OUT
IN
יום נוסף של רכיבה עמד בפניהם, וככל שהתקרבו ליער הראשון, כך שמו לב לצללים נוספים שרודפים אותם. תחילה הם נראו כרוכבים, ולאחר מכן כחיות מעוותות. מה שהחל כמעקב דומם הפך במהירות למספר ניסיונות הסתערות, אך בכל פעם דבר מה סייע בידם - בין אם אלו חיות הארץ שתקפו את סוכניה של שות'-גוראג, תוואי שטח שחסם את צעדיהם, ואפילו - למרבה ההפתעה - מה שנראה כמו נחיל ציפורי ענק שירד מן השמיים ותקף את הצללים ישירות. מרחוק, הם חושבים, הם רואים ינשודובית אדירת מימדים שמלווה אותם מרחוק. קאס מרגיש חום מוכר בליבו, כשהוא מזהה את אגראייני הגדולה המלווה אותם מרחוק. הוא קורא את מחשבותיה: היא לא יכולה להתקרב יותר מדי, שמא תידבק בטימאון של אם כל האפלה, אותו כוח שחור משחור שאוחז בטדאייגים השונים; ועם זאת, היא לצידם. היא התעוררה, והיא מוכנה להילחם על ביתה.
הם לא עומדים לבד. הארץ איתם.
כשהם רואים את קו העצים מולם, הם מבחינים גם בעמוד של חשכה טהורה שעולה מעלה, אל העננים עצמם. היער כולו נראה שחור משחור, אפל בצורה שלא תתואר. ורידים של עלטה יוצאים מהיער אל הארץ מסביב, גורמים לה להיראות חולה, גוססת, אפורה וחסרת כל חיים, כאילו אוחזים בה כנגד רצונה. בשלב זה החיות מתרחקות והארץ נסוגה מהגנתה - כוחה של ניס-פרדי קטן בפני השפעתה הישירה של שות'-גוראג. קאס שולח יד אינסטנקטיבית אל צווארו, כאילו כדי להרגיש את הענף הראשון שכבר לא שם, ואילידיה נזכרת ביד המחזיקה את הלפיד כנגד החשיכה.
"כשאנחנו ניכנס לאזור הארור ההוא, בניה של שות'-גוראג יתקפו אותנו ללא לאות. הם לא יתנו לנו להגיע אל לב החשיכה" קראנג צועק מאחור.
"מוסכם! אנחנו חייבים קבוצה שתסיח את דעתם בזמן שהקבוצה המרכזית תחדור פנימה, לעבר המרכז, ותתעמת עם אלופי הטרוגלודיטים לפני שהם שוברים את החותם" משיבה לילוואנה.
"מהירים וזריזים מסיחים את דעתם, השאר ממשיכים מרכזה. את איתי?" ונדריה מצביעה על לילוואנה, שמהנהנת אליה.
"אני איתכן גם כן" אומר טאק.
"ואני" מציין קראנג, והפעם נראה שבנו לא תוקע בו מבט, מכבד את רצינות הסיטואציה.
"אם אני צודק בהשערה שלי, שות'-גוראג פתחה ביער הזה פתח למישור אחר. אנחנו נעבור לממלכה אחרת, מעין מיזוג בלתי מוכר עם ניס-פרדי עצמה. אני לא בטוח שיהיה שם אותה משמעות למרחב ולזמן כמו שאנחנו מבינים זאת".
"חשוב!" קורא קראנג, מעיר את תשומת ליבם של כולם לדברים.
"הוד מעלתכם, עדיין יש זמן לסגת. אני משוכנעת ש-" מנסה לילוואנה, אך לשווא.
"אנחנו איתכם, ואתם איתנו. אל היער הראשון!" קוראת אנאבל, מחישה את סוסתה, ולוקרשיוס עוקב מיד אחריה, מלווה במאוריציו. השלושה מבועתים מהמראה שלפניהם - ובפרט שאין להם כל כישורים קרביים להגן על עצמם - אך איש מהם לא נסוג. הם איתם עד הסוף.
"אנחנו נסיח את דעתם של כל מי שמסביב ונקנה לכם כמה שיותר זמן להתעמת עם מי - עם מה - שבמרכז" מסכמת לילוואנה. "נצטרף אליכם ברגע שיתאפשר לנו, גם אם זה יהיה באמצע העימות. אנאבל, מאוריציו, לוקרשיוס - אתם עם נישידי. את מובילה אותם במרחק בטוח מאיתנו, נותנת לנו למשוך את האש בזמן שהקבוצה המרכזית ממשיכה קדימה. יש?"
"יש" דמת הדרקון מקבלת את הפקודות בקלות, נדרכת למשימה.
"בהצלחה".
המעבר מהארץ שבחוץ אל תוך היער החשוך מהממת אותם לרגע, עיניהם מסומאות במה שנדמה, בלית תיאור טוב יותר, כאור חשוך. הסוסים נבהלים, והקטור נזכר לרגע בעוז ליבו הייחודי של גרינגלוט, אך הוא מוביל את הארבעה בקריאת קרב קדימה, לעבר מעוז העלטה.
הם יודעים כי מכאן אין כל חזרה.
צללים וטרוגלודיטים מעוותים מקיפים אותם מכל עבר, גדולים וטמאים מתמיד. חלקם חמושים במספר מלתעות, אחרים במספר זרועות תמנוניות. מחזה הסיוטים הופך במהירות לאלים כשההם מתחילים להקיף אותם, תוקפים ראשית כל את לר ואת זל. הינשודובים מסתערים על אחד היצורים שמתקרב, ורגע בטרם הוא תוקע את ניביו בצווארה של זל, אחיה מגיע וקורע אותו לגזרים, כאילו מנפץ את החשיכה שמסביבם. הטרוגלודיטים ממשיכים להגיע, בתוספת יצירות בשר בעלות עשרים רגליים ושלושה ראשים - אילידיה משגרת מטחי פצצות אלכימיות אליהם, החומצה ניתזת לכל עבר בעוד שקאס משלח את אחד מגרזניו, מבקע את אחד מראשיו של היצור הנורא ושולח אותו אל הקרקע. הם שומעים את קולות הקרב מסביב להם, ורואים מרחוק חצים בוהקים עולים מעלה, כמטאור הופכי בשמי הלילה - הסיירת של ריבון הברק מאירה לקבוצת ההסחה את הדרך קדימה, מסמנת להם ולקבוצה המרכזית היכן הם נמצאים. הקטור מרים גם הוא את חרבו מעלה, אורה המטהר של סואולה משלח קרני אור ולהבה סביבו: במקום כפור, ניצני ברקים נורים לכל עבר, חודרים בעוז את החשיכה ומאפשרים להם לראות יותר מסביבם. חבריהם נראים קרובים ורחוקים כאחד, הדמויות מתערבבות בחשיכה, לרגע אחד נראות כצללים אפורים ולרגע אחר כגיבורים מלאי אור וצבע. שנייה אחד הם נקודות בקו האופק, וברגע האחר הם עומדים מרחק עשרים מטרים מהם.
הם מוקפים, הם יודעים זאת. אינספור טרוגלודיטים מסתערים עליהם באחת, משלחים חניתות וקליעים טמאים. הם פוגעים בסוסים תחילה, מחסלים אותם ללא קושי. שירו-סנשאי שולח פרץ מקפיא להאט אותם, הקטאנה שלו נשלפת באחת בעוד שהוא והקטור מתחילים לחתוך קדימה בגל הבלתי נגמר, ממשיכים בנחישות לעבר מוקד היער. הם יודעים שהוא רחוק - מרחק מספר שעות - ובכל זאת נראה שהצעדים מקרבים אותם יותר ויותר, המרחק מתקצר באופן לא מזוהה. הם שומעים את קולות הקרב של טאק ושל קראנג, רואים מרחק מספר עצים מהם את האב והבן נלחמים גב אל גב, טאק מחזיק בחנית והודף ממנו ארבעה טרוגלודיטים בעת ובעונה אחת, וקראנג עצמו מסתובב על ידיו, רגליו נשלחות לכל עבר כדי להסיג אותם אחורה. הם מתפתים להיכנס לעזרתם, אך טאק רואה זאת על פניהם, מצביע קדימה בעודו מסתער בעצמו על יצירה מלתוענית שניסתה לאחוז ברגלו של אביו. חצי התאורה של לילוואנה עדיין נורים אל על, חושפים עוד ועוד מהדרך, אורם בוהק בגבורה, בעת שההסחה ממשיכה כמתוכנן.
הם רק יכולים לדמיין כמה יריבים היו מקיפים אותם לולא הקבוצה הייתה מתפצלת.
הקטור ושירו ממשיכים לקצוב יריבים מקדימה, מפילים אותם על ימין ועל שמאל, שעה שאילידיה תופסת מיקום באמצע - רגע אחד היא מרפאת, מונעת מקאס ליפול או מהקטור לספוג פציעה אנושה; רגע אחר היא מטביעה את הסיף שלה בפנים של טרוגלודיט, חיה אפלה או צללים שקמו לחיים. יצור אחד מסתער מן השיחים - היא אפילו לא מצליחה להבחין מהו - בטרם סכין-כוכב נשלחת אליו כבומרנג, עורפת את ראשו - אם ניתן לכנות זאת ראש - וחוזרת לידה של נישידי, שמגוננת על בני המלוכה. קאס מגונן מאחורה יחד עם אחיו, מחפה על אילידיה ועל זוג הלוחמים שמושכים קדימה, מונע מהטרוגלודיטים מלעקוב אחריהם. כשנראה שהם עומדים להקיף אותו לגמרי, פרץ להבות מונע מהם להתקרב. הוא מזהה מרחוק את ונדריה, שקורצת אליו וזורקת עוד מספר פצצות שדאגה להשאיל מאילידיה, נעה במהירות על גב סוסתה ומבלבלת את הטרוגלודיטים.
"עץ מקדימה!" הם שומעים את קולה של לילוואנה בעודה משחררת מטר חצים מוארים נוספים, מכווינה אותם לעבר המרכז. שירו-סנשאי מנצל את העיוורון הרגעי לו היא גורמת בקרב שלושה טרוגלודיטים שלצידו, נוגח באחד מהם ואוחז את השניים הנוספים מתחת לזרועותיו החסונות, שובר באנקת מאמץ את צווארם וזורק אותם לעזאזל. הקטור משגר מספר ברקים קדימה, להאיר את הדרך ככל הניתן, בעודו ממשיך להוביל את הקבוצה קדימה בכל מחיר. מרחוק הם רואים את האויבים צובאים יותר ויותר על בני בריתם, קראנג וטאק מוקפים לגמרי, יותר מארבעים טרוגלודיטים מתגודדים סביבם. אדים קפואים מנשיפת הכפור של נישידי מורגשים מהכיוון הנגדי, בעוד דמת הדרקון נאבקת להגן על בני המלוכה ועל עצמה בעת ובעונה אחת. פצצותיה של ונדריה כבר אוזלות, פרצי האש מוחלפים בדקירות ושריטות סיף מדויקות, אך בודדות. הם מזהים גזע עץ ענק מולם, אך הם רואים שחיציה של לילוואנה כבר לא מאירים - מרחוק, הם מזהים יצור מכונף ורזה שהסתער לעברה, מפיל אותה מסוסה ומטיח את הסיירת באדמה. האורות ששלחה כבים, וונדריה מתחילה מרוץ עיקש להגיע אליה ולחלץ אותה בזמן. הקטור כמעט עוזב את משמרתו, אך נותר עומד, יודע שזוהי לא השעה, ויותר מכל - סומך עליה לשרוד. היא יודעת איך, יותר טוב מכולם.
העלטה עוטפת אותם בשנית, והם כמעט ועיוורים, נעזרים רק בקסמי אור חלושים מצידם של אילידיה והקטור. בשלב הזה חצי-האלפית תופסת פיקוד, סומכת על זיכרונה, על זיכרון השרירים שלה, שיוביל אותה בדרך שבה הילכה לפני שנים כה רבות, בשביל של אחותה הגדולה. הקטור ושירו-סנשאי נעים לאגף אותה מכל כיוון, שומרים מימין ומשמאל, בשעה שקאס והינשודובים ממשיכים עם הגנה עיקשת מאחורה, סופגים ומחזירים מהלומות ללא לאות. המסע קשה תחילה, ונראה שהם לא יצליחו להגיע לקרחת היער המרכזית בטרם האויבים יעטפו אותם לגמרי ויכניעו אותם, אך לפתע הזיכרון חוזר לחצי האלפית. היא מזהה את השורש הגדול, את החור הכפול בגזע העץ, את הצמחים המגרדים. היא מזהה את הסלע הקר שהקסימה בקושי רב כדי לשמש כסימן דרך, את הבוץ שהצמידה בכוח לאחד העצים כדי שיהיה בולט בסביבה, ויותר מכל - את אותה התחושה שליוותה אותה, התרגשות מהולה בפחד, חשש משולב ביראה. את התחושה שאחותה מחכה לה שם, בקצה המנהרה, במקום לא ברור. ועמה, גורלה.
החבורה עוקבת אחרי חרשית הקסם, מלווה אותה בכל אחד מהצדים שנטלה לפני שנים כה רבות, אותם צעדים ששינו את חייה לעד. לאחר מסכת ייסורים, בטרם הכוחות תשו והנפש נקעה, הם מצליחים להגיע אל מחוז חפצם: העצים פוסקים באחת, מפנים את מקומם לקרחת יער. החושך כאן טהור, קדמוני, כאילו מגיע ממישור אחר בתכלית. הם מרגישים אותו יותר משהם רואים אותו, אך אילידיה עוצמת את עיניה, תנועות ידה מדריכות אותה. היא לא יודעת מהיכן היא זוכרת זאת, היא לא מבינה מדוע היא יודעת זאת, ובכל זאת זה מגיע אליה. תנועות עדינות, מקצועיות, מלומדות, חזקות, מדויקות - ואז היא נזכרת. אותן תנועות ידיים של אודסיה בת השלוש עשרה, אותן תנועות שהקנו לה שליטה מסוימת על העץ שמולה, וכעת יקנו לה ולחבריה שליטה מסוימת על האפלה שמולם. היא מטילה את הלחש, אך הפעם המאמץ מרגיש אחר: בכל פעם בה הטילה את כשפיה, המאמץ היה מבפנים אל הבחוץ, כאילו היא מתאמצת לממש את עצמה בפני העולם. כאן, באזור שעוות על ידי מישור הבית של שות'-גוראג, היא מרגישה בדיוק ההפך: הקסם זורם אליה בפראות מבחוץ, מאיים להציף אותה, וכעת היא נדרשת להדוף אותו בעוצמה, לרסן אותו ולשלוט בו. המאבק מוכרע לבסוף, ועיניהן של בני החבורה מתחילות להתרגל לעלטה שמסביבן, כאילו הן רואות את העולם כעת בפעם הראשונה.
עץ אלון ענק עולה מן האדמה, נראה מרשים ומעוות בעת ובעונה אחת, כאילו חצי ממנו מלכותי והחצי השני מושחת לגמרי. הוא שחור, אך לא לחלוטין, כנאבק על חייו למול העלטה המכלה מסביב. סביב העץ נמצאים טרוגלודיטים הרכונים בתפילה עמוקה, עורם נקרע ועוצב מחדש, פולח והודבק הלוך וחזור כדי לעצב את הלוחמים הפראיים ביותר שניתן ליצור. יצור עצום מימדים מהלך ביניהם, כבוחן את אדיקותם אל העץ ואל החושך שבוקע ממנו. הוא נראה כמו זוועה שקמה לחיים - פנים אנושיות ושיער ארוך במיוחד, וזוג קרניים שנראות כקרני איילים אשר חודדו והוארכו באופן לא טבעי. זוג כנפי עור נח מתחת לזרועותיו, ומבנה גופו כה בלתי הגיוני עד שלא ברור אם הוא בכלל מסוגל לעוף איתן, שכן הן מזכירות מעין קרום יותר מאשר כנפיים. זנב ארוך ומפותל, ארוך יותר מעמוד השדרה שלהם ועבה יותר מאגודלם, נע סביבו ללא מנוח. גרוע מכל, תווי פניו נראים מעט מוכרים. אילידיה כמעט מזהה את שערו הארוך של אביה שם, את עיניו המלוכסנות במעט. הדבר הזה אינו אביה - היא יודעת זאת - אך הדמיון מטריד מדי. היא נזכרת בדבריו של מאל דונאת'אר, בעובדה שאביה כבל את עצמו אל הטדאייג של שבט ריוסנה בערוב ימיו והעניק לו מחייו. אולי הכבילה הזאת הייתה הדדית.
היצור מביט בהם רגע ארוך, שלוש האצבעות בכל אחת מרגליו מוכנות לפעולה, אך בטרם הוא מסתער כוח אחר עוצר אותו, מרסן אותו בעוצמה כואבת וטהורה. הם רואים גוף זק ומכונף שעולה מהחשיכה שבאופק, מתקרב אליהם במהירות שיא. הם יודעים מה זה - מי זאת - גם בטרם הם שומעים את הקול המעוות, החדש-ישן, ואת האפלה שנכנסה בו. את הכאב.
"והנה הם באים. החומסים, השקרנים" אומרת איזי, מרחפת ממעל בעודה מחזיקה באלת האבן הרגילה שלה - אולי הזכר היחיד לדמות שהייתה בעבר. עורה מעוות, ממש כשל סריש המנוח, אך שלא כמוהו, היא נראית מסוכנת יותר, חזקה בהרבה ונחושה בהרבה. השנאה בקולה לא דומה לזעם הילדותי של סריש, לכעס של ילד שרצה לעקוב אחרי אביו מבלי לשלם את המחיר.
הקול החדש מכיל אובדן. בגידה. אבל.
"ארץ נוספת אותה יטמאו עם מגפיהם, ממנה ייטלו הכל, בטרם יעברו לתחנה הבאה במסעם. משימה נוספת להשלים, ולאחריה יחזרו אל הדוכסים והאצילים, אל המשתים והפסלים, אל הדיוקנאות, אל המחזרים, אל הילדים ששרים מסביב. רוצחים. רוצחים. רוצחים!" היא זועקת, ועץ האלון מגיב כמעט מיד, מגדיל מהאפלה מסביב ומקשה יותר על ראייתם למספר רגעים.
"חלמתי על כל כך הרבה רגעים, בשעות הספורות שישנתי. זה היה אחד מהם" היא לא נשמעת מאושרת, כי אם דרוכה. נחושה. "הכאב, הסבל, הכוח. הכל היה שווה זאת. עבור זאת, ועוד".
IN
יום נוסף של רכיבה עמד בפניהם, וככל שהתקרבו ליער הראשון, כך שמו לב לצללים נוספים שרודפים אותם. תחילה הם נראו כרוכבים, ולאחר מכן כחיות מעוותות. מה שהחל כמעקב דומם הפך במהירות למספר ניסיונות הסתערות, אך בכל פעם דבר מה סייע בידם - בין אם אלו חיות הארץ שתקפו את סוכניה של שות'-גוראג, תוואי שטח שחסם את צעדיהם, ואפילו - למרבה ההפתעה - מה שנראה כמו נחיל ציפורי ענק שירד מן השמיים ותקף את הצללים ישירות. מרחוק, הם חושבים, הם רואים ינשודובית אדירת מימדים שמלווה אותם מרחוק. קאס מרגיש חום מוכר בליבו, כשהוא מזהה את אגראייני הגדולה המלווה אותם מרחוק. הוא קורא את מחשבותיה: היא לא יכולה להתקרב יותר מדי, שמא תידבק בטימאון של אם כל האפלה, אותו כוח שחור משחור שאוחז בטדאייגים השונים; ועם זאת, היא לצידם. היא התעוררה, והיא מוכנה להילחם על ביתה.
הם לא עומדים לבד. הארץ איתם.
כשהם רואים את קו העצים מולם, הם מבחינים גם בעמוד של חשכה טהורה שעולה מעלה, אל העננים עצמם. היער כולו נראה שחור משחור, אפל בצורה שלא תתואר. ורידים של עלטה יוצאים מהיער אל הארץ מסביב, גורמים לה להיראות חולה, גוססת, אפורה וחסרת כל חיים, כאילו אוחזים בה כנגד רצונה. בשלב זה החיות מתרחקות והארץ נסוגה מהגנתה - כוחה של ניס-פרדי קטן בפני השפעתה הישירה של שות'-גוראג. קאס שולח יד אינסטנקטיבית אל צווארו, כאילו כדי להרגיש את הענף הראשון שכבר לא שם, ואילידיה נזכרת ביד המחזיקה את הלפיד כנגד החשיכה.
"כשאנחנו ניכנס לאזור הארור ההוא, בניה של שות'-גוראג יתקפו אותנו ללא לאות. הם לא יתנו לנו להגיע אל לב החשיכה" קראנג צועק מאחור.
"מוסכם! אנחנו חייבים קבוצה שתסיח את דעתם בזמן שהקבוצה המרכזית תחדור פנימה, לעבר המרכז, ותתעמת עם אלופי הטרוגלודיטים לפני שהם שוברים את החותם" משיבה לילוואנה.
"מהירים וזריזים מסיחים את דעתם, השאר ממשיכים מרכזה. את איתי?" ונדריה מצביעה על לילוואנה, שמהנהנת אליה.
"אני איתכן גם כן" אומר טאק.
"ואני" מציין קראנג, והפעם נראה שבנו לא תוקע בו מבט, מכבד את רצינות הסיטואציה.
"אם אני צודק בהשערה שלי, שות'-גוראג פתחה ביער הזה פתח למישור אחר. אנחנו נעבור לממלכה אחרת, מעין מיזוג בלתי מוכר עם ניס-פרדי עצמה. אני לא בטוח שיהיה שם אותה משמעות למרחב ולזמן כמו שאנחנו מבינים זאת".
"חשוב!" קורא קראנג, מעיר את תשומת ליבם של כולם לדברים.
"הוד מעלתכם, עדיין יש זמן לסגת. אני משוכנעת ש-" מנסה לילוואנה, אך לשווא.
"אנחנו איתכם, ואתם איתנו. אל היער הראשון!" קוראת אנאבל, מחישה את סוסתה, ולוקרשיוס עוקב מיד אחריה, מלווה במאוריציו. השלושה מבועתים מהמראה שלפניהם - ובפרט שאין להם כל כישורים קרביים להגן על עצמם - אך איש מהם לא נסוג. הם איתם עד הסוף.
"אנחנו נסיח את דעתם של כל מי שמסביב ונקנה לכם כמה שיותר זמן להתעמת עם מי - עם מה - שבמרכז" מסכמת לילוואנה. "נצטרף אליכם ברגע שיתאפשר לנו, גם אם זה יהיה באמצע העימות. אנאבל, מאוריציו, לוקרשיוס - אתם עם נישידי. את מובילה אותם במרחק בטוח מאיתנו, נותנת לנו למשוך את האש בזמן שהקבוצה המרכזית ממשיכה קדימה. יש?"
"יש" דמת הדרקון מקבלת את הפקודות בקלות, נדרכת למשימה.
"בהצלחה".
המעבר מהארץ שבחוץ אל תוך היער החשוך מהממת אותם לרגע, עיניהם מסומאות במה שנדמה, בלית תיאור טוב יותר, כאור חשוך. הסוסים נבהלים, והקטור נזכר לרגע בעוז ליבו הייחודי של גרינגלוט, אך הוא מוביל את הארבעה בקריאת קרב קדימה, לעבר מעוז העלטה.
הם יודעים כי מכאן אין כל חזרה.
צללים וטרוגלודיטים מעוותים מקיפים אותם מכל עבר, גדולים וטמאים מתמיד. חלקם חמושים במספר מלתעות, אחרים במספר זרועות תמנוניות. מחזה הסיוטים הופך במהירות לאלים כשההם מתחילים להקיף אותם, תוקפים ראשית כל את לר ואת זל. הינשודובים מסתערים על אחד היצורים שמתקרב, ורגע בטרם הוא תוקע את ניביו בצווארה של זל, אחיה מגיע וקורע אותו לגזרים, כאילו מנפץ את החשיכה שמסביבם. הטרוגלודיטים ממשיכים להגיע, בתוספת יצירות בשר בעלות עשרים רגליים ושלושה ראשים - אילידיה משגרת מטחי פצצות אלכימיות אליהם, החומצה ניתזת לכל עבר בעוד שקאס משלח את אחד מגרזניו, מבקע את אחד מראשיו של היצור הנורא ושולח אותו אל הקרקע. הם שומעים את קולות הקרב מסביב להם, ורואים מרחוק חצים בוהקים עולים מעלה, כמטאור הופכי בשמי הלילה - הסיירת של ריבון הברק מאירה לקבוצת ההסחה את הדרך קדימה, מסמנת להם ולקבוצה המרכזית היכן הם נמצאים. הקטור מרים גם הוא את חרבו מעלה, אורה המטהר של סואולה משלח קרני אור ולהבה סביבו: במקום כפור, ניצני ברקים נורים לכל עבר, חודרים בעוז את החשיכה ומאפשרים להם לראות יותר מסביבם. חבריהם נראים קרובים ורחוקים כאחד, הדמויות מתערבבות בחשיכה, לרגע אחד נראות כצללים אפורים ולרגע אחר כגיבורים מלאי אור וצבע. שנייה אחד הם נקודות בקו האופק, וברגע האחר הם עומדים מרחק עשרים מטרים מהם.
הם מוקפים, הם יודעים זאת. אינספור טרוגלודיטים מסתערים עליהם באחת, משלחים חניתות וקליעים טמאים. הם פוגעים בסוסים תחילה, מחסלים אותם ללא קושי. שירו-סנשאי שולח פרץ מקפיא להאט אותם, הקטאנה שלו נשלפת באחת בעוד שהוא והקטור מתחילים לחתוך קדימה בגל הבלתי נגמר, ממשיכים בנחישות לעבר מוקד היער. הם יודעים שהוא רחוק - מרחק מספר שעות - ובכל זאת נראה שהצעדים מקרבים אותם יותר ויותר, המרחק מתקצר באופן לא מזוהה. הם שומעים את קולות הקרב של טאק ושל קראנג, רואים מרחק מספר עצים מהם את האב והבן נלחמים גב אל גב, טאק מחזיק בחנית והודף ממנו ארבעה טרוגלודיטים בעת ובעונה אחת, וקראנג עצמו מסתובב על ידיו, רגליו נשלחות לכל עבר כדי להסיג אותם אחורה. הם מתפתים להיכנס לעזרתם, אך טאק רואה זאת על פניהם, מצביע קדימה בעודו מסתער בעצמו על יצירה מלתוענית שניסתה לאחוז ברגלו של אביו. חצי התאורה של לילוואנה עדיין נורים אל על, חושפים עוד ועוד מהדרך, אורם בוהק בגבורה, בעת שההסחה ממשיכה כמתוכנן.
הם רק יכולים לדמיין כמה יריבים היו מקיפים אותם לולא הקבוצה הייתה מתפצלת.
הקטור ושירו ממשיכים לקצוב יריבים מקדימה, מפילים אותם על ימין ועל שמאל, שעה שאילידיה תופסת מיקום באמצע - רגע אחד היא מרפאת, מונעת מקאס ליפול או מהקטור לספוג פציעה אנושה; רגע אחר היא מטביעה את הסיף שלה בפנים של טרוגלודיט, חיה אפלה או צללים שקמו לחיים. יצור אחד מסתער מן השיחים - היא אפילו לא מצליחה להבחין מהו - בטרם סכין-כוכב נשלחת אליו כבומרנג, עורפת את ראשו - אם ניתן לכנות זאת ראש - וחוזרת לידה של נישידי, שמגוננת על בני המלוכה. קאס מגונן מאחורה יחד עם אחיו, מחפה על אילידיה ועל זוג הלוחמים שמושכים קדימה, מונע מהטרוגלודיטים מלעקוב אחריהם. כשנראה שהם עומדים להקיף אותו לגמרי, פרץ להבות מונע מהם להתקרב. הוא מזהה מרחוק את ונדריה, שקורצת אליו וזורקת עוד מספר פצצות שדאגה להשאיל מאילידיה, נעה במהירות על גב סוסתה ומבלבלת את הטרוגלודיטים.
"עץ מקדימה!" הם שומעים את קולה של לילוואנה בעודה משחררת מטר חצים מוארים נוספים, מכווינה אותם לעבר המרכז. שירו-סנשאי מנצל את העיוורון הרגעי לו היא גורמת בקרב שלושה טרוגלודיטים שלצידו, נוגח באחד מהם ואוחז את השניים הנוספים מתחת לזרועותיו החסונות, שובר באנקת מאמץ את צווארם וזורק אותם לעזאזל. הקטור משגר מספר ברקים קדימה, להאיר את הדרך ככל הניתן, בעודו ממשיך להוביל את הקבוצה קדימה בכל מחיר. מרחוק הם רואים את האויבים צובאים יותר ויותר על בני בריתם, קראנג וטאק מוקפים לגמרי, יותר מארבעים טרוגלודיטים מתגודדים סביבם. אדים קפואים מנשיפת הכפור של נישידי מורגשים מהכיוון הנגדי, בעוד דמת הדרקון נאבקת להגן על בני המלוכה ועל עצמה בעת ובעונה אחת. פצצותיה של ונדריה כבר אוזלות, פרצי האש מוחלפים בדקירות ושריטות סיף מדויקות, אך בודדות. הם מזהים גזע עץ ענק מולם, אך הם רואים שחיציה של לילוואנה כבר לא מאירים - מרחוק, הם מזהים יצור מכונף ורזה שהסתער לעברה, מפיל אותה מסוסה ומטיח את הסיירת באדמה. האורות ששלחה כבים, וונדריה מתחילה מרוץ עיקש להגיע אליה ולחלץ אותה בזמן. הקטור כמעט עוזב את משמרתו, אך נותר עומד, יודע שזוהי לא השעה, ויותר מכל - סומך עליה לשרוד. היא יודעת איך, יותר טוב מכולם.
העלטה עוטפת אותם בשנית, והם כמעט ועיוורים, נעזרים רק בקסמי אור חלושים מצידם של אילידיה והקטור. בשלב הזה חצי-האלפית תופסת פיקוד, סומכת על זיכרונה, על זיכרון השרירים שלה, שיוביל אותה בדרך שבה הילכה לפני שנים כה רבות, בשביל של אחותה הגדולה. הקטור ושירו-סנשאי נעים לאגף אותה מכל כיוון, שומרים מימין ומשמאל, בשעה שקאס והינשודובים ממשיכים עם הגנה עיקשת מאחורה, סופגים ומחזירים מהלומות ללא לאות. המסע קשה תחילה, ונראה שהם לא יצליחו להגיע לקרחת היער המרכזית בטרם האויבים יעטפו אותם לגמרי ויכניעו אותם, אך לפתע הזיכרון חוזר לחצי האלפית. היא מזהה את השורש הגדול, את החור הכפול בגזע העץ, את הצמחים המגרדים. היא מזהה את הסלע הקר שהקסימה בקושי רב כדי לשמש כסימן דרך, את הבוץ שהצמידה בכוח לאחד העצים כדי שיהיה בולט בסביבה, ויותר מכל - את אותה התחושה שליוותה אותה, התרגשות מהולה בפחד, חשש משולב ביראה. את התחושה שאחותה מחכה לה שם, בקצה המנהרה, במקום לא ברור. ועמה, גורלה.
החבורה עוקבת אחרי חרשית הקסם, מלווה אותה בכל אחד מהצדים שנטלה לפני שנים כה רבות, אותם צעדים ששינו את חייה לעד. לאחר מסכת ייסורים, בטרם הכוחות תשו והנפש נקעה, הם מצליחים להגיע אל מחוז חפצם: העצים פוסקים באחת, מפנים את מקומם לקרחת יער. החושך כאן טהור, קדמוני, כאילו מגיע ממישור אחר בתכלית. הם מרגישים אותו יותר משהם רואים אותו, אך אילידיה עוצמת את עיניה, תנועות ידה מדריכות אותה. היא לא יודעת מהיכן היא זוכרת זאת, היא לא מבינה מדוע היא יודעת זאת, ובכל זאת זה מגיע אליה. תנועות עדינות, מקצועיות, מלומדות, חזקות, מדויקות - ואז היא נזכרת. אותן תנועות ידיים של אודסיה בת השלוש עשרה, אותן תנועות שהקנו לה שליטה מסוימת על העץ שמולה, וכעת יקנו לה ולחבריה שליטה מסוימת על האפלה שמולם. היא מטילה את הלחש, אך הפעם המאמץ מרגיש אחר: בכל פעם בה הטילה את כשפיה, המאמץ היה מבפנים אל הבחוץ, כאילו היא מתאמצת לממש את עצמה בפני העולם. כאן, באזור שעוות על ידי מישור הבית של שות'-גוראג, היא מרגישה בדיוק ההפך: הקסם זורם אליה בפראות מבחוץ, מאיים להציף אותה, וכעת היא נדרשת להדוף אותו בעוצמה, לרסן אותו ולשלוט בו. המאבק מוכרע לבסוף, ועיניהן של בני החבורה מתחילות להתרגל לעלטה שמסביבן, כאילו הן רואות את העולם כעת בפעם הראשונה.
עץ אלון ענק עולה מן האדמה, נראה מרשים ומעוות בעת ובעונה אחת, כאילו חצי ממנו מלכותי והחצי השני מושחת לגמרי. הוא שחור, אך לא לחלוטין, כנאבק על חייו למול העלטה המכלה מסביב. סביב העץ נמצאים טרוגלודיטים הרכונים בתפילה עמוקה, עורם נקרע ועוצב מחדש, פולח והודבק הלוך וחזור כדי לעצב את הלוחמים הפראיים ביותר שניתן ליצור. יצור עצום מימדים מהלך ביניהם, כבוחן את אדיקותם אל העץ ואל החושך שבוקע ממנו. הוא נראה כמו זוועה שקמה לחיים - פנים אנושיות ושיער ארוך במיוחד, וזוג קרניים שנראות כקרני איילים אשר חודדו והוארכו באופן לא טבעי. זוג כנפי עור נח מתחת לזרועותיו, ומבנה גופו כה בלתי הגיוני עד שלא ברור אם הוא בכלל מסוגל לעוף איתן, שכן הן מזכירות מעין קרום יותר מאשר כנפיים. זנב ארוך ומפותל, ארוך יותר מעמוד השדרה שלהם ועבה יותר מאגודלם, נע סביבו ללא מנוח. גרוע מכל, תווי פניו נראים מעט מוכרים. אילידיה כמעט מזהה את שערו הארוך של אביה שם, את עיניו המלוכסנות במעט. הדבר הזה אינו אביה - היא יודעת זאת - אך הדמיון מטריד מדי. היא נזכרת בדבריו של מאל דונאת'אר, בעובדה שאביה כבל את עצמו אל הטדאייג של שבט ריוסנה בערוב ימיו והעניק לו מחייו. אולי הכבילה הזאת הייתה הדדית.
היצור מביט בהם רגע ארוך, שלוש האצבעות בכל אחת מרגליו מוכנות לפעולה, אך בטרם הוא מסתער כוח אחר עוצר אותו, מרסן אותו בעוצמה כואבת וטהורה. הם רואים גוף זק ומכונף שעולה מהחשיכה שבאופק, מתקרב אליהם במהירות שיא. הם יודעים מה זה - מי זאת - גם בטרם הם שומעים את הקול המעוות, החדש-ישן, ואת האפלה שנכנסה בו. את הכאב.
"והנה הם באים. החומסים, השקרנים" אומרת איזי, מרחפת ממעל בעודה מחזיקה באלת האבן הרגילה שלה - אולי הזכר היחיד לדמות שהייתה בעבר. עורה מעוות, ממש כשל סריש המנוח, אך שלא כמוהו, היא נראית מסוכנת יותר, חזקה בהרבה ונחושה בהרבה. השנאה בקולה לא דומה לזעם הילדותי של סריש, לכעס של ילד שרצה לעקוב אחרי אביו מבלי לשלם את המחיר.
הקול החדש מכיל אובדן. בגידה. אבל.
"ארץ נוספת אותה יטמאו עם מגפיהם, ממנה ייטלו הכל, בטרם יעברו לתחנה הבאה במסעם. משימה נוספת להשלים, ולאחריה יחזרו אל הדוכסים והאצילים, אל המשתים והפסלים, אל הדיוקנאות, אל המחזרים, אל הילדים ששרים מסביב. רוצחים. רוצחים. רוצחים!" היא זועקת, ועץ האלון מגיב כמעט מיד, מגדיל מהאפלה מסביב ומקשה יותר על ראייתם למספר רגעים.
"חלמתי על כל כך הרבה רגעים, בשעות הספורות שישנתי. זה היה אחד מהם" היא לא נשמעת מאושרת, כי אם דרוכה. נחושה. "הכאב, הסבל, הכוח. הכל היה שווה זאת. עבור זאת, ועוד".
