• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)

  • מחבר/ת הנושא מחבר/ת הנושא rui
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה מידע על ת'נדיאן
ונדריה מרימה קלות את ראשה, שפתיה נפרשות לחיוך דק וציני.
"לא שזה לא מרגש לראות כמה אתם ששים לראות אותי מקריבה את עצמי - באמת, נוגע ללב" היא עוצרת ומהנהנת אליהם באיטיות, "אבל רק מכיוון שאנשי טוסון החדשה רוצים לחיות כאן, לא אומר שהם מקבלים כל תנאי וכל מסורת של הארץ. אני מבינה שמדובר במקום קדוש, ואני יודעת שאנחנו אורחים כאן - אבל גם לאורחים יש זכויות. המעגל של החיים והמוות? זאת דרך חשיבה שמתאימה לטבע, לא לבני תמותה. עבורנו מוות הוא מוות. קראו לזה תחנה נוספת אם תרצו, אבל זה שינוי מוחלט. ואני עוד לא סיימתי את החיים שלי כאן. למעשה, בקושי התחלתי אותם" היא קמה על רגליה ומנקה ממנה מספר עשבים שנדבקו למכנסיה.
"אני אישה בת עשרים ושש וכל החיים שלי ישבתי וחיכיתי למשיח שיגאל אותנו. להקטור" היא מצביעה על האביר לרגע, "זה עצר לי את החיים לחלוטין. נטל החובה הזה דאג להרוס כל שמץ עצמאות שהיה אפשר לפתח. אין לכם מושג איך זה מרגיש כאילו כל החיים שלכם מושלכים הצידה עבור משימה שאין לכם מושג מה היא, ושאת אפילו לא אמורה למלא אותה, אלא בן הדוד שלך" היא מרצינה לרגע, ולאחר מכן לובשת בכוח את אותו החיוך הדק, מכריחה את עצמה לעשות זאת.
"ועכשיו, כשיש לנו הזדמנות להיפטר מהשליחות הזאת ולסיים אותה באופן סופי כדי לשחרר את המשפחה שלנו מהשעבוד שהיא כפתה על עצמה, אתם רוצים שאתפגר לפני קו הסיום? תודה, אבל לא תודה. המתיישבים ישמחו להיות חלק מהארץ הזאת, ואין להם בעיה להקריב, אבל זה העניין - אני כבר לא מתיישבת. אכפת לי מהם, אבל נתתי מספיק. אני רוצה לסיים את החובה שלי ולצאת לדרכי, לנהל את החיים של עצמי. מגיע לי".
דממה פושטת לרגע באזור, כשלוקרשיוס מביט בה ומצמצם קלות את עיניו. העוצר מבין את נטל החובה, הגם אם הוא לא מסכים עם דבריה. אנאבל, מנגד, מהנהנת אליה בהערכה.

"שלא לדבר על כך שיש דרכים נוספות להקריב עבור הארץ הזאת. אני בטוחה שיהיה אפשר לשכנע את המתיישבים להפחית מעט בכריתת העצים, או לוותר על חלק מהדברים האחרים. עם זאת, חשוב להבין - המתיישבים לא הביאו הנה רק הרס וחורבן, כמו שנהוג לחשוב. הם הביאו גם קדמה, תרופות, חיים. אותו כיסא גלגלים שמאל דונאתא'אר מתנייד איתו הוא לא המצאה אלפית, אחרי הכל" היא מושכת בכתפיה.
"אני אשמח לעזור. אכפת לי מטוסון החדשה, ואכפת לי מניס-פרדי. אבל אני לא מוכנה לאבד את עצמי עבור זה. עברתי את זה פעם אחת, ואני קרובה מתמיד לסיים עם זה אחת ולתמיד".
 
אילידיה מנידה בראשה. ״זוהי לא ההקרבה של המאל, ולא ההקרבה האכזרית שההשחתה של אם האפלה דרשה. מדובר בקשר לטדאייג, כזה שדורש, אך גם נותן. אינני יודעת איך הוא ייראה, אך הכוחות של דונאת'אר, קאס ודוקטור סאולד- כולם דומים יותר לעניין״ אומרת חצי האלפית.

״אך כמו שאמרתי, זו אינה דרישה. זו הדרך שלכם בארץ הזו, המקום שלכם, והבעיה שלכם גם כן. אני יודעת כי לריוסנה יש מספיק ידע כדי למצוא דרך לשחזר כל קשר לטדאייג, לא משנה מי הוא יהיה. אתם יכולים לבחור בקשר אליו, או לבחור לשנות את המקום הזה. ניס פרדי… מוזרה, החיים כאן שונים מכל ארץ אחרת שביקרתי, אבל זה לא אומר שאתם צריכים לקבל את עריצות הארץ. לעזאזל- עצם המחשבה לתת לטדאייג למות בלי קורבן היא התנגדות לארץ, ואני לא הולכת לתת לנו לבצע את הקורבן בשבילו גם אם הוא לא יוחלף״ למרות חולשתה- השנאה המסוימת שלה לניס פרדי ולדרישות של ריוסנה והארץ ממנה- נשמעת היטב במשפט האחרון, והטון החלש טיפה עולה.
 
״אני לא יודעת הרבה על המקום הזה כמוך. רוב החיים שלי הייתי בטוסון החדשה, היינו כאן למקרה שהענף הראשי של השושלת יזדקק לנו. יושבים בכוננות״ היא שותקת לרגע, והזעם העצור נשמע באוויר.

״אבל ממה שראיתי, וממה שאת אומרת, לא כל קורבן חייב להיות מוות בסגנון של אביך או של דונאת׳אר. קאס לא מת עבור הארץ, אתה פשוט מקריב בכך שאתה נלחם עבורה. את סאולד אני לא מכירה״ היא מושכת בכתפיה. ״ייתכן והקרבת החיים היא הדבר החזק ביותר. ייתכן ולא, אבל שהיא פשוט הפתרון הנכון ביותר לבעיה הנוכחית שעומדת בפנינו״.
״אם יש לנו את היכולת להציל את הטדאייג, חובה עלינו לעשות זאת״ מציין קראנג הפצוע, משתעל דם לתוך חולצתו בטרם הוא ממשיך, מסמן לאחרים שלא לדאוג.

״יש חיים רבים בארץ הזאת. לא רק שבט ריוסנה והמתיישבים, אלא היצורים שמסביב. הם זקוקים להגנה, הגנה שהטדאייג יכול לספק. אם תחשבו על זה לעומק, אפשר להקביל במידת מה את פמיניה לטדאייג של ארוות׳. אנשים זקוקים לישות שומרת כזאת, אנשים צריכים להאמין במשהו״.
״דת היא לא התשובה לכל דבר״ משיב טאק בגלגול עיניים.

״יש הבדל בין דת לאמונה, אתה יודע מה דעתי על כך. אהבתי את אמך, למרות שהיא לא חלקה עמי שום תפילה לסטנמאר. זה לא מנע ממנה להאמין במשפחה הזאת או בעתיד שלנו״ משיב קראנג ומחניק שיעול נוסף שמרעיד את כל גופו. ״אמונה היא דבר חיובי בבסיסו. היא מאפשרת לאנשים להתעלות על עצמם, לשאוף לכוכבים. להיות טובים יותר. האמונה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בסגידה לאל מסוים, או בניסיון לשמר אורך חיים ערכי. הארץ העתיקה מעודדת בדיוק את הדברים הללו״.
״הארץ הזאת דורשת הקרבות, בתמורה״ מציינת נישידי.
״אני רואה את הדברים באור אחר. היא זקוקה להקרבות הללו כנגד אויבים שקמים עליה, דוגמת שות׳-גוראג, הקברן או אפילו סא-אאגה. אבל זה בכל מקרה לא משנה - האלפים, וגם אנשי טוסון החדשה, קשורים לארץ הזאת. בדרכים שונות, אבל קשורים. אם הטדאייג יאבד, החיים שלהם יהיו הראשונים שיתמלאו בסבל כתוצאה מכך״.
״עם זה אני מסכים״ מציין בתורו טאק. ״תראי, אני הראשון שמבין מה זה לכעוס על אבא שלך. אומר לך באמת״ הוא משתתק לרגע וממשיך, ״אבל זה לא יכול להסיט את שיקול הדעת שלך ממה שאפשר לעשות. לא משנה כמה אבא שלך פישל, החיים שלך הם עדיין שלך. וכך גם הבחירות שלך. אי אפשר לתלות הכל בהם״.

קראנג מביט מרחוק בבנו, ושמץ של חיוך גאה עולה על שפתיו, בטרם שיעול מדמם נוסף עובר דרכן.
״אני לא חושב שאת צריכה להקריב את עצמך, או אף אחד מכם״ מסכם טאק, ״אבל לא הייתי מותיר את האזור הזה בלי הגנה״.
 
הקטור מקשיב לדבריה של ונדריה, עצב ממלא את ליבו. הרי כל מה שהיא אמרה נכון.
גם הוא נכבל על ידי החובה שלהם, אך הדבר נכון אף יותר לכל משפחתו. להתפזר ברחבי הארץ ולהשתקע במקומות, לא משנה מה רצונם, זו המשימה שהמשפחה שלו קיבלה בחיפוש אחר הקווסט. חלק פתחו פונדק, חלק ציידי מפלצות, דודנים מסוימים שלו צריכים להשתמש בקסם בשביל להסוות את עצמם ולנסות לחיות בצלקת, שכן גם לשם השליחות המקודשת הגיעה. אפילו דוד טירצ'י, שתמיד הסתובב, היה מוגבל בעקבות השליחות, ומחקרו תמיד הגיע בדרך כלשהי לסואולה ולשליחות. לחיפוש אחר הקווסט.
השליחות הייתה על כתפיהם של כולם. כל עמוד דרך במשפחה הזו, במשך עשרות עד מאות שנים, הקריב מעצמו בשביל השליחות. האם הקטור היה עוזר לאנשים כמו עכשיו לולא זו הייתה שליחותו? אפילו הוא לא יודע.
אבל אם הם מסיימים עם השליחות עכשיו, אולי המשפחה שלו עוד תתחיל לחיות. לחיות באמת. ילדים שיצאו להיות הרפתקנים, או יוכלו לנסות למצוא מקומות טובים יותר מאלו שהם הוצבו בהם. משפחה שנפגשת לא רק כשזה נוח לשליחות, אלא כשהיא רוצה. באירועים משמחים, בחתונות, בהגעות לבגרות, בהשקת ספינה כשמישהי הופכת להיות קפטנית.
הקטור... לא יודע מה הוא רוצה לעשות אחרי השליחות. הוא לא יודע אם הוא רוצה להפסיק לנסות לעזור לכל אחד שהוא יכול. אבל אם הוא יכול לשחרר את שאר המשפחה שלו מעולו של הקווסט, הוא יעשה זאת כעת.

הקטור לא הולך לבקש ממישהו להקריב את עצמו. הוא לא מכיר מספיק את תושבי טוסון החדשה או את השבטים האלפים. אך יש דבר אחד שהוא כן יכול להגיד.
"גורלה של ארץ שלמה מונח על הכף. אפשרי ואנשיה יחלימו ללא הטדאייג, אפשרי שהם צריכים אותו בשביל לשרוד. אך איננו יכולים לקבל את ההחלטה הזו כשזעם אוחז בליבנו. שבט ריוסנה הוא רק שבט אחד מבין רבים, כל אחד מהם עושה דברים אחרת. כך גם מתיישבי טוסון החדשה, באים מכל קצוות העולם בשביל לחפש בית חדש, אך בעלי ערכים משל עצמם. וגורלם של כל אלו ייקבע עם הבחירה הזו. איני מושך לכאן או לכאן, אך צריך לבצע את הבחירה הזו עם ראייה רחבה יותר מאשר הסתכלות רק על שבט ריוסנה".
 
IN
קאס מוודא שאילידיה בחיים, הוא ראה כמה קרובה היא הייתה למוות, אבל הוא סמך עליה שתשרוד, והיא שרדה. הוא מוצא את עצמו מחייך, רואה את אגראייני המתקרבת, עם וייל ואמט על גבה. "לכו אליה." הוא אומר לאחיו, היא מתקרבת- אבל הם יכולים לפגוש אותה בדרך. זל רצה במהרה, מוכנה לספר לאמה על הקרבות בהם השתתפה, העולמות שהיא ראתה והדם שהיא שפכה. היא נראית חמודה כשהיא רצה ככה בגיבוב גפיים, האדמה הטהורה מתפשטת מלפניה.

לר, לעומתה, נותר מאחור. הוא שומע את דבריה של אילידיה, דברים שקאס עצמו רק חצי מקשיב להם. הגמד-למחצה מתקרב אל לב היער, מרגיש את החיבור שלו אל העץ, את הכוח שהוא שיתף איתו. הוא מניח את ידו על הגזע, שות'-גוראג השתמשה בעץ, ואיזי ניצלה זאת כדי להשתגר, אבל לאן? האם ניתן לרדוף אחריה כך?

META
טבע- 25.

IN
הוא נותר כך לרגע ארוך לפני שלר מכה בו בחולשה כדי למשוך את תשומת לבו. "אמא כאן." הוא אומר," הדברים שאילידיה אמרה, ההצעה שלה, זה אפשרי?"

"אני לא יודע." קאס עונה בכנות, ומסתובב אל הינשודובה העצומה. אגראייני מתנשאת הרבה מעליו, הוא מריח את המושק שלה, שמזכיר לו נשכחות ומרגיע אותו ישר, או כמעט. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשכוח היכן הוא.
"חזרתי. " הוא מחייך, הפגישה האחרונה שלהם לא נחשבת- היא הייתה בחלום, במישור אחר. היא הייתה אמיתית, אבל לא בשר ודם. היא לא הרגישה אמיתית.
הוא רוצה לחבק את רגלה, לטבוע בין נוצותיה, אבל זה לא הזמן.
"הטדאיג של ריוסנה גוסס, ואני לא יודע אפילו את שמו. אני לא מבין את כל המעגל הזה, דיבורי מאלים, אבל אני יודע שלתת לו למות זה רע." החיוך שעל שפתיו נותר, אך נחלש, נהיה עצוב יותר.
"אני יכול להחליף אותו? זו אפשרות?" שואל לר לצידו, וקאס מתרגם לשאר הקבוצה במהירות, "הוא יכול להחליף אותו?" הוא מצטרף לשאלה. לר תמיד היה האחראי מהשגר, יותר מכל אחד מהאחים שלו- כולל מקאס, ועכשיו הוא אולי יוכל להציל את הארץ הזו, את הבית שלו. כיצד הוא יכול להגיד לא לאחריות הזו?
קאס חושב על ילד אחר, שלא נמצא כאן כעת. הוא מקווה שאדמונד בסדר, היכן שלא יהיה.
 
אגראייני מתקרבת באיטיות, כל אחד מצעדיה מרעיד קלות את האדמה. יותר ממשקלה הגדול, ויותר מקומתה הענקית, עוצמתה היא זו שמרעידה קלות את הארץ, כאילו האדמה עצמה מברכת את בואה. היא מניחה את מקורה הגדול על קאס ברוך אמהי לרגע, בעוד זל מניחה את ראשה בנוצותיה הגדולות ומסובבת אותו לכל עבר, מנקרת אותה באהבה.
"זה אפשרי, אך המחיר עדיין גדול משניתן לדמיין" היא מביטה אל לב היער, ועצב נשקף בעיניה. הם שומעים את מילותיה, למרות שאינה מזיזה את פיה. הם מבינים את אשר הטדאייג האדירה אומרת.

"להציל את השומר של אדמת ריוסנה ידרוש כוח הקרבה אדיר, ובן תמותה רגיל לא יספיק. זוהי הסיבה שהאחות הבוגרת חוששת. מעטים הילדים שיוכלו לשאת בעול הזה לבדם, כפי שהדוניגדה הזקן זיהה בעצמו. רק הקרבות מיוחדות יאפשרו את צמיחתו מחדש של השיח הרקוב" היא מניחה שוב את מקורה על ראשו של קאס.
"השבה של שומר אדמות ריוסנה תדרוש את הקרבתם של האחות הקטנה, אך לידתו של שומר חדש, בני ודמי - הוא מחיר שאני אוכל לשאת בו עבורכם ועבור הארץ. משפחתך לא תצטרך לשאת בעול הזה" היא בבירור מתכוונת למשפחתו השנייה - חבריו - ולא לינשודובים.
לר וזל נדרכים למשמע הדברים, וייל ואמט עוצרים מהמשחקים עם האחות שלהם כדי להקשיב גם כן.
"נושאת הלפיד האפל עודנה בחיים, והקשר שלה ושל האדונית שלה נלחם על שליטה בלב היער. החיבור החדש לא יידרש רק ליצור מעגל, אלא להתיק את הקשר זה ולהשיב את העצמאות ללב היער. לשם כך, נדרש כוח גדול יותר מאשר מותו של המעגל הישן ולידתו של לר כשומר אדמות ריוסנה. אני יכולה להעניק לכם אותו במחיר זעום. חיי".
 
״לידתו של לר בתור השומר החדש לא מתבססת רק על הזהות שיאמץ לעצמו, קאס״ אגראייני מסבירה בסבלנות, כאם שמבינה את החרדה שאוחזת כעת בבנה. ״היא נבנית גם על העבר. כל פרח היה בעבר זרע. כל גור שהה בעבר בבטנה של אמו״ היא עוצרת לרגע, נותנת לו לעכל את הדברים.

״לר יוכל להפוך לשומר אדמת ריוסנה רק אם יעבור בשלווה מחייו הקודמים, אם קשר כלשהו ישמש לו כשורש בעודו צומח לעבר ייעודו החדש. והקשר החזק ביותר שלו לחיים הקודמים, קאס… הוא אתה״ היא עוצרת שוב.

״לא תוכל להקריב את עצמך, קאס. הארץ לא מבקשת זאת. אך מישהו אחר, בעל קשר עוצמתי אליך, יוכל לעשות זאת במקומך. מישהו שזוכר אותך, שמרגיש אותך ושאוהב אותך בעוצמה עזה דיה כדי לשמש כשורש עבור העץ החדש שיגדל. מצווות הארץ היא שאדמת שבט ריוסנה תיוותר מוגנת. גורל יחסי המינים מונח על כף המאזניים. בלא שומר שיאזן, עלולים הגורים להתדרדר לכדי מריבות ומלחמות. סבל רב ישרור בארץ, ואנו יכולים למנוע אותו. אנו צריכים״.
 
"אם היא תאלץ, הארץ העתיקה תשרוד עם טדאיג אחד פחות." קאס אומר, "היא יכולה לוותר על קצת שטח, היא לא יכולה לוותר על טדאיג נוסף. יותר חשוב, אני לא יכול לוותר עליכם."
"הארץ מבקשת קורבן. אבל ממתי קורבן צריך להיות מוות?" הוא שואל, "חופש, רצון חופשי, אהבה. כל אלה דברים שלר יקריב בשביל הארץ. בשבילנו. אבל שנינו יודעים שיש דבר אחד שהוא לא מוכן להקריב."

"משפחה" לר אומר. הוא מכווץ בעצמו, כאילו מנסה לצמצם את עצמו. הוא רוצה לעזור לארץ, הוא רוצה להציל אותה. אבל הוא האח הגדול- הוא אחראי על האחים הקטנים שלו, הוא אחראי על זל. והוא מוכן להקריב את הארץ בשביל לשמור עליה.
 
OUT

IN
"זוהי אינה שאלה של כמות או של איכות, קאס. כיצד מסוגל האייל לבחור אילו מקרניו היה מעדיף לאבד? והאם תסכים הקיכלית להיפרד מכנף אחת, ביודעה שלא תוכל עוד להמריא אל המרחקים?" שואלת אגראייני בעודה שולחת את אחת מידיה הענקיות אליו, מוחה דמעה שהחלה להיווצר בזווית עינו, אך לא את הכאב מאחוריה.
"הארץ לא מבקשת את ההקרבה הזאת כיוון שאדמות שבט ריוסנה חשובות מיער לוגאייד. היא מבקשת אותה כיוון שזהו הדבר שיגרום לפחות כאב לכל יושביה. אין אנו מבינים את הכל, אך חובתנו לארץ, אהבתנו אליה, מאפשרת לנו להאמין לה. איננו צריכים לראות את הרוח כדי להרגיש את משבה על נוצותינו" היא מתחילה להתקרב אל לב היער בעוד זל, לר, וייל ואמט מנסים לשווא לעמוד בדרכה, לעצור אותה מלבצע זאת, אך היא עוברת אותם בקלות, עוצרת רגע בטרם היא תיגע בלב היער כדי לתת להם לחבק אותם. זל, העקשנית האחרונה, מסרבת לעשות זאת, מתחפרת בכעס בין נוצותיה בניסיון נואש לגרום לה לוותר על כך.
"אתכם אני אוהבת יותר מכל. זכור זאת, גור קטן" היא מסתובבת אליו לרגע קט, ועיניה מזכירות לו לרגע נצחי את עיניה של אמו. את המבט הנחוש של קאנארה, את ההבנה שחייה תמורת חייו - תמורת עתידו - הוא מחיר שתהיה מוכנה לשלם בכל יום, לעד ולתמיד.
אבל ייתכן ובכל זאת יש דבר אחד שמבדיל בין הזכרונות. דבר אחד שימנע מההיסטוריה לחזור על עצמה.

"חכי" קורא קראנג, מתקרב אל אגראייני בטרם הינשודובית הגדולה נוגעת בלב היער.
"אני יכול לעשות זאת. אני יכול לשלם את המחיר במקומך".
דממה פושטת לרגע בין כולם. אגראייני מסובבת את ראשה הענק, סוקרת את קראנג ללא אומרין.
"אתה רוצה למות?" שואל טאק כמעט מיד, נדרך. נראה שבפעם הראשונה חצי האורק הצעיר לא בטוח כיצד להרגיש, נתפס לגמרי לא מוכן. פיו רועד לרגע, כאילו הוא רוצה לומר דבר מה נוסף, אך הוא בולע רוק ומביט באביו.
"לא" משיב קראנג בפשטות, "אבל הגיע זמני. אני חשתי בכך זה זמן רב".
"זאת בגלל המחלה? הגסיסה?" שואל טאק, וקראנג לא מצליח להסתיר את הפתעתו.
"איך אתה-"
"תאודוריאן פענח את זה בעצמו בהתבסס על הסימפטומים שלך. זה היה בכתבים שלו בשני-יערות, במשרד שפרצתי אליו. אפילו בלי זה הייתי יודע. ראיתי את אמא נמוגה מאותו הדבר, אני יודע לזהות את הדבר הזה".
"קראנג, אם אנחנו באמת נגיע למעיין של סואולה המקודשת, ייתכן ותימצא לך תרופה - אולי אפילו חיי אלמוות" מאוריציו מצליח להוסיף בקול רפה. "המחלה שלך ברת פתרון".
"אולי. אולי לא. זה לא משנה" משיב קראנג ופוסע מספר צעדים קדימה לעבר העץ. "יותר מדי מונח על כף המאזניים. הארץ זקוקה למגנים, כשם שהיא מגנה בתורה על יושביה. עם השנים מגיעה ראייה מעט רחבה יותר" הוא נאנח בחיוך מבויש. "אנחנו מתמקדים כעת בהקרבה שנדרשת למען ניס-פרדי, אך אל לנו לשכוח שהיא זו שהגנה במשך עשרות שנים מפני חזרתה של שות'-גוראג. הגעתם של המתיישבים, טעותו של היירוזאוג, העסקה שכרתה עמה אודסיה - הם אלו אשר שינו את התנאים. היא לא בחרה לתת לנו להקריב. היא זקוקה לזה כדי להמשיך ולהקריב בעצמה. זוהי חובתה כלפי יושביה, וזוהי חובת יושביה כלפיה" הוא נעמד במקומו ומשקיף על האזור מסביב.
"לא נולדתי בניס-פרדי, אבל אני מעריך את מה שהיא עושה. את האמת הפשוטה שיש בה. אמרתי כבר שהארץ הזאת היא מקום של אמונה, ואני כידוע אדם מאמין. אני לא יכול להתעלם מכך".
"אבל זאת לא הסיבה היחידה" מציינת אגראייני, מדברת לראשונה. היא מסתובבת מלב היער, מאפשרת לילדיה להירגע לרגע, ולזל לקרוס באפיסת כוחות מהמלחמה הפיזית חסרת הסיכוי מול אמה.
"לא. זאת לא" מודה חצי האורק ומהנהן.
"ידי-צדק".

"יש בי חלק שישנא את עצמי לעד" אומר קראנג. קולו נשמע כעת זקן, כאילו שחרר מחזהו אנחה אדירה. "אני מאמין בהזדמנויות שניות, אני יודע זאת. אבל מעולם לא הייתי טוב במיוחד בלעקוב אחרי העצות שאני נותן לאחרים".
"הא" טאק פולט בעצבנות, משתתק מיד לאחר מכן. קראנג מסתובב אל קאס, מתקרב אליו מספר צעדים.
"אילידיה ואתה צדקתם לאורך כל הדרך. הכפרה שלי מולך... היא הייתה מבוססת על אשמה יותר מעל חמלה. רציתי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר, אז אימצתי אותך אלי. חשבתי שאם שיחקתי חלק במותה של אמך, אולי אוכל להעניק לך במידה מסוימת אב. אבל זה לא אומר שלא נוצר בינינו קשר, זה לא אומר שלא הפכת עבורי - גם אם לזמן קצר יחסית בחיינו - לבן שני. זה לא אומר שלא הרגשתי את מה שהרגשתי" הוא מבהיר.
"אבל האמת היא שזה לא אותו דבר, ושום דבר לא יהיה אותו דבר. יהיו הסיבות אשר יהיו, הדם של קאנארה על ידיי. זאת האמת, וזאת תמיד הייתה האמת" הוא שותק לרגע ומביט בקאס, מניח יד על כתפו.
"לא אוכל להעניק לך את אמך בחזרה... אך אוכל למנוע ממך לאבד אחת אחרת".

הדממה ממשיכה רגע ארוך, בטרם קראנג מסתובב אל טאק הדרוך. חצי האורק הצעיר רואה את מבטו של אביו בעיניו ומתקרב קלות, כקורא את מחשבותיו.
כשהם עומדים זה מול זה, הם נראים דומים יותר מכל זוג אנשים אחר שראו. ההבדל היחיד הוא בשנים ובשריון.
"חשבתי שרצית את המחילה שלי" טאק מיישיר מבט לעיניו.
"יותר מכל דבר אחר" עונה אביו ללא קושי. "אבל שוב פעם, לא מהסיבות הנכונות. הייתי אב אומלל, טאק. אני יודע זאת. אמך הייתה צריכה ללכת לעולמה מעט אחרי שנולדת, הייתי צריך לקחת אותך ולצאת מצלליו של תאודוריאן".
"אז למה לא עשית זאת? היא רצתה למות, אבא" טאק מאגרף את ידו. "ויותר מכל, היא רצתה שאתה ואני נתחיל לחיות. לחיות באמת. היא הרגישה כעוגן במשך כל שנות חייה האחרונות. אתה יודע זאת".
קראנג מהנהן בדממה, הדמעות זולגות מעיניו. הוא לא מוחה אותן, רק מקבל את הדברים בשתיקה עד שבנו משתתק גם הוא.
"כי אהבתי אותה ואותך. יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מסטנמאר, יותר מנשמתי שלי. וכי פחדתי, טאק. פחדתי להיוותר לבד בעולם. כשתאהב, יום אחד, תבין שהחיים מתחלקים למספר חלקים: החלק האפור, בטרם פגשת את החצי השני שלך, וכל השאר אחריו. עבור ברי המזל, החלק השני נמשך עד סוף חייהם. עבור אחרים מצטרף חלק שלישי, אפור אף יותר מהראשון. החלק שנוצר אחרי אובדן האדם שאהבת. זהו חלל שלא ניתן למלא, טאק. הייתי פחדן, זאת האמת. אבל איני יודע אם היו לי את הכוחות להימנע מכך, לו הייתה מוצבת בפני הבחירה בשנית".
השניים מביטים זה בזה רגע ארוך, היער סביבם כאילו עוצר מלכת, עד שקראנג מדבר בשנית.
"עד לפני שנה, חשבתי שאוכל להסביר. ששיחה אחת, ארוכה וחמה, תפתור את הכל. הייתי מוכן לסכן את חיי, לאבד אותם, עבור הסיכוי לנאום בפניך פעם אחת אחרונה. אבל האמת היא, טאק, שהחיים פשוט לא עובדים ככה. לפעמים שיחה אחת, או אלף שיחות, לא ישנו את העבר. אתה יודע זאת" הוא עוצר, ובנו מהנהן בפניו בהסכמה, משפיל את ראשו.

"אני ואתה יודעים מה עברנו. מה עשינו. על מה אנחנו מסכימים, ועל מה אנחנו לא. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עבורך, טאק, הוא לומר לך שאני אוהב אותך, כפי שאהבתי אותך מהרגע בו נולדת ואחזת באצבע המורה שלי. יש דברים שהייתי עושה אחרת, ויש דברים שלא. אבל עכשיו, הגיע הזמן שלי להפסיק לפחד ופשוט לשחרר אותך לחופשי".
"זאת השיחה הראשונה שניהלת איתי כאדם בוגר, אבא. אני חושב שבאמת השתנית בזכות האנשים שסביבך" טאק מרים את ראשו המושפל. הוא דומע בדממה, אך לא נראה שהוא כועס.
"אני לא יכול להבין הכל. אני לא יכול להסכים עם הכל. אבל אני יכול... לומר לך שמעולם לא שנאתי אותך. גם לא בימים הקשים ביותר".
"תודה לך" קראנג עונה בקול חנוק, עיניו אדומות. "החיים שלנו עיצבו אותנו - לטוב ולרע. עדיף לקבל זאת במקום להילחם בכך" הוא עוצר לרגע.
"אני גאה במי שנהפכת להיות, טאק".
"תודה, אבא. גם אני גאה במי שאתה נהפכת להיות".
השניים מתחבקים רגע ארוך, קראנג מעביר את אצבעותיו בשערו של בנו, וטאק מאפשר לעצמו - לרגע זעיר - להניח את ראשו על כתפו של אביו. כשהם נפרדים לבסוף, קראנג מוציא מכיסו את החפץ היחיד שנשא עליו מלבד סמלו הקדוש - חליל העץ הפשוט עמו ניגן במהלך מסעותיהם.

"שמרת..."
"זאת הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר, טאק. לעולם לא אשליך זאת. שמור אותו ולמד לנגן בו. החליל הזה העניק לי שלווה גם ברגעים האפלים ביותר".
טאק לוקח בידו את חליל העץ, מביט בו רגע ארוך ומהנהן, פוסע אחורה בדממה כדי לאפשר לבני החבורה ולאביו להיפרד.
 
הקטור מתקדם אל קראנג. מאז שהם נפגשו במקור, שני אנשי הדת דיברו הרבה. על פילוסופיה, על מוסר, על מה יבוא הלאה.
אבל הרגעים אותם הקטור לעולם לא יישכח הם הרגעים שבהם הם נפתחו אחד אל השני והיו אנשים אמיתיים. הרגעים בהם קראנג סיפר להם על בנו וניגן בחליל, על הדרך בה הוא ניסה לדאוג לקאס, השיחה שלהם על מעשיו של שירו באותו היום. היום במועדון בו קראנג השתתף בקרב ריקודים או המסיבה בסירת הדיג של וירניק.
האביר דומע, מעריך את קורבנו של קראנג - לא בשביל עצמו, אלא בשביל הקהילה. כדי לעזור לכל אשר ידו יכולה להגיע אליהם. לנסות לתת תקווה גם לאנשים האבודים ביותר, כל עוד הם בהישג ידו.

"בכל מסעותיי, בהיסטוריה של המשפחה שלי או במסדרי הקדושה של האמונות השונות, לא ראיתי אדם המוכן להקריב בשביל אחרים כמוך, קראנג. תוארך לא צריך להיות ידי צדק, אלא ידי טוב. תוכל להגיד זאת לסטנמאר לאחר שהרוח הלבנה תוביל אותך לחיקו" אומר הקטור ומחבק את הנזיר. הוא לא ישכח אותו לעולם.
 
אילידיה דומעת, יותר דמעות משהיא ציפתה. הכאב הפיזי לא גרם לה לעשות זאת, אפילו לא לאבד את הרסיס האחרון של אבא שלה, אבל דווקא את קראנג... הוא עמד לצידם.

היא זוכרת את השיחה שלהם, כיצד הוא אמר לה שהוא מתחרט- והיא אמרה לו שאת הכאב שהוא גרם הוא לא יוכל לשנות, לא משנה עם כמה חרטה. כל מה שיש לו זה להמשיך מכאן, לבחור אחרת. כיצד הוא אמר ללילוואנה על כך שאין להם בית לחזור אליו, ואילידיה התנגדה, אבל היא ידעה שזה לא בהכרח נכון לכל אחד מהם במסע הזה. לקראנג, שפצעי העבר שלו כה כבדים, שמחלתו התגברה עם כל יום ויום... הוא חיפש מקום שכבר אבד לפני זמן רב, בדומה לריבון.

"הארץ הזה לא ראויה לך, כמו שאנחנו לא ראויים..." היא משפילה את ראשה, בעודה הולכת ומחבקת אותו. "הקטור צודק, התואר שלך שגוי" היא אומרת בעודה מסירה בזהירות את התחבושות של קראנג מידיו. אילידיה הניחה עליהן במהלך המסע סימנים שיאפשרו לה לתעל דרכם קסם- אחד לאש ואחד לכפור, אחד לרוח והדיפה ואחד לחיזוק השרירים. אבל זה לא מה שנכון כעת. היא מורידה את אלו, כאשר ידיו החשופות נראות בפניה. הן קשות כמו אבן, תוצאה של שנים של אימונים, ואילידיה לוקחת מן האדמה השחורה ורושמת על כל יד רונה. רונת הגנה ורונת מרפא, אותן רונות שהיא משתמשת בהן כדי לתעל את קסמי המגננה שלה.

"מגננה ומרפא, לזה הידיים האלו נועדו. זה החלק בך שחשוב באמת... ואם יום אחד תראה אותה, היא תדע זאת" אומרת אילידיה, שכמו כלל בני התמותה יודעת רק אגדות על גורל המתים. "ואנחנו נדאג לגרום לחלאה לשלם, על כל מעשה ומעשה. ואם האלים החדשים יכעסו עליי- אני אספוג כל ברק שהם יזמנו עבור זה" אומרת אילידיה. היא מסתכלת מעט אחורה, ואז חוזרת לחבק את קראנג שוב בעודה מוסיפה בלחישה.

"מהרגע בו נפגשנו, אתה היית האב הטוב ביותר שהבן שלך יכל לבקש. טעויות העבר לא שינו את מי שבחרת להיות".
 
קאס עומד מרוחק, מביט בחבורה. הוא רוצה להגיד משהו, לשאול את קראנג אם הוא בטוח, אבל הוא רואה את הנחישות שבעיניו של חצי האורק והוא בולע את מילותיו.

הוא מנסה לחשוב על משהו אחר, להגיד משהו אחר במקום השאלה הזו, אבל הוא לא יודע מה. משהו תקוע לו בגרון- כמו עצם קטנה של ציפור או גלעין של פרי. הוא מנסה לבלוע, אבל הוא לא מצליח. המילים רוצות לצאת, כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה רגשות. הן נלחמות ביניהן על מי תחלץ את עצמה מהשפתיים שלו ראשונה, מי תזכה להאמר.

הוא מתקדם לבסוף קדימה, זרועותיו נכרכות סביב מותניו של חצי האורק המבוגר, הגבוה ממנו בהרבה.
ואחת המילים מנצלת את ההזדמנות, את הלחץ המופעל לרגע על חזהו של קאס, כדי לצאת. להשתחרר.
"תודה. לא אשכח אותך. "
 
שירו-סנשאי מתקדם, עוזב את ידה של נישידי בעודו מתכוון למחות. הוא לא יכול לתת לעוד אדם טוב למות, לא שוב.
אחרי שני צעדים, דם הדרקון עוצר. קראנג עזר לו בכל כך הרבה מקרים - בארודר מול המשמר, כשהתעמת פעם ראשונה עם סא-אאגה, ברגעי הבדידות בתחילת המסע שלו ובמשימות הרבות שליוו אותם. תמיד חצי האורק היה שם בשביל לתפקד כחבר, אדם מנוסה שיודע לחלוק מנסיונו ומעברו לטובת ייעוץ.
הבדידות ששניהם חלקו בתחילת מסעם הייתה חוויה מרעננת, שונה. שירו לא חווה רבים שהבינו אותו כפי שחצי האורק הבין בשנתיים שבילה מחוץ לאימפריה. חלק ממנו רוצה לצרוח לקראנג שאסור לו לוותר ככה, שהוא יכול עוד לנצל את הזמן שנותר לו עם בנו וחבריו. אבל חלק אחר במוחו מבין שזהו רצונו של קראנג, דרכו לפצות על עברו ולהשאיר חותם על העולם הזה.
שירו-סנשאי מתקדם לעבר קראנג, מחייך בעצב. הוא מחבק את קראנג, מצמיד את מצחו למצחו של האיש.
"תודה רבה לך, על הכל. אתה ראוי לכל כך הרבה, ולא מגיע לך סוף כזה. אבל לפחות אתה מוקף בחברים שילוו אותך בלכתך" הוא לוחש לו, משחרר את אחיזתו בו.
"תחסר לכולנו, מאוד. אני רק רוצה שתזכור את זה" מוסיף שירו ואז יורד על ברכיו, קד לו קידה עמוקה.
"תודה".
 
קראנג מחבק אותם רגע ארוך, ושאר חבריהם מביטים בו בדממה.
"אתה אדם של חובה. אני לא יכול לומר שאני מכיר אותך טוב - בטח שלא טוב כמוהם - אבל אני מזהה אחד כשאני רואה אותו. ואני מכבד זאת מאוד" לוקרשיוס מרכין ראש בפניו. אנאבל מתקרבת ומחזיקה בידו של טאק - רואה שהוא זקוק לתמיכה כרגע - בעודה מביטה בקראנג בדממה, עיניה מודות לו. גם בלא מילה, היא מצליחה לשדר גל של אמפתיה שנוגע בליבו של קראנג.
ונדריה מכריחה את עצמה לקום, ונישידי עוצרת לרגע מלוודא את מצבם של לילוואנה ושל מאוריציו. גם המלומד הצעיר מביט בקראנג בדממה, מחניק את דמעותיו ומשפיל את ראשו.
"אני מודה לך גם בשם אנשי טוסון החדשה והמתיישבים האחרים" אומרת ונדריה ברצינות, בניגוד למזגה הקל הרגיל. היא מרכינה קלות את ראשה בפניו, מורידה את הכובע שלה.

"הארץ זוכרת" אומרת אגראייני, קולה נוגה בעוד חמשת החברים מחבקים זה את זה בעיניים עצומות, קראנג במרכז.
אילידיה זוכרת גם היא. זה היה אחד מהמשפטים האהובים של אביה.
"והיא לא תשכח את החסד שעשית עמה. את האהבה שחלקת עמה. אתה נתת לה את הכוח להמשיך ולדאוג לשאר יושביה. תודה לך, ידי טוב".
"ידי טוב..." קראנג ממלמל, מחייך ופוקח את עיניו. נראה שאבן נגולה מעל ליבו.
"יש משמעות לשמות. יש בהם חוזק. אולי אני סוף כל סוף ראוי לשם חדש".

הוא מביט בהם רגע ארוך ולאחר מכן מנתק את החיבוק, כורע ברך לצד לילוואנה המעולפת. הוא מביט בהקטור, והאביר יודע מה חצי האורק מבקש ממנו עוד בטרם הוא פוצה את פיו.
"מסור לה את אהבתי, הקטור. וגם לוירניק. יש לי תחושה שעוד תפגשו את הצלופח הזה" הוא נעמד.
"תודה לכם. לא הייתי פה היום בלעדיכם. לא הייתי מי שאני היום, כשאני ניצב בפני יום הדין, לולא אתם. התודה היא כולה שלי, חבריי האהובים" הוא מביט בכלל האנשים סביבו, ובעיקר בשליחי המועצה ובטאק. בנו מהנהן לו קלות עם ראשו, נפרד בפעם האחרונה, וקראנג מחזיר לו הנהון עדין. הוא מסתובב אל אגראייני ומתקרב אליה, הינשודובים מביטים בו בחשש ובסקרנות. לר פוסע מביניהם, מתחכך לרגע ברגלו של קראנג. מוסר את תודתה של משפחתו על שהציל את אמם.
"אני מוכן" אומר קראנג. חצי האורק נושם עמוקות, עוצם את עיניו ומניח את ידיו על לב היער, ידיו הגדולות עוטפות את קליפת העץ.
אור לבן בוקע מאצבעותיו של קראנג, הילה שמתפשטת כמעט מיד אל העץ, נעה לכל גובהו של הגזע, משורש ועד צמרת, נוגעת בכל ענף ובכל עלה. חלקם נופלים על הקרקע, נוחתים בעדינות כציפורים שיורדות מן האוויר, וכל אחד מהם מפיץ את האור הלבן אל הקרקע. האור מתפשט, עוטף תחילה את הטדאייג הגוסס של שבט ריוסנה ומיד לאחר מכן את לר. הטדאייג מפסיק לפרפר לפתע, הסבל המתמשך של השומר האציל נפסק, מנוחתו מגיעה, ואט-אט גופתו וגופו של קראנג מתפזרים לרסיסי אור לבן שעוטפים גם הם את לר. הינשודוב סופח אותם אליו, האנרגיה הטבעית הופכת אותו לחזק יותר, נבון יותר, עתיק יותר. למשהו אחר, שמסוגל להגן על כלל שוכני הארץ בחלק זה של אדמתה. לשומר קדוש, שומר עשוי אהבה, אך כזה שזוכר גם את חייו הקודמים, את משפחתו הראשונה.
וכך, במגע ידיו האחרון, הביא קראנג חיים חדשים לניס-פרדי.

האור מקיף אותם מכל עבר, והם מרגישים את עצמם נמשכים אל לב היער, הארץ חזקה מספיק כדי לסייע להם לעבור הלאה. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, המעבר לא מלא בתחושות קשות. הוא אינו טבעי, אך הוא עדין בהרבה. הם נעים אחורה וקדימה בו זמנית, מעלה ומטה, מתפזרים לכל כיוון ונותרים באותו המקום. קולות היער הספורים נמרחים סביב אוזניהם, מגיעים מכל כיוון ומשום מקום באחת, עד שמתחלפים לפתע בשקט, המופר מעת לעת בחריקות קורות עץ ובטלטול לא ברור. ריח מים מלוחים עולה באוויר, ורוחות של ים נושבות סביבם. הם מרגישים כיצד המסע שואב מהם את כוחותיהם, אך לא באותו האופן. הפעם הם מרגישים עצמם נרדמים, כאילו הארץ העתיקה והמעברפועלים יחדיו לסייע להם לנוח לאחר כל מה שעברו ועשו. עיניהם נעצמות, עפעפיהם כבדים, אך הם מרגישים לפתע כרית נוחה מאחורי ראשם. דמות תמירה ומוכרת דואגת להם כעת, סועדת אותם בעודה מאפשרת לכל אחד ואחת להיכנס למיטה שהוכנה בקפידה מראש, מניחה את ראשם בעדינות ומכסה אותם בשמיכה.
"נוחו" לוחשת פמיניה, טלטולים עדינים - סירה הנישאת על פני המים - שולחים אותם לשינה מתוקה, מקנים להם רגע נדיר של שלווה.

הם מתעוררים לאחר זמן, ולאחר מספר חלומות שכבר קשה לזכור. הקטור הראשון שקם, ואילידיה מיד אחריו. שירו-סנשאי וקאס קמו כמעט מיד אחריהם, כבמעשה קסמים. הם מביטים מסביב, ומזהים כמעט מיד שהם בתא של סירה. התא פשוט, עשוי עץ, ומכיל בדיוק מספיק מיטות עבורם ועבור חבריהם. עם זאת, המיטות האחרות ריקות. הם כנראה קמו לפניהם. הם עומדים לצאת מהחדר, רואים שמדרגות קלות מובילות מעלה אל דלת קרקע מרובעת שכנראה נפתחת לסיפון הראשי, עד שהם עוצרים ליד שולחן קטן שנגלה לפתע, ממש לצד דלת היציאה.

על השולחן עומדים, בשורה מסודרת, ארבעת האגרטלים המכוערים ביותר שראו בכל ימי חייהם.
כל אחד מהם מראה חוסר כישרון מרהיב, ייחודי במינו, שאופיין בדרך אחרת - בראשון, החרס סדוק לגמרי, ונראה שהוא מחזיק רק בנס או בקסם - ואולי בכוחם של שניהם. הצורה של האגרטל השני מעוקמת ונראית יותר כאף פחוס ומעוות מאשר כקימור גאומטרי. האגרטל השלישי ספג מתקפה ייחודית בדמות ארבעה צבעים ועשרות גוונים אשר שולבו באחת והפכו למערבולת מבחילה של ירוק, כתום, אדום וכחול. האגרטל הרביעי חסר חור, ונראה שיוצרו ניסה לפצות על כך באמצעות יצירת חורים אחרים בגוף האגרטל עצמו, באופן שנראה כאילו פריט הנוי המסכן ספג מטר חצים.
הם מביטים אחד בשני לרגע קצר, חושבים על אותו הדבר ללא אומרין.
רק אדם אחד גרוע דיו בקדרות כדי ליצור את תועבות החרס הללו. רק אדם אחד יכול לאתגר כך את שות'-גוראג.

"בואי הנה, טרוטה עקשנית שכמוך! הטנגו הזה עומד להיגמר. זה מה שאני עושה היום, כן. דג טרוטה גדולה".
הם פותחים את הדלת ויוצאים אל הסיפון הראשי, ומזהים מיד את הסירה. הם היו בה, הם דרכו בעבר על העץ החלק והיוקרתי. הסירה מכילה בר שלם של ירקות, גבינות ומשקאות טובים, זאת לצד מה שנראה כמו שילוב של כיסא וערסל המונח ממש ליד המים. איש בשנות השלושים המאוחרות לחייו נח עליו בשלווה, אוחז חכה ביד אחת וכוס יין ביד השנייה, מתמתח קלות. הם שמים לב שהוא לא נועל נעליים, מטופף ברגליו בעדינות על עץ הסירה. הוא עוקב אחרי המים חדור מטרה, מניח את כוס היין כמעט מיד.
"אני יודע שאת שם, צוחקת לך עלי עם כל החברות הטרוטות שלך. נו, תתקרבי אל התולעת".
"אתה לא יודע לדוג, חבר" הם רואים את ונדריה עומדת לידו, מחזיקה את החכה ומצקצקת בלשונה. "כהתחלה, אתה לא יכול להפסיד בדו-קרב מילולי לטרוטה ולהמשיך בחייך כאילו לא קרה דבר".
"כל אחד מבקר" וירניק מתמרמר, פוטר את העניין בידו.

בחלק הרחוק יותר של הסיפון, ליד בר המזון, הם רואים את לוקרשיוס ואת אנאבל, העוצר מחזיק בקערה של עגבניות שרי והמלכה בכוס יין קלה. לא רחוק מהם, מאוריציו אוחז בסיף של ונדריה, מתאמן בסיוף עם נישידי, על אף שדמת הדרקון מביסה אותו ללא קושי, מסרבת לעשות לו חיים קלים. מרחוק, מעבר לדלת נוספת, הם שומעים קולות זיוף נוראיים בחליל - טאק, ככל הנראה, שמנסה ללמוד לנגן. הם נדרכים כמעט מיד למשמע צעדים מאחוריהם, ומסתובבים לחיבוק של לילוואנה, אשר גם נושקת ארוכות להקטור. שערה של האלפית קצר עתה, בתסרוקת קארה שמחמיאה לה מאוד, וקל לנחש מדוע. שערה הארוך היה כה ספוג בדם, עד שלא באמת היה ניתן לנקות אותו.
"אתם בסדר, תודה לצמרת" האלפית אומרת לאחר ששפתיה נפרדות משל הקטור, והיא מחבקת ארוכות גם את אילידיה. היא נעה אחורה מעט, מחווה לעבר וירניק. הצלופח מסוכסכך כעת עם להקת טרוטות שקיומן מוטל בספק, כשונדריה המשועשעת לצידו.

"לכו אליו" היא מהנהנת בחיוך עדין. "אבל דעו מראש..." חיוכה דועך קלות, והם מביטים שוב אל וירניק. כשהצלופח מסתובב קלות בשיחתו עם ונדריה, הם מזהים מדוע נפלו פניה של האלפית. זה נראה כאילו האיש הזדקן בחמש שנים לפחות, עובר משנות השלושים המוקדמות למאוחרות. הוא עדיין נאה, עדיין צעיר יחסית לגילו, ואולם השנים בבירור ניכרות על פניו.
"הוא לא זוכר. אבל הנפש שלו כן... וזה משפיע עליו".
 
עיניו של שירו-סנשאי נפערות כשהוא רואה את וירניק, והוא כמעט רץ אליו, מתנודד לרגע על הסירה כשהוא קולט שהוא עדיין מסוחרר מהשינה שממנה קם.
דם הדרקון מהנהן ללילוואנה, נושם עמוק ומתחיל להתקרב אל וירניק וונדריה.
"מי היה מאמין שאחרי כל מה שעברתי, קרב בין אדם לטרוטה יהיה הקרב המרשים ביותר שאחזה בו" הוא אומר בקול משועשע בעודו תופס מקום ליד הכיסא של וירניק.
"מצד שני, אף פעם לא יצא לי לדוג, אז מי אני שאדבר" הוא מוסיף.
הוא לא יזכור, זה בטוח. אבל... זה עדיין הוא, לא?
 
הקטור מחבק את לילוואנה זמן רב אחרי הנשיקה שלהם, מנשק אותה בלחי בכל הזדמנות. מעולם לא הרגיש מבורך על ידי סואולה כמו שהוא מרגיש כרגע.
הוא לוקח אותה בידו אל עבר וירניק, היא רוצה להיות איתו בדיוק כמוהם, גם אם יצא לה לדבר איתו כנראה לפניהם.
הם מתיישבים, צופים רגע במים ובנוף. הקטור לעולם לא נגע במימי המעבר, האם יש פה בכלל טרוטות? הוא מניח שוירניק עדיין לא גילה בעצמו.
"יש לך עוד חכה?" אומר הקטור, נזכר בתחרות הדיג הקטנה שהייתה להם בארודר.
 
"קרב זה תואר מחמיא. יותר כמו ניצחון חד-צדדי. משפיל, אפילו" ונדריה שולחת חיוך זחוך, עד שוירניק שולח את ידו אליה.
"איבדת את זכות החכה שלך" הוא מעביר אותה להקטור, וונדריה משלבת את ידיה בציפייה לראות את המשך השתלשלות האירועים.

וירניק מביט בשירו-סנשאי רגע ארוך, ולרגע שירו חושב - אולי מקווה - שהוא זיהה ניצוץ כזה או אחר. אך הניצוץ כבה כמעט מיד, ווירניק מהנהן אליו.
"לטאה גדולה כמוך נראית כאילו היא עברה לא מעט". דם הדרקון מזהה את נישידי מזדקפת, ממש כפי שהוא הזדקף כששמע בעבר את כינוי החיבה שמצא לו הצלופח. שילוב של עצבים מהולים בנוסטלגיה.

הקטור מתיישב וסוקר את הנוף שלפניו. הם מצויים בנהר שזורם בנעימים, בקצב מהיר אבל לא מהיר מדי. הנהר רחב, רחב מאוד, באופן שנראה לעיתים כאילו הם מצויים בלב האוקיינוס. לעיתים הוא חושב שהוא מזהה פיסת ארץ רחוקה, מבליחה לה שם באופק, ואולם היא נבלעת במה שנראה כמו ערפל עדין ושקוף כמעט לגמרי.
"אל תדאג, אנחנו מוקפים בדגים" משיב לו וירניק בביטחון. "לא ראיתי את היבשה כבר זמן כלשהו שאין לי יכולת אמיתית לספור, אחרי הכל".
 
"עברת הרבה, קאס. אתה כבר לא אותו גור שעזב את היער." אגראייני מתקרבת אל בנה המאומץ, מביטה באחיו איתו. נוצותיו האפורות של לר הופכות לבהירות יותר ויותר, כתמי הסגול שעליהן זורחים ככוכבים בשמי הלילה. הוא גדל ונוהם, נהמה שמהדהדת ביער.
"כן?" דמעה זולגת מעינו של קאס, משאירה אחריה עור נקי מדם. "אני לא כזה בטוח."
"כשעזבת, חשבת על נקמה. רצית להביא מוות. אך ראה אותך כעת, קאס. נלחם באפלה, מגרש אותה מביתך. אלו לא פעולותיו של גור צמא דם."
"אף פעם לא הפסקתי לחפש נקמה." הוא אומר, ואגראייני מהנהנת. הינשודובה העצומה מרימה את אחד מטלפיה, מושכת את קאס לחיקה. לצד אמט, וייל וזל. כמו בימים הטובים.
"לא. אנשים לא משתנים, קאס. ראה את האדמה, האם היא השתנתה? היא לא הפסיקה להיות האדמה שטומאה, החלק הזה יישאר בה תמיד. הקורבן לא מפסיק להיות האדם שהיה בחייו, אך דברים חדשים נוספים תמיד. האדמה כעת היא האדמה שטומאה ואז טוהרה, קראנג יכל למות רק כיוון שהיה חי. ואתה, קאס, הורג כדי להגן."

האור מפסיק לזרוח, ודמותו של לר מתגלה שוב. צורתו החדשה של הינשודוב לא גדולה כמו של אמו- לא גדולה בהרבה מכפי שהיה לפני כן, אך מספיק כדי שההבדל יהיה מובחן. הצבע הסגול שעל נוצותיו התרחב לנוצות אחרות, וכעת יש יותר נוצות סגולות מאפורות על גופו. צורתן השתנתה מעט, ונראית דומה יותר לצורת עליו של לב היער. עץ שמשתקף בעיניו של הינשודוב- האישונים המוארכים שלו מזכירים את העץ העתיק בצורתם.

"אתגעגע אליכם, אח גדול, אחות קטנה." קולו של לר עמוק יותר, ביותר ממובן אחד. הוא כולל בתוכו חוכמה שלא הייתה שם לפני רגע. "אבל זו החובה שלי. לארץ, למשפחה. זה התפקיד שלי, והארץ מייעדת לכם תפקיד אחר. אני יכול לראות זאת. ואני יכול לעזור."
הוא נוהם פעם נוספת, והאור מקיף אותם, הם נמשכים אל העץ, אל המעבר.
==

קאס מתעורר על הספינה. זל מכורבלת לצידו. הוא חלם על ימים טובים יותר, על לשחק עם אחיו המאמצים ביער. על וייל שרדפה אחרי זל, ועל אמט שהשתרך מאחור. הוא חלם על אור השמש מבעד לעצים העבותים, על ציוץ הציפורים וזמזום החרקים. אבל הצלילים עמומים בחלומו, והעצים מנידים את ענפיהם באיטיות, כמו מחלימים ממחלה ומפחדים שתנועה מהירה מדי, חדה מדי, תשבור אותם. הוא יודע שניס פרדי מרגישה ככה עכשיו. הארץ העתיקה עודנה חלשה, אבל היא תעניק לו את כל הכוח שהיא יכולה להרשות לעצמה.
הוא קם ולובש את השריון שלו, נזהר שלא להעיר את זל. משהו בשריון השתנה, בין העלים הירוקים ששימשו בעבר להסוואה יש גם כאלה סגולים- וקאס מחייך כשהוא מבחין בהם.

"מישהו משיט את הסירה הזו בכלל?" קאס שואל כשהוא עולה לסיפון ורואה את וירניק. הוא נראה טוב יותר עכשיו, קאס חייב להודות. אבל גם עצוב יותר. הוא מקווה שהקורבן שלו היה שוווה את זה. איך הוא היה מגיב, אם הוא היה יודע שקראנג הקריב את עצמו גם הוא, ימים ספורים אחריו?
 
IN
"בטח שכן. תראה" הוא קם על רגליו, מכחכח בגרונו ומחווה לעבר ההגה הריק של הסירה.
"תמשיכי לשוט" מורה לה הצלופח. הסירה לא מגיבה בחזרה.
"תודה, תודה" הוא קד קלות בפני קהל דמיוני, מנפנף בידו. "הכל בסדר. אנחנו בדרך".
"בדרך לאן?" שואלת לילוואנה.
"לא יודע. פאם אמרה לי שאתם צריכים לפגוש אנשים חשובים, אז אנחנו בדרך אליהם".

META
בנה של הארץ העתיקה (דרגה 14)
השפעה מתמשכת: קאס זוכה בעמידות 10 לנזק מוות. בנוסף, בכל פעם בה אויב גורם לו לאבד פרץ ריפוי או מפחית את כמות נקודות הפגיעה שהוא מחדש, קאס זוכה בנק"פ זמני ששווה ל-5+מתאם התכונה הגבוה ביותר שלו. שתי ההשפעות המתמשכות פועלות כל עוד קאס לא ניצל את כל פרצי הריפוי שלו.
כוח (קדמוני) * יומי (תגובה מיידית) - תנאי: קאס פוגע באויב בהתקפה עם מילת המפתח קדמוני (Primal); קאס זוכה בפעולת תנועה נוספת. אם קאס פגע חמורות באויב ומפעיל את הכוח הזה, הוא רשאי לזכות במקום זאת בפעולה רגילה.

הערה: כוח זה מחליף את ה-Boon הקיים של קאס.
 
נושא ישן: שלום . לא היו תגובות חדשות בנושא זה במעל 60 ימים.
אין לפרסם תגובות אלא אם התגובה עדיין רלוונטית, אלא לפתוח נושא חדש.

התחילו לשחק עם פאת'פיינדר בעולמות פראיים

תוכן מומלץ

נושאים לוהטים

פוסטי פרופיל אחרונים

אם נשאר לי 45 ש"ח הנחה מהשובר מנחה, יש דרך לעשות איתם משהו/להעביר אותם למישהו אחר?
אפשר להכין דמות לכל משחק בדרקוניקון שמציין באיזה דרגה הוא?
Dark sun!!! שמישהו יעלה פוסט על ההכרזות של Wizards :)
יאללה, מתחיל לראות האודיסאה. נראה איך יהיה.
אשרו לי משחק אחד לדרקוניקון ועל השני עדיין לא הוחלט כבר כמה ימים.
מה זה אומר?
חזרה
Top