"נוכחים, אך לא כאן" עונה טל-שלכת, הקול הבוקע ממשיך להיות עמוק ומסתעף. "מטה ירדו, אל העלטה, לקנות זמן לטדאייג העוצמתית. שביב אור ביקשו למצוא, גם בארץ שכל כולה אופל, בניסיון להילחם בחידלון המתקרב. לא בקול תרועה עשו זאת, אלא בהקרבה עמוקה. על כולנו להקריב לארצנו האהובה, כשם שהיא מקריבה עבורנו" קולו דועך מעט, כאילו אפילו העץ העתיק מתקשה לקבל את המציאות הקשה אך ההכרחית. לרגע, הם נזכרים בסאולד, בסיבה שבגנותה הגיעה לקריאת-כתר מלכתחילה... ממש כמו קאס, ואולי אף כמו אילידיה.
לשם טובתה של הארץ העתיקה, ואולי אף לשם טובתם שלהם.
"האם יש דרך בה נוכל לסייע?" שואלת לילוואנה, מוטרדת מהנאמר. "אותה אפלה... נתקלנו בה בעבר ואף הבסנו אותה - אף שלא לתמיד".
"קרובים אתם אל הארץ, עתיקה נשמתכם כמוה, וקשריכם אליה קשר שורשי ועמוק" משיב טל-שלכת, כשוקל את הדברים בקול. "אך אותה אפלה חזקה מבעבר. אלופה חדשה נושאת את הלפיד האפל, חזקה בהרבה מהאלוף הקודם. זועמת היא, כשם שהוא זעם; אבלה היא, כשם שהוא התאבל; אך יותר מכל, בוכה היא, דומעת וזועקת. זהו כוחה על פניו, זוהי העוצמה המקוללת. היא, היא אשר מסכנת את ניס-פרדי אהובתינו, נושאת כאב רב בליבה".
"איזי..." לוחשת לילוואנה, נושכת את שפתה התחתונה.
אילידיה מביטה סביב, עוצמת לרגע את עיניה כדי לחוש את העוצמות. היא יודעת על החשש מהיחלשות הארץ העתיקה, על הקשיים בהם נתקלה - קשיים שתלה אביה, לרבות דוניגאדות אחרים, במתיישבים עצמם. ייתכן ויש בכך מן האמת, אך ליד יער לוגייד אין כל התיישבות של ממש, ובכל זאת היא מרגישה אווירה עכורה, קשה יותר. העצים עודם בריאים, אך במבט בוחן יותר, הם איבדו מעט מבוהקם הירוק, אשר כה ייחודי לארצם של האלפים. אגראייני אומנם נמה, אך היא מקשיבה לרגע לנשימותיה - הן אינן רגועות, כשל תינוק שישן בשלווה; הן קטועות, עצורות, כשל אדם שנאבק בדום נשימה בשנתו. הינשודובית נאבקת, ואף שעיניה עצומות, גופה שלה - גוף שהם אינם רואים - נלחם בעוז כנגד האיום העתיק.
אך לכמה זמן תוכל להחזיק?
