אני שמח לפרסם פרק נוסף ב"אגדת הפעמון", הפעם מנקודת ראותה של אנדרומדה.
הפרק מתרחש ביום שלאחר הקרב, והוא מקביל למעשה מבחינת ציר הזמן לפרק האחרון של מאגנס.
אודה ואתוודה, שלא ציפיתי לכך שהפרק יושלם כה מהר - חוויתי משבר רציני בכתיבה, ולא הייתי רחוק מהחלטת נטישה כוללת של היצירה.
תודה למפאלדה, שסבלה בגבורה עילאית את כל הקיטורים שלי במהלך הכתיבה, ולאחרים שסייעו בידי להביא את הפרק לסיום.
פרטים:
דירוג הפרק: R (לייט למדי, יחסית לקודמים)
דמויות קאנוניות חשובות בפרק: אנדרומדה, נימפדורה טונקס, בלטריקס, קינגסלי, נוויל, ועוד.
דמויות מקוריות חשובות בפרק: לא ממש במרכז העניינים הפעם.
הפרק מפורסם בקובץ ובהודעה
תהנו!
--------------------------
אנדרומדה
"בחייהם ובמותם, היו מלח הארץ, מופת לתושיה ואומץ-"
הקול החדגוני טרטר וטרטר מעל המדשאות המושלגות, נמהל בהתייפחויות ובמלמולים שעלו מן הקהל המצטופף לפני שערי הוגוורטס. ממקומה שבפאתי ההתקהלות, נדמה היה לאנדרומדה כי קולו של הנואם מטיב להתמזג בנוף המדכא. המדשאות המושלגות, המגדלים הגבוהים והאגם, נראו לה כחלקי תמונה דהויה, מטשטשת והולכת לאורו של בוקר אפור, שאין בכוחו למחוק את ליל האימים שקדם לו.
"הסתפקות במועט, נאמנות אין קץ ולכידות מופלאה, בימים טובים ובימים רעים-"
גבר ממושקף התנודד קלות לצידו של הנואם, מנסה לשווא להחניק התייפחות. לא הרחק משם, הצטופפו מאות תלמידים לצד כלובים ומזוודות שנארזו בחפזון; מהם מתכרבלים באומללות בתוך גלימות החורף שלהם, ומהם נושאים מבטים מוטרדים לעבר הגוש השחור שצף בתוך מימי האגם, כל אימת שהפליט הלה סילוני עשן, או השמיע צפירה עמומה. אלא שפנים רבות, רבות מדי, בהו נכחן בארשת קהה; אנדרומדה תהתה, כמה מתוכם איבדו את כל היקר להם במחי ליל אחד. רבים עוד יותר, שיערה, לא זכו לשמוע אלא קטעי דברים מפיהם של מדריכים ומורים; אולם כמה מהם, למצער, מטיבים להבין - דבר לא יהיה עוד כפי שהיה.
'ההיסטוריה נכתבת בדם'. הדהדו המילים הישנות בראשה. אחדים, כלורד וולדמורט ודומיו, יאמרו זאת בתחושת התעלות מבעיתה; אחרים יסלדו מכך, יכחישו או ימטירו גינויים רבי-מלל, אולם כזו היא המציאות ואין בילתה - והנה, נחתם פרק בדברי הימים אל מול פניהם ממש. 'בני ויזלי מוטלים מתים' הרהרה, מעיפה מבט מהיר לעבר הארונות הניצבים במרכז הרחבה המושלגת, 'ומי יודע כמה מאיתנו עתידים להצטרף אליהם בקרוב'.
צעדים מוכרים, ובעקבותיהם גידוף חרישי, גרמו לאנדרומדה להסב מבטה; נימפדורה פילסה דרכה אל תוך שולי הקהל, נתקלת אגב כך בערמת צרורות; ינשוף טפח בכנפיו וצווח לעברה, מקיש במקורו באיום. אלא, שנימפדורה לא נראתה כמבחינה בקיומו.
"מה מצבה?" שאלה אנדרומדה בלחש, כאשר נעצרה בתה היחידה לצידה, סוקרת את הטקס בשפתיים קפוצות.
"מה את חושבת, אמא?" החזירה זו, מטלטלת את ראשה בכדי לנער פתיתי שלג סוררים. "על הפנים, ובגדול. פעם היא מביטה בנו באיזה מין מבט אטום, כאילו היא לא מזהה אותנו בכלל, ובטוחה שעוד רגע יבואו רון והארי, ויבקשו ממנה לתקן להם את שיעורי הבית; שתי דקות אחר-כך היא פורצת בבכי, זועקת שבכלל היתה צריכה למות במלחמה ההיא".
שפתיה של נימפדורה התעקמו בתיעוב, ולרגע נדמה היה כי היא נאבקת בינה לבינה עצמה.
"וזה כמובן היה מאד חבל" סיננה מבין שיניה מקץ רגע "כי בדרך כזו, לעולם לא היתה פוגשת את החברה החדשה והמאד-טובה שלה-"
"נימפדורה" מחשבותיה של אנדרומדה חזרו להרף-רגע לליל אמש - כיצד מצאה את בתה ניצבת באגרופים קפוצים ליד מדרגות הבית החרב, מתנשפת ונאבקת בדמעותיה הזולגות "אני יודעת שעברת חוויה נוראה, כולנו עברנו, וכולנו הלומי אבל וזעם - אבל אמירות כאלו מיותרות לגמרי" נזפה, מנסה לשוות לקולה ארשת שקולה וחמורה גם יחד "את יודעת זאת בעצמך".
אלא, שהבעת פניה של בתה הטיבה להבהיר, כי היא מנהלת מאבק אבוד. אנדרומדה הטיבה להכיר את אותה ארשת פנים, עוד מן הימים בהם הגיע ראשה של נימפדורה אך בקושי אל גובה פניו של שולחן האוכל.
"אם את חושבת, שמשהו בלב השחור של האחות הזו שלך מצטער על הויזלים, או על משהו בכלל-"
"וכעת" קולו של הנואם גבר בפתאומיות, או שמא חידש אי-מי את לחש הסונורוס הדועך "אני מזמין חברי ילדות, לשאת קומץ מילים אישיות"
ההמון זע לצדדים, ואנקות הבכי המקוטעות גברו. מבטה של אנדרומדה רפרף במהירות על נוויל שניצב דומם, באגרופים קפוצים, הצער שעל פניו חזק ממילים; על שיימוס פיניגן החיוור כמת, התומך בידיים רפות בלבנדר בראון המיללת בקול; האיפור הכבד על פני האחרונה התמוסס לחלוטין וזלג על פניה, בעוד דמעותיה מטפטפות באין מעצור אל תוך זר הפרחים שבידה; אלא שעד מהרה, סטו עיניה של אנדרומדה הצידה, לעבר המקום בו ניצבה אחותה, זקופה ונבדלת מן הקהל המתאבל.
בלטריקס צפתה במחזה בדממה, עומדת לצידם של המלך מק-הולס, ולורד אולדמור פרוע הזקן; הטואטה דה-דנאן הקיפו אותה, בשורה צפופה ודרוכה של כידונאים עוטי קסדה ושריון. פניה נראו כמופנים אל זירת הטקס, אולם נדמה היה לאנדרומדה כי מחשבותיה של אחותה תועות הרחק משם.
'בל התנגדה לטקס הזה, ואולי היא צודקת', הרהרה אנדרומדה. האם לא הזהירה אחותה את המועצה, כי הם עתידים לבזבז שעות יקרות? אלא שמוטב היה לה, לאחותה, אלמלא היתה שוכחת מול מי היא עומדת וחוטאת במילים נמהרות, אשר לא הועילו אלא בכדי לעורר זעם.
"אוה, אני בטוחה שאלאיל יאות להמתין, באדיבותו הרבה, בזמן שמחצית קוסמי בריטניה מתקשקשת סביב חבורה של ויזלים מתים", רתחה באוזניה של אנדרומדה בעת שיצאו מן ההתייעצות. "אם לא שמע בינתיים על הדרך בה טיפלתי בשדת האש שלו, אני ויזלית בעצמי. לכי תסבירי להם, לכל חבורת הצדקנים הנאצלת, שיש תלמידים לפנות, מצור להתכונן אליו-"
"אני יודעת, אני יודעת" זכרה אנדרומדה, כיצד ניסתה להפיס את זעמה של אחותה "אבל הם היו אהובים כל-כך, ואנשים- הם פשוט רוצים להפרד, לפני שישלחו את כל הארונות לקבורה באוצ'רי סנט-פול". בלטריקס ידעה היטב כמותה, מדוע ובעבור חלקם באלו ארועים, היו בני ויזלי אהובים כל-כך - סיבה שדי בה בכדי שאיש לא יטה אוזן לדבריה של זו שניצבה בליבו של הצד האחר, במהלך אותם ארועים עצמם.
"נכון שגם את בטוחה שהיא פשוט מתפוצצת מרוב אבל?" לגלגה נימפדורה באוזנה; נראה היה, כי בתה הטיבה להבחין בכיוון אליו הביטה.
האם מסוגלת אחותה להתאבל בכנות על מי שהיו המרים ביריביה? לא היתה לאנדרומדה תשובה לכך, אולם חרף זאת, חשה בכעס המטפס במעלה גרונה; נימפדורה לא היתה שוטה צדקנית; רחוק מזה. מדוע, אם כן, התעקשה לאטום את עיניה ואוזניה?
"ואת ממהרת מדי לדון אותה לכף חובה" החזירה בלחש, בעוד חבריו לשעבר של רון ניצבים מעל ארונו, פולטים מילים בקול חנוק מבכי, ומניחים עליו מזכרות אחרונות: כובע קווידיץ' ישן, מעוטר בתלתנים ירוקים, ומחרוזת כבדה מעוטרת באותיות שאיבדו את צבען מזמן.
"האם לא היתה זו הדודה שלך שהובילה את מתקפת הנגד, לפני שאני וכל יתר התגבורות הגענו לשדה הקרב?" החזירה אנדרומדה. "האם לא חירפה את נפשה-"
"ואיחרה, כמובן. כמה נוח, הא?"
"כן, איחרה בהחלט. כפי שגם את ואני איחרנו את המועד, וקינגסלי איחר, וגם-" הוסיפה בהרהור שני "ממש כפי שדמבלדור, בזמנו, איחר פעם אחר פעם, בזמנים שהאות האפל התנופף כמעט מדי לילה מעל ביתה של משפחה יקרה אחרת. אבל לא שמעתי אותך, אף פעם, מטיחה בו דברים מן הסוג הזה".
נימפדורה חרקה בשיניה.
"שלא תעזי להשוות, אמא!" נהמה, בקול כזה שגרם לאנשים מסביב להפנות לעברם מבטים; אלא שאנדרומדה היתה כעוסה מכדי ליתן על כך את הדעת.
"מדוע לא? אחותי, לפחות, תפסה את בני העוולה ומנהיגתם בשעת מעשה, וגדעה את היד שנשלחה במשפחת ויזלי. הלוואי" הוסיפה, מצמצמת את עיניה בכעס "שהיו לנו אנשים רבים בשיעור הקומה הזה במלחמות הקודמות. מה באמת חורה לך? בואי נדבר בכנות הפעם, נימ-"
צפירה נוספת, עזה מקודמותיה, בקעה מתוך הצוללת המרוחקת באגם; גבר ששרידי הידור ניכרו עדיין במדיו המהוהים התנער ופסע מבין שורות ההילאים הזרים, רוכן לעבר קינגסלי ולוחש דבר-מה; נדמה היה לאנדרומדה, כי קינגסלי מהנהן בשקט.
ובעוד הם מדברים, נסוגו סוף-סוף חולקי הכבוד מן הארונות; זיקי כבוד אדומים וזהובים נורו מתוך עשרים שרביטים, בעוד כישוף עדין אופף את הארונות החתומים, ומרים אותם באיטיות אל תוך האוויר; המכסים החתומים כושפו בחיפזון, לכסות ולהסתיר כל שריד וזכר למחזה הזוועה של ליל אמש. תחת זאת, כושף על כל אחד מהם דיוקנו של אחד המנוחים, עשוי בגוני שחור ולבן כאילו נלקח בחפזון מתוך גליון ישן של הנביא היומי.
אנדרומדה הבליעה אנחה; כל אחד מהדיוקנאות נראה, כאילו הוא שקוע בשינה שלווה, אצילית - בלא שריד וזכר לאותן פנים שרופות או מכורסמות למחצה, פעורות בזעקת יסורים אילמת. מבטה של אנדרומדה תעה ביניהם, ונעצר לרגע על ארונה של ג'יני; המכשף שחקק את דיוקנה על הארון הותיר את הרטיה על עינה שאבדה, אולם אנדרומדה היתה מוכנה להשבע כי הסיר מדמותה חמש-עשרה שנים לפחות, בתוספת כמה וכמה קבין של משקל עודף.
"קהילת הקוסמים הנחמדה שלנו, "יש לה קושי מסוים עם גיבורים שנותרו בחיים" נזכרה בדרך בה רטנה ג'יני עצמה לפני שנים; האם היה זה בעוד אחד מאותם טקסי יום-הולדת עצובים של הארי המנוח, שנערכו ברוב פאר והדר?
"גיבורים מתים, זה טוב בהרבה. אלו לא נוהגים לעשות בעיות וסקנדלים, את מבינה. כזו אנדרטה צעירה לנצח ומחייכת תמיד: אף פעם לא באה בטענות לאלו שדופקים עליה קופה יפה, אף פעם לא בדיכאון, ולא מעלה במשקל" הוסיפה ג'יני, וטפחה בעגמומיות על גופה שהתעגל "שלא לדבר על לתפוס איזה פקידון מטומטם בצווארון הגלימה, ולאיים לשלוח בו מנה יפה של עטלפי נזלת-"
'הנה, עכשיו הפכת גם את לפלקט מחייך' הרהרה אנדרומדה, ונאבקה להדחיק את התהיה, מה היו מחשבותיה האחרונות של ג'יני כאשר התמוטטה, וחשה את נשמתה יוצאת מגופה. 'גם את תדעי בסוף' לחשו קולות ישנים ומוכרים בראשה. 'אולי בקרוב, בקרוב מאד-'
המוות, ידעה, פסח עליה ועל אנשיה אך בקושי בליל אמש; שעה ארוכה חלפה מרגע בו הגיע לחש האזעקה המכושף של בל אל מצודת אדריאנוס, עד אשר פילסו דרכם ונחלצו מבין הערפילים, מוצאים עצמם ניצבים מול מחזה בלהות כמותו לא ראתה אנדרומדה מעודה. קוסמים בני-אנוש וטואטה דה-דנאן כאחד נעצרו בפיות פעורים, כאשר נסוגו הערפילים שלפניהם, חושפים לעיניהם עשרות מבנים מפוחמים, מזדקרים כגדמים אל תוך ההילה הסגולה, המחליאה, אשר מילאה את הרקיע ממעל.
בעומדה אל מול פרפורי גסיסתה של הוגסמיד עילית, נדמה היה לאנדרומדה כי סופה עודה משתוללת בראש הגבעה, מאות מטרים ספורות ממקום עומדם; מערבולת שואגת הסתחררה בתוך הרקיע, משגרת ברקים אדומים לכל עבר; שאגה רחוקה, מתגלגלת, הדהדה באוויר, מלווה ברעמי לחשים וקולות צרחה מרוחקים. אלא, שלאכזבתו הגלויה של לורד אולדמור הפרוע וצמא הדם, הסתבר להם עד מהרה כי החמיצו את עיקר המערכה, ותגבורת אחרת הקדימה אותם: קינגסלי הזקן, שאסף כל שריד ממסדר עוף החול לדורותיו, וכל שרביט שיכול היה לזמן אליו; בדיעבד, התברר לאנדרומדה כי אנשיו היו אלו שהנחיתו מתקפה בעורפם של אותם סאטירים נתעבים, ממש בעת שניסו היצורים להתארגן ולתקוף את בלטריקס מעורפה; ואילו הרפאים נסוגו בלא התראה מן המערכה, והתאיינו אל תוך האפלה, כאילו הזעיק אותם קול מסתורי בעודם לוחמים.
בדקות הבאות, נתקלו הפושטים המוכים והנסוגים באנשיה של אנדרומדה, ונקלעו בין הפטיש לסדן; נראה היה, כי עצם נוכחותם של יצורי התיש מילאה את הטואטה דה-דנאן שבשורותיה בחמת-זעם; אלו האחרונים ניקבו את הסאטירים המופתעים בחיציהם, או דלקו אחריהם בחימה שפוכה בין הרחובות והסמטאות החרבות. ואילו אנדומדה רצה לעבר הבית הגדול שבראש הגבעה מהר ככל שנשאוה רגליה, חרבה שלופה בידה האחת, ושרביטה באחרת, תרה את סביבותיה וקוראת בשמה של נימפדורה. חומקת מלחש תועה, הטילה קללות שיתוק לעבר יריב בודד שנקלע אל דרכה; אחר, סיימה את המלאכה באבחה חרב אכזרית שפילחה את היצור עמוק בין קרניו.
ובעוד הקרב הולך ודועך סביב, הגיעו אנשיה לבסוף אל המקום בו התחולל הקרב האכזרי ביותר. הקולות והמראות רדפו זה את זה, נחרטים עמוק בזכרונה: קולו העמוק של קינגסלי, מחלק פקודות סביבו; האלונקות ספוגות הדם שהורחפו החוצה, אשר הסדינים שנמתחו עליהם הצליחו אך בקושי להסתיר את המראות המזוויעים שמתחתם. אנדרומדה יכולה היתה לזכור היטב יד מעובה, מנומשת ונגוסה לכל אורכה, מטלטלת מצד האלונקה הראשונה. דמותו העגלגלה של נוויל הסתמנה בראש המדרגות, נושא דמות מעורפלת ורפויה, שלא חדלה לפרפר ולזעוק בקול מעורר רחמים.
"ובכן, ובכן" לגלג אולדמור מאחוריה "אוהבי הבוצדמים גילו סוף-סוף איך נראית מלחמה אמיתית, הא?"
ברגע הבא, מצאה אנדרומדה סוף-סוף את בתה; שעונה על עמוד סדוק, בגדיה ופניה מפוייחים, אך בלא פצע נראה לעין; נימפדורה אחזה את שרביטה בשתי ידיה והתנשפה במהירות, שפתיה קפוצות כפי שהיו מאז ומעולם בעת שהיתה גאוותה מנסה לחנוק בכי.
שוכחת את הפרא המזוקן והגס ואת לעגו, חשה אנדרומדה קדימה וקראה בשמה של בתה; נימפדורה נפנתה אליה הן חיבקו זו את זו בחוזקה, שוכחות להרף-רגע את כל המחלוקות והמשקעים; נדמה היה לאנדרומדה, כי נימפדורה רועדת בזרועותיה.
"זה היה הגיהינום, אמא" לחשה "הם היו בכל מקום- בכל מקום. משפחת ויזלי, הם-"
"אני יודעת" השיבה אנדרומדה בקולה הרך ביותר, בעוד אחרונת האלונקות המבעיתות חולפת על פניהן; גברים ונשים סרו לצדדים בכדי לפנות להן דרך. ובאותו רגע עצמו, עלה קול זעקה מתוך הקהל; אנדרומדה יכולה היתה להבחין במעורפל בפנים ממושקפות ובשער אדמוני-מאפיר, נאבקים לפלס דרך בתוך ההמון.
"היכן הם?" שמעה את קולו המבועת "סליחה, אני חייב לעבור. הם המשפחה שלי-"
"איחרת קצת להזכר בזה, חתיכת טינופת צבועה" סינן מישהו שעמד לא הרחק מאנדרומדה, קולו שקט וארסי "לא בהרבה, רק באיזה עשרים וחמש שנים".
אנדרומדה זכרה, כיצד התמוטט פרסיבל ויזלי לפני האלונקות, משמיע קול מעורר רחמים. נדמה היה, כי הוא מנסה לדבר, אלא ששפתיו בגדו בו, פולטות חלקי מילים חסרות פשר.
"להם כבר אי אפשר לעזור" אמר נוויל בפשטות, נעצר לידו כשמשאו המעולף למחצה עדיין רפוי בזרועותיו. "אבל לה כן; וגם, ל... ילדים שנשארו לבד" דמעה בודדת זלגה על לחיו, כאשר הגה את המילים "האנשים שאני הכרתי היו רוצים שבן משפחה ידאג להם עכשיו. מישהו שיודע, אה- להבין שיש לו עכשיו חובות מסוימים לקיים".
נדמה היה כי המילים האחרונות מחלחלות אי-כה אל תוך מטרתן; די הצורך, בכדי שהקוסם המטורף למחצה מצער יהנן בכבדות, וימלמל: "יש... מחויבויות. כן, בהחלט-"
"כדאי שתקשיבי, אמא" קולה העוקצני של נימפדורה ניער את אנדרומדה משרעפיה. "למחליפה שמינית לדמבלדור מתחשק לכבד אותנו בנאום".
ואכן, דומה כי הצדק היה עם בתה; בלטריקס צעדה קדימה, פניה נחושים וסנטרה זקור בשמץ יהירות. מלמולים חלפו בקהל, בעוד המנחה ממשרד הקסמים נרתע לאחור, וכמעט ומאבד את שיווי משקלו בעת שמיהר לפנות לה מקום.
תחושה מוזרה, בלתי נוחה, מילאה את אנדרומדה.
'מרלין! דווקא היא, אחרי כל מה שטענה. מה לכל ה-'
"א- אני מתכבד להזמין את-" החל המנחה לגמגם; בלטריקס זיכתה אותו אך בקושי במבט – וחיוך דקיק, לגלגני, הסתמן על פניה.
"חוששני, ששמי ידוע די והותר" העירה, בעוד הנכבדים מתלחשים לצד הארונות, ומלמולים שבים ומתמרים משורותיהם של תלמידי הוגוורטס, עד כי נדמה היה לאנדרומדה כי להקת דבורים נרגזת שוחררה אל חלל האוויר.
"ואל תאמרי לי, שמשהו טוב עומד לצאת מכל זה" הטיחה נימפדורה בכעס באוזניה "את יודעת מה, אמא? כן, אני מודה שהיא נלחמה בצד שלנו אתמול, ואפילו ניסתה – איכשהו - להציל את משפחת ויזלי. אבל אולי תסבירי לי את, מי היה זה שחצה את הערפל הארור הזה בפעם הראשונה, והעיר את כל הכוחות האפלים והשדים משנת היופי שלהם? איך זה, שממש, אבל ממש מתחשק להם פתאום לבשל את כולנו בקדרה רותחת, אחרי שאלף שנה לא ראינו את קצה הזנב שלהם?"
עיניה הכהות של נימפדורה ננעצו הישר בעיניה של אנדרומדה.
"תאמרי לי למה, איך זה תמיד שכל הצרות הצרורות והדברים האפלים האלו קשורים, איכשהו, לבית בלק האצילי ועתיק היומין? אבל דווקא אחרים, כאלו שאין להם עץ משפחה מוזהב, הם אלו שמשלמים את המחיר?"
"ואנחנו לא שילמנו אותו?" ניסתה אנדרומדה להתגונן, בלא הצלחה יתרה. היא טועה, אין ספק שהיא טועה, ניסתה לשכנע את עצמה. האם לא היה זה ברור מאליו, כי אלמלא מעשיהם של בל ובעלי בריתה, היה אותו אויב מכה בשעה אחרת ונוחה יותר בעבורו, לאחר שהיה בידו זמן די-הצורך בכדי להתארגן ולצבור כוחות נוספים... אולי בעוד מאה, או מאתיים שנה' ענה הספק בליבה. 'האם בכלל ישנה דרך לדעת?'
"שלא כאחרים, לא אלאה אותכם בהספדים, ולא אאריך דברי אודות הנופלים בקרב" הדהד קולה של בלטריקס, נמהל באורח מוזר בשריקתה של הרוח. פתיתי שלג בודדים שבו לרדת, מכתימים בכתמים בודדים את שערה המבריק, ואת הדיוקנאות הישנים שנת ישרים על מכסי הארונות. "אולם חוששני, שהדוברים לפני המעיטו מדי לדבר על היד אשר הלמה בנו בליל אמש. כפי שרבים מכם חושדים, אכן - כוחות אפלים חדרו מבעד לערפילים - אותם כוחות, אשר פגעו בסמטת אקאלון, ואשר עתידים להכות פעם נוספת, בקרוב".
עיניה של בלטריקס הבהיקו. "דרואיד עתיק שהושחת עד ליסוד, זימן אליו כוחות שלא נראו על פני האדמה במשך עידן שלם, ואני מאמינה" הטעימה, מבטה שב וסוקר את התלמידים המצטופפים מסביב "כי מטרתו הבאה תהיה הוגוורטס עצמה. שנים רבות מדי, בוער עצם קיומה של הטירה הזו בתוך ישותו הרקובה; שנים רבות מדי, שהוא עוקב בסתר אחרי מעשיהם של הקוסמים, ומתמרן בעקיפין להיחלש – לשכוח מי אנו – בכדי שניפול לידיו כפרי בשל; כעת, הוא סבור כי הגיעה השעה, וכי הטירה שהקימו סאלאזאר סלית'רין ובעלי בריתו תיפול סוף-סוף לידיו".
הנכבדים האזינו בדממה, ואי-אלו מהם זקרו גבות או קפצו את שפתותיהם; ואילו המלמולים בשורות התלמידים הלכו וגברו. משאימצה את עיניה, יכולה היתה אנדרומדה להבחין באחד הבולטים שבמתלחשים, ניצב באחת השורות הראשונות של תלמידי גריפינדור; נער צנום ושזוף, ששני עגילים מוזהבים נוצצים באוזניו, ופסים צהובים משוחים בשערו הכהה. עיניו השחורות יקדו משנאה, בעוד המלמולים מתחזקים לקריאות ביניים.
"סאלאזאר סלית'רין היה צפע מחורבן, ואת גרועה עוד יותר!"
"אוכלת מוות מזוהמת!"
"איך אתם נותנים לה לדבר?!" הצטרפה תלמידה בעלת קול דקיק, עטויה בכובע ורוד וצמרירי. "היא רצחה את סיריוס!"
קריאות תשובה נזעמות ועלבונות החלו עולים משורותיהם של תלמידי בית סלית'רין; מדריכים ומורים פנו לאחור, מזהירים ודורשים דממה; אולם נדמה היה, כי בלטריקס מתעלמת משני הצדדים גם יחד.
"מאחר והטירה הזו תותקף, ככל הנראה בקרוב, על כל מי שאינו מוכן ומסוגל להשתתף בקרב נואש ועקוב מדם, להתפנות מכאן באמצעות הצוללת של... שותפנו היקרים מן השרביטים המאוחדים של אירופה. ובטרם יחליטו אי-אלו מכם לנסות ולהיות גיבורים, אני מזהירה אתכם: כל קוסם בן-אנוש, בכל גיל ומכל דרגת יחש, יהיה מטרה לרצח אכזרי, ואחת דינו אם ייתפס בקרב או במנוסה" פעם נוספת, עלה שמץ חיוך לעגני על פניה. "בזו הפעם, לא תינתן לכם ההזדמנות לכרוע ברך בפני אי-מי, או להשתתף ביסודו של העולם החדש שהוא מתכנן להקים".
כמה מן הממלמלים והצועקים השתתקו, וניכר היה כי מבוכה ופחד התפשטו בפנים רבות; אלא שאחרים, ובהם אותו נער צנום בו הבחינה אנדרומדה, נראו כאילו הדברים אך נסכו בהם חמת-זעם נוספת.
"אוה, תראו איך מישהי כאן מתגעגעת לוולדי-מולדי שלה. אולי הוא לא הספיק לעשות לה תינוק גדול ושמנמן, כזה אחד עם עיניים אדומות-"
בזו הפעם, ננערה בלטריקס ממקומה; מארשת פניה, חששה אנדרומדה כי עוד רגע תטיל קללה שכזו, שתהפוך את אותו צעקן חצוף לעפר חרוך. בלא לחכות, החלה אנדרומדה מפלסת דרכה קדימה, מהר ככל שיכלה; אלא שקינגסלי הקדים אותה.
"עדיף יהיה, אם תקפידי לברור את המילים, מאדאם לסטריינג'" נדמה היה לאנדרומדה כי הוא אומר בשקט; ובלא שיאבד זמן, נפנה והשליך מבט קטלני לעבר האחר.
"הס!" רעם בקולו העמוק והסמכותי ביותר "אומץ לב אינו משמעו חוצפה, ילד. עדיף, שתצטייד בדרך-ארץ לשמוע דברים עד תומם".
לרגע, נפלה על הנערים הזועמים מבוכה, ונדמה היה כי קולו הרועם של ההילאי הזקן השיג את מטרתו; אנדרומדה הוסיפה לפלס את דרכה בין השורות, מבטה חולף במהירות בין קינגסלי לבלטריקס, ואל נוויל שהוסיף לעמוד בראש מורכן ליד ארונו של רון. אלא שיד שקטה התהדקה על פרק זרועה מאחור.
"אמא" קולה של נימפדורה היה שקט מאד, ורציני. "אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל משהו כאן מאד לא מוצא חן בעיני-"
"עולם המוגלגים, חוששתני, הינו מקום בטוח בהרבה בעבור רבים מכם" המשיכה בלטריקס "לאויב שקם עלינו, אין חפץ במוגלגים; הוא אינו סבור, כי קיומם מסכן אותו ואת תוכניותיו. אינני יכולה להבטיח" הוסיפה "האם וכיצד תפתח שנת לימודים נוספת. כל שאני יודעת הוא, כי צפויה לנו מערכה עקובה מדם, אשר עתידה לשנות עד לבלי-היכר את העולם לתוכו גדלתם".
אנדרומדה חשה בעקבות נימפדורה, שפילסה דרכה לעבר התלמידים, ידה האחת מאוגרפת בתוך כנף גלימתה; בתה נעצרה לרגע, אך בכדי לנסות ולמשוך את תשומת ליבו של נוויל.
"גם אם דגולים וחכמים ממני טענו היפוכו של דבר" הוסיפה בלטריקס, ופעם נוספת לא טרחה להסתיר כדבעי את הלגלוג בקולה "הרי בדרך-כלל, אין ספק כי הדרך בה נולדתם, הדרך בה אתם מבינים את העולם סביבכם והדברים בהם חונכתם להאמין, הינם בעלי חשיבות רבה בעיצוב גורלם של כל אחד ואחת מכם-"
פעם נוספת, החלו מלמולים מסוכנים להשמע מתוך הקהל; כעת, בעוד המרחק בינה לבין התלמידים מצטמצם והולך, יכולה היתה אנדרומדה להטיב ולהבין אף את הקולות הרמים פחות.
"אם בנג'י לובאמה הגיבור היה כאן, הוא כבר היה משתיק אותה כמו שצריך. היא כישפה את לונגבוטום, אני מוכן להשבע באמא ש'לי. אחרת, אין סיכוי שהוא היה עומד ככה, ולא קורע אותה לגזרים-"
"צ'רלי סאוד, אולי תסתום כבר את הפה?" ניסה מישהו להתערב "לא כולנו כאן שכחנו, איך גמר הטינופת הזו - תקיפה של מורה ורצח של שני תלמידים, כולל הבן שלו. פיטי המסכן היה חבר של אח שלי, הגיע לו יותר מחתיכת אבא מופרע, שחושב שהוא מעל החוק. וזה שגם אח שלך היה חתיכת אנס וטינופת שזיהם את המסדר-"
"אני נשבע לך, היגינס" עיניו של התלמיד שנקרא סאוד יקדו "עוד מילה, ואני אשחט אותך כמו ששוחטים כבש-"
"אולם כעת" המשיך קולה של בלטריקס והדהד מעל ראשי הקהל "אנו עומדים בפני אחד הזמנים הנדירים, בהם השאלה- מי אתם, ולהיכן אתם הולכים, הופכת לשאלה של בחירה. העולם משתנה; כולכם יודעים, כיצד החלו קסמים מוכרים לדעוך או להשתבש; הערפל נקרע ונחצה; וכל אחד מכם, אשר ישרוד את אשר עומד בפתח, יידרש לבחור - האם הוא רוצה להיות קוסם, נצר לתרבות עתיקה ונושאה של מחויבות גדולה וקשה, או שמא מוגל שלמד לפלוט כמה אורות וקללות מקצהו של שרביט".
"עד כאן, מאדאם" עלה קול תקיף משורת הקרואים." זה לא הזמן לדיבורים כאלו".
"זהו המקום והזמן, בטרם תתאחר השעה" השיבה בלטריקס.
באותו רגע עצמו, נדמה היה כי עלה בידי נוויל לקלוט, סוף-סוף, את איתותיה של נימפדורה; מתנער, שלח מבט מופתע לעבר קהל התלמידים.
"רבים מדי התרגלו לחשוב, כי להיות קוסם פירושו בעיקר לצפות במשחקי קווידיץ', ולערוך קניות בסמטת דיאגון, כאילו היתה כלבו של מוגלגים. יתכן, ובעתיד לבוא, תהיה המשמעות שונה לחלוטין: הליכה אל תוך הערפילים, וחיים מן הסוג, אותם חבו אבות-אבותיהם של כמה מאיתנו, בעת שלחמו שכם אל שכם עם מלכי הטואטה דה-דנאן, בטרם נפל ריחוק בין שני הגזעים. זו הבחירה שבפניכם, לטוב או לרע- ולעיתים תהיה משמעותה ליפול חלל עם השרביט ביד-"
לרגע, נראה נוויל כשורה ברוחו עם דבר-מה; כאילו הוא בוחן צורות בלתי נראות באוויר. ובאותו רגע עצמו, שבו הצעקות ועלו מן הקהל. שרביטים נשלפו, ונדמה היה כי אי-אלו מהנערים עומדים על סף טירוף הדעת.
"זו התוכנית שלה, לסלק אותנו מעולם הקוסמים, 'תם לא מבינים?!"
"מי את בכלל, שתגידי לנו מה זה להיות קוסם? אני אהיה קוסם איך שמתחשק לי-"
המדריכה של גריפינדור צרחה ומעדה, כאשר דחף אותה סאוד בגסות ופרץ קדימה, קצה שרביטו מתיז גיצים; אחרים פרצו בעקבותיו; תלמידים צרחו ונאבקו להמלט, בעוד הקוסמים שבקהל מתחילים לנוע לאט, לאט מדי-
"שתק!" שאגה נימפדורה, משלחת קרן אדומה הישר לעבר חזהו של הנער; זו ניתזה מעליו, כאילו נתקלה במגן בלתי נראה; וליבה של אנדרומדה ניתר בחזה, כאשר סטה הנער מוכה הטירוף ממסלולו המכוון אל עבר בלטריקס, נפנה אל נימפדורה ומזנק לעברה; עיניו של סאוד זהרו באודם, ממש כעיניהם של הרצים אחריו.
"אבדה קד-"
זועקת באימה, הטילה עצמה אנדרומדה קדימה; הלהב המכושף בידה נהם, כאשר פלח את האוויר באבחה מהירה; דם ניתז על פניה ובגדיה, כאשר נחתה המהלומה על מטרתה, גודעת את היד האוחזת בשרביט מעל המרפק.
לחשים התעופפו סביב; הטואטה דה-דנאן מתחו קשתות והשפילו כידונים; קינגסלי שאג פקודות; בלטריקס חמקה מקרן ירוקה שנשלחה בה, וכיוונה את שרביטה; ואזי, התיז שרביטו של נוויל ענן מסתחרר של של נבגים סגולים-אדמדמים, הנערים אחוזי הטירוף התמוטטו; מהם כרעו משתעלים על ברכיהם, ומהם נפלו אפיים ארצה, שוקעים בתרדמה עזה עוד בטרם פגעו פניהם בקרקע.
ובעוד המהומה בעיצומה, וקוסם שנפגע בחזהו נשמט ומתמוטט ברפיון איברים על ארונו של אחד התאומים, הדהד קולה הצלול של קרן מלחמה, ממלא את האוויר ומחריש לרגע את כל יתרת הקולות. משהסבה מבטה אל עבר הקול, נדמה היה לאנדרומדה כי היא מבחינה בהבזק בוהק, שניתק מן העלטה שמעל צמרות היער האסור ושועט לעברם במהירות מסחררת; האם הטעו אותה עיניה, או שמא לבש בהתקרבו את דמותה של עלמה, בהירת שער ועטויות שיריון, רכובה על רמך מכושף. חנית ארוכה הבהיקה בידה. נדמה היה לאנדרומדה כי היא מסוגלת לראות דמות חסרת תנועה, מוטלת רפויה מאחורי גבה.
"אל הנשק, קוסמים! אל הנשק!" הדהד קולה, וחומות הטירה החזירו הד. "האויב עולה עליכם, אלאיל בא! אל הנשק!"
הפרק מתרחש ביום שלאחר הקרב, והוא מקביל למעשה מבחינת ציר הזמן לפרק האחרון של מאגנס.
אודה ואתוודה, שלא ציפיתי לכך שהפרק יושלם כה מהר - חוויתי משבר רציני בכתיבה, ולא הייתי רחוק מהחלטת נטישה כוללת של היצירה.
תודה למפאלדה, שסבלה בגבורה עילאית את כל הקיטורים שלי במהלך הכתיבה, ולאחרים שסייעו בידי להביא את הפרק לסיום.
פרטים:
דירוג הפרק: R (לייט למדי, יחסית לקודמים)
דמויות קאנוניות חשובות בפרק: אנדרומדה, נימפדורה טונקס, בלטריקס, קינגסלי, נוויל, ועוד.
דמויות מקוריות חשובות בפרק: לא ממש במרכז העניינים הפעם.
הפרק מפורסם בקובץ ובהודעה
תהנו!
--------------------------
אנדרומדה
"בחייהם ובמותם, היו מלח הארץ, מופת לתושיה ואומץ-"
הקול החדגוני טרטר וטרטר מעל המדשאות המושלגות, נמהל בהתייפחויות ובמלמולים שעלו מן הקהל המצטופף לפני שערי הוגוורטס. ממקומה שבפאתי ההתקהלות, נדמה היה לאנדרומדה כי קולו של הנואם מטיב להתמזג בנוף המדכא. המדשאות המושלגות, המגדלים הגבוהים והאגם, נראו לה כחלקי תמונה דהויה, מטשטשת והולכת לאורו של בוקר אפור, שאין בכוחו למחוק את ליל האימים שקדם לו.
"הסתפקות במועט, נאמנות אין קץ ולכידות מופלאה, בימים טובים ובימים רעים-"
גבר ממושקף התנודד קלות לצידו של הנואם, מנסה לשווא להחניק התייפחות. לא הרחק משם, הצטופפו מאות תלמידים לצד כלובים ומזוודות שנארזו בחפזון; מהם מתכרבלים באומללות בתוך גלימות החורף שלהם, ומהם נושאים מבטים מוטרדים לעבר הגוש השחור שצף בתוך מימי האגם, כל אימת שהפליט הלה סילוני עשן, או השמיע צפירה עמומה. אלא שפנים רבות, רבות מדי, בהו נכחן בארשת קהה; אנדרומדה תהתה, כמה מתוכם איבדו את כל היקר להם במחי ליל אחד. רבים עוד יותר, שיערה, לא זכו לשמוע אלא קטעי דברים מפיהם של מדריכים ומורים; אולם כמה מהם, למצער, מטיבים להבין - דבר לא יהיה עוד כפי שהיה.
'ההיסטוריה נכתבת בדם'. הדהדו המילים הישנות בראשה. אחדים, כלורד וולדמורט ודומיו, יאמרו זאת בתחושת התעלות מבעיתה; אחרים יסלדו מכך, יכחישו או ימטירו גינויים רבי-מלל, אולם כזו היא המציאות ואין בילתה - והנה, נחתם פרק בדברי הימים אל מול פניהם ממש. 'בני ויזלי מוטלים מתים' הרהרה, מעיפה מבט מהיר לעבר הארונות הניצבים במרכז הרחבה המושלגת, 'ומי יודע כמה מאיתנו עתידים להצטרף אליהם בקרוב'.
צעדים מוכרים, ובעקבותיהם גידוף חרישי, גרמו לאנדרומדה להסב מבטה; נימפדורה פילסה דרכה אל תוך שולי הקהל, נתקלת אגב כך בערמת צרורות; ינשוף טפח בכנפיו וצווח לעברה, מקיש במקורו באיום. אלא, שנימפדורה לא נראתה כמבחינה בקיומו.
"מה מצבה?" שאלה אנדרומדה בלחש, כאשר נעצרה בתה היחידה לצידה, סוקרת את הטקס בשפתיים קפוצות.
"מה את חושבת, אמא?" החזירה זו, מטלטלת את ראשה בכדי לנער פתיתי שלג סוררים. "על הפנים, ובגדול. פעם היא מביטה בנו באיזה מין מבט אטום, כאילו היא לא מזהה אותנו בכלל, ובטוחה שעוד רגע יבואו רון והארי, ויבקשו ממנה לתקן להם את שיעורי הבית; שתי דקות אחר-כך היא פורצת בבכי, זועקת שבכלל היתה צריכה למות במלחמה ההיא".
שפתיה של נימפדורה התעקמו בתיעוב, ולרגע נדמה היה כי היא נאבקת בינה לבינה עצמה.
"וזה כמובן היה מאד חבל" סיננה מבין שיניה מקץ רגע "כי בדרך כזו, לעולם לא היתה פוגשת את החברה החדשה והמאד-טובה שלה-"
"נימפדורה" מחשבותיה של אנדרומדה חזרו להרף-רגע לליל אמש - כיצד מצאה את בתה ניצבת באגרופים קפוצים ליד מדרגות הבית החרב, מתנשפת ונאבקת בדמעותיה הזולגות "אני יודעת שעברת חוויה נוראה, כולנו עברנו, וכולנו הלומי אבל וזעם - אבל אמירות כאלו מיותרות לגמרי" נזפה, מנסה לשוות לקולה ארשת שקולה וחמורה גם יחד "את יודעת זאת בעצמך".
אלא, שהבעת פניה של בתה הטיבה להבהיר, כי היא מנהלת מאבק אבוד. אנדרומדה הטיבה להכיר את אותה ארשת פנים, עוד מן הימים בהם הגיע ראשה של נימפדורה אך בקושי אל גובה פניו של שולחן האוכל.
"אם את חושבת, שמשהו בלב השחור של האחות הזו שלך מצטער על הויזלים, או על משהו בכלל-"
"וכעת" קולו של הנואם גבר בפתאומיות, או שמא חידש אי-מי את לחש הסונורוס הדועך "אני מזמין חברי ילדות, לשאת קומץ מילים אישיות"
ההמון זע לצדדים, ואנקות הבכי המקוטעות גברו. מבטה של אנדרומדה רפרף במהירות על נוויל שניצב דומם, באגרופים קפוצים, הצער שעל פניו חזק ממילים; על שיימוס פיניגן החיוור כמת, התומך בידיים רפות בלבנדר בראון המיללת בקול; האיפור הכבד על פני האחרונה התמוסס לחלוטין וזלג על פניה, בעוד דמעותיה מטפטפות באין מעצור אל תוך זר הפרחים שבידה; אלא שעד מהרה, סטו עיניה של אנדרומדה הצידה, לעבר המקום בו ניצבה אחותה, זקופה ונבדלת מן הקהל המתאבל.
בלטריקס צפתה במחזה בדממה, עומדת לצידם של המלך מק-הולס, ולורד אולדמור פרוע הזקן; הטואטה דה-דנאן הקיפו אותה, בשורה צפופה ודרוכה של כידונאים עוטי קסדה ושריון. פניה נראו כמופנים אל זירת הטקס, אולם נדמה היה לאנדרומדה כי מחשבותיה של אחותה תועות הרחק משם.
'בל התנגדה לטקס הזה, ואולי היא צודקת', הרהרה אנדרומדה. האם לא הזהירה אחותה את המועצה, כי הם עתידים לבזבז שעות יקרות? אלא שמוטב היה לה, לאחותה, אלמלא היתה שוכחת מול מי היא עומדת וחוטאת במילים נמהרות, אשר לא הועילו אלא בכדי לעורר זעם.
"אוה, אני בטוחה שאלאיל יאות להמתין, באדיבותו הרבה, בזמן שמחצית קוסמי בריטניה מתקשקשת סביב חבורה של ויזלים מתים", רתחה באוזניה של אנדרומדה בעת שיצאו מן ההתייעצות. "אם לא שמע בינתיים על הדרך בה טיפלתי בשדת האש שלו, אני ויזלית בעצמי. לכי תסבירי להם, לכל חבורת הצדקנים הנאצלת, שיש תלמידים לפנות, מצור להתכונן אליו-"
"אני יודעת, אני יודעת" זכרה אנדרומדה, כיצד ניסתה להפיס את זעמה של אחותה "אבל הם היו אהובים כל-כך, ואנשים- הם פשוט רוצים להפרד, לפני שישלחו את כל הארונות לקבורה באוצ'רי סנט-פול". בלטריקס ידעה היטב כמותה, מדוע ובעבור חלקם באלו ארועים, היו בני ויזלי אהובים כל-כך - סיבה שדי בה בכדי שאיש לא יטה אוזן לדבריה של זו שניצבה בליבו של הצד האחר, במהלך אותם ארועים עצמם.
"נכון שגם את בטוחה שהיא פשוט מתפוצצת מרוב אבל?" לגלגה נימפדורה באוזנה; נראה היה, כי בתה הטיבה להבחין בכיוון אליו הביטה.
האם מסוגלת אחותה להתאבל בכנות על מי שהיו המרים ביריביה? לא היתה לאנדרומדה תשובה לכך, אולם חרף זאת, חשה בכעס המטפס במעלה גרונה; נימפדורה לא היתה שוטה צדקנית; רחוק מזה. מדוע, אם כן, התעקשה לאטום את עיניה ואוזניה?
"ואת ממהרת מדי לדון אותה לכף חובה" החזירה בלחש, בעוד חבריו לשעבר של רון ניצבים מעל ארונו, פולטים מילים בקול חנוק מבכי, ומניחים עליו מזכרות אחרונות: כובע קווידיץ' ישן, מעוטר בתלתנים ירוקים, ומחרוזת כבדה מעוטרת באותיות שאיבדו את צבען מזמן.
"האם לא היתה זו הדודה שלך שהובילה את מתקפת הנגד, לפני שאני וכל יתר התגבורות הגענו לשדה הקרב?" החזירה אנדרומדה. "האם לא חירפה את נפשה-"
"ואיחרה, כמובן. כמה נוח, הא?"
"כן, איחרה בהחלט. כפי שגם את ואני איחרנו את המועד, וקינגסלי איחר, וגם-" הוסיפה בהרהור שני "ממש כפי שדמבלדור, בזמנו, איחר פעם אחר פעם, בזמנים שהאות האפל התנופף כמעט מדי לילה מעל ביתה של משפחה יקרה אחרת. אבל לא שמעתי אותך, אף פעם, מטיחה בו דברים מן הסוג הזה".
נימפדורה חרקה בשיניה.
"שלא תעזי להשוות, אמא!" נהמה, בקול כזה שגרם לאנשים מסביב להפנות לעברם מבטים; אלא שאנדרומדה היתה כעוסה מכדי ליתן על כך את הדעת.
"מדוע לא? אחותי, לפחות, תפסה את בני העוולה ומנהיגתם בשעת מעשה, וגדעה את היד שנשלחה במשפחת ויזלי. הלוואי" הוסיפה, מצמצמת את עיניה בכעס "שהיו לנו אנשים רבים בשיעור הקומה הזה במלחמות הקודמות. מה באמת חורה לך? בואי נדבר בכנות הפעם, נימ-"
צפירה נוספת, עזה מקודמותיה, בקעה מתוך הצוללת המרוחקת באגם; גבר ששרידי הידור ניכרו עדיין במדיו המהוהים התנער ופסע מבין שורות ההילאים הזרים, רוכן לעבר קינגסלי ולוחש דבר-מה; נדמה היה לאנדרומדה, כי קינגסלי מהנהן בשקט.
ובעוד הם מדברים, נסוגו סוף-סוף חולקי הכבוד מן הארונות; זיקי כבוד אדומים וזהובים נורו מתוך עשרים שרביטים, בעוד כישוף עדין אופף את הארונות החתומים, ומרים אותם באיטיות אל תוך האוויר; המכסים החתומים כושפו בחיפזון, לכסות ולהסתיר כל שריד וזכר למחזה הזוועה של ליל אמש. תחת זאת, כושף על כל אחד מהם דיוקנו של אחד המנוחים, עשוי בגוני שחור ולבן כאילו נלקח בחפזון מתוך גליון ישן של הנביא היומי.
אנדרומדה הבליעה אנחה; כל אחד מהדיוקנאות נראה, כאילו הוא שקוע בשינה שלווה, אצילית - בלא שריד וזכר לאותן פנים שרופות או מכורסמות למחצה, פעורות בזעקת יסורים אילמת. מבטה של אנדרומדה תעה ביניהם, ונעצר לרגע על ארונה של ג'יני; המכשף שחקק את דיוקנה על הארון הותיר את הרטיה על עינה שאבדה, אולם אנדרומדה היתה מוכנה להשבע כי הסיר מדמותה חמש-עשרה שנים לפחות, בתוספת כמה וכמה קבין של משקל עודף.
"קהילת הקוסמים הנחמדה שלנו, "יש לה קושי מסוים עם גיבורים שנותרו בחיים" נזכרה בדרך בה רטנה ג'יני עצמה לפני שנים; האם היה זה בעוד אחד מאותם טקסי יום-הולדת עצובים של הארי המנוח, שנערכו ברוב פאר והדר?
"גיבורים מתים, זה טוב בהרבה. אלו לא נוהגים לעשות בעיות וסקנדלים, את מבינה. כזו אנדרטה צעירה לנצח ומחייכת תמיד: אף פעם לא באה בטענות לאלו שדופקים עליה קופה יפה, אף פעם לא בדיכאון, ולא מעלה במשקל" הוסיפה ג'יני, וטפחה בעגמומיות על גופה שהתעגל "שלא לדבר על לתפוס איזה פקידון מטומטם בצווארון הגלימה, ולאיים לשלוח בו מנה יפה של עטלפי נזלת-"
'הנה, עכשיו הפכת גם את לפלקט מחייך' הרהרה אנדרומדה, ונאבקה להדחיק את התהיה, מה היו מחשבותיה האחרונות של ג'יני כאשר התמוטטה, וחשה את נשמתה יוצאת מגופה. 'גם את תדעי בסוף' לחשו קולות ישנים ומוכרים בראשה. 'אולי בקרוב, בקרוב מאד-'
המוות, ידעה, פסח עליה ועל אנשיה אך בקושי בליל אמש; שעה ארוכה חלפה מרגע בו הגיע לחש האזעקה המכושף של בל אל מצודת אדריאנוס, עד אשר פילסו דרכם ונחלצו מבין הערפילים, מוצאים עצמם ניצבים מול מחזה בלהות כמותו לא ראתה אנדרומדה מעודה. קוסמים בני-אנוש וטואטה דה-דנאן כאחד נעצרו בפיות פעורים, כאשר נסוגו הערפילים שלפניהם, חושפים לעיניהם עשרות מבנים מפוחמים, מזדקרים כגדמים אל תוך ההילה הסגולה, המחליאה, אשר מילאה את הרקיע ממעל.
בעומדה אל מול פרפורי גסיסתה של הוגסמיד עילית, נדמה היה לאנדרומדה כי סופה עודה משתוללת בראש הגבעה, מאות מטרים ספורות ממקום עומדם; מערבולת שואגת הסתחררה בתוך הרקיע, משגרת ברקים אדומים לכל עבר; שאגה רחוקה, מתגלגלת, הדהדה באוויר, מלווה ברעמי לחשים וקולות צרחה מרוחקים. אלא, שלאכזבתו הגלויה של לורד אולדמור הפרוע וצמא הדם, הסתבר להם עד מהרה כי החמיצו את עיקר המערכה, ותגבורת אחרת הקדימה אותם: קינגסלי הזקן, שאסף כל שריד ממסדר עוף החול לדורותיו, וכל שרביט שיכול היה לזמן אליו; בדיעבד, התברר לאנדרומדה כי אנשיו היו אלו שהנחיתו מתקפה בעורפם של אותם סאטירים נתעבים, ממש בעת שניסו היצורים להתארגן ולתקוף את בלטריקס מעורפה; ואילו הרפאים נסוגו בלא התראה מן המערכה, והתאיינו אל תוך האפלה, כאילו הזעיק אותם קול מסתורי בעודם לוחמים.
בדקות הבאות, נתקלו הפושטים המוכים והנסוגים באנשיה של אנדרומדה, ונקלעו בין הפטיש לסדן; נראה היה, כי עצם נוכחותם של יצורי התיש מילאה את הטואטה דה-דנאן שבשורותיה בחמת-זעם; אלו האחרונים ניקבו את הסאטירים המופתעים בחיציהם, או דלקו אחריהם בחימה שפוכה בין הרחובות והסמטאות החרבות. ואילו אנדומדה רצה לעבר הבית הגדול שבראש הגבעה מהר ככל שנשאוה רגליה, חרבה שלופה בידה האחת, ושרביטה באחרת, תרה את סביבותיה וקוראת בשמה של נימפדורה. חומקת מלחש תועה, הטילה קללות שיתוק לעבר יריב בודד שנקלע אל דרכה; אחר, סיימה את המלאכה באבחה חרב אכזרית שפילחה את היצור עמוק בין קרניו.
ובעוד הקרב הולך ודועך סביב, הגיעו אנשיה לבסוף אל המקום בו התחולל הקרב האכזרי ביותר. הקולות והמראות רדפו זה את זה, נחרטים עמוק בזכרונה: קולו העמוק של קינגסלי, מחלק פקודות סביבו; האלונקות ספוגות הדם שהורחפו החוצה, אשר הסדינים שנמתחו עליהם הצליחו אך בקושי להסתיר את המראות המזוויעים שמתחתם. אנדרומדה יכולה היתה לזכור היטב יד מעובה, מנומשת ונגוסה לכל אורכה, מטלטלת מצד האלונקה הראשונה. דמותו העגלגלה של נוויל הסתמנה בראש המדרגות, נושא דמות מעורפלת ורפויה, שלא חדלה לפרפר ולזעוק בקול מעורר רחמים.
"ובכן, ובכן" לגלג אולדמור מאחוריה "אוהבי הבוצדמים גילו סוף-סוף איך נראית מלחמה אמיתית, הא?"
ברגע הבא, מצאה אנדרומדה סוף-סוף את בתה; שעונה על עמוד סדוק, בגדיה ופניה מפוייחים, אך בלא פצע נראה לעין; נימפדורה אחזה את שרביטה בשתי ידיה והתנשפה במהירות, שפתיה קפוצות כפי שהיו מאז ומעולם בעת שהיתה גאוותה מנסה לחנוק בכי.
שוכחת את הפרא המזוקן והגס ואת לעגו, חשה אנדרומדה קדימה וקראה בשמה של בתה; נימפדורה נפנתה אליה הן חיבקו זו את זו בחוזקה, שוכחות להרף-רגע את כל המחלוקות והמשקעים; נדמה היה לאנדרומדה, כי נימפדורה רועדת בזרועותיה.
"זה היה הגיהינום, אמא" לחשה "הם היו בכל מקום- בכל מקום. משפחת ויזלי, הם-"
"אני יודעת" השיבה אנדרומדה בקולה הרך ביותר, בעוד אחרונת האלונקות המבעיתות חולפת על פניהן; גברים ונשים סרו לצדדים בכדי לפנות להן דרך. ובאותו רגע עצמו, עלה קול זעקה מתוך הקהל; אנדרומדה יכולה היתה להבחין במעורפל בפנים ממושקפות ובשער אדמוני-מאפיר, נאבקים לפלס דרך בתוך ההמון.
"היכן הם?" שמעה את קולו המבועת "סליחה, אני חייב לעבור. הם המשפחה שלי-"
"איחרת קצת להזכר בזה, חתיכת טינופת צבועה" סינן מישהו שעמד לא הרחק מאנדרומדה, קולו שקט וארסי "לא בהרבה, רק באיזה עשרים וחמש שנים".
אנדרומדה זכרה, כיצד התמוטט פרסיבל ויזלי לפני האלונקות, משמיע קול מעורר רחמים. נדמה היה, כי הוא מנסה לדבר, אלא ששפתיו בגדו בו, פולטות חלקי מילים חסרות פשר.
"להם כבר אי אפשר לעזור" אמר נוויל בפשטות, נעצר לידו כשמשאו המעולף למחצה עדיין רפוי בזרועותיו. "אבל לה כן; וגם, ל... ילדים שנשארו לבד" דמעה בודדת זלגה על לחיו, כאשר הגה את המילים "האנשים שאני הכרתי היו רוצים שבן משפחה ידאג להם עכשיו. מישהו שיודע, אה- להבין שיש לו עכשיו חובות מסוימים לקיים".
נדמה היה כי המילים האחרונות מחלחלות אי-כה אל תוך מטרתן; די הצורך, בכדי שהקוסם המטורף למחצה מצער יהנן בכבדות, וימלמל: "יש... מחויבויות. כן, בהחלט-"
"כדאי שתקשיבי, אמא" קולה העוקצני של נימפדורה ניער את אנדרומדה משרעפיה. "למחליפה שמינית לדמבלדור מתחשק לכבד אותנו בנאום".
ואכן, דומה כי הצדק היה עם בתה; בלטריקס צעדה קדימה, פניה נחושים וסנטרה זקור בשמץ יהירות. מלמולים חלפו בקהל, בעוד המנחה ממשרד הקסמים נרתע לאחור, וכמעט ומאבד את שיווי משקלו בעת שמיהר לפנות לה מקום.
תחושה מוזרה, בלתי נוחה, מילאה את אנדרומדה.
'מרלין! דווקא היא, אחרי כל מה שטענה. מה לכל ה-'
"א- אני מתכבד להזמין את-" החל המנחה לגמגם; בלטריקס זיכתה אותו אך בקושי במבט – וחיוך דקיק, לגלגני, הסתמן על פניה.
"חוששני, ששמי ידוע די והותר" העירה, בעוד הנכבדים מתלחשים לצד הארונות, ומלמולים שבים ומתמרים משורותיהם של תלמידי הוגוורטס, עד כי נדמה היה לאנדרומדה כי להקת דבורים נרגזת שוחררה אל חלל האוויר.
"ואל תאמרי לי, שמשהו טוב עומד לצאת מכל זה" הטיחה נימפדורה בכעס באוזניה "את יודעת מה, אמא? כן, אני מודה שהיא נלחמה בצד שלנו אתמול, ואפילו ניסתה – איכשהו - להציל את משפחת ויזלי. אבל אולי תסבירי לי את, מי היה זה שחצה את הערפל הארור הזה בפעם הראשונה, והעיר את כל הכוחות האפלים והשדים משנת היופי שלהם? איך זה, שממש, אבל ממש מתחשק להם פתאום לבשל את כולנו בקדרה רותחת, אחרי שאלף שנה לא ראינו את קצה הזנב שלהם?"
עיניה הכהות של נימפדורה ננעצו הישר בעיניה של אנדרומדה.
"תאמרי לי למה, איך זה תמיד שכל הצרות הצרורות והדברים האפלים האלו קשורים, איכשהו, לבית בלק האצילי ועתיק היומין? אבל דווקא אחרים, כאלו שאין להם עץ משפחה מוזהב, הם אלו שמשלמים את המחיר?"
"ואנחנו לא שילמנו אותו?" ניסתה אנדרומדה להתגונן, בלא הצלחה יתרה. היא טועה, אין ספק שהיא טועה, ניסתה לשכנע את עצמה. האם לא היה זה ברור מאליו, כי אלמלא מעשיהם של בל ובעלי בריתה, היה אותו אויב מכה בשעה אחרת ונוחה יותר בעבורו, לאחר שהיה בידו זמן די-הצורך בכדי להתארגן ולצבור כוחות נוספים... אולי בעוד מאה, או מאתיים שנה' ענה הספק בליבה. 'האם בכלל ישנה דרך לדעת?'
"שלא כאחרים, לא אלאה אותכם בהספדים, ולא אאריך דברי אודות הנופלים בקרב" הדהד קולה של בלטריקס, נמהל באורח מוזר בשריקתה של הרוח. פתיתי שלג בודדים שבו לרדת, מכתימים בכתמים בודדים את שערה המבריק, ואת הדיוקנאות הישנים שנת ישרים על מכסי הארונות. "אולם חוששני, שהדוברים לפני המעיטו מדי לדבר על היד אשר הלמה בנו בליל אמש. כפי שרבים מכם חושדים, אכן - כוחות אפלים חדרו מבעד לערפילים - אותם כוחות, אשר פגעו בסמטת אקאלון, ואשר עתידים להכות פעם נוספת, בקרוב".
עיניה של בלטריקס הבהיקו. "דרואיד עתיק שהושחת עד ליסוד, זימן אליו כוחות שלא נראו על פני האדמה במשך עידן שלם, ואני מאמינה" הטעימה, מבטה שב וסוקר את התלמידים המצטופפים מסביב "כי מטרתו הבאה תהיה הוגוורטס עצמה. שנים רבות מדי, בוער עצם קיומה של הטירה הזו בתוך ישותו הרקובה; שנים רבות מדי, שהוא עוקב בסתר אחרי מעשיהם של הקוסמים, ומתמרן בעקיפין להיחלש – לשכוח מי אנו – בכדי שניפול לידיו כפרי בשל; כעת, הוא סבור כי הגיעה השעה, וכי הטירה שהקימו סאלאזאר סלית'רין ובעלי בריתו תיפול סוף-סוף לידיו".
הנכבדים האזינו בדממה, ואי-אלו מהם זקרו גבות או קפצו את שפתותיהם; ואילו המלמולים בשורות התלמידים הלכו וגברו. משאימצה את עיניה, יכולה היתה אנדרומדה להבחין באחד הבולטים שבמתלחשים, ניצב באחת השורות הראשונות של תלמידי גריפינדור; נער צנום ושזוף, ששני עגילים מוזהבים נוצצים באוזניו, ופסים צהובים משוחים בשערו הכהה. עיניו השחורות יקדו משנאה, בעוד המלמולים מתחזקים לקריאות ביניים.
"סאלאזאר סלית'רין היה צפע מחורבן, ואת גרועה עוד יותר!"
"אוכלת מוות מזוהמת!"
"איך אתם נותנים לה לדבר?!" הצטרפה תלמידה בעלת קול דקיק, עטויה בכובע ורוד וצמרירי. "היא רצחה את סיריוס!"
קריאות תשובה נזעמות ועלבונות החלו עולים משורותיהם של תלמידי בית סלית'רין; מדריכים ומורים פנו לאחור, מזהירים ודורשים דממה; אולם נדמה היה, כי בלטריקס מתעלמת משני הצדדים גם יחד.
"מאחר והטירה הזו תותקף, ככל הנראה בקרוב, על כל מי שאינו מוכן ומסוגל להשתתף בקרב נואש ועקוב מדם, להתפנות מכאן באמצעות הצוללת של... שותפנו היקרים מן השרביטים המאוחדים של אירופה. ובטרם יחליטו אי-אלו מכם לנסות ולהיות גיבורים, אני מזהירה אתכם: כל קוסם בן-אנוש, בכל גיל ומכל דרגת יחש, יהיה מטרה לרצח אכזרי, ואחת דינו אם ייתפס בקרב או במנוסה" פעם נוספת, עלה שמץ חיוך לעגני על פניה. "בזו הפעם, לא תינתן לכם ההזדמנות לכרוע ברך בפני אי-מי, או להשתתף ביסודו של העולם החדש שהוא מתכנן להקים".
כמה מן הממלמלים והצועקים השתתקו, וניכר היה כי מבוכה ופחד התפשטו בפנים רבות; אלא שאחרים, ובהם אותו נער צנום בו הבחינה אנדרומדה, נראו כאילו הדברים אך נסכו בהם חמת-זעם נוספת.
"אוה, תראו איך מישהי כאן מתגעגעת לוולדי-מולדי שלה. אולי הוא לא הספיק לעשות לה תינוק גדול ושמנמן, כזה אחד עם עיניים אדומות-"
בזו הפעם, ננערה בלטריקס ממקומה; מארשת פניה, חששה אנדרומדה כי עוד רגע תטיל קללה שכזו, שתהפוך את אותו צעקן חצוף לעפר חרוך. בלא לחכות, החלה אנדרומדה מפלסת דרכה קדימה, מהר ככל שיכלה; אלא שקינגסלי הקדים אותה.
"עדיף יהיה, אם תקפידי לברור את המילים, מאדאם לסטריינג'" נדמה היה לאנדרומדה כי הוא אומר בשקט; ובלא שיאבד זמן, נפנה והשליך מבט קטלני לעבר האחר.
"הס!" רעם בקולו העמוק והסמכותי ביותר "אומץ לב אינו משמעו חוצפה, ילד. עדיף, שתצטייד בדרך-ארץ לשמוע דברים עד תומם".
לרגע, נפלה על הנערים הזועמים מבוכה, ונדמה היה כי קולו הרועם של ההילאי הזקן השיג את מטרתו; אנדרומדה הוסיפה לפלס את דרכה בין השורות, מבטה חולף במהירות בין קינגסלי לבלטריקס, ואל נוויל שהוסיף לעמוד בראש מורכן ליד ארונו של רון. אלא שיד שקטה התהדקה על פרק זרועה מאחור.
"אמא" קולה של נימפדורה היה שקט מאד, ורציני. "אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל משהו כאן מאד לא מוצא חן בעיני-"
"עולם המוגלגים, חוששתני, הינו מקום בטוח בהרבה בעבור רבים מכם" המשיכה בלטריקס "לאויב שקם עלינו, אין חפץ במוגלגים; הוא אינו סבור, כי קיומם מסכן אותו ואת תוכניותיו. אינני יכולה להבטיח" הוסיפה "האם וכיצד תפתח שנת לימודים נוספת. כל שאני יודעת הוא, כי צפויה לנו מערכה עקובה מדם, אשר עתידה לשנות עד לבלי-היכר את העולם לתוכו גדלתם".
אנדרומדה חשה בעקבות נימפדורה, שפילסה דרכה לעבר התלמידים, ידה האחת מאוגרפת בתוך כנף גלימתה; בתה נעצרה לרגע, אך בכדי לנסות ולמשוך את תשומת ליבו של נוויל.
"גם אם דגולים וחכמים ממני טענו היפוכו של דבר" הוסיפה בלטריקס, ופעם נוספת לא טרחה להסתיר כדבעי את הלגלוג בקולה "הרי בדרך-כלל, אין ספק כי הדרך בה נולדתם, הדרך בה אתם מבינים את העולם סביבכם והדברים בהם חונכתם להאמין, הינם בעלי חשיבות רבה בעיצוב גורלם של כל אחד ואחת מכם-"
פעם נוספת, החלו מלמולים מסוכנים להשמע מתוך הקהל; כעת, בעוד המרחק בינה לבין התלמידים מצטמצם והולך, יכולה היתה אנדרומדה להטיב ולהבין אף את הקולות הרמים פחות.
"אם בנג'י לובאמה הגיבור היה כאן, הוא כבר היה משתיק אותה כמו שצריך. היא כישפה את לונגבוטום, אני מוכן להשבע באמא ש'לי. אחרת, אין סיכוי שהוא היה עומד ככה, ולא קורע אותה לגזרים-"
"צ'רלי סאוד, אולי תסתום כבר את הפה?" ניסה מישהו להתערב "לא כולנו כאן שכחנו, איך גמר הטינופת הזו - תקיפה של מורה ורצח של שני תלמידים, כולל הבן שלו. פיטי המסכן היה חבר של אח שלי, הגיע לו יותר מחתיכת אבא מופרע, שחושב שהוא מעל החוק. וזה שגם אח שלך היה חתיכת אנס וטינופת שזיהם את המסדר-"
"אני נשבע לך, היגינס" עיניו של התלמיד שנקרא סאוד יקדו "עוד מילה, ואני אשחט אותך כמו ששוחטים כבש-"
"אולם כעת" המשיך קולה של בלטריקס והדהד מעל ראשי הקהל "אנו עומדים בפני אחד הזמנים הנדירים, בהם השאלה- מי אתם, ולהיכן אתם הולכים, הופכת לשאלה של בחירה. העולם משתנה; כולכם יודעים, כיצד החלו קסמים מוכרים לדעוך או להשתבש; הערפל נקרע ונחצה; וכל אחד מכם, אשר ישרוד את אשר עומד בפתח, יידרש לבחור - האם הוא רוצה להיות קוסם, נצר לתרבות עתיקה ונושאה של מחויבות גדולה וקשה, או שמא מוגל שלמד לפלוט כמה אורות וקללות מקצהו של שרביט".
"עד כאן, מאדאם" עלה קול תקיף משורת הקרואים." זה לא הזמן לדיבורים כאלו".
"זהו המקום והזמן, בטרם תתאחר השעה" השיבה בלטריקס.
באותו רגע עצמו, נדמה היה כי עלה בידי נוויל לקלוט, סוף-סוף, את איתותיה של נימפדורה; מתנער, שלח מבט מופתע לעבר קהל התלמידים.
"רבים מדי התרגלו לחשוב, כי להיות קוסם פירושו בעיקר לצפות במשחקי קווידיץ', ולערוך קניות בסמטת דיאגון, כאילו היתה כלבו של מוגלגים. יתכן, ובעתיד לבוא, תהיה המשמעות שונה לחלוטין: הליכה אל תוך הערפילים, וחיים מן הסוג, אותם חבו אבות-אבותיהם של כמה מאיתנו, בעת שלחמו שכם אל שכם עם מלכי הטואטה דה-דנאן, בטרם נפל ריחוק בין שני הגזעים. זו הבחירה שבפניכם, לטוב או לרע- ולעיתים תהיה משמעותה ליפול חלל עם השרביט ביד-"
לרגע, נראה נוויל כשורה ברוחו עם דבר-מה; כאילו הוא בוחן צורות בלתי נראות באוויר. ובאותו רגע עצמו, שבו הצעקות ועלו מן הקהל. שרביטים נשלפו, ונדמה היה כי אי-אלו מהנערים עומדים על סף טירוף הדעת.
"זו התוכנית שלה, לסלק אותנו מעולם הקוסמים, 'תם לא מבינים?!"
"מי את בכלל, שתגידי לנו מה זה להיות קוסם? אני אהיה קוסם איך שמתחשק לי-"
המדריכה של גריפינדור צרחה ומעדה, כאשר דחף אותה סאוד בגסות ופרץ קדימה, קצה שרביטו מתיז גיצים; אחרים פרצו בעקבותיו; תלמידים צרחו ונאבקו להמלט, בעוד הקוסמים שבקהל מתחילים לנוע לאט, לאט מדי-
"שתק!" שאגה נימפדורה, משלחת קרן אדומה הישר לעבר חזהו של הנער; זו ניתזה מעליו, כאילו נתקלה במגן בלתי נראה; וליבה של אנדרומדה ניתר בחזה, כאשר סטה הנער מוכה הטירוף ממסלולו המכוון אל עבר בלטריקס, נפנה אל נימפדורה ומזנק לעברה; עיניו של סאוד זהרו באודם, ממש כעיניהם של הרצים אחריו.
"אבדה קד-"
זועקת באימה, הטילה עצמה אנדרומדה קדימה; הלהב המכושף בידה נהם, כאשר פלח את האוויר באבחה מהירה; דם ניתז על פניה ובגדיה, כאשר נחתה המהלומה על מטרתה, גודעת את היד האוחזת בשרביט מעל המרפק.
לחשים התעופפו סביב; הטואטה דה-דנאן מתחו קשתות והשפילו כידונים; קינגסלי שאג פקודות; בלטריקס חמקה מקרן ירוקה שנשלחה בה, וכיוונה את שרביטה; ואזי, התיז שרביטו של נוויל ענן מסתחרר של של נבגים סגולים-אדמדמים, הנערים אחוזי הטירוף התמוטטו; מהם כרעו משתעלים על ברכיהם, ומהם נפלו אפיים ארצה, שוקעים בתרדמה עזה עוד בטרם פגעו פניהם בקרקע.
ובעוד המהומה בעיצומה, וקוסם שנפגע בחזהו נשמט ומתמוטט ברפיון איברים על ארונו של אחד התאומים, הדהד קולה הצלול של קרן מלחמה, ממלא את האוויר ומחריש לרגע את כל יתרת הקולות. משהסבה מבטה אל עבר הקול, נדמה היה לאנדרומדה כי היא מבחינה בהבזק בוהק, שניתק מן העלטה שמעל צמרות היער האסור ושועט לעברם במהירות מסחררת; האם הטעו אותה עיניה, או שמא לבש בהתקרבו את דמותה של עלמה, בהירת שער ועטויות שיריון, רכובה על רמך מכושף. חנית ארוכה הבהיקה בידה. נדמה היה לאנדרומדה כי היא מסוגלת לראות דמות חסרת תנועה, מוטלת רפויה מאחורי גבה.
"אל הנשק, קוסמים! אל הנשק!" הדהד קולה, וחומות הטירה החזירו הד. "האויב עולה עליכם, אלאיל בא! אל הנשק!"
