הנה פרק חדש ב"אגדת הפעמון", הפעם מנקודת ראותה של הרמיוני.
מבחינת ציר הזמן, הפרק בחלקו מקביל לפרק 26, ובחלקו מתרחש מיד לאחר סיומו.
פרטים:
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג הפרק: R
דמויות קאנוניות חשובות בפרק: הרמיוני, בלטריקס, נוויל, סנייפ, נימפדורה טונקס.
דמויות מקוריות חשובות בפרק: מאגנס מק-רויך, גנראל לה-פראנס.
תודה רבה ל-The silver star על עבודת הבטא, ועל הערותיו המועילות
תהנו!
הפרק מובא בקובץ ובהודעה. בקרוב, הוא יעלה גם לבלוג אגדת הפעמון.
אשמח מאד לתגובות
הפרק בקובץ: http://img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/24907237.doc
הפרק בהודעה:
----------------------------------------
הרמיוני
'מרלין! דווקא עכשיו?'
נדמה היה להרמיוני, כי המשרד עצמו מחשב להתמוטט; מכשירי הכסף העדינים רעדו, מחזירים את הדי הצעקות והעלבונות.
כל מה שהודחק ואופק במשך שנתיים, פרץ כעת כלבה גועשת. לשווא, קפצה הרמיוני אצבעות רועדות לאגרופים, מנסה לשכנע עצמה כי אין ידה במעל; כי לא דבק בה אשם, על הדרך בה בחרו שני יריבים ישנים-נושנים את הזמן והמקום הגרועים ביותר לסגור חשבונות. דבר-מה בתוכה השתוקק כל-כך להביט בשניהם במבט מתנשא, ולזכות אותם בהטפת מוסר הולמת. אלא, שנדמה היה כי המילים עצמן קופאות על לשונה.
"את האחרונה, האחרונה בעולם הקוסמים שאסבול, אה- דברים כאלו מצידה, את שומעת?" פניו העגולות של נוויל היו סמוקות כעגבניה, ואחת מידיו טיילה אל תוך גלימתו, אצבעותיה סמוכות עד מאד לכת השרביט. "הרמיוני" הוסיף, מעיף מבט מהיר מעבר לכתפו, לעבר כס המנהלת "אני רוצה- לא, אני דורש שהנערה הזו תענש בחומרה, אחרת אני מתפטר והולך מכאן".
"סחיטה רגשית, לונגבוטום? אוה, כמה עלוב" פניה של בלטריקס היו חיוורות ולחות, ואש מסוכנת יקדה בעיניה. "דרך כה עלובה לנסות וליישב איתי את החשבון, דרך הבת שלי. מי פילל, שפרופסור לונגבוטום הנאצל יתדרדר לשיטות שכאלו?"
"אולי תפסיקו עם זה, שניכם?" גערה הרמיוני, קולה נשמע אך-בקושי בתוך המהומה. לרגע, חלף מבטה על סנייפ המכורבל בגלימתו בקרן זווית, עוקב אחר הניצים, כשגיחוך קטן ולעגני נסוך על פניו הצהבהבים, וממנו אל נימפדורה טונקס שניצבה לצד השולחן הגדול, עיניה הכהות בוהות בבלטריקס בתיעוב גלוי.
'כיצד, כיצד הם מסוגלים לשפוך שמן על המדורה, בלא לראות להיכן הכל מוביל?' קוננה בליבה. האם לא היתה זו נימפדורה עצמה, שסיפרה לה על המפלה שהנחילה בלטריקס לאותם פומורי משחרים לטרף, רגע בטרם נכנס נוויל כרוח סערה, והעולם כולו נראה כנאחז בטירוף? או שמא – חלף הרהור קודר במוחה - שמא היא, דווקא היא, הינה השוטה האמיתית, במשך כל אותן שנתיים אחרונות? האם לא ידעה, כי היא שוגה באשליות? כי אין, אין ולא תתכן מחילה למי שביצעה מעשים איומים כל-כך, גם אם כוחות קסם עתיקים מעבר לערפל אימצו אותה אליהם?
הרמיוני חשקה את שפתיה; לא, לא יתכן שטעתה והטעתה; לא, אין סיכוי. היא נהגה נכון, לפי כל הכללים- וכיצד, כיצד לכל השדים ורוחות הרפאים, יכולה היתה להפנות עורף ללוחמת נטולת המורא שהצילה פעם אחר פעם את חייה? רק חלאה מסוגו של מאלפוי היתה משיבה לה רעה תחת-טובה.
"בלטריקס לסטריינג', סנדקית לבן שלנו?!" שבה ושמעה בעיני רוחה את קולו הזועם של רון; קשה היה להאמין, כי כמעט שנה תמימה חלפה מאז אותה מריבה ישנה. "תגידי הרמיוני, את לגמרי, אבל לגמרי פסיכית?"
את רון, עלה בידה בסופו של דבר להכניע; אלא שנוויל היה אגוז קשה יותר.
"את באמת לא מבינה כלום, נכון?" נוויל ניצב זקוף, מישיר מבט לעיניה היוקדות של יריבתו. "אני לא מיישב חשבונות דרך ילדים. אלו השיטות שלך ושל אדון האופל היקר שלך. אבל כן, אני רוצה להעניש את הילדה שלך, בהחלט. להעניש קשה, כדי לוודא שלעולם, לעולם לא תהפוך למפלצת שמענה אנשים לשם שעשוע. זה הכל".
"מפלצת- מענה אנשים לשם שעשוע - סוף-סוף מצאת אומץ לפלוט את זה בפני, לונגבוטום?" לגלגה בלטריקס "קדימה, תמשיך לפלוט הבלים. אבל שנינו יודעים יפה מאד את האמת - זה כואב לך מאד, זה שלא התפגרתי עדיין? אז הנה, אוכלת המוות המנוולת כאן, ממש כאן. מתחשק לך לנסות אותי שוב, פחדן קטן?"
"נוויל לא עומד לבדו" סיננה טונקס, ידה נשלחת כמאליה אל עבר שרביטה.
אלא, שנוויל לא שלף את שרביטו. תחת זאת, הניד בראשו, שולח ביריבתו מבט מלא סלידה.
"אני לא פחדן, ואת נשארת בדיוק אותו הדבר" אמר בקול שקט מאד "רדפתי אחרייך כדי לוודא, שלעולם לא תצליחי לפגוע בעוד אנשים, שלא יהיה עוד שום ילד, שיגדל בלי הורים בגלל שכעסת והתחשק לך להכאיב, לשבור מישהו לרסיסים. זה נכון, שהגיע לך להיענש; עדיין מגיע לך" נוויל הבליע התנשפות, עיניו עודן נעוצות הישר בעיניה של בלטריקס "אבל לראות אותך מתה, זה לא יחזיר את ההורים שלי-"
"תובנה נדירה בתחכומה, לונגבוטום" מלמל סנייפ בבוז. 'הוא פשוט עוד לא החליט, את מי משניהם הוא מתעב יותר', חלף הרהור בראשה של הרמיוני. 'כך שבינתיים, הוא פשוט נהנה לבחוש בקלחת-'
"אני אומר לך, מה אני כן רוצה, בלטריקס" נוויל עשה צעד קדימה, וקולו גבר, עד כי נדמה היה להרמיוני כי המכשירים הקטנים על השולחן רוטטים ומחזירים הד. "אני רוצה לקחת את אלבום המשפחה הישן, ולדחוף אותו לתוך הפנים היהירות האלו שלך, כדי-" קולו רעד לרגע; דמעה בודדת נוטפת על לחיו המלוהטת. "רק כדי שתראי אותם כמו שהם היו. אני רוצה שתקחי את הבת הזו שלך ותבואי לקבר שלהם, תכרעי ברך ותבקשי סליחה. זה מה שאני רוצה- זה המעט, המעט שאת יכולה, אם את מעיזה לטעון שמשהו אצלך הוא לא כמו אז. להלחם, להרוג- זה לא מראה כלום. זה קל מדי, בטח בשבילך".
"הו כן?" סיננה בלטריקס "כה קל, ואולי אפילו מובן מאליו, עבור כמה מהנוכחים כאן. שאמשיך להתרוצץ לי משני צידי הערפל, כפי שאני עושה מזה שנתיים, מנהלת קרב בלימה מול כוחות שמתכוונים לרמוס את כולכם - אפילו אותך ואת האלבום החמוד שלך, לונגובוטום, הישר אל תוך העפר. אבל זה קל מדי בשבילי, נכון? כך שמותר ומשעשע לירוק לי הישר בפנים אחרי שאני מסיימת-"
"זה לא קשור בכלל-"
"הו כן, זה קשור מאד. ועכשיו, חד וחלק, לונגבוטום. אם תעז להתקרב אל הילדה שלי-"
"זה הספיק! אולי תקשיבו לי עכשיו, כולכם?! "
הרמיוני לא ידעה, מהיכן עמד לה הכח להרעים בקולה באורח כזה, שהחריש לרגע את המהומה. אלא, שברגע הבא, שב משהו והתכווץ בגרונה; עיניהם של כל הנוכחים הופנו אליה, מבהירות לה כי היא מהלכת על חבל דק... דק מאד.
"לא נגיע לשום מקום, אם נמשיך להתקוטט כך" אמרה, נאבקת שלא לגמגם. מה תעשה עכשיו? משהו בתוכה השתוקק להפנות עורף ולהימלט, לחזור אל ערמת הספרים השקטה והמזמינה כל-כך שהותירה בחדר השינה. כרכים עתיקים, מדהימים ביופיים, שבאו מעברו האחר של הערפל. אלא, שהרמיוני הטיבה לדעת, שאף אחד מאותם כרכים מסתוריים ושובי-לב לא יסייע לה כעת. האם לא בצדק, שנאה כל-כך בעיות כאלו, עוד מן הימים רחוקים בהם עיינה לשווא ב"אלף פתרונות למשברים במשפחה הקסומה", בכדי למצוא פתרון לאותה מריבה מטופשת בין הארי לרון, אי-אז בימי הטורניר המשולש?
"אני עדיין המנהלת של המקום הזה" הוסיפה מקץ רגע, מעבירה את מבטה מבלטריקס לנוויל, וחוזר חלילה; חיוכו המורעל של סנייפ התרחב, אולם היא התעלמה ממנו. "אני אכריע בכל מה שנוגע לענישת תלמידים, ו- נוויל- באמת, באמת שאני מבינה אותך, אבל היו כאן הלילה נסיבות מיוחדות מאד. באשר לעלמה ליסטר" נאנחה "אותה חייבים לסלק מבית הספר לצמיתות, ואתה יודע את זה היטב כמוני. היא שיקרה לך במצח נחושה, היא החליטה להפוך את עצמה לשופט ותליין, ליישב חשבונות בדרך שמתאימה לחבורה של אוכ- של חלאות מהסוג הגרוע ביותר. היא עזרה לכנופיית רוצחים לחדור להוגוורטס".
"אני יודע" החזיר נוויל, מעלה הבעה עיקשת על פניו "אבל זה שמסלקים אותה, זה לא אומר-"
"בעניין העלמה מק-רויך, יש מספר נסיבות מקלות. היא נקלעה, שלא בטובתה, לנסיון רצח אכזרי".
"לאחר שמשום-מה, לגמרי במקרה, החליטה לשוטט בחוץ לבדה ולחפש צרות" העיר סנייפ בקול חלקלק "נכון שהתפתח כאן מנהג נפסד, שאנימאגוסים למיניהם סבורים כי הם מצויים מעל החוקים-"
"זה ממש לא המקום והזמן לזה, סוורוס" הטיחה הרמיוני, לא מסוגלת להסתיר את כעסה. 'סיריוס חזר, כלוא בגוף של פודל... אוי, מרלין!' בימים כתיקונם, היתה רצה בלא דיחוי לבחון אותו, לנסות לדבר איתו- כעת, הרהרה במרירות, הדבר כמעט ופרח ממוחה כליל.
הרמיוני נטלה נשימת אוויר, ואחר אזרה את כל אומץ ליבה, והישירה מבט אל תוך עיניה של בלטריקס.
"ולמרות הנסיבות המקלות, בלטריקס- אני חייבת, חייבת להעניש את הבת שלך. אני חושבת-" משהו צרח בראשה, מזהיר אותה שוב ושוב כי הוא שוגה שגיאה נוראה, אלא שהרמיוני המשיכה בדבריה.
"הדברים שקרו אז, בעבר- את חייבת להבין, כמה הם כואבים לנוויל, ולא רק לו. אני... אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה פשוט להתעלם מזה. אני רוצה שמאגנס, בתור- חלק מהעונש שלה, תראה ותטפל באלבומים הישנים האלו של נוויל, אולי אפילו תראה את המחלקה ההיא ואת הקבר, ו- את חייבת להאמין לי, שאני לא עושה את זה כדי לפגוע בך, זה הרי הדבר האחרון שאני רוצה" קולה כמעט והפך לתחינה "את הרי הסנדקית של הבן שלי, ואפילו הרבה יותר מזה. אבל אני רוצה שהיא תראה, שאפילו מישהי כמוך- על כל המעלות הרבות שלה" הרמיוני התנשפה "אני מתכוונת, להיכן – לאיזה רוע הקללות האלו יכולות להוביל-"
טונקס הפליטה נחרת בוז, ואילו בלטריקס נסוגה צעד אחד לאחור. לרגע, נראתה כמהססת; ברגע הבא, זקרה את סנטרה, משיבה להרמיוני מבט מצמית.
"וירשו למאגנס לקחת לשם גם את הכלבון החדש והמתוק שלה?" לגלגה "על גופתי המתה, אניח להשפיל אותי בדרך כזו - ועוד בפני הילדה שלי" רשפה. "היה לי די והותר מזה, ללילה אחד-"
'מרלין, כיצד היא אינה רואה, להיכן היא דוחפת אותי? האם היא אינה מבינה, שאני מנסה לעשות הכל, הכל, כדי שלא אאלץ לבחור-' הרמיוני חשה כיצד נצמד גבה למשענת הכיסא; כיצד היא רועדת בכל גופה נוכח המבט הלח והמבעית שהופנה אליה. כבסיוט, ראתה כיצד בוערים העלבון, האכזבה והכעס בתוך אותן עיניים ירוקות, מותכים יחדיו ומתמצקים לטירוף.
"כן, בטח" נהמה טונקס לעברה "לומר לך משהו, בלטריקס? את מגעילה אותי. כן השפלה, לא השפלה- איך שאני רואה את זה, היית צריכה ליפול על הברכיים ולומר תודה רבה על איך שאנשים הגונים מוכנים לסבול את הפרצוף שלך בחברתם, אחרי כל מה שעשית. כלבון – איך את מעיזה?! בחיים שלך, לא הגעת אפילו לקרסוליים של סיריוס. הבנת?!"
"אוה, כמובן שלא" פניה של בלטריקס נראו כעת כמסכה מעוותת, חיוורת כסיד "אז אולי מוטב, שאשאיר את הוד-כלביותו, שיגן עליכם בעצמו מפניו של אלאיל. אני הולכת, ו-" בלטריקס שבה והשליכה מבט בהרמיוני, עיניה נוטפות רעל "אולי גם נסו להתפלל אל הפסל של פוטר" אמרה, יורקת את השם מבין שפתיה "מי יודע? אולי הוא ישלח ברקים ירוקים מהשמיים, כאשר הרפאים יסגרו עליכם-"
"זה היה ממש, אבל ממש מגעיל לומר, את יודעת?" הרמיוני נעצרה, רגע אחד מאוחר מדי; בלטריקס נראתה כרוצה להשיב מנה אחת אפיים- להטיח, אולי, את אותן מילים לאחריהן לא ישאר עוד דבר. משהו בתוכה השתוקק לאחוז בה, להתחנן בפניה כי תנהג בהגיון; קול אחר צרח בזעם, מתחנן לשלוח את אותה אוכלת מוות יהירה, אחת ולתמיד, לכל הרוחות; להשתחרר, סוף-סוף, מן המועקה והמבוכה-
אלא, שקולו הצולפני של סנייפ הקדים אותה.
"אולי מוטב היה כי ננסה כולנו, אך ורק לשם שינוי קטן ומרענן, לחשוב מעט, לפני שנמשיך לפלוט הצהרות... מרגשות כל-כך?" אמר, וקם ממקומו; גלימותיו השחורות רשרשו, בעת שנע קדימה, תופס עמדה סמוך מאד לשולחן המנהלת.
"אין ספק, כי פסלו של הגיבור היקר כל-כך ללב כולנו, נוטה לשמור על השקט לאחרונה. מאידך גיסא, קשה להתעלם מהעובדה כי אותם רפאים והעומד מאחוריהם מעוניינים גם ובעיקר, ב... איך אגדיר זאת? רווחתם של שני ילדים מסוימים מאד" הוסיף בקולו החלקלק ביותר "כך, שבטוחני כי יעלה בידה של - איך קראו לזה פעם? הנאמנה מכולם? לכבוש את מזגה המלבב, האצילי ועתיק היומין. מה גם, שאם הגיל אינו מעמעם את זכרוני, עלה בידך להפגין אורך רוח." שפתיו הדקות התעקלו בבוז גלוי "ואפילו לקבל באהבה כמה וכמה השפלות, גרועות במקצת מזו הטמונה בין דפיו של אלבום ישן?"
"חתיכת-" נדמה היה להרמיוני, כי עוד רגע, ועיניה של בלטריקס יתיזו גיצים
"ואולי, סוורוס היקר והנאמן מאד, שמעולם, אבל מעולם לא היה פיסה של חלאה דו-פרצופית - אולי פשוט נמאס לי, פעם אחת אחרי חמישים שנה, לתת את הכל, ולקבל יריק-"
בלטריקס קפאה באמצע דבריה, ממש כפי שעשה סנייפ. להרף-רגע, בהתה בהם הרמיוני בתמיהה. אלא שברגע הבא, קלטה אוזנה את הצלצול העדין; אחד המכשירים על השולחן רטט, משמיע קול דקיק וצלול. ובעוד הרמיוני פונה להביט בו, הצטרף אליו מכשיר נוסף, מסתחרר ומתיז זיק אדום, בודד, לעבר תקרת החדר.
"חוששני, שיש לנו אורחים".
כעת, נדמה היה כי השולחן כולו רוחש, רועד ומעלה אדים. הרמיוני מחתה את פניה, כמעט בהקלה, והניפה את שרביטה מעל המכשירים. הרעד גבר, עד כי נדמה היה כי הקירות עצמם רוטטים ונאנחים; קצה שרביטה של הרמיוני נגע באחד המכשירים, ומטח גיצים התשחרר, רושף ומתערבל מעל השולחן.
"מרלין!" התנשפה, בוהה בעיניים קרועות לרווחה בזיקים המתערבלים, ובתמונות המטושטשות שריצדו ביניהם, חושפות דמויות רצות בשרביטים שלופים, בוקעות בעשרותיהן מבעד לשלג ולתמרות הערפל. דבר-מה עצום, מתכתי, ריחף לצד אחד הצריחים, פנסיו העצומים פולחים באורם את קירות האבן-
"התמקד!" ציוותה הרמיוני, גוחנת על המכשיר; המערבולת המרצדת צייתה, והרמיוני חשה, כיצד מטפס הכעס במעלה גרונה; מאי-שם, הדהד רעם עמום, וקירות האבן החזירו הד.
"לה-פראנס" מלמלה "הפעם, באמת שהוא עבר כל גבול. סוורוס, חייבים לשלוח הודעה מיידית-"
"למי?" החזיר הלה, משלב את זרועותיו על חזהו ונועץ בה מבט אפל "לשר הקסמים החביב, שעסוק כל-כולו בטיפול בענייניהם הרומנטיים של זוג מסויים, היקר ללב כולנו? לזכרונות היפים שנותרו ממסדר עוף החול? במשך שנים אני חוזר ומתריע, להיכן מדרדר המקום הזה, כיצד אנו מניחים לקארתניי ולטיפוסים מסוגו לעשות כאן – ובלונדון - כבשלהם" שפתיו התעקלו בבוז; אולם כעת, דעך הלעג בעיניו; לרגע, היתה הרמיוני מוכנה להישבע, כי היא מבחינה בעווית כאב, אי-שם במעמקיהן של אותם בורות שחורים וקרים כקרח.
"עשרות שנים, השקעתי בשירות בית הספר הזה, גריינג'ר. עשיתי - כן, בעבור דמבלדור היקר והטוב שלנו - דברים שאיש מלבדי לא יכול היה לעשותם - עוד שנים, לפני הפעם הראשונה בה התפרצת בלא רשות בשיעור שלי, בכדי להפגין לעין-כל את בקיאותך המופלגת בשינון ספרים. סבלתי בשיניים חשוקות את טפשותה של פטרישיה טריאנגל, שטינפה את הכסא של אלבוס במשך שנים רבות מדי; את פרופסור קנדל חדל-האישים, ולאחריו את, אהם- המנהלת הצעירה והמבריקה, המכשפה המוכשרת בדורה אשר הועדפה, מסיבות טהורות בלבד, כמובן – על פני זה שאין בוטחים בו, שיש לו את אותה נטיה מרגיזה לומר את האמת בפנים, גם כאשר אין היא נוחה לגיבורי-היום של הקהילה הקסומה. שוב ושוב הזהרתי, כיצד המסדר הופך לחוכא ואיטלולא, כיצד ידיה של שטרסבורג בוחשות עמוק יותר ויותר- אולם מנהלים ושרי-קסמים כאחד, צקצקו בלשונם ולא עשיתם דבר" סנייפ הבליע אנחה, וסילק קווצת שער אפורה ושמנונית מעל פניו "כעת, פרופסור גריינג'ר, אנחנו בידיהם. אלא אם כן, כמובן, את מעוניינת לנהל מאבק הירואי בכח גדול פי שניים מזה שעמד לרשות וולדמורט בשיא כוחו, ולעמוד מולם לבדך, או בעצם- אלף סליחות - עם לונגבוטום עומד לצידך".
נוויל הסמיק, ושלח בסנייפ מבט חריף.
"כן, סנייפ; אני אהיה לצידה עד הסוף, אם צריך-" החל לומר; אלא, שצלצול נוסף, עז מקודמו, שיסע את דבריו.
מרלין, הם בוקעים את כשפי המגן על השער הראשי¬, הרהרה הרמיוני, מבטה הנואש חולף מנוויל, אל בלטריקס העומדת עדיין מתחת למשקוף הדלת, ומהם אל דיוקנאות המנהלים, המוסיפים לנחור בשלווה על גבי הקירות. הוא צדק, חלף הרהור נוסף, רווי כאב, בתוך ראשה. שום לה-פראנס לא היה מעז לפלוש כך, לו היה דמבלדור יושב בכסא הזה. אני לא מתאימה, מעולם לא התאמתי- סתם, מינוי פוליטי עלוב של ברנארד קארתניי, זה הכל. ועכשיו, אחרי שהצלחת לאבד גם בלטריקס-
הצלצול הלך וגבר, עד שהשולחן עצמו רעד כמחשב להשבר; ברגע הבא, הפליטה הרמיוני אנקת כאב ונהדפה לאחור; המערבולת הסתחררה בפראות מול פניה, נוהמת ומשלחת גיצים לכל עבר. רעם נוסף התגלגל, ואזי, אל מול פניה ממש, הצטמקו האורות המרצדים מעל המכשירים, לובשים צורת פנים מטושטשות.
"ערב טוב, פרופסור גריינג'ר".
"גנראל לה-פראנס, מה פירושה של פלישה זו אל שטחו של הוגוורטס?" רשפה הרמיוני, נאבקת לדבר בקול הזועם והסמכותי ביותר שעלה בידה לגייס "אני מתרה בך-"
"לצערי, זמן הויכוחים חלף זה מכבר" ענה קולו המתנגן של לה-פראנס "לפי צו המועצה העליונה של ארגון השרביטים המאוחדים של אירופה, אשר אשמח לספק לך העתק ממנו, בעוד שעה קצרה, מושעה מר ויליאם ויזלי לאלתר מתפקיד שר הקסמים, עד שילקח לשימוע בפני המועצה העליונה. אי לכך, ובהתאם לתקנות ההגנה המשותפת לשעת חירום, ופרק שישי לאמנת האיחוד. נטלתי לידי את משרת המושל הצבאי של מחוז בריטניה" העיניים המטושטשות נעו, כמנסות לסקור את חדר המנהלת, או שמא לתור אחר דבר-מה.
"זהו טירוף-"
"יתר על כן" הוסיף קולו להדהד, מכה בלא רחם באוזניה "מחובתי להתרות בך: צו המינוי מסמיך אותי לעשות כל פעולה, לעצור, לשפוט ובמידת הצורך אף להפעיל כוח כשפים קטלני כנגד חשודים בשימוש בקסם אפל, השתייכות למסדרים שהוכרזו כהתארגנות אפלה, או-" עיניו שבו והתמקדו, פולחות אותה בלא למצמץ "כל אדם המסייע להם, או מפריע לאכיפת הסדר, השלום ושיתוף הפעולה הכלל אירופי-" הוסיף, והחריף את קולו "אנא, פרופסור גריינג'ר, מאחר ואת חשודה ממילא בסיוע לאויב בשעת מלחמה, תטיבי לעשות אם לא תקשי עלי. אני דורש שבלטריקס לסטריינג תוסגר לידי אנשי, בלא דיחוי ובלא תנאים. כמו כן, עליכם לשחרר לידי לאלתר ובלא פגע את מר טוד קארתניי, העצור שלא כדין-"
הרמיוני ירתה מבט אל מעבר לכתפה, ואילו בלטריקס פרצה בצחוק שקט, שפוי אך למחצה.
"לקבל אותי? צפרדעוני המגונדר רוצה שאתן לו נשיקה? אוה, אתה תקבל, בהחלט תקבל"
לה-פראנס לא טרח לזכותה ולו במבט.
"לך, אוכלת-מוות, אין לי דבר לאומרו-" קול רעם נוסף, מלווה בחריקתו של עץ נבקע, הדהד ושיסע לרגע את דבריו, מבשר כי השער הראשי הובקע. מדוע, קונן קול בתוכה, אין היא יכולה לעטות מבע רב-עוצמה ומזרה אימים, כדמבלדור בעת זעמו, ולעורר באחת מאות כשפי מגן שיבריחו כל אויב משערי הוגוורטס? ומדוע כעת, דווקא כעת, היא רועדת כולה, כמו חזרה לפתע להיות ילדה קטנה וחסרת אונים?
"נימפדורה טונקס! נוויל לונגבוטום! שניכם אנשים מכובדים ורבי-פעלים, שאין ידכם במעל. אני מורה לכם לעצור את אוכלת המוות, ולהרוג אותה, במידת הצורך".
חיוכה המבעית של בלטריקס התרחב, והיא סבה במקומה, שולחת בנוויל מבט יוקד. אלא שנוויל אך הניד בראשו ואצבעותיו רפו, עוזבות באחת את כנף גלימתו.
"לא".
"בטוחני, שלא שמעתי היטב, מיסייה לונגבוטום. אתה הרי איש כבוד, רודף צדק. אין צורך שאזכיר לך במי מדובר, ומה היא עוללה-"
"ואתה, גנרל, בטוח שאני סתם פתי אידיוט, נכון? ההורים שלי, הם מעניינים אותך כקליפת השום" קולו של נוויל היה שקט ועגום, עולה אך בקושי מעבר לרעמים ולחבטות ההולכות וקרבות.
"מי שמעניין אותו צדק, לא היה אוסר את ביל ויזלי; מי שמעניין אותו צדק, לא היה תוקף בית-ספר; הוא לא היה דורש לשחרר טינופת שבא לכאן כדי לרצוח, ומארגן לו משרה בלונדון, ו-" נוויל הישיר מבטו אל בבואתו המטושטשת של לה-פראנס. "הוא לעולם, לעולם לא היה מבקש ממני לבגוד בהרמיוני".
"נוויל-" הרמיוני שלחה בו מבט, עיניה קרועות לרווחה.
"מאכזב מאד" חרף חזותו המטושטשת, ניכר היה בלה-פראנס כי פניו מלאות בזעם. "ואני הייתי בטוח, כי מצאתי מנהל חדש וראוי להוגוורטס. דווקא אתה, מכל הקוסמים והמכשפות בעולם, עברת לצד של בלטריקס-"
"אני לא בצד שלה, וגם לא בצד שלך" אמר נוויל בפשטות, ולכסן מבט קטלני לעבר דלת החדר "ואת - שלא תעיזי לחשוב, שאני עושה את זה בשבילך-" סינן בקול שקט יותר.
"מרלין!" מלמלה טונקס, מביטה בנוויל בעיניים קרועות לרווחה "או שאני השתגעתי, או שהעולם כולו החליק על הבננה-" לרגע, הסבה ראשה ושלחה מבט אפל, אחרון, לעבר בלטריקס; אחר נאנחה, והשליכה את שרביטה את השולחן. "לך תקפוץ ראש לחור של קאפות, לה-פראנס".
דברים כה רבים, קרו בעת ובעונה אחת, שוללים ממנה כל יכולת ללמוד אותם כראוי, לתכנן, להפעיל שיקול דעת-
"בלטריקס" לחשה הרמיוני, נאבקת ברעד שסרב להרפות מאבריה "את חייבת להמלט מכאן, עכשיו. אולי אוכל לארגן איזה מפתח מעבר-"
אלא שבלטריקס אך הנידה ראשה, ושבה ופרצה בצחוק צורם.
"לברוח? להסתתר? הו לא, אין סיכוי" עיניה היוקדות בטירוף סבו אל סוורוס, פולחות אותו בחדות "עכשיו כבר אין מה לעשות- עכשיו אנחנו בידיהם... מדוע נדמה לי, שכבר שמעתי פעם מזמורים כאלו? נחש בוגדני יכול לשנות אדונים, אולם לא את דרכו, כמסתבר. איזה סיפור סנייפי המתוקי ימציא הפעם בשביל האדון החדש, כדי לקבל ממנו משרה? סנייפי הנאמן יביא קממבר וירקח יין לאדונילי?" בלטריקס התנשפה, ולהרף-רגע, נדמה היה כי הטירוף בעיניה נחלש. סנייפ השיב מבט ארסי, אך לא אמר דבר.
"לכי וצרי מפתח מעבר בעבורך, הרמיוני. הרי-" הוסיפה, מוחה בגסות את עיניה "הרי לונגבוטום היקר יתעצב מאד אם תפגעי, לא? אני, אשעשע את האורחים בינתיים" פעם נוספת, התפשט חיוך מעוות על פניה. "ההילאים האלו, הם משתוקקים למעט נוסטלגיה; הם מתאמצים כל-כך לחפש את בלה הרעה והנוראה. אז נחשי מה? עכשיו, הם מצאו אותה".
ובטרם הספיקה הרמיוני לפצות פה בכדי לענות, סבה בלטריקס ופרצה החוצה, שועטת כרוח סערה במורד המדרגות.
"אוכלת מוות מטורפת" מלמלה טונקס "להסתתר, ובכלל - להפעיל את הקליפה הרקובה שמתחת לשיער השחור והמבריק, זה ממש לא לכבוד שלה. רק מטורללת על כל הראש מסוגה יכולה לחשוב, שתיקח לבד חמישים איש"
"תלמידי הוגוורטס יקרים" הדהד קול מתנגן, עמום. ככל הנראה, הפעיל מישהו לחש סונורוס באולם הכניסה "אנא, השארו רגועים ואל תצאו ממגורי הבתים. אנו ידידים, באנו להשיב את הסדר ולהגן עליכם מבוגדים ואוכלי מוות. אני חוזר ומבקש; אנא השארו באיזורי המגורים-"
"לא, היא לא חשבה כך, אפילו לא לרגע" הרמיוני חשה את הדמעות, גולשות באין מעצורים על לחייה.
'המכשפה המוכשרת בדורה... איזו בדיחה עצובה'. לו רק היתה מנהלת את הכל אחרת, מן ההתחלה... כפי שדמבלדור היה בוודאי יודע לעשות, לו היה יושב בכסא שהתאים לו כל-כך.
"היא לא שווה את הדמעות שלך" מלמל נוויל בכעס, אוחז את פניו בכפות ידיו. "אפילו לא טרחה לחשוב, מה יצא מההתנהגות הארורה שלה, ומה היא עושה לך; מה היא עושה אפילו לילדה שלה" נוויל השתתק לרגע, מאזין לצרחת התגר הלעגנית, שהדהדה אי-שם, מתחתית המדרגות. "אבל אולי בדבר אחד, היא צדקה. צריך לארגן לך מהר מפתח מעבר-"
הרמיוני הזדקפה; דקה ארוכה עמדה בלא נוע, רועדת וממצמצת מבעד לדמעות. אזי, בהרף-רגע, הגיעה לכלל החלטה. הארי המנוח - לעולם, לעולם לא היה מפקיר חבר למוות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. בין אם תרצה או לא, הפכה במו-ידיה את אותה מטורפת יהירה לחברה... לא, ליותר מזה. תליון בתולת הים שכישפה קשר אותן זו בזו - בדרך שלא היתה חזקה ממנה, מאז שגה לורד וולדמורט והטביע צלקת במצחו של תינוק בן שנה.
"לא, נוויל. אני לא חושבת שאזדקק למפתח" הצהירה, ומחתה את עיניה. אחר, הטילה את שערה לאחור, שלפה את שרביטה, ופנתה באחת אל עבר המדרגות.
הכל נדמה כמתערבל סביבה, בעודה אצה במורד המדרגות. נוויל צעק, קורא לה לחזור; טונקס גידפה; צרחה מיוסרת הדהדה בין הקירות, מלווה בשריקותיהן של קללות עפות לכל עבר, ובצחוקה המטורף של בלטריקס.
הדי הקרב והזעקות הפכו קרובות ורמות, ככל שירדה מטה; קול תקיף רעם, מחלק פקודות מהירות בצרפתית.
"קראת'אק א-נאריס!"
"סטראפ!"
הרמיוני נרתעה ונצמדה לקיר ברגע האחרון, כאשר חלפה קרן אדומה מרחק אינץ' מראשה. 'חייבת להפסיק, את הטירוף- הזה-' שבו הקולות והלמו בתוך ליבה. 'אסור לה; לא יכולה, לא יכולה לתת לה לההרג-'
לחש נוסף ניתז, מאיר את הגרגויל השומר והחדר הקטן שמעברו האחר כבאור יום; דמויות מוצללות נרתעו לאחור, מתפזרות בכדי לחמוק מחזיזי הברקים שהבזיקו בזה אחר-זה. באור המכושף, התכלכל, יכולה היתה הרמיוני לראות היטב את בלטריקס, ניצבת סמוך לגרגויל, לוחמת בארבעה – לא, בחמישה הילאים בעת ובעונה אחת. גופה מפוחמת, גלימותיה קרועות לגזרים וחור שחור ומעלה עשן פעור בחזה, שכבה בפישוט אברים במרכז החדר; הילאי קטול אחר התמוטט אל תוך עציץ שרוף, דמו עודנו ניגר באיטיות על אבני המרצפת. בלטריקס, שערה מתנופף בפראות סביב פניה המעוותים מזעם, שלחה לחש אחר לחש, מפילה יריב נוסף על ברכיו ומאלצת את לה-פראנס לצלול אל מאחורי פסל גדול.
"נעשינו אמיצים פחות, זוחל ביצות מרופש?" צרחה לעברו; חנית כסופה בקעה מבין אצבעותיה, מתפוצצת באוויר ופוערת חור גדול באבני הקיר שמאחוריו. "מה הם יעשו, כל הצפרדעונים הקטנים? רדוקטו!" בלטריקס התוותה אות, חוסמת לחש נוסף, כמעט אגב אורחא.
"האם הם יבכו, אחרי שאהרוג את לה-פראנס הקטן והגנדרן?"
"אם- אפול בקרב למען האיחוד, יתפוס אחר את מקומי, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד-"
"עצרו! הפסיקו את הטירוף הזה!" זעקה הרמיוני, אלא שקולה טבע ואבד בין הקללות הניתזות לכל עבר. לה-פראנס, שערו פרוע ופניו נוטפות זיעה, זעק דבר-מה, מגיח מאחורי פסל אבן גדול ומשגר קרן ירוקה, שזמזמה וסטתה ממסלולה, מרחק אצבעות ספורות מכתפה של יריבתו. הילאי נוסף זינק דרך הדלת, מתגלגל אל תוך חדר המבואה ומשגר לחש נוסף, שנהדף אך בקושי.
הרמיוני חשה, כיצד הולם ליבה בחוזקה; רק מימדיו הקטנים של החדר, הם המונעים מן ההילאים להקיף את בלטריקס מכל עבר ולהכריע אותה ארצה. אלא שנדמה היה, כי מצבה הולך ורע מרגע לרגע; הילאי נוסף שם נפשו בכפו וזינק פנימה, מעלה את מספר יריביה לשבעה.
הפחד שב ואחז בהרמיוני, מניח אצבעות ארוכות וקפואות על ידה האוחזת בשרביט. ברגע בו תגיח קדימה ותטיל את הקללה הראשונה, ידעה לא תהיה עוד דרך חזרה. אולם כיצד היא יכולה לעמוד מנגד כאשר-
"אוה!"
הרמיוני הפליטה אנקה קטנה ומופתעת, כאשר אחזו בה ידיים חזקות מאחור, לופתות את מותניה ואת זרועה הימנית, ומאלצות אותה להשפיל את שרביטה כלפי מטה.
"אני מצטער, אבל אסור לך" לחש קולו של נוויל באוזנה "אני לא אתן לך להרוג את עצמך, את מבינה?"
"אפילו הגברת בכבודה ובעצמה רצתה שתברחי-" אמר קולה של טונקס, אי-שם בחשיכה מאחוריה "מרלין! יש לך משפחה, יש לך תינוק- אם המטורפת הזו מתעקשת ל- אוך!"
הידיים שאחזו בהרמיוני נרתעו, מושכות אותה עימן לתוך הצללים, בעוד לחש נוסף סוטה ממסלולו, ומתנפץ פסיעות בודדות ממקום עומדם. "חתיכת מטורפת יהירה, שהחליטה שהיום זה יום מה-זה-יפה להתאבד בו, ו - היא גמרה קודם בקבוק פליקס פליציס, או מה?"
הרמיוני, עודה נאבקת חלושות באחיזתו של נוויל, זקרה את ראשה בכדי להטיב ולהתבונן.
פליקיס פליציס או לא- עיניה החדות של טונקס לא טעו; לפחות לא לגמרי. לחשים רבים, רבים מדי, שרקו סביב בלטריקס, מחמיצים אותה כחוט השערה; האם תעתעו בה עיניה הדומעות, או שמא, אכן סטו כמה מאותן קרניים בוהקות בעדינות ממסלולן, שבריר שניה טרם פגעו במטרה?
לא, לא פליקס פליציס, צורת הסטיה כאן היא אחידה, מחושבת מדי-
שפתיה של הרמיוני נעו כמאליהן, מפזמות כישוף אילם; העולם התערפל מול עיניה, ואחר שב והתגבש במהירות, קוויו עדינים וחדים יותר.
"לא יאומן!"
שפתיה של הרמיוני נפערו בתדהמה, כאשר עלה בידה להבחין בדמות הדקיקה, מכווצת בזהירות מאחורי אחת מחליפות השריון. בין אם השתמשה מאגנס בלחש הנגזה או בכישוף אחר, הרי שהלה השיג את מטרתו היטב; בכל אותן דקות קרב ארוכות, לא הבחין איש בהילאים בנערה המסתתרת בפינת החדר, שקועה כל-כולה בכישוף הסטה מורכב. הדרך בה שלטה באותות הכשפים, מתווה אותם בדייקנות יפיפיה- לרגע, היתה הרמיוני כה נפעמת, עד כי הכל כמעט ונשתכח ממנה. משהו בגרונה הרטיט בקנאה; אפילו היא עצמה, לא היתה מסוגלת, בשנתה החמישית בהוגוורטס, לתכנן ולהטיל לחש הגנה עדין ומורכב כל-כך.
"פייר, אֶל-אָ איסי!"
צעקתו של ההילאי העמידה את הרמיוני, רגע אחד מאוחר מדי, על גודל טעותה.
נזעקת, הספיקה להבחין בהרף-רגע בעיניו של אחד מקוסמי האיחוד, עוקבות אחר מבטה; ובאותו רגע עצמו, מהיר כברק, הצליף ההילאי בשרביטו, משגר קרן כתומה; מאגנס נאנקה והתקפלה, כאשר חדרה הקללה אל בין רגלי חליפת השיריון, מכה אותה בפלג גופה התחתון; בלטריקס הפליטה זעקה, ושיגרה לחש קטלני, אלא שההילאי בלם את הקללה וגלש קדימה; ברגע הבא, הניף את גופה הרפוי של מאגנס והרים אותו מעלה, מציב אותה כמגן אנושי מול אמה.
"עזוב את הילדה שלי, פיסת טינופת" עיניה של בלטריקס היו קרועות לרווחה, ופניה חיוורים כסיד "אחרת, תמות כל-כך לאט-"
ההילאי צחק; אחוזת פלצות, ראתה הרמיוני את זרועו החסונה, מתהדקת היטב על צווארה של מאגנס.
"המשחק נגמר, לסטריינג'!" צעק לה-פראנס "רדי על הברכיים, ראש כלפי מטה וידיים מאחורי הגב, מיד! אל תאלצי אותנו לפגוע-"
"חתיכת מנוול-"
אלא, שעיניה של הרמיוני היו ממוקדות, כל-כולן, בקוסם המשופם האוחז במאגנס; כבסיוט ראתה, כיצד הוא מהדק את אחיזתו עוד ועוד, בלא כל כוונה להרפות. רגליה של מאגנס פרפרו; פניה הכחילו, בעודה נאבקת לנשום...
"ביצים של נחש צריך למחוץ-"
"לאאאא!!!"
בין אם הזעם והפחד הקנו להרמיוני כוח פתאומי, ובין אם רפו הידיים האוחזות בה מעצמן, עלה בידה לזנק קדימה; קללה שרקה לצד אוזנה, אולם הרמיוני התעלמה מן החום והפחד, מטילה את עצמה אל תוך החדר- ההילאי הפליט צחוק מלגלג, מגביה את קורבנו המפרפר בכדי להגן על פניו וחזהו; ידו החופשיה נעה קדימה, מכוונת שרביט הישר אל חזה של הרמיוני.
"סטרא-"
אלא שברגע הבא, היה זה הקוסם המשופם שהפליט צרחת כאב, וידו החונקת נרעדה והרפתה מטרפה; מאגנס, משתעלת ונושמת בכבדות, נשמטה וקרסה על הרצפה המגואלת בדם ופיח. לרגע, התנודד ההילאי כשיכור, צורח ומנסה להלום בכלב הקטן והנוהם שנדבק לבשרו, שיניו נעוצות עמוק בין רגליו של הקוסם. ברגע הבא, פגעו בו בלטריקס והרמיוני בעת ובעונה אחת, והוא התמוטט; אחת מזרועותיו ניתקה מגופו המתעוות, מתעוותת ומנתרת לרגע ארוך על רצפת החדר.
סיריוס?! הכלב הקטן זינק קדימה, מתייצב לפני מאגנס בשיניים חשופות ונוטפות דם. הרמיוני יכולה היתה להבחין בעיניו האפורות, שולחות בלה-פראנס מבט יוקד, מלווה בפרץ נביחות זועמות.
בתנופה מהירה, גחן מנהיגם של ההילאים לעברו, שרביטו מונף לקללה קטלנית.
"חיית פלא ארורה-"
"אתה תעצור, גנרל; ועכשיו".
קולו של נוויל הדהד מאחוריה. לה-פראנס הפליט אנקת בהלה, כאשר עלו הקנונקנות הקוצניות והשתרגו סביב רגליו וידיו, חושפות קוצים ארוכים, חדים כתער; בליטות בשרניות התארכו והצמיחו עלי כותרת, הופכות לפרחים צהובים ורוטטים, כאילו נדחס אביב שלם אל תוך שניות ספורות.
"מה לכל השדים-"
שרביטו של לה-פראנס נשמט מבין אצבעותיו, נבלע מיד בין הזמורות הרוחשות; הילאים זעקו ונסוגו, לוחמים בקנוקנות דביקות שנפלו מן התקרה המוצללת. בלטריקס התנשפה, בוהה במחזה כמי שעיניה עומדות לצאת מחוריהן; אחר, חשה במהירות קדימה, לעבר מאגנס המוטלת על הקרקע.
"אמא?" מאגנס שבה והשתעלה, נאבקת לקום. הכלבלב נסוג צעד לאחור, נוהם וחושף שיניים לעבר בלטריקס.
"אז, ככה נראה הצדק שלך?" שאל נוויל בשקט, נע באיטיות לעבר מרכז החדר. "לחנוק ילדה מול העיניים של אמא שלה? אתה באמת חושב, שלא ראיתי בפנים של החלאה הזה, מה הוא רצה לעשות וכמה הוא נהנה מזה?"
"נהג בהגיון, פרופסור לונגבוטום, ושחרר אותי מיד. פייר אולי נסחף, אבל אנו במלחמה- " לה-פראנס התנשף, מביט בעיניים גדולות ומפוחדות בקנוקנות הכרוכות על כל איברי גופו. "יש לנו מטרה נעלה וצודקת להשיג, עולם חדש ואמיץ לבנות-"
"וכמה אנשים עוד יצטרכו למות בגלל זה?" החזיר נוויל, מעווה את שפתיו בגועל. "אולי אתה באמת חושב שאני סתם איזה אידיוט, אבל לי אתה נשמע ממש כמו וולדמורט, רק קצת יותר צבוע. אני אומר לך מה-" הוסיף, מישיר את מבטו הישר אל פניו של לה-פראנס "אתה מצווה עכשיו, אבל ממש עכשיו, על כל הבריונים שלך להסתלק מהוגוורטס-"
אלא שאז, נפל דבר. בעוד הרמיוני מכחכחת בגרונה כדי לומר דבר-מה הולם, ובעוד ההילאים צועקים מעבר לדלת, מטילים לחשי הצתה בקנוקנות הזוחלות בעקבותיהם, נדמה היה, כי החדר כולו רועד; הקירות נהמו וחרקו; זגוגיות התנפצו. הרמיוני הפליטה זעקה, בעודה נאבקת שלא למעוד אפיים ארצה; נוויל התנודד, שרביטו נשמט מידיו-
ובאותו רגע עצמו, הבזיק דבר-מה בין הקנוקנות; המדליון על צווארו של לה-פראנס החל רועד, מסתחרר ומחליף צבעים: כחול הפך לירוק, צהוב – ולבסוף לאדום עמוק, זוהר. קולות עמומים בקעו מתוכו, צועקים בצרפתית וגרמנית; רעם אדיר התגלגל, וכל הקירות גנחו.
"סרן פרנסיס-" הרמיוני אימצה את זכרונה, לנסות ולהבין את הצרפתית המקוטעת. "נתקלתי בכמה בעיות כאן בהוגוורטס-"
אלא, שדבריו של לה-פראנס נקטעו באיבם; הקמע הסתחרר, משמיע סדרת זעקות איומות; מנוע טרטר, ונבלע בקול פיצוץ אדיר; לחשים רעמו, ופעם נוספת- צרחות, זעקות אימה וכאב כאלו, שגרמו לליבה של הרמיוני לפרפר.
"שוטים אומללים שכמותכם" בלטריקס התרוממה ממקומה, ונדמה היה, כאילו נסדקה המסכה המעוותת ונשרה מפניה החיוורות. "אנשיך התקרבו להוגוורטס, והפעילו את אותם כשפים בוקעי ערפל, בהם התרברבת באוזני הרמיוני, אז במוסד על שם הקדוש מנגו. נכון? ענה לי!"
"אה- אין לך זכות לדרוש ממני דבר, רוצחת מטונפת. אבל כן. מדוע לא?"
"אני אגיד לך מדוע, מושל צבאי בשני-גוז שכמותך. אני הרוצחת המטונפת, הא? ואולי, דווקא אתה הוא זה שגזרת מוות הלילה - על כל אנשיך חסרי התועלת? תן לי את הצעצוע הזה!"
לה-פראנס פער את פיו בכדי למחות, אלא שבלטריקס החוותה בידה, והמדליון נעקר משרשרתו והמריא באחת אל בין אצבעותיה.
"אתה שם - פרנסיס, או איך שלא קוראים לך, כבו את הכשפים בוקעי הערפל, עכשיו!" צרחה אל תוך המדליון "הם -אתם הופכים לבשר-שרביטים מהלך עבור הרפאים וחיות הצל, אתה שומע?! כבו את כולם מיד, אחרת-"
אנקת יסורים רכה, קרובה יותר, נפלטה מתוך המדליון; החפץ שב והסתחרר, צובע את פניה של בלטריקס באודם רך, מאיים; ואז, באותו רגע, הפליט החפץ קול צורמני ומלא לעג, להרמיוני, נדמה היה כאילו הכליא אי-מי שאגת שמחה בפעייה שמנונית, נוטפת ריר. בלטריקס הנידה ראשה, והשליכה את המדליון ארצה.
"נראה לי, שמיסייה פרנסיס יצא לפנסיה מוקדמת" הלעיגה, ונפנתה אל הרמיוני. "אלאיל הטיל את כוחותיו למתקפה, מוקדם מאשר שיערתי" התנשפה "אנסה להזעיק לכאן כל אדם כשיר ממצודת אדריאנוס. עד אז-"
"יש לי שלוש-מאות, לא- ארבע-מאות לוחמים מיומנים בהוגסמיד!" צעק לה-פראנס, פניו אפורות מזוועה. "שום חבורה של חיות פלא, או איזה-סוג של סיוט פרימיטיבי וחשוך מימי הביניים אינו מסוגל- זה לא יתכן, פשוט לא יתכן!"
"ב- הוגסמיד? אבל-"
המילה הפשוטה התפוצצה בישותה של הרמיוני; משגרת לתוכה כאב חד. נדמה היה לה, כי רגליה מתפוקקות; כי ליבה צורח בתוך חזה... הוגסמיד, הם תוקפים את הוגסמיד-
מישהו- בלטריקס, או אולי נוויל? לפת את גופה הרועד, מונע ממנה להתמוטט; רק הדמעות שטפו כמעצמן, זורמות על פניה וצווארה.
"רון- המשפחה שלי... התינוק שלי-" התייפחה "בלטריקס, הם באו לרצוח אותם! אני חייבת-"
העולם הסתחרר סביבה.
מבחינת ציר הזמן, הפרק בחלקו מקביל לפרק 26, ובחלקו מתרחש מיד לאחר סיומו.
פרטים:
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג הפרק: R
דמויות קאנוניות חשובות בפרק: הרמיוני, בלטריקס, נוויל, סנייפ, נימפדורה טונקס.
דמויות מקוריות חשובות בפרק: מאגנס מק-רויך, גנראל לה-פראנס.
תודה רבה ל-The silver star על עבודת הבטא, ועל הערותיו המועילות
תהנו!
הפרק מובא בקובץ ובהודעה. בקרוב, הוא יעלה גם לבלוג אגדת הפעמון.
אשמח מאד לתגובות
הפרק בקובץ: http://img2.tapuz.co.il/CommunaFiles/24907237.doc
הפרק בהודעה:
----------------------------------------
הרמיוני
'מרלין! דווקא עכשיו?'
נדמה היה להרמיוני, כי המשרד עצמו מחשב להתמוטט; מכשירי הכסף העדינים רעדו, מחזירים את הדי הצעקות והעלבונות.
כל מה שהודחק ואופק במשך שנתיים, פרץ כעת כלבה גועשת. לשווא, קפצה הרמיוני אצבעות רועדות לאגרופים, מנסה לשכנע עצמה כי אין ידה במעל; כי לא דבק בה אשם, על הדרך בה בחרו שני יריבים ישנים-נושנים את הזמן והמקום הגרועים ביותר לסגור חשבונות. דבר-מה בתוכה השתוקק כל-כך להביט בשניהם במבט מתנשא, ולזכות אותם בהטפת מוסר הולמת. אלא, שנדמה היה כי המילים עצמן קופאות על לשונה.
"את האחרונה, האחרונה בעולם הקוסמים שאסבול, אה- דברים כאלו מצידה, את שומעת?" פניו העגולות של נוויל היו סמוקות כעגבניה, ואחת מידיו טיילה אל תוך גלימתו, אצבעותיה סמוכות עד מאד לכת השרביט. "הרמיוני" הוסיף, מעיף מבט מהיר מעבר לכתפו, לעבר כס המנהלת "אני רוצה- לא, אני דורש שהנערה הזו תענש בחומרה, אחרת אני מתפטר והולך מכאן".
"סחיטה רגשית, לונגבוטום? אוה, כמה עלוב" פניה של בלטריקס היו חיוורות ולחות, ואש מסוכנת יקדה בעיניה. "דרך כה עלובה לנסות וליישב איתי את החשבון, דרך הבת שלי. מי פילל, שפרופסור לונגבוטום הנאצל יתדרדר לשיטות שכאלו?"
"אולי תפסיקו עם זה, שניכם?" גערה הרמיוני, קולה נשמע אך-בקושי בתוך המהומה. לרגע, חלף מבטה על סנייפ המכורבל בגלימתו בקרן זווית, עוקב אחר הניצים, כשגיחוך קטן ולעגני נסוך על פניו הצהבהבים, וממנו אל נימפדורה טונקס שניצבה לצד השולחן הגדול, עיניה הכהות בוהות בבלטריקס בתיעוב גלוי.
'כיצד, כיצד הם מסוגלים לשפוך שמן על המדורה, בלא לראות להיכן הכל מוביל?' קוננה בליבה. האם לא היתה זו נימפדורה עצמה, שסיפרה לה על המפלה שהנחילה בלטריקס לאותם פומורי משחרים לטרף, רגע בטרם נכנס נוויל כרוח סערה, והעולם כולו נראה כנאחז בטירוף? או שמא – חלף הרהור קודר במוחה - שמא היא, דווקא היא, הינה השוטה האמיתית, במשך כל אותן שנתיים אחרונות? האם לא ידעה, כי היא שוגה באשליות? כי אין, אין ולא תתכן מחילה למי שביצעה מעשים איומים כל-כך, גם אם כוחות קסם עתיקים מעבר לערפל אימצו אותה אליהם?
הרמיוני חשקה את שפתיה; לא, לא יתכן שטעתה והטעתה; לא, אין סיכוי. היא נהגה נכון, לפי כל הכללים- וכיצד, כיצד לכל השדים ורוחות הרפאים, יכולה היתה להפנות עורף ללוחמת נטולת המורא שהצילה פעם אחר פעם את חייה? רק חלאה מסוגו של מאלפוי היתה משיבה לה רעה תחת-טובה.
"בלטריקס לסטריינג', סנדקית לבן שלנו?!" שבה ושמעה בעיני רוחה את קולו הזועם של רון; קשה היה להאמין, כי כמעט שנה תמימה חלפה מאז אותה מריבה ישנה. "תגידי הרמיוני, את לגמרי, אבל לגמרי פסיכית?"
את רון, עלה בידה בסופו של דבר להכניע; אלא שנוויל היה אגוז קשה יותר.
"את באמת לא מבינה כלום, נכון?" נוויל ניצב זקוף, מישיר מבט לעיניה היוקדות של יריבתו. "אני לא מיישב חשבונות דרך ילדים. אלו השיטות שלך ושל אדון האופל היקר שלך. אבל כן, אני רוצה להעניש את הילדה שלך, בהחלט. להעניש קשה, כדי לוודא שלעולם, לעולם לא תהפוך למפלצת שמענה אנשים לשם שעשוע. זה הכל".
"מפלצת- מענה אנשים לשם שעשוע - סוף-סוף מצאת אומץ לפלוט את זה בפני, לונגבוטום?" לגלגה בלטריקס "קדימה, תמשיך לפלוט הבלים. אבל שנינו יודעים יפה מאד את האמת - זה כואב לך מאד, זה שלא התפגרתי עדיין? אז הנה, אוכלת המוות המנוולת כאן, ממש כאן. מתחשק לך לנסות אותי שוב, פחדן קטן?"
"נוויל לא עומד לבדו" סיננה טונקס, ידה נשלחת כמאליה אל עבר שרביטה.
אלא, שנוויל לא שלף את שרביטו. תחת זאת, הניד בראשו, שולח ביריבתו מבט מלא סלידה.
"אני לא פחדן, ואת נשארת בדיוק אותו הדבר" אמר בקול שקט מאד "רדפתי אחרייך כדי לוודא, שלעולם לא תצליחי לפגוע בעוד אנשים, שלא יהיה עוד שום ילד, שיגדל בלי הורים בגלל שכעסת והתחשק לך להכאיב, לשבור מישהו לרסיסים. זה נכון, שהגיע לך להיענש; עדיין מגיע לך" נוויל הבליע התנשפות, עיניו עודן נעוצות הישר בעיניה של בלטריקס "אבל לראות אותך מתה, זה לא יחזיר את ההורים שלי-"
"תובנה נדירה בתחכומה, לונגבוטום" מלמל סנייפ בבוז. 'הוא פשוט עוד לא החליט, את מי משניהם הוא מתעב יותר', חלף הרהור בראשה של הרמיוני. 'כך שבינתיים, הוא פשוט נהנה לבחוש בקלחת-'
"אני אומר לך, מה אני כן רוצה, בלטריקס" נוויל עשה צעד קדימה, וקולו גבר, עד כי נדמה היה להרמיוני כי המכשירים הקטנים על השולחן רוטטים ומחזירים הד. "אני רוצה לקחת את אלבום המשפחה הישן, ולדחוף אותו לתוך הפנים היהירות האלו שלך, כדי-" קולו רעד לרגע; דמעה בודדת נוטפת על לחיו המלוהטת. "רק כדי שתראי אותם כמו שהם היו. אני רוצה שתקחי את הבת הזו שלך ותבואי לקבר שלהם, תכרעי ברך ותבקשי סליחה. זה מה שאני רוצה- זה המעט, המעט שאת יכולה, אם את מעיזה לטעון שמשהו אצלך הוא לא כמו אז. להלחם, להרוג- זה לא מראה כלום. זה קל מדי, בטח בשבילך".
"הו כן?" סיננה בלטריקס "כה קל, ואולי אפילו מובן מאליו, עבור כמה מהנוכחים כאן. שאמשיך להתרוצץ לי משני צידי הערפל, כפי שאני עושה מזה שנתיים, מנהלת קרב בלימה מול כוחות שמתכוונים לרמוס את כולכם - אפילו אותך ואת האלבום החמוד שלך, לונגובוטום, הישר אל תוך העפר. אבל זה קל מדי בשבילי, נכון? כך שמותר ומשעשע לירוק לי הישר בפנים אחרי שאני מסיימת-"
"זה לא קשור בכלל-"
"הו כן, זה קשור מאד. ועכשיו, חד וחלק, לונגבוטום. אם תעז להתקרב אל הילדה שלי-"
"זה הספיק! אולי תקשיבו לי עכשיו, כולכם?! "
הרמיוני לא ידעה, מהיכן עמד לה הכח להרעים בקולה באורח כזה, שהחריש לרגע את המהומה. אלא, שברגע הבא, שב משהו והתכווץ בגרונה; עיניהם של כל הנוכחים הופנו אליה, מבהירות לה כי היא מהלכת על חבל דק... דק מאד.
"לא נגיע לשום מקום, אם נמשיך להתקוטט כך" אמרה, נאבקת שלא לגמגם. מה תעשה עכשיו? משהו בתוכה השתוקק להפנות עורף ולהימלט, לחזור אל ערמת הספרים השקטה והמזמינה כל-כך שהותירה בחדר השינה. כרכים עתיקים, מדהימים ביופיים, שבאו מעברו האחר של הערפל. אלא, שהרמיוני הטיבה לדעת, שאף אחד מאותם כרכים מסתוריים ושובי-לב לא יסייע לה כעת. האם לא בצדק, שנאה כל-כך בעיות כאלו, עוד מן הימים רחוקים בהם עיינה לשווא ב"אלף פתרונות למשברים במשפחה הקסומה", בכדי למצוא פתרון לאותה מריבה מטופשת בין הארי לרון, אי-אז בימי הטורניר המשולש?
"אני עדיין המנהלת של המקום הזה" הוסיפה מקץ רגע, מעבירה את מבטה מבלטריקס לנוויל, וחוזר חלילה; חיוכו המורעל של סנייפ התרחב, אולם היא התעלמה ממנו. "אני אכריע בכל מה שנוגע לענישת תלמידים, ו- נוויל- באמת, באמת שאני מבינה אותך, אבל היו כאן הלילה נסיבות מיוחדות מאד. באשר לעלמה ליסטר" נאנחה "אותה חייבים לסלק מבית הספר לצמיתות, ואתה יודע את זה היטב כמוני. היא שיקרה לך במצח נחושה, היא החליטה להפוך את עצמה לשופט ותליין, ליישב חשבונות בדרך שמתאימה לחבורה של אוכ- של חלאות מהסוג הגרוע ביותר. היא עזרה לכנופיית רוצחים לחדור להוגוורטס".
"אני יודע" החזיר נוויל, מעלה הבעה עיקשת על פניו "אבל זה שמסלקים אותה, זה לא אומר-"
"בעניין העלמה מק-רויך, יש מספר נסיבות מקלות. היא נקלעה, שלא בטובתה, לנסיון רצח אכזרי".
"לאחר שמשום-מה, לגמרי במקרה, החליטה לשוטט בחוץ לבדה ולחפש צרות" העיר סנייפ בקול חלקלק "נכון שהתפתח כאן מנהג נפסד, שאנימאגוסים למיניהם סבורים כי הם מצויים מעל החוקים-"
"זה ממש לא המקום והזמן לזה, סוורוס" הטיחה הרמיוני, לא מסוגלת להסתיר את כעסה. 'סיריוס חזר, כלוא בגוף של פודל... אוי, מרלין!' בימים כתיקונם, היתה רצה בלא דיחוי לבחון אותו, לנסות לדבר איתו- כעת, הרהרה במרירות, הדבר כמעט ופרח ממוחה כליל.
הרמיוני נטלה נשימת אוויר, ואחר אזרה את כל אומץ ליבה, והישירה מבט אל תוך עיניה של בלטריקס.
"ולמרות הנסיבות המקלות, בלטריקס- אני חייבת, חייבת להעניש את הבת שלך. אני חושבת-" משהו צרח בראשה, מזהיר אותה שוב ושוב כי הוא שוגה שגיאה נוראה, אלא שהרמיוני המשיכה בדבריה.
"הדברים שקרו אז, בעבר- את חייבת להבין, כמה הם כואבים לנוויל, ולא רק לו. אני... אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה פשוט להתעלם מזה. אני רוצה שמאגנס, בתור- חלק מהעונש שלה, תראה ותטפל באלבומים הישנים האלו של נוויל, אולי אפילו תראה את המחלקה ההיא ואת הקבר, ו- את חייבת להאמין לי, שאני לא עושה את זה כדי לפגוע בך, זה הרי הדבר האחרון שאני רוצה" קולה כמעט והפך לתחינה "את הרי הסנדקית של הבן שלי, ואפילו הרבה יותר מזה. אבל אני רוצה שהיא תראה, שאפילו מישהי כמוך- על כל המעלות הרבות שלה" הרמיוני התנשפה "אני מתכוונת, להיכן – לאיזה רוע הקללות האלו יכולות להוביל-"
טונקס הפליטה נחרת בוז, ואילו בלטריקס נסוגה צעד אחד לאחור. לרגע, נראתה כמהססת; ברגע הבא, זקרה את סנטרה, משיבה להרמיוני מבט מצמית.
"וירשו למאגנס לקחת לשם גם את הכלבון החדש והמתוק שלה?" לגלגה "על גופתי המתה, אניח להשפיל אותי בדרך כזו - ועוד בפני הילדה שלי" רשפה. "היה לי די והותר מזה, ללילה אחד-"
'מרלין, כיצד היא אינה רואה, להיכן היא דוחפת אותי? האם היא אינה מבינה, שאני מנסה לעשות הכל, הכל, כדי שלא אאלץ לבחור-' הרמיוני חשה כיצד נצמד גבה למשענת הכיסא; כיצד היא רועדת בכל גופה נוכח המבט הלח והמבעית שהופנה אליה. כבסיוט, ראתה כיצד בוערים העלבון, האכזבה והכעס בתוך אותן עיניים ירוקות, מותכים יחדיו ומתמצקים לטירוף.
"כן, בטח" נהמה טונקס לעברה "לומר לך משהו, בלטריקס? את מגעילה אותי. כן השפלה, לא השפלה- איך שאני רואה את זה, היית צריכה ליפול על הברכיים ולומר תודה רבה על איך שאנשים הגונים מוכנים לסבול את הפרצוף שלך בחברתם, אחרי כל מה שעשית. כלבון – איך את מעיזה?! בחיים שלך, לא הגעת אפילו לקרסוליים של סיריוס. הבנת?!"
"אוה, כמובן שלא" פניה של בלטריקס נראו כעת כמסכה מעוותת, חיוורת כסיד "אז אולי מוטב, שאשאיר את הוד-כלביותו, שיגן עליכם בעצמו מפניו של אלאיל. אני הולכת, ו-" בלטריקס שבה והשליכה מבט בהרמיוני, עיניה נוטפות רעל "אולי גם נסו להתפלל אל הפסל של פוטר" אמרה, יורקת את השם מבין שפתיה "מי יודע? אולי הוא ישלח ברקים ירוקים מהשמיים, כאשר הרפאים יסגרו עליכם-"
"זה היה ממש, אבל ממש מגעיל לומר, את יודעת?" הרמיוני נעצרה, רגע אחד מאוחר מדי; בלטריקס נראתה כרוצה להשיב מנה אחת אפיים- להטיח, אולי, את אותן מילים לאחריהן לא ישאר עוד דבר. משהו בתוכה השתוקק לאחוז בה, להתחנן בפניה כי תנהג בהגיון; קול אחר צרח בזעם, מתחנן לשלוח את אותה אוכלת מוות יהירה, אחת ולתמיד, לכל הרוחות; להשתחרר, סוף-סוף, מן המועקה והמבוכה-
אלא, שקולו הצולפני של סנייפ הקדים אותה.
"אולי מוטב היה כי ננסה כולנו, אך ורק לשם שינוי קטן ומרענן, לחשוב מעט, לפני שנמשיך לפלוט הצהרות... מרגשות כל-כך?" אמר, וקם ממקומו; גלימותיו השחורות רשרשו, בעת שנע קדימה, תופס עמדה סמוך מאד לשולחן המנהלת.
"אין ספק, כי פסלו של הגיבור היקר כל-כך ללב כולנו, נוטה לשמור על השקט לאחרונה. מאידך גיסא, קשה להתעלם מהעובדה כי אותם רפאים והעומד מאחוריהם מעוניינים גם ובעיקר, ב... איך אגדיר זאת? רווחתם של שני ילדים מסוימים מאד" הוסיף בקולו החלקלק ביותר "כך, שבטוחני כי יעלה בידה של - איך קראו לזה פעם? הנאמנה מכולם? לכבוש את מזגה המלבב, האצילי ועתיק היומין. מה גם, שאם הגיל אינו מעמעם את זכרוני, עלה בידך להפגין אורך רוח." שפתיו הדקות התעקלו בבוז גלוי "ואפילו לקבל באהבה כמה וכמה השפלות, גרועות במקצת מזו הטמונה בין דפיו של אלבום ישן?"
"חתיכת-" נדמה היה להרמיוני, כי עוד רגע, ועיניה של בלטריקס יתיזו גיצים
"ואולי, סוורוס היקר והנאמן מאד, שמעולם, אבל מעולם לא היה פיסה של חלאה דו-פרצופית - אולי פשוט נמאס לי, פעם אחת אחרי חמישים שנה, לתת את הכל, ולקבל יריק-"
בלטריקס קפאה באמצע דבריה, ממש כפי שעשה סנייפ. להרף-רגע, בהתה בהם הרמיוני בתמיהה. אלא שברגע הבא, קלטה אוזנה את הצלצול העדין; אחד המכשירים על השולחן רטט, משמיע קול דקיק וצלול. ובעוד הרמיוני פונה להביט בו, הצטרף אליו מכשיר נוסף, מסתחרר ומתיז זיק אדום, בודד, לעבר תקרת החדר.
"חוששני, שיש לנו אורחים".
כעת, נדמה היה כי השולחן כולו רוחש, רועד ומעלה אדים. הרמיוני מחתה את פניה, כמעט בהקלה, והניפה את שרביטה מעל המכשירים. הרעד גבר, עד כי נדמה היה כי הקירות עצמם רוטטים ונאנחים; קצה שרביטה של הרמיוני נגע באחד המכשירים, ומטח גיצים התשחרר, רושף ומתערבל מעל השולחן.
"מרלין!" התנשפה, בוהה בעיניים קרועות לרווחה בזיקים המתערבלים, ובתמונות המטושטשות שריצדו ביניהם, חושפות דמויות רצות בשרביטים שלופים, בוקעות בעשרותיהן מבעד לשלג ולתמרות הערפל. דבר-מה עצום, מתכתי, ריחף לצד אחד הצריחים, פנסיו העצומים פולחים באורם את קירות האבן-
"התמקד!" ציוותה הרמיוני, גוחנת על המכשיר; המערבולת המרצדת צייתה, והרמיוני חשה, כיצד מטפס הכעס במעלה גרונה; מאי-שם, הדהד רעם עמום, וקירות האבן החזירו הד.
"לה-פראנס" מלמלה "הפעם, באמת שהוא עבר כל גבול. סוורוס, חייבים לשלוח הודעה מיידית-"
"למי?" החזיר הלה, משלב את זרועותיו על חזהו ונועץ בה מבט אפל "לשר הקסמים החביב, שעסוק כל-כולו בטיפול בענייניהם הרומנטיים של זוג מסויים, היקר ללב כולנו? לזכרונות היפים שנותרו ממסדר עוף החול? במשך שנים אני חוזר ומתריע, להיכן מדרדר המקום הזה, כיצד אנו מניחים לקארתניי ולטיפוסים מסוגו לעשות כאן – ובלונדון - כבשלהם" שפתיו התעקלו בבוז; אולם כעת, דעך הלעג בעיניו; לרגע, היתה הרמיוני מוכנה להישבע, כי היא מבחינה בעווית כאב, אי-שם במעמקיהן של אותם בורות שחורים וקרים כקרח.
"עשרות שנים, השקעתי בשירות בית הספר הזה, גריינג'ר. עשיתי - כן, בעבור דמבלדור היקר והטוב שלנו - דברים שאיש מלבדי לא יכול היה לעשותם - עוד שנים, לפני הפעם הראשונה בה התפרצת בלא רשות בשיעור שלי, בכדי להפגין לעין-כל את בקיאותך המופלגת בשינון ספרים. סבלתי בשיניים חשוקות את טפשותה של פטרישיה טריאנגל, שטינפה את הכסא של אלבוס במשך שנים רבות מדי; את פרופסור קנדל חדל-האישים, ולאחריו את, אהם- המנהלת הצעירה והמבריקה, המכשפה המוכשרת בדורה אשר הועדפה, מסיבות טהורות בלבד, כמובן – על פני זה שאין בוטחים בו, שיש לו את אותה נטיה מרגיזה לומר את האמת בפנים, גם כאשר אין היא נוחה לגיבורי-היום של הקהילה הקסומה. שוב ושוב הזהרתי, כיצד המסדר הופך לחוכא ואיטלולא, כיצד ידיה של שטרסבורג בוחשות עמוק יותר ויותר- אולם מנהלים ושרי-קסמים כאחד, צקצקו בלשונם ולא עשיתם דבר" סנייפ הבליע אנחה, וסילק קווצת שער אפורה ושמנונית מעל פניו "כעת, פרופסור גריינג'ר, אנחנו בידיהם. אלא אם כן, כמובן, את מעוניינת לנהל מאבק הירואי בכח גדול פי שניים מזה שעמד לרשות וולדמורט בשיא כוחו, ולעמוד מולם לבדך, או בעצם- אלף סליחות - עם לונגבוטום עומד לצידך".
נוויל הסמיק, ושלח בסנייפ מבט חריף.
"כן, סנייפ; אני אהיה לצידה עד הסוף, אם צריך-" החל לומר; אלא, שצלצול נוסף, עז מקודמו, שיסע את דבריו.
מרלין, הם בוקעים את כשפי המגן על השער הראשי¬, הרהרה הרמיוני, מבטה הנואש חולף מנוויל, אל בלטריקס העומדת עדיין מתחת למשקוף הדלת, ומהם אל דיוקנאות המנהלים, המוסיפים לנחור בשלווה על גבי הקירות. הוא צדק, חלף הרהור נוסף, רווי כאב, בתוך ראשה. שום לה-פראנס לא היה מעז לפלוש כך, לו היה דמבלדור יושב בכסא הזה. אני לא מתאימה, מעולם לא התאמתי- סתם, מינוי פוליטי עלוב של ברנארד קארתניי, זה הכל. ועכשיו, אחרי שהצלחת לאבד גם בלטריקס-
הצלצול הלך וגבר, עד שהשולחן עצמו רעד כמחשב להשבר; ברגע הבא, הפליטה הרמיוני אנקת כאב ונהדפה לאחור; המערבולת הסתחררה בפראות מול פניה, נוהמת ומשלחת גיצים לכל עבר. רעם נוסף התגלגל, ואזי, אל מול פניה ממש, הצטמקו האורות המרצדים מעל המכשירים, לובשים צורת פנים מטושטשות.
"ערב טוב, פרופסור גריינג'ר".
"גנראל לה-פראנס, מה פירושה של פלישה זו אל שטחו של הוגוורטס?" רשפה הרמיוני, נאבקת לדבר בקול הזועם והסמכותי ביותר שעלה בידה לגייס "אני מתרה בך-"
"לצערי, זמן הויכוחים חלף זה מכבר" ענה קולו המתנגן של לה-פראנס "לפי צו המועצה העליונה של ארגון השרביטים המאוחדים של אירופה, אשר אשמח לספק לך העתק ממנו, בעוד שעה קצרה, מושעה מר ויליאם ויזלי לאלתר מתפקיד שר הקסמים, עד שילקח לשימוע בפני המועצה העליונה. אי לכך, ובהתאם לתקנות ההגנה המשותפת לשעת חירום, ופרק שישי לאמנת האיחוד. נטלתי לידי את משרת המושל הצבאי של מחוז בריטניה" העיניים המטושטשות נעו, כמנסות לסקור את חדר המנהלת, או שמא לתור אחר דבר-מה.
"זהו טירוף-"
"יתר על כן" הוסיף קולו להדהד, מכה בלא רחם באוזניה "מחובתי להתרות בך: צו המינוי מסמיך אותי לעשות כל פעולה, לעצור, לשפוט ובמידת הצורך אף להפעיל כוח כשפים קטלני כנגד חשודים בשימוש בקסם אפל, השתייכות למסדרים שהוכרזו כהתארגנות אפלה, או-" עיניו שבו והתמקדו, פולחות אותה בלא למצמץ "כל אדם המסייע להם, או מפריע לאכיפת הסדר, השלום ושיתוף הפעולה הכלל אירופי-" הוסיף, והחריף את קולו "אנא, פרופסור גריינג'ר, מאחר ואת חשודה ממילא בסיוע לאויב בשעת מלחמה, תטיבי לעשות אם לא תקשי עלי. אני דורש שבלטריקס לסטריינג תוסגר לידי אנשי, בלא דיחוי ובלא תנאים. כמו כן, עליכם לשחרר לידי לאלתר ובלא פגע את מר טוד קארתניי, העצור שלא כדין-"
הרמיוני ירתה מבט אל מעבר לכתפה, ואילו בלטריקס פרצה בצחוק שקט, שפוי אך למחצה.
"לקבל אותי? צפרדעוני המגונדר רוצה שאתן לו נשיקה? אוה, אתה תקבל, בהחלט תקבל"
לה-פראנס לא טרח לזכותה ולו במבט.
"לך, אוכלת-מוות, אין לי דבר לאומרו-" קול רעם נוסף, מלווה בחריקתו של עץ נבקע, הדהד ושיסע לרגע את דבריו, מבשר כי השער הראשי הובקע. מדוע, קונן קול בתוכה, אין היא יכולה לעטות מבע רב-עוצמה ומזרה אימים, כדמבלדור בעת זעמו, ולעורר באחת מאות כשפי מגן שיבריחו כל אויב משערי הוגוורטס? ומדוע כעת, דווקא כעת, היא רועדת כולה, כמו חזרה לפתע להיות ילדה קטנה וחסרת אונים?
"נימפדורה טונקס! נוויל לונגבוטום! שניכם אנשים מכובדים ורבי-פעלים, שאין ידכם במעל. אני מורה לכם לעצור את אוכלת המוות, ולהרוג אותה, במידת הצורך".
חיוכה המבעית של בלטריקס התרחב, והיא סבה במקומה, שולחת בנוויל מבט יוקד. אלא שנוויל אך הניד בראשו ואצבעותיו רפו, עוזבות באחת את כנף גלימתו.
"לא".
"בטוחני, שלא שמעתי היטב, מיסייה לונגבוטום. אתה הרי איש כבוד, רודף צדק. אין צורך שאזכיר לך במי מדובר, ומה היא עוללה-"
"ואתה, גנרל, בטוח שאני סתם פתי אידיוט, נכון? ההורים שלי, הם מעניינים אותך כקליפת השום" קולו של נוויל היה שקט ועגום, עולה אך בקושי מעבר לרעמים ולחבטות ההולכות וקרבות.
"מי שמעניין אותו צדק, לא היה אוסר את ביל ויזלי; מי שמעניין אותו צדק, לא היה תוקף בית-ספר; הוא לא היה דורש לשחרר טינופת שבא לכאן כדי לרצוח, ומארגן לו משרה בלונדון, ו-" נוויל הישיר מבטו אל בבואתו המטושטשת של לה-פראנס. "הוא לעולם, לעולם לא היה מבקש ממני לבגוד בהרמיוני".
"נוויל-" הרמיוני שלחה בו מבט, עיניה קרועות לרווחה.
"מאכזב מאד" חרף חזותו המטושטשת, ניכר היה בלה-פראנס כי פניו מלאות בזעם. "ואני הייתי בטוח, כי מצאתי מנהל חדש וראוי להוגוורטס. דווקא אתה, מכל הקוסמים והמכשפות בעולם, עברת לצד של בלטריקס-"
"אני לא בצד שלה, וגם לא בצד שלך" אמר נוויל בפשטות, ולכסן מבט קטלני לעבר דלת החדר "ואת - שלא תעיזי לחשוב, שאני עושה את זה בשבילך-" סינן בקול שקט יותר.
"מרלין!" מלמלה טונקס, מביטה בנוויל בעיניים קרועות לרווחה "או שאני השתגעתי, או שהעולם כולו החליק על הבננה-" לרגע, הסבה ראשה ושלחה מבט אפל, אחרון, לעבר בלטריקס; אחר נאנחה, והשליכה את שרביטה את השולחן. "לך תקפוץ ראש לחור של קאפות, לה-פראנס".
דברים כה רבים, קרו בעת ובעונה אחת, שוללים ממנה כל יכולת ללמוד אותם כראוי, לתכנן, להפעיל שיקול דעת-
"בלטריקס" לחשה הרמיוני, נאבקת ברעד שסרב להרפות מאבריה "את חייבת להמלט מכאן, עכשיו. אולי אוכל לארגן איזה מפתח מעבר-"
אלא שבלטריקס אך הנידה ראשה, ושבה ופרצה בצחוק צורם.
"לברוח? להסתתר? הו לא, אין סיכוי" עיניה היוקדות בטירוף סבו אל סוורוס, פולחות אותו בחדות "עכשיו כבר אין מה לעשות- עכשיו אנחנו בידיהם... מדוע נדמה לי, שכבר שמעתי פעם מזמורים כאלו? נחש בוגדני יכול לשנות אדונים, אולם לא את דרכו, כמסתבר. איזה סיפור סנייפי המתוקי ימציא הפעם בשביל האדון החדש, כדי לקבל ממנו משרה? סנייפי הנאמן יביא קממבר וירקח יין לאדונילי?" בלטריקס התנשפה, ולהרף-רגע, נדמה היה כי הטירוף בעיניה נחלש. סנייפ השיב מבט ארסי, אך לא אמר דבר.
"לכי וצרי מפתח מעבר בעבורך, הרמיוני. הרי-" הוסיפה, מוחה בגסות את עיניה "הרי לונגבוטום היקר יתעצב מאד אם תפגעי, לא? אני, אשעשע את האורחים בינתיים" פעם נוספת, התפשט חיוך מעוות על פניה. "ההילאים האלו, הם משתוקקים למעט נוסטלגיה; הם מתאמצים כל-כך לחפש את בלה הרעה והנוראה. אז נחשי מה? עכשיו, הם מצאו אותה".
ובטרם הספיקה הרמיוני לפצות פה בכדי לענות, סבה בלטריקס ופרצה החוצה, שועטת כרוח סערה במורד המדרגות.
"אוכלת מוות מטורפת" מלמלה טונקס "להסתתר, ובכלל - להפעיל את הקליפה הרקובה שמתחת לשיער השחור והמבריק, זה ממש לא לכבוד שלה. רק מטורללת על כל הראש מסוגה יכולה לחשוב, שתיקח לבד חמישים איש"
"תלמידי הוגוורטס יקרים" הדהד קול מתנגן, עמום. ככל הנראה, הפעיל מישהו לחש סונורוס באולם הכניסה "אנא, השארו רגועים ואל תצאו ממגורי הבתים. אנו ידידים, באנו להשיב את הסדר ולהגן עליכם מבוגדים ואוכלי מוות. אני חוזר ומבקש; אנא השארו באיזורי המגורים-"
"לא, היא לא חשבה כך, אפילו לא לרגע" הרמיוני חשה את הדמעות, גולשות באין מעצורים על לחייה.
'המכשפה המוכשרת בדורה... איזו בדיחה עצובה'. לו רק היתה מנהלת את הכל אחרת, מן ההתחלה... כפי שדמבלדור היה בוודאי יודע לעשות, לו היה יושב בכסא שהתאים לו כל-כך.
"היא לא שווה את הדמעות שלך" מלמל נוויל בכעס, אוחז את פניו בכפות ידיו. "אפילו לא טרחה לחשוב, מה יצא מההתנהגות הארורה שלה, ומה היא עושה לך; מה היא עושה אפילו לילדה שלה" נוויל השתתק לרגע, מאזין לצרחת התגר הלעגנית, שהדהדה אי-שם, מתחתית המדרגות. "אבל אולי בדבר אחד, היא צדקה. צריך לארגן לך מהר מפתח מעבר-"
הרמיוני הזדקפה; דקה ארוכה עמדה בלא נוע, רועדת וממצמצת מבעד לדמעות. אזי, בהרף-רגע, הגיעה לכלל החלטה. הארי המנוח - לעולם, לעולם לא היה מפקיר חבר למוות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. בין אם תרצה או לא, הפכה במו-ידיה את אותה מטורפת יהירה לחברה... לא, ליותר מזה. תליון בתולת הים שכישפה קשר אותן זו בזו - בדרך שלא היתה חזקה ממנה, מאז שגה לורד וולדמורט והטביע צלקת במצחו של תינוק בן שנה.
"לא, נוויל. אני לא חושבת שאזדקק למפתח" הצהירה, ומחתה את עיניה. אחר, הטילה את שערה לאחור, שלפה את שרביטה, ופנתה באחת אל עבר המדרגות.
הכל נדמה כמתערבל סביבה, בעודה אצה במורד המדרגות. נוויל צעק, קורא לה לחזור; טונקס גידפה; צרחה מיוסרת הדהדה בין הקירות, מלווה בשריקותיהן של קללות עפות לכל עבר, ובצחוקה המטורף של בלטריקס.
הדי הקרב והזעקות הפכו קרובות ורמות, ככל שירדה מטה; קול תקיף רעם, מחלק פקודות מהירות בצרפתית.
"קראת'אק א-נאריס!"
"סטראפ!"
הרמיוני נרתעה ונצמדה לקיר ברגע האחרון, כאשר חלפה קרן אדומה מרחק אינץ' מראשה. 'חייבת להפסיק, את הטירוף- הזה-' שבו הקולות והלמו בתוך ליבה. 'אסור לה; לא יכולה, לא יכולה לתת לה לההרג-'
לחש נוסף ניתז, מאיר את הגרגויל השומר והחדר הקטן שמעברו האחר כבאור יום; דמויות מוצללות נרתעו לאחור, מתפזרות בכדי לחמוק מחזיזי הברקים שהבזיקו בזה אחר-זה. באור המכושף, התכלכל, יכולה היתה הרמיוני לראות היטב את בלטריקס, ניצבת סמוך לגרגויל, לוחמת בארבעה – לא, בחמישה הילאים בעת ובעונה אחת. גופה מפוחמת, גלימותיה קרועות לגזרים וחור שחור ומעלה עשן פעור בחזה, שכבה בפישוט אברים במרכז החדר; הילאי קטול אחר התמוטט אל תוך עציץ שרוף, דמו עודנו ניגר באיטיות על אבני המרצפת. בלטריקס, שערה מתנופף בפראות סביב פניה המעוותים מזעם, שלחה לחש אחר לחש, מפילה יריב נוסף על ברכיו ומאלצת את לה-פראנס לצלול אל מאחורי פסל גדול.
"נעשינו אמיצים פחות, זוחל ביצות מרופש?" צרחה לעברו; חנית כסופה בקעה מבין אצבעותיה, מתפוצצת באוויר ופוערת חור גדול באבני הקיר שמאחוריו. "מה הם יעשו, כל הצפרדעונים הקטנים? רדוקטו!" בלטריקס התוותה אות, חוסמת לחש נוסף, כמעט אגב אורחא.
"האם הם יבכו, אחרי שאהרוג את לה-פראנס הקטן והגנדרן?"
"אם- אפול בקרב למען האיחוד, יתפוס אחר את מקומי, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד-"
"עצרו! הפסיקו את הטירוף הזה!" זעקה הרמיוני, אלא שקולה טבע ואבד בין הקללות הניתזות לכל עבר. לה-פראנס, שערו פרוע ופניו נוטפות זיעה, זעק דבר-מה, מגיח מאחורי פסל אבן גדול ומשגר קרן ירוקה, שזמזמה וסטתה ממסלולה, מרחק אצבעות ספורות מכתפה של יריבתו. הילאי נוסף זינק דרך הדלת, מתגלגל אל תוך חדר המבואה ומשגר לחש נוסף, שנהדף אך בקושי.
הרמיוני חשה, כיצד הולם ליבה בחוזקה; רק מימדיו הקטנים של החדר, הם המונעים מן ההילאים להקיף את בלטריקס מכל עבר ולהכריע אותה ארצה. אלא שנדמה היה, כי מצבה הולך ורע מרגע לרגע; הילאי נוסף שם נפשו בכפו וזינק פנימה, מעלה את מספר יריביה לשבעה.
הפחד שב ואחז בהרמיוני, מניח אצבעות ארוכות וקפואות על ידה האוחזת בשרביט. ברגע בו תגיח קדימה ותטיל את הקללה הראשונה, ידעה לא תהיה עוד דרך חזרה. אולם כיצד היא יכולה לעמוד מנגד כאשר-
"אוה!"
הרמיוני הפליטה אנקה קטנה ומופתעת, כאשר אחזו בה ידיים חזקות מאחור, לופתות את מותניה ואת זרועה הימנית, ומאלצות אותה להשפיל את שרביטה כלפי מטה.
"אני מצטער, אבל אסור לך" לחש קולו של נוויל באוזנה "אני לא אתן לך להרוג את עצמך, את מבינה?"
"אפילו הגברת בכבודה ובעצמה רצתה שתברחי-" אמר קולה של טונקס, אי-שם בחשיכה מאחוריה "מרלין! יש לך משפחה, יש לך תינוק- אם המטורפת הזו מתעקשת ל- אוך!"
הידיים שאחזו בהרמיוני נרתעו, מושכות אותה עימן לתוך הצללים, בעוד לחש נוסף סוטה ממסלולו, ומתנפץ פסיעות בודדות ממקום עומדם. "חתיכת מטורפת יהירה, שהחליטה שהיום זה יום מה-זה-יפה להתאבד בו, ו - היא גמרה קודם בקבוק פליקס פליציס, או מה?"
הרמיוני, עודה נאבקת חלושות באחיזתו של נוויל, זקרה את ראשה בכדי להטיב ולהתבונן.
פליקיס פליציס או לא- עיניה החדות של טונקס לא טעו; לפחות לא לגמרי. לחשים רבים, רבים מדי, שרקו סביב בלטריקס, מחמיצים אותה כחוט השערה; האם תעתעו בה עיניה הדומעות, או שמא, אכן סטו כמה מאותן קרניים בוהקות בעדינות ממסלולן, שבריר שניה טרם פגעו במטרה?
לא, לא פליקס פליציס, צורת הסטיה כאן היא אחידה, מחושבת מדי-
שפתיה של הרמיוני נעו כמאליהן, מפזמות כישוף אילם; העולם התערפל מול עיניה, ואחר שב והתגבש במהירות, קוויו עדינים וחדים יותר.
"לא יאומן!"
שפתיה של הרמיוני נפערו בתדהמה, כאשר עלה בידה להבחין בדמות הדקיקה, מכווצת בזהירות מאחורי אחת מחליפות השריון. בין אם השתמשה מאגנס בלחש הנגזה או בכישוף אחר, הרי שהלה השיג את מטרתו היטב; בכל אותן דקות קרב ארוכות, לא הבחין איש בהילאים בנערה המסתתרת בפינת החדר, שקועה כל-כולה בכישוף הסטה מורכב. הדרך בה שלטה באותות הכשפים, מתווה אותם בדייקנות יפיפיה- לרגע, היתה הרמיוני כה נפעמת, עד כי הכל כמעט ונשתכח ממנה. משהו בגרונה הרטיט בקנאה; אפילו היא עצמה, לא היתה מסוגלת, בשנתה החמישית בהוגוורטס, לתכנן ולהטיל לחש הגנה עדין ומורכב כל-כך.
"פייר, אֶל-אָ איסי!"
צעקתו של ההילאי העמידה את הרמיוני, רגע אחד מאוחר מדי, על גודל טעותה.
נזעקת, הספיקה להבחין בהרף-רגע בעיניו של אחד מקוסמי האיחוד, עוקבות אחר מבטה; ובאותו רגע עצמו, מהיר כברק, הצליף ההילאי בשרביטו, משגר קרן כתומה; מאגנס נאנקה והתקפלה, כאשר חדרה הקללה אל בין רגלי חליפת השיריון, מכה אותה בפלג גופה התחתון; בלטריקס הפליטה זעקה, ושיגרה לחש קטלני, אלא שההילאי בלם את הקללה וגלש קדימה; ברגע הבא, הניף את גופה הרפוי של מאגנס והרים אותו מעלה, מציב אותה כמגן אנושי מול אמה.
"עזוב את הילדה שלי, פיסת טינופת" עיניה של בלטריקס היו קרועות לרווחה, ופניה חיוורים כסיד "אחרת, תמות כל-כך לאט-"
ההילאי צחק; אחוזת פלצות, ראתה הרמיוני את זרועו החסונה, מתהדקת היטב על צווארה של מאגנס.
"המשחק נגמר, לסטריינג'!" צעק לה-פראנס "רדי על הברכיים, ראש כלפי מטה וידיים מאחורי הגב, מיד! אל תאלצי אותנו לפגוע-"
"חתיכת מנוול-"
אלא, שעיניה של הרמיוני היו ממוקדות, כל-כולן, בקוסם המשופם האוחז במאגנס; כבסיוט ראתה, כיצד הוא מהדק את אחיזתו עוד ועוד, בלא כל כוונה להרפות. רגליה של מאגנס פרפרו; פניה הכחילו, בעודה נאבקת לנשום...
"ביצים של נחש צריך למחוץ-"
"לאאאא!!!"
בין אם הזעם והפחד הקנו להרמיוני כוח פתאומי, ובין אם רפו הידיים האוחזות בה מעצמן, עלה בידה לזנק קדימה; קללה שרקה לצד אוזנה, אולם הרמיוני התעלמה מן החום והפחד, מטילה את עצמה אל תוך החדר- ההילאי הפליט צחוק מלגלג, מגביה את קורבנו המפרפר בכדי להגן על פניו וחזהו; ידו החופשיה נעה קדימה, מכוונת שרביט הישר אל חזה של הרמיוני.
"סטרא-"
אלא שברגע הבא, היה זה הקוסם המשופם שהפליט צרחת כאב, וידו החונקת נרעדה והרפתה מטרפה; מאגנס, משתעלת ונושמת בכבדות, נשמטה וקרסה על הרצפה המגואלת בדם ופיח. לרגע, התנודד ההילאי כשיכור, צורח ומנסה להלום בכלב הקטן והנוהם שנדבק לבשרו, שיניו נעוצות עמוק בין רגליו של הקוסם. ברגע הבא, פגעו בו בלטריקס והרמיוני בעת ובעונה אחת, והוא התמוטט; אחת מזרועותיו ניתקה מגופו המתעוות, מתעוותת ומנתרת לרגע ארוך על רצפת החדר.
סיריוס?! הכלב הקטן זינק קדימה, מתייצב לפני מאגנס בשיניים חשופות ונוטפות דם. הרמיוני יכולה היתה להבחין בעיניו האפורות, שולחות בלה-פראנס מבט יוקד, מלווה בפרץ נביחות זועמות.
בתנופה מהירה, גחן מנהיגם של ההילאים לעברו, שרביטו מונף לקללה קטלנית.
"חיית פלא ארורה-"
"אתה תעצור, גנרל; ועכשיו".
קולו של נוויל הדהד מאחוריה. לה-פראנס הפליט אנקת בהלה, כאשר עלו הקנונקנות הקוצניות והשתרגו סביב רגליו וידיו, חושפות קוצים ארוכים, חדים כתער; בליטות בשרניות התארכו והצמיחו עלי כותרת, הופכות לפרחים צהובים ורוטטים, כאילו נדחס אביב שלם אל תוך שניות ספורות.
"מה לכל השדים-"
שרביטו של לה-פראנס נשמט מבין אצבעותיו, נבלע מיד בין הזמורות הרוחשות; הילאים זעקו ונסוגו, לוחמים בקנוקנות דביקות שנפלו מן התקרה המוצללת. בלטריקס התנשפה, בוהה במחזה כמי שעיניה עומדות לצאת מחוריהן; אחר, חשה במהירות קדימה, לעבר מאגנס המוטלת על הקרקע.
"אמא?" מאגנס שבה והשתעלה, נאבקת לקום. הכלבלב נסוג צעד לאחור, נוהם וחושף שיניים לעבר בלטריקס.
"אז, ככה נראה הצדק שלך?" שאל נוויל בשקט, נע באיטיות לעבר מרכז החדר. "לחנוק ילדה מול העיניים של אמא שלה? אתה באמת חושב, שלא ראיתי בפנים של החלאה הזה, מה הוא רצה לעשות וכמה הוא נהנה מזה?"
"נהג בהגיון, פרופסור לונגבוטום, ושחרר אותי מיד. פייר אולי נסחף, אבל אנו במלחמה- " לה-פראנס התנשף, מביט בעיניים גדולות ומפוחדות בקנוקנות הכרוכות על כל איברי גופו. "יש לנו מטרה נעלה וצודקת להשיג, עולם חדש ואמיץ לבנות-"
"וכמה אנשים עוד יצטרכו למות בגלל זה?" החזיר נוויל, מעווה את שפתיו בגועל. "אולי אתה באמת חושב שאני סתם איזה אידיוט, אבל לי אתה נשמע ממש כמו וולדמורט, רק קצת יותר צבוע. אני אומר לך מה-" הוסיף, מישיר את מבטו הישר אל פניו של לה-פראנס "אתה מצווה עכשיו, אבל ממש עכשיו, על כל הבריונים שלך להסתלק מהוגוורטס-"
אלא שאז, נפל דבר. בעוד הרמיוני מכחכחת בגרונה כדי לומר דבר-מה הולם, ובעוד ההילאים צועקים מעבר לדלת, מטילים לחשי הצתה בקנוקנות הזוחלות בעקבותיהם, נדמה היה, כי החדר כולו רועד; הקירות נהמו וחרקו; זגוגיות התנפצו. הרמיוני הפליטה זעקה, בעודה נאבקת שלא למעוד אפיים ארצה; נוויל התנודד, שרביטו נשמט מידיו-
ובאותו רגע עצמו, הבזיק דבר-מה בין הקנוקנות; המדליון על צווארו של לה-פראנס החל רועד, מסתחרר ומחליף צבעים: כחול הפך לירוק, צהוב – ולבסוף לאדום עמוק, זוהר. קולות עמומים בקעו מתוכו, צועקים בצרפתית וגרמנית; רעם אדיר התגלגל, וכל הקירות גנחו.
"סרן פרנסיס-" הרמיוני אימצה את זכרונה, לנסות ולהבין את הצרפתית המקוטעת. "נתקלתי בכמה בעיות כאן בהוגוורטס-"
אלא, שדבריו של לה-פראנס נקטעו באיבם; הקמע הסתחרר, משמיע סדרת זעקות איומות; מנוע טרטר, ונבלע בקול פיצוץ אדיר; לחשים רעמו, ופעם נוספת- צרחות, זעקות אימה וכאב כאלו, שגרמו לליבה של הרמיוני לפרפר.
"שוטים אומללים שכמותכם" בלטריקס התרוממה ממקומה, ונדמה היה, כאילו נסדקה המסכה המעוותת ונשרה מפניה החיוורות. "אנשיך התקרבו להוגוורטס, והפעילו את אותם כשפים בוקעי ערפל, בהם התרברבת באוזני הרמיוני, אז במוסד על שם הקדוש מנגו. נכון? ענה לי!"
"אה- אין לך זכות לדרוש ממני דבר, רוצחת מטונפת. אבל כן. מדוע לא?"
"אני אגיד לך מדוע, מושל צבאי בשני-גוז שכמותך. אני הרוצחת המטונפת, הא? ואולי, דווקא אתה הוא זה שגזרת מוות הלילה - על כל אנשיך חסרי התועלת? תן לי את הצעצוע הזה!"
לה-פראנס פער את פיו בכדי למחות, אלא שבלטריקס החוותה בידה, והמדליון נעקר משרשרתו והמריא באחת אל בין אצבעותיה.
"אתה שם - פרנסיס, או איך שלא קוראים לך, כבו את הכשפים בוקעי הערפל, עכשיו!" צרחה אל תוך המדליון "הם -אתם הופכים לבשר-שרביטים מהלך עבור הרפאים וחיות הצל, אתה שומע?! כבו את כולם מיד, אחרת-"
אנקת יסורים רכה, קרובה יותר, נפלטה מתוך המדליון; החפץ שב והסתחרר, צובע את פניה של בלטריקס באודם רך, מאיים; ואז, באותו רגע, הפליט החפץ קול צורמני ומלא לעג, להרמיוני, נדמה היה כאילו הכליא אי-מי שאגת שמחה בפעייה שמנונית, נוטפת ריר. בלטריקס הנידה ראשה, והשליכה את המדליון ארצה.
"נראה לי, שמיסייה פרנסיס יצא לפנסיה מוקדמת" הלעיגה, ונפנתה אל הרמיוני. "אלאיל הטיל את כוחותיו למתקפה, מוקדם מאשר שיערתי" התנשפה "אנסה להזעיק לכאן כל אדם כשיר ממצודת אדריאנוס. עד אז-"
"יש לי שלוש-מאות, לא- ארבע-מאות לוחמים מיומנים בהוגסמיד!" צעק לה-פראנס, פניו אפורות מזוועה. "שום חבורה של חיות פלא, או איזה-סוג של סיוט פרימיטיבי וחשוך מימי הביניים אינו מסוגל- זה לא יתכן, פשוט לא יתכן!"
"ב- הוגסמיד? אבל-"
המילה הפשוטה התפוצצה בישותה של הרמיוני; משגרת לתוכה כאב חד. נדמה היה לה, כי רגליה מתפוקקות; כי ליבה צורח בתוך חזה... הוגסמיד, הם תוקפים את הוגסמיד-
מישהו- בלטריקס, או אולי נוויל? לפת את גופה הרועד, מונע ממנה להתמוטט; רק הדמעות שטפו כמעצמן, זורמות על פניה וצווארה.
"רון- המשפחה שלי... התינוק שלי-" התייפחה "בלטריקס, הם באו לרצוח אותם! אני חייבת-"
העולם הסתחרר סביבה.
), בעלה המנוח של בלטריקס.
