הספריה היא מקום שהמצאתי עבור מערכת נשגבים. רציתי לכתוב לה סיפור פתיחה קטן, אבל הסיפור נמשך ונמשך. בקיצור, בעתיד אפרסם פה את הנטונים היבשים של הספריה, ובינתים אני מפרסם בחלקים את סיפור הפתיחה. אשמח לשמוע את דעתכם:
יומה חייכה חיוך מנצח. מולה, שער אבן חסום ציין את המקום בו קבורה שליחות חייה.
היא פסעה קדימה בצעד בטוח, מזיזה את ידיה בתנועות מורכבות. זרמי מהות התחילו מקיפים אותה מכל עבר, מנצנצים כרסיסי קרח התערבלים באוויר. היא קמצה ידה לאגרוף, ושילחה אותו קדימה, פותחת אותו בסוף התנועה, בהתאם, התגבשה זרימת המהות לכדי מקור אחד, שעף והתנגש בעוצמה בשער.
ענן אבק עלה לאוויר, ולכשזה שקע, נגלה השער בשנית, הפעם פתוח. חיוכה של יומה רק גדל. היא שלפה חנית עשויה ג'ייד ירוק מאחורי גבה, והלכה קדימה בנחישות, נכנסת לאפלה הקודרת.
ריח של אדמה אפף את המנהרה. וחשיכה. אחרי עשר פסיעות התעמעמה התאורה המעטה של שמש הדמדומים מפתח המערה לכדי אור קלוש, ומושג קלוש עוד יותר לגבי החשיכה המוחלטת הממתינה מלפנים התחיל להתברר ליומה. עוד עשר פסיעות, החשיכה מעמיקה. יומה ציפתה לזה. מתיקה הוציאה לפיד. מעגל קטן של אור הקיף אותה, נותן לה מושג לגבי החדר אליו נכנסה. קודם כל- הוא ענק. עצום. בתחילה חשבה שראתה קירות ותקרה, אולם כעת ראתה מולה רק אולם עצום בגודלו, שקירותיו ותקרתו המתינו הרבה מחוץ לאור הלפיד. את הריח היא לא צפתה. היא ציפתה לריח עבש של אדמה רטובה, או אפילו לריח האפרורי של אבק. אבל לא זה היה הריח שאפף אותה. היא הריחה אוויר יבש, ואדמה- כמובן, אולם לא אדמה טחובה או עבשה, וגם לא מפוררת ועייפה. היא התקופה וליטפה את הרצפה. בתחילה חשבה על ג'ייד. אז על שיש. אולם לא. היה זה סלע שחם שלוטש לכדי שלמות. לא היה עליו פירור אבק. יומה חייכה לעצמה בשנית. מישהו או משהו ניקו את האבק לאחרונה. חמש מאות מטרים נוספים עברה באפילה, וההתרגשות החלה מעפילה על חושיה.
היא הרגישה את התנועה לפני שראתה אותה, אולם היה זה מאוחר מדי. היא היתה איטית מדי. אבשת אוויר ליד אוזנה, והיא איבדה אחיזה בלפיד. הוא כובה. החושך היכה את מוחה ללא רחמים. חושך מוחלט בצורה שלא ניתן להתכחש אליה. היא הניפה את החנית שלה בעיוורון סביבה, אולם ללא טעם. מה שזה לא היה, הוא כבר לא פה. היא קיללה. ניסתה לחזור על עקבותיה. היא רק הלכה כמה מאות מטרים. אור השמש לא אמור היה להיעלם לחלוטין כל כך מהר. זרעי פניקה התחילו להציף את מוחה. היא נשמה עמוק, תרה בנשמתה אחרי הטכניקה שלמדה מהמסדר הטהור. דופק ליבה ירד, היא החלה מודעת ליותר ויותר דברים. היא הפכה להיות שקולה. יכולתה להשתלט כך על רגשותיה קנתה לה מקום של כבוד ביחידות הסער של מצוד הפראא. אחד מהדברים הזעירים שחושיה סיפרו לה, הוא שמישהו נושם עשרה מטרים לימינה.
היא זינקה עם החנית אל עבר התוקף, אולם לפתע אור נדלק לפניה, והמראה שראתה זיעזע אותה. היה זה אדם. ולא אדם. הוא היה מעוות לחלוטין. שלוש עינים מאונכות היו על מצחו, וגיבנת נוראה על גבו. זרועותיו היו ארוכות בצורה לא פרופורציונלית ליתר גופו, ואצבעתיו אפילו ארוכות ביחס לידיו. יומה שמעה על דברים כאלה בעבר. על מוטציות נוראיות שנגרמות ליצורים אומללים בגלל הפראא. הופכות אותם למפלצות מרושעות. הי עמדה לשוב להתקפה כשאמר לפתע "האדון שלי ממתין לך, עלמתי", הסתובב, והחל ללכת.
היא החלה ללכת אחריו, יודעת בוודאות מוחלטת שהיא נכנסת למלקודת, ובכל זאת. הסקרנות. זו היתה החולשה שלה מאז ומעולם. "הסקרנות הרגה את החתול" אמר לה המורה שלה במנזר תמיד, והיא תמיד ענת לו שהיא לא חתול.
היא היתה בעיקר מבולבלת. זה לא היה המצוד הראשון שלה. היא צפתה בקרבות הנוראיים שהתרחשו הן במצודים עברו שלה, והן באלו של אחרים. זה אף פעם לא קרה. היא היתה מוכנה לשפוך דם. לעזזל, היא רצתה לשפוך דם! שנה תמימה עקבה אחרי אגדות פולקלור וסיפורים עד שמצאה את אחת הכניסות לקבר הזה. היא ידעה שהוא חיי, והיתה מוכנה לתקן את זה. היא נשבעה לנקום את דם אביה. היא תנקום, ויהי מה.
ואז המחשבות והשנאה פינו מקומן לתדהמה. הם יצאו מהאולם (ויומה ציינה לעצמה את גודלו), ונכנסו לאולם אחר. לא, לא אולם. גרם מדרגות. סליל עצום בגודלו של גרם מדרגות, מוקף בדלתות המובילות לחדרים נוספים. קוטר הסליל היה וודאי 200 מטרים, והיא לא ראתה את הרצפה בקצה התחתון. האיש (אותו לבסוף החליטה לתייג כ"כימרה") הוביל אותה מטה בגרם המדרגות. רוחב הגרם עצמו היה שני מטרים, כולו מלוטש באבן. מעקה מפואר הפריד בינו לבין התהום. הכניסות לצידה היו פתוחות לרווחה, ללא דלת שתחסום אותן, ומבעד לכניסה הצליחה להבחין לאור הלפיד במאות ואלפי מדפי ספרים. ספרים, ומגילות, ולתדהמתה גם חרבות ושריונות ומגוון חפצים וכלי נשק עשויים ג'ייד ומיני מתכות. היא זיהתה את המתכת הזהובה של האנת'מות.
הם המשיכו לרדת במורד המדרגות. ראשה הסתחרר למראה כל הספרים האלה. כל הידע הזה. היא הייתה נוהגת לבלות שעות על גבי שעות בספרייה של המסדר הטהור, קוראת, ומעיינת, ולומדת את השפה העתיקה. פעמים רבות אסרו עליה לקרוא ספרים או אפילו אגפים מסויימים. ואז זה: כמות אדירה של ספרים. פי כמה וכמה מבספריה הקיסרית.
אחרי זמן שנראה כנצח הם הגיעו למטה, מבלי להחליף ביניהם מילה נוספת. הקומה התחתונה הייתה שונה מהאחרות. סביבה מכל הכיוונים היו שערי אבן עצומים וזהים. מרביתם חסומים. במרכז היא ראתה בימה קטנה, אולם האור לא הספיק כדי לספר לה מה יש עליה, מלבד שכזה דבר קיים. הוא הוביל אותה אל אחד השערים הפתוחים, והם נכנסו בעדו. הכימרה כיבה את הלפיד. בשנית, יומה נעטפה בחשיכה המוחלטת, ונעשתה לפתע מודעת לקור בעצמותיה.
"שלום" אמר קול בשפה העתיקה. היה זה קול חלוש. היא שמעה אבני הצתה מקישות זו בזו, ולהבה קטנה הופיעה, מציגה את צלוליתו של אדם. לא היה זה הכימרה. הוא היה זקוף יותר. וגרום יותר. אבל אנושי יותר. לא, לא אנושי. שטני. האש התלקחה והדליקה בול עץ. האור גדל. נחשף לעיני חדר גדול למדי, אולם מזערי ביחס ליתר הקבר. הוא גם חשף שני כסאות אבן ושולחן נמוך ביניהם. כיסא אחד היה קרוב יותר לאש, ועליו ישבה דמות. השני היה בגבו אליה, אולם היא חשה שהוא ריק.
היא ניצלה את ההזדמנות. בחנית מורמת היא זינקה קדימה, חסרת רחמים ואכזרית. זו פגיעה בטוחה, ממרחק כזה. אבל החנית נהדפה, הדמות תפסה בה ביד אחת, ושלפה אותה מבין ידיה.
"אנא ממך. שבי. אם תרצי להרוג אותי אחר כך, לא אעצור בך" אמר. כעת, סימן זהוב האיר ממצחו, חושף מעגל ובתוכו עיגול. הוא היה זקן. זקן מאוד מאוד. עולו התקמט לבלי היכר, ושערו – שנתלה מסנטרו בלבד, וגם שם היה מדולדל, היה לבן, כמעט כסף. יומה הרגישה מטופשת.
"אנת'מה אפל, זה הסוף לטרור שלך על הבריאה" צעקה, אבל השלווה הנסוחה על פניו של הזקן רק גרמה לה להרגיש ילדותית.
"יקירתי, בין אם אני מפיץ טרור על הבריאה ובין אם לא, ימי יגיעו לקיצם בקרוב מאוד גם בלי העזרה שלך" אמר, קולו שליו וחורק. ועייף. יומה לא ידעה מה לעשות., וכאילו שקרא את מחשבותיה, העיר:
"למה שלא תשבי? אני אכין לך תה, זה ירגיע אותך"
שוב, יומה הרגישה מטופשת. טיפשה וילדותית. שום דבר לא הכין אותה לזה.
לבסוף, כשנדמה לה שרעיון טוב יותר לא יצוץ, אמרה בקול רועד:
"אתה הרגת את אבא שלי"
"יכול להיות. עליך לסלוח לי, הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם"
סומק עלה בלחיה של יומה. היא קמה על רגליה.
"אנת'מה מטונף! אתה רוצח! משרת שדים רצחניים! איך אתה מעז לבקש ממני לסלוח לך?!" צעקה עליו.
שוב, השלווה שלו ערערה אותה. "אל לך לצעוק. אלה רק שנינו פה. אף אחד לא ישמע אותך. מה גם שההד מצלצל ומכאיב לאוזני הזקנות" הוא נאנח. "ועלי להגיד בצער שאת לא טועה בהרבה. הרגתי רבים, כן. גם שירתתי יצורים נוראיים. זה הכל נכון. ובכל זאת באת לפה. למה?"
"בשביל להרוג אותך!" צעקה, עדיין עומדת.
"ואז מה?" שאל אותה.
היא לא הייתה מוכנה לזה.
"תזכי לכבוד ותהילה? לעושר וממון? שנינו יודעים שלא זה מה שאת רוצה" הוא אמר, והסימן על מצחו הבהב לשבריר שניה. הוא צדק. היא רצתה כוח.
"בואי איתי" אמר לפתע, וקם על רגליו. הוא נכנס לאולם בו היו שערים מרובים, ומרגע שכף רגלו נגעה ברצפה, החדר הואר באבנים משונות שהיו נעוצות בקירות במרווחים שווים- אחת מעל כל שער. הוא החווה כלפי מעלה. "את יודעת מה יש פה?" שאל.
"ספרים?" אמרה, עדיין מרגישה מגוחכת.
"כן, גם ספרים. ומה כתוב בספרים האלה?"
היא לא ענתה.
"הכול, ביתי. הכול. כל מה שאני יודע העלתי על הדף. את יודעת למה?"
"כי חששת שהידע יעבור מהעולם?"
"כן. אפשר לנסח את זה כך. וצדקתי."
"מה לכל הרוחות אתה מנסה להגיד בכל זה?!" צעקה עליו, מתחילה לאבד את סבלנותה.
"אני אומר שאין לך מריבה עימי. אני ספרן. אני ספרן כבר אלף שנים. אין לך עניין בי. שום תועלת לא תצמח לך מלהרוג אותי, ועוד פחות מלההרג על ידי".
הוא דיבר בגבו אליה. כעת הסתובב. היא ראתה על ראשו, בין עיניו צלקת אכזרית. הוא עיוור. כשהבינה זאת, החלה להתגנב לכיוונו, ואז פנתה באלכסון כדי להגיע אל גבו, להשיג עליו ייתרון.
היא עמדה תפוס אותו בצווארו כשהוא לפתע הסתובב לכיוונה. "אין לך עניין איתי. ואביך? כן. אני מזהה את הסגנון. הוא לימד אותך שיעור או שניים. אין ספק"
היא נעצרה.
"הכרת את אבי?" היא שאלה בתדהמה.
"היכרות קצרה" ענה לה, קולו נוגה. "הוא הוביל משלחת לרצוח אותי, ממש כמוך. למה את לבד, בעצם?"
"הם מתו בדרך" שיקרה. היא רצתה לתפוס אותו לבד.
"הוא נלחם באכזריות. ניסיתי להגיע איתו להבנה, אך הוא לא הקשיב. לא הייתה לי ברירה"
"והגופה?" שאלה, קולה התחיל לרעוד.
"באולם הכניסה, יחד עם גופותיהם של כל מי שניסה להכנס לספריה שלי לשפיכות דמים. הקברים מוצבים סביב הקירות".
"יצור נורא שכמוך!" היא צעקה.
"את לא כמו האחרים. את מעריכה את מה שיש פה, ולא רק את מה שניתן להרוג בעזרתו. למה שלא תקשיבי לסיפורי?"
היא הישירה מבט לעיניו העיוורות. מבולבלת מדי להתנגד, עקשנית מכדי להסכים.
לבסוף, פצחה פיה.
"הייתי רוצה לראות קודם את הקבר של אבי".
נ.ב
זו טיוטה בשלב הכי ראשוני שלה. לא עברתי על הטקסט אפילו לא פעם אחת (אני ממש שונא לקרוא פעם שניה טקסט שכתבתי). ייתכנו שגיעות הקלדה...
איתמר.
יומה חייכה חיוך מנצח. מולה, שער אבן חסום ציין את המקום בו קבורה שליחות חייה.
היא פסעה קדימה בצעד בטוח, מזיזה את ידיה בתנועות מורכבות. זרמי מהות התחילו מקיפים אותה מכל עבר, מנצנצים כרסיסי קרח התערבלים באוויר. היא קמצה ידה לאגרוף, ושילחה אותו קדימה, פותחת אותו בסוף התנועה, בהתאם, התגבשה זרימת המהות לכדי מקור אחד, שעף והתנגש בעוצמה בשער.
ענן אבק עלה לאוויר, ולכשזה שקע, נגלה השער בשנית, הפעם פתוח. חיוכה של יומה רק גדל. היא שלפה חנית עשויה ג'ייד ירוק מאחורי גבה, והלכה קדימה בנחישות, נכנסת לאפלה הקודרת.
ריח של אדמה אפף את המנהרה. וחשיכה. אחרי עשר פסיעות התעמעמה התאורה המעטה של שמש הדמדומים מפתח המערה לכדי אור קלוש, ומושג קלוש עוד יותר לגבי החשיכה המוחלטת הממתינה מלפנים התחיל להתברר ליומה. עוד עשר פסיעות, החשיכה מעמיקה. יומה ציפתה לזה. מתיקה הוציאה לפיד. מעגל קטן של אור הקיף אותה, נותן לה מושג לגבי החדר אליו נכנסה. קודם כל- הוא ענק. עצום. בתחילה חשבה שראתה קירות ותקרה, אולם כעת ראתה מולה רק אולם עצום בגודלו, שקירותיו ותקרתו המתינו הרבה מחוץ לאור הלפיד. את הריח היא לא צפתה. היא ציפתה לריח עבש של אדמה רטובה, או אפילו לריח האפרורי של אבק. אבל לא זה היה הריח שאפף אותה. היא הריחה אוויר יבש, ואדמה- כמובן, אולם לא אדמה טחובה או עבשה, וגם לא מפוררת ועייפה. היא התקופה וליטפה את הרצפה. בתחילה חשבה על ג'ייד. אז על שיש. אולם לא. היה זה סלע שחם שלוטש לכדי שלמות. לא היה עליו פירור אבק. יומה חייכה לעצמה בשנית. מישהו או משהו ניקו את האבק לאחרונה. חמש מאות מטרים נוספים עברה באפילה, וההתרגשות החלה מעפילה על חושיה.
היא הרגישה את התנועה לפני שראתה אותה, אולם היה זה מאוחר מדי. היא היתה איטית מדי. אבשת אוויר ליד אוזנה, והיא איבדה אחיזה בלפיד. הוא כובה. החושך היכה את מוחה ללא רחמים. חושך מוחלט בצורה שלא ניתן להתכחש אליה. היא הניפה את החנית שלה בעיוורון סביבה, אולם ללא טעם. מה שזה לא היה, הוא כבר לא פה. היא קיללה. ניסתה לחזור על עקבותיה. היא רק הלכה כמה מאות מטרים. אור השמש לא אמור היה להיעלם לחלוטין כל כך מהר. זרעי פניקה התחילו להציף את מוחה. היא נשמה עמוק, תרה בנשמתה אחרי הטכניקה שלמדה מהמסדר הטהור. דופק ליבה ירד, היא החלה מודעת ליותר ויותר דברים. היא הפכה להיות שקולה. יכולתה להשתלט כך על רגשותיה קנתה לה מקום של כבוד ביחידות הסער של מצוד הפראא. אחד מהדברים הזעירים שחושיה סיפרו לה, הוא שמישהו נושם עשרה מטרים לימינה.
היא זינקה עם החנית אל עבר התוקף, אולם לפתע אור נדלק לפניה, והמראה שראתה זיעזע אותה. היה זה אדם. ולא אדם. הוא היה מעוות לחלוטין. שלוש עינים מאונכות היו על מצחו, וגיבנת נוראה על גבו. זרועותיו היו ארוכות בצורה לא פרופורציונלית ליתר גופו, ואצבעתיו אפילו ארוכות ביחס לידיו. יומה שמעה על דברים כאלה בעבר. על מוטציות נוראיות שנגרמות ליצורים אומללים בגלל הפראא. הופכות אותם למפלצות מרושעות. הי עמדה לשוב להתקפה כשאמר לפתע "האדון שלי ממתין לך, עלמתי", הסתובב, והחל ללכת.
היא החלה ללכת אחריו, יודעת בוודאות מוחלטת שהיא נכנסת למלקודת, ובכל זאת. הסקרנות. זו היתה החולשה שלה מאז ומעולם. "הסקרנות הרגה את החתול" אמר לה המורה שלה במנזר תמיד, והיא תמיד ענת לו שהיא לא חתול.
היא היתה בעיקר מבולבלת. זה לא היה המצוד הראשון שלה. היא צפתה בקרבות הנוראיים שהתרחשו הן במצודים עברו שלה, והן באלו של אחרים. זה אף פעם לא קרה. היא היתה מוכנה לשפוך דם. לעזזל, היא רצתה לשפוך דם! שנה תמימה עקבה אחרי אגדות פולקלור וסיפורים עד שמצאה את אחת הכניסות לקבר הזה. היא ידעה שהוא חיי, והיתה מוכנה לתקן את זה. היא נשבעה לנקום את דם אביה. היא תנקום, ויהי מה.
ואז המחשבות והשנאה פינו מקומן לתדהמה. הם יצאו מהאולם (ויומה ציינה לעצמה את גודלו), ונכנסו לאולם אחר. לא, לא אולם. גרם מדרגות. סליל עצום בגודלו של גרם מדרגות, מוקף בדלתות המובילות לחדרים נוספים. קוטר הסליל היה וודאי 200 מטרים, והיא לא ראתה את הרצפה בקצה התחתון. האיש (אותו לבסוף החליטה לתייג כ"כימרה") הוביל אותה מטה בגרם המדרגות. רוחב הגרם עצמו היה שני מטרים, כולו מלוטש באבן. מעקה מפואר הפריד בינו לבין התהום. הכניסות לצידה היו פתוחות לרווחה, ללא דלת שתחסום אותן, ומבעד לכניסה הצליחה להבחין לאור הלפיד במאות ואלפי מדפי ספרים. ספרים, ומגילות, ולתדהמתה גם חרבות ושריונות ומגוון חפצים וכלי נשק עשויים ג'ייד ומיני מתכות. היא זיהתה את המתכת הזהובה של האנת'מות.
הם המשיכו לרדת במורד המדרגות. ראשה הסתחרר למראה כל הספרים האלה. כל הידע הזה. היא הייתה נוהגת לבלות שעות על גבי שעות בספרייה של המסדר הטהור, קוראת, ומעיינת, ולומדת את השפה העתיקה. פעמים רבות אסרו עליה לקרוא ספרים או אפילו אגפים מסויימים. ואז זה: כמות אדירה של ספרים. פי כמה וכמה מבספריה הקיסרית.
אחרי זמן שנראה כנצח הם הגיעו למטה, מבלי להחליף ביניהם מילה נוספת. הקומה התחתונה הייתה שונה מהאחרות. סביבה מכל הכיוונים היו שערי אבן עצומים וזהים. מרביתם חסומים. במרכז היא ראתה בימה קטנה, אולם האור לא הספיק כדי לספר לה מה יש עליה, מלבד שכזה דבר קיים. הוא הוביל אותה אל אחד השערים הפתוחים, והם נכנסו בעדו. הכימרה כיבה את הלפיד. בשנית, יומה נעטפה בחשיכה המוחלטת, ונעשתה לפתע מודעת לקור בעצמותיה.
"שלום" אמר קול בשפה העתיקה. היה זה קול חלוש. היא שמעה אבני הצתה מקישות זו בזו, ולהבה קטנה הופיעה, מציגה את צלוליתו של אדם. לא היה זה הכימרה. הוא היה זקוף יותר. וגרום יותר. אבל אנושי יותר. לא, לא אנושי. שטני. האש התלקחה והדליקה בול עץ. האור גדל. נחשף לעיני חדר גדול למדי, אולם מזערי ביחס ליתר הקבר. הוא גם חשף שני כסאות אבן ושולחן נמוך ביניהם. כיסא אחד היה קרוב יותר לאש, ועליו ישבה דמות. השני היה בגבו אליה, אולם היא חשה שהוא ריק.
היא ניצלה את ההזדמנות. בחנית מורמת היא זינקה קדימה, חסרת רחמים ואכזרית. זו פגיעה בטוחה, ממרחק כזה. אבל החנית נהדפה, הדמות תפסה בה ביד אחת, ושלפה אותה מבין ידיה.
"אנא ממך. שבי. אם תרצי להרוג אותי אחר כך, לא אעצור בך" אמר. כעת, סימן זהוב האיר ממצחו, חושף מעגל ובתוכו עיגול. הוא היה זקן. זקן מאוד מאוד. עולו התקמט לבלי היכר, ושערו – שנתלה מסנטרו בלבד, וגם שם היה מדולדל, היה לבן, כמעט כסף. יומה הרגישה מטופשת.
"אנת'מה אפל, זה הסוף לטרור שלך על הבריאה" צעקה, אבל השלווה הנסוחה על פניו של הזקן רק גרמה לה להרגיש ילדותית.
"יקירתי, בין אם אני מפיץ טרור על הבריאה ובין אם לא, ימי יגיעו לקיצם בקרוב מאוד גם בלי העזרה שלך" אמר, קולו שליו וחורק. ועייף. יומה לא ידעה מה לעשות., וכאילו שקרא את מחשבותיה, העיר:
"למה שלא תשבי? אני אכין לך תה, זה ירגיע אותך"
שוב, יומה הרגישה מטופשת. טיפשה וילדותית. שום דבר לא הכין אותה לזה.
לבסוף, כשנדמה לה שרעיון טוב יותר לא יצוץ, אמרה בקול רועד:
"אתה הרגת את אבא שלי"
"יכול להיות. עליך לסלוח לי, הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם"
סומק עלה בלחיה של יומה. היא קמה על רגליה.
"אנת'מה מטונף! אתה רוצח! משרת שדים רצחניים! איך אתה מעז לבקש ממני לסלוח לך?!" צעקה עליו.
שוב, השלווה שלו ערערה אותה. "אל לך לצעוק. אלה רק שנינו פה. אף אחד לא ישמע אותך. מה גם שההד מצלצל ומכאיב לאוזני הזקנות" הוא נאנח. "ועלי להגיד בצער שאת לא טועה בהרבה. הרגתי רבים, כן. גם שירתתי יצורים נוראיים. זה הכל נכון. ובכל זאת באת לפה. למה?"
"בשביל להרוג אותך!" צעקה, עדיין עומדת.
"ואז מה?" שאל אותה.
היא לא הייתה מוכנה לזה.
"תזכי לכבוד ותהילה? לעושר וממון? שנינו יודעים שלא זה מה שאת רוצה" הוא אמר, והסימן על מצחו הבהב לשבריר שניה. הוא צדק. היא רצתה כוח.
"בואי איתי" אמר לפתע, וקם על רגליו. הוא נכנס לאולם בו היו שערים מרובים, ומרגע שכף רגלו נגעה ברצפה, החדר הואר באבנים משונות שהיו נעוצות בקירות במרווחים שווים- אחת מעל כל שער. הוא החווה כלפי מעלה. "את יודעת מה יש פה?" שאל.
"ספרים?" אמרה, עדיין מרגישה מגוחכת.
"כן, גם ספרים. ומה כתוב בספרים האלה?"
היא לא ענתה.
"הכול, ביתי. הכול. כל מה שאני יודע העלתי על הדף. את יודעת למה?"
"כי חששת שהידע יעבור מהעולם?"
"כן. אפשר לנסח את זה כך. וצדקתי."
"מה לכל הרוחות אתה מנסה להגיד בכל זה?!" צעקה עליו, מתחילה לאבד את סבלנותה.
"אני אומר שאין לך מריבה עימי. אני ספרן. אני ספרן כבר אלף שנים. אין לך עניין בי. שום תועלת לא תצמח לך מלהרוג אותי, ועוד פחות מלההרג על ידי".
הוא דיבר בגבו אליה. כעת הסתובב. היא ראתה על ראשו, בין עיניו צלקת אכזרית. הוא עיוור. כשהבינה זאת, החלה להתגנב לכיוונו, ואז פנתה באלכסון כדי להגיע אל גבו, להשיג עליו ייתרון.
היא עמדה תפוס אותו בצווארו כשהוא לפתע הסתובב לכיוונה. "אין לך עניין איתי. ואביך? כן. אני מזהה את הסגנון. הוא לימד אותך שיעור או שניים. אין ספק"
היא נעצרה.
"הכרת את אבי?" היא שאלה בתדהמה.
"היכרות קצרה" ענה לה, קולו נוגה. "הוא הוביל משלחת לרצוח אותי, ממש כמוך. למה את לבד, בעצם?"
"הם מתו בדרך" שיקרה. היא רצתה לתפוס אותו לבד.
"הוא נלחם באכזריות. ניסיתי להגיע איתו להבנה, אך הוא לא הקשיב. לא הייתה לי ברירה"
"והגופה?" שאלה, קולה התחיל לרעוד.
"באולם הכניסה, יחד עם גופותיהם של כל מי שניסה להכנס לספריה שלי לשפיכות דמים. הקברים מוצבים סביב הקירות".
"יצור נורא שכמוך!" היא צעקה.
"את לא כמו האחרים. את מעריכה את מה שיש פה, ולא רק את מה שניתן להרוג בעזרתו. למה שלא תקשיבי לסיפורי?"
היא הישירה מבט לעיניו העיוורות. מבולבלת מדי להתנגד, עקשנית מכדי להסכים.
לבסוף, פצחה פיה.
"הייתי רוצה לראות קודם את הקבר של אבי".
נ.ב
זו טיוטה בשלב הכי ראשוני שלה. לא עברתי על הטקסט אפילו לא פעם אחת (אני ממש שונא לקרוא פעם שניה טקסט שכתבתי). ייתכנו שגיעות הקלדה...
איתמר.
אבל tomato, tometo מה זה משנה...
