כתיבה מחדש בהתחשב בספר שביעי וסיומו הידוע לשמצה היא בעייתית להדהים,
אבל אחד היתרונות הבודדים שלה, שכבר בראשית כרך א`, אני מכיר יפה ויכול להשתמש בדמויות שהופיעו (והומצאו) במקור רק בכרך ג`.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
הפרק הנוכחי, למשל, כתוב מנקודת הראות של בריאן המילטון הצעיר.
כמו תמיד, עדיף לדעתי לקרוא בקובץ המצ"ב או בבלוג (http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1559499) מאשר בהודעה.
תהנו
-------------------------------------
אגדת הפעמון
לו היתה נכתבת לאחר הספר השביעי
בריאן
אי-שם, גבוה מעל גלי הים השחורים, הבזיק ברק; לרגע, קפא בריאן המילטון הצעיר במקומו, בוהה באור הלבן החורט דרכו בתך השמיים השחורים; להרף-רגע, הואר גגה של האחוזה הישנה כבאור יום מלא; לובן מסמא עיניים הציף את הרעפים, מגרש את הצללים מעל מלתעותיהן המאובנים של גרגוילים, שהוצבו במקומם הנישא בעידן אחר, שנים ארוכות בטרם בא בריאן עצמו לעולם. מבעד לזהרוריו הקלושים של הקסם דוחה-הרטיבות, יכול היה בריאן להבחין בדקלים רחוקים, מתנודדים כאחוזי-תזזית ברוח העזה. מולו, נחבטו החלונות המפוארים שוב ושוב באדניהם, כאילו ניסו ידיים נעלמות, רפאיות, לאחוז בהן ולקרוע אותם מתושבותיהם.
ברגע הבא, משך דוד סקוטי בידו.
"מה נתקעת לי כאן, גבר קטן?" חיוך ממזרי עלה על פניו הצרות בדברו "אם נתעכב, יתחילו הממזרים שמה בפנים לחלק קלפים, ולא יחכו לי" בריאן עיווה את פניו, כאשר צבט דודו את לחיו בשתי אצבעות רזות וארוכות "אינך רוצה להחמיץ את ההצגה, הא? לראות כיצד דוד סקוטי מרושש את פורטקסיו השמן ורוי פלטשר הנפוח?"
'מפסיד להם כמה עשרות, אם לא מאות אוניות זהב, הכוונה'.
בריאן מימש את לחיו, שלח מבט אחרון בכיוונם המשוער של הדקלים אשר שבו והאפילו, ואחר צעד בצייתנות עם דודו בין פנסי הגן המוזהבים והצעקניים למראה שעיטרו את שביל הגישה. אלו, שלא כמו הגרגוילים, היו בבירור מעשה ידיו של הבעלים החדש.
"ובכן, אני משוכנע שאם ידידי הטוב רוי יכול היה לישון על כרית מזהב, היה בלא ספק עושה זאת", זכר כיצד התלוצץ דוד סקוטי באחד מביקוריהם הקודמים. "מי אמר שהחיים הוגנים?"
'החיים הוגנים? מי הטמבל שבכלל האמין בזה פעם?' הרהר בריאן במשיכת כתפיים; זרזיפי הגשם הזועף שלא פסק לרדת ניתזו מכישוף המגן, כאשר נגרר אחר דודו לאורך השביל; חיוכו של הלה התחרב, כאשר שלף את שרביטו ונקש בחוזקה בדלת; צלצול עמום הדהד מן העבר האחר.
הנה, כך זה מתחיל, עוד פעם. הוא יעלה עם דוד סקוטי לטרקלין המפואר שבקומה העליונה; שם, לאחר כמה ברכות וקשקושים מטופשים של מבוגרים, ישלח בריאן אחר כבוד לשחק עם הילדים האחרים: ג'רי פלטשר, בנו של רוי העשיר מאחת מפילגשיו המוגלגליות, ומרקוס פורטקסיו הקטן והטרדן. איתם יאלץ להעביר את הזמן עד שימאס המשחק או יגמר כספו של דוד סקוטי: מה מהם שיקרה קודם, ולא לפני אחת אחר חצות לערך.
"האם אין די בדרך בה אתה מבזה את עצמך בהימורים עם חברים שכאלו, שאתה מוסיף חטא על פשע וגורר את הילד לתוך העולם הזה?" הטיח סבא בדוד סקוטי פעם אחת, בעיצומה של מריבה משפחתית לה צוטט בריאן בחשאי לפני מספר חודשים. "מה היה אביו, האח שאינך מפסיק להזכיר עד כמה אהבת - לו היה עומד כאן ורואה זאת?"
"אומר הללויה, ומתבדח על חשבונך במשך שעה, זקן יקר שלי" גיחך דוד סקוטי.
בריאן משך בכתפיו כאשר נפתחה הדלת הגדולה בחריקה, חושפת מגוון מנצנץ לעייפה של קישוטים קסומים שנתלו על תקרת חדר המבואה שמאחוריה. הוא עצמו לא יכול היה לדעת, מה היו אומרים אביו ואמו, אותם לא זכה להכיר מעולם. שניהם נספו בתאונה קסומה כאשר היה הוא עצמו בן שנתיים בערך. דבר זה הותיר אותו לגדול בביתו של דוד סקוטי, שהספיק להחליף ארבע או חמש מאהבות במהלך השנים. לגדול כך עם הדוד... למרות מה שהעירו כל מיני מפגרים קטנים מדי פעם, הדבר לא הפך את בריאן המילטון להיות כמו הארי פוטר... הלוואי, הלוואי שככה זה היה באמת.
מצד שני, לא הכל היה רע לחלוטין. דוד סקוטי שלו היה רחוק מלהיות דומה לאותו ורנון אגדי, על אודותיו קרא בריאן בפעמים הרבות בהן עיין בשקיקה ב'ספר עלילותיו השלם של גיבורנו הארי פוטר, הגרסה הרשמית", שכרכיה המהודרים, המעוטרים בסמלי משרד הקסמים והוגוורטס, התנוססו בעותקים רבים בחדר המועדון של בית גריפינדור, המקום אליו הוא עומד לשוב בתוך שבועות ספורים; עצם המחשבה חיממה את ליבו.
"מר המילטון, אני מניח" חרק קולו של ספטימוס הזקן, שוער הסף של אחוזת פלטשר; בריאן הגניב מבט מהיר בפנים הסדוקות, ששפתיהן משוכות כלפי מטה בהבעת הסתייגות נצחית "מר פלטשר מחכה לך בטרקלין האורחים, אדוני" את המילה האחרונה, נדמה היה לבריאן כי הזקן יורק מפיו, פשוטו כמשמעו.
"יופי-טופי" גיחך דוד סקוטי, ובלא שמץ בושה, טפח על שכמו של המשרת, שהזעיף פניו עוד יותר.
"כמה חבל שגמדוני הבית הפכו יקרים לאחרונה, עם כל זכויות הפנסיה ושאר הדברים, הא?" חיוכו התרחב, חושף שיניים לבנות ומבושמות "השיגרון מציק לך הערב, אבא'לה?"
בריאן לא הופתע, כאשר ראה כיצד פורץ דוד סקוטי בצחוק, נוכח המבט נוטף הארס שנעץ בו ספטימוס הזקן; דודו היה מאז ומעולם 'טיפוס חדשני ומגניב', בעיקר בעיני עצמו. לא שהיה לו עצמו על מה להתלונן; בדרך-כלל, היה מסתפק בלקרוא לבריאן אליו, לצבוט את לחיו ולשלשל לידיו בחיוך ממזרי ערמה נכבדה של חרמשי כסף לבזבוזים. לאחר מכן, היה מניח את בריאן פחות או יותר להסתדר בכוחות עצמו, כלומר- מלבד באותם ערבים בהם היה גורר אותו אחריו למפגשי קלפים, או למקומות מוזרים של מוגלגים, בהם נעו נשים ערומות על המסך, כאילו היו חלק מתצלום מכושף (אם כי בשנה החולפת מצא את העניין משעמם פחות ממה שהורגל לחשוב). אבל הגרוע מכל, בלא ספק, היה כאשר אילצו אותו להתלוות אל בת-זוגו הנוכחית במסע קניות ארוך עד-אין-קץ של תכשיטים, מיני שטויות במיץ עגבניות של בנות, שכל אחת מהן עלתה יותר מנימבוס מודל 2028; ועל אחותה הקטנה, המגעילה, לא רצה לחשוב בכלל. רע די הצורך יהיה העובדה כי איכשהו הצליחה להגניב את נבלתה המכוערת אל תוך בית גריפינדור... בריאן תהה לא פעם, מי הספיג את מצנפת המיון בכמות כה גדולה של ויסקי אש, בטרם הניחה אותה לאוקונדרה על ראשה המקורזל.
"יא! שעה אנחנו כבר מחכים לך!" הקול הדקיק הדהד באוזניו של בריאן, כמעט בטרם הספיק להגרר אחרי דוד סקוטי במעלה גרם המדרגות המפואר. מרקוס פורטקסיו הופיע כה מהר, עד כי נדמה היה כי השתחל דרך דלת הטרקלין משאך נפתחה כדי סדק – עניין לא מובן מאליו כלל, נוכח העובדה כי כבר כעת, בגיל אחד-עשרה, גידל פורטסקיו הצעיר גרסה משכנעת למדי של הכרס המשפחתית. עיניו החומות נצצו מבעד למשקפיו העבים, וכל-כולו נראה כמי שהתפוצץ לזעוק בצווחה רמה, הישר אל תוך אוזניו המסכנות של בריאן.
"נחש מה? קיבלתי סוף-סוף את המכתב להוגוורטס!"
"יופי-טופי, אני בטוח שגמדוני המטבח כבר בלחץ. מה 'תה אומר, בריאן?"
ג'רי פלטשר, שפסע בנונשלנטיות בעקבות ידידו השמנמן והנמוך, נראה כהיפוכו הגמור; על שאף שלא מזמן חגג את יום הולדתו השלוש-עשרה בסך הכל, היה גבוה ממנו בחצי-ראש, ופניו השזופים כבר החלו מגדלים זיפים כהים ודקים. את המחזה השלימו שריריו המפותחים (לא בכדי, היה מתהלך בכל הזדמנות בגופיה מוגלגית לבנה), ומשקפי שמש עשויים חומר יקר בעל שם מסובך במיוחד, אותו לא טרח בריאן מעולם לזכור.
"צ'מע, בפעם השמונים-אלף, אני ובריאן כבר עולים לשנה שלישית. בשבילנו זה לא כזה עניין גדול; כולו מכתב. 'בנת?"
אלא שפורטקסיו הצעיר לא נשמע כמי שמאזין כלל ועיקר ללגלוגיו של ג'רי.
"אני פשוט מת לדעת לאיזה בית אני אתקבל. אני כמובן שרוצה להיות ברייבנקלו, שמה למד גם אבא שלי. זה הבית הכי מגניב בעולם-"
ג'רי פלט נחרת בוז; אולם מרקוס המשיך בשלו, קולו הולך ומתגבר ככל שהוסיף לקשקש בהתלהבות, ולא חדל גם כאשר החיש בריאן צעד, מנסה לשווא לחמוק אל תוך חללו רווי העשן של טרקלין האורחים. מולו, לחץ דוד סקוטי ידיים עם רוי פלטשר, ברנש מקריח, עטוי בחולצת משי ומכנסי ברמודה מקושקשים לעייפה בחוטי שני מכושפים. בריאן התקשה להחניק גיחוך, כאשר הביט בזוג קפקפי-הבית של מר פלטשר; איזה דפקט צריך להיות הבן-אדם, כדי לשבץ יהלומים בתוך רצועות של נעלי בית?
"ואתה בטח כבר יודע, אבל יש גם מנהלת חדשה השנה!" צרצר קולו של מרקוס מאחוריו "זה פשוט מדהים, אבל אבא אומר ששר הקסמים חתם על מגילת המינוי, והפך את זה לסופי, למרות שהמון התנגדו ואמרו שהיא צעירה מדי"
הרמיוני גריינג'ר; על עניין זה, הסיפור החם שהעסיק את כותרות הנביא היומי מזה שבועות מספר, הספיק אפילו בריאן לשמוע די-צרכו; פרשנים, קוסמי-חינוך ותיקים וכל המי ומי התווכחו בלהט, מעלים טיעונים בעד ונגד; אין ספק, כי הארי פוטר עצמו היה גאה לו זכה לראות כיצד ידידתו המסורה תופסת את כסאו של דמבלדור, שנתיים בלבד לאחר הדרך בה הובל פוטר הדגול עצמו למארב, ונרצח בידי נרקיסה מאלפוי הבוגדנית; אוכלת מוות מושבעת לשעבר, שאפילו בנה עצמה-ובשרה נאלץ להתכחש לה.
"המנהלת הצעירה ביותר שהיתה להוגוורטס מזה חמש-מאות שנה!" קולו הדקיק של מרקוס כמעט וצרח באוזניו "אתה חושב שהיא תגיד לכל המורים לתת כפול שיעורי בית, עכשיו כשהיא המנהלת? אני כבר מת ללמוד שיעור ראשון איתה, בחיי מרלין-"
"תגיד, אתה מוכן לעשות טובה לקהילה הקסומה ולהפסיק לנפח ת'ראש?" נהם ג'רי מצידו האחר של בריאן.
"מנשמ'ע, חברים?" צחוקו של סקוטי רעם מליד השולחן "מוכנים להפסיד ג'ובה כסף היום?"
"בחלומות הלילה שלך, המילטון. עכשיו, איזה קוקטייל אתה רוצה? אני קונה רק את המשובח שבמשובח, אתה יודע. רק לאחרונה נאלצתי להחליף סט שלם של גביעי זהב, אם כבר מדברים. לא שרציתי לגלות ראוותנות, אבל הקודם היה ברשותי כבר שנתיים שלמות, עניין פשוט בלתי נסבל מכל זווית אופנתית באשר היא" בדברו, אחז בעיתון עשוי נייר נוצץ, ונפנף בו כאילו אגב אורחא, כמעט ותוקע אותו, לגמרי במקרה, הישר בפניו של סקוטי. הכותרת 'שופרא דשופרא, פינוקים נוצצים לקוסם ולמכשפה בעלי ההון" ריצדו שוב ושוב באור הקריסטלים המוזהב.
"מה גם, שחשתי צורך עז לפנק את בת-זוגי החדשה" הוסיף רוי פלטשר ללהג "אחרי ככלות הכל, עוד מעט תמלא שנה להיותנו ביחד".
"פשוט זוג יונים, שניכם" גיחך סקוטי, והחווה תנועה בשרביטו. עיתון אחר, עליו התנוססה נערה נטולת בגדים שלא פסקה מללטף את עצמה, המריא מצידו המרוחק של השולחן וקפץ אל תוך ידיו "ולפי זה, אני מניח שאמאנדה היקרה שלך לא תכבד אותנו בנוכחותה הערב. יופי של עמוד שער" גיחך "הגם שאני מעדיף אותן עם תחת מוצק יותר".
מר פורטקסיו שלף את מקטרתו מפיו, ושלח בסקוטי מבט קודר. תלתליו האפורים של הלה זעו כאשר הזדקף, נופלים משני צידי לחייו התפוחות, הסמוקות וחלקת הפימה המכובדת שעיטרה את סנטרו; מעל ראשו, כבר עמד ענן שלם של טבעות עשן מכושפות, אות לשעה הארוכה בה ישבו חבריו של דוד סקוטי והמתינו לבואו.
"לא, יש לה כאב ראש, לאיימי המתוקה שלי" תרץ מר פלטשר.
"שמעו " נהם מר פורטקסיו, וסומק מכוער הציף את פניו "אם אתם שניכם מוכנים שילדיכם יחשפו לזבל של סטמת אקאלון כבר בגיל שכזה, הרי זה עניינכם הפרטי. אבל מרקוס שלי, בי נשבעתי, לא יחשף לטינופת הזו כל עוד הוא קוסם קטין".
"בחייך, איש! לפעמים, אתה נשמע כבד כמו אוכל-מוות בן שמונים-" החזיר סקוטי "בשביל מה לחם פוטר הדגול, אם לא בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה וחופשי? נכון, בריאן?" הוסיף במפתיע, מסב מבט וקורץ. בריאן, שחש כיצד מתמקדות בו כל העיניים בחדר, כמעט ונשך את לשונו במבוכה. "מה אתה אומר, גבר קטן?"
"אני-"
"ילדים" רעם קולו של מר פורטסקיו "לכו בבקשה לשחק במקום אחר. אני בטוח שבאחוזה הגדולה והיפה שרכש ידידי הטוב פלטשר בכספו הרב, ישנם חדרים עתיקים ומרתקים עם סודות גדולים צפונים בתוכם. צאו מכאן שלושתכם, עכשיו".
"אוף" מלמל ג'רי, סמוך מאד לאוזניו של בריאן.
"בוודאי, בוודאי" המה רוי פלטשר, פניו מבעבעים בעונג "מאה ושניים חדרים, אף לא אחד פחות. הייתי צריך למשוך חלק גדול ממה שהותיר לי הזקן שלי; כמה טוב שידעתי להשקיע חלק בגרינגוטס וחלק בבנקים של מוגלגים, כדי שיצבור ריבית יפה ושמנה. בכל מקרה, היכן הייתי? שלושים וחמש-אלף אוניות זהב שילמתי למחלקה לפשיטות רגל קסומות, לא כולל רמונט מקיף שנאלצתי לערוך; שתי משאיות שלמות של חפצים נאלצתי להוציא מכאן, כולם מקוללים, וגרוע מכך – בלתי אופנתיים באורח מזעזע".
התפארויותיו של מר פלטשר דעכו, כאשר נסגרה דלת הטרקלין מאחוריו.
"התמונה הזו חדשה כאן, לא?" שאל מרקוס, נעצר ליד ארונית מגולפת, ומאמץ את ראשו העגול בכדי להביט כלפי מעלה, למקום בו נתלה אילן יוחסין ססגוני, מקובע במסגרת פלטינה נוצצת, משובת אבני ירקן. "לא ידעתי שאתם טהורי-דם בכלל".
"אבא שלי היה, אני בכלל לא" הפליט ג'רי כלאחר-יד "המשפחה שלו באה לכאן מאוסטרליה, ככה סיפר לי. אבל שמה לא היה בכלל רישום מסודר של משפחות קוסמים כמו שיש כאן. אני, אמא שלי היתה בכלל מוגלגית, יפה הרבה יותר מהמציאה החדשה של אבא, שלא לדבר על הילדה המטורללת שלה, שהביאו לכאן הקיץ. כישוף הגנה שלם שמו כאן סביב, כדי שהיא לא תצליח לברוח. בכל מקרה, אמא שלי היתה חתיכה ומגניבה פי אלף, עד שמתה מאיזה מחלה של מוגלגים".
"איזו?"
"אבא רק אמר, שזו היתה מחלה קשה מאד שמקבלים מדי פעם בעולם של המוגלגים, אבל פעם אחת הזדמן לי לשמוע אותו מדבר עם מישהו על 'מנת יתר'. לא שאני יודע בדיוק מה זה אומר, אפילו אם היה אכפת לי".
"אני יודע הרבה על מוגלגים, כי אמא של אבא שלי היתה מוגלגית בעצמה" נכנס פורטסקיו הצעיר אל תוך דבריו "הממ... אני חושב שזה משהו שיכול לקרות, כאשר אוכלים יותר מדי אוכל של מוגלגים במנות גדולות, בלי שהיה לך כישוף חולץ-גרון".
"בטח. אצלך הכל מנות, שמנצ'יק".
מרקוס עיווה את פניו.
"אוף, סתום כבר. בכל מקרה, מה נעשה עכשיו? בא לכם טאקי מתפוצץ?"
בריאן הפנה את גבו, סוקר באדישות את ארונות התצוגה והתמונות שנעו קלושות על הקיר ממול; אף לא אחד מכל אותם חפצים נוצצים ויקרים נראה מעניין במיוחד; וודאי לא בן-תחרות לכל אותם חפצים אפלוליים ומסתוריים שזכר בריאן מביתו רחב הידיים של סבא (דוד סקוטי דאג שביקוריו שם יהיו מעטים וקצרים ככל האפשר).
"טאקי מתפוצץ?! יו, איזה תינוק מגודל. בחיי, המצנפת על-בטוח היתה ממיינת אותך לבית שוּבִּי-דוּבִּי, אם היה אחד כזה בהוגוורטס".
בריאן הבליע גיחוך, בעוד מרקוס פורץ בצווחת-זעם מאחוריו.
"טאקי הוא רוצה... לפני שאבא שלי אימץ את אמאנדה הזו – אל ת'שאלו אותי מאיזה חור בגרמניה הוא מצא אותה, היו כאן בבית חוברות מגניבות באמת. עדיין יש לי כמה, מוחבאות בתוך ארגז עם מנעול מכושף. זה קיבלתי מחבר שלי, בחור מה זה מדליק. יודע איך משיגים כסף בכל מקום, והייתם צריכים לראות ת'סכינים המגניבות שיש לו במגפיים. כמובן שאבא לא מת על זה שאני מסתובב עם קוסם שוליים, אבל מי שם עליו?"
קוסמי שוליים- בריאן משך בכתפיו בחוסר עניין; באחד בביקוריו הקודמים באחוזת פלטשר, שמע את מר פורטקסיו מדבר ארוכות על אותם אנשים, שנראה היה כי מספרם מתרבה משנה לשנה. חיים ממש על קו הטפר, בין עולם הקוסמים לזה של המוגלגים, כך הסביר, אגב שהוא מנקה בקפידה את מקטרתו. רובם לא ראה מעולם את הוגוורטס מבפנים, או נזרק משם לאחר תקופה קצרה. במקום זאת, העדיפו להסתובב בחבורות משל עצמם, בפאתי סמטת אקאלון ושאר מקומות מפוקפקים, אגב שימוש בשרביטים לא חוקיים ושאר עיסוקים שהשתיקה יפה להם. משנה לשנה, נראה היה כי משרד הקוסמים נואש לחלוטין מלהטיל עליהם את מרותו. למר פורטקסיו, זכר בריאן במעומעם, היו תאוריות משל עצמו, מלאות במילים ארוכות ומפוצצות כגון 'דיספרופורציה בין אמצעי סחר זמינים לעקומת הצריכה' ו'דפלציה קריטית הנובעת מעודף כרוני של ביקוש על היצע בעולם הקוסמים'. אלא שסקוטי אך פרץ בצחוק אדיש, וחילק סיבוב חדש של קלפים; ובכך, תמה ההרצאה שבריאן לא הבין ולו מעט מזעיר ממנה.
אלא שברגע הבא, נעתקה תשומת ליבו של בריאן בבת אחת; בין צלחות הזהב המקושקשות לאוסף גביעים עתיקי יומין, שוודאי נקנו לפני שנים במכירה פומבית של נכסי אחד מאוכלי המוות, נתלתה על הקיר, כמעט בקרן זווית, תיבת זכוכית צרה וארוכה. אפילו ממקום עומדו, יכול היה בריאן לחוש את עוצמת הקסם המגן עליה; אלא שתשומת ליבו דילגה כמעט לחלוטין על הזכוכית וכישוף המגן, ורותקה כליל לכלי הנשק המדהים שריחף בתוך הזכוכית.
"וואו..." עיניו בלעו בחמדנות את ניצב החרב, שעוצב בדמותו של ברבור, משובץ אבנים תכולות-כהות; מתוכו, בקע להב ארוך וקטלני, בגון כסוף עז; לרגע, יכול היה להשבע שהלהב נוצץ קלושות לעברו, כאילו ניחן בחיים משל עצמו.
"תגיד ג'רי, מה הדבר הזה?"
"פוי, סתם איזה זבל עתיק. אני חושב שאמאנדה הביאה את זה לכאן בתור מתנה, או משהו כזה. אבל אם כבר מדברים-"
חיוך זומם עלה על פניו של ג'רי.
"אני אומר לכם מה נעשה. זוכרים את הבת ההיא של אמאנדה, נערת הפרא שסיפרתי לכם עליה? היא בטח שוב באיזו פינה חשוכה של הגן, עומדת בתוך הסופה בלי כישוף מגן, עד שהיא מספיגה את השיער וכל הבגדים שלה במים. שמעתי, שאבא שלה היה פרא אמיתי מהיער, והיא גרועה לא פחות ממנו"
"אז יקחו אותה לסלית'רין, אתה חושב?"
"זו שאלה בכלל? בכל מקרה, תקשיבו מה אני אומר. היא תמיד מעמידה פנים שהיא מה-זה קשוחית, קרה כמו קרח, אבל אני" ג'רי רכן לעברם כממתיק סוד "אני יודע שהיא בוכה, כאשר היא חושבת שאף-אחד לא שם לב. אולי נשתמש בכישוף השקטה ונתגנב לגן. זה יהיה מה-זה מגניב, לתפוס אותה בוכה כמו תינוקת".
בריאן רצה לסרב; מה מעניין, לכל הרוחות בלראות איזו בת בוכה? כאילו שזה נדיר- אחרי הכל, בשביל זה הן בנות, לא? אלא שג'רי פתח בצעד מהיר לעבר אחת הדלתות, ובריאן מצא את עצמו נגרר אחריו דרך מסדרון, ובמורד גרם מדרגות.
"אבל אבא לא מרשה-" שמע את קולו המוטרד של מרקוס, בעודו מתנשף ומתאמץ להגרר בעקבותיהם.
"שניכם תעמדו קרוב אלי" שרביטו של ג'רי נשלף במהירות, ואור אפרורי, קלוש, נדלק בקצהו, בעת שהחל לוחש את הכישוף, ומתווה מעין מעגל מסביב לרגליהם.
הגן היה שחור וסוער, ממש כפי שהיה בעת שצעד בריאן עם דודו אל השערים. עלים ספוגי מיים התעופפו, מתערבלים בפראות ברוח או נגררים לאורך שבילי האבן; הדקלים הרחוק, ליד החוף, הוסיפו לחרוק, מתנודדים מצד לצד בעוצמה כזו, כאילו רצו להשליך את צמרתם מעליהם.
"מזג אוויר מחורבן. מי היה מאמין שזה באמצע אוגוסט" לחש ג'רי, והחווה בשרביטו לעבר אחת המשוכות "בואו מכאן".
"אבא אומר, שהמוגלגים קוראים לזה התחממות גלובלית או משהו כזה-"
"מרקוס, עשה לי טובה ותפסיק לחפור במוח, טוב?"
ברק אדיר הבזיק, קורע את האפלה ומאיר את הגן כבאור-יום מלא. אחר, התגלגל רעם אדיר, ומרקוס הבליע צווחה; החשיכה שבה ונפלה סביב, וג'רי שב לנוע במהירות ובשקט, מסמן לאחרים לזחול בעקבותיו מתחת למשוכה; הגשם נחלש, מתנוון לזרזיפים טרדניים וכבדים, שניתכו בלא סוף מן הכישוף דוחה המים שהטיל ג'רי סביבם.
ג'רי דילג בזריזות, מן המשוכה אל מאחורי עץ פרי גדול.
"ששש... הנה היא שם, ליד הגדר החיצונית. רואים?"
בריאן אימץ את עיניו לחדור את העלטה והגשם; ואכן, כעת יכול היה לראות את דמותה המטושטשת של נערה, ניצבת כשגבה אליהם, וידיה לופתות את גדר הגן; שערה הבהיר התבדר בפראות ברוח, טופח ומצליף על פניה וכתפיה במחלפותיו הרטובות. האם נדמה היה לבריאן, או שאכן שמע התייפחות קלושה, בוקעת מתוך הרוח?
"היא בוכה? נו, זוז כבר ותן גם לי לראות!"
"שקט, 'תה רוצה שהיא תגלה אותנו?"
"אוף איתך!"
"בואו מכאן, אני מכיר מקום טוב יותר להציץ ממנו. תחצו אחד אחד את השביל, ומהר. הבנתם?"
ובעוד המילים על שפתיו, נפנה ג'רי ודילג בזרירות; אלא שאז, בין אם בשל ברק נוסף שהבזיק מעל הגן, ובין אם משום שאבני המרצפת הלחות פגמו בכוחו של הלחש המשקיט, סבה הנערה על עומדה; פניה עטו ארשת מבעיתה, כאשר פנתה במהירות הבזק לעבר ג'רי; נדמה היה לבריאן כי עיניה מוקפות אדמומית, בוהקות באור מטורף.
"אתה!" צעקה באנגלית, מהולה במבטא זר כבד.
"כן, אני" ג'רי נעמד מולה, משלב ידיו בנונשלנטיות אל מול שרביטה השלוף. אם פחד מן הטירוף בעיניה, נראה שהטיב להסתיר זאת. "למה, יש בעיה?"
"שוב אתה עוקב אחרי. האם לא הבהרתי לך, שאני רוצה להיות לבדי, ומעל הכל, חברה שלך ושכמותך אינה רצויה לי?!"
ג'רי הפליט צחוק קצר, מכוער.
כעת, יכול היה בריאן להבחין ביתר פירוט בתווי פניה, על עיניה האפורות ושערה הארוך, שגונו כגון חיטה בשלה. נדמה היה, כי כל-כולה רועדת מזעם.
"למה מה, קרימהילד? מפחדת שיראו אותך בוכה? לכי תבכי, תבכי כמה שבא לך, חתיכת תינוקת רכרוכית. אני לא מפחד ממך בכלל, הבנת?"
"כאילו שאני כאן מרצוני" ריססה בזעם "אבל אתה, עוד מילה אחת ואני-" קצה שרביטה זהר באיום "אלמד אותך לקח שלא תשכח. עכשיו הסתלק מעל פני. מהר!".
ג'רי הפנה ראשו וירק על הקרקע.
"זה הגן של אבא 'שלי, ואני אהיה איפה שבא לי, ומתי שבא לי, ילדת פרא מזדיינת שכמותך. תגידי, מאיזה גיל פישקו לבנות ת'רגליים בשבט שלך? אולי אבא שלך ניסה אותך בעצמו, לפני שנתן אותך לכל יתר הפראים, כי- אאאאוווווו!"
הקללה ששרקה משרביטה של הנערה היתה כה מהירה, עד כי בריאן לא הצליח אלא למצמץ בטפשות, ואילו ג'רי הצליח אך בקושי להתחיל ולהניע את יד השרביט, בטרם פגע בו הקרן החומה-אפרורית, הישר מתחת לצלעות. ג'רי התנודד, ואחר נפל בכבדות על ברכיו, מתיז סחי לכל עבר. מרקוס פלט צווחה, והחל נסוג בכבדות לאחור.
"אני- חכי-חכי, מה אני יעשה לך-" ילל ג'רי; וכעת, יכול היה בריאן לראות את שובלי הריר הצמיג שהחלו נוטפים מפיו, יוצרים חוטים צמיגים, נאלחים שטפטפו על סנטרו וצווארו "חבר שלי הוא גדול... פושע אמיתי עם סכינים- הוא כבר יחתוך לך-" קולו דעך לבליל מוזר, מפחד, של יבבות ונהמות חסרות פשר. לרגע, ניסה להתרומם, עיניו מתגלגלות בפראות בתוך אישוניו, אלא שפרץ ריר נוסף בקע מפיו, נפזר בשלוליות קטנות ודוחות על מרצפות השביל; לרגע, התנודד, ואחר שב וקרס על ידיו וברכיו.
"לכו מכאן, שלושתכם".
ג'רי השמיע יבבה רמה, ואחר סב לאחור והחל נמלט, זוחל על ארבע בתוך הסחי שלא פסק לדלוף ולטפטף מפיו.
"את יודעת, שהרגע ביצעת עבירה חמורה על החוק לבקרת קוסמות בקרב קטינים" נדמה היה כי מרקוס, לפחות משהתרחק מעט, גייס אי-כה מעט אומץ לב "עוד מעט, בטח כבר יגיע ינשוף ממשרד הקסמים- אולי אפילו שליח מן המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שיבוא לחקור ולתת לך עונש-"
"ואתה רוצה לדעת מה אתה תקבל, אם אראה אותך כאן בעוד שלוש שניות?" אמרה, מבטאה נוקשה וחסר רחמים עוד יותר. "איי-"
"אני אומר אותך לאבא!"
"צְוָאי-"
מרקוס פלט צווחה, הפך פניו ונס על נפשו, מתיז את מי השלוליות לכל עבר; בריאן שלח בה מבט אחרון, ובלב הולם פנה ורץ בעקבותיו.
'ואו' לחש קול קטן וזדוני בראשו, כאשר דלק אחרי מרקוס בין השבילים, בואכה קדמת הגן והשער הראשי. 'איזה מותק של קללת כָּלֶבֶת' פניה הדשנות והסמוקות של לאוקונדרה עלו לנגד עיניו 'מרלין! הלוואי שידעתי איך מטילים אחת כזו'.
הלחש דוחה המים פקע בריחוש חרישי, כמעט בלא שיבחין בכך; עד שהגיע אל דלת הכניסה, היו הוא ומרקוס ספוגים מים.
"טוב, עכשיו תדפוק ותגיד לזקן להכניס אותנו. קר לי, ואני רעב-"
"אז למה אתה לא דופק בעצמך?"
"זה..." מרקוס נראה אומלל ורטוב במיוחד "לא ראית איך הוא מסתכל באנשים כשהם נכנסים? אני-"
"פחדן קטן, הבנתי. זוז ותן לי לדפוק בדלת".
"לא, אני לא! ובכלל, לאיפה נעלם ג'רי?"
"למי בכלל אכפת? אם הוא לא היה-"
רעם מתגלגל אדיר שיסע את דבריו, ולרגע נדמה היה לבריאן כי הגן כולו רועד. ברק האיר את שער הכניסה, על אותיות הכסף המרכיבות את השם 'פלטשר' הקבועות מעליו, ולאחריו התגלגל רעם נוסף. אלא, שהאור לא כבה; לא לחלוטין. דבר מה בהיר הוסיף לנצנץ, בוקע באיטיות מבין הערפילים שהזדחלו בואכה השער הגדול.
"בריאן, תראה!" מרקוס משך בחוזקה בשרוולו ספוג המים של בריאן "מישהו בא, עם קסם אור מרחף לפניו. איך ידעתי, שהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם תגיע?"
"כי אתה-" בריאן תר אחר מילה לא נעימה, אלא שברגע הבא, קרבה הדמות ובאה במעלה השביל הראשי, ופי של בריאן כמעט ונפער לרווחה.
"ואוו"
לרגע, שכח בריאן לחלוטין את הבטחתו החגיגית והרשמית כי נשים אינן מעניינות אותו כלל. רק עיניו, קרועות לרווחה, בלעו בחמדנות את הדמות הקרבה ובאה, על עורה החיוור ושערה השחור והמבריק. עיניים ירוקות הבהיקו מתוך העלטה, נעוצות בבית האחוזה המתנשא מעליה. מרקוס הפליט יבבה דקיקה, ונסוג אל מאחורי אחד השיחים; בריאן הוסיף לעמוד במקומו, בוהה נכחו כמהופנט. גלימה ארוכה, מיושנת, התנופפה מאחורי המכשפה כאשר נעצרה, והחוותה תנועה בידה. הדלת רטטה קלות, ואי-שם מאחוריה, החל פעמון הכניסה מצלצל.
"היא מוזרה" לחש מרקוס מאחוריו.
"אממ... אולי-" מלמל בריאן; אולי היו אלו הפנים החיוורות כל-כך, ואולי הגבות העדינות, שצידן החיצון נוטה בקו מוזר כלפי מעלה.
"אולי... אתה חושב שהיא יכולה להיות ערפד?"
"אוף, כמה שאתה טפש. זו שליחה מהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שכחת?"
"מי, לכל הרוחות, מצלצל בפעמון בשעה כזו?" נהם קולו של ספטימוס הזקן, מאחורי כנף-דלת שנפתחה אך ורק כדי מחציתה. נדמה היה לבריאן, כי הוא חורק בשיניו ורוטן, בעודו ממצמץ כדי להטיב ולהתבונן אל תוך העלטה והגשם. "את! מה את מחפשת כאן, בשם כל הסוהרסנים ורוחות הרפאים?"
"ואני סברתי לתומי כי הנימוסים במקום זה השתפרו במרוצת השנים" השיב קול אלט, דובר במבטא מתנגן. "לך ואמור לאדונך, כי אִידֶיְין מֶקְ'רוֹיְך באה לראותו, ממש כפי שכתבתי לו כי אני עתידה לעשות. אודה לך, אדוני היקר, אם תואיל בטובך להזדרז ולעשות זאת. אינני אוהבת להמתין".
"איזה עונש אתה חושב שיתנו לה, לקרימהילד?" לחש מרקוס "היא לא נראית נחמדה כל-כך, המכשפה הזו".
"אני יודע? תלוי אם יש לה עבר של-" בריאן השתתק, כאשר החל ספטימוס הזקן משיב, פניו הכמושים קפוצים בכעס.
"היו ימים, בהם לא כל ארכי-פרחי היה נכנס בשערים אלו, כאילו הוא בעל משפחה בעלת עשרה דורות קוסמים לכל הפחות" סינן הזקן מבין שיניו "אבל נראה, שבזמננו החלו מקבלים כל זב ומצורע לעבודה במשרד הקסמים, שלא לדבר על מקומות אחרים. אינני יודע מה נהוג אצלך ואצל שכמותך באירלנד, אבל תמיד הייתם-"
דבריו של הזקן שוסעו באיבם; המכשפה סגרה עליו באחת, וברגע הבא, ראה בריאן כיצד נצמד ספטימוס הזקן לקיר, פיו פעור באימה.
"והיו ימים, בהם היית זוכה בקללה שאין עליה מחילה בעד הרבה פחות מזה, מתוק שלי" הבזק מסוכן יקד בעיניה "במקומך, לא הייתי מוצאת מקור לגאווה, לו שימשתי אני בתור הכלב של יאקסלי. כעת הייתי מציעה לך לסור מדרכי, לפני שבאמת אתרגז".
"אה- באמת שלא התכוונתי, גבירתי-" המכשפה הזרה הרפתה מן השוער, שמעד בכבדות לאחור. "ש- שאכריז על בואך, גברת מק'רויך?"
המכשפה לא טרחה לענות, אלא אך החוותה בידה בביטול, ופרצה פנימה כרוח סערה, גלימתה מתנופפת בעקבותיה.
"מרלין! הייתי צריך לנחש שהוא היה אוכל מוות פעם, הטינופת הזקנה. רק מן המבטים האלו שהוא נועץ בי ובדוד סקוטי תמיד. אבל-" עיניו של בריאן עזבו את המשרת, שנותר להשען בכבדות על הקיר, מתנשם בכבדות ומשפשף את גרונו בידו הרועדת, ועקבו אחרי המכשפה ממשרד הקסמים, עד שנעלמה אל תוך המסדרון שמעבר לחדר המבואה.
"המכשפה הזו, אני מוכן להתערב שהיתה הילאית פעם. איזה מגניב זה, איך שניקנקה את ספטימוס המטונף-".
"אתה חושב שיצא לה להכיר את הארי פוטר?"
"בטוח שכן. שמע, בחיי שלא הייתי רוצה להיות אוכל המוות שימצא את עצמו מולה. אחת כזו, על בטוח היא גומרת חמישה מהם בכלל בלי להזיע".
לרגע, חלף צל עמום במחשבתו של בריאן; בכור דודיו, אלפרד, אותו לא זכה להכיר, לחם באוכלי מוות רבים בטרם הוכרע ונרצח אי-אז, שנים בטרם נולד.
"טוב, עכשיו נרוץ מהר דרך הדלת, לפני שספטימוס יתפוס אותנו?"
"בסדר, בספירה שלי. אחת, שתיים-"
"שלוש!"
שני הילדים פתחו בריצה פרועה; בריאן זינק מהר ככל יכולתו, בכדי לחמוק מטווח ידיו הלופתות של המשרת; מרקוס פיגר אחריו, מתנשם ומתנשף בכבדות. אלא שנראה היה, כי ספטימוס הזקן לא זע ממקומו; כאשר השליך בריאן מבט חטוף לאחור, נדמה היה כי עודו שעון בכבדות על הקיר, גופו הצפוד רועד כולו.
בריאן דילג ממדרגה אל מדרגה, גומע מהר ככל יכולתו את המרחק אל דלתות הטרקלין. אלא שאז, נעצר באחת. הקולות שנשמעו מבפנים היו כה רמים, עד כי יכול היה לשמוע כל מילה, כמעט כאילו נצעקה אל תוך אוזניו. קולו של ג'רי התמר שוב ושוב, בוכה ומילל בלא בושה. קולה של אישה, היסטרי לחלוטין, שיסע שוב ושוב את מר פלטשר ואת המכשפה שזה עתה באה, כל אימת שניסה מי מהם להגיד דבר-מה.
"אני רוצה שתעניש אותה, אבא" יבב קולו של ג'רי "אני רוצה שהיא תצרח מכאבים, חתיכת החרא המזדיינת ההיא-"
"שלא יעז לכנות כך את הבת שלי, רוי. אתה שומע?!" צרח הקול אחוז ההיסטריה. "לא די שהוא מתגרה בה כל הזמן, זורה לה במכוון מלח על הפצעים. אבל כעת אני מבקשת, לא רוי, אני דורשת שתסלק מכאן את האירית המפוקפקת הזו. איני מוכנה, אני- אני אמות, ולא אתן לאחת מסוגה להתקרב לבת שלי".
"לא אסבול את עלבונותיך זמן רב, גברת פלטשר".
"יקירתי, שמא נשב כולנו וננסה לנהוג בהגיון? מה תזיק שיחה אחת, בנוכחותי, ועוד בתמורה למאה אוניות זהב? אפילו בעבור אדם במעמדי, אין זה סכום שניתן להקל בו ראש".
"שיקחו הבוגארטים את הזהב שלה!"
"א - ב – א!!!"
"והוא עוד קרא לי תינוק מגודל" לחש מרקוס, נצמד לדלת לצידו של בריאן.
"הלוואי והאישה הזו תיקח אותה" הוסיף ג'רי להתייפח. "הלוואי והיא תמות, כמו האבא המחורבן ההוא שלה, הפרא מן היער!".
"גברת פלטשר, בפעם האחרונה" קולה של הקוסמת הזרה עלה במקצת, הופך מסוכן למשמע אוזן. "פתחי את אוזנייך והקשיבי לי-"
"לא, לא אקשיב! הגידי, מי שלח אותך לכאן? זו קלאודיה שטיין, הלא כן? חזרי אליה ואמרי לה, שלעולם, לעולם לא תזכה להניח יד על הילדה שלי. לא מספיקה לה, הדרך בה מררה את חיי במשך שנים. הדרך בה הטתה את לב בעלי נגדי- הסתלקי, את שומעת! אם לא תסתלקי הרגע ממש, אפעיל כישוף מצוקה שיעוף הישר אל משרד הקסמים. האם את חושבת שלחינם, התקינה כאן הרמיוני גריינג'ר בעצמה את מערכת לחשי ההגנה? בעבור מה, אם לא בכדי לוודא כי טיפוסים מסוגך לא יופיעו כאן, וינסו לגרור את הילדה שלי לדרכיו המפוקפקות של אביה, בגללה הוא שוכב היום מת. לא אתן-"
אלא שאז, נפרצה דלתו האחורית של הטרקלין בטריקה, שכמעט והפילה אותו מציריה.
"א- אדוני, אני כל-כך מצטער" פניו של ברט הגנן היו חיוורות כסיד "א-אני הייתי בבקתה שלי, פשוט לא יכולתי לראות, לפני שהיה מאוחר מ-מדי..."
"מה עכשיו, לכל הרוחות?" צווח רוי פלטשר, קולו עולה אוקטבה שלמה. "האם אתה לא רואה שאיני פנוי? באורח בו לא טרחת להתערב ולמנוע הטלת קללות בגן, אטפל אחר-"
"זה- זה לא זה, אדוני" מלמל הגנן, מגרד בעצבנות את זיפי זקנו "זו הילדה, היא פשוט- נמלטה"
"היא- מה?!"
"שיקח אותי הגרים אם היה לי מושג איך- איך חצתה את כישוף המגן, אבל היא פשוט טסה כמו היפוגריף שלוח, והתאיידה אחת ושתיים. אני פשוט לא הבנתי מאיפה זה בא-"
זעקתה של גברת פלטשר היתה כה רמה, עד כי נדמה היה לבריאן, כי הקירות החזירו הד.
אבל אחד היתרונות הבודדים שלה, שכבר בראשית כרך א`, אני מכיר יפה ויכול להשתמש בדמויות שהופיעו (והומצאו) במקור רק בכרך ג`.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
הפרק הנוכחי, למשל, כתוב מנקודת הראות של בריאן המילטון הצעיר.
כמו תמיד, עדיף לדעתי לקרוא בקובץ המצ"ב או בבלוג (http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1559499) מאשר בהודעה.
תהנו
-------------------------------------
אגדת הפעמון
לו היתה נכתבת לאחר הספר השביעי
בריאן
אי-שם, גבוה מעל גלי הים השחורים, הבזיק ברק; לרגע, קפא בריאן המילטון הצעיר במקומו, בוהה באור הלבן החורט דרכו בתך השמיים השחורים; להרף-רגע, הואר גגה של האחוזה הישנה כבאור יום מלא; לובן מסמא עיניים הציף את הרעפים, מגרש את הצללים מעל מלתעותיהן המאובנים של גרגוילים, שהוצבו במקומם הנישא בעידן אחר, שנים ארוכות בטרם בא בריאן עצמו לעולם. מבעד לזהרוריו הקלושים של הקסם דוחה-הרטיבות, יכול היה בריאן להבחין בדקלים רחוקים, מתנודדים כאחוזי-תזזית ברוח העזה. מולו, נחבטו החלונות המפוארים שוב ושוב באדניהם, כאילו ניסו ידיים נעלמות, רפאיות, לאחוז בהן ולקרוע אותם מתושבותיהם.
ברגע הבא, משך דוד סקוטי בידו.
"מה נתקעת לי כאן, גבר קטן?" חיוך ממזרי עלה על פניו הצרות בדברו "אם נתעכב, יתחילו הממזרים שמה בפנים לחלק קלפים, ולא יחכו לי" בריאן עיווה את פניו, כאשר צבט דודו את לחיו בשתי אצבעות רזות וארוכות "אינך רוצה להחמיץ את ההצגה, הא? לראות כיצד דוד סקוטי מרושש את פורטקסיו השמן ורוי פלטשר הנפוח?"
'מפסיד להם כמה עשרות, אם לא מאות אוניות זהב, הכוונה'.
בריאן מימש את לחיו, שלח מבט אחרון בכיוונם המשוער של הדקלים אשר שבו והאפילו, ואחר צעד בצייתנות עם דודו בין פנסי הגן המוזהבים והצעקניים למראה שעיטרו את שביל הגישה. אלו, שלא כמו הגרגוילים, היו בבירור מעשה ידיו של הבעלים החדש.
"ובכן, אני משוכנע שאם ידידי הטוב רוי יכול היה לישון על כרית מזהב, היה בלא ספק עושה זאת", זכר כיצד התלוצץ דוד סקוטי באחד מביקוריהם הקודמים. "מי אמר שהחיים הוגנים?"
'החיים הוגנים? מי הטמבל שבכלל האמין בזה פעם?' הרהר בריאן במשיכת כתפיים; זרזיפי הגשם הזועף שלא פסק לרדת ניתזו מכישוף המגן, כאשר נגרר אחר דודו לאורך השביל; חיוכו של הלה התחרב, כאשר שלף את שרביטו ונקש בחוזקה בדלת; צלצול עמום הדהד מן העבר האחר.
הנה, כך זה מתחיל, עוד פעם. הוא יעלה עם דוד סקוטי לטרקלין המפואר שבקומה העליונה; שם, לאחר כמה ברכות וקשקושים מטופשים של מבוגרים, ישלח בריאן אחר כבוד לשחק עם הילדים האחרים: ג'רי פלטשר, בנו של רוי העשיר מאחת מפילגשיו המוגלגליות, ומרקוס פורטקסיו הקטן והטרדן. איתם יאלץ להעביר את הזמן עד שימאס המשחק או יגמר כספו של דוד סקוטי: מה מהם שיקרה קודם, ולא לפני אחת אחר חצות לערך.
"האם אין די בדרך בה אתה מבזה את עצמך בהימורים עם חברים שכאלו, שאתה מוסיף חטא על פשע וגורר את הילד לתוך העולם הזה?" הטיח סבא בדוד סקוטי פעם אחת, בעיצומה של מריבה משפחתית לה צוטט בריאן בחשאי לפני מספר חודשים. "מה היה אביו, האח שאינך מפסיק להזכיר עד כמה אהבת - לו היה עומד כאן ורואה זאת?"
"אומר הללויה, ומתבדח על חשבונך במשך שעה, זקן יקר שלי" גיחך דוד סקוטי.
בריאן משך בכתפיו כאשר נפתחה הדלת הגדולה בחריקה, חושפת מגוון מנצנץ לעייפה של קישוטים קסומים שנתלו על תקרת חדר המבואה שמאחוריה. הוא עצמו לא יכול היה לדעת, מה היו אומרים אביו ואמו, אותם לא זכה להכיר מעולם. שניהם נספו בתאונה קסומה כאשר היה הוא עצמו בן שנתיים בערך. דבר זה הותיר אותו לגדול בביתו של דוד סקוטי, שהספיק להחליף ארבע או חמש מאהבות במהלך השנים. לגדול כך עם הדוד... למרות מה שהעירו כל מיני מפגרים קטנים מדי פעם, הדבר לא הפך את בריאן המילטון להיות כמו הארי פוטר... הלוואי, הלוואי שככה זה היה באמת.
מצד שני, לא הכל היה רע לחלוטין. דוד סקוטי שלו היה רחוק מלהיות דומה לאותו ורנון אגדי, על אודותיו קרא בריאן בפעמים הרבות בהן עיין בשקיקה ב'ספר עלילותיו השלם של גיבורנו הארי פוטר, הגרסה הרשמית", שכרכיה המהודרים, המעוטרים בסמלי משרד הקסמים והוגוורטס, התנוססו בעותקים רבים בחדר המועדון של בית גריפינדור, המקום אליו הוא עומד לשוב בתוך שבועות ספורים; עצם המחשבה חיממה את ליבו.
"מר המילטון, אני מניח" חרק קולו של ספטימוס הזקן, שוער הסף של אחוזת פלטשר; בריאן הגניב מבט מהיר בפנים הסדוקות, ששפתיהן משוכות כלפי מטה בהבעת הסתייגות נצחית "מר פלטשר מחכה לך בטרקלין האורחים, אדוני" את המילה האחרונה, נדמה היה לבריאן כי הזקן יורק מפיו, פשוטו כמשמעו.
"יופי-טופי" גיחך דוד סקוטי, ובלא שמץ בושה, טפח על שכמו של המשרת, שהזעיף פניו עוד יותר.
"כמה חבל שגמדוני הבית הפכו יקרים לאחרונה, עם כל זכויות הפנסיה ושאר הדברים, הא?" חיוכו התרחב, חושף שיניים לבנות ומבושמות "השיגרון מציק לך הערב, אבא'לה?"
בריאן לא הופתע, כאשר ראה כיצד פורץ דוד סקוטי בצחוק, נוכח המבט נוטף הארס שנעץ בו ספטימוס הזקן; דודו היה מאז ומעולם 'טיפוס חדשני ומגניב', בעיקר בעיני עצמו. לא שהיה לו עצמו על מה להתלונן; בדרך-כלל, היה מסתפק בלקרוא לבריאן אליו, לצבוט את לחיו ולשלשל לידיו בחיוך ממזרי ערמה נכבדה של חרמשי כסף לבזבוזים. לאחר מכן, היה מניח את בריאן פחות או יותר להסתדר בכוחות עצמו, כלומר- מלבד באותם ערבים בהם היה גורר אותו אחריו למפגשי קלפים, או למקומות מוזרים של מוגלגים, בהם נעו נשים ערומות על המסך, כאילו היו חלק מתצלום מכושף (אם כי בשנה החולפת מצא את העניין משעמם פחות ממה שהורגל לחשוב). אבל הגרוע מכל, בלא ספק, היה כאשר אילצו אותו להתלוות אל בת-זוגו הנוכחית במסע קניות ארוך עד-אין-קץ של תכשיטים, מיני שטויות במיץ עגבניות של בנות, שכל אחת מהן עלתה יותר מנימבוס מודל 2028; ועל אחותה הקטנה, המגעילה, לא רצה לחשוב בכלל. רע די הצורך יהיה העובדה כי איכשהו הצליחה להגניב את נבלתה המכוערת אל תוך בית גריפינדור... בריאן תהה לא פעם, מי הספיג את מצנפת המיון בכמות כה גדולה של ויסקי אש, בטרם הניחה אותה לאוקונדרה על ראשה המקורזל.
"יא! שעה אנחנו כבר מחכים לך!" הקול הדקיק הדהד באוזניו של בריאן, כמעט בטרם הספיק להגרר אחרי דוד סקוטי במעלה גרם המדרגות המפואר. מרקוס פורטקסיו הופיע כה מהר, עד כי נדמה היה כי השתחל דרך דלת הטרקלין משאך נפתחה כדי סדק – עניין לא מובן מאליו כלל, נוכח העובדה כי כבר כעת, בגיל אחד-עשרה, גידל פורטסקיו הצעיר גרסה משכנעת למדי של הכרס המשפחתית. עיניו החומות נצצו מבעד למשקפיו העבים, וכל-כולו נראה כמי שהתפוצץ לזעוק בצווחה רמה, הישר אל תוך אוזניו המסכנות של בריאן.
"נחש מה? קיבלתי סוף-סוף את המכתב להוגוורטס!"
"יופי-טופי, אני בטוח שגמדוני המטבח כבר בלחץ. מה 'תה אומר, בריאן?"
ג'רי פלטשר, שפסע בנונשלנטיות בעקבות ידידו השמנמן והנמוך, נראה כהיפוכו הגמור; על שאף שלא מזמן חגג את יום הולדתו השלוש-עשרה בסך הכל, היה גבוה ממנו בחצי-ראש, ופניו השזופים כבר החלו מגדלים זיפים כהים ודקים. את המחזה השלימו שריריו המפותחים (לא בכדי, היה מתהלך בכל הזדמנות בגופיה מוגלגית לבנה), ומשקפי שמש עשויים חומר יקר בעל שם מסובך במיוחד, אותו לא טרח בריאן מעולם לזכור.
"צ'מע, בפעם השמונים-אלף, אני ובריאן כבר עולים לשנה שלישית. בשבילנו זה לא כזה עניין גדול; כולו מכתב. 'בנת?"
אלא שפורטקסיו הצעיר לא נשמע כמי שמאזין כלל ועיקר ללגלוגיו של ג'רי.
"אני פשוט מת לדעת לאיזה בית אני אתקבל. אני כמובן שרוצה להיות ברייבנקלו, שמה למד גם אבא שלי. זה הבית הכי מגניב בעולם-"
ג'רי פלט נחרת בוז; אולם מרקוס המשיך בשלו, קולו הולך ומתגבר ככל שהוסיף לקשקש בהתלהבות, ולא חדל גם כאשר החיש בריאן צעד, מנסה לשווא לחמוק אל תוך חללו רווי העשן של טרקלין האורחים. מולו, לחץ דוד סקוטי ידיים עם רוי פלטשר, ברנש מקריח, עטוי בחולצת משי ומכנסי ברמודה מקושקשים לעייפה בחוטי שני מכושפים. בריאן התקשה להחניק גיחוך, כאשר הביט בזוג קפקפי-הבית של מר פלטשר; איזה דפקט צריך להיות הבן-אדם, כדי לשבץ יהלומים בתוך רצועות של נעלי בית?
"ואתה בטח כבר יודע, אבל יש גם מנהלת חדשה השנה!" צרצר קולו של מרקוס מאחוריו "זה פשוט מדהים, אבל אבא אומר ששר הקסמים חתם על מגילת המינוי, והפך את זה לסופי, למרות שהמון התנגדו ואמרו שהיא צעירה מדי"
הרמיוני גריינג'ר; על עניין זה, הסיפור החם שהעסיק את כותרות הנביא היומי מזה שבועות מספר, הספיק אפילו בריאן לשמוע די-צרכו; פרשנים, קוסמי-חינוך ותיקים וכל המי ומי התווכחו בלהט, מעלים טיעונים בעד ונגד; אין ספק, כי הארי פוטר עצמו היה גאה לו זכה לראות כיצד ידידתו המסורה תופסת את כסאו של דמבלדור, שנתיים בלבד לאחר הדרך בה הובל פוטר הדגול עצמו למארב, ונרצח בידי נרקיסה מאלפוי הבוגדנית; אוכלת מוות מושבעת לשעבר, שאפילו בנה עצמה-ובשרה נאלץ להתכחש לה.
"המנהלת הצעירה ביותר שהיתה להוגוורטס מזה חמש-מאות שנה!" קולו הדקיק של מרקוס כמעט וצרח באוזניו "אתה חושב שהיא תגיד לכל המורים לתת כפול שיעורי בית, עכשיו כשהיא המנהלת? אני כבר מת ללמוד שיעור ראשון איתה, בחיי מרלין-"
"תגיד, אתה מוכן לעשות טובה לקהילה הקסומה ולהפסיק לנפח ת'ראש?" נהם ג'רי מצידו האחר של בריאן.
"מנשמ'ע, חברים?" צחוקו של סקוטי רעם מליד השולחן "מוכנים להפסיד ג'ובה כסף היום?"
"בחלומות הלילה שלך, המילטון. עכשיו, איזה קוקטייל אתה רוצה? אני קונה רק את המשובח שבמשובח, אתה יודע. רק לאחרונה נאלצתי להחליף סט שלם של גביעי זהב, אם כבר מדברים. לא שרציתי לגלות ראוותנות, אבל הקודם היה ברשותי כבר שנתיים שלמות, עניין פשוט בלתי נסבל מכל זווית אופנתית באשר היא" בדברו, אחז בעיתון עשוי נייר נוצץ, ונפנף בו כאילו אגב אורחא, כמעט ותוקע אותו, לגמרי במקרה, הישר בפניו של סקוטי. הכותרת 'שופרא דשופרא, פינוקים נוצצים לקוסם ולמכשפה בעלי ההון" ריצדו שוב ושוב באור הקריסטלים המוזהב.
"מה גם, שחשתי צורך עז לפנק את בת-זוגי החדשה" הוסיף רוי פלטשר ללהג "אחרי ככלות הכל, עוד מעט תמלא שנה להיותנו ביחד".
"פשוט זוג יונים, שניכם" גיחך סקוטי, והחווה תנועה בשרביטו. עיתון אחר, עליו התנוססה נערה נטולת בגדים שלא פסקה מללטף את עצמה, המריא מצידו המרוחק של השולחן וקפץ אל תוך ידיו "ולפי זה, אני מניח שאמאנדה היקרה שלך לא תכבד אותנו בנוכחותה הערב. יופי של עמוד שער" גיחך "הגם שאני מעדיף אותן עם תחת מוצק יותר".
מר פורטקסיו שלף את מקטרתו מפיו, ושלח בסקוטי מבט קודר. תלתליו האפורים של הלה זעו כאשר הזדקף, נופלים משני צידי לחייו התפוחות, הסמוקות וחלקת הפימה המכובדת שעיטרה את סנטרו; מעל ראשו, כבר עמד ענן שלם של טבעות עשן מכושפות, אות לשעה הארוכה בה ישבו חבריו של דוד סקוטי והמתינו לבואו.
"לא, יש לה כאב ראש, לאיימי המתוקה שלי" תרץ מר פלטשר.
"שמעו " נהם מר פורטקסיו, וסומק מכוער הציף את פניו "אם אתם שניכם מוכנים שילדיכם יחשפו לזבל של סטמת אקאלון כבר בגיל שכזה, הרי זה עניינכם הפרטי. אבל מרקוס שלי, בי נשבעתי, לא יחשף לטינופת הזו כל עוד הוא קוסם קטין".
"בחייך, איש! לפעמים, אתה נשמע כבד כמו אוכל-מוות בן שמונים-" החזיר סקוטי "בשביל מה לחם פוטר הדגול, אם לא בכדי להפוך את העולם שלנו ליפה וחופשי? נכון, בריאן?" הוסיף במפתיע, מסב מבט וקורץ. בריאן, שחש כיצד מתמקדות בו כל העיניים בחדר, כמעט ונשך את לשונו במבוכה. "מה אתה אומר, גבר קטן?"
"אני-"
"ילדים" רעם קולו של מר פורטסקיו "לכו בבקשה לשחק במקום אחר. אני בטוח שבאחוזה הגדולה והיפה שרכש ידידי הטוב פלטשר בכספו הרב, ישנם חדרים עתיקים ומרתקים עם סודות גדולים צפונים בתוכם. צאו מכאן שלושתכם, עכשיו".
"אוף" מלמל ג'רי, סמוך מאד לאוזניו של בריאן.
"בוודאי, בוודאי" המה רוי פלטשר, פניו מבעבעים בעונג "מאה ושניים חדרים, אף לא אחד פחות. הייתי צריך למשוך חלק גדול ממה שהותיר לי הזקן שלי; כמה טוב שידעתי להשקיע חלק בגרינגוטס וחלק בבנקים של מוגלגים, כדי שיצבור ריבית יפה ושמנה. בכל מקרה, היכן הייתי? שלושים וחמש-אלף אוניות זהב שילמתי למחלקה לפשיטות רגל קסומות, לא כולל רמונט מקיף שנאלצתי לערוך; שתי משאיות שלמות של חפצים נאלצתי להוציא מכאן, כולם מקוללים, וגרוע מכך – בלתי אופנתיים באורח מזעזע".
התפארויותיו של מר פלטשר דעכו, כאשר נסגרה דלת הטרקלין מאחוריו.
"התמונה הזו חדשה כאן, לא?" שאל מרקוס, נעצר ליד ארונית מגולפת, ומאמץ את ראשו העגול בכדי להביט כלפי מעלה, למקום בו נתלה אילן יוחסין ססגוני, מקובע במסגרת פלטינה נוצצת, משובת אבני ירקן. "לא ידעתי שאתם טהורי-דם בכלל".
"אבא שלי היה, אני בכלל לא" הפליט ג'רי כלאחר-יד "המשפחה שלו באה לכאן מאוסטרליה, ככה סיפר לי. אבל שמה לא היה בכלל רישום מסודר של משפחות קוסמים כמו שיש כאן. אני, אמא שלי היתה בכלל מוגלגית, יפה הרבה יותר מהמציאה החדשה של אבא, שלא לדבר על הילדה המטורללת שלה, שהביאו לכאן הקיץ. כישוף הגנה שלם שמו כאן סביב, כדי שהיא לא תצליח לברוח. בכל מקרה, אמא שלי היתה חתיכה ומגניבה פי אלף, עד שמתה מאיזה מחלה של מוגלגים".
"איזו?"
"אבא רק אמר, שזו היתה מחלה קשה מאד שמקבלים מדי פעם בעולם של המוגלגים, אבל פעם אחת הזדמן לי לשמוע אותו מדבר עם מישהו על 'מנת יתר'. לא שאני יודע בדיוק מה זה אומר, אפילו אם היה אכפת לי".
"אני יודע הרבה על מוגלגים, כי אמא של אבא שלי היתה מוגלגית בעצמה" נכנס פורטסקיו הצעיר אל תוך דבריו "הממ... אני חושב שזה משהו שיכול לקרות, כאשר אוכלים יותר מדי אוכל של מוגלגים במנות גדולות, בלי שהיה לך כישוף חולץ-גרון".
"בטח. אצלך הכל מנות, שמנצ'יק".
מרקוס עיווה את פניו.
"אוף, סתום כבר. בכל מקרה, מה נעשה עכשיו? בא לכם טאקי מתפוצץ?"
בריאן הפנה את גבו, סוקר באדישות את ארונות התצוגה והתמונות שנעו קלושות על הקיר ממול; אף לא אחד מכל אותם חפצים נוצצים ויקרים נראה מעניין במיוחד; וודאי לא בן-תחרות לכל אותם חפצים אפלוליים ומסתוריים שזכר בריאן מביתו רחב הידיים של סבא (דוד סקוטי דאג שביקוריו שם יהיו מעטים וקצרים ככל האפשר).
"טאקי מתפוצץ?! יו, איזה תינוק מגודל. בחיי, המצנפת על-בטוח היתה ממיינת אותך לבית שוּבִּי-דוּבִּי, אם היה אחד כזה בהוגוורטס".
בריאן הבליע גיחוך, בעוד מרקוס פורץ בצווחת-זעם מאחוריו.
"טאקי הוא רוצה... לפני שאבא שלי אימץ את אמאנדה הזו – אל ת'שאלו אותי מאיזה חור בגרמניה הוא מצא אותה, היו כאן בבית חוברות מגניבות באמת. עדיין יש לי כמה, מוחבאות בתוך ארגז עם מנעול מכושף. זה קיבלתי מחבר שלי, בחור מה זה מדליק. יודע איך משיגים כסף בכל מקום, והייתם צריכים לראות ת'סכינים המגניבות שיש לו במגפיים. כמובן שאבא לא מת על זה שאני מסתובב עם קוסם שוליים, אבל מי שם עליו?"
קוסמי שוליים- בריאן משך בכתפיו בחוסר עניין; באחד בביקוריו הקודמים באחוזת פלטשר, שמע את מר פורטקסיו מדבר ארוכות על אותם אנשים, שנראה היה כי מספרם מתרבה משנה לשנה. חיים ממש על קו הטפר, בין עולם הקוסמים לזה של המוגלגים, כך הסביר, אגב שהוא מנקה בקפידה את מקטרתו. רובם לא ראה מעולם את הוגוורטס מבפנים, או נזרק משם לאחר תקופה קצרה. במקום זאת, העדיפו להסתובב בחבורות משל עצמם, בפאתי סמטת אקאלון ושאר מקומות מפוקפקים, אגב שימוש בשרביטים לא חוקיים ושאר עיסוקים שהשתיקה יפה להם. משנה לשנה, נראה היה כי משרד הקוסמים נואש לחלוטין מלהטיל עליהם את מרותו. למר פורטקסיו, זכר בריאן במעומעם, היו תאוריות משל עצמו, מלאות במילים ארוכות ומפוצצות כגון 'דיספרופורציה בין אמצעי סחר זמינים לעקומת הצריכה' ו'דפלציה קריטית הנובעת מעודף כרוני של ביקוש על היצע בעולם הקוסמים'. אלא שסקוטי אך פרץ בצחוק אדיש, וחילק סיבוב חדש של קלפים; ובכך, תמה ההרצאה שבריאן לא הבין ולו מעט מזעיר ממנה.
אלא שברגע הבא, נעתקה תשומת ליבו של בריאן בבת אחת; בין צלחות הזהב המקושקשות לאוסף גביעים עתיקי יומין, שוודאי נקנו לפני שנים במכירה פומבית של נכסי אחד מאוכלי המוות, נתלתה על הקיר, כמעט בקרן זווית, תיבת זכוכית צרה וארוכה. אפילו ממקום עומדו, יכול היה בריאן לחוש את עוצמת הקסם המגן עליה; אלא שתשומת ליבו דילגה כמעט לחלוטין על הזכוכית וכישוף המגן, ורותקה כליל לכלי הנשק המדהים שריחף בתוך הזכוכית.
"וואו..." עיניו בלעו בחמדנות את ניצב החרב, שעוצב בדמותו של ברבור, משובץ אבנים תכולות-כהות; מתוכו, בקע להב ארוך וקטלני, בגון כסוף עז; לרגע, יכול היה להשבע שהלהב נוצץ קלושות לעברו, כאילו ניחן בחיים משל עצמו.
"תגיד ג'רי, מה הדבר הזה?"
"פוי, סתם איזה זבל עתיק. אני חושב שאמאנדה הביאה את זה לכאן בתור מתנה, או משהו כזה. אבל אם כבר מדברים-"
חיוך זומם עלה על פניו של ג'רי.
"אני אומר לכם מה נעשה. זוכרים את הבת ההיא של אמאנדה, נערת הפרא שסיפרתי לכם עליה? היא בטח שוב באיזו פינה חשוכה של הגן, עומדת בתוך הסופה בלי כישוף מגן, עד שהיא מספיגה את השיער וכל הבגדים שלה במים. שמעתי, שאבא שלה היה פרא אמיתי מהיער, והיא גרועה לא פחות ממנו"
"אז יקחו אותה לסלית'רין, אתה חושב?"
"זו שאלה בכלל? בכל מקרה, תקשיבו מה אני אומר. היא תמיד מעמידה פנים שהיא מה-זה קשוחית, קרה כמו קרח, אבל אני" ג'רי רכן לעברם כממתיק סוד "אני יודע שהיא בוכה, כאשר היא חושבת שאף-אחד לא שם לב. אולי נשתמש בכישוף השקטה ונתגנב לגן. זה יהיה מה-זה מגניב, לתפוס אותה בוכה כמו תינוקת".
בריאן רצה לסרב; מה מעניין, לכל הרוחות בלראות איזו בת בוכה? כאילו שזה נדיר- אחרי הכל, בשביל זה הן בנות, לא? אלא שג'רי פתח בצעד מהיר לעבר אחת הדלתות, ובריאן מצא את עצמו נגרר אחריו דרך מסדרון, ובמורד גרם מדרגות.
"אבל אבא לא מרשה-" שמע את קולו המוטרד של מרקוס, בעודו מתנשף ומתאמץ להגרר בעקבותיהם.
"שניכם תעמדו קרוב אלי" שרביטו של ג'רי נשלף במהירות, ואור אפרורי, קלוש, נדלק בקצהו, בעת שהחל לוחש את הכישוף, ומתווה מעין מעגל מסביב לרגליהם.
הגן היה שחור וסוער, ממש כפי שהיה בעת שצעד בריאן עם דודו אל השערים. עלים ספוגי מיים התעופפו, מתערבלים בפראות ברוח או נגררים לאורך שבילי האבן; הדקלים הרחוק, ליד החוף, הוסיפו לחרוק, מתנודדים מצד לצד בעוצמה כזו, כאילו רצו להשליך את צמרתם מעליהם.
"מזג אוויר מחורבן. מי היה מאמין שזה באמצע אוגוסט" לחש ג'רי, והחווה בשרביטו לעבר אחת המשוכות "בואו מכאן".
"אבא אומר, שהמוגלגים קוראים לזה התחממות גלובלית או משהו כזה-"
"מרקוס, עשה לי טובה ותפסיק לחפור במוח, טוב?"
ברק אדיר הבזיק, קורע את האפלה ומאיר את הגן כבאור-יום מלא. אחר, התגלגל רעם אדיר, ומרקוס הבליע צווחה; החשיכה שבה ונפלה סביב, וג'רי שב לנוע במהירות ובשקט, מסמן לאחרים לזחול בעקבותיו מתחת למשוכה; הגשם נחלש, מתנוון לזרזיפים טרדניים וכבדים, שניתכו בלא סוף מן הכישוף דוחה המים שהטיל ג'רי סביבם.
ג'רי דילג בזריזות, מן המשוכה אל מאחורי עץ פרי גדול.
"ששש... הנה היא שם, ליד הגדר החיצונית. רואים?"
בריאן אימץ את עיניו לחדור את העלטה והגשם; ואכן, כעת יכול היה לראות את דמותה המטושטשת של נערה, ניצבת כשגבה אליהם, וידיה לופתות את גדר הגן; שערה הבהיר התבדר בפראות ברוח, טופח ומצליף על פניה וכתפיה במחלפותיו הרטובות. האם נדמה היה לבריאן, או שאכן שמע התייפחות קלושה, בוקעת מתוך הרוח?
"היא בוכה? נו, זוז כבר ותן גם לי לראות!"
"שקט, 'תה רוצה שהיא תגלה אותנו?"
"אוף איתך!"
"בואו מכאן, אני מכיר מקום טוב יותר להציץ ממנו. תחצו אחד אחד את השביל, ומהר. הבנתם?"
ובעוד המילים על שפתיו, נפנה ג'רי ודילג בזרירות; אלא שאז, בין אם בשל ברק נוסף שהבזיק מעל הגן, ובין אם משום שאבני המרצפת הלחות פגמו בכוחו של הלחש המשקיט, סבה הנערה על עומדה; פניה עטו ארשת מבעיתה, כאשר פנתה במהירות הבזק לעבר ג'רי; נדמה היה לבריאן כי עיניה מוקפות אדמומית, בוהקות באור מטורף.
"אתה!" צעקה באנגלית, מהולה במבטא זר כבד.
"כן, אני" ג'רי נעמד מולה, משלב ידיו בנונשלנטיות אל מול שרביטה השלוף. אם פחד מן הטירוף בעיניה, נראה שהטיב להסתיר זאת. "למה, יש בעיה?"
"שוב אתה עוקב אחרי. האם לא הבהרתי לך, שאני רוצה להיות לבדי, ומעל הכל, חברה שלך ושכמותך אינה רצויה לי?!"
ג'רי הפליט צחוק קצר, מכוער.
כעת, יכול היה בריאן להבחין ביתר פירוט בתווי פניה, על עיניה האפורות ושערה הארוך, שגונו כגון חיטה בשלה. נדמה היה, כי כל-כולה רועדת מזעם.
"למה מה, קרימהילד? מפחדת שיראו אותך בוכה? לכי תבכי, תבכי כמה שבא לך, חתיכת תינוקת רכרוכית. אני לא מפחד ממך בכלל, הבנת?"
"כאילו שאני כאן מרצוני" ריססה בזעם "אבל אתה, עוד מילה אחת ואני-" קצה שרביטה זהר באיום "אלמד אותך לקח שלא תשכח. עכשיו הסתלק מעל פני. מהר!".
ג'רי הפנה ראשו וירק על הקרקע.
"זה הגן של אבא 'שלי, ואני אהיה איפה שבא לי, ומתי שבא לי, ילדת פרא מזדיינת שכמותך. תגידי, מאיזה גיל פישקו לבנות ת'רגליים בשבט שלך? אולי אבא שלך ניסה אותך בעצמו, לפני שנתן אותך לכל יתר הפראים, כי- אאאאוווווו!"
הקללה ששרקה משרביטה של הנערה היתה כה מהירה, עד כי בריאן לא הצליח אלא למצמץ בטפשות, ואילו ג'רי הצליח אך בקושי להתחיל ולהניע את יד השרביט, בטרם פגע בו הקרן החומה-אפרורית, הישר מתחת לצלעות. ג'רי התנודד, ואחר נפל בכבדות על ברכיו, מתיז סחי לכל עבר. מרקוס פלט צווחה, והחל נסוג בכבדות לאחור.
"אני- חכי-חכי, מה אני יעשה לך-" ילל ג'רי; וכעת, יכול היה בריאן לראות את שובלי הריר הצמיג שהחלו נוטפים מפיו, יוצרים חוטים צמיגים, נאלחים שטפטפו על סנטרו וצווארו "חבר שלי הוא גדול... פושע אמיתי עם סכינים- הוא כבר יחתוך לך-" קולו דעך לבליל מוזר, מפחד, של יבבות ונהמות חסרות פשר. לרגע, ניסה להתרומם, עיניו מתגלגלות בפראות בתוך אישוניו, אלא שפרץ ריר נוסף בקע מפיו, נפזר בשלוליות קטנות ודוחות על מרצפות השביל; לרגע, התנודד, ואחר שב וקרס על ידיו וברכיו.
"לכו מכאן, שלושתכם".
ג'רי השמיע יבבה רמה, ואחר סב לאחור והחל נמלט, זוחל על ארבע בתוך הסחי שלא פסק לדלוף ולטפטף מפיו.
"את יודעת, שהרגע ביצעת עבירה חמורה על החוק לבקרת קוסמות בקרב קטינים" נדמה היה כי מרקוס, לפחות משהתרחק מעט, גייס אי-כה מעט אומץ לב "עוד מעט, בטח כבר יגיע ינשוף ממשרד הקסמים- אולי אפילו שליח מן המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שיבוא לחקור ולתת לך עונש-"
"ואתה רוצה לדעת מה אתה תקבל, אם אראה אותך כאן בעוד שלוש שניות?" אמרה, מבטאה נוקשה וחסר רחמים עוד יותר. "איי-"
"אני אומר אותך לאבא!"
"צְוָאי-"
מרקוס פלט צווחה, הפך פניו ונס על נפשו, מתיז את מי השלוליות לכל עבר; בריאן שלח בה מבט אחרון, ובלב הולם פנה ורץ בעקבותיו.
'ואו' לחש קול קטן וזדוני בראשו, כאשר דלק אחרי מרקוס בין השבילים, בואכה קדמת הגן והשער הראשי. 'איזה מותק של קללת כָּלֶבֶת' פניה הדשנות והסמוקות של לאוקונדרה עלו לנגד עיניו 'מרלין! הלוואי שידעתי איך מטילים אחת כזו'.
הלחש דוחה המים פקע בריחוש חרישי, כמעט בלא שיבחין בכך; עד שהגיע אל דלת הכניסה, היו הוא ומרקוס ספוגים מים.
"טוב, עכשיו תדפוק ותגיד לזקן להכניס אותנו. קר לי, ואני רעב-"
"אז למה אתה לא דופק בעצמך?"
"זה..." מרקוס נראה אומלל ורטוב במיוחד "לא ראית איך הוא מסתכל באנשים כשהם נכנסים? אני-"
"פחדן קטן, הבנתי. זוז ותן לי לדפוק בדלת".
"לא, אני לא! ובכלל, לאיפה נעלם ג'רי?"
"למי בכלל אכפת? אם הוא לא היה-"
רעם מתגלגל אדיר שיסע את דבריו, ולרגע נדמה היה לבריאן כי הגן כולו רועד. ברק האיר את שער הכניסה, על אותיות הכסף המרכיבות את השם 'פלטשר' הקבועות מעליו, ולאחריו התגלגל רעם נוסף. אלא, שהאור לא כבה; לא לחלוטין. דבר מה בהיר הוסיף לנצנץ, בוקע באיטיות מבין הערפילים שהזדחלו בואכה השער הגדול.
"בריאן, תראה!" מרקוס משך בחוזקה בשרוולו ספוג המים של בריאן "מישהו בא, עם קסם אור מרחף לפניו. איך ידעתי, שהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם תגיע?"
"כי אתה-" בריאן תר אחר מילה לא נעימה, אלא שברגע הבא, קרבה הדמות ובאה במעלה השביל הראשי, ופי של בריאן כמעט ונפער לרווחה.
"ואוו"
לרגע, שכח בריאן לחלוטין את הבטחתו החגיגית והרשמית כי נשים אינן מעניינות אותו כלל. רק עיניו, קרועות לרווחה, בלעו בחמדנות את הדמות הקרבה ובאה, על עורה החיוור ושערה השחור והמבריק. עיניים ירוקות הבהיקו מתוך העלטה, נעוצות בבית האחוזה המתנשא מעליה. מרקוס הפליט יבבה דקיקה, ונסוג אל מאחורי אחד השיחים; בריאן הוסיף לעמוד במקומו, בוהה נכחו כמהופנט. גלימה ארוכה, מיושנת, התנופפה מאחורי המכשפה כאשר נעצרה, והחוותה תנועה בידה. הדלת רטטה קלות, ואי-שם מאחוריה, החל פעמון הכניסה מצלצל.
"היא מוזרה" לחש מרקוס מאחוריו.
"אממ... אולי-" מלמל בריאן; אולי היו אלו הפנים החיוורות כל-כך, ואולי הגבות העדינות, שצידן החיצון נוטה בקו מוזר כלפי מעלה.
"אולי... אתה חושב שהיא יכולה להיות ערפד?"
"אוף, כמה שאתה טפש. זו שליחה מהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם, שכחת?"
"מי, לכל הרוחות, מצלצל בפעמון בשעה כזו?" נהם קולו של ספטימוס הזקן, מאחורי כנף-דלת שנפתחה אך ורק כדי מחציתה. נדמה היה לבריאן, כי הוא חורק בשיניו ורוטן, בעודו ממצמץ כדי להטיב ולהתבונן אל תוך העלטה והגשם. "את! מה את מחפשת כאן, בשם כל הסוהרסנים ורוחות הרפאים?"
"ואני סברתי לתומי כי הנימוסים במקום זה השתפרו במרוצת השנים" השיב קול אלט, דובר במבטא מתנגן. "לך ואמור לאדונך, כי אִידֶיְין מֶקְ'רוֹיְך באה לראותו, ממש כפי שכתבתי לו כי אני עתידה לעשות. אודה לך, אדוני היקר, אם תואיל בטובך להזדרז ולעשות זאת. אינני אוהבת להמתין".
"איזה עונש אתה חושב שיתנו לה, לקרימהילד?" לחש מרקוס "היא לא נראית נחמדה כל-כך, המכשפה הזו".
"אני יודע? תלוי אם יש לה עבר של-" בריאן השתתק, כאשר החל ספטימוס הזקן משיב, פניו הכמושים קפוצים בכעס.
"היו ימים, בהם לא כל ארכי-פרחי היה נכנס בשערים אלו, כאילו הוא בעל משפחה בעלת עשרה דורות קוסמים לכל הפחות" סינן הזקן מבין שיניו "אבל נראה, שבזמננו החלו מקבלים כל זב ומצורע לעבודה במשרד הקסמים, שלא לדבר על מקומות אחרים. אינני יודע מה נהוג אצלך ואצל שכמותך באירלנד, אבל תמיד הייתם-"
דבריו של הזקן שוסעו באיבם; המכשפה סגרה עליו באחת, וברגע הבא, ראה בריאן כיצד נצמד ספטימוס הזקן לקיר, פיו פעור באימה.
"והיו ימים, בהם היית זוכה בקללה שאין עליה מחילה בעד הרבה פחות מזה, מתוק שלי" הבזק מסוכן יקד בעיניה "במקומך, לא הייתי מוצאת מקור לגאווה, לו שימשתי אני בתור הכלב של יאקסלי. כעת הייתי מציעה לך לסור מדרכי, לפני שבאמת אתרגז".
"אה- באמת שלא התכוונתי, גבירתי-" המכשפה הזרה הרפתה מן השוער, שמעד בכבדות לאחור. "ש- שאכריז על בואך, גברת מק'רויך?"
המכשפה לא טרחה לענות, אלא אך החוותה בידה בביטול, ופרצה פנימה כרוח סערה, גלימתה מתנופפת בעקבותיה.
"מרלין! הייתי צריך לנחש שהוא היה אוכל מוות פעם, הטינופת הזקנה. רק מן המבטים האלו שהוא נועץ בי ובדוד סקוטי תמיד. אבל-" עיניו של בריאן עזבו את המשרת, שנותר להשען בכבדות על הקיר, מתנשם בכבדות ומשפשף את גרונו בידו הרועדת, ועקבו אחרי המכשפה ממשרד הקסמים, עד שנעלמה אל תוך המסדרון שמעבר לחדר המבואה.
"המכשפה הזו, אני מוכן להתערב שהיתה הילאית פעם. איזה מגניב זה, איך שניקנקה את ספטימוס המטונף-".
"אתה חושב שיצא לה להכיר את הארי פוטר?"
"בטוח שכן. שמע, בחיי שלא הייתי רוצה להיות אוכל המוות שימצא את עצמו מולה. אחת כזו, על בטוח היא גומרת חמישה מהם בכלל בלי להזיע".
לרגע, חלף צל עמום במחשבתו של בריאן; בכור דודיו, אלפרד, אותו לא זכה להכיר, לחם באוכלי מוות רבים בטרם הוכרע ונרצח אי-אז, שנים בטרם נולד.
"טוב, עכשיו נרוץ מהר דרך הדלת, לפני שספטימוס יתפוס אותנו?"
"בסדר, בספירה שלי. אחת, שתיים-"
"שלוש!"
שני הילדים פתחו בריצה פרועה; בריאן זינק מהר ככל יכולתו, בכדי לחמוק מטווח ידיו הלופתות של המשרת; מרקוס פיגר אחריו, מתנשם ומתנשף בכבדות. אלא שנראה היה, כי ספטימוס הזקן לא זע ממקומו; כאשר השליך בריאן מבט חטוף לאחור, נדמה היה כי עודו שעון בכבדות על הקיר, גופו הצפוד רועד כולו.
בריאן דילג ממדרגה אל מדרגה, גומע מהר ככל יכולתו את המרחק אל דלתות הטרקלין. אלא שאז, נעצר באחת. הקולות שנשמעו מבפנים היו כה רמים, עד כי יכול היה לשמוע כל מילה, כמעט כאילו נצעקה אל תוך אוזניו. קולו של ג'רי התמר שוב ושוב, בוכה ומילל בלא בושה. קולה של אישה, היסטרי לחלוטין, שיסע שוב ושוב את מר פלטשר ואת המכשפה שזה עתה באה, כל אימת שניסה מי מהם להגיד דבר-מה.
"אני רוצה שתעניש אותה, אבא" יבב קולו של ג'רי "אני רוצה שהיא תצרח מכאבים, חתיכת החרא המזדיינת ההיא-"
"שלא יעז לכנות כך את הבת שלי, רוי. אתה שומע?!" צרח הקול אחוז ההיסטריה. "לא די שהוא מתגרה בה כל הזמן, זורה לה במכוון מלח על הפצעים. אבל כעת אני מבקשת, לא רוי, אני דורשת שתסלק מכאן את האירית המפוקפקת הזו. איני מוכנה, אני- אני אמות, ולא אתן לאחת מסוגה להתקרב לבת שלי".
"לא אסבול את עלבונותיך זמן רב, גברת פלטשר".
"יקירתי, שמא נשב כולנו וננסה לנהוג בהגיון? מה תזיק שיחה אחת, בנוכחותי, ועוד בתמורה למאה אוניות זהב? אפילו בעבור אדם במעמדי, אין זה סכום שניתן להקל בו ראש".
"שיקחו הבוגארטים את הזהב שלה!"
"א - ב – א!!!"
"והוא עוד קרא לי תינוק מגודל" לחש מרקוס, נצמד לדלת לצידו של בריאן.
"הלוואי והאישה הזו תיקח אותה" הוסיף ג'רי להתייפח. "הלוואי והיא תמות, כמו האבא המחורבן ההוא שלה, הפרא מן היער!".
"גברת פלטשר, בפעם האחרונה" קולה של הקוסמת הזרה עלה במקצת, הופך מסוכן למשמע אוזן. "פתחי את אוזנייך והקשיבי לי-"
"לא, לא אקשיב! הגידי, מי שלח אותך לכאן? זו קלאודיה שטיין, הלא כן? חזרי אליה ואמרי לה, שלעולם, לעולם לא תזכה להניח יד על הילדה שלי. לא מספיקה לה, הדרך בה מררה את חיי במשך שנים. הדרך בה הטתה את לב בעלי נגדי- הסתלקי, את שומעת! אם לא תסתלקי הרגע ממש, אפעיל כישוף מצוקה שיעוף הישר אל משרד הקסמים. האם את חושבת שלחינם, התקינה כאן הרמיוני גריינג'ר בעצמה את מערכת לחשי ההגנה? בעבור מה, אם לא בכדי לוודא כי טיפוסים מסוגך לא יופיעו כאן, וינסו לגרור את הילדה שלי לדרכיו המפוקפקות של אביה, בגללה הוא שוכב היום מת. לא אתן-"
אלא שאז, נפרצה דלתו האחורית של הטרקלין בטריקה, שכמעט והפילה אותו מציריה.
"א- אדוני, אני כל-כך מצטער" פניו של ברט הגנן היו חיוורות כסיד "א-אני הייתי בבקתה שלי, פשוט לא יכולתי לראות, לפני שהיה מאוחר מ-מדי..."
"מה עכשיו, לכל הרוחות?" צווח רוי פלטשר, קולו עולה אוקטבה שלמה. "האם אתה לא רואה שאיני פנוי? באורח בו לא טרחת להתערב ולמנוע הטלת קללות בגן, אטפל אחר-"
"זה- זה לא זה, אדוני" מלמל הגנן, מגרד בעצבנות את זיפי זקנו "זו הילדה, היא פשוט- נמלטה"
"היא- מה?!"
"שיקח אותי הגרים אם היה לי מושג איך- איך חצתה את כישוף המגן, אבל היא פשוט טסה כמו היפוגריף שלוח, והתאיידה אחת ושתיים. אני פשוט לא הבנתי מאיפה זה בא-"
זעקתה של גברת פלטשר היתה כה רמה, עד כי נדמה היה לבריאן, כי הקירות החזירו הד.
