ואפתח בנימה אישית: את הרעיון ליצירה קיבלתי בחופש הגדול שבין כיתה י"א ל- י"ב, ורק היום, כשאני כבר תלמיד י"ג, מגיעה יצירה זו, קצרה ותמציתית, אל קו הגמר. אני די גאה בעצמי שכן זוהי יצירה ראשונה בהיקף שכזה שהצלחתי להביא אל לקראת סיום שהוא פחות או יותר מוצלח בעיני. זוהי יצירה לא מושלמת שבמבט לאחור הייתי כותב אחרת, זוהי יצירה שאני מאמין שאוכל למצות ממנה מעט יותר, זו יצירה שלמדתי תוך טעויותיה דברים רבים שלא הייתי למד משום ספר, ולמרות זאת- היא אהובה עלי.
בקרוב אני מתכוון להעביר שכתוב בסיסי על היצירה בו אתקן בעיות קלות יחסית שאינן דורשות שכתוב עמוק, ביניהן מספר שגיאות כתיב ודקדוק שנעלמו מעיני, סצינות בעיתיות ואולי איחוד של הפרקים 3 ו-4. שכתוב עמוק יותר יישקל בהמשך.
אם כך, בפעם האחרונה: אשמח להערות והארות, קטנות כגדולות, עמוקות ובסיסיות, אורכיות ורוחביות, ספיציפיות לפרק או כלליות.
תודה מכל הלב לליהי הבטא הנפלאה שסבלה אותי זמן כה רב והמשיכה בנאמנות אין קץ בתפקידה גם כשהדבר עלה בהדחקת רצונותיה לתקוע פגיון בגבי.
תודה רבה לשחר שעזר לי בזמנו לפתח חלק מהרעיונות שייושמו לבסוף ביצירה וכמובן- תודה רבה לכם, קוראיי, על ההתמדה בקריאה.
קריאה מהנה!
~~~
פרק אחד-עשר בקובץ: http://img2.tapuz.co.il/forums/1_105113167.doc
בהודעה:
~~~
הפרופסור דיראק סגר את הדלת והתישב במקומו. "אתה כבר יודע למה זימנתי אותך בדחיפות, מר לופין?"
"בגלל אליזבת?" שאל רמוס.
"אכן, בעניינה של העלמה דייניאול. היא פרשה מהתחרות."
רמוס לא אמר דבר.
"אתה כבר יודע?" שאל הפרופסור דיראק.
"כן," הודה רמוס ופניו של הפרופסור הרצינו. "יש עוד שעה עד לרגע שבו היה אמור החידון להתקיים כמתוכנן." החל לומר, "אני בטוח שפרופסור מקגונגל תשמח לעזור בנוגע לשינוי הקל בתוכניות ולהגיע הישר לחלקו האחרון של האירוע – הכרזת המנצח. כפי שאתה יודע, זהו ניצחון גדול להוגוורטס בדיוק כפי שזהו הניצחון שלך או של בית גריפינדור."
"פרופסור, אני לא רוצה שום אירוע או חגיגה. בטלו את הכל."
"אבל... מר לופין" ביקר, "מצוינות היא עניין שצריך להתגאות בו, לא לשמור חבוי בארון."
"הפרופסור, האם אתה יודע למה אליזבת פרשה?" שאל בדי עמל, מנסה לדחוק את כאבו לפינה אחרת ולהצליח לדבר.
"האם זהו עניין בעל חשיבות מיוחדת, מר לופין?"
" אני לא ניצחתי אותה, פרופסור... אני לא ניצחתי אף אחד. היא פרשה בגלל סיבות אישיות."
"סיבות אישיות, מר לופין?" שאל הפרופסור.
"פרופסור, האם פרופסור דמבלדור לא הסביר לך מדוע פרשה?"
מעיניו של הפורפסור ניתן היה להבין את התשובה "אתה תמים".
"פרופסור," רמוס השתדל לשמור על טון ענייני, "אני לא ניצחתי אף אחד, בטח לא כשלאליזבת יש סיבות אישיות. זה לא... זה סתם..." החל להגיד, אך מילותיו נותרו באוויר. הוא רצה להגיד שכל החידון הזה מטומטם, שהכל הוא העמדת פנים מטופשת; שהוא רק רוצה שהפרופסור יעזוב אותו כבר ושאין לו כוח או עצבים לכלום. לאף אחד.
אבל רמוס שתק.
פרופסור דיראק שתק קצרות אף הוא ואחר אמר, "אני מצפה ממך ללכת, להתלבש יפה, להכין את הנאום שלך ולהופיע בעוד חצי שעה באולם הגדול. זה אירוע מיוחד במינו ואני מצפה ממך להיות אחראי דיו בכדי למלא את תפקידך בו ברצינות כפי שביצעת זאת עד עכשיו. בזה סיכמנו את הדיון." הפרופסור קם ממקומו ופתח את הדלת, אך לרמוס לא הייתה כל כוונה להתיפייף או להכין נאום. הוא עזב בזעם, משתדל שלא לטרוק את הדלת עד שתיעקר מציריה, ופשוט החל לשוטט במסדרונות בית הספר, חסר כל מטרה, נשאל מדי פעם על ידי תלמיד כזה או אחר מה מתוכנן להערב ומדוע הוא לא כבר באולם, אך לא ענה לאיש. כשנמאסו עליו האנשים השואלים, הגיע לאחד המעברים הסודיים של הטירה שהסתיים באזור מגדל גריפינדור. הייתה זו תעלה חשוכה ושוממת. רמוס שמח על השקט. הוא בירך אותו. הדממה עטפה אותו ברוך והאפלוליות דגדגה את נשמתו הנכאה.
הוא פסע לו באיטיות לעברו של מגדל גריפינדור, איש לא מציק לו, סוף כל סוף. שעון היד שלו הראה כי נותרו עוד דקות ספורות בלבד עד לשעת ההתאספות.
הוא מסר לאישה השמנה את הסיסמה ולא ענה לשאלותיה המטרידות. חדר המועדון היה ריק. "כולם למטה," חשב. חדר הקונדסאים היה שומם ורמוס נשכב על מיטת האפריון והחל להתיפח. עד עתה לא קיבל שום הזדמנות לעכל את דבריה של אליזבת. עוד בטרם הגיע מחדר הלימודים לאזור מגדל גריפינדור, הספיק מטוס-ניר מעופף לעקוב אחריו ברחבי הוגוורטס ולהתגלות לבסוף כהודעה מפרופסור דיראק. הוא פשוט נשכב שם, על המיטה, בטוח כי למטה נמצאת החגיגה בעיצומה. הוא לא ידע כמה זמן חלף בטרם פרצו לחדר שלושת הקונדסאים והבחינו בו, פניו אדומות מבכי. ג'ימס נשא בידיו חבילה אותה הניח על השולחן. "ירחוני, מה קרה?" שאל סיריוס, "הכל בסדר? למה... למה לא ראינו אותך למטה?" רמוס נגב את דמעותיו, מחט את אפו והתישב. הוא סיפר להם על השיחה עם אליזבת ועל השיחה עם פרופסור דיראק. נראה כי בהתחלה לא היה להם מה לאמר עד שלבסוף אמר סיריוס, "ירחוני, אל תדאג. יהיה טוב. יש עוד הרבה דגים בים."
"כן," הוסיף ג'ימס, "אני בטוח שבקרוב תכיר מישהי אחרת. אתה בחור מעניין, במקומה יבואו עוד עשר."
"כן," פיטר התערב, "אליזבת היא זו שבאמת מפסידה, לא אתה, רמוס."
אבל דבריהם לא עזרו. הכאב היה רב.
"מה זו החבילה הזו?" שאל רמוס, מבקש להסיח את דעתו.
"הפרופסור דיראק ביקש מאתנו להעביר לך אותה." אמר ג'ימס.
"הוא שולח לי צרחן על ההברזה?" שאל.
"לא נראה לי." השיב ג'ימס, "אם לא תפתח, איך תדע?"
רמוס קם ממיטתו בחוסר חשק ופתח את החבילה. בתוכה, מצא תעודת הוקרה ממוסגרת, מגן לתליה על הקיר, מדליה ומכתב. הוא פתח את המכתב וכתב ידו של פרופסור דיראק נגלה לעיניו.
"רמוס לופין היקר,
אמנם, בתחרות זו אין פרס למנצח, אך החלטתי להעניק לך שי אישי כהוקרה על הישגיך, בנוסף לתעודות ההוקרה שהענקתי לאחרים. כל הכבוד לך!
בברכה,
אלברט דיראק".
התעודה היתה פיסת קלף מכוערת עליה היה כתוב בגדול "תעודת הוקרה" ומתחת, בקטן יותר, "על השתתפותו בתחרות 'חידון האחדות' וזכיה במקום הראשון". הפרופסורים דמבלדור ודיראק היו חתומים עליה. רמוס השליך אותה באדישות על המיטה.
המגן היה לוח עץ שנצבע בזהב, עליו נחרט בצבע סמל בית הספר כאשר, במקום בו מופיע בדרך כלל המוטו, נחרטו המילים "האחדות חזקה מכל קסם", מרקדות באורך קסם במקומן. רמוס השליך גם מגן זה בבוז והביט במדליה. היתה זו מדלית זהב הקשורה לשרשרת דקיקה, מוזהבת אף היא, ועליה הופיעו לסירוגין המילים "תחרות 'חידון האחדות' " ו- "מקום ראשון". האחרים הביטו בפרסים וניסו לנחם את רמוס בהפלגת שבחיהם על יופי המגן ובוהק המדליה, אך לשווא. לבסוף שאל רמוס את ג'ימס "אתה יכול בבקשה להשאיל לי את גלימת ההיעלמות?"
"למה?" שאל ג'ימס בחזרה.
"אני רוצה לצאת לסיבוב, לנקות את הראש. לא רוצה שיציקו לי." ג'ימס שלח לעברו מבט נוקב, אחר שלף את הגלימה והביאה לרמוס. רמוס לקח איתו תיק קטן לתוכו הכניס מעטפה, את המדליה והמגן, לבש את הגלימה ויצא מהחדר באין רואה. בחדר המועדון של גריפינדור התקיימה חגיגה, אך רמוס הביט בחוגגים כעל זרים שלהם אין אתו שום קשר וחמק ביניהם אל מסדרונותיה של הטירה.
הוא הלך אל הינשופייה. שם, הוציא מעטפה והכניס לתוכנה את המדליה. הוא לקח קלף ועט נוצה וכתב:
"לאליזבת שלום.
אני יודע שביקשת לנתק אתי קשר ואני מכבד את החלטתך. אך, בכל זאת, הייתי רוצה לשלוח לך את המדליה הזו. היא מגיעה לך בדיוק כשם שהיא מגיעה לי.
רמוס
נ.ב.,
אני אוהב אותך."
במשך כמה שניות התלבט, אחר השמיד את הקלף וכתב את המכתב מחדש, מוותר על שתי השורות האחרונות. הוא הכניס את המכתב החדש למעטפה עם המדליה, בחר ינשוף אקראי ושלח אותו.
רמוס המשיך בשיטוטיו והגיע לבסוף אל הקומה הרביעית. הוא נכנס אל החדר בו התכונן בעבר לחידון המטופש וליבו נצבט. הוא התישב בכבדות על אחת הכורסאות הנוחות שהביאה לשם אליזבת באחד ממפגשיהם וסקר את החדר הקטן, החמים, הביתי. החדר בו שהה כה רבות בשבועות האחרונים. גל של נוסטלגיה הציף אותו, מתערבל עם העצב הבלתי נמנע שעלה בו עם הזכרו בשיחה האחרונה שקיים כאן עם אליזבת. הוא החליט שעם סיום החידון יכול החדר לשוב לשימושו המקורי. הוא נעמד בפתחו ובכמה הינפי שרביט הפך החדר בחזרה למחסן. רמוס נפטר משאריות האוכל והשתיה בו ואחר אמר בשקט, לעצמו, "תם ונשלם הקונדס". הוא עמד לצאת מהחדר כשלפתע נזכר מה הייתה תוכניתו המקורית. הוא הוציא את המגן והצמידו לקיר עם לחש בלתי ניתן להסרה, אחר חתם בחריטה על הכסף הנקי בשם "ירחוני". רמוס תהה האם אי פעם עוד ישתמש מישהו בחדר זה, אולי פרט לפילץ'. הוא יצא מהחדר, נעל אותו בעזרת לחש סטנדרטי והשיב את הפסל, שהיה מונח דרך קבע לפתחו, למקומו.
שבוע חלף. בימים האחרונים רמוס הסכים אפילו לאכול, אף כי היה האוכל תפל בפיו. בחדר המועדון, פיטר, ג'ימס וסיריוס היו עסוקים עתה בוויכוח על איזה ענין טיפשי שרמוס לא נתן עליו את דעתו. כששאלו לדעתו פשוט הנהן וחזר למחשבותיו. בימים האחרונים השתדל להמנע ככל יכולתו ממעבר ליד התקהליות של בית האפלפאף. בשעות הארוחה השתדל לשבת תמיד עם הגב לשולחנם של ההאפלפאפים, רק ליתר בטחון. תוהה על דבר מה, נקטעה לרגע מחשבתו על ידי אורחת בלתי צפויה. רמוס הרים את ראשו וצפה באותה תלמידת שנה חמישית אשר נהגה להרים את שלטי ה"תעשה לי ילד" הידועים לשמצה. "היי, אה... רמוס?" שאלה בחשש. אוסף חברותיה הצווחניות צפה מהצד.
"הו, שלום." אמר, מתנער ממחשבותיו. לרגע שתקו שניהם, אחר הוסיף "איך אני יכול לעזור לך?"
שאר הקונדסאים עיקמו אפם.
"אני... אה... כבר כמה ימים... יש לי מתנה בשבילך." אמרה.
"הו," אמר רמוס, נבוך, "תודה רבה." הנערה הסמיקה. מתוך תיקה, שככל הנראה עבר לחש הרחבה קל, הוציאה שני מוטות עץ להם מחובר שלט עליו תמונתו של רמוס בפוזה מעוררת חשד, קורץ בערמומיות, מתחת לתמונה המילים "רמוס תעשה לי ילד".
"אהההה..." החל רמוס להגיד במבוכה.
"אני יכולה להחליף את הכיתוב מ'רמוס תעשה לי ילד' ל'רמוס שולתתת!!!11" או ל-'רמוס סגידעע', אם זה עוזר" אמרה, מדגישה את שמו או צליליו של כל תו ותו.
"תודה, אני מניח," אמר, חבריו עוצרים עצמם בכוח מלהתפקע מצחוק.
"אני יכולה... אה..." החלה לשאול, מסמיקה עוד יותר. "לקבל חיבוק?"
הקונדסאים האחרים הנהנו כאיש אחד. רמוס הנבוך קמעא קם מכסאו וחיבק את המעריצה. זו, מצידה, הדביקה לו נשיקה דביקה על לחיו ורצה אל עבר חברותיה הצווחות באושר "יאאאאא!".
"אתה רואה? הלכה אחת וכבר באה אחרת. רמוס, אתה בחור מבוקש!" אמר ג'ימס.
"אני הולך לקבע את השלט לקיר שבחדר עד לסיום בית הספר!" אמר סיריוס. פיטר הסתפק במבט של "אמרתי לך". רמוס יכול היה להסתפק בבריחה לאי בודד וכל שהצליח להגיד היה "לכו לעזאזל". במידה מעוקמת כלשהי, השתפר מצב רוחו.
עוד מספר ימים חלפו. רמוס, ג'ימס וסיריוס ישבו מתחת לאחד מעצי בית הספר, מחליפים בדיחות על חשבונו של אהוב ליבם סוורוס סנייפ. ג'ימס קטע לפתע את הדיון. "פיטר! לאן נעלמת לנו?" שאל. פיטר לא אמר דבר, רק חייך בעכבריות. "כרגיל, לשירותים. עצירות, אתם יודעים." הוסיף לבסוף.
"הבדיחה הזו —" החל סיריוס לומר, אך פיטר שיסע את דבריו והוסיף "מקורותיי בארץ האסלות מסרו לי שכדאי להכין להערב את המפה והגלימה. יש לי משהו מעניין להראות לכם..."
הקונדסאים ישבו בפינה נסתרת, נעזרים בגלימה, וצפו באזור המשוער בו נמצאת הכניסה לחדר המועדון של האפלפאף. כעבור מספר דקות של שקט נשמע לפתע קול מוכר הצועק "נו די!". הציור הוסט ודרכו נפל נער ששיערו בגון הזהב מבולגן ופרוע, חסר כל חן, לגופו חלוק רחצה בצבע ורוד בהיר ולרגליו נעלי בית פרוותיות עם פונפונים, צבען וורד מזעזע.
"נו, בבקשה!" קרא אדוארד, " תכניסו אותי פנימה, נו..."
נשמע צחוקם של שני נערים אשר עמדו, כך נראה, מאחורי התמונה.
"בבית האפלפאף אין דפקנים. אנחנו לא סלית'רין, אדו המתוק," קרא אחד מהם בלגלוג.
"נו..." יבב אדוארד, "תעשו טובה... זה לא אני, אני... זה לא אני!".
הנער השני שמאחורי התמונה החל לחקות בלעג את אדוארד. "אני בכיין... אני הוא אדו הבכיין... אני מלשן..."
אדוארד קפא במקומו. התמונה הוזזה ושני נערי האפלפאף שרמוס לא הכיר אישית נעמדו מול אדוארד בשרביטים שלופים. עתה הבחין רמוס כי אדוארד נמצא ללא שרביטו שלו.
"נו," אמר הגבוה מהם, "הנה אדו שלנו ששוב הלשין על החברים שלו. עוד אחד שמעדיף את המורים שלו על פני החברים."
"זה לא אני... אני נשבע... זה לא...".
הנער הנמוך כיוון את שרביטו והניף את אדוארד המיבב באוויר, מטלטל אותו מעלה-מטה במהירות. השני רק צחק והמשיך לכוון את שרביטו לעבר אדוארד המתנודד. לפתע נשמע צליל שריקה קל. הגבוה מביניהם שלף מכשיר קטן וכסוף מכיסו ואמר לשני "זה הפילצ'וסקופ. הוא מתקרב. שנשאיר כאן את אדו החמודי?"
רמוס הביט במפה והבחין כי פילץ' אכן עושה סיור באזור. סיריוס מרפק אותו כדי להסב את תשומת ליבו אל הרצפה, עליה הופיעו המילים "גאונות. גם אנחנו צריכים אחד כזה." אדוארד המשיך ליבב. הפילצ'וסקופ השמיע שריקה בשנית. הנערים חזרו אל מאחורי התמונה. הקונדסאים הבחינו באדוארד המנסה להכנס אף הוא, מכה בתמונה באגרופיו, אך נכשל. פילץ' היה קרוב מתמיד, לכן ברחו הקונדסאים מחשש שמא יתגלו. בדרכם חזרה שמעו קול מלגלג, מוכר ומעצבן הקורא "נו, מה יש לנו כאן... איזה נעלי בית יפות יש לך, מר סיימור." ברמוס ניצת זיק של שמחה לאיד.
למחרת, איחר סיריוס לארוחת הערב. מעט לפני כן אמר שהכין להם הפתעה קלה. שלושת האחרים אכלו תוך שהם מחכים לו, עד שלבסוף הגיע, חבוק בזרועה של אן. "חברים," אמר בקול רם במיוחד, מאושר מכך שחצי משולחן גריפינדור הסתובב לכיוונו, "יש לי הצהרה!" הוסיף, "אני ואן חברים!" מספר מחיאות כפיים נשמעו ורמוס צחק. סיריוס נישק את אן בהפגנתיות מרובה וזו חזרה לשולחן האפלפאף. רמוס עקב אחריה בשעשוע קל, אך כשהתישבה ליד חברתה משכבר הימים, לרגע הצטלב מבטו עם זה של אליזבת, שמצידה מיהרה להסיט את מבטה לכיוון אחר. רמוס הרגיש דקירה בליבו.
ג'ימס ופיטר הרימו את כוסם ורמוס הצטרף אליהם. "לחיי סיריוס ואן!" קראו ואחר שתו, אף על פי שהיה זה מיץ ולא שמפניה, לצערם. הפעם היה פיטר הראשון להרים כוס "אם כבר, הבה נשתה גם לכבוד רמוס וחברתו לעתיד!"
"חברתו לעתיד?!" התפלא רמוס, עיניו מצטמצמות.
"נו," אמר ג'ימס, "אחרי שגם הענקת לה את התעודה שלך בתוספת נשיקה על החי, אתה רוצה לשקר לחבריך הנאמנים ולהגיד שאין ביניכם כלום?!"
"זה סתם – !" פתח רמוס במחאה ואיש לא הקשיב לו, שכן האחרים כבר שתו והרימו כוס נוספת. את האחרונה הרימו, כמו מתוך הרגל, לחיי תבוסתו המשפילה של בית סלית'רין. כי מסורת היא מסורת.
בקרוב אני מתכוון להעביר שכתוב בסיסי על היצירה בו אתקן בעיות קלות יחסית שאינן דורשות שכתוב עמוק, ביניהן מספר שגיאות כתיב ודקדוק שנעלמו מעיני, סצינות בעיתיות ואולי איחוד של הפרקים 3 ו-4. שכתוב עמוק יותר יישקל בהמשך.
אם כך, בפעם האחרונה: אשמח להערות והארות, קטנות כגדולות, עמוקות ובסיסיות, אורכיות ורוחביות, ספיציפיות לפרק או כלליות.
תודה מכל הלב לליהי הבטא הנפלאה שסבלה אותי זמן כה רב והמשיכה בנאמנות אין קץ בתפקידה גם כשהדבר עלה בהדחקת רצונותיה לתקוע פגיון בגבי.
תודה רבה לשחר שעזר לי בזמנו לפתח חלק מהרעיונות שייושמו לבסוף ביצירה וכמובן- תודה רבה לכם, קוראיי, על ההתמדה בקריאה.קריאה מהנה!
~~~
פרק אחד-עשר בקובץ: http://img2.tapuz.co.il/forums/1_105113167.doc
בהודעה:
~~~
הפרופסור דיראק סגר את הדלת והתישב במקומו. "אתה כבר יודע למה זימנתי אותך בדחיפות, מר לופין?"
"בגלל אליזבת?" שאל רמוס.
"אכן, בעניינה של העלמה דייניאול. היא פרשה מהתחרות."
רמוס לא אמר דבר.
"אתה כבר יודע?" שאל הפרופסור דיראק.
"כן," הודה רמוס ופניו של הפרופסור הרצינו. "יש עוד שעה עד לרגע שבו היה אמור החידון להתקיים כמתוכנן." החל לומר, "אני בטוח שפרופסור מקגונגל תשמח לעזור בנוגע לשינוי הקל בתוכניות ולהגיע הישר לחלקו האחרון של האירוע – הכרזת המנצח. כפי שאתה יודע, זהו ניצחון גדול להוגוורטס בדיוק כפי שזהו הניצחון שלך או של בית גריפינדור."
"פרופסור, אני לא רוצה שום אירוע או חגיגה. בטלו את הכל."
"אבל... מר לופין" ביקר, "מצוינות היא עניין שצריך להתגאות בו, לא לשמור חבוי בארון."
"הפרופסור, האם אתה יודע למה אליזבת פרשה?" שאל בדי עמל, מנסה לדחוק את כאבו לפינה אחרת ולהצליח לדבר.
"האם זהו עניין בעל חשיבות מיוחדת, מר לופין?"
" אני לא ניצחתי אותה, פרופסור... אני לא ניצחתי אף אחד. היא פרשה בגלל סיבות אישיות."
"סיבות אישיות, מר לופין?" שאל הפרופסור.
"פרופסור, האם פרופסור דמבלדור לא הסביר לך מדוע פרשה?"
מעיניו של הפורפסור ניתן היה להבין את התשובה "אתה תמים".
"פרופסור," רמוס השתדל לשמור על טון ענייני, "אני לא ניצחתי אף אחד, בטח לא כשלאליזבת יש סיבות אישיות. זה לא... זה סתם..." החל להגיד, אך מילותיו נותרו באוויר. הוא רצה להגיד שכל החידון הזה מטומטם, שהכל הוא העמדת פנים מטופשת; שהוא רק רוצה שהפרופסור יעזוב אותו כבר ושאין לו כוח או עצבים לכלום. לאף אחד.
אבל רמוס שתק.
פרופסור דיראק שתק קצרות אף הוא ואחר אמר, "אני מצפה ממך ללכת, להתלבש יפה, להכין את הנאום שלך ולהופיע בעוד חצי שעה באולם הגדול. זה אירוע מיוחד במינו ואני מצפה ממך להיות אחראי דיו בכדי למלא את תפקידך בו ברצינות כפי שביצעת זאת עד עכשיו. בזה סיכמנו את הדיון." הפרופסור קם ממקומו ופתח את הדלת, אך לרמוס לא הייתה כל כוונה להתיפייף או להכין נאום. הוא עזב בזעם, משתדל שלא לטרוק את הדלת עד שתיעקר מציריה, ופשוט החל לשוטט במסדרונות בית הספר, חסר כל מטרה, נשאל מדי פעם על ידי תלמיד כזה או אחר מה מתוכנן להערב ומדוע הוא לא כבר באולם, אך לא ענה לאיש. כשנמאסו עליו האנשים השואלים, הגיע לאחד המעברים הסודיים של הטירה שהסתיים באזור מגדל גריפינדור. הייתה זו תעלה חשוכה ושוממת. רמוס שמח על השקט. הוא בירך אותו. הדממה עטפה אותו ברוך והאפלוליות דגדגה את נשמתו הנכאה.
הוא פסע לו באיטיות לעברו של מגדל גריפינדור, איש לא מציק לו, סוף כל סוף. שעון היד שלו הראה כי נותרו עוד דקות ספורות בלבד עד לשעת ההתאספות.
הוא מסר לאישה השמנה את הסיסמה ולא ענה לשאלותיה המטרידות. חדר המועדון היה ריק. "כולם למטה," חשב. חדר הקונדסאים היה שומם ורמוס נשכב על מיטת האפריון והחל להתיפח. עד עתה לא קיבל שום הזדמנות לעכל את דבריה של אליזבת. עוד בטרם הגיע מחדר הלימודים לאזור מגדל גריפינדור, הספיק מטוס-ניר מעופף לעקוב אחריו ברחבי הוגוורטס ולהתגלות לבסוף כהודעה מפרופסור דיראק. הוא פשוט נשכב שם, על המיטה, בטוח כי למטה נמצאת החגיגה בעיצומה. הוא לא ידע כמה זמן חלף בטרם פרצו לחדר שלושת הקונדסאים והבחינו בו, פניו אדומות מבכי. ג'ימס נשא בידיו חבילה אותה הניח על השולחן. "ירחוני, מה קרה?" שאל סיריוס, "הכל בסדר? למה... למה לא ראינו אותך למטה?" רמוס נגב את דמעותיו, מחט את אפו והתישב. הוא סיפר להם על השיחה עם אליזבת ועל השיחה עם פרופסור דיראק. נראה כי בהתחלה לא היה להם מה לאמר עד שלבסוף אמר סיריוס, "ירחוני, אל תדאג. יהיה טוב. יש עוד הרבה דגים בים."
"כן," הוסיף ג'ימס, "אני בטוח שבקרוב תכיר מישהי אחרת. אתה בחור מעניין, במקומה יבואו עוד עשר."
"כן," פיטר התערב, "אליזבת היא זו שבאמת מפסידה, לא אתה, רמוס."
אבל דבריהם לא עזרו. הכאב היה רב.
"מה זו החבילה הזו?" שאל רמוס, מבקש להסיח את דעתו.
"הפרופסור דיראק ביקש מאתנו להעביר לך אותה." אמר ג'ימס.
"הוא שולח לי צרחן על ההברזה?" שאל.
"לא נראה לי." השיב ג'ימס, "אם לא תפתח, איך תדע?"
רמוס קם ממיטתו בחוסר חשק ופתח את החבילה. בתוכה, מצא תעודת הוקרה ממוסגרת, מגן לתליה על הקיר, מדליה ומכתב. הוא פתח את המכתב וכתב ידו של פרופסור דיראק נגלה לעיניו.
"רמוס לופין היקר,
אמנם, בתחרות זו אין פרס למנצח, אך החלטתי להעניק לך שי אישי כהוקרה על הישגיך, בנוסף לתעודות ההוקרה שהענקתי לאחרים. כל הכבוד לך!
בברכה,
אלברט דיראק".
התעודה היתה פיסת קלף מכוערת עליה היה כתוב בגדול "תעודת הוקרה" ומתחת, בקטן יותר, "על השתתפותו בתחרות 'חידון האחדות' וזכיה במקום הראשון". הפרופסורים דמבלדור ודיראק היו חתומים עליה. רמוס השליך אותה באדישות על המיטה.
המגן היה לוח עץ שנצבע בזהב, עליו נחרט בצבע סמל בית הספר כאשר, במקום בו מופיע בדרך כלל המוטו, נחרטו המילים "האחדות חזקה מכל קסם", מרקדות באורך קסם במקומן. רמוס השליך גם מגן זה בבוז והביט במדליה. היתה זו מדלית זהב הקשורה לשרשרת דקיקה, מוזהבת אף היא, ועליה הופיעו לסירוגין המילים "תחרות 'חידון האחדות' " ו- "מקום ראשון". האחרים הביטו בפרסים וניסו לנחם את רמוס בהפלגת שבחיהם על יופי המגן ובוהק המדליה, אך לשווא. לבסוף שאל רמוס את ג'ימס "אתה יכול בבקשה להשאיל לי את גלימת ההיעלמות?"
"למה?" שאל ג'ימס בחזרה.
"אני רוצה לצאת לסיבוב, לנקות את הראש. לא רוצה שיציקו לי." ג'ימס שלח לעברו מבט נוקב, אחר שלף את הגלימה והביאה לרמוס. רמוס לקח איתו תיק קטן לתוכו הכניס מעטפה, את המדליה והמגן, לבש את הגלימה ויצא מהחדר באין רואה. בחדר המועדון של גריפינדור התקיימה חגיגה, אך רמוס הביט בחוגגים כעל זרים שלהם אין אתו שום קשר וחמק ביניהם אל מסדרונותיה של הטירה.
הוא הלך אל הינשופייה. שם, הוציא מעטפה והכניס לתוכנה את המדליה. הוא לקח קלף ועט נוצה וכתב:
"לאליזבת שלום.
אני יודע שביקשת לנתק אתי קשר ואני מכבד את החלטתך. אך, בכל זאת, הייתי רוצה לשלוח לך את המדליה הזו. היא מגיעה לך בדיוק כשם שהיא מגיעה לי.
רמוס
נ.ב.,
אני אוהב אותך."
במשך כמה שניות התלבט, אחר השמיד את הקלף וכתב את המכתב מחדש, מוותר על שתי השורות האחרונות. הוא הכניס את המכתב החדש למעטפה עם המדליה, בחר ינשוף אקראי ושלח אותו.
רמוס המשיך בשיטוטיו והגיע לבסוף אל הקומה הרביעית. הוא נכנס אל החדר בו התכונן בעבר לחידון המטופש וליבו נצבט. הוא התישב בכבדות על אחת הכורסאות הנוחות שהביאה לשם אליזבת באחד ממפגשיהם וסקר את החדר הקטן, החמים, הביתי. החדר בו שהה כה רבות בשבועות האחרונים. גל של נוסטלגיה הציף אותו, מתערבל עם העצב הבלתי נמנע שעלה בו עם הזכרו בשיחה האחרונה שקיים כאן עם אליזבת. הוא החליט שעם סיום החידון יכול החדר לשוב לשימושו המקורי. הוא נעמד בפתחו ובכמה הינפי שרביט הפך החדר בחזרה למחסן. רמוס נפטר משאריות האוכל והשתיה בו ואחר אמר בשקט, לעצמו, "תם ונשלם הקונדס". הוא עמד לצאת מהחדר כשלפתע נזכר מה הייתה תוכניתו המקורית. הוא הוציא את המגן והצמידו לקיר עם לחש בלתי ניתן להסרה, אחר חתם בחריטה על הכסף הנקי בשם "ירחוני". רמוס תהה האם אי פעם עוד ישתמש מישהו בחדר זה, אולי פרט לפילץ'. הוא יצא מהחדר, נעל אותו בעזרת לחש סטנדרטי והשיב את הפסל, שהיה מונח דרך קבע לפתחו, למקומו.
שבוע חלף. בימים האחרונים רמוס הסכים אפילו לאכול, אף כי היה האוכל תפל בפיו. בחדר המועדון, פיטר, ג'ימס וסיריוס היו עסוקים עתה בוויכוח על איזה ענין טיפשי שרמוס לא נתן עליו את דעתו. כששאלו לדעתו פשוט הנהן וחזר למחשבותיו. בימים האחרונים השתדל להמנע ככל יכולתו ממעבר ליד התקהליות של בית האפלפאף. בשעות הארוחה השתדל לשבת תמיד עם הגב לשולחנם של ההאפלפאפים, רק ליתר בטחון. תוהה על דבר מה, נקטעה לרגע מחשבתו על ידי אורחת בלתי צפויה. רמוס הרים את ראשו וצפה באותה תלמידת שנה חמישית אשר נהגה להרים את שלטי ה"תעשה לי ילד" הידועים לשמצה. "היי, אה... רמוס?" שאלה בחשש. אוסף חברותיה הצווחניות צפה מהצד.
"הו, שלום." אמר, מתנער ממחשבותיו. לרגע שתקו שניהם, אחר הוסיף "איך אני יכול לעזור לך?"
שאר הקונדסאים עיקמו אפם.
"אני... אה... כבר כמה ימים... יש לי מתנה בשבילך." אמרה.
"הו," אמר רמוס, נבוך, "תודה רבה." הנערה הסמיקה. מתוך תיקה, שככל הנראה עבר לחש הרחבה קל, הוציאה שני מוטות עץ להם מחובר שלט עליו תמונתו של רמוס בפוזה מעוררת חשד, קורץ בערמומיות, מתחת לתמונה המילים "רמוס תעשה לי ילד".
"אהההה..." החל רמוס להגיד במבוכה.
"אני יכולה להחליף את הכיתוב מ'רמוס תעשה לי ילד' ל'רמוס שולתתת!!!11" או ל-'רמוס סגידעע', אם זה עוזר" אמרה, מדגישה את שמו או צליליו של כל תו ותו.
"תודה, אני מניח," אמר, חבריו עוצרים עצמם בכוח מלהתפקע מצחוק.
"אני יכולה... אה..." החלה לשאול, מסמיקה עוד יותר. "לקבל חיבוק?"
הקונדסאים האחרים הנהנו כאיש אחד. רמוס הנבוך קמעא קם מכסאו וחיבק את המעריצה. זו, מצידה, הדביקה לו נשיקה דביקה על לחיו ורצה אל עבר חברותיה הצווחות באושר "יאאאאא!".
"אתה רואה? הלכה אחת וכבר באה אחרת. רמוס, אתה בחור מבוקש!" אמר ג'ימס.
"אני הולך לקבע את השלט לקיר שבחדר עד לסיום בית הספר!" אמר סיריוס. פיטר הסתפק במבט של "אמרתי לך". רמוס יכול היה להסתפק בבריחה לאי בודד וכל שהצליח להגיד היה "לכו לעזאזל". במידה מעוקמת כלשהי, השתפר מצב רוחו.
עוד מספר ימים חלפו. רמוס, ג'ימס וסיריוס ישבו מתחת לאחד מעצי בית הספר, מחליפים בדיחות על חשבונו של אהוב ליבם סוורוס סנייפ. ג'ימס קטע לפתע את הדיון. "פיטר! לאן נעלמת לנו?" שאל. פיטר לא אמר דבר, רק חייך בעכבריות. "כרגיל, לשירותים. עצירות, אתם יודעים." הוסיף לבסוף.
"הבדיחה הזו —" החל סיריוס לומר, אך פיטר שיסע את דבריו והוסיף "מקורותיי בארץ האסלות מסרו לי שכדאי להכין להערב את המפה והגלימה. יש לי משהו מעניין להראות לכם..."
הקונדסאים ישבו בפינה נסתרת, נעזרים בגלימה, וצפו באזור המשוער בו נמצאת הכניסה לחדר המועדון של האפלפאף. כעבור מספר דקות של שקט נשמע לפתע קול מוכר הצועק "נו די!". הציור הוסט ודרכו נפל נער ששיערו בגון הזהב מבולגן ופרוע, חסר כל חן, לגופו חלוק רחצה בצבע ורוד בהיר ולרגליו נעלי בית פרוותיות עם פונפונים, צבען וורד מזעזע.
"נו, בבקשה!" קרא אדוארד, " תכניסו אותי פנימה, נו..."
נשמע צחוקם של שני נערים אשר עמדו, כך נראה, מאחורי התמונה.
"בבית האפלפאף אין דפקנים. אנחנו לא סלית'רין, אדו המתוק," קרא אחד מהם בלגלוג.
"נו..." יבב אדוארד, "תעשו טובה... זה לא אני, אני... זה לא אני!".
הנער השני שמאחורי התמונה החל לחקות בלעג את אדוארד. "אני בכיין... אני הוא אדו הבכיין... אני מלשן..."
אדוארד קפא במקומו. התמונה הוזזה ושני נערי האפלפאף שרמוס לא הכיר אישית נעמדו מול אדוארד בשרביטים שלופים. עתה הבחין רמוס כי אדוארד נמצא ללא שרביטו שלו.
"נו," אמר הגבוה מהם, "הנה אדו שלנו ששוב הלשין על החברים שלו. עוד אחד שמעדיף את המורים שלו על פני החברים."
"זה לא אני... אני נשבע... זה לא...".
הנער הנמוך כיוון את שרביטו והניף את אדוארד המיבב באוויר, מטלטל אותו מעלה-מטה במהירות. השני רק צחק והמשיך לכוון את שרביטו לעבר אדוארד המתנודד. לפתע נשמע צליל שריקה קל. הגבוה מביניהם שלף מכשיר קטן וכסוף מכיסו ואמר לשני "זה הפילצ'וסקופ. הוא מתקרב. שנשאיר כאן את אדו החמודי?"
רמוס הביט במפה והבחין כי פילץ' אכן עושה סיור באזור. סיריוס מרפק אותו כדי להסב את תשומת ליבו אל הרצפה, עליה הופיעו המילים "גאונות. גם אנחנו צריכים אחד כזה." אדוארד המשיך ליבב. הפילצ'וסקופ השמיע שריקה בשנית. הנערים חזרו אל מאחורי התמונה. הקונדסאים הבחינו באדוארד המנסה להכנס אף הוא, מכה בתמונה באגרופיו, אך נכשל. פילץ' היה קרוב מתמיד, לכן ברחו הקונדסאים מחשש שמא יתגלו. בדרכם חזרה שמעו קול מלגלג, מוכר ומעצבן הקורא "נו, מה יש לנו כאן... איזה נעלי בית יפות יש לך, מר סיימור." ברמוס ניצת זיק של שמחה לאיד.
למחרת, איחר סיריוס לארוחת הערב. מעט לפני כן אמר שהכין להם הפתעה קלה. שלושת האחרים אכלו תוך שהם מחכים לו, עד שלבסוף הגיע, חבוק בזרועה של אן. "חברים," אמר בקול רם במיוחד, מאושר מכך שחצי משולחן גריפינדור הסתובב לכיוונו, "יש לי הצהרה!" הוסיף, "אני ואן חברים!" מספר מחיאות כפיים נשמעו ורמוס צחק. סיריוס נישק את אן בהפגנתיות מרובה וזו חזרה לשולחן האפלפאף. רמוס עקב אחריה בשעשוע קל, אך כשהתישבה ליד חברתה משכבר הימים, לרגע הצטלב מבטו עם זה של אליזבת, שמצידה מיהרה להסיט את מבטה לכיוון אחר. רמוס הרגיש דקירה בליבו.
ג'ימס ופיטר הרימו את כוסם ורמוס הצטרף אליהם. "לחיי סיריוס ואן!" קראו ואחר שתו, אף על פי שהיה זה מיץ ולא שמפניה, לצערם. הפעם היה פיטר הראשון להרים כוס "אם כבר, הבה נשתה גם לכבוד רמוס וחברתו לעתיד!"
"חברתו לעתיד?!" התפלא רמוס, עיניו מצטמצמות.
"נו," אמר ג'ימס, "אחרי שגם הענקת לה את התעודה שלך בתוספת נשיקה על החי, אתה רוצה לשקר לחבריך הנאמנים ולהגיד שאין ביניכם כלום?!"
"זה סתם – !" פתח רמוס במחאה ואיש לא הקשיב לו, שכן האחרים כבר שתו והרימו כוס נוספת. את האחרונה הרימו, כמו מתוך הרגל, לחיי תבוסתו המשפילה של בית סלית'רין. כי מסורת היא מסורת.
זה, מסתבר, משהו שאני צריכה ללמוד ממך. כרגע אני קצת חולה אז לא אגיב בצורה עניינית, רק אומר שנהניתי מכל רגע ומכל פיסת עלילה שהתלכדה, לבסוף, לפאנפיק מורכב ומעניין (ותקן אותי אם אני טועה, אבל יצירה לא משעממת וגמורה היא חלומו של כל כותב 
).
בכל אופן, אקח את ההערה לתשומת ליבי.
