כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

[rui]

IN
עוד לא מספיקות לעבור מספר שניות, וההתקפות מתחילות בשנית. דם הדרקון הירוק נחוש לסיים זאת כאן ועכשיו, והם מבינים בדיוק למה: כעת, זה כבר יותר מארוות', מהצפון, מת'נדיאן.
כעת, המעמד של שוגון סא-אאגה הוא זה שמונח על כף המאזניים.

"כבודך, להבי" הוא שולח את הקטאנה לכל כיוון, חותך ומשסף, הקטור חוסם בקושי, משלח קרניים שמנסות לעוור לשווא. שירו-סנשאי מחזיק את עצמו, מקרקע את רגליו עמוק בתוך השלג, שעה שקאס נאנק בכאב תחת המכות. סא-אאגה משתגר באחת, מופיע מאחורי אילידיה המופתעת, שמתחמקת בקושי באחת, נופלת על האדמה.

"זעמך, יריביי" הוא משתגר אל קאס, ואז בחזרה אל אילידיה, מכה ללא רחמים. אילידיה נאבקת להטיל כל קסם מגננה, רואה שסא-אאגה פצוע, שגם הוא לא יוכל עוד להחזיק זמן רב. הענף הראשון של קאס מהבהב באור ירוק, נחוש להחזיק את אלופו בחיים. הקטור מביט בקאס רגע בטרם המול קורס, עיניו זועקות לו להמשיך. סופת החרבות עומדת להיגמר, האביר מרגיש בכך.

"רצונך, יסודי" קולו מרעים בשעה שהוא מקיז את דמה של אילידיה ומשגר אותו כקליעים אל שאר שליחי המועצה, חצי האלפית נקרעת מבפנים כשהיא מרגישה כיצד עצם מהותה פוגע בחבריה. שירו מסתתר מאחורי שברי שריונו, בשעה שהקטור מרים את שתי ידיו אל על, הוא וקאס משתמשים בכל כוח קסם כדי להחזיק כנגד הקליעים.

"תהילתך, נצחית" הוא אוחז בגרונה של אילידיה ומשתגר יחד עמה אל מרכז המסה, ופרץ של אנרגיה ירוקה יוצא ממנו אל שליחי המועצה, מסמא וקטלני. חרשית הקסם שולחת את התרכובות שלה לכל עבר, נעזרת בכל קמצוץ של לחש כדי להחזיק את חבריה בחיים, לקחת מהם את הכאב כמו שרק פמיניה יודעת. שירו-סנשאי מגונן על קאס בגופו, חוסם בקושי את המכות, בשעה שהקטור סופג עוד ועוד, גופו מלא חבלות, פצעים וחתכים, אך מסרב לקרוס, תמונתם של דנקן ובת'אני צרובות בראשו. השבועה שלו למשפחת הסאר - למשפחה שלו - לא מאפשר לו להיכנע.

סא-אאגה נאלץ לעצור את הקטל ולהסדיר את נשימתו, נאבק לשמור על רוגע אף אל מול העובדה ששליחי המועצה עדיין בחיים.
הוא חורק את שיניו בדממה, מתכונן לפגוע בשנית...
ואז, שירו-סנשאי תוקף.


META
אייאג'וטסו נעלה - טווח הפגיעה החמורה עולה ל-7-20. סא-אאגה מנצל את היכולת התור הזה.

הכל או כלום - מאפיין; כשסא-אאגה על פחות מ-50 נק"פ. סא-אאגה רשאי בכל עת לנצל 50 נק"פ כדי לזכות בפעולה נוספת לבחירתו. הוא רשאי לעשות זאת מספר פעמים בתור, כשבכל פעם הוא מנצל עוד 50 נק"פ. אם סא-אאגה בוחר להשתמש במאפיין הזה אפילו פעם אחת, במשך התור כולו, כל אחד מאויביו רשאי לאבד פרץ ריפוי כדי למנוע 10 נזק שנגרם לו (כמה פרצים שירצה).
האימפריה מכה שנית - *נקודת פעולה*; רגילה; כשסא-אאגה פוגע חמורות באויב, הוא רשאי לתקוף אותו שוב עם אותה התקפה. אויב יכול להיות מושפע ממאפיין זה רק פעם אחת בתור, גם אם הותקף יותר מפעם אחת. התקפה של האימפריה מכה שנית לא יכולה להוות פגיעה חמורה.

גאווה ודעה קדומה - מאפיין; אם סא-אאגה פגע בשירו-סנשאי, הוא רשאי לנצל פעולה משנית נוספת. אם הוא הוריד אותו למדמם, הוא רשאי לנצל פעולה רגילה נוספת (פעם אחת בתור לכל היותר). סא-אאגה רשאי שלא לנצל את היכולת בפגיעה הראשונה בשירו-סנשאי ולהמתין להמשך תורו.
עילוי מנטלי - משנית; סא-אאגה רשאי להציל כנגד השפעה לבחירתו. אם הוא נכשל, הוא רשאי לנסות שוב עם -2. מציל כנגד מוחלש של הקטור.

התקפות נגד קאס:
מצוות השוגון - כנגד מטרה נשלטת; קאס פועל כרגיל במצוותו של סא-אאגה, כמתואר לעיל, עם בונוס +5 להתקפה ולנזק. קאס משתחרר מזה באמצע עם זיכרון של אחריות.

שובל של נשמות שבורות - פרץ 1; סא-אאגה תוקף את כל מי שסמוך אליו. לאחר מכן, סא-אאגה רשאי להשתגר 3 פעמים מרחק של עד 20 משבצות בכל פעם, כשלאחר כל השתגרות הוא תוקף מטרה אחת סמוכה. עד אשר שובל של נשמות שבורות נגמר, סא-אאגה חסין מכל מצב, אך לא זכאי לקבל יתרון קרבי כנגד יריביו.
התקפת פרץ 1; 35 נגד דרג"ש, אם פגע אז פגיעה חמורה, 92 נזק.
*האימפריה מכה שנית*
39 נגד דרג"ש, אם פגע 78 נזק.

שובל של נשמות שבורות - השיגור השני של סא-אאגה, לעבר קאס; 41 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 92 נזק.

חתרן בלתי נלאה - פרץ 3 רחוק, סא-אאגה תוקף את ההגנה החלשה ביותר של שירו-סנשאי.
34 נגד ההגנה החלשה ביותר, אם פגע אז פגיעה חמורה, 78 נזק וקאס הלום [Dazed].

שלושה צעדים לפניך - לאחר שסא-אאגה השתגר.
1 טבעי נגד דרג"ש, פספוס.
35 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.
43 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.

התקפות נגד הקטור:
שובל של נשמות שבורות - פרץ 1; סא-אאגה תוקף את כל מי שסמוך אליו. לאחר מכן, סא-אאגה רשאי להשתגר 3 פעמים מרחק של עד 20 משבצות בכל פעם, כשלאחר כל השתגרות הוא תוקף מטרה אחת סמוכה. עד אשר שובל של נשמות שבורות נגמר, סא-אאגה חסין מכל מצב, אך לא זכאי לקבל יתרון קרבי כנגד יריביו.
התקפת פרץ 1; 40 נגד דרג"ש, אם פגע אז פגיעה חמורה, 92 נזק.
*האימפריה מכה שנית*
44 נגד דרג"ש, אסור שיהיה קריט; 84 נזק.

חתרן בלתי נלאה - פרץ 3 רחוק, סא-אאגה תוקף את ההגנה החלשה ביותר של שירו-סנשאי.
40 נגד ההגנה החלשה ביותר, אם פגע אז פגיעה חמורה, 78 נזק והקטור הלום [Dazed].

שלושה צעדים לפניך - לאחר שסא-אאגה השתגר.
31 נגד דרג"ש, פספוס.
42 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.
39 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.

התקפות נגד שירו-סנשאי:
שובל של נשמות שבורות - פרץ 1; סא-אאגה תוקף את כל מי שסמוך אליו. לאחר מכן, סא-אאגה רשאי להשתגר 3 פעמים מרחק של עד 20 משבצות בכל פעם, כשלאחר כל השתגרות הוא תוקף מטרה אחת סמוכה. עד אשר שובל של נשמות שבורות נגמר, סא-אאגה חסין מכל מצב, אך לא זכאי לקבל יתרון קרבי כנגד יריביו.
התקפת פרץ 1; 35 נגד דרג"ש, אם פגע אז פגיעה חמורה, 92 נזק.
*האימפריה מכה שנית*
40 נגד דרג"ש, אם פגע 78 נזק.

חתרן בלתי נלאה - פרץ 3 רחוק, סא-אאגה תוקף את ההגנה החלשה ביותר של שירו-סנשאי.
37 נגד ההגנה החלשה ביותר, אם פגע אז פגיעה חמורה, 78 נזק ושירו-סנשאי הלום [Dazed].

שלושה צעדים לפניך - לאחר שסא-אאגה השתגר.
44 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.
1 טבעי נגד דרג"ש, פספוס.
39 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.

התקפות נגד אילידיה:
שובל של נשמות שבורות - השיגור הראשון של סא-אאגה, לעבר אילידיה; 13 בקובייה, פגיעה חמורה, 92 נזק.
*האימפריה מכה שנית*
35 נגד דרג"ש, אם פגע 72 נזק.

שובל של נשמות שבורות - השיגור השלישי של סא-אאגה, לעבר אילידיה; 36 נגד דרג"ש, פספוס.

חתרן בלתי נלאה - קפא"פ; סא-אאגה תוקף, ואם הוא פוגע, רשאי לתקוף שוב בפרץ 3 מרחוק.
38 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 78 נזק ואילידיה המומה [Stunned].

שלושה צעדים לפניך - תנאי: סא-אאגה הפעיל אייאג'וטסו נעלה; את סא-אאגה וכל אויב סמוך משתגרים עד 20 משבצות. סא-אאגה תוקף את כולם בפרץ קרוב 3 או פרץ רחוק 3, לבחירתו, 3 התקפות כל אחד.
33 נגד דרג"ש, פספוס.
41 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.
41 נגד דרג"ש, פגיעה חמורה, 66 נזק.

 

[rui]

 

[המגדל הבודד]

שירו-סנשאי מהשושלת הלבנה, הגולה שמצא בית חדש ומקום בעולם, עומד מול סא-אאגה. הוא מודע לכדורים שדרכם מתבוננים בו הנציבים והקיסר, ובפעם הראשונה זה מעלה בו חיוך.
חיוך אמיתי, כן, כזה ששמח שהוא עומד לפטור את העולם מהרוע שהוא סא-אאגה. הקטאנה שלו נדלקת באנרגיה קסומה, נוטפת אדי כפור שכמעט ונעלמים במישור הקפוא בו הם נמצאים.

הוא מניף את חרבו קדימה, אך עדיין לא תוקף.
"כבודה של ארוות, להבי"
"זעמם של בני ארצה השחוטים, יריביי"
"רצונה, יסוד קיומי"
"תהילתנו, נצחית!"
הוא אומר בשקט, אך נשמע שמילים אלו מהדהדות ברחבי המישור. בהנפת קטאנה אחת שירו מבקע את שריונו של סא-אאגה, קצה להבה פוגע בקרקע שמאחוריו בזמן שהשוגון מוכרח לכרוע על ברכיו. מסביבם המישור מתנפץ, הרוחות הקפואות של טיראנובה מלטפות את לחייו של שירו בפעם האחרונה לפני שהן נעלמות, מחזירות אותם ל-

שירו לא ראה את המקום הזה יותר מדי זמן. הוא חלם עליו כמעט כל לילה, אבל ריח עצי הדובדבן כמעט מעלה בו דמעות.
האחוזה של קאטו.

 

[rui]

OUT

IN
גל של הלם מחשבתי אוחז בשליחי המועצה בשעה שהעולם מתערבל סביבם, כשהם מושלכים אל הזיכרון שעומד בבסיסו של הרסיס שהוא שירו-סנשאי.

האחוזה של קאטו רחבת ידיים, מלכותית ועדינה. עצי הדובדבן מקיפים אותם מכל כיוון, שעה שלא רחוק מהם נמצא אגם נוי קטן ובו ברווזים משחקים בדרך כלל. השיחים מעוצבים בטוב טעם, נראים כמו דרקון מתפתל ורב עוז, והשבילים מצוחצחים, מבריקים, מברכים את כל מי שיגיע.
שירו-סנשאי הוא הראשון שיוצא מההלם, מזהה את המקום, נכנס לפעולה. סא-אאגה מביט מעלה, לעבר הקומה השנייה של האחוזה העצומה, ושירו יודע היטב מה נמצא שם. לב ליבה, המקום הייחודי ביותר לו ולקאטו. הדוג'ו.
השוגון מרים את האדמה תחתיו, מעיף ממנו את שירו-סנשאי ומאפשר לה להעלות אותו מעלה, מתכונן לתפוס מרחק ולהסדיר את הגנותיו. שירו נראה אובד עצות לרגע, עד שהוא מרגיש גם את האדמה שתחת רגליו נעה באחת. דם הדרקון הלבן מסתובב אחורה לרגע, לא מבין את הלחש, עד שהוא רואה שאילידיה הנחיתה את עורקי המעמקים על הקרקע מתחתיו, מאפשרת לו להמשיך קדימה.
הוא מחליף עם בני החבורה מבטים קצרים, ללא מילים.
הם יגיעו אל הדוג'ו, הוא יודע. הם יסתדרו. זה יקח זמן - האחוזה גדולה, גדולה מאוד, והוא יודע שהשוגון עוד שולט במישור ורק יקשה עליהם להתקרב.
אבל הם סומכים עליו ללכת לבד מול סא-אאגה ולא לתת לו לשבור אותו.

הקרקע תחת שירו-סנשאי עולה בקצב מהיר, חבריו מתרחקים, מתחילים לרוץ לעבר האחוזה ולמצוא את דרכם לדוג'ו שבקומה השנייה, שעה ששירו מנתר אל עמוד האדמה שהרים סא-אאגה, אשר מצוי קרוב יותר אל המבנה. השוגון יוצר גל הדף שמעיף אותו אחורה, אך שירו-סנשאי שולח את הקטאנה קדימה, הלהב חותך בצידו של עמוד האדמה, מתחפר בו. הוא נגרר מעט מטה, עד שהלהב עוצר אותו, שעה שהוא נותר תלוי עליו בין שמיים וארץ. הוא מרים את עצמו במהירות, שריריו דואבים, ורודף אחרי סא-אאגה אל המרפסת הקרובה לעמוד האדמה עליו הם עומדים, ומשם, אל הדוג'ו.

הם פורצים פנימה, והדוג'ו נגלה לפניהם כמו מקדש שקט של משמעת וכבוד. רצפת העץ ממורקת כל כך עד ששניהם משתקפים בה כמים דוממים, חריציה מלאים באבק ישן שמישהו ניקה פעם באהבה. הקורות ממעל, עבותות וחזקות, חרוטות בדוגמאות של דרקונים מתפתלים וגלים סוערים, מעשה ידי אומן שנתן את נשמתו בכל חריטה. בפינה הימנית נראית פלטפורמה מוגבהת שעליה פרוסה מחצלת מיוחדת, המקום בו קאטו נהג לשבת וללמד - פשוטה במראה, אך משדרת סמכות עזה. מבעד לפתחים הרחבים, האור היה נכנס בעבר, רך ומסונן דרך הווילון. הוא היה צובע את החדר בגוון חמים, כאילו גם השמש ידעה שעליה לנהוג כאן בכבוד. לאורך הקירות תלויים כלי נשק עתיקים - קטאנות ומגינים, קשתות ושריונות - כל אחד מונח בזווית מושלמת, כאילו יד נעלמה עדיין מקפידה על הסדר. במרכז, עומדת אף הקטאנה האגדית של קאטו, בה תמיד אהב להביט.

שירו זוכר כל פיסה מהחדר. כל תו ותג. הוא שהה כאן שעות אינספור: בשיחות, במדיטציות, בשינה, באימונים. הוא וקאטו התחברו כאן. הוא גדל כאן, הוא נרפא ממה שעבר בטיראנובה, גם אם היה צריך זמן לעבד זאת לחלוטין בארוות'.
הוא היה מאושר כאן. הוא מצא את ייעודו, את משפחתו, את כבודו.
הוא מצא כאן שלווה.

ועכשיו, האיש שלקח ממנו את הכל עומד בפניו.

כדורי הבדולח מרחפים לצידם, הקיסר וראשי השושלות מביטים בדממה במה שהולך להפוך לאקונו קטו - דו-קרב של כבוד - כמוהו טרם ראתה אימפריית הדרקון.
סא-אאגה זוקף את גבו, נושם עמוקות בעודו מחזק את עמידתו. עיניו מביטות בשירו-סנשאי, רוע צרוף נוצץ מביניהן, וידו הירוקה מסמנת לו אך מסר אחד.
"בוא".

וכך, בזעקה על כל מה שאיבד, מסתער שירו-סנשאי קדימה.

הקטאנות נפגשות בצליל חד, צורב, בוהקות כמו קרן שמש חורכת שנלכדה בתוך להבי פלדה. המכה הראשונה שולחת רעד מבעד לזרועותיו של שירו-סנשאי, משיבה לו את הזיכרון של כל אימון, כל תרגול, כל שעה בה למד להחזיק את נשימתו ולא להניד עפעף. סא-אאגה מתקדם צעד, להבו זריז כחץ אך ארוך כחנית, וכל התקפה שלו מרעידה את קורות העץ מעליהם. שירו מתכופף, סוטה, חותך קדימה באופן ארוך ונקי, רק כדי לפגוש שוב ניצוץ של מתכת במתכת. הרצפה הממורקת, פעם מקום למהלכים שקולים ותרגולים עדינים, נחרצת עכשיו בסימנים חדשים - סימני קרב שלא נולדו מלמידה, אלא משנאה.

"נו, סנשאי!" הם נעים במעגלים הדוקים, רגליהם גורפות את האבק העדין שנותר בחריצי העץ, שומרים מרחק אך מתקרבים בכל תנועה. כל חיתוך הוא שאלה, כל חסימה היא תשובה.
"אתה כל כך קרוב. הכי קרוב שמישהו היה מאז ומעולם. ואתה הולך להיכשל עכשיו. אתה מרגיש זאת? אתה מרגיש את עצמך נכשל?" הוא מסתובב על צירו, ושירו חוסם את בקושי את המכה שעמדה לערוף את ראשו. הלוחם נאנק כשהוא מחזיק את הקטאנה בשתי ידיים, בועט את סא-אאגה אחורה, חורק שיניים ומסדיר נשימה כדי לנסות למצוא עמדת יתרון. הוא כמעט נטרף מהתסכול, הוא כבר לא מסוגל לשמוע זאת.

"זה כל מה שקאטו לימד אותך?" סא-אאגה חוסם מכה נוספת, משתגר לצידו השני של שירו, מכה בו עם ניצב נשקו ומהמם אותו לרגע. "אולי לא הייתי צריך להורות לחסל אותו, אם כך? לזה אתה קורא איום על האימפריה?" הוא מחייך אליו, פועל לגרום לו לאבד שליטה, לוותר על הריכוז. שירו מסתער בשנית, קולם של הלהבים צורם באוזניים כמו זעקה קדומה, ושבבים קטנים של מתכת עפים באוויר, נצמדים לשיער, נמסים בזיעה. הם ננעלים זה בזה, הקטאנות חורקות תחת הלחץ, פניו של סא-אאגה קרובות כל כך עד ששירו רואה את ההבזק הקר באישוניו.

"פתטי" סא-אאגה משתגר אחורה באחת, ושירו נופל קדימה אחרי שנשען עליו במסגרת קרב הלהבים. השוגון סוטר לו בעוצמה, ושירו-סנשאי מרגיש את ראייתו מטשטשת. סא-אאגה מחייך, עיניו נוצצות בשעשוע אכזר.
"אחרי כל מה שעברת, לא למדת דבר" הוא אוחז בגרונו של שירו, כשדם הדרקון הלבן כבר לא מסוגל להזיז את שריריו הכואבים, רק נאבק לנשום. סא-אאגה מביט עמוקות בעיניו, מקרב את ראשו.
"אתה חושב שכך זה ייגמר, סנשאי? ממש לא. זוהי רק ההתחלה" סא-אאגה לוחש, ציפורניו שורטות את גרונו של שירו, מקיזות דם. "כשאסיים איתך, לא יהיה בך עוד צל של ספק מי באמת שולט בחייך" הוא זורק את שירו ממנו על הקיר, מחווה באמצעות הקטאנה שלו לעבר דלתות הדוג'ו, שם עתידים לעבור חבריו.
"אבל קודם, אני מתכוון להרוג את האנשים היקרים לך בפניך, אחד אחרי השני. הדוג'ו הזה הוא לב ליבו של הרסיס, סנשאי, ואני הוא אדונו. אין להם סיכוי כאן" הוא מצית אנרגיה ירוקה וסגולה בידו, ושירו רואה את המלכודת המתוכננת. ברגע שהקטור, אילידיה וקאס יעברו מבעד לדלתות, סא-אאגה יתקוף ללא רחמים. הם פצועים מדי מכדי לעמוד בכך.

ראייתו אומנם מטושטשת, אך בעיני רוחו של שירו-סנשאי עובר זיכרון אחרון. זהו היה השיעור הסופי שלמד מקאטו, באותו בוקר של היום הארור בו נאלצו להיפרד. זה היה השיעור שגרם לו להיות גאה בכך שהוא דם דרקון לבן, וזה היה השיעור שגרם לו להיות גאה במסלול שבחר - שכן את המהלך הזה, לימד קאטו לפני כן רק את נישידי. את משפחתו הקרובה ביותר.
"לדוג'ו הזה יש רק אדון אחד" לוחש שירו-סנשאי, הדי קור מהבילים יוצאים מפיו. "וכאן, הוא לימד אותי את המהלך שבזכותו הוא זכה במשרה שגזלת ממנו".
שירו-סנשאי פוער את פיו ונושף קרח מקפיא כפי שלא נשף מעולם. הוא מוציא כל שבב אנרגיה שיש בו, כל לשד אחרון שעוד נותר בריאותיו, כל צינה שעוד סחב איתו מטיראנובה. אך שירו לא מכוון את הקרח כלפי סא-אאגה - לא, הוא מכוון אותו כלפי רצפת הדוג'ו. השינוי הבלתי צפוי תופס את סא-אאגה בלתי מוכן, והרצפה כולה הופכת לקפואה לגמרי.

הלוחם הגולה קם באחת, מסתער קדימה, מוכן לתת את הכל בעוד מכה אחת אחרונה. סא-אאגה מנסה לסגת, אך מחליק על הקרח, נועץ באינסטינקט את להבו בקרקע הקפואה. הוא מנסה להישען עליו כדי להחזיק בעצמו, אך הלהב נשבר וסא-אאגה נופל על ברכיו, וכל שנותר לו לעשות הוא לשלוח את זרועותיו מעלה ולעצור את הקטאנה של שירו בכפות ידיו החשופות. הלהב נכנס עמוק לידיו של סא-אאגה, קורע את גידיו, פורם את אצבעותיו. סא-אאגה נאנק בכאב, סובל לראשונה סבל אמיתי, עד שהוא מצליח בכוחות אחרונים לזרוק ממנו את הלהב של שירו, אשר עף הרחק אל המרפסת, ומשם כבר נופל מטה. שירו מוטח הצידה מהמומנטום, נופל בעצמו, בעוד שכדורי הבדולח ממעל מביטים בדממה.

סא-אאגה זוחל הרחק משם, ידיו מפרפרות בכאב, אצבעותיו בקושי מתפקדות. הוא קם על רגליו בשעה שהקרח מתחיל להיעלם, ואט-אט גם המים שנותרו נעלמים. הוא מנסה להטיל קסם, אך לשווא. הפציעות בידיו חמורות מדי. המכה גזלה זאת ממנו לעד.
שירו-סנשאי קם על רגליו גם הוא, נושם ונושף בכבדות, מביט בשוגון המנוטרל.
אין להב, אין קסם.
אך לסא-אאגה נותר עוד כלי נשק אחד, והוא המסוכן ביותר באמתחתו.

 

[rui]

OUT

IN
"ובכן, סנשאי?" סא-אאגה שואל אותו, ארשת פניו, על אף הקושי והכאב, שומרת על קיפאון רציני. גם עכשיו הוא לא מוכן לתת לו את הסיפוק.
"למה אתה ממתין? תפסת אותי, סיים זאת כאן ועכשיו" הוא מרים את ידיו לצדדים, ממחיש את היותו חסר הגנה. "זאת הנקמה שלך, אחרי הכל. זה מה שיביא לך את מה שאתה מחפש, לא?" הוא לא נע, ובטרם שירו-סנשאי מגבש החלטה, זורק את הפיתיון.
"ואולי אתה פשוט פוחד להרוג את האדם היחיד שיכול לומר לך מה קרה שם באותו לילה?"
עיניו של שירו נוצצות לרגע. הוא זוכר את משפט השגריר. הוא זוכר כיצד לוקרשיוס התפתה לשמוע את האמת על בנג'מין, כיצד זה ריסק את ברית הצפון.
"איני משקר" הוא קורא את מחשבותיו, מושך בכתפיו. "לא שיקרתי לעוצר. לא שיקרתי לריבון. אפילו לליסנדרה לא שיקרתי, ככל שזה משנה. וגם אם כן, גם אם ארמה אותך, תוכל תמיד לשמוע אותי ואז להרוג אותי. מה יש לך להפסיד? אני לא הולך לשום מקום" הוא רואה את הזיק בעיניו של שירו, את הפיתוי, ומשכנע אותו בלא אומרין להצליב איתו מבט.
וכשעיניהם נפגשות, סא-אאגה שולח חיוך קטן, ממזרי, ועיניו של שירו-סנשאי מתחילות לרעוד מהדברים שלא נאמרו.
הוא תפס אותו.

"אתה משקר" הוא מסנן לו בגרון חנוק, לא מסוגל לבלוע רוק. "לא עשיתי זאת. לא עשיתי זא-"
"התחננת בפניי שאמחוק את הזיכרון שלך" חותך סא-אאגה. "הצעת לי הכל - הכל! - כדי שאעשה זאת".
"לא".
"גלות עצמית לארוות', הממלכה הפגיעה ביותר בצפון".
"לא".
"לקנות את אמונם".
"לא, לא".
"לזכות בהערכתו של העוצר. להפוך לבן משפחה".
"אתה משקר".
"לרכוש חברים, לבנות חיים" סא-אאגה מתקרב צעד קטן, שובר את מחסום חוסר התזוזה.
"כל מילה שיוצאת לך מהפה היא שקר".
"בדיוק כמו שעשית עם קאטו".
"תשתוק, תשתוק!"
"זה היה ביצוע מרהיב, סנשאי. לא הייתי יכול לעשות זאת יותר טוב בעצמי".
"אני לא מאמין לך. אני לא-"
"פחדן!" סא-אאגה מצליף, צועד עוד צעד קדימה. "אני הדבר הטוב ביותר שקרה לך מאז ומעולם, סנשאי! אני בניתי אותך, אני הוצאתי אותך מתהומות האוסטוקרה ונתתי לך ייעוד. חיים. ואחרי כל זה, אף הענקתי לך כר פורה לתלות בו את האשמה שלך. מתנה מהוללת בדמות שוגון חסר לב. אתה חושב שאתה מאשים את עצמך? זה מה שאתה אומר לעצמך בלילה, כדי שתוכל לישון בשקט?" סא-אאגה צוחק, מתקדם עוד, ושירו-סנשאי נסוג לאחור.

"תסתכל על עצמך! כך נראה אדם שמאשים את עצמו? אתה אומר לי שיש עוד אנשים שקונים את ההצגה המביכה הזאת?" סא-אאגה נשמע בהלם, מחווה בידו המדממת על שירו. "אוכל טוב, צוחק ונהנה, מקים חיים. הולך למועדונים בקריאת-כתר, לבתי מרחץ בטוסון החדשה, לארוחות על סירות. שמעתי שאתה מתכנן להיות גנרל ארוות' הבא, אחד מהאנשים העשירים שבה, בלא ספק. בכמה כסף קנו את המצפון הדואב שלך? כמה זמן לקח לך להמשיך הלאה מקאטו האומלל?" הוא מגלגל את עיניו, כנדהם. "אפילו לקחת את הבת שלו עבור עצמך, כדי להוסיף חטא לפשע. הרצחת וגם ירשת?" הוא צוחק שוב, נע עוד קדימה ותופס ביטחון, שעה שברכיו של שירו פקות.
"אני-"
"כועס על עצמך? שונא את עצמך?" משלים אותו סא-אאגה, קולו לועג. "תחסוך ממני. אני רק ייצוג של התיעוב שאתה לא מסוגל להכיל כלפי עצמך. אני הסיבה היחידה שיש לך לקום בבוקר. אתה מצפה שאתחנן על חיי? שכח מזה. יש לי רק דבר אחד לומר לך" הוא מתקרב עוד אל שירו-סנשאי, וליבו של דם הדרקון הלבן הולם בפראות.
"אין בעד מה".

שירו קורס על ברכיו, הדמעות מציפות את עיניו. הוא מרגיש את עצמו רוצה להתנגד. נפשו זועקת לו, צורחת, אך הוא מביט בדוג'ו שמסביבו, בזכרונות שמציפים אותו.
קאטו מת פה.
"קאטו מת, ואתה המשכת בחייך" סא-אאגה קורא את מחשבותיו, קולו מפסיק להצליף כעת. הוא שקט, כמעט מדוכדך, ושירו משפיל את ראשו.
"מתי זה יהיה מספיק?" סא-אאגה לוחש בקול צרוד, כאילו מהוסס, ומתקרב עוד צעד קדימה. "מתי תאמר די לכאב, לאומללות, ליגון המכלה הזה?" הוא מביט מעלה, כאילו מפלל לאלים שיגאלו אותו. "האם יש אור בקצה המנהרה, או רק עוד מאותו הדבר? מתי זה יהיה מספיק, סנשאי? אני באמת שואל, כי כל כך נמאס לי להמשיך בדרך הזאת בלי תשובה" הוא נאנח בקול ועוצם את עיניו, כאילו הוא מדבר על עצמו, ושירו מרגיש את ליבו צונח יחד עם האנחה של סא-אאגה.
"מה ישחרר אותך מזה? לקרוא לבכורך על שמו? להקים בית יתומים לזכרו? לקעקע את פניו על סמל ביתך? או אולי פשוט לחזור על כל שיעור ושיעור שהוא לימד אותך, עד שיום אחד תאמין שבאמת היית שווה את הזמן שלו?" הוא מניד בראשו לשלילה, ושירו כבר לא מסוגל, מתייפח ואוחז את ראשו בין ידיו.
"ואתה יודע מה החלק הכי נורא?" סא-אאגה מתקדם עוד, כבר במרכז החדר, ומביט בקטאנה של קאטו.
"הוא היה אומר לך להמשיך הלאה. מבקש ממך. מצווה עליך, אם לא הייתה שום ברירה אחרת. הוא היה רוצה שתסלח לעצמך, שתחיה ותאהב ותפרח למרות שהוא שוכב מת בתל נשכח. הוא היה שמח עבורך" סא-אאגה מעביר את ידיו על הקטאנה של קאטו, אצבעותיו המדממות מפרפרות על הלהב.
"זה עד כמה היית חשוב לו. זהו כוחה של אהבה" הוא לוחש את המילים, כאילו מתכוון להתייפח יחד עם שירו, ודם הדרקון הלבן נושך את שפתו התחתונה בכאב, קורס על רצפת הדוג'ו ונחנק מדמעותיו.

"אבל אתה לא מסוגל לעשות זאת, סנשאי" סא-אאגה לוקח את הקטאנה ממקומה, מתקרב אל שירו בצעדים איטיים.
"כי עמוק בפנים, אתה יודע את האמת. דבר שרק לי ולך יש אומץ לומר, וזוהי הסיבה האמיתית שאתה פוחד ממני" הוא מתקרב עוד, מגיע לצידו, ורוכן ללחוש באוזנו.
"אתה רעל".

ולרגע, נשמעות להן רק קולן של הטיפות הפוגעות ברצפת העץ.

"אתה הורג כל דבר שאתה נוגע בו" הוא עוצר אך לשנייה, מתכופף כדי להטיח את המילים המרות מקרוב.
"קאטו, איגנציוס, קראולי. אושגה, אמאגיל, קראנג. אודסיה, סאולד, דנקן. וזה עוד לפני שספרנו את המתים בקרב שמתחולל אי שם במגדל הברק. כל האנשים הללו עקבו אחריך. כל האנשים הללו שמו בך את מבטחם. כל אחד מהם סמך עליך, האמין בך. והם שילמו את המחיר, שעה שאתה מתכנן את הפרק הבא בחייך, את האושר והעושר שבקצה הקשת" הוא שומע את שירו בוכה, אך לא עוצר. כעת, כל מכבשי הלחצים פועלים. שנים הובילו לרגע הזה, לרגע של חישול הרסיס.

"וירניק צדק, אתה יודע" הוא מזדקף, מהדק את אחיזתו בקטאנה. "האימפריה לא יכולה להחזיר לך את כבודך האבוד. לא אני, לא הקיסר, אפילו לא הלועט. לא. את הכבוד שלך יכול להחזיר רק אדם אחד, בהחלטה אחת פשוטה" הוא נותן בידו של שירו-סנשאי את הקטאנה, בעדינות, ביד מלטפת, ועוד לא משחרר.
"ואתה עייף, כל כך עייף, אני יודע" הוא עוצם את עיניו, קולו כאילו יגע, מבין. "וכבר נמאס לך להילחם ולשקר לעצמך שכל יום יהיה טוב יותר מקודמו, שאולי הפעם זה יהיה בסדר. כי זה לא נגמר, זה אף פעם לא נגמר. המאבק הזה ממשיך בכל שנייה, אין אף רגע אחד של מנוחה. המשקולת החונקת הזאת רק הופכת לכבדה יותר מיום ליום" הוא לוחש, משחרר את הקטאנה של קאטו בידו של שירו-סנשאי, ידיו המדממות עוטפות את זוג ידיו הלבנות של הלוחם.
"אבל עכשיו, לך יש את הכוח. עכשיו אתה הוא המחליט. עכשיו אתה אדון לעצמך, כפי שלא היית מאז ומעולם" קולו נרגש, מפתה, בעוד הוא מזדקף. "אתה לא מסוגל לחיות כמו שקאטו היה רוצה ממך, אז לפחות כבד אותו בדרך היחידה שעוד נותרה" סא-אאגה מתרחק ממנו.
"עשה זאת, סנשאי!" השוגון לוחש, מביט בו. כדורי הבדולח משקיפים בהם. אף אחת מהדמויות שם לא ממצמצת.
"השב את כבודך" הוא מפציר. משתוקק.
"מצא שלווה".

קול מתכת החודרת בבשר נשמע - תחילה שברי שריון נקרעים, אחריהם חריקה רטובה של פלדה בתוך רקמה חיה. ואז נקישות קצרות, עקביות, כשטיפות הדם מטפטפות על רצפת העץ. ההד זוחל לאורך ההיכל, נמהל בריח הזיעה והדמעות, כאילו הדוג'ו עצמו נאנק מן הפגיעה.
סא-אאגה מחייך בריצוי עמוק, מסתובב אל כדורי הבדולח וקד בפני הקיסר, ידיו שלובות מאחורי גבו.
"קאטו צדק. אינך מאכזב אף פעם" הוא נהנה מהרגע, אוצר אותו בזכרונו.
השוגון משוכנע שהוא בשליטה.

אבל שירו-סנשאי יודע דבר אחד: את קאטו הוא לא הרג. זוהי הייתה הפעם הראשונה בה הוא סירב לסא-אאגה, כאן, בדוג'ו הזה. הפעם הראשונה בה הוא בחר להימלט. הוא זוכר את מילותיה של נישידי, רגע בטרם עלה למגדל הברק. הוא יודע את האמת.
אבא שלי אהב אותך, וכך גם אני. תזכור את זה, לא משנה מה הוא יאמר לך. נשבעת לי שלא להישבר.
נשבעת לי שלא להישבר.
ואז, בטרם סא-אאגה מתחיל לדבר עם הקיסר וראשי השושלות, שירו-סנשאי מצמיד שיניים, נושף כפור דקיק אל שפת הפצע; העור מלבין, הדם נקרש לשבריר רגע, והכאב מתכווץ לגרגיר קרח. באותו שבריר שנייה, בעוד סא-אאגה זחוח ומפנה את גבו אליו, התלמיד לשעבר של קאטו מסובב אגן וכתף, שולף את הלהב מעצמו בסיבוב קצר, וצועד צעד קדימה, שולח אותו בקשת קדימה.
השוגון מסתובב. אבל הוא מסתובב רגע אחד מאוחר מדי.
ובשנייה ההיא, שירו-סנשאי רואה את פניו של סא-אאגה נשברות בהלם עמוק יותר מכל דבר אחר, כשהערכותיו - לראשונה - מתרסקות בפניו.
"שירו!-"

הקטאנה של קאטו מתחילה בזווית מלמטה, שירו-סנשאי לא נותן לו להשלים את המשפט. הלהב חוצה את רגליו של סא-אאגה, מתקדם לעבר בטנו, ואז מעלה, מעלה. שירו מסיע אותו לעבר גרונו, לעבר פיו, לעבר פניו, גופו הירוק של סא-אאגה הופך לאדום.
ראשי השושלות מאחורה מביטים בנעשה, מסוגלים לראות רק את הצלליות המשתקפות על קיר הדוג'ו.
מאקדוג נראה כלא מאמין, מזועזע. טאדאיוקי פוער את פיו בלא אומרין, כאילו היה ילד שלא מסוגל להכיל את המתרחש. שייקסה נגעלת, לא מסוגלת עוד להביט בחולשה שהפגין סא-אאגה. טסו-סאן בוחן את השניים בסיפוק קר וממלכתי, כתומך בדממה בשירו-סנשאי לאחר כל מה שנעשה לו. בלסטריז מניחה יד על פיה ונראית כמי שעומדת להתעלף מההתרגשות שאוחזת בה, עוד רגע צורחת באושר כאילו חלומה הפרוע ביותר התגשם, עיניה מתפוצצות.
והקיסר דומם.

הדם ניתז על הקיר. על החלון, על כלי הנשק, על פינת המדיטציה. סא-אאגה מתרסק על הרצפה, מת במקום, עיניו פעורות לרווחה.

שליחי המועצה פותחים את דלת הדוג'ו סוף סוף, קאס קורע אותה ממקומה בחוסר סבלנות אחרי כל מה שעברו. הם רואים את שירו-סנשאי, פצוע אנושות, מביט בכדורי הבדולח המרחפים. הכדורים מתחילים להיסדק ולהתנפץ האחד אחרי השני, הקסם של סא-אאגה כבר לא שם כדי לתמוך בהם. הכדור האחרון שעוד נותר הוא של הקיסר, נסדק באיטיות, פניו נשברים.
"זה עוד לא נגמר, הקיסר" לוחש לו שירו-סנשאי, מיישיר בפניו מבט. הוא מצפה למצוא שם את אותן עיניים צהובות נוצצות, את אותה תמצית רוע של סא-אאגה. אך הוא מוצא שם משהו אחר בתכלית. משהו שלא ניתן לדמיין שדווקא ראש האימפריה יגלה בפניו, כשיבחר להפגין לראשונה רגש בשיחה.
הוא רואה עייפות.
"לא, זה לא" משיב הקיסר אבראנליון, ודמות הבדולח נסדקת לגמרי, מתנפצת לאלפי רסיסים כמו חברותיה.

שירו-סנשאי קורס על רצפת הדוג'ו, חבריו אצים אליו במהירות. אלפי רסיסי הבדולח שבחדר מתחילים לקרוע את העולם שמסביבם, עת גם ארמון הדעת מתפרק. הם מרגישים כוח ורוד עוטף אותם, וריח של המעבר עולה באפיהם, כשבת'אני מסוככת על המעבר הבין-מישורי, מחזירה אותם בבטחה לארוות'. הקטור וזל מחבקים את כולם, מסוככים עליהם בגופם, שעה שאילידיה וקאס מחזיקים את שירו-סנשאי בין החיים.
ובאחת, חוזרים שליחי המועצה אל הגג של מגדל הברק.

הם מביטים מטה, אל עבר שדה הקרב. כוחות האימפריה בנסיגה, המעט שהספיקו להשתגר מוקפים מכל כיוון, נכנעים או מוכנעים. אנשיו של ריבון הברק לשעבר, אלו שלא הצטרפו בעת פלישת האימפריה, נכנעו כעת גם הם. כוחות ארוות' ומשמר הגבול הוילאסי, מאוחדים, עדיין מצליחים לאבטח את האזור. כולם נמצאים למטה, מביטים כלפי גג מגדל הברק. הם לא מסוגלים לזהות את פניהם מלמטה, אך הם חשים בכך. אף אחד מהם לא שב לביתו עד ששליחי המועצה חוזרים יחד איתם.

הם יורדים במדרגות מגדל הברק באיטיות, תומכים את שירו, מתחילים לעכל את מה שהצליחו לעבור. הם חולפים על פני החדרים של בת'אני, של דנקן, ולראשונה לא שומעים את זעקות הכאב שבהם, אלא את ההזדמנות השנייה שניתנה. הם יוצאים ממגדל הברק, אל ההמון שמקיף אותם, אל החברים שמציצים מבין השורות ומתקדמים אליהם.
לראשונה מאז הקמתה, וכנגד כל הסיכויים, ספגה אימפריית הדרקון את המפלה הצבאית הגדולה ביותר בתולדותיה.
איש לא ישכח את היום הזה.

ולפתע הרוח והגשם פוסקים להם, וכך גם סופת השלגים. העננים מתפזרים במהירות, כאילו מעולם לא היו, וקרני השמש הראשונות פורצות מבין ערפיליהם, מבשרות על בוא האביב. אור רך מתחיל להקיף אותם. שליחי המועצה מביטים מעלה, לעבר השמש החמה, עוצמים לרגע את עיניהם בהנאה.
שחר של יום חדש עולה על ארוות'.

 

[rui]

שלוש עשרה שנים ארוכות עברו, אך התקווה שבה לבסוף אל ארוות'.

השיקום לא יהיה פשוט, כל אחד ואחת יודע זאת. הפצעים שנותרו, החיים שנהרסו, יוותרו במקום הזה עוד שנים ארוכות. ייתכן שיש כאלו שלא יתרפאו לעולם. סא-אאגה, גם אם הובס, הותיר אחריו שובל של נשמות שבורות.
אבל הם ממשיכים, באמונה עזה, לעבר המחר.

ביד בטוחה ונבונה, הוביל המלך אדמונד את ממלכת ארוות'. בן חמש עשרה בלבד, אדמונד הפך במהירות לשליט שכלתן, רחום, שמסוגל לשלב את מיטב העצות משלל יועציו - והיו לו את המוכשרים שבמוכשרים - כדי לבחור את הכיוון החדש שעל הממלכה לצעוד אליו. בהחלטתו הראשונה, פיזר אדמונד את מועצת הכתר באופן רשמי ויצא לסבב שיחות עם אנשי הממלכה, בוחר להותיר את הניהול הזמני בידי העוצר והמלכה. הוא עבר, הוא שמע, ויותר מכך - הוא הקשיב. לתחינות, לבעיות, לקושיות. ללבטים, לחששות, לפחדים. אדמונד הקשיב להכל. הוא הפך למנהיג שהאנשים שלו צריכים כעת יותר מכל, לאדם שמשלב את הטוב מאמו ומאביו. במשך שנים ארוכות, הוא היה ידוע כממזר המלכותי. לאחר מספר חודשים בודדים בתפקיד, הוא כבר היה ידוע בתור 'אדמונד הטוב'. קאס ליווה אותו, כשומר ראש וכחבר, מאבטח אך גם שומר לו חברה. הם צחקו, הם התדיינו, הם התבגרו. הם הפכו למשפחה.

אנאבל ולוקרשיוס, בינתיים, שילבו כוחות כנגד האתגרים שנותרו. בתום חתונה מרגשת - לה הם והממלכה חיכו כבר יותר מדי זמן - הגיע ירח דבש מהיר במיוחד, בטרם חזרו מיד לעבודה. אך הפעם, הם פעלו יחדיו ויכלו להיות מאושרים באמת, מאושרים כפי שלא היו כבר שנים ארוכות.
לאחר שהברון דילמיר נפל בקרב בהגנה מפני האימפריה, הם הפקידו את ריבון הברק החדש, הקטור, ואת הגנרל החדש, שירו-סנשאי, על השיקום הצבאי של ארוות'. המשימה קשה - רבים אבדו, רבים מאוד, והניסיון שנעלם עם דנקן הוא בעל ערך בל יתואר. אבל דנקן הכין ספרים ומפות בדיוק למקרה שכזה, והם עשו את המיטב כדי לנסות ולשקם כמה שאפשר את ההרס והחורבן שהותיר אחריו השוגון המנוח. המעמקים עדיין היו מוצפים בעקבות מעשיו של דנקן, וכפי שהיירוזאוג חזה, הדבר גרם למפלצות ובעיות רבות לצוץ מעלה. הצורך בהגנה מעולם לא פסק, ובין השאר השניים שילבו לבסוף גם את האחווה המאגית במאמציהם, הגם שהיא הרגישה אבודה במיוחד לאחר מותה של אודסיה. עוד יקח לה זמן רב להתאושש מלכתה של המכשפה המוכשרת בתבל.

לאחר מכן, פנו המלכה והעוצר לכיוונים שונים, פועלים בשיתוף פעולה מושלם: לוקרשיוס פנה אל הגמדים בבולאק-רוב, מנצל את העובדה שגרומינג טקרים שרד את ההפיכה הצבאית. המשא ומתן נחתם במהירות, שתי האומות מבינות את גודל השעה, ודרכי המסחר התמלאו בשנית. השיח מול וילאס, מטבע הדברים, היה מאתגר בהרבה: אנאבל, ג'יזל ואילידיה נשלחו, מלוות גם בקפטן רוטגוט. תחילה סירב דוכס וילאס לפגוש בהם לשיחה אמיתית, מתעקש שישוחחו דרך ג'יזל בלבד. הממסד הוילאסי, בדיוק כמו במקרה עם ליסנדרה, ניסה להתעלם ולטייח. אולם, ג'יזל ורוטגוט פנו אל בית נולרין העוצמתי ממחוז אירגאלאד בבקשה להתערב ולהפעיל באופן ישיר לחצים על הדוכס. בית האצולה הסכים לחרוג ממנהו, זוכר חסד לשליחי המועצה על כך שהחזירו את גופתה של ליסנדרה אליהם לקבורה מכובדת. המילים והדרישות הנכונות נאמרו, והאומות חתמו לבסוף על הסכם הפסקת אש זמני, יודעות שכרגע התנאים לא בשלים ליותר מכך. ג'יזל מינט הוצבה בשנית כשגרירה בממלכת ארוות', נהנית מאמונו של הדוכס. עם זאת, לוקרשיוס ורבים מאנשי ארוות' האחרים, אצילים ופשוטי עם כאחד, עמדו על סירובם לשוחח איתה. חזונה של בת'אני לברית הצפון, כך נראה, לא יתממש... אך אולי עוד יבוא לו היום, שכן נראה שבכל זאת קיימת תקווה שהזדנבה לה אי שם: למרות זעמה של ארוות' על וילאס, אנשי הממלכה המשיכו ללמוד מג'יזל כיצד להתלבש בטוב טעם. כועסים ככל שיהיו, איש לא יכחיש שלשגרירה מדוכסות וילאס יש חוש אופנה משגע.

נורברט ריינן פרש לבלות את שנותיו האחרונות בשתיית יינו המפורסם - וינו וינה - ובמנוחה אחרי כל מה שתרם. סוחר היינות לשעבר נזכר בהמשך כאחד מגיבוריה האמיתיים של הממלכה, אדם שלא חיפש תהילה או פרסום ובכל זאת שמר עליה גם ברגעיה האפלים ביותר. אדם שהגיע למקומו הנוכחי רק בשל טעות מופלאה, בשל אהבה ישנה והבטחה שניתנה, ושירת את הממלכה כמיטב יכולתו. על אף הפיתוי להיעזר עוד בכישוריו, לוקרשיוס למד את השיעור מדנקן ושחרר אותו לדרכו, מאחל לו כל טוב.

וירניק התמנה במקומו לשליט ארודר. הצלופח היה מובך תחילה, לא רגיל להתלבש במלבושי עשירים, אך הוא נכנס במהירות לתפקידו, פועל להשבת עורק החיים המסחרי של ארוות' לקדמותו. אם בעבר וירניק היה ברוקר מידע רגוע שהתעצל ונח על סירה, וירניק של היום היה בוגר בהרבה, שקול בהרבה, והכיר את עירו האהובה... אך הוא עדיין היה מצחיק, כריזמטי, כובש לבבות אמיתי. ובימים שהוא חשש, או התלבט ארוכות, או נזכר באירועי העבר, הוא פנה לאשתו. לא אשתו הרווקה, אלא אשתו האמיתית. פמיניה הפכה במידה רבה לפסיכולוגית של אדמות החוף, מטפלת של ממש, ורבים הגיעו אליה - מארוות' ואף ממחוזות אחרים בעולם. הם פתחו את נפשם בפניה, הם גילו ונרפאו, כי איש לא הבין את הפצועים ואת הדואבים כמו פמיניה. הפיה לשעבר הרגישה סיפוק אמיתי מהיכולת החדשה שלה לעזור כעת, שכן החוויה האנושית אפשרה לה לראשונה לא רק להרגיש רגשות, אלא גם להפנים אותם. פאם והארנבון שלה חילקו את זמנם בין עבודה בארודר ובין טיולים ביערות, בגבעות או בים, נהנים מהחיים יחדיו, אוכלים טוב, צוחקים, משתעשעים ומשחקים, ונפגשים בתכיפות רבה עם החברים שרכשו במהלך הדרך. וירניק עדיין כשל קשות בתפיסת טרוטות או בפיסול, ופמיניה לא באמת הבינה את הקונספט של כסף, אבל הם נהנו להם, וזה כל מה שחשוב. הם נהנו כל כך, למעשה, עד שהם החליטו להוסיף לעצמם כמה חברים חדשים למשפחה. הם אימצו ילד אחד, ואז שני, ואז שלישי ואז רביעי. החמישי כבר בדרך.

לילוואנה, בינתיים, בנתה בית עם הקטור. לצד החיים המשותפים עם אהוב ליבה, זכתה הסיירת לשעבר של ריבון הברק בשלווה אמיתית. היא שיקמה את מגדל הברק והסביבה, השיבה חלקים ממנו למקום השמח שזכרה פעם ובו בעת נתנה דרור לחידוש חלקים אחרים שהקדמה תסייע להם. היא טיילה רבות בארוות', וכעת לא פחדה להתקרב אל יער ריברווד או אל הנהר. האלפית נותרה קשורה אל בני החבורה ואל אילידיה במיוחד, רואה בה אחות אמיתית, וסייעה לה בפרויקט החדש שלה להגנה מפני האימפריה. היא תרמה מידעה לסיוע בשיקום הצבא, והסכימה ללוות את גופתה של דוקטור סאולד לקבורה בניס-פרדי. בכל מקום בו מישהו בממלכה היה זקוק לעזרה, בו הייתה משימה שלא היה ברור לגמרי כיצד לטפל בה או מה האתגר שיעמוד בפני מי שיבצע אותה, שם הייתה לילוואנה. וכשהיא חלמה, לראשונה זה זמן רב, היו אלו חלומות מתוקים במיוחד.

המסע לניס-פרדי לא היה נטול קשיים, אך היא זכתה בחברתם הנאמנה של אילידיה, קאס, טאק, זל ואיזי. הם הגיעו לבסוף, נהנים מהעובדה שניס-פרדי, על אף הבעיות שעוד יש בה, בטוחה כעת משות'-גוראג. הם חלפו בין העצים מלאי האור, חשים בתבוסתה של אם כל האפלה, תבוסה שנקנתה בקורבנה של אודסיה. לבסוף הגיעו אל ערש האלים. שם, כבר התכנסו מראש כל הדוניגאדות והטדאייגים, לרבות אגראייני, לר ודונאת'אר. הארץ עצרה מלכת להוקיר תודה לבתה האובדת, ללמוד בעצמה מהדוגמה האישית שהפגינה דוקטור סאולד. ושם, הם העניקו לה מנוחה - לאלפית זקנה, חדת לשון, שנתנה את נפשה וחייה עבור ארץ ואנשים שלא הכירה. שהפכה לרופאה אישית למרות שהדבר קרע אותה מביתה. שהייתה רחומה ומכילה. שהבינה. שידעה. וכשהם נתנו לה לחזור סוף סוף אל הרוח ואל המים, הם עצמו את עיניהם והרגישו את החיוך הדק שלה עד שם.
ולרגע, הם חושבים, הם הרגישו גם את החיוך של קראנג.

הם גם גילו כי טוסון החדשה הסתדרה, הגם שבעצב מסוים, אחרי התפטרותה של ונדריה. טאק דאג ליאטורה, רואה כי הבן שלה, שאומנם נכפה עליה על ידי תאודוריאן, מגודל באהבה רבה. היא לא ביקשה לחזור אל הממלכה, מוכנה לשקם את חייה שם, וקאס הבחין כי היא הפכה את הבית שהיה פעם שלו ושל אמו לבית שמלא בחום ובאהבה פעם נוספת. אמא נוספת שמגדלת את הגור הקטן שלה. שבט סלוק התאקלמו באופן סביר יחסית, לפחות בהתאם למה שניתן לצפות, ותפסו מרחק בריא מהיישובים השונים. דונאת'אר היה נבון ורחום דיו להכניסם תחת כנפיו, הגם אם הוא כמובן לא אימץ אותם אל שבט ריוסנה, וסיפק להם תמיכה התחלתית כדי לבנות את ביתם. לושג, שנותר בניס-פרדי לאחר האירועים האחרונים, הצטרף אל השבט ושימש כמגשר עד אשר איזי שבה, והיא ביקשה ממנו להישאר בתפקידו גם אחרי חזרתה. מזגו הנעים של ננס המעמקים שימש ניגוד טוב לאימפולסיביות שעוד הייתה בה, ושבט סלוק מצא את דרכו אל מחוץ לשליטתה של שות'-גוראג. איזי מעולם לא שבה אל ארוות' או אל המעמקים הטבועים, ולא רצתה בשום אופן המשך קשר עם שליחי המועצה. ובכל זאת, יום אחד, הופיעו על מפתן הדלת של אילידיה ושל שירו שברי קליפות ביצים שבקעו.

בעצתה של לילוואנה, הוסכם שיש לשלוח דמות אל אי היארלים והחצר האורקית, להזהיר מפני מהלכיה של האימפריה ולנסות למנוע פשיטות, ואולי אף לגבש קואליציה. לאחר שהקטור שחרר את בית דה-לה נפטיס משבועתו לסואולה, ונדריה התנדבה לבצע את המסע המסוכן. רק היא העזה, אחרי הכל. חמושה בספינה חדשה - 'טוסון הרחוקה' - יצאה ונדריה לתור את הימים ולגלות אופקים חדשים. במסעה הראשון, אל היורשים לדם הענקים, הצטרפה אליה גם נישידי. דמת הדרקון הלבן נפרדה משירו-סנשאי לזמן קצר בטרם תשוב לזרועותיו, רוצה ללוות את חברתה במסע הראשון והגורלי. במהרה נפוצו שמועות הזויות על קברניטית ססגונית וחצופה שהתפרצה להיכלו של יארל האראדיר ותבעה לדבר "עם הזקן הגבוה שמסמיך חתולי בר לייצג אותו בוועידות דיפלומטיות"; ולצידן, שמועות על צחוק מתגלגל בקרב אותו היכל, ועל הזמנה לארוחה משובחת במיוחד. המשלחת הייתה הצלחה מסחררת, וונדריה הצליחה לשכנע את אי היארלים ורבים מהשבטים בחצר האורקית שהאימפריה מהווה איום אמיתי. יש שיראו בכך הזדמנות נועזת להכות בהם עתה, ממש כמו ברסוולה בת סיגארד, ויש שיפרשו זאת אחרת. כשונדריה חזרה, ובטרם יצאה שוב למסע נוסף, חלקה אף שמועות נוספות על אורק מגורש ושתום עין שמחפש ליישב אי חדש עם שבטו הגולה. ולמרבה ההפתעה, כך לפחות נאמר, הוא מחזיק באחת מהשלשלאות שכלאו את ת'ארוק על מגדל הברק.

ונדריה יצאה וחזרה ממסעות, מגלה עוד ועוד חלקים מהעולם. נישידי לעומתה נותרה לאחר מכן בארוות', עומדת לצד שירו-סנשאי. שניהם עבדו לשקם את חייהם, לרפא עצמם מצלקות העבר. אף שצלליו של השוגון נותרו בהיכל ביתם, נישידי לא נתנה לכך להרוס את החיים שהחלה למצוא לעצמה: היא הצטרפה לצוות של שירו, הקטור, אילידיה ולילוואנה לחיזוק המוכנות הצבאית של ארוות', תורמת מהידע העמוק שלה על האימפריה. נישידי, שירו והקטור ידעו כי יש יופי עז באימפריה, כי היא מעוז של תרבות, של קדמה ושל הוד - וכי סא-אאגה היה הגרוע שבגרועים, אך יש גם טובים ממנו. לכן, פנתה נישידי והחלה לעשות בדיוק את שחשש ממנו השוגון המנוח: למצוא אנשים דומים לקאטו, בעלי עצמאות מחשבתית והבנה שהאימפריה זקוקה לתיקון מיידי, ולצרף אותם אל הברית המתגבשת. לא כל הפניות נענו; וכשכן, לא כל התשובות היו חיוביות; אך אלו שהסכימו ליטול בכך חלק, על אף הסיכון המשמעותי, מצאו בית בארוות' או נותרו כבני ברית ליום פקודה באימפריה.

היירוזאוג עצמו תרם גם הוא לשיקום הממלכה, משקם בכך את נפשו. גופו היה עייף ופצוע: הן מהקרב מול דנקן, הן מהשבי תחת סא-אאגה, והן מהמאבק הקשה במגדל הברק, כשנטל פיקוד לאחר מותו של הברון דילמיר. אילידיה ידעה לנצל היטב את הימים שנותרו כדי לשהות במחציתו של מפקדה לשעבר. הם דיברו רבות: על דברים שנאמרו, ועל דברים שלא. על תובנות ועל קשיים, ועל רגעים יפים ומצחיקים שאירעו אי שם, לפני נצח נצחים, בביצת-עד. הוא תרם כל מה שיכל לתרום, והיא למדה כל מה שיכלה ללמוד. הוא לא הספיק לחזות בבנייתו מחדש של סימן-אבוד, אך הוא ראה זאת בעיני רוחו, וזה היה מספיק עבורו. וכשהגיע היום והיירוזאוג חזר אל אבותיו, הממלכה כולה הצדיעה עבור גמד שטעה, אך שעשה הכל כדי לכפר על טעותו. עבור גמד שלא היו לו אף פעם את כל התשובות, אך מעולם לא מש מאחריות, מעולם לא הפנה את מבטו לאחר. ללוויה עצמה הגיע גם גרומינג טקרים, כנציג בולאק-רוב, והניח בדממה על הקבר זר פרחי קריסטל אישי מהמלכה אזמרלדה. ואילידיה ידעה, כפי שאביה המאמץ אמר לה ברגעיו האחרונים, שרק בזכותה הוא נפרד שלם ובטוח מן העולם.

טאק, כמובן, המשיך לשהות לצד קאס. הם הפכו לזוג במהירות, חצי אורק וחצי גמד, דומים מספיק כדי לאהוב ושונים מספיק כדי לחדש. טאק חיפש את עצמו זמן מה, אחרי שהיה עסוק במשך שנים בניסיון לנקום בתאודוריאן. הוא ליווה את קאס אל דוכסות וילאס ועמד במילתו שלא יתערב בהחלטותיו, הגם שהמליץ לו בחום לשקול דרך אחרת להעניש את אביו, לאור הנטייה של הממסד הוילאסי לטייח ולהסתיר. הכהונה הארוות׳ית, לפחות, הקיאה ממנה את תאודוריאן ומקורביו. וכשהם שבו מוילאס, טאק התפנה להתחיל את חייו באופן אמיתי: לאחר שיקולים רבים, הוא החליט להצטרף לפרויקט החדש של אילידיה, רואה בכך הזדמנות לתרום את יכולותיו הקרביות וגם להמשיך ולחוות מקומות חדשים במקום להישאר בעמדת משמר אחת כחייל רגיל בצבא. אילידיה ידעה שהיא מסוגלת לשלוח אותו למשימות הקשות ביותר, אלו שדרשו נחישות ברזל ועצבים מפלדה, והוא מעולם לא אכזב אותה. ומדי פעם, כשהוא לא היה עסוק במשימה או ברטינה אקראית, הוא התיישב ועצר לנגן בחליל שאביו הוריש לו. החליל התגלה לא רק כמתנה, אלא גם כשיעור: הוא הצריך ממנו ללמוד סבלנות ודיוק, אך לצד זאת נתן לו משימה בו יוכל להתמיד בכל חייו. ויותר מכך, הוא נתן לו דרך אחרונה להרגיש קרוב אל האדם שגידל אותו, גם אם הוא עשה בדרך טעויות. וכשטאק ניגן, הוא הרגיש שלם.

תיאוריית הרסיסים, בינתיים, כבר הפכה לשם דבר. השתגרות של חיילים במרחק כה רב הוכיחה באופן ניצח את הרעיונות שטירצ'יבלד רקם זה שנים ארוכות. כעת החלו גם אחרים ברחבי העולם להתעניין בתיאוריה ובהשלכותיה, וממציאים רבים ניסו את ידם בפיצוח סודותיה. במהרה, התגבשה התיאוריה לכדי שלושה ענפי מחקר שונים, כל אחד מהם אשר פותח על ידי אחד מתלמידיו המוכשרים ביותר של הפרופסור: ענף החישול, פרי מחקרו של סא-אאגה; ענף הניתוץ, פרי מחקרה של אודסיה; וענף השכפול, פרי מחקרו של מאוריציו. המחקר עוד בחיתוליו, ומעטים מאוד נבונים דיים להבין את התיאוריה ברמה מעמיקה, כך שאיש לא בטוח להיכן הוא יוביל... אך מה שבטוח הוא שתיאוריית הרסיסים תשנה את העולם.

טירצ'יבלד עצמו זכה באינספור פרסים, תשורות, תעודות ועיטורים, כולם הושלכו לפח. הדבר היחיד שהותיר במשרדו הוא מכתב התנצלות - חמוץ, תמציתי ובהחלט לא כנה - מהדקאן סדריק סילברסטין. לבסוף נמאס לאקדמאי הזקן והוא החליט לתלות שלט נחרץ מחוץ לדלתו, בניסיון להקל מעט על סדר יומו.
פרופסור (כבר לא בדימוס) טירצ'יבלד דה-לה נפטיס, חוקר בכיר באקדמיית אלפטם.
הדלת סגורה, ולא בטעות. פניות שאינן נטולות חשיבות יש לשלוח אל עמיתי למחקר, פרופסור מאוריציו פוסקאני.

מפלתו של שוגון סא-אאגה שלחה זעזועים עמוקים באימפריית הדרקון. סא-אאגה היה יחיד ומיוחד בחדותו, בנאמנותו, ובאכזריות חסרת הרסן שלו. לא כל שוגון שולט באופן כה מוחלט בראשי השושלות, ולא כל שוגון זוכה לרמות השפעה חריגות כל כך מהקיסר. ידו הייתה בכל. את החלל הזה, נכון לזמן הנוכחי, אין מישהו שבכלל קרוב למלא. יתרה מכך, בפעם הראשונה ספגה האימפריה סטירת לחי מצלצלת, ועוד באופן כה פומבי. הסיפור הרשמי שהופץ הוא שהשגריר סא-אאגה נחטף על ידי ריבון הברק המשוגע, והלוחמים שנשלחו הגיעו רק במטרה לחלץ את משרתו של הקיסר. מעטים האמינו לו.

ועם זאת, בחלוף הזמן נפוצו שמועות הולכות וגוברות באשר לתוכנית הפלישה של האימפריה. סא-אאגה, על אף שנכשל, לא שיקר. הוא הותיר את הצפון ואת אנשיו שבורים והרוסים, וכל זאת מבלי שהושקעו משאבים של ממש מצד האימפריה. חצי מת'נדיאן החופשית מסוכסכת עתה במקרה הטוב ומדממת במקרה הרע. ארוות' תזדקק לזמן רב כדי לחזור למצב בו הייתה, והמתחים שלה מול וילאס, הגם אם נוטרלו לעכשיו, לא מאפשרים שיתוף פעולה אמיתי בין האומות. הגמדים, בשעת המשבר, לא הצליחו לעמוד עמידה של ממש לצד ארוות', ואיש לא ימהר לשכוח זאת. האמון התפורר.

הקיסר אבראנליון, בתבונתו הרבה, הימר נכונה. בכך שסירב להקצות את עיקר כוחותיו לתוכנית ההשתגרות, כמות החיילים שהגיעה באופן מעשי להילחם במגדל הברק הייתה זניחה. עיקר הנזק היה תדמיתי, ובכך שסוד מלחמתי נחשף, ואולם נכון להיום איש עדיין לא יודע כיצד לחשל רסיסים. הידע הזה מת עם סא-אאגה, ורק מעטים מעזים לקוות שהשוגון לא חלק אותו קודם לכן עם הקיסר.
על אף מה שאולי ניתן לצפות, האימפריה לא פלשה מיד. שמועות נפוצו על על מגעים שלה עם גורמים במחוזות אחרים בעולם - ברפובליקה, בנסיכות החצויה, ויש שאומרים שאף בצלקת עצמה. נראה שתוכניתו של סא-אאגה, רחבה וחכמה ככל שתהיה, הייתה רק חלופה אחת בתוכניתו של הקיסר אבראנליון. אומות אחרות, בינתיים, חששו מאוד. אם ארוות' כמעט קרסה מבפנים מפועלו של איש אחד, מי אמר שאין מזימה דומה בקרבן?

אך אלו הם סיפורים אחרים, וגם בהם הטוב ינצח. ימים יגיעו, ועמם גם הם. סיפורם של שליחי המועצה הסתיים.
ובכל מקרה, לא כל ההרפתקאות מתרחשות רק בת'נדיאן...
כי אי שם, מעבר לקשת ולענן, הרכיב אביר אמיץ פיה קטנה על כתפיו... ושוב נשמע לו צחוק של ילדות מאושרת.

==================================================================================​

זה היה מסע מדהים.
ארבע שנים וארבעה חודשים מחיי (מישהו אמר אהבה למהדורה ארבע?)
קשה מאוד לסכם במילים את ההשפעה של הסיפור המשותף הזה, אבל אני אנסה בכל זאת לעשות לזה צדק.

המערכה הזאת הייתה כל מה שרציתי מסיפור: כובש, מנחם, מצחיק, מרגש, מותח, עצוב, מכעיס, מסקרן, עמוק. היא הייתה כזו בזכות הדמויות שהביאו אותה לחיים.

לפני שפתחתי את כתר רקוב, זאת הייתה תקופה אחרת. לא הנחתי מהדורה ארבע הרבה זמן, וזכיתי לזריקת עידוד להריץ קצת בפרטי ולאחר מכן לפתוח את המשחק כאן. רציתי לנסות קודם את ת'נדיאן כעולם, ולאחר מכן להביא אותו לפורום, כשגם בזה לא הייתי בטוח. לא ידעתי איך נצליח למרות העומסים שהתחילו להתגלות בחיים האישיים שלנו, כי לכל אחד מאיתנו יש לו"ז מלא. אבל האמנתי בנו, ואני שמח וגאה שעשינו זאת. הרצה בפורום היא תמיד אתגר, אבל הרווח ענק - מבחינתי זאת הפלטפורמה האולטימטיבית ליצירה משותפת שתיחרט בזיכרון. ת׳נדיאן זכה להתפתח בזכות דמויות מדהימות שהפכו אותו לעולם חי, מורכב ורחב.

כתר רקוב הוא בראש ובראשונה סיפור על אנושיות. סיפור של התמודדות אישית עם השדים הפנימיים של האדם. העלילה בו הייתה בוגרת, עמוקה, וכללה עיסוק בשאלות קשות במיוחד שלהן גם לי לא היו תשובות. היו חילוקי דעות בקבוצה, היו פעמים של חוסר הסכמות. אני רואה בכך הישג לכולנו. ולצד העומק והרצינות, היה גם הומור מצחיק, קרבות מרתקים, רגעים מרגשים במיוחד, ובעיקר שיח חברי ומגבש מכולנו.

ארבעה גיבורים נשאו את הסיפור על כתפיהם, וארבעה שחקנים הם אלו שהובילו אותם לעשות זאת. אני רוצה להודות בראש ובראשונה לכם - אור, עמית, איתי ועידו - על ההשקעה העצומה ועל ההנאה הצרופה. ריגשתם, הצחקתם, הגנבתם, כבשתם. זכיתי בכם כשחקנים העוג הברברי amitf0123 המגדל הבודד Nextorl
אני רוצה לנצל את הרגע ולהודות עמוקות גם לקורא העקבי שלנו ה הלדין על שיחות רבות, עצות והצעות, התעניינות כנה וכיף גדול. נהניתי לשוחח איתך על הסיפורים המשותפים, והפלאת אותי פעמים רבות בכושר הניתוח וביצירתיות שלך. אני מודה גם לקורא H Hugh על המילים הטובות שלך.
אני גם רוצה להודות לשחקנית הקודמת שלנו Redcloak ששיחקה איתנו בכל החלק הראשון של הקמפיין. התרומה שלך לפיתוח הדמות של אודסיה ולמקצב ההתחלתי של המשחק עזרו לנו הרבה גם בהמשך, ונהניתי להנחות לך גם כן.
ולסיכום, אבקש להודות גם לשחקנים האורחים על שכיבדתם אותנו בנוכחותכם ותרמתם לחוויה אקזוטית, מעניינת ומפולפלת. גם לכם יש חלק בסיפור שלנו - ג'וני מירטוקן liorgonen3 אביעד

הסיפור הזה העסיק אותי שעות על גבי שעות, ויהיה משונה מאוד לקום בבוקר מבלי לתכנן קדימה או לדבר על תגובות, הרצות ושיחות נוספות. אני לא יודע אם זהו הסוף להרצות בת'נדיאן או שנמצא דרכים חדשות, אבל גם אם כן, אני חושב שהגענו לנקודה מדהימה, ואני שלם איתה לגמרי.
זה היה הקמפיין הטוב ביותר שהנחתי בחיי. למוות עגום ולממלכות שבורות תמיד יהיה מקום בלב, וגם לקמפיינים אחרים, אבל מה שיצרנו כאן הוא יחיד ומיוחד. תודה לכם על החוויה הנפלאה הזאת, ומי ייתן וניפגש במשחקים נוספים בעתיד.

רוי

 

[amitf0123]

הקטור נמצא בחדרו, בוחן את חרבו כאילו הייתה אבן חן יקרה. והיא אכן נראית ככה, חרב בעלת קת העשויה ממתכת המזכירה זהב (אך אינה עשויה מהחומר) ובעלת ידית המכוסה בעור שחור שטופל היטב. אך החלק המפעים באמת בחרב הוא הלהב - להב המורכב מקריסטל המזכיר יהלום, זוהר באור כחלחל בהיר, כמו קסם אור בתוך אגם טהור. בכל תנועה של החרב, הלהב מפזר ניצוצות אור מאגיים, מאיר את שדה הקרב באור מנחם.
אבל לא את הדברים הללו הקטור בוחן. הוא בוחן את הברק שתקוע בלהב, לכוד שם כבר שנים רבות. הוא זוכר שהוא בחן את החרב בדיוק כך, לפני שנים רבות. כאשר הוא רק קיבל את המכתב על כך שריבון הברק קורא לו. בזמנו הוא חשש, חשד שהקווסט יישאר בערפל אל מולו.
אך כיום, הוא רואה דברים אחרים בלהב. הוא רואה הבזק קל של אב משחק עם בתו, אי שם במקום נסתר שרק האבודים יכולים להגיע אליו. הוא היה רוצה לבקר אותם שם, אך הוא גם יודע שזה עדיין לא זמנו לעשות כן.

האביר נזכר ביום בו הוא הפסיק להיות ״מאיר הדרך״. איך כל משפחתו התכנסה ויחדיו הם יצאו למשימה אחת אחרונה. הוא זוכר את מה שקרה אחרי הקרב: חגיגות, שירים, פאי אוכמניות טעים. הוא לא ישכח את היום הזה בחיים.
סוף סוף משפחתו זכתה לחופש משלה. ובכל זאת, החליטו להמשיך בדרך הישר. הם חזרו להיות גיבורים, מתפזרים בעולם ועוזרים לכל מי שצריך. הקטור לא יכל להיות יותר גאה במשפחתו.

בחיוך קל, הקטור מחזיר את חרבו לנדן, וכתמיד, החרב שולחת לו מסר כשהוא עושה זאת. פרץ קל של אנרגיה ומרץ עוברים בגופו. הגיע הזמן.

הוא מסתכל מחלונו של מגדל הברק, משקיף על החצר שלמטה. גם אחרי הקרב האדיר שקרה כאן, הטבע תמיד יחלים. ואיתו, גם האנשים.
ולמטה, הוא רואה את שתי הנשים האהובות עליו בעולם, יפות יותר מכל דבר שהוא ראה אי פעם במסעותיו. יותר מהנוף על ההרים של האימפריה עם עצי הדובדבן מסביב, יותר מהשקיעה היורדת על הגלים, ואפילו יותר מהאגם שאחריו הוא רדף לכל אורך חייו.

הקטור יורד במדרגות. יש לו עוד שעה בערך פגישה עם רוטגוט, ניסיון לקבוע איתו זמן בו הם יוכלו לעשות תרגיל משותף. עד כה ההצעה סורבה, אבל הם עדיין מקיימים את הפגישות הקבועות. רוטגוט לא ייסרב לוינו וינה יחד עם עוגת דובדבנים שהוא משיג מארודר.
אולי הוא אפילו יצליח לשכנע אותו להגיע לאיחוד השנתי, אם כי הוא מתקשה להאמין. אפילו ונדריה חוזרת השנה מהמסעות שלה, וירניק כבר שכר סירה, ושמועות אומרות שאילידיה סיימה לכתוב את הספר על כל מה שהם עברו (ושמאוריציו הפעם אישר שהוא לא מוגזם מדי). בתקווה השנה לא תקרה שוב תקרית שבה וירניק מביא לכולם ציורים "סמליים".

הוא מגיע לתחתית ומיד מסתערת עליו שדונית קטנטנה, מתנגשת בו בחיבוק חסר מעצורים. הקטור צוחק ומרים אותה באוויר. זוהי בתו, ריילה.
הקטור נושא אותה על כתפיו בחזרה לחצר, מחייך ללילוואנה.

היום הוא מעביר את החרב אליה. אבל היא לא תהיה מאירת דרך, לפחות לא בהכרח (אם כי היא מאוד מתלהבת מהרעיון). היא תלך בדרך שלה, תעשה מה שהיא רוצה. והקטור ולילוואנה? הם ידאגו שהדרך שלה תהיה מוארת.

--------------------------------------------------------------------------
אני לא טוב בזה אז אני לא אכביר במילים.
זה היה קמפיין מטורף מכל בחינה. ההשקעה של רוי בו הייתה מדהימה, הוא אחד הקמפיינים ההכי טובים ששיחקתי בהם, מי יודע אולי אפילו הכי טוב. תודה לך שעשית את כל זה וכבוד הוא לי להיות חלק מהחוויה הזו.
אני מודה גם לכל מי שהשתתף, בין אם זה השחקנים הקבועים, עוג, עידו ואיתי, היה לי כיף מאוד לשחק אתכם. גם מי שביקר במהלך הדרך או פרש בעקבות סיבות אישיות, היה לי לעונג.

תודה לכל הקוראים ולכל המעורבים ומי ייתן וניפגש בקמפיין נוסף שיהיה בו אפילו קמצוץ ממה שהלך פה.

 

[המגדל הבודד]

שירו-סנשאי בהה בקטאנה שהונחה לפניו, מעריך בפעם המי יודע כמה את העיטורים המורכבים שלה ואת עבודת הנפחות המושלמת שהושקעה בה. לאחר כמה דקות הוא הרים את מבטו ממנה, ועיניו נדדו לשאר הפריטים שנתלו על הקיר לצד חרבו של קאטו: רובה קשת כבד, סמליל הלהבה של ממטירי התופת מוטבע עליו, השריון הישן שלו, שהוכן על ידי רונאק הגמד אי שם לפני תקופה שנדמתה כנצח, ולצידם שברי קליפת טרוגלודיט, מסודרים בקפידה.
"שוב פעם בוהה בקיר? אין לך חובות גנרליות כלשהן?" הוא שמע את נישידי אומרת מאחוריו. הוא חייך לעצמו, כבר לא מופתע שלמרות הזמן שהעבירו ביחד היא עדיין מצליחה להתגנב מאחורי גבו, וקם על רגליו. נישידי עמדה בפתח הדוג'ו, נשענת על מפתן הדלת ועיניה נוצצות לעברו. שירו חצה את הדוג'ו בצעדים רחבים, נושק לה בחום, עד שהיא הדפה אותו ממנה בחיבה. "תמיד מחפש תירוץ, אה?" היא סנטה בו והסיטה את עיניה לעבר החדר שמאחורי גבו של שירו.
"מפתיע שיש לך זמן פנוי, אחרי שהתעקשת לאמן כל מפקד פלוגה בעצמך בדוג'ו הזה. ועוד יותר מפתיע שהרצפה פה עדיין שלמה לאור מה שאני שומעת על מהלך האימונים. טוב מאוד, רק ככה בני האדם לומדים" היא גיחכה, עקפה את שירו ונכנסת פנימה.

הוא ראה את עיניה נעצרות לרגע על הקטאנה של אביה, את נשימתה נעתקת לרגע. שניהם עדיין סחבו את הצלקות מסא-אאגה, גם שנתיים אחרי שהנחש מת. שירו לא היה בטוח שהם יחלימו לגמרי, אבל לפחות נישידי כבר לא התעוררה בלילות, נאבקת לשלט חזרה במוחה כאילו השוגון עדיין אחז בו. בתחילה היא התביישה בכל פעם שזה קרה, וניסתה להסתיר את זה משירו. אבל שירו לא היה מוכן לתת לה לעבור את זה לבד, לא שוב פעם, והיא בתורה הצליחה להשקיט את הסיוטים הישנים שעוד רדפו אותו. פניו המאוכזבות של קאטו שרדפו אותו בחלומותיו התחלפו בפניה היפות של בתו, ישנה לצידו של שירו בשלווה. שירו נזכר איך לאחר שהשיגו את חרבו של קאטו בדרך-לא-דרך מהאימפריה בחודשים שליוו את מותו של השוגון, הוא כרע לילה אחד לפני החרב וביקש את הסכמתו של המנטור הוותיק שלו להינשא לנישידי. הוא רצה לחשוב שהוא הרגיש הסכמה מהחרב, רסיס מהשנים הרבות שליוותה את בעליה.

"שוב אתה חולם. אמרתי לך שזה הגיע עכשיו מהאימפריה כבר שלוש פעמים" קולה של נישידי החזיר אותו למציאות, ושירו הביט בפיסת קלף שדמת הדרקון הלבנה החזיקה. תפקידה כרבת המרגלים של המלך הלם אותה, במיוחד לאחר שהיא הצליחה ליצור את רוב הקשרים מעבר לגבול. היא נהנתה לנבור במורשתו של השוגון, אבל עוד יותר מהמחשבה שישנם דמי דרקון נוספים שחושבים כמוה וכמו שירו באימפריה, ורק צריך להגיע אליהם. אחרי שנים רבות שלמלכה היה רב מרגלים מזויף, עכשיו אדמונד זכה לרבת מרגלים מוכשרת ונאמנה, ומאוד אמיתית.
"עוד סוכנים? אני מופתע ששייקסה ובלסטריז עוד לא תפסו אותם. יש לנו הצלחה כלשהי גם מקרב השושלות האחרות?" שאל שירו, מתכוון ליטול את המסר. נישידי הרחיקה את פיסת הקלף מידו, מתרה בו ברצינות מהולה בשובבות: "אתה יודע שקודם כל המלך רואה את זה - אני עובדת אצלו לפני הכל". היא חייכה והטמינה את המסר בבגדיה "אבל כן, זאת פעם ראשונה שמישהו משושלת אחרת הגיב למאמצים שלי: חובל ראשון מאחת מהספינות המרכזיות של טסו-סאן. אתה יודע שהרבה זמן ניסיתי להשיג מישהו מהצי - האימפריה מחזקת אותו לאחרונה, ואני מנסה לה-" מחשבותיו של שירו נדדו מעט מדבריה של אישתו, והוא הביט בפניה בחיבה.
הם דיברו על זה הרבה, ורק לאחרונה הגיעו להחלטה.
היא תהיה אמא נהדרת, בזה שירו בטוח. והוא בטוח שהדבר הראשון שהוא ילמד את ילדם המשותף יהיה לא להיות קשה מדי עם עצמו. לא לטבוע באשמה.
לסלוח לעצמו.


________________________________________________

זה היה קמפיין מדהים. לא זוכר מתי חוויתי קמפיין שהייתי מושקע בו כל כך כשחקן ושביליתי זמן במחשבה עליו במשך שעות ארוכות כמו הקמפיין הזה.
4.5 שנים זה המוןןןןן זמן, זמן שצמחתי והתפתחתי בו כבנאדם לצד הדמות שלי בפרט והדמויות האחרות במשחק בכלל. הרעיון שהיה לי לשירו בהתחלה לא דומה בכלל למה ששירו היה בסוף, ואני מודה על כך!

תודה רבה בראש ובראשונה לרוי, שהשקיע בקמפיין הזה את הנשמה וזה ניכר בכל תגובה ותגובה. יצרת עולם וסיפור מדהימים, שלא נמאס לי מהם אפילו לרגע אחד. תודה רבה לך על זה, והיה לי כבוד גדול לקחת חלק בחוויה המדהימה הזאת.
תודה רבה לשחקנים שהיו חלק מהמסע הזה, אם אלו השחקנים הקבועים פריד, עוג ועידו שעשו את החבורה של שליחי הכתר לחבורה שתמיד היה כיף לשחק איתה, ואם אלו השחקנים שהיו בחלקים קצרים יותר. כולכם תרמתם לחוויה בלתי נשכחת.

היה לי לעונג לקחת חלק בהרפתקה הזאת, ואולי יום יבוא וניפגש שוב בהרפתקה, אולי אפילו בחזרה בת'נדיאן.

 

[Nextorl]

"אתה יודע מה זה?" קאס שואל, מצביע על הנר הדולק על השולחן. שאלה פשוטה כדי להתחיל את המשפט, משפט שלקחו חודשים לארגן, בעזרתם של קפטן רוטגוט והשגרירה ג'יזל. משפט שלא מיועד להרשיע - אלא משפט ראווה. קאס לא משלה את עצמו באשליות, הוא יודע שהדוכסות הוילאסית לא תעניש את תיאודוריאן על פשעיו. לא באמת.
אבל הוא יודע שהוא יוכל לספק את העונש הזה בעצמו.

"לא." האנס אומר, והנר כבה. הוא עירני מתמיד כעת, לאחר שנת פיות ארוכה ומרעננת, שנתנה לא רק לגוף שלו זמן להתאושש מהמסע המפרך אל האגם של סוואלה, אלא גם לנפש שלו זמן להתרענן. הוא חד מתמיד, אבל אם השוגון היה קטאנה המסוגלת לחתוך פלדה, תיאודוריאן במצבו הטוב ביותר הוא לא יותר מסכין חמאה בהשוואה. עדיין יכול לחתוך, אבל לא כל כך מסוכן.
בחיוך, קאס מוציא נר אמת נוסף מתיקו ומדליק אותו. קאס לא היה חושב על זה בעצמו, הוא לא רצה שום קשר לכנסייה של סטנמאר - אבל טאק התעקש. חצי האורק מצא חברים ישנים של קראנג, תפוחים טובים בשק רקוב. כאלה שקיוו שהם יוכלו לשנות משהו מבפנים, וטאק נתן להם את ההזדמנות.

כשהמשפט מסתיים, קאס יודע שהגולל נסתם. תיאודוריאן נלקח ל"בית הבראה". הדוכס מלבין את פשעיו - מעדיף שלא לציין אותם בפומבי. אך השמועות נפוצות, וגם כשהדוכסות מנסה להשתיק אותן, הן לא נעלמות לגמרי. בעוד שבאופן רשמי תיאודוריאן פרש מפאת גילו ובריאותו, אנשי וילאס וארוות' יודעים את האמת. תיאודוריאן - שלפני שנה בודדת היה אחד מהאנשים החזקים ביותר בחלק זה של ת'נדיאן- הוא כעת לא יותר מאדם זקן ומריר, חסר כוח ומוניטין, שרק חסד הנעורים שזוכר לו הדוכס מציל אותו מהגרוע מכל.

בדרכו חזרה מוילאס, קאס מצטרף אל שיירת הקבורה של דוקטור סאולד. זל וטאק לצידו. וכשהם מגיעים לניס פרדי וחולקים כבוד אחרון לדונגיידה של חורש האלים, זל פונה לקאס.
"להתראות אח." היא אומרת, "אתה כבר לא צריך אותי." היא הצטרפה למסע הזה כי קאס היה זקוק לה. כדי שהוא לא יהיה לבד בקריאת-כתר. אבל קאס כבר לא לבד, וזל יודעת את זה. היא טיילה בת'נדיאן, במעמקים ובמעבר, את ארוות' ווילאס ואפילו מעט מהאימפריה. היא נלחמה ברוע, בפנאטיות ובטירוף. היא הגנה על הארץ העתיקה ועל אחותה התאומה. היא צברה ניסיון, היא ראתה את העולם.
ובסופו של כל מסע, מגיעה השיבה הביתה.
הם מתחבקים פעם אחת אחרונה, כל המשפחה. קאס מבטיח בין יפחות בכי שהוא יחזור לבקר - בפעם הקודמת, כשהוא היה צריך לעזוב אל ארוות', אגראייני דחפה אותו ממנה. אבל כעת היא מחבקת אותו חזק, גם היא לא רוצה לעזוב.

לבסוף, קאס חוזר אל קריאת כתר לבדו. מספר ימים לאחר השאר - הוא לא הצליח להביא את עצמו לעזוב את משפחתו כל כך מהר. כשהוא חוזר הוא דופק בדלתו של אדמונד, מציע לו בחיוך שיקוי שהכין לו דונאת'אר. שיקוי שיאפשר לו ללילה אחד לא להיות מלך, או נסיך, או ממזר, אלא אדם פשוט עם מראה ממוצע. אחד שאף אחד לא יניד עפעף אם הוא יעבור על פניו ברחוב... או ברחבת הריקודים של המועדון שקאס הבטיח שהוא ייקח אליו את אדמונד כשהכל יסתיים.

===
והנה, הכל הסתיים.
המשחק תם ונשלם.
והכתר כבר לא רקוב - הוא דבש.
3 השנים וחמשת החודשים שבהם שיחקתי היו עונג צרוף - והרבה, הרבה בולשיט. כל כך הרבה בולשיט. גאד.
אבל זה שאני מתלונן לא אומר שלא נהניתי

עמית, עוג ורוי - לשחק איתכם זה תמיד כיף. ואני שמח גם שיצא לי לשחק איתך המגדל הבודד , שירו היה דמות מצוינת והיו לנו כמה רגעים מצוינים. איך אפשר לשכוח את ההתנגשות של קאס ושירו בקריאת כתר: כשקאס גרר את כולם למועדון כדי לחגוג ולשכוח מהצרות שלהם, ושירו לא יכל שלא לזכור את הצרות שלו?

אני כן רוצה לתת קרדיט מיוחד לעוג - שהצליח לפצח כמה מהחידות הגדולות ביותר של הקמפיין, לבצע היקשים לוגיים מדהימים ולהתקע על "דרקון דם" הרבה יותר מדי זמן. המשחק היה נראה שונה בלי כל אחד מאיתנו, אבל הוא היה נראה שונה במיוחד בלי התקפי הגאונות המאנית שלך.

קאס עבר מסע מעניין. ואני חושב שהוא הדמות שלי שהכי התבגרה במהלך קמפיין - מילד זין אימפולסיבי לאדם בוגר ששומר על קור רוח. מנוקם לשומר. תודה שעשיתם איתי את המסע הזה, שלא היה יכול להתקיים בלעדיכם. גם אם זה לא נאמר במפורשות, קאס התפתח בעיקר בזכותכם ובזכות הדמויות שלכם. המסע איתכם עיצב אותו להיות מי שהוא עכשיו.
תודה.

 

[העוג הברברי]

אילידיה ישבה במשרד, בוהה במועמד החדש. טאק עמד מחוץ לדלת, שוקל אם להצמיד את האוזן לדלת ולהאזין לשיחה. חצי האלפית לבושת המדים בהתה בו במבט מרוגז.
כעת, המפקדת של אבירי הצפון, זו הייתה האחריות שלה לקבל את המועמדים החדשים.

"מה שלא שמעת עלינו, שמעת לא נכון. האיום הזה לא היה כאן כבר שנים, המשימה שלך במקום אחר" היא פסלה אותו, שפתיה מכווצות בניסיון להחזיק את עצמה.
"לא הגעתי עד כאן כדי לקבל סירוב, הגעתי כדי להצטרף לאבירים" הוא אמר בקול מלחשש, אך בטוח בעצמו.
"אתה מחפש מוות מהיר? להשליך את חייך? אולי להשפיל את עצמך? מה שזה לא יהיה, אני לא משחקת במשחק הזה, צא לי מהמשרד."
"את מקבלת עזובים, אבל את הופכת אותם לסוכנים. כמו שהגמד עשה לפני שנים. אני לא מאמין לשמועות ושקרים."
"יש אחרים שיהיו מוכנים לקבל לוחם כמוך, כאלו ללא היסטוריה. המשפחה שלך גם היא זקוקה להגנה."
"אני לא מחכה שהסכנה תגיע לביתי, לא עוד. חיינו בחשכה ובפחד יותר מידי זמן, ברחנו זמן רב מידי, נמאס לי" המועמד נראה זועם כעת.
"סריש הרג את כל המשפחה שלי, אני לא אחכה לאחד נוסף. אני יודע מי את, אני יודע מה עשית לאם האפלה, ואני סומך עלייך" הוא הסתכל ישירות אליה, בדרישה ברורה.

אילידיה שקלה רבות, בוהה בטרוגלודיט היושב מולה. עבר זמן רב מאז איזי, ועדיין הדם הטרוגלודיטי שנשפך היה טרי. שנאת טרוגלודיטים עוד הייתה נפוצה, והיא ידעה שזה יהיה קשה להילחם בזה. אבל היא ראתה בו משהו אחר, משהו שהיא ראתה בחבר טוב לפני זמן רב.
תחושת אשמה כבדה שישבה עליו, כזו שהוא לא היה מסוגל לשחרר ממנה. כזו ששלחה אותו הרחק מהבית שלו, שכן הוא לא היה מסוגל להסתכל עוד על בני שבטו בלי לזכור את הכישלון שלו. הצלקות של העבר נותרו בו, בדומה לצלקות שאילידיה נלחמה לנקות.
הוא הגיע למקום הנכון, על אף שזו הייתה מטלה קשה.

"תבקש סט מדים ליד האורוות, ותתעדכן עם הקצין ג'ייס בנוגע לחובות שלך היום. אני אחשוב בינתיים לאיפה אני הולכת להציב אותך" היא אמרה, מגרשת אותו מהמשרד. הוא קד קידה, משאיר את אילידיה מעט משותקת מהמחווה בעודו עוזב את המשרד.

אילידיה קמה להסתכל על ערמת המכתבים שהיא הייתה צריכה לענות להם. היא הרימה את הנוצה שהיא "השאילה" מהמגדל המאגי, והכינה את הדפים למולה. אבירי המעמקים נועדו לקדם את התוכנית להגן על הצפון שבת'אני יצרה, להכין את הקרקע לקראת אימפריית הדרקון, ולהרוס את התוכניות הישנות של סא-אאגה שעוד הזדחלו בלב הממלכה. זו לא הייתה מטלה פשוטה בכלל.
לפני שהיא פתחה את המכתב הראשון, היא הקישה על פסל קטן של עורב שעמד לידה, והסתכלה סביב, מחפשת בעיניה קסמים העוקבים אחריהם. היא לא זיהתה דבר, ולכן, היא התחילה לקרוא ולהשיב.

המכתב הראשון היה מהעוצר והמלכה. החלק שכתבה המלכה הגיב על הגילויים שאילידיה שלחה לה, ושלח לה עדכון על ההתקדמויות הדיפלומטיות השונות. אילידיה אף פעם לא תהיה דיפלומטית מוכשרת כמו המלכה, היא ידעה זאת, אבל היא הייתה זקוקה לדיפלומטיה אם היא רוצה שהתוכנית של בת'אני תעבוד. המלכה עידכנה אותה בביקור דיפלומטי של בולאק-רוב שהיא מזמינה את אילידיה להגיע אליו, וגם עדכנה אותה בחקירה שלה בנוגע לשמועות הנבזיות שהופצו על אבירי הצפון. המלכה הצליחה להתחקות אחרי מקור השמועות, עוד סוכן פרופגנדה של האימפריה שהמשיף לעבוד גם אחרי מות השוגון. הכמות שלהם הייתה מפחידה כמעט. אילידיה הגיבה שהיא תגיע למפגש הדיפלומטי ודרשה פרטים נוספים שהמלכה השמיטה מהמכתב, שכן היא כבר הייתה מאומנת בסימנים שהאימפריה השאירה אחריה.

החלק השני של המכתב, מהעוצר, שם היה דיון תקציבי על התמיכה הכלכלית בפרויקט ההגנה על המעמקים (הצורה החדשה של אבירי המעמקים, עכשיו תחת אחריות אבירי הצפון). הרבה מספרים, הרבה לוגיסטיקה, וממלכה שעל אף הרצון הטוב- לא באמת יכלה להשקיע את כל המשאבים שאילידיה הייתה זקוקה להם. הויכוחים שלהם נמשכו כבר עשרות מכתבים, אבל הם הצליחו לקדם דברים ולפתור בעיות. לדעתו של הגנרל החדש, הקטור, אילידיה פשוט ממש אהבה לצעוק על המועצה, וזו הייתה הדרך שלה להמשיך את המנהג. אילידיה חשבה שזה אף פעם לא ישתווה ללצעוק על המועצה בפניה, אבל הוא לא בהכרח טעה.

היא עברה למכתב הבא. הגנרל, אבל זה לא היה מכתב שנגע לצבא. הקטור ולילוואנה סיפרו על ריילה ושלחו לאילידיה תמונה שציירה 'האחיינית' שלה, שמאוד התגעגעה לאילידיה ולביקורים שלה. אילידיה כמעט הרגישה שמרוב 'אחיינים' חדשים היא לא עומדת בקצב. בתו של הקטור, ילדיהם של נישידי ושירו, והילדים המאומצים של וירניק ופמיניה. המשפחה שלהם גדלה בקצב מסחרר, ולעתים היא מצאה את עצמה לצד קאס במפגשים השנתיים שלהם, מחפשת מעט רוח צעירה בקרב כלל ההורים.
היא הגיבה להקטור ולילוואנה בשמחה על הביקור המתקרב שלה בקריאת כתר, ואז הסתכלה פעם נוספת על המכתב. אצבעותיה עוברות אות אחר אות, מחברות את הצופן הסודי.
'אחוות הינשוף' היה המסר שלילוואנה, הסוכנת הסודית של אבירי הצפון, שלחה לה. היא הייתה אם למופת, אבל היא הייתה הרבה יותר מזה, היא הייתה גיבורה. כעת, היא זיהתה מי אחוות הקוסמים שגונבת את הממצאים של מאוריציו וטירצ'יבאלד, מחפשת לנצל את תיאוריית הרסיסים. כרגיל, לילוואנה הייתה חשאית ויעילה. באמצעות אותו צופן, אילידיה סימנה כי המסר התקבל.

לסיום, היה המכתב מג'יזל. היו לה מגויסים וילאסיים, אבל המספרים לא היו גבוהים, ואילידיה המשיכה בדיון כיצד הן מסוגלות להעלות את המספרים, לעודד את הדוכסות להתחבר עם ארוות' בברית הזו. זה היה החלק שאילידיה חיכתה לו הרבה פחות במכתב הזה, אבל היא ידעה שהיא צריכה לטפל בזה קודם. לאחר שהיא ענתה, היא הבעירה את הנר שלצידה בלהבה ירוקה, כזו שנשמרה רק לג'יזל.
עוד פואמת אהבה, אילידיה הרגישה את עצמה מסמיקה. הן היו רחוקות, אבל אילידיה לא רצתה לפספס את ההזדמנות הזו בעצמה. היא לא הייתה מיומנת במילים כמו ג'יזל, אך היא עדיין התאמצה להביע את עצמה בשירים לאהובתה. אם וירניק יגלה זאת, הוא לעולם לא יפסיק לצחוק עליה. ובכל זאת, אילידיה הרגישה איך הלב שלה דופק בעודה קוראת את המילים. המכתבים בינה לבין ג'יזל יכלו לגרום אפילו לדם דרקון להסמיק.

עבודתם של האבירים לא הסתיימה, היא אף פעם לא מסתיימת. אילידיה נשענה אחורה והרגישה את החפצים שעליה, חפצים קסומים שעדיין ליוו אותה, שנים כה רבות לאחר מכן, והזכירו לה למה היא עושה את מה שהיא עושה. עורקי המעמקים, מתנה מהאב המאמץ שלה. שרשרת תחת שריונה מהילדות שלה ושל אחותה, כזו שעדיין גוננה עליה.

אם הם היו כאן, הם היו גאים בה, במה שהיא עשתה, לאן שהיא הגיע.
היא נשמה עמוק וקמה, מרגישה את המוטיבציה בה. היא הפסיקה לברוח, הפסיקה לפחד. בני הענקים, סריש, אם כל האפלה, סא-אאגה, האימפריה, זה לא באמת היה משנה מי יבוא להתמודד מולה. היא הייתה מוכנה לכך. בכל זאת, היא לא הייתה לבד יותר, המשפחה שלה עמדה לצידה.


=====
להיפרד מהקמפיין הזה אחרי כל כך הרבה זמן זה לא דבר פשוט, אני יודע שאתגעגע אליו, כבר התחלתי להתגעגע.
תודה עצומה לכלל השחקנים, גם הזמניים וכמובן המגדל, נקסטורל ועמית. כל אחד מהם הפך את החוויה הזו למיוחדת, והקמפיין הזה לא היה נראה אחרת בלי שהייתם בו. המסע של אילידיה עוצב על ידי כל אחד מכם, ואני מרוצה כל כך מאיך שהוא הסתיים.

לרוי, המנחה המיתולוגי, זה היה קמפיין מדהים. עם כל קמפיין ביחד אני מופתע מחדש לאיזה עוצמות הקמפיינים שלנו מסוגלים להגיע. מאות שעות של מאמץ הושקעו לקמפיין הזה והדבר הורגש בכל רגע, ואני רק מחכה לפעם הבאה לשחק בקמפיין שלך.

עדיין קשוח לי להיפרד מאילידיה, הדמות הזו כבר מרגישה חלק ממני, אבל היא הגיעה לסיום שלה ואני לא יכול להיות מאושר יותר. הקמפיין הזה גרם לי להתרגש, להלם, לטלטלה, לכעס ואפילו לדמעות ברגעים מסוימים. תודה ענקית לכולכם על מסע מטורף.