פרק 32, הוא חציה האחר והמשמעותי יותר של הסצנה שנפתחת בפרק 31, והוא מובא מנקודת מבטה של קרימהילד (אני מודע לכך שכוונתי החל מכרך ב' היתה לא להשתמש עוד בנקודת המבט הזו, אולם צרכי העלילה חייבו אותי לכך).
דירוג הפרק: R
תודתי נתונה ל-The silver star על קריאת הבטא
הפרק מובא כאן בקובץ ובהודעה.
תהנו!
--------------------
קרימהילד
הרוח השתנתה.
קרימהילד האטה את מעופה; הרוח נהמה וחרחרה באוזניה, טופחת על פניה בציפורניים מעופשות ומרושעות. לרגע, נדמה היה כי הערפל עצמו נבקע לשניים, נסוג ביראת כבוד בפני הבוהק הלבן בקצה חניתה. אלא, שהמראות שנחשפו בפניה היו אפורים ומעוותים, כאילו הפכה המציאות עצמה לחלום אפרורי ומתעתע.
עצים עצומים נאנחו וחרקו, הרחק מתחת לרגליה, רומזים על קירבתו של היער האסור. אלא, שאי-כה יכולה היתה להשבע, כי אין זה המראה היחיד המרצד מול עיניה. מפעם לפעם, נדמה היה כי נוף נוסף נגלה לה, מבליח ונעלם חליפות בין הבזקי הברקים והשלג שלא חדל לרדת: מישור עצום ומבעית, מחורר לעייפה בשוחות וסלילי תייל שחור. להבות עצומות זינקו מתוך הפירים, מתיזות גיצים ופיח על אדמה בוצית, שדבר לא צמח בה.
קרימהילד הידקה את אחיזת רגליה סביב גופו של הסוס המכונף, מעשה שלא היה אלא הרגל מימים רחוקים; שהרי, אותה בהמת רכב שגרמה לבן-ליוויתה האנוכי והמגעיל לבהות בה בעיני עגל חמדניות לא היתה חיית פלא, העשויה להפיל מגבה רוכב לא מיומן, אלא חלק מהקסם שלה עצמה - כמוה כחנית המבהיקה והקסדה הגבוהה, שנדמה היה כאילו אין לה משקל.
ברק נוסף הבזיק, נראה בעיניה כסדק נוסף במעטפת מתפוררת והולכת, המפרידה מציאות וסיוט זה מזה; הרעיון לא נשא חן בעיניה.
לרגע, ריחפה במקומה, פוסחת על שתי הסעיפים; אחר, צללה בכדי להטיב ולראות. הרוח הוסיפה להצליף בפניה, לוחשת באוזניה בקולות מרושעים; להרפות, להתייאש, לחדול- אין היא נזקקת להרבה בכדי להותיר את הצער חסר המרפא, את האשמה והאבל מאחוריה: רק לחדול, להתפוגג באנחה אל תוך הסערה. אולם לא; היא כבר אינה אותה נערה צעירה ומפונקת, הסבורה שצערה עומד במרכז העולם; גם לא טיפוס מאוס ואנוכי מן הסוג שנאלצה להרכיב מאחוריה שעות ארוכות מדי, הרואה במאבק הכוחות שעשוע מטופש גרידא. היא בתו של הרוזן הילדריק, וחובה מוטלת עליה.
אבא- רק, כעת, מאוחר כל-כך, התבהרו לה דברים כה רבים. אבא, בחוכמתו, ראה את הדברים נכוחה. אביו של גודריק ואחרים התחלחלו, כאשר החליט ליתן מקלט לאוכלת-מוות נרדפת ומטורפת למחצה, שנראתה כצל-צילו של יצור אנושי. אפילו קלאודיה החכמה יעצה לו שלא לנהוג כך: האם ראוי, אך בשם כבודה של הבטחה ישנה למי שהיתה חניכתו הסוררת, להעלות פעם נוספת את חמת השרביטים המאוחדים של אירופה, ולהסתכן במלחמה שהפכה עד-מהרה לאסון? אולם אבא הרחיק לראות מכולם: אותה מלחמה אמיצה ומקודשת שניהלו השושלות העתיקות כנגד הקמים עליהן לכלותן היתה אבודה מניה וביה, אלא אם כן יעלה בידי אי-מי להפוך את זרמי הגורל עצמם. קרימהילד מצאה עצמה תוהה, עד כמה טרח לשתף את הקוסמת בה שם את יהבו בסוד העניינים; עד כמה ידעה אותה בלטריקס, כי כשם שפטרונה לשעבר מציל אותה מחיים של חיה נרדפת, כך עשויה היא עצמה להוות המפתח, אשר יטמון בחובו תקווה חדשה בעבור עולמו שלו? לשלוח את אותה קוסמת נרדפת אל בעל-בריתו הסודי שמעבר לערפל בכדי שיעניק לה חיים חדשים, ובו-בעת יעלה את חמתו של אותו דרואיד מרושע עד-כדי כך שישגה, ויחשוף את פניו האמיתיות בטרם עת? מי, מלבד אבא, יכול היה לרקוח תוכנית שכזו?
'המלכה אידיין, מאחדת טואטה דה-דנאן ובני אדם גם יחד תחת דגלה, כפי שלא ארע מאז העידנים הקדומים' קרימהילד לא נזקקה לאותו תאוותן שוטה, טריסטיין, בכדי שיסביר לה את פירושם של דברים, ולאחר מכן יפרכס ויגנח את שמה בשנתו. הסיפורים שקלחו מפיו היו יפים כל-כך... הרהרה. לו רק, היתה נפש מכוערת פחות מסתתרת מאחוריהם! יצור יפהפה ויהיר, שבועט בכל אותן תשורות מעוררות השתאות שניתנו לו על מגש של כסף; ועוד מחשיב עצמו לחכם ושנון כל-כך, בתוספת. עצם המחשבה שבה והציתה את זעמה.
'גם את היית שוטה גדולה פעם. כמעט כמוהו'. הוסיפה בינה לבינה בהרהורו שני, בעודה סבה באוויר ומנמיכה עוד ועוד את מעופה. אולם היא לא היתה אלא תלמידת פנימיה; לא מצביאה שחיי אנשיה תלויים בה.
קרימהילד עימקה את שפתיה. יהא עליה לכבוש את הכעס והגועל, ולחזור לקחת אותו; לסבול את נוכחותו המאוסה לעוד שעות מספר, עד שתוכל להשליך אותו בפני אידיין שלו. ומה תאמר היא עצמה, כאשר תתייצב בפניה? מוטב לה, מוטב עד מאד כי היא זוכרת, למי עליה להכיר תודה. אולי יזדמן לה להזכיר זאת, לאחר שתחזיר לה את אותו פרס ניחומים גונח. חיוך סרקסטי עליה על פניה, ואחר דעך; היו לה עניינים דוחקים יותר, הזכירה לעצמה בחומרה. אם וכאשר יעלה בידה-
הרעם שהתגלגל היה כה עז, עד כי קסדתה של קרימהילד צלצלה, והרמך המכונף נבלם בעיצומה של צלילתו, צוהל ובועט בפראות באוויר השואג סביבם. הצינה ירדה מכל עבר, כבדה ומעופשת; נדמה היה כי אוויר הלילה עצמו מאפיר, מתנוון ונרקב סביבה. ובעוד הערפל מסתחרר ומתערבל מול פניה, היתה קרימהילד יכולה להשבע, כי היא שומעת את קולו של פעמון מרוחק, מצלצל שוב ושוב באיום פראי.
הרקיע נענה; ברקים קרעו בזה אחר זה את השמיים, ורעמים נוספים התגלגלו מסביבה. אזי, להרף-רגע, עלה בידה לראות את המחזה שעל הקרקע במלוא אימתו; היער המוכה, על עציו החורקים והמתפוקקים, ולצידו, כחלום ביעותים ששפך עצמו אל תוך המציאות, מרצד המישור המת, על שוחותיו האינסופיות ופיריו יורקי האש; ומתוכו, כמו קרעו הברקים את החלל והזמן עצמם, נהרו עוד ועוד דמויות וצורות קדימה, נשפכות במאותיהן אל בין העצים. חיילים כפופים וחסרי-הבעה בקסדות פלדה, אוחזים כידונים ארוכים ומפוחמים; פומורים רכובים על בהמות שעירות וארוכות ניבים; יצורים ארוכי זרועות, שקומתם כקומת ענקים למחצה, מושכים מכונות עצומות, שכל-כולן גלגלים משוננים ושלשלאות לוהטות; ועלטה מעובה, חיה, שורה מעל כולם, נשפכת באין מעצור אל תוך העצים הכומשים במהירות-
לרגע, נעצר גוש העלטה העצום, מרחף מעל מחזה הביעותים; אחר, לחרדתה, שינה את כיוונו והחל מרחף לעברה; קנוקנות ערפיליות, שחורות מדיו, בקעו מתוכו, ממששות בחמדנות את האוויר המיוסר, בעודן סוגרות את המרחק ביניהם; ואי-שם, הרחק מאחוריה, עלתה זעקה קלושה, נטולת תקווה.
האם היה זה קולו של טריסטיין? דבר מה בתוך ישותה הפציר בה ליסוב לאחור, לחמוק מקנוקנותיה הנעות במהירות של העלטה; אלא שקולות אחרים צרחו בתוכה, ממלאים אותה בזעם יוקד ואומץ-לב מטורף; עליה להשפיל את חניתה הזוהרת ולעוט על העלטה הזו, מהירה כברק וקטלנית כמוהו. היא תשסף את השחור הזה; היא תקרע אותו לגזרים-
ליבה, אם אכן פעם אחד כזה עדיין בחזה, הלם בחוזקה בעודה פוסחת על שתי הסעיפים.
'לא, אינך יכולה- אינך חזקה דיך. אם תתקרבי אליו כעת, תפלי בידיו, תהיי אבודה לנצח-'
"רעדי, בת-גייל נתעבת" לחשש קול עמוק וניחר, נדמה כנישא על כנפי הרוח השחורה, הולם הישר אל תוך ישותה; הקולות הזועקים גברו, לופתים את כח רצונה כצבת אדירה; להבות אדירות זינקו מעלה, בוקעות מתוך פירי המישור המקולל; אד מעופש ניתז לכל עבר, כאשר נתקלו זיקיהם בשלג היורד, מעבה את החשיכה, מעניק עוצמה וחיות לליבה הפועם, המלחשש. וכעת, נדמה היה לקרימהילד כי לעלטה יש פנים: פנים מעוותות, מכורבלות בגלימה מרקיבה, שנדמה היה כמו גולפו בגסות מגזעו נגוע החזזיות של עץ גוסס, נאלח. עיניים אדומות, נטולות אישונים, יקדו באור הגיצים; שפתיים סדוקות נעו כבעווית, רוקמות לחשים נוראים, חסרי שם. קרימהילד יכולה היתה לחוש בכוח רצונו האדיר, ננעל על שלה כמלקחיים-
"זו, אם כן, כל חוכמת הצפון העלובה, וכל עצתם של יריבי? ליטול נערה קטנה ולצייד אותה בקומץ כשפים חסרי ערך?"
קרימהילד נרעדה, עודה נקרעת בין רצונותיה הסותרים.
"זה רצונו, לא רצונך" לחש קול שקט בתוכה, נישא לרגע מעל לכאב ולזעם היוקד. "כל רצונו להביא אותך אליו, להאביד אותך כעת, במהירות".
קרימהילד הזדקפה באוכפה, משפילה באיטיות את החנית, כמתכוננת להסתערות נואשת; נדמה היה לה, כי העלטה רועדת ורוטטת מולה בציפיה. מדוע? מדוע כעת? תהתה בלא קול, נאבקת להדוף את הקולות המצווים ולחשוב במהירות. האם שיטו בה דמיונות ותקוות-שווא, או שמא חבוי פחד נסתר, אי-שם מאחורי גידופיו ולעגו? ומדוע?
"מיד תחוש בעוקצה של החנית הזו, ותדע מה גורלם של המהינים ללעוג לשלוחי אסגארד" החזירה, מנסה לשוות לקולה גוון מצלצל, חסר מורא.
צחוק סדוק, מיוסר, בקע מתוך העלטה, נזעק אל תוך אוזניה מכל עבר.
"אם חניתך מהירה כלשונך הילדותית, אני מצפה לך כאן ועכשיו. זבוב פחדני, נצר עלוב לאב נחות, שהעז לבחוש בענייני הנעלים ממנו" לעגו השפתיים הסדוקות שבלב העלטה; קרימהילד חשה את הזעם מציף אותה, אולם בזו הפעם, עמדה בפרץ. היטב יכלה לחוש בזרועותיה של האפלה, מגששות את דרכן לעברה, מצפות לרגע בו תחדור אל תחומן, תניח להן להכרך עליה-
זוקרת את סנטרה, הישירה מבט אל האפלה, והגתה את מילות הלחש, בעודה מאיצה בבהמה המכונפת להחיש את דהרתה; בעוד האפלה מתעבה מולה, וזרועותיה הולכות וקרבות, השלימה קרימהילד את הלחש; וברגע הבא, הרעידה תרועה עזה את היער קולו; נדמה היה, כאילו תקעו מאה טבטונים נטולי מורא בשופרות, מזעזעים את האד השחור וגודעים את הרצון המצווה הקורן ממנו.
מי יודע, אולי שמעו את זו עד להוגוורטס עצמה, הרהרה, באותו רגע עצמו נסקה מעלה במהירות, הרחק מן הענן המעובה וזרועותיו האפלות, חומקת וצוברת מהירות בטרם עלה בידי אדוניו להתעשת, ולשוב להטיל בה את עוצמת רצונו.
ובעוד היא מאיצה וצוברת גובה, הדהדה זעקת זעם ואכזבה מאחורי גבה. נדמה היה לה, האפלה עצמה זעקה, והרקיע החזיר הד; וברגע הבא, ענו קולות אחרים, מחזיקים-מחרים אחריה; כתמים שחורים התנתקו מן העלטה, פולחים את האוויר והאד בעודם יוצאים למרדף.
רפאים. קרימהילד מסוגלת היתה לחוש אותם, בחוש הנעלה על הראיה והשמיעה; לחוש בעיני רוחה את פניהם האפורים, המרקיבים, פעורים במעגל אינסופי של יסורים וזדון. את טפריהם הארוכים והמרקיבים, מתיזים ניצוצות בעודם מנופפים בשוטים ארוכים וירוקים, או יורים קללות קטלניות. מחצית התריסר מהם נסקו מעלה, בוקעים מבין צעיפי האד הנקרע בעודם פותחים במרדף; אחרים סטו לצדדים, תרים ככל הנראה אחר הזדמנות לבצע איגוף. היטב, יכלה לחוש את הכוחות הקורנים מהם, מצווים על יאוש וחדלון; שואבים כל שמחה ותקווה מן האוויר המיוסר-
לרגע, חשה את רשת הביעותים מתהדקת סביבה, ממש כמו בסיפורים הישנים מימיו של אותו פוטר: הגשם המצליף בזעף, באותו רגע בו הבינה כי אביה הדגול נספה והותיר אותה יתומה וגלמודה; הכאב הנורא על פניה של קלאודיה, בעת שסגרה עליה בחוסר דעת ודקרה אותה בחנית... אלא שתנופתה לא נעצרה; הזכרונות האיומים ריצדו סביבה, אולם קרימהילד הוסיפה לעופף, להניע בכח רצונה את הרמך המכונף, ולפלוח על גבו את הרקיע.
את בתו של הרוזן הילדריק; הדהדה שוב ושוב המחשבה בתוכה, כמו היה בכוחה להאיץ את דהירתה. מה נותר לך, מלבד חובה וכבוד? לא היתה זו מחשבה שמחה; ידעה. ספק אם תוכל אי-פעם לחוש כאלו. אולם היא לא תכנע; היא לא תקרוס תחתיה כאילו היתה בת-מוגלגים רכרוכית ומיבבת. לרגע נוסף, ריצדו המראות המחרידים מול עיניה, ואחר האפירו והתפוקקו.
כעת, משהגביהה עוף, נותרה העלטה המעובה הרחק מאחוריה, מאפשרת לה לשוב ולסקור את הרקיע הסוער ואת הפסגה האפלולית המזדקרת מולה, ערפילית ומטושטשת בשעה זו של לאחר חצות. הרפאים הוסיפו לדלוק בעקבותיה, אלא שהמרחק ביניהם התארך והלך; הקללות שנורו בעקבותיה פלחו את האוויר, מתנפצות לגיצים ירוקים שדעכו באוויר הלילה, הרחק מאחורי גבה.
אלא שברגע הבא, החסיר ליבה פעימה; רפאים נוספים ריחפו מעל המדרון המושלג, הישר מול פניה; קרימהילד יכולה היתה לחוש את מחשבתם הזדונית, המצווה, שהוסבה לעברה בחדות משהתקרבה אליהם; שניים מהם ניתקו ממקומם, ממריאים לעברה בלועות פעורים וטפרים שלוחים, בוהקים ומתיזים קסם אפל; ואילו אחרים נותרו לרחף במקומם, מקיפים דמות מטושטשת, שנראתה כנאבקת בכדי להוסיף ולעמוד.
טריסטיין! המחשבה כמעט וטלטלה אותה על אוכפה הגבוה; האם לא היתה זו היא עצמה שנטשה אותו לאנחות? ובעוד היא שועטת לעברו, ראתה כיצד נושרת חרבו מידו הרועדת; כיצד הוא מתנודד כשיכור, וקורס על ברכיו; מוצף כולו, בלא ספק, בסיוטים ומחזות האימה ששילחו בו הרפאים – וסיבתו עימו, בלא ספק, חלף הרהור קודר בראשה. האם לא היתה נשמתו היהירה, האנוכית והמזוהמת, מלאה למכביר באשמה, שקמה כעת כנגד אדוניה? מן הסתם, די היה בכל אותם אסונות ומעשי עוולה, בכל האכזבות והשקרים די בכדי להכריע אדם חזק וראוי כפליים מטריסטיין מק-רויך. אולם חרף זאת, ידעה קרימהילד כי היא רוצה- לא, מחוייבת – להציל את חייו.
רק בגלל החובה והכבוד, רק בגללם- נאבקה לשכנע את עצמה בעודה צוללת, חולפת כחץ מקשת בין הרפאים המופתעים; הקללות המבעיתות ששוגרו לעומתה החטיאו את מטרתם, חולפות הרחק מצידה ומאחוריה.
זעמה הציף אותה.
'בריה מאוסה - שוטה ארור - צרה מהלכת שכמותך!' רשפה, בעודה צוללת לעבר המדרון המושלג מהר ככל שאך יכלה; ובעוד תוקפיה נבוכים להרף-רגע נוכח ההבזק המסמא שניתז מקצה חניתה, אימצה את כוחה והטילה את כלי המשחית. וברגע הבא, נדמה היה כי הפסגה כולה מוצפת אור, כמו הכה בה הברק בכבודו ובעצמו. הרפאים לחששו בשנאה ונרתעו, בעוד קרימהילד שועטת אל תוכם ושולפת את חרבה; מזדקפת באוכפה, כיוונה את הלהב במחוות ציווי כאילו היה שרביט, מכוונת אותו אל הדמות השרועה מפרכסת על הקרקע.
"בוא אלי" מלמלה, חיוך נזעם ננסך על פניה "אציו נאד נפוח!"
ובעוד הרפאים שבים ומתעשתים, ניתק גופו הרועד של טריסטיין מן השלג, והמריא אל האוויר; טלטלה חלפה באבריה, כאשר נתקל הטואטה דה-דנאן מחוסר ההכרה בקסם האופף את סוסה, ונשאב אל תוכו באחת. נדמה היה לה, כי שפתיו נעות כבעווית, מלמלות שוב ושוב את השם 'אינסה', בעודו נמשך מעלה; ניצוצות כסופים זהרו סביבו, כובלים אותו באחת אל גבו של הסוס הדוהר.
הרפאים נמלאו בזעם; קרימהילד יכולה היתה לחוש זאת היטב, בעודם מתעשתים ושבים לנסות ולסגור עליה; ובעוד יריביה מצמצמים את המרחק, מרחפים ומלחששים מכל עבר, הטתה היא בחדות את סוסה, שועטת לעבר היצור אשר התנשא מעל טריסטיין רגע קצר קודם לכן.
"פרוטגו!"
חרבה הבהיקה, בעודה מונפת קדימה באבחה מהירה, חוסמת את הקללה ששיגר לעברה; יצור הרפאים גנח בכעס, והמריא אל תוך האוויר בכדי לחמוק מנתיבן של הפרסות הכסופות; השוט הארוך התפתל כנחש בין אצבעותיו המטופרות, בעודו מצליף לעברה; ואילו ידו השמאלית אחזה פגיון, שלהבו מבהיק באור חיוור, חולני.
קרימהילד זעקה מילת פקודה, נדמה היה כי האוויר עצמו מתפוצץ ונחרך סביבם. כאב לוהט טלטל אותה באוכפה, צובע פסים שחורים על שיריונה וגורם לה להאנק, כאשר התנגשו כלי הנשק, ושברי פגיון ניתזו לכל עבר, מעלים אד מצחין בכל מקום בו נפלו אל תוך השלג. לרגע, היו הפנים הרקובות כה קרובות אל פניה, עד כי יכולה היתה לראות כל גלד אפרורי ושן מושחרת. פעם נוספת, הזדקפה קרימהילד באוכף, משלחת ביריבה אבחה קטלנית, אלא שבזו הפעם, חמק יצור הרפאים מעלה, מטיל את עצמו אל האוויר החשוך, הרחק ממטווחי חרב.
אלא שכעת, כיתרו אותה יריביה מכל עבר, מרחפים סביבה במעגל מתהדק והולך. פעם נוספת, חשה את כח רצונם המשותף מגשש סביבה, נאבק לחדור ולהכריע את ישותה; מכל עבר, התבדרו גלימות מצחינות, ומלתעות מבעיתות חרחרו, מצוות על חדלון ויאוש. קרימהילד התנשפה, מאמצת את כוחה בכדי להאבק.
אינך ואלקירי אמיתית, אלא זיוף עלוב, לחשו קולותיהם באוזניה. ילדה שוטה המשחקת ברוחות ונקמות. את, את זו שגרמת למותה של קלאודיה, ובזדון שלחת ידך במעל-
מעגל הרפאים קרב והלך באיטיות, והעלטה התעבתה סביבתם; טריסטיין מלמל וקדח מאחוריה.
האם נאספו כעת במלוא מניינם? תהתה, תרה בקדחנות אחר פרצה בעלטה הסוגרת מכל עבר. הרפאים רחשו בלגלוג, כחשים את פחדה. אכן, כוחם המשותף הינו עצום ומזרה אימים, הרהרה, ורעד חלף בה. די והותר בכדי להכריע ארצה כל אדם או טואטה דה-דנאן שיתייצב מולם, אפילו תהא זו אותה אידיין-
אידיין! הבזיקה המחשבה בראשה, ואט-אט, מול פניהם האפורות של הרפאים, הסתמן חיוך חיוור על פניה. לעולם, לעולם לא תוכל החבורה הזו להתאסף במלוא מניינה, להפעיל את כוחה המבעית במלואו. אבא דאג לכך. בגללו, חסרים הרפאים לנצח את המטורפת והאכזרית שביניהם. עצם המחשבה מילאה אותה בחמימות, עד כי לרגע נדמה היה, כי כוחם של יצורי הבלהות נהדף מפניה.
נדמה היה, כי עצם המחשבה מזרימה כוח בעורקיה; בלא להמתין, התנערה והניפה ידה; מילות הציווי הדהדו בין הצוקים, כאשר שבה וזימנה את החנית הבוהקת; זיקים בהירים נגהו מידה, ניתזים אל תוך האוויר הקפוא, קוראים תיגר על העלטה האופפת אותה מכל עבר. הרפאים שבו ונרתעו לאחור, וכוח רצונם המצווה נבוך ונחלש. ואזי, להרף-רגע, חדר כוח רצונה של קרימהילד מבעד ללחשושים ולזעקותיהם נוטפות המשטמה, הופך אותן למילים, לקריאות בשפת בני-אנוש.
"הענקים מתים, אדון! האויב מקיף אותנו! היכן אתה? מדוע אינך בא?"
"אני יורק עליכם, אוהבי בוצדמים! אני אקח איתי כמה שיותר ממכם, לפני שאלך-"
"ויזלי, חת'כת טינופת- אני, לפחות הספקתי לתת ביס גדול בילד המנומש ש'ך"
"נפגעתי! חטפתי את זה בחזה- מרפא, חייב לראות... מרפא-"
הקריאות הנואשות הדהדו מכל עבר; מגדפות, נאנקות, זועקות לעזרה שמעולם לא הגיעה. קרימהילד חשה, כיצד מציפה אותה החלחלה. נשמותיהם המיוסרות של אוכלי מוות קטולים- נדונים להסתחרר שוב ושוב בתוך סיוטיהם שלהם, בתוך אותו רגע אחרון של יאוש וכאב-
ואז, כהרף-עין, הבינה. לא בכדי, רצתה קלאודיה להשיב אותה לכאן; אכן, הוטלה עליה חובה, אשר אין איש מלבדה אשר יוכל למלאה. לרגע, אפף אותה הספק; כיצד תוכל להפעיל כישוף מורכב ורב-עוצמה שכזה?
'זיוף עלוב, זה כל מה שהינך-' שבו קולות אפלים ולחשו בראשה; אלא שקרימהילד לא הטתה להם אוזן. תחת זאת, אימצה את כל כוחה, נאבקת להוסיף ולשרות ברוחה עם רוחות הקטולים, ולקרוא להם בלא להרפות.
"הטו אוזן לקולי, הו רוחות הנופלים בקרב!" קראה בקולה הצלול ביותר; חניתה הבזיקה, ואורה גבר, מכה בעלטה ודוחק אותה לאחור. "לחמתם באומץ-לב, וגמולכם קרוב, הרחק מן העלטה והתופת הבוערת. ראו את הברק, בוהק בקצה חניתה של שלוחת האלים-" כל ישותה רטטה, מתרכזת באור המבזיק, קוראת שוב ושוב לרוחות המיוסרות להרים את מבטן ולבוא לקראתו.
הרפאים השתתקו, בוהים בה בפניהם האפורות, מוכות היסורים; ולרגע אשר נמשך כנצח, נדמה היה לה כי מזימתה עולה יפה; כי כוחות הכשפים שהשליכה מצאו את מטרתם, נאחזים בנשמותיהם של הנופלים וכובלים אותן אליה.
"אשתי ובני - היכן הם, אדון?" נאנק קול בודד, מרוסק. "הבטחת לי שאפגוש אותם, הבטחת-"
"בוא אלי, ואראה לך את הדרך הנכונה" לחשה קרימהילד בתשובה "הם וודאי מצפים לך, משתוקקים להתאחד איתך-"
הרפא ריחף באיטיות, כושל ומתנודד באוויר, קרוב כל-כך אל קצה החנית; לשבריר שניה, עלה בידיה לראות את פניו, כמעט כפי שהיו בחייו, בוהים בה בכמיהה שלא תתואר במילים. כאב חד, מסוכן, פעפע בחזה; מאי-שם, יכולה היתה לשמוע את הקול המצווה מלב העלטה, צורח בחמת זעם, מצווה על שלוחיו ומזרים לתוכם את רצונו המעוות. ובעוד רעד אוחז בה, וכוחה אוזל במהירות, נעצה קרימהילד את החנית, חזק ומהר ככל שאך יכלה, חודרת עמוק אל תוך הגלימה השחורה; פנים מחודדות, מתות, נרעדו והתפוקקו מול עיניה, כאשר קרס היצור ונמוג לאיין; אנחת רווחה קלושה נתמלטה אל תוך האוויר, ואחר דעכה.
אלא שיצורי הרפאים הנותרים נאחזו בחימה, וכאילו נטרקה דלת גדולה בעוצמה מול פניה, שבו מחשבותיהם והפכו לזעקות משטמה, עוצמתם מכה בה בכוח מכופל; קרימהילד חשה, כיצד זורם הקסם האפל ומסתחרר מתוכם, אוטם אותם מפני קולה הקורא. היא חלשה מדי, ידעה, באורח הנעלה על כל החושים; לעולם, לעולם לא תוכל עוד לחדור אל תוך קיומם בכוחות עצמה; כל כוחותיה לא עמדו לה אלא בכדי לגבור על החלש ומוכה הספקות שבחבורה.
אלא שכעת, נקרעה פרצה נוספת בשורות יריביה; ובשארית כוחה, דרבנה קרימהילד את בהמת הרכב המכושפת אל תוכה, מזנקת אל תוך האוויר ושועטת קדימה. שוטים הונפו ונהדפו; קללות שרקו סביב אוזניה, בעודה פורצת וחולפת כחץ מקשת בין הרפאים. וברגע הבא, עלתה מעלה ושעטה בשמי הליל, מותירה את רודפיה מאחור.
דירוג הפרק: R
תודתי נתונה ל-The silver star על קריאת הבטא
הפרק מובא כאן בקובץ ובהודעה.
תהנו!
--------------------
קרימהילד
הרוח השתנתה.
קרימהילד האטה את מעופה; הרוח נהמה וחרחרה באוזניה, טופחת על פניה בציפורניים מעופשות ומרושעות. לרגע, נדמה היה כי הערפל עצמו נבקע לשניים, נסוג ביראת כבוד בפני הבוהק הלבן בקצה חניתה. אלא, שהמראות שנחשפו בפניה היו אפורים ומעוותים, כאילו הפכה המציאות עצמה לחלום אפרורי ומתעתע.
עצים עצומים נאנחו וחרקו, הרחק מתחת לרגליה, רומזים על קירבתו של היער האסור. אלא, שאי-כה יכולה היתה להשבע, כי אין זה המראה היחיד המרצד מול עיניה. מפעם לפעם, נדמה היה כי נוף נוסף נגלה לה, מבליח ונעלם חליפות בין הבזקי הברקים והשלג שלא חדל לרדת: מישור עצום ומבעית, מחורר לעייפה בשוחות וסלילי תייל שחור. להבות עצומות זינקו מתוך הפירים, מתיזות גיצים ופיח על אדמה בוצית, שדבר לא צמח בה.
קרימהילד הידקה את אחיזת רגליה סביב גופו של הסוס המכונף, מעשה שלא היה אלא הרגל מימים רחוקים; שהרי, אותה בהמת רכב שגרמה לבן-ליוויתה האנוכי והמגעיל לבהות בה בעיני עגל חמדניות לא היתה חיית פלא, העשויה להפיל מגבה רוכב לא מיומן, אלא חלק מהקסם שלה עצמה - כמוה כחנית המבהיקה והקסדה הגבוהה, שנדמה היה כאילו אין לה משקל.
ברק נוסף הבזיק, נראה בעיניה כסדק נוסף במעטפת מתפוררת והולכת, המפרידה מציאות וסיוט זה מזה; הרעיון לא נשא חן בעיניה.
לרגע, ריחפה במקומה, פוסחת על שתי הסעיפים; אחר, צללה בכדי להטיב ולראות. הרוח הוסיפה להצליף בפניה, לוחשת באוזניה בקולות מרושעים; להרפות, להתייאש, לחדול- אין היא נזקקת להרבה בכדי להותיר את הצער חסר המרפא, את האשמה והאבל מאחוריה: רק לחדול, להתפוגג באנחה אל תוך הסערה. אולם לא; היא כבר אינה אותה נערה צעירה ומפונקת, הסבורה שצערה עומד במרכז העולם; גם לא טיפוס מאוס ואנוכי מן הסוג שנאלצה להרכיב מאחוריה שעות ארוכות מדי, הרואה במאבק הכוחות שעשוע מטופש גרידא. היא בתו של הרוזן הילדריק, וחובה מוטלת עליה.
אבא- רק, כעת, מאוחר כל-כך, התבהרו לה דברים כה רבים. אבא, בחוכמתו, ראה את הדברים נכוחה. אביו של גודריק ואחרים התחלחלו, כאשר החליט ליתן מקלט לאוכלת-מוות נרדפת ומטורפת למחצה, שנראתה כצל-צילו של יצור אנושי. אפילו קלאודיה החכמה יעצה לו שלא לנהוג כך: האם ראוי, אך בשם כבודה של הבטחה ישנה למי שהיתה חניכתו הסוררת, להעלות פעם נוספת את חמת השרביטים המאוחדים של אירופה, ולהסתכן במלחמה שהפכה עד-מהרה לאסון? אולם אבא הרחיק לראות מכולם: אותה מלחמה אמיצה ומקודשת שניהלו השושלות העתיקות כנגד הקמים עליהן לכלותן היתה אבודה מניה וביה, אלא אם כן יעלה בידי אי-מי להפוך את זרמי הגורל עצמם. קרימהילד מצאה עצמה תוהה, עד כמה טרח לשתף את הקוסמת בה שם את יהבו בסוד העניינים; עד כמה ידעה אותה בלטריקס, כי כשם שפטרונה לשעבר מציל אותה מחיים של חיה נרדפת, כך עשויה היא עצמה להוות המפתח, אשר יטמון בחובו תקווה חדשה בעבור עולמו שלו? לשלוח את אותה קוסמת נרדפת אל בעל-בריתו הסודי שמעבר לערפל בכדי שיעניק לה חיים חדשים, ובו-בעת יעלה את חמתו של אותו דרואיד מרושע עד-כדי כך שישגה, ויחשוף את פניו האמיתיות בטרם עת? מי, מלבד אבא, יכול היה לרקוח תוכנית שכזו?
'המלכה אידיין, מאחדת טואטה דה-דנאן ובני אדם גם יחד תחת דגלה, כפי שלא ארע מאז העידנים הקדומים' קרימהילד לא נזקקה לאותו תאוותן שוטה, טריסטיין, בכדי שיסביר לה את פירושם של דברים, ולאחר מכן יפרכס ויגנח את שמה בשנתו. הסיפורים שקלחו מפיו היו יפים כל-כך... הרהרה. לו רק, היתה נפש מכוערת פחות מסתתרת מאחוריהם! יצור יפהפה ויהיר, שבועט בכל אותן תשורות מעוררות השתאות שניתנו לו על מגש של כסף; ועוד מחשיב עצמו לחכם ושנון כל-כך, בתוספת. עצם המחשבה שבה והציתה את זעמה.
'גם את היית שוטה גדולה פעם. כמעט כמוהו'. הוסיפה בינה לבינה בהרהורו שני, בעודה סבה באוויר ומנמיכה עוד ועוד את מעופה. אולם היא לא היתה אלא תלמידת פנימיה; לא מצביאה שחיי אנשיה תלויים בה.
קרימהילד עימקה את שפתיה. יהא עליה לכבוש את הכעס והגועל, ולחזור לקחת אותו; לסבול את נוכחותו המאוסה לעוד שעות מספר, עד שתוכל להשליך אותו בפני אידיין שלו. ומה תאמר היא עצמה, כאשר תתייצב בפניה? מוטב לה, מוטב עד מאד כי היא זוכרת, למי עליה להכיר תודה. אולי יזדמן לה להזכיר זאת, לאחר שתחזיר לה את אותו פרס ניחומים גונח. חיוך סרקסטי עליה על פניה, ואחר דעך; היו לה עניינים דוחקים יותר, הזכירה לעצמה בחומרה. אם וכאשר יעלה בידה-
הרעם שהתגלגל היה כה עז, עד כי קסדתה של קרימהילד צלצלה, והרמך המכונף נבלם בעיצומה של צלילתו, צוהל ובועט בפראות באוויר השואג סביבם. הצינה ירדה מכל עבר, כבדה ומעופשת; נדמה היה כי אוויר הלילה עצמו מאפיר, מתנוון ונרקב סביבה. ובעוד הערפל מסתחרר ומתערבל מול פניה, היתה קרימהילד יכולה להשבע, כי היא שומעת את קולו של פעמון מרוחק, מצלצל שוב ושוב באיום פראי.
הרקיע נענה; ברקים קרעו בזה אחר זה את השמיים, ורעמים נוספים התגלגלו מסביבה. אזי, להרף-רגע, עלה בידה לראות את המחזה שעל הקרקע במלוא אימתו; היער המוכה, על עציו החורקים והמתפוקקים, ולצידו, כחלום ביעותים ששפך עצמו אל תוך המציאות, מרצד המישור המת, על שוחותיו האינסופיות ופיריו יורקי האש; ומתוכו, כמו קרעו הברקים את החלל והזמן עצמם, נהרו עוד ועוד דמויות וצורות קדימה, נשפכות במאותיהן אל בין העצים. חיילים כפופים וחסרי-הבעה בקסדות פלדה, אוחזים כידונים ארוכים ומפוחמים; פומורים רכובים על בהמות שעירות וארוכות ניבים; יצורים ארוכי זרועות, שקומתם כקומת ענקים למחצה, מושכים מכונות עצומות, שכל-כולן גלגלים משוננים ושלשלאות לוהטות; ועלטה מעובה, חיה, שורה מעל כולם, נשפכת באין מעצור אל תוך העצים הכומשים במהירות-
לרגע, נעצר גוש העלטה העצום, מרחף מעל מחזה הביעותים; אחר, לחרדתה, שינה את כיוונו והחל מרחף לעברה; קנוקנות ערפיליות, שחורות מדיו, בקעו מתוכו, ממששות בחמדנות את האוויר המיוסר, בעודן סוגרות את המרחק ביניהם; ואי-שם, הרחק מאחוריה, עלתה זעקה קלושה, נטולת תקווה.
האם היה זה קולו של טריסטיין? דבר מה בתוך ישותה הפציר בה ליסוב לאחור, לחמוק מקנוקנותיה הנעות במהירות של העלטה; אלא שקולות אחרים צרחו בתוכה, ממלאים אותה בזעם יוקד ואומץ-לב מטורף; עליה להשפיל את חניתה הזוהרת ולעוט על העלטה הזו, מהירה כברק וקטלנית כמוהו. היא תשסף את השחור הזה; היא תקרע אותו לגזרים-
ליבה, אם אכן פעם אחד כזה עדיין בחזה, הלם בחוזקה בעודה פוסחת על שתי הסעיפים.
'לא, אינך יכולה- אינך חזקה דיך. אם תתקרבי אליו כעת, תפלי בידיו, תהיי אבודה לנצח-'
"רעדי, בת-גייל נתעבת" לחשש קול עמוק וניחר, נדמה כנישא על כנפי הרוח השחורה, הולם הישר אל תוך ישותה; הקולות הזועקים גברו, לופתים את כח רצונה כצבת אדירה; להבות אדירות זינקו מעלה, בוקעות מתוך פירי המישור המקולל; אד מעופש ניתז לכל עבר, כאשר נתקלו זיקיהם בשלג היורד, מעבה את החשיכה, מעניק עוצמה וחיות לליבה הפועם, המלחשש. וכעת, נדמה היה לקרימהילד כי לעלטה יש פנים: פנים מעוותות, מכורבלות בגלימה מרקיבה, שנדמה היה כמו גולפו בגסות מגזעו נגוע החזזיות של עץ גוסס, נאלח. עיניים אדומות, נטולות אישונים, יקדו באור הגיצים; שפתיים סדוקות נעו כבעווית, רוקמות לחשים נוראים, חסרי שם. קרימהילד יכולה היתה לחוש בכוח רצונו האדיר, ננעל על שלה כמלקחיים-
"זו, אם כן, כל חוכמת הצפון העלובה, וכל עצתם של יריבי? ליטול נערה קטנה ולצייד אותה בקומץ כשפים חסרי ערך?"
קרימהילד נרעדה, עודה נקרעת בין רצונותיה הסותרים.
"זה רצונו, לא רצונך" לחש קול שקט בתוכה, נישא לרגע מעל לכאב ולזעם היוקד. "כל רצונו להביא אותך אליו, להאביד אותך כעת, במהירות".
קרימהילד הזדקפה באוכפה, משפילה באיטיות את החנית, כמתכוננת להסתערות נואשת; נדמה היה לה, כי העלטה רועדת ורוטטת מולה בציפיה. מדוע? מדוע כעת? תהתה בלא קול, נאבקת להדוף את הקולות המצווים ולחשוב במהירות. האם שיטו בה דמיונות ותקוות-שווא, או שמא חבוי פחד נסתר, אי-שם מאחורי גידופיו ולעגו? ומדוע?
"מיד תחוש בעוקצה של החנית הזו, ותדע מה גורלם של המהינים ללעוג לשלוחי אסגארד" החזירה, מנסה לשוות לקולה גוון מצלצל, חסר מורא.
צחוק סדוק, מיוסר, בקע מתוך העלטה, נזעק אל תוך אוזניה מכל עבר.
"אם חניתך מהירה כלשונך הילדותית, אני מצפה לך כאן ועכשיו. זבוב פחדני, נצר עלוב לאב נחות, שהעז לבחוש בענייני הנעלים ממנו" לעגו השפתיים הסדוקות שבלב העלטה; קרימהילד חשה את הזעם מציף אותה, אולם בזו הפעם, עמדה בפרץ. היטב יכלה לחוש בזרועותיה של האפלה, מגששות את דרכן לעברה, מצפות לרגע בו תחדור אל תחומן, תניח להן להכרך עליה-
זוקרת את סנטרה, הישירה מבט אל האפלה, והגתה את מילות הלחש, בעודה מאיצה בבהמה המכונפת להחיש את דהרתה; בעוד האפלה מתעבה מולה, וזרועותיה הולכות וקרבות, השלימה קרימהילד את הלחש; וברגע הבא, הרעידה תרועה עזה את היער קולו; נדמה היה, כאילו תקעו מאה טבטונים נטולי מורא בשופרות, מזעזעים את האד השחור וגודעים את הרצון המצווה הקורן ממנו.
מי יודע, אולי שמעו את זו עד להוגוורטס עצמה, הרהרה, באותו רגע עצמו נסקה מעלה במהירות, הרחק מן הענן המעובה וזרועותיו האפלות, חומקת וצוברת מהירות בטרם עלה בידי אדוניו להתעשת, ולשוב להטיל בה את עוצמת רצונו.
ובעוד היא מאיצה וצוברת גובה, הדהדה זעקת זעם ואכזבה מאחורי גבה. נדמה היה לה, האפלה עצמה זעקה, והרקיע החזיר הד; וברגע הבא, ענו קולות אחרים, מחזיקים-מחרים אחריה; כתמים שחורים התנתקו מן העלטה, פולחים את האוויר והאד בעודם יוצאים למרדף.
רפאים. קרימהילד מסוגלת היתה לחוש אותם, בחוש הנעלה על הראיה והשמיעה; לחוש בעיני רוחה את פניהם האפורים, המרקיבים, פעורים במעגל אינסופי של יסורים וזדון. את טפריהם הארוכים והמרקיבים, מתיזים ניצוצות בעודם מנופפים בשוטים ארוכים וירוקים, או יורים קללות קטלניות. מחצית התריסר מהם נסקו מעלה, בוקעים מבין צעיפי האד הנקרע בעודם פותחים במרדף; אחרים סטו לצדדים, תרים ככל הנראה אחר הזדמנות לבצע איגוף. היטב, יכלה לחוש את הכוחות הקורנים מהם, מצווים על יאוש וחדלון; שואבים כל שמחה ותקווה מן האוויר המיוסר-
לרגע, חשה את רשת הביעותים מתהדקת סביבה, ממש כמו בסיפורים הישנים מימיו של אותו פוטר: הגשם המצליף בזעף, באותו רגע בו הבינה כי אביה הדגול נספה והותיר אותה יתומה וגלמודה; הכאב הנורא על פניה של קלאודיה, בעת שסגרה עליה בחוסר דעת ודקרה אותה בחנית... אלא שתנופתה לא נעצרה; הזכרונות האיומים ריצדו סביבה, אולם קרימהילד הוסיפה לעופף, להניע בכח רצונה את הרמך המכונף, ולפלוח על גבו את הרקיע.
את בתו של הרוזן הילדריק; הדהדה שוב ושוב המחשבה בתוכה, כמו היה בכוחה להאיץ את דהירתה. מה נותר לך, מלבד חובה וכבוד? לא היתה זו מחשבה שמחה; ידעה. ספק אם תוכל אי-פעם לחוש כאלו. אולם היא לא תכנע; היא לא תקרוס תחתיה כאילו היתה בת-מוגלגים רכרוכית ומיבבת. לרגע נוסף, ריצדו המראות המחרידים מול עיניה, ואחר האפירו והתפוקקו.
כעת, משהגביהה עוף, נותרה העלטה המעובה הרחק מאחוריה, מאפשרת לה לשוב ולסקור את הרקיע הסוער ואת הפסגה האפלולית המזדקרת מולה, ערפילית ומטושטשת בשעה זו של לאחר חצות. הרפאים הוסיפו לדלוק בעקבותיה, אלא שהמרחק ביניהם התארך והלך; הקללות שנורו בעקבותיה פלחו את האוויר, מתנפצות לגיצים ירוקים שדעכו באוויר הלילה, הרחק מאחורי גבה.
אלא שברגע הבא, החסיר ליבה פעימה; רפאים נוספים ריחפו מעל המדרון המושלג, הישר מול פניה; קרימהילד יכולה היתה לחוש את מחשבתם הזדונית, המצווה, שהוסבה לעברה בחדות משהתקרבה אליהם; שניים מהם ניתקו ממקומם, ממריאים לעברה בלועות פעורים וטפרים שלוחים, בוהקים ומתיזים קסם אפל; ואילו אחרים נותרו לרחף במקומם, מקיפים דמות מטושטשת, שנראתה כנאבקת בכדי להוסיף ולעמוד.
טריסטיין! המחשבה כמעט וטלטלה אותה על אוכפה הגבוה; האם לא היתה זו היא עצמה שנטשה אותו לאנחות? ובעוד היא שועטת לעברו, ראתה כיצד נושרת חרבו מידו הרועדת; כיצד הוא מתנודד כשיכור, וקורס על ברכיו; מוצף כולו, בלא ספק, בסיוטים ומחזות האימה ששילחו בו הרפאים – וסיבתו עימו, בלא ספק, חלף הרהור קודר בראשה. האם לא היתה נשמתו היהירה, האנוכית והמזוהמת, מלאה למכביר באשמה, שקמה כעת כנגד אדוניה? מן הסתם, די היה בכל אותם אסונות ומעשי עוולה, בכל האכזבות והשקרים די בכדי להכריע אדם חזק וראוי כפליים מטריסטיין מק-רויך. אולם חרף זאת, ידעה קרימהילד כי היא רוצה- לא, מחוייבת – להציל את חייו.
רק בגלל החובה והכבוד, רק בגללם- נאבקה לשכנע את עצמה בעודה צוללת, חולפת כחץ מקשת בין הרפאים המופתעים; הקללות המבעיתות ששוגרו לעומתה החטיאו את מטרתם, חולפות הרחק מצידה ומאחוריה.
זעמה הציף אותה.
'בריה מאוסה - שוטה ארור - צרה מהלכת שכמותך!' רשפה, בעודה צוללת לעבר המדרון המושלג מהר ככל שאך יכלה; ובעוד תוקפיה נבוכים להרף-רגע נוכח ההבזק המסמא שניתז מקצה חניתה, אימצה את כוחה והטילה את כלי המשחית. וברגע הבא, נדמה היה כי הפסגה כולה מוצפת אור, כמו הכה בה הברק בכבודו ובעצמו. הרפאים לחששו בשנאה ונרתעו, בעוד קרימהילד שועטת אל תוכם ושולפת את חרבה; מזדקפת באוכפה, כיוונה את הלהב במחוות ציווי כאילו היה שרביט, מכוונת אותו אל הדמות השרועה מפרכסת על הקרקע.
"בוא אלי" מלמלה, חיוך נזעם ננסך על פניה "אציו נאד נפוח!"
ובעוד הרפאים שבים ומתעשתים, ניתק גופו הרועד של טריסטיין מן השלג, והמריא אל האוויר; טלטלה חלפה באבריה, כאשר נתקל הטואטה דה-דנאן מחוסר ההכרה בקסם האופף את סוסה, ונשאב אל תוכו באחת. נדמה היה לה, כי שפתיו נעות כבעווית, מלמלות שוב ושוב את השם 'אינסה', בעודו נמשך מעלה; ניצוצות כסופים זהרו סביבו, כובלים אותו באחת אל גבו של הסוס הדוהר.
הרפאים נמלאו בזעם; קרימהילד יכולה היתה לחוש זאת היטב, בעודם מתעשתים ושבים לנסות ולסגור עליה; ובעוד יריביה מצמצמים את המרחק, מרחפים ומלחששים מכל עבר, הטתה היא בחדות את סוסה, שועטת לעבר היצור אשר התנשא מעל טריסטיין רגע קצר קודם לכן.
"פרוטגו!"
חרבה הבהיקה, בעודה מונפת קדימה באבחה מהירה, חוסמת את הקללה ששיגר לעברה; יצור הרפאים גנח בכעס, והמריא אל תוך האוויר בכדי לחמוק מנתיבן של הפרסות הכסופות; השוט הארוך התפתל כנחש בין אצבעותיו המטופרות, בעודו מצליף לעברה; ואילו ידו השמאלית אחזה פגיון, שלהבו מבהיק באור חיוור, חולני.
קרימהילד זעקה מילת פקודה, נדמה היה כי האוויר עצמו מתפוצץ ונחרך סביבם. כאב לוהט טלטל אותה באוכפה, צובע פסים שחורים על שיריונה וגורם לה להאנק, כאשר התנגשו כלי הנשק, ושברי פגיון ניתזו לכל עבר, מעלים אד מצחין בכל מקום בו נפלו אל תוך השלג. לרגע, היו הפנים הרקובות כה קרובות אל פניה, עד כי יכולה היתה לראות כל גלד אפרורי ושן מושחרת. פעם נוספת, הזדקפה קרימהילד באוכף, משלחת ביריבה אבחה קטלנית, אלא שבזו הפעם, חמק יצור הרפאים מעלה, מטיל את עצמו אל האוויר החשוך, הרחק ממטווחי חרב.
אלא שכעת, כיתרו אותה יריביה מכל עבר, מרחפים סביבה במעגל מתהדק והולך. פעם נוספת, חשה את כח רצונם המשותף מגשש סביבה, נאבק לחדור ולהכריע את ישותה; מכל עבר, התבדרו גלימות מצחינות, ומלתעות מבעיתות חרחרו, מצוות על חדלון ויאוש. קרימהילד התנשפה, מאמצת את כוחה בכדי להאבק.
אינך ואלקירי אמיתית, אלא זיוף עלוב, לחשו קולותיהם באוזניה. ילדה שוטה המשחקת ברוחות ונקמות. את, את זו שגרמת למותה של קלאודיה, ובזדון שלחת ידך במעל-
מעגל הרפאים קרב והלך באיטיות, והעלטה התעבתה סביבתם; טריסטיין מלמל וקדח מאחוריה.
האם נאספו כעת במלוא מניינם? תהתה, תרה בקדחנות אחר פרצה בעלטה הסוגרת מכל עבר. הרפאים רחשו בלגלוג, כחשים את פחדה. אכן, כוחם המשותף הינו עצום ומזרה אימים, הרהרה, ורעד חלף בה. די והותר בכדי להכריע ארצה כל אדם או טואטה דה-דנאן שיתייצב מולם, אפילו תהא זו אותה אידיין-
אידיין! הבזיקה המחשבה בראשה, ואט-אט, מול פניהם האפורות של הרפאים, הסתמן חיוך חיוור על פניה. לעולם, לעולם לא תוכל החבורה הזו להתאסף במלוא מניינה, להפעיל את כוחה המבעית במלואו. אבא דאג לכך. בגללו, חסרים הרפאים לנצח את המטורפת והאכזרית שביניהם. עצם המחשבה מילאה אותה בחמימות, עד כי לרגע נדמה היה, כי כוחם של יצורי הבלהות נהדף מפניה.
נדמה היה, כי עצם המחשבה מזרימה כוח בעורקיה; בלא להמתין, התנערה והניפה ידה; מילות הציווי הדהדו בין הצוקים, כאשר שבה וזימנה את החנית הבוהקת; זיקים בהירים נגהו מידה, ניתזים אל תוך האוויר הקפוא, קוראים תיגר על העלטה האופפת אותה מכל עבר. הרפאים שבו ונרתעו לאחור, וכוח רצונם המצווה נבוך ונחלש. ואזי, להרף-רגע, חדר כוח רצונה של קרימהילד מבעד ללחשושים ולזעקותיהם נוטפות המשטמה, הופך אותן למילים, לקריאות בשפת בני-אנוש.
"הענקים מתים, אדון! האויב מקיף אותנו! היכן אתה? מדוע אינך בא?"
"אני יורק עליכם, אוהבי בוצדמים! אני אקח איתי כמה שיותר ממכם, לפני שאלך-"
"ויזלי, חת'כת טינופת- אני, לפחות הספקתי לתת ביס גדול בילד המנומש ש'ך"
"נפגעתי! חטפתי את זה בחזה- מרפא, חייב לראות... מרפא-"
הקריאות הנואשות הדהדו מכל עבר; מגדפות, נאנקות, זועקות לעזרה שמעולם לא הגיעה. קרימהילד חשה, כיצד מציפה אותה החלחלה. נשמותיהם המיוסרות של אוכלי מוות קטולים- נדונים להסתחרר שוב ושוב בתוך סיוטיהם שלהם, בתוך אותו רגע אחרון של יאוש וכאב-
ואז, כהרף-עין, הבינה. לא בכדי, רצתה קלאודיה להשיב אותה לכאן; אכן, הוטלה עליה חובה, אשר אין איש מלבדה אשר יוכל למלאה. לרגע, אפף אותה הספק; כיצד תוכל להפעיל כישוף מורכב ורב-עוצמה שכזה?
'זיוף עלוב, זה כל מה שהינך-' שבו קולות אפלים ולחשו בראשה; אלא שקרימהילד לא הטתה להם אוזן. תחת זאת, אימצה את כל כוחה, נאבקת להוסיף ולשרות ברוחה עם רוחות הקטולים, ולקרוא להם בלא להרפות.
"הטו אוזן לקולי, הו רוחות הנופלים בקרב!" קראה בקולה הצלול ביותר; חניתה הבזיקה, ואורה גבר, מכה בעלטה ודוחק אותה לאחור. "לחמתם באומץ-לב, וגמולכם קרוב, הרחק מן העלטה והתופת הבוערת. ראו את הברק, בוהק בקצה חניתה של שלוחת האלים-" כל ישותה רטטה, מתרכזת באור המבזיק, קוראת שוב ושוב לרוחות המיוסרות להרים את מבטן ולבוא לקראתו.
הרפאים השתתקו, בוהים בה בפניהם האפורות, מוכות היסורים; ולרגע אשר נמשך כנצח, נדמה היה לה כי מזימתה עולה יפה; כי כוחות הכשפים שהשליכה מצאו את מטרתם, נאחזים בנשמותיהם של הנופלים וכובלים אותן אליה.
"אשתי ובני - היכן הם, אדון?" נאנק קול בודד, מרוסק. "הבטחת לי שאפגוש אותם, הבטחת-"
"בוא אלי, ואראה לך את הדרך הנכונה" לחשה קרימהילד בתשובה "הם וודאי מצפים לך, משתוקקים להתאחד איתך-"
הרפא ריחף באיטיות, כושל ומתנודד באוויר, קרוב כל-כך אל קצה החנית; לשבריר שניה, עלה בידיה לראות את פניו, כמעט כפי שהיו בחייו, בוהים בה בכמיהה שלא תתואר במילים. כאב חד, מסוכן, פעפע בחזה; מאי-שם, יכולה היתה לשמוע את הקול המצווה מלב העלטה, צורח בחמת זעם, מצווה על שלוחיו ומזרים לתוכם את רצונו המעוות. ובעוד רעד אוחז בה, וכוחה אוזל במהירות, נעצה קרימהילד את החנית, חזק ומהר ככל שאך יכלה, חודרת עמוק אל תוך הגלימה השחורה; פנים מחודדות, מתות, נרעדו והתפוקקו מול עיניה, כאשר קרס היצור ונמוג לאיין; אנחת רווחה קלושה נתמלטה אל תוך האוויר, ואחר דעכה.
אלא שיצורי הרפאים הנותרים נאחזו בחימה, וכאילו נטרקה דלת גדולה בעוצמה מול פניה, שבו מחשבותיהם והפכו לזעקות משטמה, עוצמתם מכה בה בכוח מכופל; קרימהילד חשה, כיצד זורם הקסם האפל ומסתחרר מתוכם, אוטם אותם מפני קולה הקורא. היא חלשה מדי, ידעה, באורח הנעלה על כל החושים; לעולם, לעולם לא תוכל עוד לחדור אל תוך קיומם בכוחות עצמה; כל כוחותיה לא עמדו לה אלא בכדי לגבור על החלש ומוכה הספקות שבחבורה.
אלא שכעת, נקרעה פרצה נוספת בשורות יריביה; ובשארית כוחה, דרבנה קרימהילד את בהמת הרכב המכושפת אל תוכה, מזנקת אל תוך האוויר ושועטת קדימה. שוטים הונפו ונהדפו; קללות שרקו סביב אוזניה, בעודה פורצת וחולפת כחץ מקשת בין הרפאים. וברגע הבא, עלתה מעלה ושעטה בשמי הליל, מותירה את רודפיה מאחור.
