייכת למלוכת אוורגרין. הסוסים עצמם אציליים עוד יותר מקרוב, גופם כולו שרירים משתרגים ופרווה שחורה מבריקה.
הכרכרה לבסוף עצרה עצירה מוחלטת לצדו, על הגג הבחין ברכב, אלף בלונדיני חגור צמד חרבות קצרות ולבוש במדים הירוקים של משמר המלוכה. הוא הביט בברברי אבל לא אמר דבר. ואז אקטיביליוס הבחין בצמד עיניים נוסף- נער צעיר למדי, שיערו חום בהיר, פניו בתולות, אבל עיניו הכהות הן מה שהצליח לסקרן אותו, שחורות כצמד אגמים באישון לילה, צעירות בהברקתן ועם זאת נבונות כרוח עתיקה שאין לה שום קשר לנעורים או אנושיות. "שלום לך." הוא אמר בחיוך ידידותי, "נראה כאילו נקלעת למצוקה קטנה."
"כן בהחלט. אם יורשה לי לדעת מול מי אני עומד? " אקטיביליוס ניסה לגייס את מעט הנימוסים שהכיר.
"אריאל." ענה הנער, "אריאל לייטסאבר. משרת גבוה למלוכת אוורגרין. ומי אדוני, ברשותך?"
"אהה.. תוכל לקרוא לי אקטיביליוס" חיוך ערמומי הופיע על פניו, כפי שתמיד נהג לעשות כאשר עמד לקשור קשר, "בהחלט נקלעתי לצרה.. ואני חושב שאפילו תמצא את הדבר שימושי לסייע לי "
"האמנם?" אריאל שאל בתימהון, שנראה די מזוייף, "אבל אני חושש שזמננו לוחץ עלינו להיות גסי רוח, אוכל להציע לך נאד מים אם תרצה, אך אני חושש שיותר מזה לא אוכל לעשות." הוא אמר והושיט לברברי את הנאד, עוצר לרגע, "אלא אם כן.."
עיניו הביטו בנאד בכמיהה, אך הוא התעשת ומחק את המבט המשתוקק מפניו. "אני יודע איפה הנסיך.. ואעזור לך למצוא אותו, אם תיקח אותי אליו כמובן" הוא הושיט את ידיו אל הנאד.
הנער עצר לרגע, ולרגע אחד אקטיביליוס חשב שראה משהו בפניו, אך אלו עטו חיוך מופתע מיד, "בחיי, כשהאלים מחייכים, הם עדיין לא מוותרים על חוש ההומור הבריא שלהם." הוא אמר, כמעט בהתלהבות, ואז הוא פתח את הדלת של הכרכרה, "ברוך הבא, אקטיביליוס." הוא הוריד אל הקרקע חבית קטנה ונאד גדול יותר של מים, "רחץ את רגליך קודם, בבקשה, רק הבוקר הברקתי את הריפוד."
אקטיביליוס ניסה להסתיר את שמחתו, ומיד פנה לרחוץ את רגליו ולשתות את תכולת הנאד. "בהחלט מעשה שמיימי הוא זה, אך לא נראה לי שהאלים שלך קשורים לכך, בלי לפגוע כמובן נערי"
"איזה מין דבר...מעניין לומר, האלים בראו את האדמה שעליה אתה עומד ואת השמש שקופחת על עורפך, את העץ ממנו הכרכרה עשוייה ואת הסוסים שמושכים אותה, הם יצרו את הדם הפועם בגופינו ואת השרירים שמניעים\ את רגלינו, כיצד תוכל לטעון, אם כן, כי אינם קשורים?" הוא חייך, חיוך מתנשא שכזה, הוא גם לא ממש חיכה לתשובה, "הו, בחיי, הבגדים שלך בהחלט...מאובקים. טוב, לא נורא, בזמנים קשים עלינו להקריב קורבנות. היכנס בבקשה."
אקטיביליוס הנהן ונכנס.
פנים הכרכרה היה מצוחצח ממש, הרצפה הממורקת, מושבי העור השחורים והנוחים למראה, חבית המים הצוננת שהועמדה בפינה שאליה האור לא הגיע, קריר בפנים במידה מענגת ממש, והחושך בהחלט מהווה שינוי מרענן. בצד השני ישב בחור מבוגר יותר, אבל עדיין צעיר- בשנות העשרים לחייו, לבוש במדי המשמר והירוקים-כסופים ונראה קצת...לא בסדר, הוא נראה בריא, כמובן, אבל המבט הנרגש על פניו, העיניים הגדולות והירוקות שלו, והדרך שבה הוא הקפיץ את רגלו מעל לברך השניה העידו על כך שבין גילו ונסיונו לבין האופי והבגרות שלו, משהו קצת...התפקשש, בורג מסויים לא הוברג עד הסוף.
לרגליו ישבה חיה גדולה, פרוותה מטופחת ושחורה כצל, גדולה כסייח צעיר ושקטה מאוד, לא היה ברור אם החיה ישנה או לא, אבל אקטיביליוס ראה את צידי גופה נעים בקצב נשימותיה, אוזניה נזקפו ושייכו אותה לקבוצת הכלביים.לא זאב, כי אם כלב, כלב ציד אולי, אבל כלב גדול כזה לא ראה הברברי מעודךו במיוחד לא בחברת כלבי הפרא הנפוצים במישורים.
"אקטיביליוס, הכר נא, זהו אחי הגדול, ניקולאס." אריאל אמר והצביע על הבחור עם העיניים הירוקות והשיער השחור והפרוע, "גם הוא עובד בשירות המלוכה הגבוהה לאוורגרין. הנהג הנאמן שלנו- שמו קינסי, רכבו האישי של הנסיך הצעיר."
ניקולאס פנה להביט בזר בסקרנות, המבע בעיניו פרוע יותר משיערו, "וזו דומיבר." הוא אומר וליטף את הכלבה.
החיה הרימה את ראשה הגדול וחיככה אותו בידו של ירוק העיניים.
"נעים להכיר את כולכם" הוא לא ניסה אפילו להסתיר את חוסר עניינו הפעם, והתיישב במרחק מה מניקולאס וגוש הפרווה השחור, אשר לו הגדיל לעשות ונתן שם.
ניקולאס הביט בזר שוב לרגע, ואז באריאל.
"אקטיביליוס הוא החבר החדש שלנו, ניקולאס, הוא יעזור לנו למצוא את הנסיך."
"אה." אמר הגבר הצעיר וחזר לקרוא בספר שבידו. הכלבה הביטה בשאמאן בעיניה הכהות לרגע, לא נובחת או נוהמת, פשוט מבהירה שהיא יודעת שהוא שם, לפני שהחזירה את ראשה מטה אל הרצפה.
"אז, אקטיביליוס, מניין אתה מגיע?" שאל אריאל בזמן שהכרכרה התחילה לדהור שוב, "וכיצד יצא לך להתוודע למקום הימצאו הנוכחי של נסיכנו האובד?"
"נהגתי להיות סוחר פשוט, באורגוורין. במהלך המהומות, ביתי נהרס, ויחד איתו אבדה סחורתי וממוני. הצטרפתי לחבורת ניצולים שביניהם נמנה נסיכנו. לאחר שנמלטנו מהממלכה המותקפת ויצאנו ממסך העננים, לאחר שאיבדנו כמה מעמיתנו בדרך, דרכינו נאלצו להפרד. הנסיך טען שהוא הולך לפגוש חבר של המלך מעבר למדבר, ושהוא רוצה שאנחנו נתלווה אליו. ביקשתי את רשותו כמובן ללכת ולהזעיק עזרה, לחפש אחר ניצולים. הוא כמובן הסכים, והחל את מסעו עם השאר." אמר הברברי דואג להסתיר את רוב קעקועיו השבטיים באמצעות שכבות הפרווה הרבות של בגדיו, "אני מניח שהתמזל מזלי, ונקרתם בדרכי"
הנער הביט בו לרגע, "המזל הוא שלנו, כמובן, שנקרה לדרכנו אדם מצפוני כל כך, שהסכים לחרף את נפשו למען הניצולים בעודו מסתכן במוות איטי מצמא ורעב." הוא חייך, "מעטים הם הגיבורים שרוחם עזה כשלך, אקטיביליוס. ובכל זאת, אמור לי, באיזה חבר של המלך מדובר?"
"הוא אמר שמדובר בקוסם מסילבאר וואלי, אינני מצליח להזכר בשמו, אם בכלל טרח להזכיר אותו "
"קוסם מסילברוואלי." אריאל חזר על הדברים, "קוסם גמד? נשמע קצת לא סביר."
אקטיביליוס הרים את כתפיו בכדי להראות את חוסר בקיעותו בנושא.
"ובכן, נניח לכך לרגע." הנער אמר ברוח טובה והוריד מטפחת מסל, שהעלה ריחות מגרים, "בדיוק עמדתי לסעוד את לבי על פשטידת בשר וצנוברים, התצטרף אליי, אקטיביליוס? רק הבוקר נאפתה."
"כיצד אסרב להצעה נדיבה שכזאת? זמן רב לא שמתי ידי על מזון. "
הנער חייך והציע לו פרוסה גדולה, לאחר מכן הושיט אחת נוספת לניקולאס. זה אכל קצת בעודו קורא, ובהיסח דעת הוריד את השאר מטה עד שדומיבר הרימה את ראשה ואכלה היישר מידו. רגע לאחר מכן הוא הרחיק את החתיכה מפיה ונוגס בה עוד נגיסה, לפני שאפשר לכלבה חסרת הסבלנות לסיים את הפרוסה.
אריאל עיווה את פניו, "ניקולאס, באמת! זה דוחה. אם אתה מוכרח להאכיל אותה באוכל של בני אדם, למרות שאסרתי זאת עליך, עשה זאת בדרך מתורבתת! אל תאכל היישר מהפה המטונף שלה!"
"דומיבר לא מטונפת!" ניקולאס מחה, "היא מאוד נקייה, היא מנקה את עצמה פעמיים ביום!"
"עם הלשון! כולנו ראינו לאילו מקומות לא מהוגנים היא דוחפת את החוטם שלה!"
"זאת לא אשמתה שהיא לא רגילה, כמוך, להתקרצף עם סבון עשרים פעם ביום, ובעצם גם שום אדם שאני ראיתי לא עושה את זה!"
אקטיביליוס עיווה את פניו לנוכח התנהגותו המבזה של ניקולאס, אך ניסה שלא להתערב במריבה בין שני האחים בעודו נהנה מפרוסת הפשטידה שניתנה לו.
"אבקש ממך למחול לאחי הסורר על התנהגותו הברברית." אמר אריאל בעודו מביט בניקולאס במבט נוזף, "הוא לא נוהג לצאת הרבה, ואני מתחיל לחשוד שמא הוא גודל בידי זאבים."
ניקולאס הביט באחיו, ולמרות שהוא נראה נזוף כילד קטן, עצם המחשבה על ילדות בחיק יצורי הפרא הפרוותיים גרמה גרמה לעיניו לנצוץ בסקרנות וכמיהה.
"כן, כמובן. " הוא אמר ואז הוסיף, "אני חייב לציין שהפשטידה נהדרת. "
"תודה." הנער אמר בחיוך כנה.
"ברברים לא מתנהגים בצורה רעה." אמר ניקולאס פתאום, "ואפילו שדומיבר לא מטונפת, הם לא אוכלים את הארוחות שלהם עם החיות, הם מאוד מתורבתים ומלאים במשמעת עצמית, במקום כהנים ומדריכים יש להם שאמאנים. היה פה ציור איפשהו, אתם רוצים לראות?"
"ניק, אקטיביליוס הלך דרך ארוכה, הוא עייף ורוצה לנוח, סיפורי המעשיות שלך לא מעניינים אותו כרגע." אמר אריאל באנחה.
"כן, בהחלט אשמח לשמוע את ידיעותיך המעמיקות אודות בני מישורי הדממה בפעם אחרת נערי. "
"הנה, גם הוא יודע שהם קוראים לעצמם בני מישורים ולא ברברים." ניקולאס אמר בהתלהבות, "גם אתה קראת את זה?" הוא הראה לו את הספר לרגע.
הנער התנשם בלאות ופנה להביט דרך החלון, "האם ראית היכן הנסיך וידידיו נכנסו אל תוך המדבר? אני לא רוצה שנפספס את הפנייה."
"מצטער נערי, אך אני רק סוחר פשוט, אינני בקיא בקרוא וכתוב כמוך." הוא ניסה לסלק בדבריו את הבחור הטורדני, "וכן, אני חושב שאני יודע את הכיוון"
"הואל בטובך להביט החוצה ולומר לנו, אם כן."
OOC:
המשך מגיע מיד
The Fool
פונדקאי פעיל
אז הם פנו אל תוך המדבר ובמשך כמה זמן השיחה גוועה. הנער נראה מכונס בעצמו והביט דרך החלון בלא הבעה. "אמור לי, אקטיביליוס," הוא אמר כשהערב החל לרדת שוב, "מה דעתך על האירועים הנוראיים שהתרחשו בעירנו? מה מקורם לדעתך? זעם אלים?"
"אינני יודע " אקטיביליוס נמנע מלהכנס לדיוני דת שוב, לאחר תגובתו האחרונה של אריאל. "אולי קוסם לא זהיר במיוחד החליט לעסוק בניסוי טיפה מסוכן מדי. ואם כך העניין, אני סבור שחבל התלייה מחכה לשוטה ברגע שימצא שוב, אם לא נאכל זה מכבר בידי התפלצות ששחרר" אקטיביליוס אמר, וגיחך בשעשוע.
"קוסם." הנער אמר במחשבה, "או מכשף. למרות שזה נראה...גדול יותר, חזק יותר, שמעתי על מה שקרה שם...העיר הותקפה בידי המפלצות האדירות, האדמה והשמיים בו זמנית, איזה מין קוסם יכול לעוצמה שכזו?"
"חוששני שאני רק שולף רעיונות מראשי ללא ביסוס, אל תנסה להקדיש להם תשומת לב רבה מדי. "
הוא הנהן בשקט ושוקע שוב בעצמו, מביט דרך החלון בעוד השמים החשיכו והקרה החליפה את החום המדברי.
-רדת הערב-
הכרכרה המשיכה לדהור אל תוך המדבר, החולות הקשו על הסוסים והאטו את ההתקדמות, אבל היא עדיין מהירה בהרבה מהתקדמות ברגל. עד מהרה הלילה ירד והקרה איתו, הופכת את הקרירות של הכרכרה לפחות נעימה. לא נראה שזה הפריע לאריאל, הוא פשוט ישב שם ומביט דרך החלון, שקוע בהרהורים, בעוד ניקולאס הפסיק באמצע הספר שלו והחליף לספר אחר, דומיבר טיפסה על המושב ומניחה את ראשה על ברכיו, כנראה כדי לחמם אותו, הוא ליטף אותה בהיסח דעת והמשיך לקרוא.
לפתע אריאל הרים את ראשו ומביט סביב, "עצור." הוא אמר, ואז הביט החוצה, "עצור! קינסי! עצור את הכרכרה! עכשיו!" הוא צועק אל הרכב שעל הגג.
אקטיביליוס ניסה לדחוף את ראשו אל מחוץ לאחד מחלונות הכרכרה, "מה קרה?"
הכרכרה עצרה בבת אחת, כך שהברברי נאלץ להיאחז במשהו כדי לא לעוף על הכלבה הגדולה, הסוסים מחו בנשיפות עצבניות לאחר שקינסי משך ברתמותיהם באופן שכנראה הכאיב להם. "אריאל?" קולו של האלף נשמע בפעם הראשונה.
"אה, אני מתנצל.." הנער אמר בהיסח דעת ופתח את הדלת, "ניאלץ להתעכב מעט, יש דבר מה שאני צריך לעשות." והוא החל לרדת מהכרכרה, במקום ישיבתו אקטיביליוס ראה שהוא הותיר תיבה שחורה ומבריקה, ללא מנעול או אפילו ידית פתיחה, במבט נוסף לא הצליח לאתר אפילו את הסדק בו המכסה נפתח. "פה?" קינסי שאל. ניקולאס הרים את ראשו מהספר והביט באחיו הקטן בסקרנות.
"נערי, אולי אוכל לעזור לך באיזשהי צורה? " השאמאן קרא אל אריאל מתוך הכרכרה.
הנער כבר החל לצעוד אל עבר הדיונה הקרובה כשהוא עצר, מבלי להביט לאחור, קולו בקושי נשמע, "...אאא...כן, אקטיביליוס...למען האמת אני אצטרך את עזרתך. גם אתה, קינסי. ניק, הישאר מאחור."
"מה?" האח הגדול נרעש, "למה אני צריך ל-"
"ניק." אריאל אמר בהדגשה.
הבחור המבוגר נאנח בעצב והנהן, חוזר אל הספר שלו. "בסדר, אבל יום אחד אנחנו נעצור באמצע שום מקום בשביל משהו שאני ארצה לעשות, ואז אתה לא תהיה מוזמן."
אקטיביליוס פתח את הדלת ויצא אחר הנער, שמח להפטר מאחיו הטורדני, "במה מדובר?"
"אני לא בטוח." הנער אמר והמשיך במעלה הדיונה.
קינסי עקב אחריו מבלי לשאול שאלות, ידיו השמאלית על ניצב חרבו, לא נראה שהוא מתקשה לגשש בחשיכה- מכיוון שהוא מושיט את הלפיד שלו לאריאל.
"מה זאת אומרת, אתה לא בטוח?" הוא ניסה לשלוף בחשכה את פגיונו בלי להשמיע רעש רב מדי.
"אתה לא מרגיש את זה?" אריאל שאל.
אז הבחין אקטיביליוס שהוא באמת חש במשהו, סוג של מתיחות באוויר, זה בא והלך, בסוג של גלים...כאילו היה מקור כלשהו של אנרגיה באזור, והיא פעמה כמו משהו חי, או גוסס.
"מרגיש מה?" קינסי שאל.
"כן אני מרגיש.. אולי כדי שנסוב על עקבותינו. יש לי הרגשה רעה לגבי המקום הזה.. וכדי שלא נבזבז זמן יקר במציאת הנסיך. מי יודע לאיזה צרות נכנס.."
"לא." אריאל אמר, "זה קרוב."
הם הגיעו אל ראש הדיונה והוא האיר את הדרך קדימה, הלילה היה לילה צלול של ירח כמעט מלא ובידו של הנער לפיד בוער, ובכל זאת לא הצליחו לראות בבירור את השטח החולי הנפרש לרגלי הדיונה. רוחות קרירות עלו ממתחת, מבהירות שמדובר בירידה ארוכה. אקטיביליוס ראה צורי סלע טבעיים עולים מהקרקע בנוף שממולם, מזדקרים מהאדמה בצורות עקומות ומעוקלות, מעוותות למראה, ולא הבחין בצמחייה מדברית כלשהי בחושך, נראה היה שהקרקע לרגלי הסלעים המשוננים היתה ישרה.
"בדיוק מזה אני חושש..." השאמאן סנן מתחת לאפו. "כרצונך " הוא אמר לאחר מכן בקול.
אריאל גישש עם רגלו קדימה ועצר, "אין כאן ירידה. נצטרך למצוא דרך להגיע למטה. יש רעיונות?"
קינסי הביט קדימה, "אני חושב שהאורח שלנו צודק, אולי לא כדאי שנרד לשם."
"ואם היתה לנו ברירה, לא היינו יורדים." אמר אריאל, "אבל זה כבר הוחלט."
"ובכן.. יש לי נוצת קסמים, שהעניק לי אבי. הוא היה קוסם בעצמו, וחפצי קסם שכאלו היו דבר שכיח אצלו. הנוצה היא אחד מהפריטים היחידים שהצלחתי לקחת עמי במנוסה מהעיר. בכל מקרה, בעזרתה אוכל להוביל אותנו מטה ללא פגע."
אריאל הביט בך, "בשום פנים ואופן לא, איך אוכל לתת לך לוותר על מזכרת כה יקרה מאביך, על אחת כמה וכמה חפץ קסום?"
"הסר דאגה מלבך, אין לי שום רצון לשמור את הדבר הזה זמן רב אצלי. חוץ מזה, זה לא שממש תכננתי לקפוץ מכמה צוקים בזמן הקרוב " הוא שתק לרגע, ואז הנהן, מסמן מעגל על הקרקע מסביבו וממלמל כמה מילים מתחת לאפו, אז שלף את הנוצה והרטיב אותה במעט מים מנאד המים שלו, זורק אותה קדימה. לאחר שהנוצה נזרקה, היא רחפה מטה באיטיות, גלים של אנרגיה פעמו ממנה ויצרו סוג של צינור אוויר דחוס שירד מטה אל הקרקע, מעוות את המציאות סיבוב לסוג של דפנות אוויר נוזליות.
אקטיביליוס פרש את ידיו לרווחה, מצמיד את רגליו זו לזו וזינק מטה לכיוון שאליו נפלה הנוצה. הנפילה שלו הואטה מיידית כשהוא נלכד בצינור האוויר, ועד מהרה הוא נחת על הקרקע הטרשית של העמק המוזר. קינסי הביט במעשיו ואז קפץ אחריו. רק לאחר שזה נחת, אקטיביליוס הבחין בבעיה- למרות שהצינור האט את נפילתו של האלף, נראה שהפעימות האנרגתיות באזור הפריעו לקסם, מכות בצינור שוב ושוב ומאיימות לסדוק אותו. הנער קפץ מיד לאחר מכן, מחל לצנוח באיטיות, אך הצינור נסדק עוד ועוד, מחל להישבר.
"לא לעזאזל, הגנו עליו, אני זקוק לו!" השאמאן זעק בבהלה בעודו מביט במחזה.
קינסי הביט בו מיד, "מה קרה?"
אריאל התקרב עוד ועוד לקרקע, כשלפתע הצינור התמוטט והנער נפל איתו, מתרסק אל האדמה הקשה בקריאה מופתעת של כאב. האלף מיהר אליו, "ארוס!"
"ארוס..?" בן המישורים רץ בעקבות האלף, חששותיו מנקרים בו.
הנער חי, הוא אפילו ניסה לעמוד, נעזר בקינסי כדי לעשות זאת. "לעזאזל, החולצה שלי." הוא רטן, החולצה שלו נקרעה באזור הכתף, ומעט דם ניגר מפצע שטחי, "אני בסדר, אני בסדר."
"חשבתי שאמרת שתוכל להוביל אותנו למטה ללא פגע." קינסי הביט באקטיביליוס בזעם.
"עזוב אותו, קינסי, הוא לא קוסם, הוא לא ידע שזה יקרה, זו בטח היתה נוצה די ישנה." אריאל נזף בו והביט אל תוך העמק הקטן, "בחיי, זה...יוצא דופן."
האדמה באזור ישרה לגמרי, וממנה בקעו הסלעים הדקים והחדים האלו, שחורים לגמרי, מעוקלים ומושחזים כטופרים מעוותים.
"אני שמח לראות שאתה בסדר.. ארוס" אקטיביליוס הדגיש את השם.
הנער ירה אל קינסי מבט נזעם ואז פנה להביט באקטיביליוס ביובש, "איך אמרת שקראו לאביך, שוב?" הוא מלמל והחל לצעוד אל עומקו של העמק, מביט בסלעים המוזרים, פעימות האנרגיה התחזקו שם, קרובות עד כדי כך שהלב של השאמאן כמעט החסיר פעימה עם כל גל שפגע בו.
"לא אמרתי" הוא סיים את הנושא. "פקחו את עיניכם, הפיזיות והרוחניות ידידיי, המקום הזה מכושף ללא ספק- אני יכול להרגיש זאת "
עיניים רוחניות?" קינסי שאל בחשד.
"הוא צודק." אמר ארוס-אריאל, עוצר לרגע כדי להישען בכתפו על עמוד סלע, ואז השאמאן הרגיש גל עוצמה חזק שפגע בך, והעמוד שעליו ארוס נשען החל...להאיר, או לא בדיוק להאיר, האבן השחורה לא זרחת, אבל אור מסויים ואדמדם נדלק עמוק בתוכה, נראה רק בקושי דרך השטח שהיה- מסתבר- שקוף למחצה. הסלעים היו בעצם גבישים כהים מסוג כלשהו, מה שהסביר את פני השטח החלקים והחדים.
ארוס התרחק במהירות מהסלע הגבישי והביט בו, הילה קטנה של אור נפלה על האדמה הסדוקה, מאירה אותה באדום. הסדקים בעצמם נהיו לחים יותר בכל מקום שבו האור פגע.
"לעזאזל עם זה.. זה חי!" אקטיביליוס סינן קללה ונסוג לאחור, "לאיזה מלכודת הכנסת אותנו, ארוס? שוטה שכמותך.. "
"אני לא חושב שאנחנו בסכנה. זה פשוט...מנגנון הנעילה." ארוס אמר בקול רם וחד, מביט באבן המאירה, "דם...כמובן...זה תמיד דם." הוא הביט בידו ואז שלף את פגיונו, מעווה מעט את פניו כשהוא משסע פצע לאורך כף היד, ואז ניגש אל האבן הקרובה ביותר, נוגע בה, צלילים דקים של יניקה נשמעו והגביש הזה גם כן ניאור לחיים, מאיר את סביבתו באור אדום עמום, לקח רגע עד שהפעימה שלו עברה דרך השלושה. הקרקע קרקשה תחת האור הנוגה, הלחות התפשטה בסדקים ממנו והלאה, גורמת להם להיראות כנימים חיים. "עזרו לי, מהר!"
"אין לי מושג מה אתה לעזאזל עושה, אך אני מסתלק מכאן. " אקטיביליוס סב על עקבותיו ונמלט.
קינסי פונה לרדוף אחריו, "הנח לו." אמר ארוס, "עזור לי." הוא המשיך לפצוע את ידו ולהפעיל את הסלעים.
בינתיים אקטיביליוס הגיע אל המצוק שתחם את המכתש הזה. מאחוריו הם הפעילו סלע אחר סלע, מגדילים את טווח האור האדום ומשנים את האדמה הטרשית סביבם, השאמאן שמע משהו מזדחל בסדקים שתחת רגליו, זה נראה כמו שורש כלשהו, אבל הוא היה אדום כדם...ופועם. השורש ניסה להיכרך סביב רגליו, והכתה בו ההרגשה המחרידה שמשהו ב'מנגנון הנעילה' אמור לדאוג לכך שאף אחד לא יעזוב את העמק בחיים מהרגע שהוא מופעל.
"מה פשר הדבר ארוס? מה אתה מסה לעולל לנו? הבטחתי לעזור לך להשיב את הנסיך הארור שלך, עזרתי לך להגיע אל תוך העמק. הייתי נאמן לאורך כל הדרך! מה אתה רוצה ממני? "
"הפסק להתבכיין ועזור לי! אם לא נסיים במהירות, מערכת ההגנה של המקום תשמיד אותנו!" הנער צעק עליו בעודו רץ מסלע לסלע, מגיר את דמו על כל אחד מהם ופוצע פצע חדש כשהדם לא מספיק.
אקטיביליוס הביט על השניים כאילו נפלו מהשמיים. "ברגע זה הייתי שמח למדורת הזיות נוספת" הוא אמר בלחישה. הוא שלף את הפגיון שלו ומתקרב אליהם, שורט חתך זהה לזה של ארוס על ידו, ומקיז את הדם על הסלעים בקרבת מקום.
הלחות המשיכה להתפשט בסדקים, והנימים טיפסו למעלה כדי לנסות לתפוס את המפעילים עם כל צעד שעשו, רק באמצעות תנועה מתמדת וזריזה הם מצליחים להתחמק מהם. לפתע קינסי מעד ונפל על הקרקע, ואז מביט לאחוריו בבהלה, אחד הנימים בקע מהאדמה ונכרך סביב קרסולו, והוא צרח בכאבים. ארוס הביט בו לרגע, מהסס, ואז הביט סביבו. אז הוא התחיל לרוץ לכיוון השני, אל קצה המכתש.
"תנוח בשלום, שוטה. " אקטיביליוס כוון באופן הממוקד ביותר שיכל את הפגיון אל עבר ראשו של האלף הנאבק, ורץ מיד לאחר מכן אחרי ארוס.
ארוס הגיע אל הסלע האחרון והפעיל אותו.
באותו הרגע קינסי הניע את ראשו והפגיון ננעץ באדמה לצדו, הנים שחדר אל תוך בשרו משמיע צווחה דקה ואז נוסג החוצה, מותיר את הפצע הפעור מאחוריו וחוזר אל תוך האדמה. האלף התנשף בכאב ואחז ברגלו, מביט בברברי בשנאה, "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
הנער חזר אל השניים לאחר כמה רגעים, "מה קרה כאן?"
"ניסיתי להציל את הנשמה הארורה שלך מלהאכל בעודה בחיים. עדיף שתודה לאלים הארורים שלך במקום לכעוס עלי כך, נראה שהם בחרו לחייך אליך בכל זאת " הוא פנה אל ארוס, "אני עדיין מחכה לתשובה הזאת בדיוק כמוך "
ארוס הביט סביבו, בכל הסלעים השחורים שהאירו באדום את האדמה, הסדקים היו מלאים עכשיו בנימים אדומים ופועמים אך שוחרי שלום, כל האזור נראה כמו צלקת לא טבעית במדבר הזה. הנער הצביע קדימה- "שם." הוא אמר והחל לצעוד לעבר מרכז המכתש, "אני חושב שפתחנו את זה."
אקטיביליוס התלווה אל ארוס, מביט בציפייה במה שטמון במרכז המכתש.
אבן עגולה ומגולפת, שטוחה כמכסה כלשהו, נמצאה בדיוק במרכז, ועליה כל מיני סמלים שהברברי לא הכיר, והיו גם הרבה חריטות אחרות, נראה כאילו מי שהניח את האבן הזו השאיר הרבה סימנים בהרבה שפות כדי לדאוג שכולם יבינו את המסר שלו, אבל כמעט כולן נראות לך כמו שפות מזמן אחר...שחלף לו לפני מאות שנים.הוא מבחין במשהו אחד שנראה מוכר, חריטות בצד, שנראות כמו רונות של בני מישורים, מוכרות ועם זאת זרות- כאילו מדובר בתרבות שונה של בני מינו. אתה זיהה חלק מהסימנים, אבל התקשה לפענח את המשמעות. "אנחנו צריכים להזיז אותה." ארוס אמר.
הברברי ניגש אל האבן. "הכיף פשוט לא נגמר מה?" אבל כשהתקרב אליה, תחושת דחייה מבחילה פגעה בו, מה שנמצא מתחתיה היה גרוע יותר ממה שהגן עליה, גרוע בהרבה. מה שזה לא היה, זה היה המקור לפעימות העל טבעיות. יותר מלא טבעי, הוא ממש נגד את הטבע, נגד את העולם הזה באופן מאוד תוקפני. קינסי- שלא חש בכל אלו, ירד מטה כדי לדחוף את האבן, מזיז אותה באיטיות, מעלה צחנת מוות באפיהם.
הברברי כיסה את ידיו על פניו ברגע שהסרחון מגיע לאפו, וממשיך להמתין לבאות, אך כשהיה קרוב כל כך, הצליח לזהות כמה סימנים שחוקים בשפת המישורים הזרה: 'לא', 'לעולם', 'אוייב האדמה'.
קינסי המשיך לדחוף במאמץ את הסלע, הרגל שלו דיממה מהפצע הפעור אבל הוא לא עצר, חושף גרם מדרגות טחוב וספיראלי שהוביל מטה אל תוך מערכת חדרים תת קרקעיים חשוכים. "אל דאגה." אמר ארוס, "מי שלא היה פה...זה לא הזמן שלו עכשיו."
"אולי הוא עצמו מבחינה פיזית לא כאן.. אך מי יודע מה נותר ממנו בפנים . "
"ובכן, יש דרך אחת לגלות." הנער אמר בנימה עולצת, וירד ראשון פנימה. קינסי עצר ועקף אותו, צולע מטה במורד המדרגות, ארוס נאנח ועקב אחריו.
אקטיביליוס נכנס אחרי השניים בחוסר רצון פנימה, מנסה לשמור מרחק מאחור ככל האפשר.
OOC:
עוד חלק אחד
"אינני יודע " אקטיביליוס נמנע מלהכנס לדיוני דת שוב, לאחר תגובתו האחרונה של אריאל. "אולי קוסם לא זהיר במיוחד החליט לעסוק בניסוי טיפה מסוכן מדי. ואם כך העניין, אני סבור שחבל התלייה מחכה לשוטה ברגע שימצא שוב, אם לא נאכל זה מכבר בידי התפלצות ששחרר" אקטיביליוס אמר, וגיחך בשעשוע.
"קוסם." הנער אמר במחשבה, "או מכשף. למרות שזה נראה...גדול יותר, חזק יותר, שמעתי על מה שקרה שם...העיר הותקפה בידי המפלצות האדירות, האדמה והשמיים בו זמנית, איזה מין קוסם יכול לעוצמה שכזו?"
"חוששני שאני רק שולף רעיונות מראשי ללא ביסוס, אל תנסה להקדיש להם תשומת לב רבה מדי. "
הוא הנהן בשקט ושוקע שוב בעצמו, מביט דרך החלון בעוד השמים החשיכו והקרה החליפה את החום המדברי.
-רדת הערב-
הכרכרה המשיכה לדהור אל תוך המדבר, החולות הקשו על הסוסים והאטו את ההתקדמות, אבל היא עדיין מהירה בהרבה מהתקדמות ברגל. עד מהרה הלילה ירד והקרה איתו, הופכת את הקרירות של הכרכרה לפחות נעימה. לא נראה שזה הפריע לאריאל, הוא פשוט ישב שם ומביט דרך החלון, שקוע בהרהורים, בעוד ניקולאס הפסיק באמצע הספר שלו והחליף לספר אחר, דומיבר טיפסה על המושב ומניחה את ראשה על ברכיו, כנראה כדי לחמם אותו, הוא ליטף אותה בהיסח דעת והמשיך לקרוא.
לפתע אריאל הרים את ראשו ומביט סביב, "עצור." הוא אמר, ואז הביט החוצה, "עצור! קינסי! עצור את הכרכרה! עכשיו!" הוא צועק אל הרכב שעל הגג.
אקטיביליוס ניסה לדחוף את ראשו אל מחוץ לאחד מחלונות הכרכרה, "מה קרה?"
הכרכרה עצרה בבת אחת, כך שהברברי נאלץ להיאחז במשהו כדי לא לעוף על הכלבה הגדולה, הסוסים מחו בנשיפות עצבניות לאחר שקינסי משך ברתמותיהם באופן שכנראה הכאיב להם. "אריאל?" קולו של האלף נשמע בפעם הראשונה.
"אה, אני מתנצל.." הנער אמר בהיסח דעת ופתח את הדלת, "ניאלץ להתעכב מעט, יש דבר מה שאני צריך לעשות." והוא החל לרדת מהכרכרה, במקום ישיבתו אקטיביליוס ראה שהוא הותיר תיבה שחורה ומבריקה, ללא מנעול או אפילו ידית פתיחה, במבט נוסף לא הצליח לאתר אפילו את הסדק בו המכסה נפתח. "פה?" קינסי שאל. ניקולאס הרים את ראשו מהספר והביט באחיו הקטן בסקרנות.
"נערי, אולי אוכל לעזור לך באיזשהי צורה? " השאמאן קרא אל אריאל מתוך הכרכרה.
הנער כבר החל לצעוד אל עבר הדיונה הקרובה כשהוא עצר, מבלי להביט לאחור, קולו בקושי נשמע, "...אאא...כן, אקטיביליוס...למען האמת אני אצטרך את עזרתך. גם אתה, קינסי. ניק, הישאר מאחור."
"מה?" האח הגדול נרעש, "למה אני צריך ל-"
"ניק." אריאל אמר בהדגשה.
הבחור המבוגר נאנח בעצב והנהן, חוזר אל הספר שלו. "בסדר, אבל יום אחד אנחנו נעצור באמצע שום מקום בשביל משהו שאני ארצה לעשות, ואז אתה לא תהיה מוזמן."
אקטיביליוס פתח את הדלת ויצא אחר הנער, שמח להפטר מאחיו הטורדני, "במה מדובר?"
"אני לא בטוח." הנער אמר והמשיך במעלה הדיונה.
קינסי עקב אחריו מבלי לשאול שאלות, ידיו השמאלית על ניצב חרבו, לא נראה שהוא מתקשה לגשש בחשיכה- מכיוון שהוא מושיט את הלפיד שלו לאריאל.
"מה זאת אומרת, אתה לא בטוח?" הוא ניסה לשלוף בחשכה את פגיונו בלי להשמיע רעש רב מדי.
"אתה לא מרגיש את זה?" אריאל שאל.
אז הבחין אקטיביליוס שהוא באמת חש במשהו, סוג של מתיחות באוויר, זה בא והלך, בסוג של גלים...כאילו היה מקור כלשהו של אנרגיה באזור, והיא פעמה כמו משהו חי, או גוסס.
"מרגיש מה?" קינסי שאל.
"כן אני מרגיש.. אולי כדי שנסוב על עקבותינו. יש לי הרגשה רעה לגבי המקום הזה.. וכדי שלא נבזבז זמן יקר במציאת הנסיך. מי יודע לאיזה צרות נכנס.."
"לא." אריאל אמר, "זה קרוב."
הם הגיעו אל ראש הדיונה והוא האיר את הדרך קדימה, הלילה היה לילה צלול של ירח כמעט מלא ובידו של הנער לפיד בוער, ובכל זאת לא הצליחו לראות בבירור את השטח החולי הנפרש לרגלי הדיונה. רוחות קרירות עלו ממתחת, מבהירות שמדובר בירידה ארוכה. אקטיביליוס ראה צורי סלע טבעיים עולים מהקרקע בנוף שממולם, מזדקרים מהאדמה בצורות עקומות ומעוקלות, מעוותות למראה, ולא הבחין בצמחייה מדברית כלשהי בחושך, נראה היה שהקרקע לרגלי הסלעים המשוננים היתה ישרה.
"בדיוק מזה אני חושש..." השאמאן סנן מתחת לאפו. "כרצונך " הוא אמר לאחר מכן בקול.
אריאל גישש עם רגלו קדימה ועצר, "אין כאן ירידה. נצטרך למצוא דרך להגיע למטה. יש רעיונות?"
קינסי הביט קדימה, "אני חושב שהאורח שלנו צודק, אולי לא כדאי שנרד לשם."
"ואם היתה לנו ברירה, לא היינו יורדים." אמר אריאל, "אבל זה כבר הוחלט."
"ובכן.. יש לי נוצת קסמים, שהעניק לי אבי. הוא היה קוסם בעצמו, וחפצי קסם שכאלו היו דבר שכיח אצלו. הנוצה היא אחד מהפריטים היחידים שהצלחתי לקחת עמי במנוסה מהעיר. בכל מקרה, בעזרתה אוכל להוביל אותנו מטה ללא פגע."
אריאל הביט בך, "בשום פנים ואופן לא, איך אוכל לתת לך לוותר על מזכרת כה יקרה מאביך, על אחת כמה וכמה חפץ קסום?"
"הסר דאגה מלבך, אין לי שום רצון לשמור את הדבר הזה זמן רב אצלי. חוץ מזה, זה לא שממש תכננתי לקפוץ מכמה צוקים בזמן הקרוב " הוא שתק לרגע, ואז הנהן, מסמן מעגל על הקרקע מסביבו וממלמל כמה מילים מתחת לאפו, אז שלף את הנוצה והרטיב אותה במעט מים מנאד המים שלו, זורק אותה קדימה. לאחר שהנוצה נזרקה, היא רחפה מטה באיטיות, גלים של אנרגיה פעמו ממנה ויצרו סוג של צינור אוויר דחוס שירד מטה אל הקרקע, מעוות את המציאות סיבוב לסוג של דפנות אוויר נוזליות.
אקטיביליוס פרש את ידיו לרווחה, מצמיד את רגליו זו לזו וזינק מטה לכיוון שאליו נפלה הנוצה. הנפילה שלו הואטה מיידית כשהוא נלכד בצינור האוויר, ועד מהרה הוא נחת על הקרקע הטרשית של העמק המוזר. קינסי הביט במעשיו ואז קפץ אחריו. רק לאחר שזה נחת, אקטיביליוס הבחין בבעיה- למרות שהצינור האט את נפילתו של האלף, נראה שהפעימות האנרגתיות באזור הפריעו לקסם, מכות בצינור שוב ושוב ומאיימות לסדוק אותו. הנער קפץ מיד לאחר מכן, מחל לצנוח באיטיות, אך הצינור נסדק עוד ועוד, מחל להישבר.
"לא לעזאזל, הגנו עליו, אני זקוק לו!" השאמאן זעק בבהלה בעודו מביט במחזה.
קינסי הביט בו מיד, "מה קרה?"
אריאל התקרב עוד ועוד לקרקע, כשלפתע הצינור התמוטט והנער נפל איתו, מתרסק אל האדמה הקשה בקריאה מופתעת של כאב. האלף מיהר אליו, "ארוס!"
"ארוס..?" בן המישורים רץ בעקבות האלף, חששותיו מנקרים בו.
הנער חי, הוא אפילו ניסה לעמוד, נעזר בקינסי כדי לעשות זאת. "לעזאזל, החולצה שלי." הוא רטן, החולצה שלו נקרעה באזור הכתף, ומעט דם ניגר מפצע שטחי, "אני בסדר, אני בסדר."
"חשבתי שאמרת שתוכל להוביל אותנו למטה ללא פגע." קינסי הביט באקטיביליוס בזעם.
"עזוב אותו, קינסי, הוא לא קוסם, הוא לא ידע שזה יקרה, זו בטח היתה נוצה די ישנה." אריאל נזף בו והביט אל תוך העמק הקטן, "בחיי, זה...יוצא דופן."
האדמה באזור ישרה לגמרי, וממנה בקעו הסלעים הדקים והחדים האלו, שחורים לגמרי, מעוקלים ומושחזים כטופרים מעוותים.
"אני שמח לראות שאתה בסדר.. ארוס" אקטיביליוס הדגיש את השם.
הנער ירה אל קינסי מבט נזעם ואז פנה להביט באקטיביליוס ביובש, "איך אמרת שקראו לאביך, שוב?" הוא מלמל והחל לצעוד אל עומקו של העמק, מביט בסלעים המוזרים, פעימות האנרגיה התחזקו שם, קרובות עד כדי כך שהלב של השאמאן כמעט החסיר פעימה עם כל גל שפגע בו.
"לא אמרתי" הוא סיים את הנושא. "פקחו את עיניכם, הפיזיות והרוחניות ידידיי, המקום הזה מכושף ללא ספק- אני יכול להרגיש זאת "
עיניים רוחניות?" קינסי שאל בחשד.
"הוא צודק." אמר ארוס-אריאל, עוצר לרגע כדי להישען בכתפו על עמוד סלע, ואז השאמאן הרגיש גל עוצמה חזק שפגע בך, והעמוד שעליו ארוס נשען החל...להאיר, או לא בדיוק להאיר, האבן השחורה לא זרחת, אבל אור מסויים ואדמדם נדלק עמוק בתוכה, נראה רק בקושי דרך השטח שהיה- מסתבר- שקוף למחצה. הסלעים היו בעצם גבישים כהים מסוג כלשהו, מה שהסביר את פני השטח החלקים והחדים.
ארוס התרחק במהירות מהסלע הגבישי והביט בו, הילה קטנה של אור נפלה על האדמה הסדוקה, מאירה אותה באדום. הסדקים בעצמם נהיו לחים יותר בכל מקום שבו האור פגע.
"לעזאזל עם זה.. זה חי!" אקטיביליוס סינן קללה ונסוג לאחור, "לאיזה מלכודת הכנסת אותנו, ארוס? שוטה שכמותך.. "
"אני לא חושב שאנחנו בסכנה. זה פשוט...מנגנון הנעילה." ארוס אמר בקול רם וחד, מביט באבן המאירה, "דם...כמובן...זה תמיד דם." הוא הביט בידו ואז שלף את פגיונו, מעווה מעט את פניו כשהוא משסע פצע לאורך כף היד, ואז ניגש אל האבן הקרובה ביותר, נוגע בה, צלילים דקים של יניקה נשמעו והגביש הזה גם כן ניאור לחיים, מאיר את סביבתו באור אדום עמום, לקח רגע עד שהפעימה שלו עברה דרך השלושה. הקרקע קרקשה תחת האור הנוגה, הלחות התפשטה בסדקים ממנו והלאה, גורמת להם להיראות כנימים חיים. "עזרו לי, מהר!"
"אין לי מושג מה אתה לעזאזל עושה, אך אני מסתלק מכאן. " אקטיביליוס סב על עקבותיו ונמלט.
קינסי פונה לרדוף אחריו, "הנח לו." אמר ארוס, "עזור לי." הוא המשיך לפצוע את ידו ולהפעיל את הסלעים.
בינתיים אקטיביליוס הגיע אל המצוק שתחם את המכתש הזה. מאחוריו הם הפעילו סלע אחר סלע, מגדילים את טווח האור האדום ומשנים את האדמה הטרשית סביבם, השאמאן שמע משהו מזדחל בסדקים שתחת רגליו, זה נראה כמו שורש כלשהו, אבל הוא היה אדום כדם...ופועם. השורש ניסה להיכרך סביב רגליו, והכתה בו ההרגשה המחרידה שמשהו ב'מנגנון הנעילה' אמור לדאוג לכך שאף אחד לא יעזוב את העמק בחיים מהרגע שהוא מופעל.
"מה פשר הדבר ארוס? מה אתה מסה לעולל לנו? הבטחתי לעזור לך להשיב את הנסיך הארור שלך, עזרתי לך להגיע אל תוך העמק. הייתי נאמן לאורך כל הדרך! מה אתה רוצה ממני? "
"הפסק להתבכיין ועזור לי! אם לא נסיים במהירות, מערכת ההגנה של המקום תשמיד אותנו!" הנער צעק עליו בעודו רץ מסלע לסלע, מגיר את דמו על כל אחד מהם ופוצע פצע חדש כשהדם לא מספיק.
אקטיביליוס הביט על השניים כאילו נפלו מהשמיים. "ברגע זה הייתי שמח למדורת הזיות נוספת" הוא אמר בלחישה. הוא שלף את הפגיון שלו ומתקרב אליהם, שורט חתך זהה לזה של ארוס על ידו, ומקיז את הדם על הסלעים בקרבת מקום.
הלחות המשיכה להתפשט בסדקים, והנימים טיפסו למעלה כדי לנסות לתפוס את המפעילים עם כל צעד שעשו, רק באמצעות תנועה מתמדת וזריזה הם מצליחים להתחמק מהם. לפתע קינסי מעד ונפל על הקרקע, ואז מביט לאחוריו בבהלה, אחד הנימים בקע מהאדמה ונכרך סביב קרסולו, והוא צרח בכאבים. ארוס הביט בו לרגע, מהסס, ואז הביט סביבו. אז הוא התחיל לרוץ לכיוון השני, אל קצה המכתש.
"תנוח בשלום, שוטה. " אקטיביליוס כוון באופן הממוקד ביותר שיכל את הפגיון אל עבר ראשו של האלף הנאבק, ורץ מיד לאחר מכן אחרי ארוס.
ארוס הגיע אל הסלע האחרון והפעיל אותו.
באותו הרגע קינסי הניע את ראשו והפגיון ננעץ באדמה לצדו, הנים שחדר אל תוך בשרו משמיע צווחה דקה ואז נוסג החוצה, מותיר את הפצע הפעור מאחוריו וחוזר אל תוך האדמה. האלף התנשף בכאב ואחז ברגלו, מביט בברברי בשנאה, "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
הנער חזר אל השניים לאחר כמה רגעים, "מה קרה כאן?"
"ניסיתי להציל את הנשמה הארורה שלך מלהאכל בעודה בחיים. עדיף שתודה לאלים הארורים שלך במקום לכעוס עלי כך, נראה שהם בחרו לחייך אליך בכל זאת " הוא פנה אל ארוס, "אני עדיין מחכה לתשובה הזאת בדיוק כמוך "
ארוס הביט סביבו, בכל הסלעים השחורים שהאירו באדום את האדמה, הסדקים היו מלאים עכשיו בנימים אדומים ופועמים אך שוחרי שלום, כל האזור נראה כמו צלקת לא טבעית במדבר הזה. הנער הצביע קדימה- "שם." הוא אמר והחל לצעוד לעבר מרכז המכתש, "אני חושב שפתחנו את זה."
אקטיביליוס התלווה אל ארוס, מביט בציפייה במה שטמון במרכז המכתש.
אבן עגולה ומגולפת, שטוחה כמכסה כלשהו, נמצאה בדיוק במרכז, ועליה כל מיני סמלים שהברברי לא הכיר, והיו גם הרבה חריטות אחרות, נראה כאילו מי שהניח את האבן הזו השאיר הרבה סימנים בהרבה שפות כדי לדאוג שכולם יבינו את המסר שלו, אבל כמעט כולן נראות לך כמו שפות מזמן אחר...שחלף לו לפני מאות שנים.הוא מבחין במשהו אחד שנראה מוכר, חריטות בצד, שנראות כמו רונות של בני מישורים, מוכרות ועם זאת זרות- כאילו מדובר בתרבות שונה של בני מינו. אתה זיהה חלק מהסימנים, אבל התקשה לפענח את המשמעות. "אנחנו צריכים להזיז אותה." ארוס אמר.
הברברי ניגש אל האבן. "הכיף פשוט לא נגמר מה?" אבל כשהתקרב אליה, תחושת דחייה מבחילה פגעה בו, מה שנמצא מתחתיה היה גרוע יותר ממה שהגן עליה, גרוע בהרבה. מה שזה לא היה, זה היה המקור לפעימות העל טבעיות. יותר מלא טבעי, הוא ממש נגד את הטבע, נגד את העולם הזה באופן מאוד תוקפני. קינסי- שלא חש בכל אלו, ירד מטה כדי לדחוף את האבן, מזיז אותה באיטיות, מעלה צחנת מוות באפיהם.
הברברי כיסה את ידיו על פניו ברגע שהסרחון מגיע לאפו, וממשיך להמתין לבאות, אך כשהיה קרוב כל כך, הצליח לזהות כמה סימנים שחוקים בשפת המישורים הזרה: 'לא', 'לעולם', 'אוייב האדמה'.
קינסי המשיך לדחוף במאמץ את הסלע, הרגל שלו דיממה מהפצע הפעור אבל הוא לא עצר, חושף גרם מדרגות טחוב וספיראלי שהוביל מטה אל תוך מערכת חדרים תת קרקעיים חשוכים. "אל דאגה." אמר ארוס, "מי שלא היה פה...זה לא הזמן שלו עכשיו."
"אולי הוא עצמו מבחינה פיזית לא כאן.. אך מי יודע מה נותר ממנו בפנים . "
"ובכן, יש דרך אחת לגלות." הנער אמר בנימה עולצת, וירד ראשון פנימה. קינסי עצר ועקף אותו, צולע מטה במורד המדרגות, ארוס נאנח ועקב אחריו.
אקטיביליוס נכנס אחרי השניים בחוסר רצון פנימה, מנסה לשמור מרחק מאחור ככל האפשר.
OOC:
עוד חלק אחד
The Fool
פונדקאי פעיל
קינסי הוביל את הדרך מטה אל מעמקי המבנה התת קרקעי, ידו המדממת הותירה את שובלה על הקיר המסותת בו נעזר. ארוס, אשר עקב אחריו מקרוב, הבחין בשובל נוסף, יבש יותר ועם זאת טרי, "...מישהו היה כאן לאחרונה." הוא ציין בטון מוטרד מעט.
אקטיביליוס מביט בשובל, תוהה מי עוד הגיע למקום המקולל הזה, ועוד יצא בחיים.. הוא גם הבחין באצבעותיו המגואלות בדם של הנער נקפצות לרגע לאגרוף, אבל אז זה נשם והן נרפו.
השלושה הממשיכו לרדת במורד גרם המדרגות הלולייני, עד שהגיעו אל החדר הראשון.
"אל תיגעו בכלום." ארוס מיהר להזהיר כשצעדו פנימה. באפיהם עלה מגוון רחב של ריחות לא נעימים ונעימים בצורה מטרידה, תערובת עשירה של ניחוחות מתוקים, חריפים, מלוחים, חמוצים, מצחינים ומעל הכל מעורבים באיכות המתקתקה להחליא של טחב וצחנת מוות. אינספור חפצים הוערמו בחדר, חלקם שעונים על הקירות, שכובים על הרצפה, תלויים מהתקרה ומסודרים על מדפים רעועים שהותקנו על הקירות. חלקם במצב תקין ואחרים הרוסים כל כך עד שלא נותר מהם הרבה יותר מאשר שברים ואבק. בין החפצים הם הבחינו במטות שונים, ערימות בגדים, מבחר צנצנות ובקבוקים, וכל מיני פסלונים, תיבות, שקיקים ושברי עצמים.
רוב החפצים בחדר העלו בברברי תחושת קבס של דחייה, כאילו היתה הילה של טינופת שהקיפה אותם, היו ביניהם כאלו שהכאיבו לראשו אם הביט בהם יותר מדי זמן, ובאחרים הוא פשוט לא הצליח להביט ישירות- רק מצד עיניו, וגם אז המראה העביר בו תחושת חרדה. היו גם חפצים שמשכו את מבטו, שלא נראים דוחים בכלל, אלא ממש מזמינים, מפתים את המבחין בהם להחליק אותם לכיסיו, מבטיחים שלא יצטער על כך.
"המקום הזה מקולל.." אקטיביליוס השפיל את מבטו והלך אחרי השאר, מנסה לחשוב על משהו שיסיח את דעתו מהחפצים בחדר
"מקולל? הו, בהחלט, על ידי כמה וכמה אנשים שונים." ארוס מלמל, מביט בחדר הבא, ממנו הפעימות הלא טבעיות הגיעו, מתחזקות ככל שהתקרבו.
"מה אנחנו עושים פה?" שאל קינסי בקול נוקשה.
"משיגים יתרון." הנער השיב ועצר את האלף, עוקף אותו ונכנס אל החדר הבא, "שימו לב היכן אתם צועדים."
אקטיביליוס המשיך בדרכו, בוחן את הקרקע בתשומת לב רבה יותר למשמע ההוראה
ארוס המשיך והוביל אל החדר הבא, ככל שהתקדמו אל תוך החדר, יכלו להבחין במגוון אורות מהבהבים שקרנו מהכניסה אליו, הפעימות האל טבעיות הכו חזק יותר ויותר. אפילו קינסי, שרגישותו לפעילות קסומה נמוכה מאוד, חש בהן עכשיו ונרתע לאחור, כמעט נתקל בשאמאן, "מה זה היה?" הוא שאל בבהלה.
"הגיע הזמן, באמת." ארוס מלמל, כמעט בשעשוע, לא עוצר את צעידתו.
"אני חושב שכדאי שנחזור, ארוס, אני לא אוהב את המקום הזה." האלף אמר בעודו מרים את הברדס על ראשו, מאפיל את פניו.
"שקט." הילד הסה בו, עוצר בכניסה לחדר ומביט סביבו.
קירות החדר כולם, כולל הרצפה והתקרה, היו מכוסים בחריטות שונות ומשונות, שורות על גבי שורות וטורים על גבי טורים של רונות. לא מסודרות כמקשה אחת, אלא כבלוקים של רונות המסודרים בסגנונות שונים, כאילו נוצרו בזמנים שונים ובידי ידיים בעלות מיומנות שונות. חלק מהרונות נראו ככתבי כוהנים שונים, אחרות דמו לסמלים טקסיים של שאמאנים, או הצורות הישרות והגיאומטריות המאפיינות את רונות הקוסמים, ואת רוב הסימנים האחרים אקטיביליוס אפילו לא הצליח לשייך לאמנות כלשהי. רוב החריטות זרחו במגוון אורות וצבעים, בטווח מכאיב של עוצמות- חזקות וחלשות. חלקן קרנו בעוד אחרות היו עמומות יותר, והיו גם כאלה שקסמם או אליהן מתו ממזמן.
בקצה החדר, על במת אבן צרה, שכב...משהו. ממבט רחוק זה נראה כמו גופה של בן אדם, עם אורה הצפוד והאפור, הקמוט והחבול במקומות שונים, מעוות בידי ריקבון התחלתי. עם זאת, חזהו העירום והשדוף עלה וירד בנשימות עמוקות, והעור היה לח כל כך עד שנראה רירי בצורה לא טבעית, כאילו היה תינוק שאך יולד, ראשו וכל גופו קירחים משיער ואיזור חלציו מנוון בצורה מעוררת רחמים. הפעימות החזקות פעמו מהגופה הנושמת.
"חי האלים.." מלמל קינסי בסלידה.
.
: "אני דורש הסבר כעת ארוס, מה לעזאזל מתרחש כאן? ומה ה..דבר הזה? " אקטיביליוס הצביע על מה ששכב על הכן.
"'הדבר הזה' זה תיאור די מדוייק." אמר ארוס והביט ביצור המת-חי, "אם אינני טועה, בימי חייו הוא התקרא בשם 'ארה'. ושוב, אני לא מומחה, אבל אני חושב שזו המילה בשפת בני האדם הקדומים ל'עידן'. הוא מת עכשיו. למען האמת, הוא מת כבר הרבה זמן."
"נפלא, ולמה הוא זכה להתכבד בביקורנו? "
הנער התעלם מהברברי לרגע, מביט על הקירות, "ארה...מת כבר אלפי שנים, וטוב שכך. הוא היה מכשף בזמנו, או 'המכשף של זמנו' ליתר דיוק, מבריק ועם זאת...מושחת לחלוטין. הוא הוריד את מיטב ממלכות מרידיון לרגליו, הכחיד גזעים ותרבויות שלמות, אין לדעת איך עולמנו היה נראה היום אם מעולם לא היה נולד. גיבורים עלו ונפלו כדי להפילו, חלקם מאוד מפורסמים...בזמנם, כמובן, החלק המעניין הוא שאלו שלבסוף הצליחו להביס אותו היו ונשארו אנונימיים לגמרי.."
"ואיך כל זה קשור אלינו? "
הנער פנה להביט בברברי במבט מעט מתנשא, "אקטיביליוס, אינני יודע מי לימד אותך את דרכי הארץ, אבל אני אסתכן ואעליב את מחנכך ואזכיר לך שכשאדם נדיב דיו לספר לך סיפור, הדרך הנאותה להגיב היא להמתין עד שיסיים. בסדר? הסכמנו, אם כך." הוא חייך והמשיך, "הקרב עצמו התרחש כאן, במישורי החיים-"
"מישורי החיים?" קינסי שאל בפקפוק.
הנער רגז מעט על ההפרעה, "כן, המדבר הזה שסביבנו היה בעבר אחו גדול ושוקק חיים, יבשת אבאלון לא תמיד נראתה כפי שהיא היום. בכל מקרה, הקרב התחולל כאן, וכאן נקבר ארה, בדיוק בנקודה שבה נפל. הגיבורים יצרו עבורו את הכלא הזה, מכיוון שידעו שלא היה אנושי מספיק בכדי למות. ואט אט הם עברו בכל מחוזותיו וטירותיו ברחבי מרידיון, השמידו את יצירותיו, הפילו את משמריו, ואת כל החפצים שלא הצליחו להשמיד...הם ערמו בחדר שמאחוריכם."
"באמת שהייתי רוצה לשמוע את כל זה בפרטי פרטים, אבל זמננו יקר. הבאת אותנו למקום המקולל הזה במטרה מסויימת, מהי?"
"בעוד רגע, ידידי חסר הסבלנות." הוא אומר, "הרונות האלו לא נועדו למלכד את החדר, אלא לנעול אותו, בכדי שארה- או רוחו- לא יצליחו להימלט. פעם בשנה מגיע לכאן השומר הנוכחי של הכלא, בכדי לחדש את הרונות שהוא עצמו יצר ולוודא שהכל כשורה. זו הסיבה לכך שמערכת ההגנה של הכלא קטלנית, אך לא בלתי עבירה. אם אינני טועה, השומר הנוכחי הוא גם קוסמה המלכותי של אוורגרין. רב המאגיה רואן פרדר'און." ואז הוא ניגש לגופה, "הסיבה לבואנו לכאן, אקטיביליוס, הוא החפץ היחיד שהגיבורים חסרי השם פספסו...התליון של אזבאטור."
אקטיביליוס בחן את הגופה, מנסה לחפש תליון כלשהו עליה, אך לא מצא דבר.
ארוס הביט בו לרגע וחייך, שולף את הפגיון שלו ונועץ אותו במרכז החזה של הגופה, המתכת ננעצה עמוק והשמיעה צלילים מבחילים בעודה חותכת דרך הרקמות הרקובות. הנער ביצע חיתוך אחד לאורך ואז אחד לרוחב, ועטה על ידו כפפה לפני שהחל להזיז את העור והבשר הדק לצדדים, חושף את בית הצלעות המכוסה דם. לא היה שם לב, אבל גם לא תליון. עיניו של הנער נפערו, "...איפה זה?"
"נראה שהם לא פספסו אותו למרות הכל "
"לא, זה לא יכול להיות!" הילד התעקש ולקח את הסכין שוב, חופר עמוק יותר, שובר את הצלעות ומזיז אותן, באופן די מטריד לצפייה, במיוחד מאחר חלקן עדיין עלו וירדו בתנועת נשימה.
"ארוס, זה לא כאן."
"שקט!" ארוס התפרץ עליו, ואז חייך כשניסה לחזור לשליטה עצמית, "לא, זה כאן, אני יודע שזה כאן, בטח שקע עמוק יותר." הוא עקר צלע אחר צלע בידיו, זורק אותן הצידה ומחל לחפור באיברים הפנימיים בידיו, אלו נראו כמעט טריים, אדומים כאילו רק הרגע נוצרו. הוא זרק חלקי בשר מעבר לכתפו, החיוך החל לדהות והתחלף בהבעה זועמת, "זה צריך להיות כאן! זה היה כאן! אין שום סיכוי שטעינו! זה כאן!!"
אקטיביליוס תפס בידו של הנער ומשך אותו מהגופה בעודו מביט בגועל במתרחש "הדבר הארור שאתה מחפש לא כאן, חדל להשתטות ובוא איתנו בחזרה לכרכרה" הוא אמר בטון תקיף, אך הנער דחף אותו ממנו וצעק בזעם טרוף, חוטף מקינסי את חרבו ומתחיל להכות בגופה שוב ושוב, כבר לא מחפש אלא מכלה את כעסו, מידת הזעם שלו היתה כדלי של מי קרח קפואים, מפתיע במידה מזעזעת. הוא כבר לא טרח ליצור מילים, פשוט צעק והכה בגופה המרוטשת שוב ושוב, כורת פיסות נוספות ממנה, מעט קצף נטף בפיו. לפתע- ללא סימן מטרים, הוא נזרק לאחור על הרצפה, נוחת על אחוריו ומתנשף, בוהה קדימה, "...גנב מטונף..." הוא התנשף, עיניו הפכו מצועפות, "...מכשף מדברי...עם...קעקוע צרוב על מצחו..." ידו נקפצה בכוח, הוא פנה להביט בשאמאן במבט ממוקד, "אתה יודע על מי אני מדבר, נכון?"
"בוודאי המקום שיבש את צלילות מחשבתך." אמר אקטיביליוס, "אנחנו חייבים להסתלק מכאן, נערי, אינך מדבר בהיגיון."
הנער הצר את עיניו.
"ארוס..." מלמל קינסי, "אני חושב שהגיע הזמן שנצא מפה." מבטו קובע לא בנער, אלא בגופה שעל במת האבן.
אקטיביליוס הפנה גם הוא את מבטו אל הגופה, והבחין כי החלקים שלה החלו להתאחות, פיסות הבשר הזדחלו על הרצפה ובמעלה הבמה כרימות מדממות, הצלעות השבורות החלו להתיישר והריקבון הלך ונסוג מהרקמות הריריות.
ארוס הביט בגופה בעצמו, "הוא..חוזר לעצמו." הוא אמר במבט מופתע.
"ראה מה עשית.. ברחו על נפשותיכם!" אקטיביליוס החל לרוץ לכיוון שממנו הגיעו.
הנער עמד במקום לרגע, בוהה בגופה, צליל דוחה של נביעת נוזל נשמע, דם פרץ ממרכז חזה הגופה ונשפך במפלים אל הרצפה, "אני לא חושב שהוא יחזור לחיים, הוא מת, זה לא עובד ככה-"
הדם התפשט בשלולית גדולה על הרצפה, ואז, בדיוק כפי שנבע, החל לזרום במעלה הבמה בחזרה אל תוך הגוף המעוות.
"זה לא הזמן להיות צודק, ארוס!" קינסי אמר לו ותפס אותו, מושך אותו לריצה אל היציאה, בעקבותיו של השאמאן. אלו לא הפסיקו לרוץ עד שהגיעו בחזרה אל הכרכרה, אפילו לא טרחו להחזיר את מכסה האבן למקומו.
OOC:
בהודעה הבאה אני חוזר לזמן הרגיל ואתם תוכלו להגיב
אקטיביליוס מביט בשובל, תוהה מי עוד הגיע למקום המקולל הזה, ועוד יצא בחיים.. הוא גם הבחין באצבעותיו המגואלות בדם של הנער נקפצות לרגע לאגרוף, אבל אז זה נשם והן נרפו.
השלושה הממשיכו לרדת במורד גרם המדרגות הלולייני, עד שהגיעו אל החדר הראשון.
"אל תיגעו בכלום." ארוס מיהר להזהיר כשצעדו פנימה. באפיהם עלה מגוון רחב של ריחות לא נעימים ונעימים בצורה מטרידה, תערובת עשירה של ניחוחות מתוקים, חריפים, מלוחים, חמוצים, מצחינים ומעל הכל מעורבים באיכות המתקתקה להחליא של טחב וצחנת מוות. אינספור חפצים הוערמו בחדר, חלקם שעונים על הקירות, שכובים על הרצפה, תלויים מהתקרה ומסודרים על מדפים רעועים שהותקנו על הקירות. חלקם במצב תקין ואחרים הרוסים כל כך עד שלא נותר מהם הרבה יותר מאשר שברים ואבק. בין החפצים הם הבחינו במטות שונים, ערימות בגדים, מבחר צנצנות ובקבוקים, וכל מיני פסלונים, תיבות, שקיקים ושברי עצמים.
רוב החפצים בחדר העלו בברברי תחושת קבס של דחייה, כאילו היתה הילה של טינופת שהקיפה אותם, היו ביניהם כאלו שהכאיבו לראשו אם הביט בהם יותר מדי זמן, ובאחרים הוא פשוט לא הצליח להביט ישירות- רק מצד עיניו, וגם אז המראה העביר בו תחושת חרדה. היו גם חפצים שמשכו את מבטו, שלא נראים דוחים בכלל, אלא ממש מזמינים, מפתים את המבחין בהם להחליק אותם לכיסיו, מבטיחים שלא יצטער על כך.
"המקום הזה מקולל.." אקטיביליוס השפיל את מבטו והלך אחרי השאר, מנסה לחשוב על משהו שיסיח את דעתו מהחפצים בחדר
"מקולל? הו, בהחלט, על ידי כמה וכמה אנשים שונים." ארוס מלמל, מביט בחדר הבא, ממנו הפעימות הלא טבעיות הגיעו, מתחזקות ככל שהתקרבו.
"מה אנחנו עושים פה?" שאל קינסי בקול נוקשה.
"משיגים יתרון." הנער השיב ועצר את האלף, עוקף אותו ונכנס אל החדר הבא, "שימו לב היכן אתם צועדים."
אקטיביליוס המשיך בדרכו, בוחן את הקרקע בתשומת לב רבה יותר למשמע ההוראה
ארוס המשיך והוביל אל החדר הבא, ככל שהתקדמו אל תוך החדר, יכלו להבחין במגוון אורות מהבהבים שקרנו מהכניסה אליו, הפעימות האל טבעיות הכו חזק יותר ויותר. אפילו קינסי, שרגישותו לפעילות קסומה נמוכה מאוד, חש בהן עכשיו ונרתע לאחור, כמעט נתקל בשאמאן, "מה זה היה?" הוא שאל בבהלה.
"הגיע הזמן, באמת." ארוס מלמל, כמעט בשעשוע, לא עוצר את צעידתו.
"אני חושב שכדאי שנחזור, ארוס, אני לא אוהב את המקום הזה." האלף אמר בעודו מרים את הברדס על ראשו, מאפיל את פניו.
"שקט." הילד הסה בו, עוצר בכניסה לחדר ומביט סביבו.
קירות החדר כולם, כולל הרצפה והתקרה, היו מכוסים בחריטות שונות ומשונות, שורות על גבי שורות וטורים על גבי טורים של רונות. לא מסודרות כמקשה אחת, אלא כבלוקים של רונות המסודרים בסגנונות שונים, כאילו נוצרו בזמנים שונים ובידי ידיים בעלות מיומנות שונות. חלק מהרונות נראו ככתבי כוהנים שונים, אחרות דמו לסמלים טקסיים של שאמאנים, או הצורות הישרות והגיאומטריות המאפיינות את רונות הקוסמים, ואת רוב הסימנים האחרים אקטיביליוס אפילו לא הצליח לשייך לאמנות כלשהי. רוב החריטות זרחו במגוון אורות וצבעים, בטווח מכאיב של עוצמות- חזקות וחלשות. חלקן קרנו בעוד אחרות היו עמומות יותר, והיו גם כאלה שקסמם או אליהן מתו ממזמן.
בקצה החדר, על במת אבן צרה, שכב...משהו. ממבט רחוק זה נראה כמו גופה של בן אדם, עם אורה הצפוד והאפור, הקמוט והחבול במקומות שונים, מעוות בידי ריקבון התחלתי. עם זאת, חזהו העירום והשדוף עלה וירד בנשימות עמוקות, והעור היה לח כל כך עד שנראה רירי בצורה לא טבעית, כאילו היה תינוק שאך יולד, ראשו וכל גופו קירחים משיער ואיזור חלציו מנוון בצורה מעוררת רחמים. הפעימות החזקות פעמו מהגופה הנושמת.
"חי האלים.." מלמל קינסי בסלידה.
.
: "אני דורש הסבר כעת ארוס, מה לעזאזל מתרחש כאן? ומה ה..דבר הזה? " אקטיביליוס הצביע על מה ששכב על הכן.
"'הדבר הזה' זה תיאור די מדוייק." אמר ארוס והביט ביצור המת-חי, "אם אינני טועה, בימי חייו הוא התקרא בשם 'ארה'. ושוב, אני לא מומחה, אבל אני חושב שזו המילה בשפת בני האדם הקדומים ל'עידן'. הוא מת עכשיו. למען האמת, הוא מת כבר הרבה זמן."
"נפלא, ולמה הוא זכה להתכבד בביקורנו? "
הנער התעלם מהברברי לרגע, מביט על הקירות, "ארה...מת כבר אלפי שנים, וטוב שכך. הוא היה מכשף בזמנו, או 'המכשף של זמנו' ליתר דיוק, מבריק ועם זאת...מושחת לחלוטין. הוא הוריד את מיטב ממלכות מרידיון לרגליו, הכחיד גזעים ותרבויות שלמות, אין לדעת איך עולמנו היה נראה היום אם מעולם לא היה נולד. גיבורים עלו ונפלו כדי להפילו, חלקם מאוד מפורסמים...בזמנם, כמובן, החלק המעניין הוא שאלו שלבסוף הצליחו להביס אותו היו ונשארו אנונימיים לגמרי.."
"ואיך כל זה קשור אלינו? "
הנער פנה להביט בברברי במבט מעט מתנשא, "אקטיביליוס, אינני יודע מי לימד אותך את דרכי הארץ, אבל אני אסתכן ואעליב את מחנכך ואזכיר לך שכשאדם נדיב דיו לספר לך סיפור, הדרך הנאותה להגיב היא להמתין עד שיסיים. בסדר? הסכמנו, אם כך." הוא חייך והמשיך, "הקרב עצמו התרחש כאן, במישורי החיים-"
"מישורי החיים?" קינסי שאל בפקפוק.
הנער רגז מעט על ההפרעה, "כן, המדבר הזה שסביבנו היה בעבר אחו גדול ושוקק חיים, יבשת אבאלון לא תמיד נראתה כפי שהיא היום. בכל מקרה, הקרב התחולל כאן, וכאן נקבר ארה, בדיוק בנקודה שבה נפל. הגיבורים יצרו עבורו את הכלא הזה, מכיוון שידעו שלא היה אנושי מספיק בכדי למות. ואט אט הם עברו בכל מחוזותיו וטירותיו ברחבי מרידיון, השמידו את יצירותיו, הפילו את משמריו, ואת כל החפצים שלא הצליחו להשמיד...הם ערמו בחדר שמאחוריכם."
"באמת שהייתי רוצה לשמוע את כל זה בפרטי פרטים, אבל זמננו יקר. הבאת אותנו למקום המקולל הזה במטרה מסויימת, מהי?"
"בעוד רגע, ידידי חסר הסבלנות." הוא אומר, "הרונות האלו לא נועדו למלכד את החדר, אלא לנעול אותו, בכדי שארה- או רוחו- לא יצליחו להימלט. פעם בשנה מגיע לכאן השומר הנוכחי של הכלא, בכדי לחדש את הרונות שהוא עצמו יצר ולוודא שהכל כשורה. זו הסיבה לכך שמערכת ההגנה של הכלא קטלנית, אך לא בלתי עבירה. אם אינני טועה, השומר הנוכחי הוא גם קוסמה המלכותי של אוורגרין. רב המאגיה רואן פרדר'און." ואז הוא ניגש לגופה, "הסיבה לבואנו לכאן, אקטיביליוס, הוא החפץ היחיד שהגיבורים חסרי השם פספסו...התליון של אזבאטור."
אקטיביליוס בחן את הגופה, מנסה לחפש תליון כלשהו עליה, אך לא מצא דבר.
ארוס הביט בו לרגע וחייך, שולף את הפגיון שלו ונועץ אותו במרכז החזה של הגופה, המתכת ננעצה עמוק והשמיעה צלילים מבחילים בעודה חותכת דרך הרקמות הרקובות. הנער ביצע חיתוך אחד לאורך ואז אחד לרוחב, ועטה על ידו כפפה לפני שהחל להזיז את העור והבשר הדק לצדדים, חושף את בית הצלעות המכוסה דם. לא היה שם לב, אבל גם לא תליון. עיניו של הנער נפערו, "...איפה זה?"
"נראה שהם לא פספסו אותו למרות הכל "
"לא, זה לא יכול להיות!" הילד התעקש ולקח את הסכין שוב, חופר עמוק יותר, שובר את הצלעות ומזיז אותן, באופן די מטריד לצפייה, במיוחד מאחר חלקן עדיין עלו וירדו בתנועת נשימה.
"ארוס, זה לא כאן."
"שקט!" ארוס התפרץ עליו, ואז חייך כשניסה לחזור לשליטה עצמית, "לא, זה כאן, אני יודע שזה כאן, בטח שקע עמוק יותר." הוא עקר צלע אחר צלע בידיו, זורק אותן הצידה ומחל לחפור באיברים הפנימיים בידיו, אלו נראו כמעט טריים, אדומים כאילו רק הרגע נוצרו. הוא זרק חלקי בשר מעבר לכתפו, החיוך החל לדהות והתחלף בהבעה זועמת, "זה צריך להיות כאן! זה היה כאן! אין שום סיכוי שטעינו! זה כאן!!"
אקטיביליוס תפס בידו של הנער ומשך אותו מהגופה בעודו מביט בגועל במתרחש "הדבר הארור שאתה מחפש לא כאן, חדל להשתטות ובוא איתנו בחזרה לכרכרה" הוא אמר בטון תקיף, אך הנער דחף אותו ממנו וצעק בזעם טרוף, חוטף מקינסי את חרבו ומתחיל להכות בגופה שוב ושוב, כבר לא מחפש אלא מכלה את כעסו, מידת הזעם שלו היתה כדלי של מי קרח קפואים, מפתיע במידה מזעזעת. הוא כבר לא טרח ליצור מילים, פשוט צעק והכה בגופה המרוטשת שוב ושוב, כורת פיסות נוספות ממנה, מעט קצף נטף בפיו. לפתע- ללא סימן מטרים, הוא נזרק לאחור על הרצפה, נוחת על אחוריו ומתנשף, בוהה קדימה, "...גנב מטונף..." הוא התנשף, עיניו הפכו מצועפות, "...מכשף מדברי...עם...קעקוע צרוב על מצחו..." ידו נקפצה בכוח, הוא פנה להביט בשאמאן במבט ממוקד, "אתה יודע על מי אני מדבר, נכון?"
"בוודאי המקום שיבש את צלילות מחשבתך." אמר אקטיביליוס, "אנחנו חייבים להסתלק מכאן, נערי, אינך מדבר בהיגיון."
הנער הצר את עיניו.
"ארוס..." מלמל קינסי, "אני חושב שהגיע הזמן שנצא מפה." מבטו קובע לא בנער, אלא בגופה שעל במת האבן.
אקטיביליוס הפנה גם הוא את מבטו אל הגופה, והבחין כי החלקים שלה החלו להתאחות, פיסות הבשר הזדחלו על הרצפה ובמעלה הבמה כרימות מדממות, הצלעות השבורות החלו להתיישר והריקבון הלך ונסוג מהרקמות הריריות.
ארוס הביט בגופה בעצמו, "הוא..חוזר לעצמו." הוא אמר במבט מופתע.
"ראה מה עשית.. ברחו על נפשותיכם!" אקטיביליוס החל לרוץ לכיוון שממנו הגיעו.
הנער עמד במקום לרגע, בוהה בגופה, צליל דוחה של נביעת נוזל נשמע, דם פרץ ממרכז חזה הגופה ונשפך במפלים אל הרצפה, "אני לא חושב שהוא יחזור לחיים, הוא מת, זה לא עובד ככה-"
הדם התפשט בשלולית גדולה על הרצפה, ואז, בדיוק כפי שנבע, החל לזרום במעלה הבמה בחזרה אל תוך הגוף המעוות.
"זה לא הזמן להיות צודק, ארוס!" קינסי אמר לו ותפס אותו, מושך אותו לריצה אל היציאה, בעקבותיו של השאמאן. אלו לא הפסיקו לרוץ עד שהגיעו בחזרה אל הכרכרה, אפילו לא טרחו להחזיר את מכסה האבן למקומו.
OOC:
בהודעה הבאה אני חוזר לזמן הרגיל ואתם תוכלו להגיב
The Fool
פונדקאי פעיל
הבוקר של היום השלישי גם כן עבר בלא תקריות מיוחדות, הקרה המקפיאה של הלילה המדברי התחלפה לאטה בחום בלתי נסבל, ששוב אילץ אתכם להיפטר מהשכבות, זה הבוקר השני ברציפות שדאז'יראל התעורר למצוא פרח שהושאר עבורו על צד יצועיו.
אנג'לו רוטן לעצמו בעוד הדרך מתמשכת, "עם כל ההבזקים האלו של קור וחום, לא יעבור זמן רב עד שאני אמות מקדחת." הוא ממלמל ומקנח את אפו האדום והסתום.
ואז אתם רואים את זה, במרחק, אזור ירוק ולידו מטע של עצי דקל, כמה פיסות ירוקות של אדמה מכוסה דשא, ומחנה גדול מוקף חומה נמוכה, ריח הדם מגיע עד אליכם, אתם לא רואים שומרים על הכניסות למחנה, וגמלים עמוסי משאות צועדים להם בחופשיות באזור- משוחררים מבעליהם, והנשרים חגים מעל, מדי פעם נוחתים מטה בשטח המחנה. נסי החאן נושאים סמל מוכר, כחול על רקע שחור- גל.
אנג'לו רוטן לעצמו בעוד הדרך מתמשכת, "עם כל ההבזקים האלו של קור וחום, לא יעבור זמן רב עד שאני אמות מקדחת." הוא ממלמל ומקנח את אפו האדום והסתום.
ואז אתם רואים את זה, במרחק, אזור ירוק ולידו מטע של עצי דקל, כמה פיסות ירוקות של אדמה מכוסה דשא, ומחנה גדול מוקף חומה נמוכה, ריח הדם מגיע עד אליכם, אתם לא רואים שומרים על הכניסות למחנה, וגמלים עמוסי משאות צועדים להם בחופשיות באזור- משוחררים מבעליהם, והנשרים חגים מעל, מדי פעם נוחתים מטה בשטח המחנה. נסי החאן נושאים סמל מוכר, כחול על רקע שחור- גל.
LightSword
פונדקאי מהשורה
הוא הסתכל במעורפל אל עבר האופק שהלך והתקרב בכל צעד אשר עשה.
הוא שמע את חבריי הצוות ממלמלים על ניצולים, אנשים מסכנים ואנשים שצריך לעזור להם.
אחרי יממה שלמה של מחשבות נודדות- עדיין לא הבין דאז'יראל איך נקלע למצב הזה.
כל מה שהוא עשה בבוקר שלמחרת- הוא לשחק ולסובב את גבעול הפרח שקיבל באופן מסתורי- כבר פעם שנייה באופן שנעשה רצוף.
הוא סובב אותו עם האצבע והאגודל, נותן לעליי הכותרת להסתובב ולסחוף אותו- מנסה להבין מעין הגיע- אך לא שם לב באופן מיוחד לפרטים- אלא מדמיין איך זיהוי הדמות לוקח אותו רחוק מהעיר שהגיהינום בלע, או מהמדבר שהחליף את הגיהינום בצורה די משכנעת- או את בן המלוכה הגועלי שנכפה עליו להצטרף אליו באופן זמני.
הוא חשב על כל אותם ימים שבהם כל מה שנתקל בו- היה אנשים מסכנים. כבר נמאס היה לו להתלונן על שכולם מסכנים..
"אתם צודקים- כמה שנתקדם מהר יותר אליהם- ככה נוכל לעזור להם.. ואולי למען השם נוכל לדעת מה גורם לכל דבר מסביבנו למות כמו פרח שלא שתול באדמה", הוא סיים את המשפט, הריח את ריחו של הפרח- וחזר לעשתונותיו- נותן את מלוא ריכוזו למטרה שמלפנים.
הוא שמע את חבריי הצוות ממלמלים על ניצולים, אנשים מסכנים ואנשים שצריך לעזור להם.
אחרי יממה שלמה של מחשבות נודדות- עדיין לא הבין דאז'יראל איך נקלע למצב הזה.
כל מה שהוא עשה בבוקר שלמחרת- הוא לשחק ולסובב את גבעול הפרח שקיבל באופן מסתורי- כבר פעם שנייה באופן שנעשה רצוף.
הוא סובב אותו עם האצבע והאגודל, נותן לעליי הכותרת להסתובב ולסחוף אותו- מנסה להבין מעין הגיע- אך לא שם לב באופן מיוחד לפרטים- אלא מדמיין איך זיהוי הדמות לוקח אותו רחוק מהעיר שהגיהינום בלע, או מהמדבר שהחליף את הגיהינום בצורה די משכנעת- או את בן המלוכה הגועלי שנכפה עליו להצטרף אליו באופן זמני.
הוא חשב על כל אותם ימים שבהם כל מה שנתקל בו- היה אנשים מסכנים. כבר נמאס היה לו להתלונן על שכולם מסכנים..
"אתם צודקים- כמה שנתקדם מהר יותר אליהם- ככה נוכל לעזור להם.. ואולי למען השם נוכל לדעת מה גורם לכל דבר מסביבנו למות כמו פרח שלא שתול באדמה", הוא סיים את המשפט, הריח את ריחו של הפרח- וחזר לעשתונותיו- נותן את מלוא ריכוזו למטרה שמלפנים.
The Fool
פונדקאי פעיל
OOC:
חברנו Wizi יוצא למשלחת לפולין מחר, אני מתאר לעצמי שהוא אורז ברגעים אלו ממש, כולנו נאחל לו את מיטב איחולינו לטיול מוצלח ומהנה. הנקודה היא שאני מתקשה לראות כיצד נוכל להמשיך את המשחק במשך השבוע בו ייעדר- אני מעדיף לא לדב"ש את הדמות. הרעיון שלי כרגע הוא לקחת הפסקה לשבוע, עד יום שלישי-רביעי הבא, בו יחזור שליחנו ממחוזותיה הקודרים של אירופה המזרחית.
אל תאכל נקניקיות, שום נקניקיות!
השוטה, אבל הבירה די טובה.
חברנו Wizi יוצא למשלחת לפולין מחר, אני מתאר לעצמי שהוא אורז ברגעים אלו ממש, כולנו נאחל לו את מיטב איחולינו לטיול מוצלח ומהנה. הנקודה היא שאני מתקשה לראות כיצד נוכל להמשיך את המשחק במשך השבוע בו ייעדר- אני מעדיף לא לדב"ש את הדמות. הרעיון שלי כרגע הוא לקחת הפסקה לשבוע, עד יום שלישי-רביעי הבא, בו יחזור שליחנו ממחוזותיה הקודרים של אירופה המזרחית.
אל תאכל נקניקיות, שום נקניקיות!
השוטה, אבל הבירה די טובה.
