שירו והקטור-
"זעמה של בת שאיבדה הכל" אומר הקטור ומסתכל בעצב על הטרוגולדיטים. "עוד אחת ממזימותיו של סא-אאגה. שירו, עלינו למצוא את איזי כמה שיותר מהר, לפני שטוסון החדשה... לא, ניס פרדי כולה, תיפול אל האפלה".
כתר רקוב - עץ משחק (מו"ד 4, 4/4)
- מחבר/ת הנושא rui
- תאריך התחלה
נושא
תקצירי עלילה (א')
(ב')
(ג')
(ד')
הנפשות הפועלות (א')
(ב')
(ג')
(ד')
(ה')
(ו')
עץ ההרשמה
מידע על ת'נדיאן
IN
"דיברתי... עם שות'-גוראג. היא נתנה לי... תשובות זה לא המילה, משפטים סתומים בנוגע לטבע שלה. אבל ראיתי את השיח שלה עם סא-אאגה, הוא נתן לה את הכלים והמידע כיצד לפגוע בארץ העתיקה. הוא רצה שהקרב הזה יתרחש, שנהיה מוסחים..." אומרת אילידיה.
"משהו בכוח שלי דוחה את שות'-גוראג. אם שות'-גוראג היא הסיום של דברים, היא אמרה שאני... יצירה, עצירה. אני צריכה לחשוב על זה, על תיאוריית הרסיסים, אבל לכרגע... אני גם יודעת כי אגרייני בסכנה, וכי אנחנו צריכים לנוע מהר" אומרת אילידיה. למרות זאת, היא עדיין משוכנעת שהיא צריכה ללכת לקבר של אביה. עבור הרגש שלה ואולי עבור תשובה כלשהי. היא מרגישה כל כך מהוססת כרגע, מלאת בלבול וחסרת כיוון. הזעם על סא-אאגה ברור, אבל חוסר הידיעה האם הם משחקים לתוכניותיו או מסכלים אותן מייאש בכל צעד ושעל בדרך הזו.
"דיברתי... עם שות'-גוראג. היא נתנה לי... תשובות זה לא המילה, משפטים סתומים בנוגע לטבע שלה. אבל ראיתי את השיח שלה עם סא-אאגה, הוא נתן לה את הכלים והמידע כיצד לפגוע בארץ העתיקה. הוא רצה שהקרב הזה יתרחש, שנהיה מוסחים..." אומרת אילידיה.
"משהו בכוח שלי דוחה את שות'-גוראג. אם שות'-גוראג היא הסיום של דברים, היא אמרה שאני... יצירה, עצירה. אני צריכה לחשוב על זה, על תיאוריית הרסיסים, אבל לכרגע... אני גם יודעת כי אגרייני בסכנה, וכי אנחנו צריכים לנוע מהר" אומרת אילידיה. למרות זאת, היא עדיין משוכנעת שהיא צריכה ללכת לקבר של אביה. עבור הרגש שלה ואולי עבור תשובה כלשהי. היא מרגישה כל כך מהוססת כרגע, מלאת בלבול וחסרת כיוון. הזעם על סא-אאגה ברור, אבל חוסר הידיעה האם הם משחקים לתוכניותיו או מסכלים אותן מייאש בכל צעד ושעל בדרך הזו.
"אנחנו צריכים למצוא את אחותך." קאס אומר, "יש לך מושג היכן היא יכולה להיות?" הוא מושיט יד וירגזי נוחת עליה, כוחה של הארץ העתיקה קרא לו לכאן. אם אילידיה יודעת איפה אחותה, גם אם רק מיקום כללי, הוא יוכל לשלוח לה הודעה.
שירו והקטור -
קאס ואילידיה -
״השוגון רגיל להותיר אחריו שובל של נשמות שבורות. החברה שלכם לא מיוחדת, הגם שהסיפור נשמע עצוב״ נישידי מביטה אליהם לרגע ואז מרצינה.
״לא התכוונתי לזלזל״ היא מבהירה, ולאחר מכן מתקרבת אל אחת החיות המעוותות.
״טרוגלודיטים לא מגדלים חזירים ודובים. זה אומר שאותו הכוח מצליח להרעיל גם את ניס פרדי, ממש כפי שאתה אומר״ היא מסתובבת ומתחילה ללכת באחת, בטרם נצנוץ מתכתי תופס את תשומת ליבה. היא מתכופפת וחותכת את הפה של זאב מת באופן רחב יותר, עד שהיא מסוגלת לשלוח יד עמוקה יותר אל גרונו, ושולפת משם עיגול מתכתי.
״המושלת צריכה לדעת מזה. מהכל״ היא אוספת אליה את חתיכת המתכת, מביטה לעבר הכיוון הכללי של טוסון החדשה.
״לא התכוונתי לזלזל״ היא מבהירה, ולאחר מכן מתקרבת אל אחת החיות המעוותות.
״טרוגלודיטים לא מגדלים חזירים ודובים. זה אומר שאותו הכוח מצליח להרעיל גם את ניס פרדי, ממש כפי שאתה אומר״ היא מסתובבת ומתחילה ללכת באחת, בטרם נצנוץ מתכתי תופס את תשומת ליבה. היא מתכופפת וחותכת את הפה של זאב מת באופן רחב יותר, עד שהיא מסוגלת לשלוח יד עמוקה יותר אל גרונו, ושולפת משם עיגול מתכתי.
״המושלת צריכה לדעת מזה. מהכל״ היא אוספת אליה את חתיכת המתכת, מביטה לעבר הכיוון הכללי של טוסון החדשה.
קאס ואילידיה -
״דיברת… איתה?״ לילוואנה מרימה גבה, אך מתמודדת במהירות עם המציאות.
״פעם ראשונה שהיא טרחה לתקשר איתנו באופן ישיר. אני לא בטוחה שזה סימן חיובי. אודסיה… היא בוודאי תדע יותר״ מסכימה הסיירת, והופכת את קרני האור שבידה לאנרגיה ירוקה בצורת בז.
״תבחרי שני מקומות, אילידיה. נגדיל ככה את הסיכויים שנצליח לשלוח אליה הודעה״.
״פעם ראשונה שהיא טרחה לתקשר איתנו באופן ישיר. אני לא בטוחה שזה סימן חיובי. אודסיה… היא בוודאי תדע יותר״ מסכימה הסיירת, והופכת את קרני האור שבידה לאנרגיה ירוקה בצורת בז.
״תבחרי שני מקומות, אילידיה. נגדיל ככה את הסיכויים שנצליח לשלוח אליה הודעה״.
"אני מסכים" אומר שירו, מביט בעצב בגופות המושחתות.
"ההבדל המרכזי הוא שהפעם סא-אאגה מנצל את המצב לפגוע בכל האזורים הקרובים לאימפריה. הוא משתמש ביכולת שלו לפגוע באיזי ובשבט סלוק על מנת להחליש את בני המעמקים, ארוות' וניס-פרדי גם יחד".
"ההבדל המרכזי הוא שהפעם סא-אאגה מנצל את המצב לפגוע בכל האזורים הקרובים לאימפריה. הוא משתמש ביכולת שלו לפגוע באיזי ובשבט סלוק על מנת להחליש את בני המעמקים, ארוות' וניס-פרדי גם יחד".
שירו והקטור -
"אם התוכנית שלו רחבה יותר מארוות', הוא יעשה הכל כדי לשמור על כך חשאי. העולם לא יגיב אם הוא חושב שנלחמים רק עם ממלכה אחת שנמצאת בצפון. פלישה כוללת, לעומת זאת..." היא נותנת למילים להיתלות באוויר ומתחילה ללכת לעבר טוסון החדשה. הדרך חזרה חסרת אירועים חריגים, וכשהשלושה מגיעים לבסוף לאחוזת דה-לה נפטיס, הם רואים את קראנג ממתין בחוץ, משוחח עם שני שומרים. חצי האורק נראה טוב, יחסית למה שעברו, ומהנהן אליהם בעדינות, נפרד מהשומרים שלצידו. טוניקה קלה ולבנה מעטרת את גופו, לצד מכנסיים קצרים, על אף הקרירות הקלה באוויר.
"שירו-סנשאי, הקטור, טוב לראות שהתאוששתם כראוי" הוא שולח חצי חיוך רך, בטרם שולח את ידו אל נישידי.
"קראנג. נעים להכיר".
"גם לי" נישידי עונה בקצרה, לוחצת את היד בחופזה בטרם מיישירה מבט אל האחוזה. "המושלת בפנים?"
"המושלת בחוץ" נשמע קולה של ונדריה מאחוריהם. היא לבושה באופן מחמם יותר, פרווה ארוגה על פני שריון עור גמיש בעל מספר פיתוחים, בראשם חרבה של סואולה. "וכי למה שתהיה בפנים? היש להעניש אותה?"
"האיום אמיתי" נישידי חותכת לעניין, מתעלמת מבדיחות הדעת של ונדריה. היא שולפת את המתכת הבוהקת שלקחה מאחת הגופות ונותנת אותה בידה של המושלת - והם רואים לראשונה כי מדובר במטבע בעל סמל הרפובליקה המוטבע עליו.
"השם של קמיל בן פובאס מוטבע עליו. הוא מהעת האחרונה" נישידי מציינת, בעוד ונדריה מהנהנת קלות.
"אני רואה" משיבה ונדריה, מקפיצה בידה את המטבע. "איפה מצאת אותו?"
"בין שיניו של זאב מושחת" היא גוללת את הסיפור בקצרה, וקראנג מרים גבה, מתרשם.
"הצלחת להבחין בנצנוץ מתכת בין שיניו של זאב אחד, ועוד בין חיות רבות אחרות?"
"נישידי זכתה להכשרה מיוחדת. אל תזלזל בדם-דרקון" ונדריה מצקצקת בלשונה.
"כמובן, מעולם לא התכוונתי-"
"אני צוחקת, אני צוחקת. אני מבינה למה אתה והקטור חברים טובים" היא נאנחת בחיוך סלחני, מושכת בכתפיה ומרצינה מעט, מכחכחת בגרונה. "יש לנו שתי אפשרויות, אם כך - הרפובליקה משחקת תפקיד מאחורי הקלעים, או שמישהו מהשיירה של נומוס ד'אמיל נטרף לאחרונה".
"או מטייל פשוט" מציינת נישידי, "אך זה פחות סביר. אם מישהו מבקר בניס פרדי, זה באביב או בקיץ. פחות בסתיו".
"בפרט בסתיו קריר שכזה" המושלת מחבקת את עצמה לרגע קט כדי להתחמם, אף שנראה שהקור לא מטריד כהוא זה את השאר.
"תרצי שנלך לחקור אותו?"
"בשביל מה? הוא יכחיש או ידרוש תשלום כדי לדבר, ובמילא סביר להניח שישקר לנו. הוא ממשפחת ד'אמיל, להזכירך. הם והרפובליקה הינם אחד, הוא לא יעשה דבר כדי לפגוע בה" מציינת ונדריה במשיכת כתפיים. "אני אומרת שצריך לפנות לפרנואיד ההוא".
"את אומרת את זה סתם כי הוא טיפוס מעניין עבורך, גבירתי" נישידי משיבה בקוצר רוח.
"הכל נכון, אבל להזכירך, הוא טען בתוקף שכת כלשהי מהרפובליקה ניסתה לחטוף אותו ואת אשתו. אולי זה קשור".
"הוא אמר את זה כדי לזכות במגורים בחינם, גברתי".
"אף אחד לא לקח את הבית ההוא במילא" ונדריה מביטה לרגע לעבר היישוב. "אני אומרת שתלכו ותנסו לגלות יותר על מה אירע שם. אני אקדים את הפגישה עם שבט ריוסנה, נצא לדרכנו בעוד שעתיים".
"לא כדאי לעדכן אותם מראש?" מציע קראנג.
"הם יחיו" ונדריה קופצת קלות כשהיא מתחילה לצעוד משם, בטרם מוסיפה הערה נבונה אחרונה.
"אגב, המתמחה שלכם מהרפובליקה. אולי הוא יודע משהו. תבררו, ונצא בעוד שעתיים".
"אני אדבר עם מר מאוריציו, ברשותכם. יש לנו הכנות אבטחה אחרות שעלי לדאוג להן, כך שאני במילא צריכה להישאר באחוזה עד היציאה" נישידי מהנהת אליהם בקצרה, לא מחכה לאישור. "הבית של הפרנואיד נמצא ממש בקצה ההתיישבות, על יד השביל המוביל ליער הכמרים. הדלת הקדמית שלו עדיין חרוכה, הוא כמעט נשרף לפני-"
"מספר שנים" קראנג משלים את המשפט, מבטו הופך לקודר באחת.
"אני מכיר את הבית. אוביל אותם".
נישידי רושמת זאת לעצמה במוחה, בבירור מתעניינת, אך בוחרת לתעדף את שאר המשימות. היא מהנהנת קלות, מסתובבת ונכנסת אל האחוזה.
קראנג מביט בשירו-סנשאי ובהקטור בדממה, משלב את ידיו ברצינות תהומית. הוא נראה אבוד במחשבות.
"שירו-סנשאי, הקטור, טוב לראות שהתאוששתם כראוי" הוא שולח חצי חיוך רך, בטרם שולח את ידו אל נישידי.
"קראנג. נעים להכיר".
"גם לי" נישידי עונה בקצרה, לוחצת את היד בחופזה בטרם מיישירה מבט אל האחוזה. "המושלת בפנים?"
"המושלת בחוץ" נשמע קולה של ונדריה מאחוריהם. היא לבושה באופן מחמם יותר, פרווה ארוגה על פני שריון עור גמיש בעל מספר פיתוחים, בראשם חרבה של סואולה. "וכי למה שתהיה בפנים? היש להעניש אותה?"
"האיום אמיתי" נישידי חותכת לעניין, מתעלמת מבדיחות הדעת של ונדריה. היא שולפת את המתכת הבוהקת שלקחה מאחת הגופות ונותנת אותה בידה של המושלת - והם רואים לראשונה כי מדובר במטבע בעל סמל הרפובליקה המוטבע עליו.
"השם של קמיל בן פובאס מוטבע עליו. הוא מהעת האחרונה" נישידי מציינת, בעוד ונדריה מהנהנת קלות.
"אני רואה" משיבה ונדריה, מקפיצה בידה את המטבע. "איפה מצאת אותו?"
"בין שיניו של זאב מושחת" היא גוללת את הסיפור בקצרה, וקראנג מרים גבה, מתרשם.
"הצלחת להבחין בנצנוץ מתכת בין שיניו של זאב אחד, ועוד בין חיות רבות אחרות?"
"נישידי זכתה להכשרה מיוחדת. אל תזלזל בדם-דרקון" ונדריה מצקצקת בלשונה.
"כמובן, מעולם לא התכוונתי-"
"אני צוחקת, אני צוחקת. אני מבינה למה אתה והקטור חברים טובים" היא נאנחת בחיוך סלחני, מושכת בכתפיה ומרצינה מעט, מכחכחת בגרונה. "יש לנו שתי אפשרויות, אם כך - הרפובליקה משחקת תפקיד מאחורי הקלעים, או שמישהו מהשיירה של נומוס ד'אמיל נטרף לאחרונה".
"או מטייל פשוט" מציינת נישידי, "אך זה פחות סביר. אם מישהו מבקר בניס פרדי, זה באביב או בקיץ. פחות בסתיו".
"בפרט בסתיו קריר שכזה" המושלת מחבקת את עצמה לרגע קט כדי להתחמם, אף שנראה שהקור לא מטריד כהוא זה את השאר.
"תרצי שנלך לחקור אותו?"
"בשביל מה? הוא יכחיש או ידרוש תשלום כדי לדבר, ובמילא סביר להניח שישקר לנו. הוא ממשפחת ד'אמיל, להזכירך. הם והרפובליקה הינם אחד, הוא לא יעשה דבר כדי לפגוע בה" מציינת ונדריה במשיכת כתפיים. "אני אומרת שצריך לפנות לפרנואיד ההוא".
"את אומרת את זה סתם כי הוא טיפוס מעניין עבורך, גבירתי" נישידי משיבה בקוצר רוח.
"הכל נכון, אבל להזכירך, הוא טען בתוקף שכת כלשהי מהרפובליקה ניסתה לחטוף אותו ואת אשתו. אולי זה קשור".
"הוא אמר את זה כדי לזכות במגורים בחינם, גברתי".
"אף אחד לא לקח את הבית ההוא במילא" ונדריה מביטה לרגע לעבר היישוב. "אני אומרת שתלכו ותנסו לגלות יותר על מה אירע שם. אני אקדים את הפגישה עם שבט ריוסנה, נצא לדרכנו בעוד שעתיים".
"לא כדאי לעדכן אותם מראש?" מציע קראנג.
"הם יחיו" ונדריה קופצת קלות כשהיא מתחילה לצעוד משם, בטרם מוסיפה הערה נבונה אחרונה.
"אגב, המתמחה שלכם מהרפובליקה. אולי הוא יודע משהו. תבררו, ונצא בעוד שעתיים".
"אני אדבר עם מר מאוריציו, ברשותכם. יש לנו הכנות אבטחה אחרות שעלי לדאוג להן, כך שאני במילא צריכה להישאר באחוזה עד היציאה" נישידי מהנהת אליהם בקצרה, לא מחכה לאישור. "הבית של הפרנואיד נמצא ממש בקצה ההתיישבות, על יד השביל המוביל ליער הכמרים. הדלת הקדמית שלו עדיין חרוכה, הוא כמעט נשרף לפני-"
"מספר שנים" קראנג משלים את המשפט, מבטו הופך לקודר באחת.
"אני מכיר את הבית. אוביל אותם".
נישידי רושמת זאת לעצמה במוחה, בבירור מתעניינת, אך בוחרת לתעדף את שאר המשימות. היא מהנהנת קלות, מסתובבת ונכנסת אל האחוזה.
קראנג מביט בשירו-סנשאי ובהקטור בדממה, משלב את ידיו ברצינות תהומית. הוא נראה אבוד במחשבות.
שירו והקטור-
הקטור משועשע מחילופי הדברים. הוא התגעגע לבת דודתה ולשטויות שלה, בעיקר עכשיו כשכובד האירועים האחרונים יושב על ליבו.
"ומה שמו של אותו האדם?" שואל הקטור, הוא לא הולך לדפוק בדלת ולבקש את הפרנואיד. האביר מופתע מדבריו של קראנג שכן הוא מבין מה קרה באותו הבית. יש רק סיבה אחת שקראנג היה בניס פרדי בעברו והקטור מבין מה המשמעות של הבית. "אינך חייב לבוא עימנו קראנג, נוכל למצוא את המאחז בעצמנו. תוכל לסייע ללוקרשיוס ואנאבל להתארגן לפגישה, לו והם חפצים לבוא".
"ומה שמו של אותו האדם?" שואל הקטור, הוא לא הולך לדפוק בדלת ולבקש את הפרנואיד. האביר מופתע מדבריו של קראנג שכן הוא מבין מה קרה באותו הבית. יש רק סיבה אחת שקראנג היה בניס פרדי בעברו והקטור מבין מה המשמעות של הבית. "אינך חייב לבוא עימנו קראנג, נוכל למצוא את המאחז בעצמנו. תוכל לסייע ללוקרשיוס ואנאבל להתארגן לפגישה, לו והם חפצים לבוא".
"מה הרפובליקה תרוויח אם היא משתפת פעולה עם האימפריה? האם היא רוצה אולי את אדמות טוסון החדשה וניס פרדי?" תוהה שירו-סנשאי בקול.
"אפשר לשאול מי הוא ה'פרנואיד'?" שואל דם הדרקון את נישידי לפני שזו הולכת.
"אפשר לשאול מי הוא ה'פרנואיד'?" שואל דם הדרקון את נישידי לפני שזו הולכת.
שירו והקטור -
"לא פגשתי בו בעצמי" מציינת דמת הדרקון. "אם הייתי פוגשת, הוא לא היה עוזב את טוסון החדשה בחיים. הוא החליט לפרוץ לאחוזתה של המושלת כדי 'לברר אם היא חלק מהקנונייה', כדבריו".
"הוא לא הסכים לומר את השם שלו, אבל אמרתי שאעזור לאשתו ההרה. בחור אינטנסיבי, מה אני אעשה? אשמתה של אשתו?" קוראת ונדריה מרחוק בעודה הולכת, מרימה את ידה לפטירת הנושא. נישידי עוזבת גם היא, וכך השלושה נותרים לבדם.
"אוביל אתכם לשם. זה המעט שאני יכול לעשות. לאחר מכן אשוב אל בני המלוכה - הם צריכים לבוא איתנו, לא ניתן להשאיר אותם כאן" פוסק קראנג בקצרנות, ובשתיקה כבדה מתחיל להוביל את השניים ברחבי טוסון החדשה. החיים בהתיישבות ממשיכים להציץ מכל פינה - עגלות מלאות בחציר, פירות וגזעי עצים עושות את דרכן ברחבי הדרך הסלולה; חיות משק גועות בעצלתיים, תחומות באמצעות גדרות עץ שלצד חלק מהבתים, מסמלות שההתיישבות עוד לא התנתקה משורשיה הכפריים; ילדים מתרוצצים אחרי השלושה, רודפים אחרים וקופצים בעניין למראה הדמויות המשונות, בעוד חלק מהמבוגרים - סוחרים ופשוטי עם כאחד - קדים לשלום לאחר שהם מזהים את סמל השריון של הקטור.
בקצה טוסון החדשה, בחלק המזרחי ביותר, שוכן בית מבודד מעט מהשאר. הוא לא רחוק מדי - למעשה, מרחקו מהשאר כמעט זהה - אך הוא בכל זאת זוכה לאווירה מבודדת. הילדים מפסיקים לעקוב אחריהם, העגלות נעלמות מעין, ולרגע זה נראה שאפילו הציפורים והמכרסמים הקטנים המתרוצצים בשאר היישוב מדירים את רגליהם מן המקום.
ממול להם נמצא בית קטן, בעל דלת אדומה וארובה מלאת סדקים. החלק הקדמי שלו חרוך במעט, אף שבבירור נעשו עבודות אחרונות לתקנו, וכשהם מתקרבים ניכר שהחליפו לגמרי את הצירים, כמו גם התקינו שלושה מנעולים נוספים. מעקה קטן הותקן משני צידי הדלת, לסייע בעלייה במדרגה הקטנה המובילה אל הבית. חרך קטן ומלבני, במרכז הדלת, מאפשר להביט בבטחה יחסית במבקרים. השניים מביטים רגע ארוך בדלת, ורואים שהיא נחרכה אך לאחרונה - כאילו היה חשוב למתגורר בבית לתקן אותו כיאות ולאחר מכן לשרוף אותה מעט, כדי להותיר את הרושם כלפי חוץ ששום דבר לא השתנה. בכל מקרה, ברור לכל שמדובר בעבודת נגרות מצוינת, של אומן המנוסה בעבודת כפיים.
קראנג מביט מרחוק בשביל המוביל אל הבית, נושם עמוקות, עיניו מתמקדות בדלת בדממה כבדה. לרגע, כאילו קל לראות את המשקל העצום שהוא נושא על ליבו, את החרטה האדירה בעיניו.
"אני כאן. מגבה אתכם" הוא מכריח את עצמו לדבר, לא נע קדימה אך מאפשר להם להתקרב, אם ירצו. הם רואים זאת בעיניו - הוא חייב לדעת מי מצליח להתגורר כאן, לקיים סוג של חיים, לאחר כל השנים הללו. הוא חייב לדעת.
"הוא לא הסכים לומר את השם שלו, אבל אמרתי שאעזור לאשתו ההרה. בחור אינטנסיבי, מה אני אעשה? אשמתה של אשתו?" קוראת ונדריה מרחוק בעודה הולכת, מרימה את ידה לפטירת הנושא. נישידי עוזבת גם היא, וכך השלושה נותרים לבדם.
"אוביל אתכם לשם. זה המעט שאני יכול לעשות. לאחר מכן אשוב אל בני המלוכה - הם צריכים לבוא איתנו, לא ניתן להשאיר אותם כאן" פוסק קראנג בקצרנות, ובשתיקה כבדה מתחיל להוביל את השניים ברחבי טוסון החדשה. החיים בהתיישבות ממשיכים להציץ מכל פינה - עגלות מלאות בחציר, פירות וגזעי עצים עושות את דרכן ברחבי הדרך הסלולה; חיות משק גועות בעצלתיים, תחומות באמצעות גדרות עץ שלצד חלק מהבתים, מסמלות שההתיישבות עוד לא התנתקה משורשיה הכפריים; ילדים מתרוצצים אחרי השלושה, רודפים אחרים וקופצים בעניין למראה הדמויות המשונות, בעוד חלק מהמבוגרים - סוחרים ופשוטי עם כאחד - קדים לשלום לאחר שהם מזהים את סמל השריון של הקטור.
בקצה טוסון החדשה, בחלק המזרחי ביותר, שוכן בית מבודד מעט מהשאר. הוא לא רחוק מדי - למעשה, מרחקו מהשאר כמעט זהה - אך הוא בכל זאת זוכה לאווירה מבודדת. הילדים מפסיקים לעקוב אחריהם, העגלות נעלמות מעין, ולרגע זה נראה שאפילו הציפורים והמכרסמים הקטנים המתרוצצים בשאר היישוב מדירים את רגליהם מן המקום.
ממול להם נמצא בית קטן, בעל דלת אדומה וארובה מלאת סדקים. החלק הקדמי שלו חרוך במעט, אף שבבירור נעשו עבודות אחרונות לתקנו, וכשהם מתקרבים ניכר שהחליפו לגמרי את הצירים, כמו גם התקינו שלושה מנעולים נוספים. מעקה קטן הותקן משני צידי הדלת, לסייע בעלייה במדרגה הקטנה המובילה אל הבית. חרך קטן ומלבני, במרכז הדלת, מאפשר להביט בבטחה יחסית במבקרים. השניים מביטים רגע ארוך בדלת, ורואים שהיא נחרכה אך לאחרונה - כאילו היה חשוב למתגורר בבית לתקן אותו כיאות ולאחר מכן לשרוף אותה מעט, כדי להותיר את הרושם כלפי חוץ ששום דבר לא השתנה. בכל מקרה, ברור לכל שמדובר בעבודת נגרות מצוינת, של אומן המנוסה בעבודת כפיים.
קראנג מביט מרחוק בשביל המוביל אל הבית, נושם עמוקות, עיניו מתמקדות בדלת בדממה כבדה. לרגע, כאילו קל לראות את המשקל העצום שהוא נושא על ליבו, את החרטה האדירה בעיניו.
"אני כאן. מגבה אתכם" הוא מכריח את עצמו לדבר, לא נע קדימה אך מאפשר להם להתקרב, אם ירצו. הם רואים זאת בעיניו - הוא חייב לדעת מי מצליח להתגורר כאן, לקיים סוג של חיים, לאחר כל השנים הללו. הוא חייב לדעת.
שירו מנופף לילדים שעוברים לידם, מחייך קלות כשהוא מביט באזור הכפרי הרגוע. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שנתקל בסביבה כזו - מאז ואת' בעצם.
כשהשלושה מגיעים לבית דם הדרקון מביט בהשתאות בדלת, מעריך את המאמץ שנעשה על מנת לגרום לה להיראות כה... מוזנחת, פגועה. הוא ניגש, מעט בהיסוס, ונוקש עליה קלות.
כשהשלושה מגיעים לבית דם הדרקון מביט בהשתאות בדלת, מעריך את המאמץ שנעשה על מנת לגרום לה להיראות כה... מוזנחת, פגועה. הוא ניגש, מעט בהיסוס, ונוקש עליה קלות.
IN
אילידיה שותקת, חושבת על אחותה, איפה היא תהיה... היא לא יכולה שלא לחשוב על אחותה ולא להתעצבן טיפה, אבל זה נכבה מהר כאשר היא מנסה להבין את שילוב כל הדברים. הדאגה המוזרה שאודסיה הפגינה במעבדה, היחס למשפחה, העובדה כי היא הגיעה לריוסנה והשאירה אותם שם להתרפא...
אודסיה, על אף שנבחרה על ידי הארץ העתיקה- לפחות כך אילידיה האמינה- נוטרת טינה לאביהן. היא לא תתקרב לאף מקום הקשור לדונדיגות או לאלפים עצמם. היא גם לא יכולה להתרחק עד כדי כך, למרות שהאמצעי שאיפשר לה להגיע לכאן... הוא תעלומה בפני עצמו. ולכן... היא חושבת על טוסון החדשה, אם רק שירו-סנשאי והקטור לא היו שם. היא בבירור לא תרצה אותם מפריעים לתוכניות שלה, אבל ייתכן שהיא סומכת על כישרונותיה כדי לחמוק מהם.
"טוסון החדשה" זהו ההימור הראשון.
אבל אם היא רוצה להישאר בטוחה, ואין לה אמצעי לחזור לארוות'... היא תצטרך להתחבא. אין שום מקום נסתר בניס פרדי, אילידיה יודעת זאת, לא משנה לאן היא הלכה הארץ הזו... היא הרגישה אותה מסביב, ולכן היא ברחה בילדותה לארוות'. כל מקום הוא תחת מבט האלפים או הדונדיגה, או לפחות כך היא הרגישה. אבל יש דבר מה שהיא יודעת עכשיו שהיא לא ידעה כילדה- יש דונדיגה אחת שנעדרת מניס פרדי. דונדיגה אחת שעל האזור בו היא נמצאת, אין אף אחד שמפקח חוץ מהטדאייג עצמו...
"ו... ערש האלים, אם אתה יודע כיצד להגיע לשם" היא מהמרת, יודעת שהמיקום שהיא יודעת לערש הוא שקרי- אבל תוהה אם אולי קאס בזמנו בארץ למד את הסוד הזה של ניס פרדי.
ואז עולה בראשה דבריה של שות'-גוראג.
את הילדה שחמקה. הנפש שניצלה מהקרבה. את ההבדל, הניגוד, החולשה.
ולמוחה של אילידיה מתגנבת מחשבה מטרידה ומפחידה שהיא לא מסוגלת לתפוס לחלוטין. אם היא הילדה שחמקה... מה אודסיה?
אילידיה שותקת, חושבת על אחותה, איפה היא תהיה... היא לא יכולה שלא לחשוב על אחותה ולא להתעצבן טיפה, אבל זה נכבה מהר כאשר היא מנסה להבין את שילוב כל הדברים. הדאגה המוזרה שאודסיה הפגינה במעבדה, היחס למשפחה, העובדה כי היא הגיעה לריוסנה והשאירה אותם שם להתרפא...
אודסיה, על אף שנבחרה על ידי הארץ העתיקה- לפחות כך אילידיה האמינה- נוטרת טינה לאביהן. היא לא תתקרב לאף מקום הקשור לדונדיגות או לאלפים עצמם. היא גם לא יכולה להתרחק עד כדי כך, למרות שהאמצעי שאיפשר לה להגיע לכאן... הוא תעלומה בפני עצמו. ולכן... היא חושבת על טוסון החדשה, אם רק שירו-סנשאי והקטור לא היו שם. היא בבירור לא תרצה אותם מפריעים לתוכניות שלה, אבל ייתכן שהיא סומכת על כישרונותיה כדי לחמוק מהם.
"טוסון החדשה" זהו ההימור הראשון.
אבל אם היא רוצה להישאר בטוחה, ואין לה אמצעי לחזור לארוות'... היא תצטרך להתחבא. אין שום מקום נסתר בניס פרדי, אילידיה יודעת זאת, לא משנה לאן היא הלכה הארץ הזו... היא הרגישה אותה מסביב, ולכן היא ברחה בילדותה לארוות'. כל מקום הוא תחת מבט האלפים או הדונדיגה, או לפחות כך היא הרגישה. אבל יש דבר מה שהיא יודעת עכשיו שהיא לא ידעה כילדה- יש דונדיגה אחת שנעדרת מניס פרדי. דונדיגה אחת שעל האזור בו היא נמצאת, אין אף אחד שמפקח חוץ מהטדאייג עצמו...
"ו... ערש האלים, אם אתה יודע כיצד להגיע לשם" היא מהמרת, יודעת שהמיקום שהיא יודעת לערש הוא שקרי- אבל תוהה אם אולי קאס בזמנו בארץ למד את הסוד הזה של ניס פרדי.
ואז עולה בראשה דבריה של שות'-גוראג.
את הילדה שחמקה. הנפש שניצלה מהקרבה. את ההבדל, הניגוד, החולשה.
ולמוחה של אילידיה מתגנבת מחשבה מטרידה ומפחידה שהיא לא מסוגלת לתפוס לחלוטין. אם היא הילדה שחמקה... מה אודסיה?
שירו והקטור -
אילידיה וקאס -
הם שומעים תנועה כבדה עמומה מכיוון הבית, כאילו מישהו מגושם משתדל לנוע באיטיות ובזהירות. שירו-סנשאי מצמיד את אוזנו לדלת, ומצליח לשמוע נשימות מהוסות מהעבר השני. הן לא מפוחדות - לא בדיוק - אבל הן כן לחוצות במידת מה. הדלת עצמה לא נפתחת, והעינית לא זזה ממקומה.
אילידיה וקאס -
שתי החיות נשלחות הלאה, כל אחת לדרכה.
"אם היא באמת בטוסון החדשה, ייתכן ונוכל לשאול את המושלת כשהיא תגיע לשבט ריוסנה. אולי הקטור, שירו-סנשאי או קראנג ראו אותה... ואולי המלכה, למרות שזה פחות סביר" מציינת לילוואנה. היא מחווה קדימה בראשה, בוחנת שהם מוכנים ליציאה, והחמישה מתחילים להתקדם בחזרה אל שבט ריוסנה.
הם מקימים מחנה, שכן הדרך לוקחת יותר מיממה, גם בקצב הליכה מהיר ביותר. לילוואנה אוספת עצים למדורה, אילידיה מדליקה את האש, וקאס והינשודובים צדים מספר ארנבות לכולם. הבשר מתבשל באיטיות בשעה שהם מתקבצים סביב האש, הרוחות הקרירות של הסתיו כבר מורגשות למדי. קאס שם לב שהאש לא מרגישה חמימה עבורו כמו בפעמים שעברות, אף שהוא לא בטוח אם הוא מדמיין זאת. לילוואנה עוטפת את ברכיה בידיה, מביטה אל הלהבות בדממה מספר רגעים ארוכים.
"איך ידעת שזאת הארץ העתיקה?" היא שואלת את קאס לבסוף, וכשהוא מחווה בראשו בחוסר הבנה, מחדדת את השאלה, ממשיכה להביט באש.
"מי שמדברת איתך. שלקחה את הצורה של סאולד. איך ידעת שזאת היא ולא שות'-גוראג, לדוגמה? זה משהו ש... חשת? משהו שהרגשת? או שפשוט ידעת את זה כי אתה מורגל בארץ העתיקה? מעין דחף פנימי?"
"אם היא באמת בטוסון החדשה, ייתכן ונוכל לשאול את המושלת כשהיא תגיע לשבט ריוסנה. אולי הקטור, שירו-סנשאי או קראנג ראו אותה... ואולי המלכה, למרות שזה פחות סביר" מציינת לילוואנה. היא מחווה קדימה בראשה, בוחנת שהם מוכנים ליציאה, והחמישה מתחילים להתקדם בחזרה אל שבט ריוסנה.
הם מקימים מחנה, שכן הדרך לוקחת יותר מיממה, גם בקצב הליכה מהיר ביותר. לילוואנה אוספת עצים למדורה, אילידיה מדליקה את האש, וקאס והינשודובים צדים מספר ארנבות לכולם. הבשר מתבשל באיטיות בשעה שהם מתקבצים סביב האש, הרוחות הקרירות של הסתיו כבר מורגשות למדי. קאס שם לב שהאש לא מרגישה חמימה עבורו כמו בפעמים שעברות, אף שהוא לא בטוח אם הוא מדמיין זאת. לילוואנה עוטפת את ברכיה בידיה, מביטה אל הלהבות בדממה מספר רגעים ארוכים.
"איך ידעת שזאת הארץ העתיקה?" היא שואלת את קאס לבסוף, וכשהוא מחווה בראשו בחוסר הבנה, מחדדת את השאלה, ממשיכה להביט באש.
"מי שמדברת איתך. שלקחה את הצורה של סאולד. איך ידעת שזאת היא ולא שות'-גוראג, לדוגמה? זה משהו ש... חשת? משהו שהרגשת? או שפשוט ידעת את זה כי אתה מורגל בארץ העתיקה? מעין דחף פנימי?"
שירו והקטור-
"האם תוכל לקבל את פנינו? אנוכי הקטור דה לה נפטיס ועימי חבר העונה לשם שירו-סנשאי. יש לנו עניין שבת דודתי אומרת שתוכל לסייע בו. אנא, תטיב עימנו, אין בכוונתנו לרע" אומר הקטור בהצהרת כוונות, אם כי הוא מניח שהדבר לא באמת ירגיע את האיש שבפנים.
META
דיפלומטיה: 14+14=28.
META
דיפלומטיה: 14+14=28.
עריכה אחרונה:
שירו והקטור -
השניים שומעים צעד מהוסס אחד אחורה, ולאחר מכן צעד מהוסס אף יותר בחזרה קדימה. החרך בחלקה העליון של הדלת נפתח לבסוף, וזוג עיניים ירוקות מביט בשניהם בדממה, כאילו מצפה מהם להרחיב.
"חשבתי בהתחלה שזו היא." קאס עונה, בוחש מעט במדורה עם ענף, "שהיא מנסה לתמרן אותי. אבל היא פשוט לא הרגישה אפלה. היא הייתה כמו אור בחשיכה. עמום מאוד, אבל עדייר אור." יש הפסקה קצרה בין המשפט הזה לבא אחריו כשקאס מהרהר במצב. לא היה לו את הזמן, את הפריווילגיה, לחשוב יותר מדי קודם. אבל עכשיו... "זה לא משנה." הוא מחליט, "היא הציעה לי כוח. כוח להביס את האפלה. וכוח זה מה שהייתי צריך. אנחנו מתמודדים נגד פוליטיקאי חלק לשון שמצליח לתמרן את כולם אפילו כשהוא תקוע בהילה של נר אמת. נגד צבא של טרוגלודיטים מעוותים. נגד אדם מעוות לא פחות, שהשנאה הפכה אותו לעריץ. ונגד קנאי שמשחית נשמות להנאתו. אנחנו לא במצב שבו אנחנו יכולים לסרב לכוח, גם אם יש בו סיכון, כל עוד יש סיכוי טוב שהוא יציל אותנו-" הוא נעצר, מתקן את עצמו. "-את העולם."
אילידיה וקאס -
"ומה איתנו, באמת?" היא שואלת בשקט, אך לא באמת מצפה לתשובה. "איך אפשר לחזור לאחר מכן למה שהיה? ראינו ועברנו כל כך הרבה. פעם, לפני שנים, חשבתי שיום יגיע ואמצא את עצמי בניס פרדי. לפחות לביקור כזה או אחר, להבין קצת מהעבר האבוד שלי. אני פה, וזה מרגיש כמו מחווה ריקה למי שהייתי פעם. לבית שחיפשתי אחרי שבת'אני מתה" היא מהדקת את אחיזתה ברגליה, נושמת עמוקות.
"זה לא מטריף אתכם? שאין לנו בית אמיתי לחזור אליו? דיברתי על זה עם קראנג והוא השיב בציניות שהוא פטור מלחשוב על כך בגלל המחלה שלו, ושהוא רואה בכך חסד קטן. בזמנו זה נשמע לי נחרץ מדי, אבל חלק בי מבין אותו. ה... דבר הזה, כל המסע הזה... הוא גבה מאיתנו את כל מה שהיה לנו בעבר".
"זה לא מטריף אתכם? שאין לנו בית אמיתי לחזור אליו? דיברתי על זה עם קראנג והוא השיב בציניות שהוא פטור מלחשוב על כך בגלל המחלה שלו, ושהוא רואה בכך חסד קטן. בזמנו זה נשמע לי נחרץ מדי, אבל חלק בי מבין אותו. ה... דבר הזה, כל המסע הזה... הוא גבה מאיתנו את כל מה שהיה לנו בעבר".
שירו מביט בעיניים שנגלות לפניו בהיסוס, אבל מכחכח בגרונו ומתחיל לדבר.
"שמענו שאתה מבין ברפובליקה ובמעשיה כאן, ורצינו לדעת מה אתה יודע עליה? כמה היא מעורבת בדברים שמתרחשים כאן, האם קרו דברים מוזרים בזמן האחרון שקשורים אליה?"
Meta
דיפלומטיה: 9+7=16
"שמענו שאתה מבין ברפובליקה ובמעשיה כאן, ורצינו לדעת מה אתה יודע עליה? כמה היא מעורבת בדברים שמתרחשים כאן, האם קרו דברים מוזרים בזמן האחרון שקשורים אליה?"
Meta
דיפלומטיה: 9+7=16
עריכה אחרונה:
שירו והקטור -
העינית נסגרת באחת, ולרגע נראה שאיש לא עומד לדבר איתם. לפתע, הדלת נפתחת באחת, ומאחוריה עומדת אישה צעירה בהריון מתקדם. שערה שחור וארוך, נופל על כתפיה, ושרשרת שיער מיוחדת אוספת את שיערה בחלקו העליון של ראשה - פשוט אך אלגנטי, ויפה באופן מקומי שכזה. היא לובשת שמלה פשוטה, בצבע חום-בורדו, ואוחזת במעקה שנבנה במיוחד עבורה, מחובר לקיר. עיניה ירוקות באופן שמשתווה אפילו לעלה הירוק ביותר בניס פרדי, אך הן רכות במידת מה, כאילו עייפות נכנסה אליהן בתקופה האחרונה.
"הרפובליקה הייתה שולחת מישהו חלקלק יותר ממך. אתה בקושי רוצה להיות פה ולהטריד אותי, הדיבור שלך מגומגם ולא בטוח בעצמו" היא מציינת, ולאחר מכן מהנהנת קלות, שפתיה נמתחות לחצי חיוך עדין.
"זאת מחמאה. אבל זה לא אומר שאני סומכת עליכם. מה המושלת רוצה? הבנתי שהיא ובעלי לא נפרדו בתנאים... שיתופיים" היא עוצרת אנחה, אך לא ברור שהתסכול מופנה כלפי ונדריה עצמה.
"הרפובליקה הייתה שולחת מישהו חלקלק יותר ממך. אתה בקושי רוצה להיות פה ולהטריד אותי, הדיבור שלך מגומגם ולא בטוח בעצמו" היא מציינת, ולאחר מכן מהנהנת קלות, שפתיה נמתחות לחצי חיוך עדין.
"זאת מחמאה. אבל זה לא אומר שאני סומכת עליכם. מה המושלת רוצה? הבנתי שהיא ובעלי לא נפרדו בתנאים... שיתופיים" היא עוצרת אנחה, אך לא ברור שהתסכול מופנה כלפי ונדריה עצמה.
IN
אילידיה שותקת, יודעת שהיא הולכת לומר את הדבר הלא נכון לסיטואציה הזו, רואה את המצב שלילוואנה נמצאת בו. אבל בסופו של דבר, השתיקה המביכה שנוצרת מנצחת, והיא עונה בקול מריר לדבריה.
"אני מסרבת להלל את העבר הזה" היא אומרת בקול ציני "גבה מאיתנו הכול? מה היה לנו לפני כן? ראיתי את שבט ריוסנה, את הריקנות של דברי העידוד של אמא שלי. ראיתי את השקרים שהובילו את האקדמיה, אלו שסא-אאגה מחק בפניי, ורק הראו לי שלא רק שנכשלתי- אלא הוכוונתי לכישלון מהרגע הראשון. עמדנו בפני העבר שלנו..." היא חושבת על מות אמו של קאס, וכל הזעם שהוא מרגיש, וגם על היחס הנורא שלילוואנה ספגה מהריבון, אבל היא לא צריכה לומר זאת בקול "...וגילינו שאנחנו חסרי כוח להילחם, חסרי כוח לשנות מספיק, ועדיין נלחמנו" אומרת אילידיה.
"גם שירו-סנשאי ראה זאת, ראה את המאסטר שלו נופל והוא לא יכל לעשות כנגד זה דבר. והקטור ראה זאת כשהריבון ריסק את ראשה של אושגה, לא משנה כמה הוא נלחם" אילידיה כעת מתקדמת בראש, מעדיפה לא להסתכל כיצד מה שהיא אומרת גורם לחבריה להרגיש, כי היא אומרת דברים קשים.
"פעם חשבתי שהמקום בו ארגיש בנוח זה הפינה שלי בביצות, כשעסקתי באלכימיה, כשפרשתי מקרבות, אבל זו הייתה פשוט תבוסה..." היא אומרת "...המקום בו הרגשתי אמיתית, היה תחת השפעת הקסם שנועד בדיוק לזה, בנר האמת, אתם לצידי, עומדים מול החלאה המקושקשת. המסע הזה נותן לנו את הכוח להילחם, אפילו לנקום. אני לא מאמינה שאני אומרת זאת, אבל אני יכולה להבין את איזי ואת הזעם שלה" היא חושבת אם לפני שנה היא הייתה יכולה לדמיין שהיא תמצא עצמה מזדהה עם טרוגלודיטית.
"אבל אנחנו לא כמוהם, אנחנו לא נותנים לזעם לכלות כלהבה את כל מה שנותר מאיתנו" היא לא אומרת את השם השני, אבל לכולם ברור על מי היא מדברת "אנחנו נלחמים אפילו בזעם והשנאה עצמם. וכעת, אנחנו הולכים ביניהם, בין אלו שעד לפני זמן קצר היו הרים שלא יכולנו לגבור עליהם, שהרסו את חיינו מבלי שיכולנו להגיב. במקום לברוח, אנחנו דוחפים אותם הצידה, לוקחים את מקומנו" היא חושבת על תיאוריית הרסיסים, ועל הדרך בא נוצר מישור החומר, זה נשמע כמו דימוי לא רע.
"ניסשאר אארנה" היא מצטטת מילים בשפה שלא ציפיתם לשמוע- ענקית.
"רצים עם זאבים" היא מאמצת את הכינוי שקושאן נתן לה, לקרב שלהם. והיא מרגישה נחישות מסוימת מתגשמת בה, גם אם היא יודעת שבניגוד לקאס וללילוואנה- עבורה השחרור מהעבר הוא הקל ביותר. העבר השמח היחיד שהיא זוכרת... זה כילדה כה קטנה, לצידה של אודסיה... וגם בקיום של העבר הזה היא מפקפקת.
אילידיה שותקת, יודעת שהיא הולכת לומר את הדבר הלא נכון לסיטואציה הזו, רואה את המצב שלילוואנה נמצאת בו. אבל בסופו של דבר, השתיקה המביכה שנוצרת מנצחת, והיא עונה בקול מריר לדבריה.
"אני מסרבת להלל את העבר הזה" היא אומרת בקול ציני "גבה מאיתנו הכול? מה היה לנו לפני כן? ראיתי את שבט ריוסנה, את הריקנות של דברי העידוד של אמא שלי. ראיתי את השקרים שהובילו את האקדמיה, אלו שסא-אאגה מחק בפניי, ורק הראו לי שלא רק שנכשלתי- אלא הוכוונתי לכישלון מהרגע הראשון. עמדנו בפני העבר שלנו..." היא חושבת על מות אמו של קאס, וכל הזעם שהוא מרגיש, וגם על היחס הנורא שלילוואנה ספגה מהריבון, אבל היא לא צריכה לומר זאת בקול "...וגילינו שאנחנו חסרי כוח להילחם, חסרי כוח לשנות מספיק, ועדיין נלחמנו" אומרת אילידיה.
"גם שירו-סנשאי ראה זאת, ראה את המאסטר שלו נופל והוא לא יכל לעשות כנגד זה דבר. והקטור ראה זאת כשהריבון ריסק את ראשה של אושגה, לא משנה כמה הוא נלחם" אילידיה כעת מתקדמת בראש, מעדיפה לא להסתכל כיצד מה שהיא אומרת גורם לחבריה להרגיש, כי היא אומרת דברים קשים.
"פעם חשבתי שהמקום בו ארגיש בנוח זה הפינה שלי בביצות, כשעסקתי באלכימיה, כשפרשתי מקרבות, אבל זו הייתה פשוט תבוסה..." היא אומרת "...המקום בו הרגשתי אמיתית, היה תחת השפעת הקסם שנועד בדיוק לזה, בנר האמת, אתם לצידי, עומדים מול החלאה המקושקשת. המסע הזה נותן לנו את הכוח להילחם, אפילו לנקום. אני לא מאמינה שאני אומרת זאת, אבל אני יכולה להבין את איזי ואת הזעם שלה" היא חושבת אם לפני שנה היא הייתה יכולה לדמיין שהיא תמצא עצמה מזדהה עם טרוגלודיטית.
"אבל אנחנו לא כמוהם, אנחנו לא נותנים לזעם לכלות כלהבה את כל מה שנותר מאיתנו" היא לא אומרת את השם השני, אבל לכולם ברור על מי היא מדברת "אנחנו נלחמים אפילו בזעם והשנאה עצמם. וכעת, אנחנו הולכים ביניהם, בין אלו שעד לפני זמן קצר היו הרים שלא יכולנו לגבור עליהם, שהרסו את חיינו מבלי שיכולנו להגיב. במקום לברוח, אנחנו דוחפים אותם הצידה, לוקחים את מקומנו" היא חושבת על תיאוריית הרסיסים, ועל הדרך בא נוצר מישור החומר, זה נשמע כמו דימוי לא רע.
"ניסשאר אארנה" היא מצטטת מילים בשפה שלא ציפיתם לשמוע- ענקית.
"רצים עם זאבים" היא מאמצת את הכינוי שקושאן נתן לה, לקרב שלהם. והיא מרגישה נחישות מסוימת מתגשמת בה, גם אם היא יודעת שבניגוד לקאס וללילוואנה- עבורה השחרור מהעבר הוא הקל ביותר. העבר השמח היחיד שהיא זוכרת... זה כילדה כה קטנה, לצידה של אודסיה... וגם בקיום של העבר הזה היא מפקפקת.
אילידיה וקאס -
״הנחישות שלך ראויה להערצה״ לילוואנה מביטה באילידיה בחיוך רך, מעריך, ונושמת עמוקות.
״את צודקת, כמובן. העבר שלנו הוא שונה. שירו היה שמח בחלקו, אבל הוא שירת אימפריה מרושעת, גם אם האדון שלו היה טוב באופן אישי. קראנג היה משועבד לכוהן מושחת. וירניק התחבא בעיר כדי לא להתמודד עם המציאות. ואני… אני פשוט הפסקתי לחיות לחמש שנים״ היא מודה בדממה, מביטה אל האש.
״לא אמרתי את זה לאף אחד, גם לא להקטור… אבל האמת היא שהתנדבתי לצאת החוצה לעבר אדמות החוף. ביקשתי את זה מהריבון״ המדורה מלחשת בשעה שלילוואנה מביטה בה, עיניה בוהקות.
״לא הייתי יכולה להיות שם יותר, במגדל הברק. כל הזכרונות והעצב… המבטים הקפואים שלו… הקבר של ריילה והגומחה הריקה של בת׳אני. זה היה יותר מדי״ היא משתתקת לרגע.
״מעולם לא אהבנו אחד את השנייה, אני והוא. הייתה שם הערכה משותפת, והוא היה טוב אלי ודאג לי לכל דבר ועניין, אבל ריילה היא זו שהתנהגה אלי כמו אם. היא אמרה לי שאני הסיבה שהוא רצה בת. הוא רצה מישהי שתהיה לו הזדמנות לבנות איתה קשר דומה, אבל מישהי שלא קשורה לצבא, למלחמה, למבצעים. מישהי שעבורה הוא יוכל להיות רק איש משפחה. זה לא משהו שיכולתי לתת לו, רק בת׳אני. אני מכבדת את זה, לא כועסת על זה בכלל. הוא נתן לי די והותר בלי להכיר אותי. בית, חיים, אם ואחות קטנה״ האלפית זורקת ענף קטן אל המדורה.
״ואחרי שהיא מתה… אולי את באמת צודקת, אילידיה. אולי המסע הזה העניק לנו את הכוחות לעשות את מה שצריך. אני ניסיתי לשרוד בכך ששקעתי לעבודה השוטפת, בכך שניסיתי להיעלם. הוא הלך בדיוק לקיצון השני - לא שחרר לרגע, לא העז לחלום על בניית חיים חדשים. אני ניסיתי להימנע מהכאב, והוא פשוט נשם אותו באופן יומיומי. אולי הלקח הוא שאי אפשר לברוח מהעבר שלך, אבל גם אי אפשר לחיות בו״.
״את צודקת, כמובן. העבר שלנו הוא שונה. שירו היה שמח בחלקו, אבל הוא שירת אימפריה מרושעת, גם אם האדון שלו היה טוב באופן אישי. קראנג היה משועבד לכוהן מושחת. וירניק התחבא בעיר כדי לא להתמודד עם המציאות. ואני… אני פשוט הפסקתי לחיות לחמש שנים״ היא מודה בדממה, מביטה אל האש.
״לא אמרתי את זה לאף אחד, גם לא להקטור… אבל האמת היא שהתנדבתי לצאת החוצה לעבר אדמות החוף. ביקשתי את זה מהריבון״ המדורה מלחשת בשעה שלילוואנה מביטה בה, עיניה בוהקות.
״לא הייתי יכולה להיות שם יותר, במגדל הברק. כל הזכרונות והעצב… המבטים הקפואים שלו… הקבר של ריילה והגומחה הריקה של בת׳אני. זה היה יותר מדי״ היא משתתקת לרגע.
״מעולם לא אהבנו אחד את השנייה, אני והוא. הייתה שם הערכה משותפת, והוא היה טוב אלי ודאג לי לכל דבר ועניין, אבל ריילה היא זו שהתנהגה אלי כמו אם. היא אמרה לי שאני הסיבה שהוא רצה בת. הוא רצה מישהי שתהיה לו הזדמנות לבנות איתה קשר דומה, אבל מישהי שלא קשורה לצבא, למלחמה, למבצעים. מישהי שעבורה הוא יוכל להיות רק איש משפחה. זה לא משהו שיכולתי לתת לו, רק בת׳אני. אני מכבדת את זה, לא כועסת על זה בכלל. הוא נתן לי די והותר בלי להכיר אותי. בית, חיים, אם ואחות קטנה״ האלפית זורקת ענף קטן אל המדורה.
״ואחרי שהיא מתה… אולי את באמת צודקת, אילידיה. אולי המסע הזה העניק לנו את הכוחות לעשות את מה שצריך. אני ניסיתי לשרוד בכך ששקעתי לעבודה השוטפת, בכך שניסיתי להיעלם. הוא הלך בדיוק לקיצון השני - לא שחרר לרגע, לא העז לחלום על בניית חיים חדשים. אני ניסיתי להימנע מהכאב, והוא פשוט נשם אותו באופן יומיומי. אולי הלקח הוא שאי אפשר לברוח מהעבר שלך, אבל גם אי אפשר לחיות בו״.
