המאל נותן מבט מבולבל בקאס, ולאחר מכן זועם בהקטור, ונראה ששירו-סנשאי פעל בתבונה. האלף בבירור לא רגיל שמתייחסים אליו כך, אך בולע את גאוותו בעודו נושם קלות, מנסה להמשיך הלאה.
"זה בסדר. בני אנוש נוטים לרוץ אחוזי תזזית בין דבר לדבר, אני כבר למדתי לקבל זאת" הוא מהנהן קלות על אף שקולו בבירור מריר, מכחכח בגרונו כדי להתקדם.
"ובשל ההבנה הזאת, אשתדל לקצר בדבריי. פועלם של... הקברן מטיראנובה" הוא מהסס לרגע באומרו את השם, ונישידי מהנהנת אליו, בבירור לימדה אותו זאת ממש לפני מספר רגעים, "ושל אם כל האפלה מחוברים. הארץ העתיקה תחת התקפה מאיום עתיק לא פחות, איום שהציע את מתנתו בעבר ונדחה בשל כך" הוא משלב את ידיו.
"המתקפה הזאת החלה לפני שנים רבות. האיום התעורר, לאחר שנכלא בעבר. אינני יודע כיצד".
"אנחנו מודעים לסיפור, מאל דונאת'אר, ונראה רק הוגן שאם אתה חולק עמנו את ידעך - נחלוק עמנו את שלך” משיב קראנג. ״אנו מכירים את הגמד שהעיר בטעות את שות'-גוראג. הוא עשה זאת כשהיה אדם צעיר יותר... פזיז בהרבה... ומתחרט על כך מאוד. הוא הקדיש את חייו להילחם בה ובהשפעתה על ארוות', ועל ת'נדיאן כולה".
דונאת'אר בבירור מופתע, לא ציפה שהוא זה שילמד כאן, במקום בני החבורה. "נחמה מועטה... על טעותו של גמד נגזרנו כולנו לשלם, אם כך. בכל זאת, אני מודה על המידע. זה היה ראוי מצידכם לחלוק אותו" הוא מהנהן קלות אל קראנג, ונראה שחצי-האורק שיכח את כעסו על היציאה של הקטור וקאס.
"אם כל האפלה התעוררה מחדש והחלה בהתקפתה על הארץ העתיקה. אתם מבינים, הארץ שלנו מהווה את לב ליבה של ת'נדיאן. אם היא תצליח להשחית אותה, להרוס אותה, העולם כולו ייפול לאפלה שלה. ניס-פרדי היא המקום החשוב ביותר בעולם" הם שומעים שמץ גאווה בקולו, ובעיקר הרבה אהבה, גם אם ברור שהוא מדבר יותר מעמדה אישית מאשר מעמדה אובייקטיבית מבוססת. "הקסם של עמנו נחלש, הקשר עם הארץ הלך ודעך. הדבר לא רק נעשה באשמתה של אם כל האפלה. היו גורמים נוספים שפגעו בארץ, באיזון הטבעי בה, ברוחות ובגשמים, וביערות הנאים".
ונדריה מרימה קלות את ידה, מחייכת חיוך עצוב ומושכת בכתפיה.
"אתם לא מלאכים בעצמכם, מאל דונאת'אר. אני מודה שהמתיישבים יכולים להיות קשים ולא מכבדים, אבל לא היה לנו מקום אחר ללכת אליו. הארץ הזאת היא של כולם, בין אם תרצה זאת ובין אם לא".
"לא באתי הנה להתווכח על פוליטיקה. מה שנעשה נעשה" דונאת'אר פוטר זאת בקצרה, והמושלת מהנהת. הם נבונים מכדי להתווכח על כך ולסכן את מערכת היחסים העדינה שבנו.
"מה שאספר לכם כעת הוא ידע סודי של מאל שבט ריוסנה, ומאלים שכנים אחרים. אני... חוטא לתפקידי, כשאני מוסר לכם זאת" הוא מאגרף את ידו ועוצם את עיניו לרגע, מהוסס. "ארץ אהובה שלי... כמה אני מצטער..."
"מאל דונאת'אר-" מנסה מאוריציו, אך טאק מניד בראשו.
"אל תנסה. הוא מאמין בזה ושום הסבר שלך לא ישנה את העניין. הוא הגיע הנה ובוחר לדבר בכל מקרה, אתה לא תגרום לו להרגיש טוב יותר לגבי זה. פשוט תכבד את הבחירה".
"אני יודע שעבורכם זה נראה דבר קל שבקלים. הרי אנו בני ברית לעת צרה, ורק נראה טבעי שנחלוק מידע זה עם זה. אינם מבינים... אינם מסוגלים להבין" הוא מניד בראשו. "כל ידע שבני עמנו מסרו, העולם תיעש בשם הקדמה. טוטמים גבוהים ומקודשים שניתנו כתשורות כבוד וחברות לראשוני המתיישבים נשברו לחלקים ונמכרו למרבה במחיר; אגם נסתר שחשפנו בפני זוג אוהבים צעירים נוקה לאחר מכן לחלוטין מדגים, בלי לתת להם הזדמנות להתחדש ולגדול מחדש; צמחי מרפא שהסברנו כיצד ראוי להשתמש בהם נקטפו לחלוטין והפכו לענף ייצוא משגשג... בשעה שלשבטים אחרים לא נותרו די תרופות לאנשיהם, כך שהם נאלצו לבוא ולהתחנן לזכות לקנות מכם..." הוא עוצר, דומם כעת. הזעם בבירור עולה בו, אך הוא משתדל להשתלט על עצמו.
"דונאת'אר... מאל דונאת'אר" ונדריה קוראת לו בתוארו לראשונה, ונישידי מרימה גבה, מתכוננת להערה עוקצנית ממנה.
"אני מצטערת בשם כל אותם אנשים שחיפשו להחליף את התרבות שלכם בתרבות שלהם. אני מגיעה מבית עשיר עם מורשת משלו. ברוב הימים, אני שונאת אותה ואת הדרך בה היא מגבילה את החיים שלי... אבל לא הייתי מוכנה שירמסו אותה. אני מבטיחה לך, כל עוד אני כאן, העתיד יהיה טוב יותר מהעבר".
האלף הנכה מרים את מבטו אליה, עיניו נוצצות לשנייה כשהוא משתלט על עצמו, מהנהן באיטיות.
"תודה לך, המושלת ונדריה. אני... תודה" הוא מסכם באחת, מכחכח שוב בגרונו ונרגע, מוכן כעת להתחיל.
"הדרך בה האיום העתיק החל לבצע את זממנו היה באמצעות השחתת הטדאייגים השבטיים. אותם שומרים נפלאים, המייצגים את הקשר של כל שבט ושבט אל ארצנו האהובה... החלו לחלות, ואף למות בחלק מהמקרים. וכשהם קמו מחדש..." הוא נושם עמוקות, ונראה שהוא משקיף כעת אל מקום אחר, מרחק קילומטרים ארוכים.
"גם הטדאייג שלנו לא היה חסין. הוא חלה, והמחלה הזאת כמעט וגבתה ממנו את חייו. מאל דונאקאס, אביך" הוא פונה כעת לאילידיה, "ידע שיש להצילו בכל מחיר".
"מאל דונאת'אר, אני שואלת מתוך כבוד וחוסר ידיעה, לא מתוך זלזול" מבהירה לילוואנה, "אך האם השבט באמת זקוק להגנה בצורה כל כך נחרצת? ראיתי את הלוחמים שלכם, גם בשבט עצמו וגם בפעולה, ושמעתי רבות על רקדני הלהבים של ניס-פרדי. אני גם בטוחה שהיחסים עם המתיישבים, גם אם הם מאתגרים, הפכו לאלימים פחות ברבות השנים, לפחות באופן יחסי".
"השבט לא ישרוד בלא הטדאייג שלו" מסביר דונאת'אר בסבלנות, מעריך את השאלה. "הם אינם רק שומרים, הם אינם מייצגים רק את הקשר המיסטי אל אדמתנו... הם לב ליבו של השבט. הם מעניקים לדוניגדה את כוח קסמיו לרפא ולעזור, הם מפצירים בארץ ובטבע להמשיך ולהעניק מפירותיהם לבני השבט, הם מגנים מפני רוחות רעות, בני תופת ואסונות אחרים. ויותר מכל... הם מי שאנחנו. הם מה שאנחנו. הם בניה של הארץ אף יותר מאיתנו, והם חשובים מאיתנו לאין ערוך" הוא מסביר.
"ועל כן, כפי שאמרתי, בחר מאל דונאקאס לבצע את ההקרבה האולטימטיבית. הוא בחר לשלוח אותך, אילידיה, ואת אחותך, להעניק מכוח חייכן לטדאייג שלנו. אני בטוח שהבחירה הייתה... נוראית עבורו. כמה כבד המחיר..."
"לי נשמע שלא הוא שילם את המחיר" טאק אומר בבוטות, מחווה בראשו לעבר אילידיה. "אילידיה ואחותה אודסיה הן הקורבנות האמיתיים כאן".
"אינך מבין" מתעקש דונאת'אר. "מאל דונאקאס היה אדם נבון, איש חזון ומנהיג מלומד. הוא אהב את משפחתו יותר מכל. הוא בחר להקריב מעצמו, מדמו שלו, כדי להציל את שבטו".
"זאת לא ההקרבה שלו" מתעקש טאק, אך משלב את ידיו בדממה. "אני לא מתכוון לגנוב פה את אור הזרקורים" הוא לא מתנצל, אך מאפשר לאלף להמשיך.
"אינך הכרת אותו כפי שאני הכרתי אותו" דונאת'אר ממשיך להגן על המנטור המנוח שלו, "ולכן אינך מבין כמה מילותיך חלולות. אך הבה ונמשיך" הוא נאנח.
"הטקס נכשל מסיבה מסוימת, אך זה נראה כאילו הטדאייג החל להבריא. מאל דונאקאס ראה זאת כסימן מעודד לבאות. שמענו בתקופה זו על ניצחון גדול מאוד של הארוות'ים על פני בניה של האיום העתיק. מאל דונאקאס חשב שהדבר מקושר... שייתכן והאיום הובס אחת ולתמיד, או לפחות מספיק כדי שהארץ תוכל להגן על עצמה בשנית. עם זאת, מעט אחרי שעזבת את השבט, אילידיה... למדנו כי טעינו".
"זה החל טיפין טיפין, כרוח עדינה על פני המים, עד שטיפות הגשם כבר ניתזו בפנינו והרעמים הכו בשמיים. מאל דונאקאס החל להרגיש לא בטוב, כוחו החל להיחלש. בערוב ימיו, הבין כי הטקס לא נכשל. בוצעה שם כבילה אחרת, שונה, אשר פגה מיד לאחר שאת עזבת את ניס-פרדי, אילידיה. וכמעט מיד לאחר מכן, לשד חייו של הטדאייג נתפס לדבר הבא היחיד שהיה יכול לשמש אותו..."
"כוח חיותו של דונאקאס" מאוריציו לוחש, מבין.
"אמת. המנטור שלי... מאל דונאקאס... גסס עבור הטדאייג שלנו. עבור עמנו. ומרגע שהוא חזר אל הרוח ואל המים..."
"התחלת גם אתה לגסוס" משלים אותו מאוריציו, מהנהן. "זאת הסיבה שאינך מסוגל ללכת, אני צודק?" שואל מאוריציו. "סלח לי על שאלתי, אני עושה זאת רק כדי להבין לעומק את הדברים. אני זוכר ששמעתי כי קיבלת את כיסא הגלגלים במתנה..."
"שאלתך בסך הכל מראה על הבנה" דונאת'אר מושך בכתפיו. "גופי מכשיל אותי בעת שאנו מדברים. איבדתי את יכולתי ללכת, וכפי שראיתם, גם להטיל קסמים עולה לי בבריאותי. חוששני שלא אוכל להטיל לחשים שכאלו בשנית, כפי שהטלתי בשדה הקרב. האמת היא שכמעט ולא הייתי מסוגל להגיע הנה הלילה, אך הארץ נסכה בי מעט כוח נוסף" הוא מלטף לרגע את רגליו.
"ההקרבות שנדרשות מאיתנו עבור ארצנו כואבות... אך הן ככלום וכאפס לעומת מה שאנו מקבלים ממנה. לא אשקר, אני מתגעגע ללכת, אך אני מוכן לאבד הכל כדי לשמור על בני שבטי".
"ומה יקרה עם המאל הבא?" שואל קראנג. "האם מעכשיו מדובר יהיה בגזר דין מוות?"
"אימון והכשרת מאל לוקח זמן רב. החיבור עם הארץ לא נולד ביום אחד, על אף הקשר הטבעי שלנו אליה. החיבור עם הטדאייג, עם הקסם שסביבנו, עם קרני השמש וציוץ הציפורים... לוקח שנים לבנות אותו".
"כלומר..." לילוואנה מביטה בו. "אין לכם מאל נוסף".
"לא" משיב דונאת'אר, שפתיו הקמוצות אומרות הכל.
"כשאני אמות, ימות הטדאייג עמי. האיום העתיק השחית אותו, אך לאחר שאמות לא יהיה ניתן לרפאו. הדבר ישמיד את שבט ריוסנה".
